מבקר חופשי

תגובות

• אדוה  ביום מרץ 12, 2011 בשעה 10:09 PM

  קישור לתגובה | להגיב

  שמחה שאתה מצטט אותי. כמוך כמני, צפיה בסופרנוס ובאימפרית הפשע, כמוה כשותף/פה לפשט. אנחנו מציצים (אני לא) כרוצים לדעת את הגנטיקה של הפשע, את ההילה שלו, את התעוזה, את כל הדברים שאולי היה הצופה רוצה לעשות בעצמו אילו רק העיז. מצד שני, אולי זה עושה סובלימצה מונעת פשע? מי יודע? well said

• מנחם  ביום מרץ 12, 2011 בשעה 11:46 PM

  קישור לתגובה | להגיב

  אם הבנתי את הטיעון שלך, עלייך להמנע מצפייה במדיה העוסקת בזנות, בבגידות, בסרטי מלחמה ובאלימות. נשארו לך סרטי חייזרים אני חושב. תהנה

• אריק גלסנר  ביום מרץ 13, 2011 בשעה 2:06 AM

  קישור לתגובה | להגיב

  תודה על תגובותיכם.
  מנחם, הטיעון שלך מעניין. אבל יש הבדל: בסרטים על סקס ואלימות החוזה שמוצג לצופה שקוף יותר. ברור לו לשם מה התכנסנו. ובאמת, סדרות שמתיימרות להיות "ביקורתיות" אבל בעצם בונות על הסקס אפיל של הגיבורים, כמו "הגברים של שדרות מדיסון", אני לא אוהב. יש איזה מתק סתרים שניתן במסווה – בעיקר כמדומה לצופות הנשים, בגין דמותו של דון דרייפר – של סדרה עם "אמירה". העונג בסרטי הפשע בדרך כלל פחות חשוף מאשר בדוגמאות שהבאת. בקיצור, הבעייה שלי היא עם מניפולציה, לא עם מי שמצהיר מה סחורתו מראש. ולכן סרטי פעולה מסוימים אני אכן אוהב, ושונא כשהם מתחילים להיות "רציניים" בשביל האליבי. אלא אם הם רציניים באמת. למשל, דוגמה לסרט כזה, סרט פשע, הוא סרטו של סקורסזה עצמו "החברה הטובים", סרט שאהבתי מאד בגלל שהיה ביקורתי באמת. סקורסזה בשנים האחרונות מנפיק סרטים חסרי כוח גברא אינטלקטואלי ומוסרי ולכן החשד שלי ביחס ל"אימפריית הפשע".

• יוסי  ביום מאי 13, 2011 בשעה 6:39 PM

  קישור לתגובה | להגיב

  אחלה פוסט!

  • אריק גלסנר  ביום מאי 14, 2011 בשעה 2:07 PM

    קישור לתגובה | להגיב

    תודה יוסי

• misha30792  ביום מאי 16, 2011 בשעה 1:17 PM

  קישור לתגובה | להגיב

  פוסט מצוין!