עשר הערות על העשור האחרון בספרות הישראלית + המלצות

 

רוב הטקסט כונס בספרי, "מבקר חופשי", הוצאת "הקיבוץ המאוחד", 2019

https://www.kibutz-poalim.co.il/a_free_critic

20 הספרים הטובים של העשור (לא לפי סדר חשיבות)

1. "סיפור על אהבה וחושך" עמוס עוז (2002) –

ספר העשור. הספר הזה, שמרכזו היעדר ומוות, התאבדותה של אמו של עוז, הוא למעשה ספר על תחייה מתוך האפר. ברובד הגלוי זו סיפורה של התחייה הלאומית, קרי הציונות; הספר הוא סנגוריה על הציונות ומחאה כנגד טשטוש האבחנה בין 48' ל-67', טשטוש לו שותפים הפלשתינים והשמאל הרדיקלי (הבינלאומי והישראלי) כאחד. ברובד הסמוי זו תחייתו של הסופר וחזרתו מהגלות אליה שילחה אותו בשנות התשעים תרבות ההמונים.

2. "אבנר ברנר" (2003) ו"הרוצחים" (2006) דרור בורשטיין –

ברומן הראשון של בורשטיין ממיר אבנר ברנר, הגיבור הצעיר החוזר בשאלה, את הדת היהודית בדת האמנות. ואילו ב"הרוצחים" בא בורשטיין חשבון עם האלוהות החדשה, הספרות, והחיים העלובים שהיא גוזרת על הדבקים בה. צמד יצירות שעורכות דין וחשבון חריף ומצחיק עם המסורת המודרניסטית ויחס הקדושה שלה לאמנות (וגם עם הקשר המובלע בין המסורת המודרניסטית הזו לדת).

3. "אלנבי" (2009) גדי טאוב –

הישג נדיר בספרות המקומית מבחינת בניית העלילה ומבחינת החלישה על זירה חברתית שלמה. הזירה היא מועדונים ומועדוני חשפנות בדרום ת"א. ריאליזם במיטבו, שלפרקים מצליח לגעת במה שברנר כינה "ריאליזם סימבולי", כלומר ריאליזם שקודח וחודר לרובד קיומי עמוק בתרבות זמנו. זאת בגלל הזירה רווית המין שבה "אלנבי" מתרחש, שהיא משל לתרבות העכשווית הפתיינית ורווית המין שבה אנחנו חיים.

4. "שום גמדים לא יבואו" (2005) שרה שילה – רומן רב עוצמה המשרטט חיי משפחה שחיה חיים מחניקים וקלאוסטרופוביים, ומתאר את ניסיונות ההיחלצות הנואשים והנאיביים שלה מהחיים הללו. המשפחה, משפחת דדון, היא משפחה יוצאת מרוקו, המתגוררת בעיירת פיתוח נידחת ומוכת קטיושות בגבול הצפון, כנראה בסוף שנות השבעים. אובדנו השרירותי של אבי המשפחה מאיץ תהליך ניכור עמוק אצל בני המשפחה כלפי העיירה, המדינה, ולבסוף כלפי הטאבואים האנושיים והקיום האנושי עצמו. הרומן הוא גם הישג לשוני מרשים.

5. "עדן" (2005) יעל הדיה

יצירה ריאליסטית מרשימה. הדיה חולשת בגאון על אינספור פרטי חיים וחלקיקי רגש, ובונה בעזרתם את עולמן של חמש הדמויות הראשיות שלה, החיות במושב החקלאי-לפנים "עדן". זרם התודעה של הדמויות מקרב אותנו אליהן באורח אינטימי, ושפתה העשירה אך המדודה של הדיה מסייעת לתחושת הדיוק בתיאור עולמן. רוחב היריעה מעניק לרומן גם איכות של רומן חברתי, המשרטט את משבר הזהות של המעמד שהעיתונאי האמריקני דייוויד ברוקס כינה בשם הקולע "בובו" (בורגני-בוהמייני).

6. "אש בבית" (2008) – איריס לעאל

רומן על שני זוגות במחצית נתיב חייהם. הרומן דוהר לקראת מפגש בין הזוגות: ארוחת ערב שבת במושב בה יתברר האם מתרחשת בגידה בין גבר מזוג אחד לאישה מהזוג השני. לעאל כתבה טקסט ספרותי שכמעט כל משפט בו טעון בחידוש מקפיץ, ושעושרו המצטבר מתוך משפטיו יוצר את האשליה המספקת של לכידת מציאות רבת רבדים בפלצור המילים.

7. "והזעם עוד לא נדם" (2008) – אהרן אפלפלד

רומן מרשים. בכתיבה משורגת שרירים, נטולת שומנים, מספר אהרן אפלפלד את סיפורו של ניצול השואה, ברונו. ברונו סבור שחזרה לחיים רגילים, חיי גוף פשוטים, אחרי השואה, היא בגידה בייעוד היהודי, שהשואה רק הדגישה את מציאותו. "והזעם עוד לא נדם" מנסח עמדה פילוסופית-היסטורית חריגה בחלל הרעיוני של הספרות הישראלית. אפלפלד, דרך גיבורו, מבטא כאן עמדה הרואה בקיום היהודי קיום בעל ייעוד ושליחות.

8. "אישה בורחת מבשורה" (2008) – דויד גרוסמן

אורה, גיבורת הרומן כבת החמישים, ירושלמית פרודה ואם לשניים, יוצאת עם מאהבה משכבר, אברם, למסע בטבע הארצישראלי. הרומן הנקרא ברהיטות הזה מכיל כמה זינוקים גאוניים: זינוקים לשוניים ופסיכולוגיים, זינוקים בתיאורי טבע ומציאות חושניים, זינוקים בסצנות דרמטיות-עלילתיות. גרוסמן נטל על עצמו לגבש אמירה על המצב הישראלי העכשווי, ואכן לאורך כמה עשרות עמודים, ואולי כמה מאות, הספרות הישראלית שבה ומוצאת כאן את קולה המז'ורי.

9. "לא בבית הזה" (2007) – יוסף בר יוסף

המוקד הרגשי של הרומן הטעון והמורכב הזה הוא מאבק דוסטוייבסקאי בין אב לבן על אישה. זהו מאבק ארכיטיפי, כי הבן והאב מגלמים שני טיפוסים אנושיים שונים בתכלית. האב מכור לניאופים וליצריות גסה, איש הכסף והמין, ואילו הבן הוא היפוכו, רומנטיקן עדין ועצור.

10. "אש ידידותית" (2007) – א.ב. יהושע

א.ב.יהושע הוא גדול בעלי-המלאכה, האומנים-המיומנים, בספרות הישראלית ו"אש ידידותית" מוכיח את זה להפליא. יהושע הוא מופת חי לחובה של הסופר להגיש לקורא יצירה אפויה: מחושבת, מהוקצעת, מרובדת. אנחנו עוקבים ברומן אחר שניים, בעל ואישה, כבני ששים, אמוץ ודניאלה יערי, במשך שבוע ימים בחנוכה. בני הזוג האוהבים נפרדים בפתח הרומן. אמוץ, הבעל, מתכנן מעליות, נותר בישראל. ואילו דניאלה נוסעת לטנזניה לבקר את גיסה, שאחרי מות בנו החייל, איווה לו בה מקום לשבתו ולהתבודדותו.

11. "הצבי הבוער" (2007) – חיים לפיד

הרומן המוצלח של חיים לפיד הוא מותחן פסיכולוגי רווי הומור שחור. אלא שבמקום ההתחקות של בלש אחר פושע, כאן הגיבור, שנתקף באמנזיה משונה, מתחקה אחר עצמו. ממצאיו מובילים למסקנות מסמרות שיער ולשאלות זהות מערערות.

12. אותה האהבה כמעט" (2005) – מירי רוזובסקי

יצירה ישראלית עד שורשה, עמוקה ואכזרית ועם זאת מלאת חמלה, המתחקה אחר חברות בין שלוש נערות ואחר כך נשים על פני קרוב לחמש-עשרה שנה. רומן פסיכולוגי שכתוב במהירות ובדחיסות של מותחן. המהירות הזאת והריאליזם הלא מתפשר יונקים את הקורא פנימה לרומן שהוא גם רומן חברתי, שבתוך המערבל המהיר שלו מתערבלות פיסות חיים ישראליות לפרוזה מחושלת.

13. "עלייתו השמימה של העורך הספרותי" (2005) – בני ציפר

ספר מטורף, נועז ומצחיק, שגיבורו הוא "ציפר", עורך ספרותי נוירוטי ויצרי. בברק ובאופן דקונסטרוקטיבי סב הרומן סביב "הספרות" וחושף את הביורוקרטיה, היצריות והעסקנות הקטנונית המתלוות לעיסוק בה. כך, בצד תשוקה נעלה ליצירת יצירת-מופת, מעסיקות את "ציפר" (הגיבור) שאלות הנוגעות לתשמיש מיטתו, לעתידו במערכת העיתון, ולכתבי יד גרועים שהתלכלכו מהסנדוויץ' שלו ולכן אי אפשר להחזירם לשולח.

14. "תרה" (2005) – צרויה שלו

"תרה" חותם טרילוגיה משמעותית ביצירה הישראלית, טרילוגיה שראשיתה באתגר שמציבה המיניות לזוגיות ("חיי אהבה"), המשכה בבחינה של מוסד הנישואים ומועקותיו ("בעל ואישה") וסופה בבחינה של "מוסד" הגירושים וצרותיו ("תרה"). "תרה" מספר את סיפורה של אלה מילר, ארכיאולוגית ירושלמית בת 36, המחליטה להתגרש מבעלה. בגוף ראשון נרגש ונרקיסיסטי ותוך שינוש בשפה בשרנית מצליחה שלו לנפוח חיים בתחנות השחוקות של הליכי הפרידה, ומניידת את גיבורתה אֵלָה בכישרון רב בין פוזיציות נפשיות מגוונות של "אם", "בת", "אישה", "מאהבת".

15. "שואה שלנו" (2000) ו"העולם, קצת אחר כך" (2005) – אמיר גוטפרוינד

עוד לפני "נוטות החסד" המרשים של ג'ונתן ליטל, הצליח "שואה שלנו", הצנוע בהרבה אך האנושי, להחדיר באופן מוחשי ומצמרר את אחד מגיבוריו אל לב המאפליה, ובעקבותיו גם אותנו הקוראים. ב"העולם, קצת אחר כך", קשה להחמיץ את ההתכוונות האמביציוזית של גוטפרוינד לכתוב בְּסוּגת "הרומן הישראלי הגדול". גם אם התוצאה נופלת בהרבה מיצירות שהציגו שאפתנות דומה והגשימוה, הרי שהיצירה של גוטפרוינד, שחוש ההומור שלו דומיננטי יותר מזה של יזהר או שבתאי למשל, מענגת.

16. "פרסה וכינור" (2005) – ערן בר גיל

האם חיינו, הפעוטים והעצומים, חד פעמיים? האם תיעלם התרכובת הייחודית של קיומנו עם מותנו? ספרו העדין, היפהפה והעצוב-לפרקים של ערן בר-גיל עונה בשלילה על השאלות האלה דרך סיפורם של תאומים זהים, יוני ודני, שנמסרו לאימוץ לשתי משפחות שונות ואינם יודעים זה על קיומו של זה.

17. "שבע מידות רעות" (2006) – מאיה ערד

דיוקן מפורט ועדכני, ריאליסטי וסאטירי, של עולם האקדמיה (הרומן מתרחש באוניברסיטה יוקרתית בארצות הברית). רומן בנוי לתלפיות, מענג, שנון, משויף ופיקחי.

18. "מקופלת" (2006) – תמי גלבץ

מונולוג כובש של אישה ננטשת, בשנות הארבעים לחייה. מונולוג גדוש,  היפרבולי, אינטנסיבי, סעור, מריר, גרוטסקי, רדוף ורודף, קצבי וקוצץ כמו סכין חדה המסתערת על עלי פטרוזיליה לקצצם דק-דק ומהר-מהר. מונולוג בקצב של מכונת ירייה שגיבורת הרומן היא היורה בה ומי שרצה מהר מהר על מנת להספיק גם להיירות.

19. "ארץ אשה" (2006) – איל מגד

אוטוביוגרפיה חשופה, עתירת יופי ותבונה, זעם ורכות, נרקיסיזם וענווה, מרי והשלמה, קינה וסטואיקניות, אפיקורסיות ורליגיוזיות, שנאה ואהבה. התבוננות בילדות הנעשית ומתאפשרת על סף הזקנה. מגד מצליח לשכנע באנלוגיה שהוא עורך ב"ארץ אשה" בין החיים הפרטיים שלו לחיים הציבוריים שלנו בארץ; הקיום האישי, כמו גם הקיום הלאומי, מצריך התמודדות עם ההדחקות של הילדות, וההתמודדות הזו נעשית ב"ארץ, אשה".

20. "ספק חיים" (2002)– אוֹרי ברנשטיין

יצירה נפלאה בז'אנר האוטוביוגרפי, שכמדומה לא מספיק שמו לב אליה, היא הרומן הזה של המשורר אורי ברנשטיין. גיבורו של ברנשטיין – והמסווה הבידיוני כאן שקוף – הוא היסטוריון הסוקר פרקים מחייו לפי סדר כרונולוגי. ברנשטיין מצליח ליצור קוהרנטיות מופלאה ליצירה שלו בראש ובראשונה בעזרת השפה השירית הייחודית באמצעותה גיבורו מספר את סיפורו.

עשרת הסופרים המבטיחים

ענת עינהר

מסקרן מה יהיה ספרה הבא של עינהר. קובץ הביכורים שלה, "טורפים של קיץ" (2008), הכיל סיפורים המתרחשים בפרובינציה אורבאנית והפגין בשלות מפתיעה: משלב לשוני יציב ומאופק, רגישות מחודדת לניואנסים פסיכולוגים, וטון כמו-סטואי גם בתיאור אירועים אכזריים.

ירמי פינקוס

רומן הביכורים של פינקוס, "הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט" (2008), הוא רומן היסטורי שמתרחש בשנות השלושים במזרח אירופה ונסוב על תיאטרון אידי נודד של שחקניות לא-צעירות-כבר. רומן ביכורים המפתיע, המתוק-חמוץ, דק ההבחנה, ובעל הומור והחמימות אנושית, מעורר ציפייה להמשך יצירתו של פינקוס.

אופיר טושה גפלה

טושה גפלה כתב שלושה ספרים בעשור האחרון. חלקם מלאי ברק וחלקם חלשים. ועם זאת, הברק, שהתגלה למשל ב"הקטרקט בעיני הרוח" (2005), מעורר סקרנות לראות לאן תפנה יצירתו. ב"הקטרקט בעיני הרוח" התמודד טושה גפלה עם מציאות עכשווית של ריבוי כותבים ודלות כתיבה, של שפעת ייצוגים ופיחות בערכם. ההמצאות המתוחכמות והמקוריות ברומן, הנבקעות כמו מעיינות תחת רגלי הקורא, הן משעשעות ומבדרות.

ניצן וייסמן

קובץ הביכורים המפתיע של ניצן וייסמן, "על גבול יערות הרוזמרין" (2006), הכיל ארבעה סיפורים ונסוב על ארבעה גברים, סביב שנות הארבעים לחייהם, שחווים רגעי משבר. אלה סיפורים ישירים, לא מתחכמים, אך חזקים ביותר ומסוגלים להביא את הקורא לבכי. הקובץ מעורר סקרנות ביחס להמשך כתיבתו של וייסמן.

עודד כרמלי

ספר הביכורים הרענן והחצוף של כרמלי, "כלכלת בית" (2009), שעוסק באופן סאטירי בהשתעבדות מלאת החדווה של החברה הישראלית לתחרות הכלכלית ובסגידתה להצלחה החומרית, מעורר תקווה להמשכים חצופים לא פחות.

עדי אבלס

"פצע" (2009), רומן אקזיסטנציאליסטי חריף על אינדיבידואל, שמתעקש על האינדיבידואליות שלו ומגיע בגין התעקשותו זו עד שערי טירוף הדעת, מעורר עניין ביחס להמשך יצירתו של אבלס.

אסף ענברי

ספרו הסולידי אך המרשים של המסאי אסף ענברי, "הביתה" (2009), שהנו ביוגרפיה של מקום, ביוגרפיה של קיבוץ אפיקים מינקות לזקנה ולמוות, מעורר סקרנות לגבי המשך כתיבתו בפרוזה סיפורית.

נועה ירון-דיין

רומן החזרה בתשובה שלה, "מקימי" (2007), היה רומן שנון ופיקחי שבד בבד עם תיאור התהליך הרוחני שחוותה מתח ביקורת מעניינת על התרבות הישראלית החילונית. האם תמצא נועה ירון-דיין עניין גם בכתיבה נוספת של פרוזה?

אלון חילו

"מות הנזיר" (2004), ספר הביכורים של חילו, הוא ספר קשה במובן הטוב של המילה, יצירה אפלה מרשימה שהיא אחת היצירות הבולטות של הדור הצעיר בקרב כותבי הפרוזה הישראליים. אבל "אחוזת דג'אני" (2008), ספרו השני, שנכתב גם הוא בכישרון, עורר תהיות על מקומם של הקרייריזם וחוט השדרה מוסרי בעולמו של הסופר (דומיננטיות יתר של הראשון ודילול יתר של השני יכולים להיות בעוכריו של בעל כישרון שרוצה גם להיות סופר משמעותי).

אגור שיף

שיף אינו סופר מתחיל. ארבעה ספרים שלו ראו אור. ועם זאת, כמדומה עוד לא זכה שיף בהכרה מספקת ויש לקוות, כמו שיש סיכוי, שיזכה בה בעתיד הקרוב (בימים אלה רואה אור ספרו החמישי). הרומן הלפני אחרון שלו, "מה שרציתם", הוא סאטירה שנונה המתארת את הקמתה מחדש בגדה המערבית של עיירה יהודית מזרח אירופית, על כל פרטיה ודקדוקיה, ופתיחתה כפארק שעשועים לקהל הרחב. מלבד הביקורת הפוליטית שבו על הציונות, מה שהופך את "מה שרציתם" לרומן מצוין הוא הטון הסאטירי-מלנכולי היציב שבו הוא כתוב, חוש ההומור המעודן והפרוע כאחד שבו, הדקויות המרובות והמענגות של כותב רומנים מיומן שיש בו, ההפלגות הסוריאליסטיות שמתפרצות ממנו.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • אלון  ביום אפריל 15, 2010 בשעה 7:37 PM

    ברכות על הבית החדש, רק למה אין לינק לעדכוני RSS?

  • איה  ביום אפריל 16, 2010 בשעה 1:10 AM

    תודה על רשימה מעניינת מאוד.

    רציתי להעיר לסעיפים 3 ו4

    להערכתי הכלכלה היא לא מדע בשום צורה ואופן ולא מוגדרת כמדע טהור, מדויק. היא עוסקת במדעי החברה ובמצבים של פסיכולוגיה חברתית למעשה. היא אכן משתמשת במספרים, המספרים מכמתים בה חומר. גם אם מדברים על אלוגריתם הוא בעצם מייצג צורה של חומר בכלכלה. המספרים בכלכלה עוסקים, בכל מיני צורות, בהתנהגות הפרט והחברה בנכסים ובממון, ובצבירת הון. כלומר חומר.
    לעניות דעתי המדע לא תמיד ולא בהכרח דטרמניסטי או מתאר מצבים שהם רק דטרמינסטים או תמיד שואף לדטרמיניזם, זה תלוי.
    בנוסף. אני חושבת שבכל מה שקשור למדע צריך לחשוב שוב מפני שהמדע בצורותיו הגבוהות מאוד מופשט – ושם נמצאת גם הרוחניות שבו הוא נפגש עם הפילוסופיה – ולכן הוא לא נכנס כל כך טוב לקטגוריות שבנית.
    בנוסף. לא מדובר בפרשנויות דווקא (כי מה לא נתון לפרשנויות) לדעתי, אלא בעולם הפנימי והדמיון של הקורא עצמו – שהקורא נפתח אליו ונחשף אליו. הספר מקרב וחושף בפני הקורא את עולמו הפנימי. לא פחות מאשר את עולם הספר עצמו. מדובר במתכונת קוגנטיבית, שקשורה למופשטות של המילים. גם פסל מופשט עושה זאת ומוזיקה מופשטת (קלאסית למשל). ככל שהיצירה נוגעת יותר בהפשטה ויותר הרמטית היא מקרבת את הקורא-צופה יותר אל עצמו

  • סילון  ביום אפריל 16, 2010 בשעה 1:39 PM

    קראתי את המאמרם בשבוע שעבר באינטרנט ועכשיו קראתי את הרשימות של ספרי העשור והמבטיחים.
    שאלה: אתה מוצא קשר בין שתי הרשימות ?

  • אריק גלסנר  ביום אפריל 17, 2010 בשעה 7:02 PM

    תודה על תגובותיכם.
    לסילון – יש קשר אבל גם אין. כלומר ישנם ספרים טובים מאד שלא מתאים למגמות גדולות כאלה ואחרות. ואני שמח עליהם במיוחד. כי מבקר שמח שמפתיעים אותו שמח להתפעל מספר מצוין שלא מתאים לאיזה קווים גדולים שהוא רואה בספרות.
    איה – אחשוב על דברייך המעניינים.
    לאלון – האם באמת אין? אנסה להבין זאת בימים הקרובים ולהפעיל את הפונקציה

  • גיורא לשם  ביום אפריל 19, 2010 בשעה 10:57 PM

    לדעתי, "על החיים ועל המוות" מאת יורם קניוק הוא ממספרי המופת של העשור האחרון.

  • אורי  ביום אפריל 21, 2010 בשעה 9:04 AM

    מאמר מרשים מאוד, כמו כלל הפעילות שלך.
    שתי הערות:
    לא תמיד אני מבין את הדבקות שלך בדברים מאז'וריים.
    אורגזמה וצחוק הם לא תמיד הפכים,תנסה פעם.

  • אריק גלסנר  ביום אפריל 21, 2010 בשעה 6:25 PM

    תודה על ההערות.
    וגם על ההמלצות(:

  • סילון  ביום אפריל 22, 2010 בשעה 8:50 PM

    בקריאה נוספת, עיני נפלה על ביטוי מעניין בהמלצה על הספר של צרויה שלו. לנפוח חיים? האם הטעות מקרית (שהרי אחרי הכל יש לומר, להפיח חיים) או מרמזת על משהו מרוח הספר ?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: