מבקר חופשי

המאמר כונס בספרי, "מבקר חופשי" (הקיבוץ המאוחד, 2019)

https://www.kibutz-poalim.co.il/a_free_critic

פורסם בכתב העת "ארץ אחרת", 2010

א

"החלקיקים האלמנטריים" ("בבל", 2001) היא ככל הנראה יצירת הפרוזה החשובה בדורנו ומחברו הוא כפי הנראה הסופר החשוב בדורנו. הרומן, שראה אור בצרפת ב–1998, נמכר במאות אלפי עותקים והפך את מחברו, מישל וולבק, יליד 1958, לאחת הדמויות המסעירות והשנויות במחלוקת בצרפת ומחוצה לה.

זו יצירת הפרוזה החשובה בדורנו על אף שנכתבו בדור האחרון יצירות פרוזה מעודנות ומתוחכמות ממנה, על אף היותה של היצירה הספרותית הזו אנטי-אמנותית מבחינות רבות, ועל אף שהיא מכילה קטעים פורנוגרפיים ללא כחל ושרק שיקשו על שוחרי ספרות טובה רבים את צליחתה.

"החלקיקים האלמנטריים" הנה מעין ביוגרפיה כפולה של שני אחים-למחצה, ברונו ומישל, שנולדו מעט לפני פרוץ הסיקסטיז. אמם המשותפת, שנהתה אחרי רעיונות החירות המינית של התקופה, נטשה אותם בינקותם לטובת החופש שלה (יש כאן, אגב, הקבלה לביוגרפיה של וולבק עצמו). ברונו הוא מורה לספרות חכם ואומלל. המיניות שלו, שהופכת מנעוריו להתמכרות למין, נתקלת שוב ושוב במחסום מראהו הגופני. הוא אינו גבר יפה ובעידן הנוכחי התכונה הזו הופכת לטענתו להיות עוון בל יכופר גם לגבר. לעומתו, אחיו, מישל, הוא כמעט א-מיני, מי שאינו מסוגל להשיב אהבה לאנבל היפיפייה והמסורה לו מנוער. מישל הוא חוקר בעל שם בינלאומי של ביולוגיה מולקולרית, שייאושו מהמציאות האנושית של סוף המאה ה–20 מוביל אותו להרהר בפתרון גנטי רדיקלי לחוסר המוצא של התרבות המערבית.

וולבק הוא סופר משובח, וזאת על אף שהכתיבה שלו מתחזה לכתיבה פשוטה ונטולת סיגנוּן. מבחינה ספרותית מצומצמת-יותר, הישגו הראשון במעלה של הרומן הוא הטון שלו. וולבק מכתיב לרומן שלו טון טרגי-רציני, וזאת על רקע של תרבות פוסטמודרנית אירונית שחסמה כביכול את הדלת בפני יצירות בעלות פתוס; על רקע אטמוספרה תרבותית שעוינת את הרצינות ומתירה לכל היותר את הייאוש העליז (חשוב לציין כי וולבק, עם זאת, לפרקים, הוא סופר קומי למדי). וולבק ו"סיינפלד" הן שתיים מהתופעות התרבותיות המובהקות ביותר של שנות ה-90, אותו עשור וקצת שבין נפילת הקומוניזם לאחד-עשר בספטמבר, בו נדמתה ההיסטוריה לרגע כמי שבאה לקיצה. היכולת של וולבק לכתוב בטון טרגי בעידן סיינפלדי מעוררת כשלעצמה הערכה רבה.

אולם ההישגים המזהירים באמת של וולבק אינם בתוך התחום המצומצם של האיכויות הספרותיות, אלא בביקורת התרבות המז'ורית שמוצעת ו/או מנוסחת באופן מזהיר ב"החלקיקים האלמנטריים". במילים אחרות, בסינתזה הגדולה והמשכנעת שהוא מציג בבואו לתאר את התרבות המערבית ברגע הנוכחי.

שורה של אבחנות תרבותיות חריפות מציע וולבק בניתוח שהוא עורך לתרבות העכשווית, הנוגעות בייחוד למקומו של הגוף בתרבות הזו. אמנה את העיקריות שבהן.

האבחנה הראשונה היא ההרחבה של התחרות הקפיטליסטית האכזרית, מלחמת הכל בכל הכלכלית, לתחום הגוף והמיניות. הניאו-ליברליזם, השיטה שיצאה מנצחת מהמחצית השנייה של המאה ה–20, ועל פיה מתחרים האינדיבידואלים ביניהם בתחרות חופשית בשוק החופשי, הרחיבה את רשתה, לטענת וולבק, לתחרות בין האינדיבידואלים בשדה האטרקטיביות המינית. וכמו שתוצאת הניאו-ליברליזם היא הגדלה של הפערים הכלכליים, כך תוצאת החירות המינית והתחרות המינית הפרועה הנה הגדלת הפערים המיניים. ניסוח בהיר של התובנה הזו מופיע כבר ברומן הראשון של וולבק, "הרחבת תחום המאבק", מ–1994:

"ללא ספק, אמרתי לעצמי, בחברה שלנו, המין מייצג היטב מערכת מיון שנייה, נפרדת לחלוטין מזו של הכסף; והיא נחשבת למערכת מיון אכזרית לפחות כמוה. ההשלכות של שתי המערכות זהות לחלוטין. כמו הליברליזם הכלכלי חסר המעצורים, ומסיבות זהות, הליברליזם המיני מייצר תופעות של התרוששות מוחלטת. יש כאלה שעושים אהבה כל יום; אחרים חמש או שש פעמים בחייהם, או אף פעם לא. יש כאלה שעושים אהבה עם עשרות נשים; ואחרים עם אף לא אחת. זה מה שמכנים 'חוק השוק'. במערכת כלכלית שבה הפיטורים לא חוקיים, כל אחד מצליח פחות או יותר למצוא את מקומו. במערכת מינית שבה הניאוף לא חוקי, כל אחד מצליח פחות או יותר למצוא לעצמו חֶברה למיטה. במערכת כלכלית ליברלית לגמרי, יש כאלה שצוברים הון עתק; אחרים מבוססים באבטלה ובעוני. במערכת מינית ליברלית לגמרי, יש כאלה שיש להם חיים ארוטיים מגוונים ומרגשים; אחרים מסתפקים באוננות ובבדידות" ("הרחבת תחום המאבק", הוצאת "בבל", 2001. תרגום: עמית רוטברד. עמ' 95-96).

לאבחנה החשובה השנייה של וולבק קשה יותר לשים לב, אולי מכיוון שהיא, שלא כתובנה הקודמת, תובנה אנטי-אינטואיטיבית. לפי וולבק, המתירנות המינית המערבית אינה קשורה בעיקרה להדוניזם. המין לא הפך במערב למוקד של עונג, אלא לפתיחת שדה חדש של תחרות נרקיסיסטית בין אינדיבידואלים על מידת האטרקטיביות הגופנית שלהם ויכולת הפיתוי שלהם. המיניות הפכה למשחק של כוח, והגוף היפה הפך ממקור עונג לכלי נשק. ניתן להגדיר את התובנה של וולבק כך: אֵרוֹס, המחבר הגדול בין בני האדם, הפך במערב דווקא למה שמפריד ומבחין ביניהם. הביקורת של וולבק מגיעה כאן עד שורשי המחשבה המערבית: האינדיבידואליזם המערבי שהתפתח, לכל הפחות, מאז הרנסנס, חדר לפי וולבק בדורות האחרונים לארוטיקה האנושית והגיע בכך לשיאו, שהוא גם שפלו. ההקבלה לליברליזם הכלכלי מאירת עיניים כאן: המיליונר רוצה להיות מיליארדר לא משום שיוכל במיליארד שקל ליהנות יותר מאשר ממיליון. הוא מעוניין במיליארד על מנת לגבור על המיליונרים האחרים. להגיע ל-top. זהו בדיוק המצב בתחרות המינית. עיקרה הוא לא הגברת התענוג אלא הניצחון על היריבים המיניים.

ב"החלקיקים האלמנטריים" מוסברת האבחנה הזו על ידי אחת מהדמויות הראשיות:

"המין, מרגע שהופרד מהרבייה, אינו מתקיים מתוך עיקרון של הנאה כמו מתוך עיקרון של התבדלות נרקיסיסטית. והוא הדין לגבי ההתאוות לעושר. למה לא עלה בידי המודל הסוציאל-דמוקרטי השבדי להכריע את המודל הליברלי? למה הוא מעולם לא נוסה גם בתחום הסיפוק המיני? משום שהתמורה המטפיזית שחולל המדע המודרני גוררת אחריה את האינדיבידואליות, את ההבל, את השנאה ואת התשוקה. התשוקה כשלעצמה – בניגוד לעונג – היא מקור לסבל, לשנאה ולאומללות. ועל כך השכילו להורות כל הפילוסופים כולם, ולא רק הבודהיסטים, ולא רק הנוצרים, אלא כל הפילוסופים הראויים לכינוי זה. […] החברה הארוטית-פרסומית שבה אנו חיים שוקדת על ארגון התשוקה, ועל פיתוח התשוקה בקנה מידה חסר תקדים, בעודה שומרת את סיפוק התשוקה בחדרי חדרים. כדי שהחברה תתפקד, וכדי שהתחרות תמשיך, על התשוקה להתעצם, להתפשט ולטרוף את חיי בני האדם" ("החלקיקים האלמנטריים", הוצאת "בבל". תרגום: מיכל סבּוֹ. עמ' 161-162).      

מהאבחנה האחרונה נובעת תובנה שלישית, תובנה מזהירה ונועזת של וולבק, שראויה לתשומת לב מיוחדת. לפי וולבק, המיניות המערבית העכשווית אינה שחרור ממחסומים ומכבלי המסורת שמאפשר למיניות "הטבעית" להתבטא. התחרות, שפלשה לתחום המיניות, יצרה הסלמה גוברת והולכת באפשרויות ההנאה המיניות, וכעת אלה הנאות שאיבדו כבר קשר ישיר לצרכים מיניים "טבעיים" מקוריים. המיניות, אם כך, היא מושג נזיל ולא יציב, מהונדס ומוגדר על ידי החברה, ולא יסוד קבוע שבדורנו זכה סוף-סוף "להשתחרר".

הוא כותב: "בתור תופעות תרבותיות, אנתרופולוגיות, משניות, התשוקה וההתענגות אינן מסבירות בסופו של דבר כמעט כלום בנוגע למיניות; הן אינן מהוות גורמים מגדירים. נהפוך הוא, הן מוגדרות כליל על ידי החברה. במערכת מונוגמית ורומנטית, במערכת של אהבה, אפשר להשיגן רק באמצעות תיווכו של האהוב, במהותו הייחודית. בחברה הליברלית שבה חיו ברונו וכריסטיאן, היה המודל המיני שהציעה התרבות הרשמית (פרסומות, מגזינים, מוסדות ממשלתיים לבריאות ולרווחה) מודל ההרפתקה : בתוך מנגנון כזה הופיעו ההנאה והתשוקה כתולדה של תהליך פיתוי, המציג את החדשנות, את הלהט ואת היצירתיות האינדיבידואלית (תכונות הנדרשות מפקידים במסגרת המקצועית שלהם)" (שם, עמ' 246).

האבחנה הרביעית של וולבק היא שהשחרור המיני – וליתר דיוק: השחרור של התחרות המינית – הוא בעל אפקט כל כך חריף על האנושות המערבית, עד כדי כך שהמיניות חסרת הרסן מאפילה על כל פעילות אחרת, תרבותית, אינטלקטואלית או רוחנית. המין, שיצא לאור, מסנוור ומאפיל על כל הממדים הללו, משטח אותם וכובש אותם תחת השלטון האימפריאלי שלו. המין, לבסוף, גם גובר על האהבה וממית אותה. בני האדם, למשל, מאבדים את היכולת לאהבה מונוגמית שאינה מתכרסמת עם הידרדרות הגוף. כך מצטמצמת מה שמכונה "התרבות המערבית", על פי וולבק, לשני משתנים בלבד: מידת האטרקטיביות המינית והכסף.

ב

אבחנותיו החריפות של וולבק, שאת חלקן מניתי לעיל, נובעות ממה שהוא הסגולה העיקרית של של כתיבתו להבנתי: היכולת לערוך היסטוריזציה של ההווה. הרומן משופע בתיאורים מבריקים של תהליכים היסטוריים שהביאו את התרבות המערבית למצבה הנוכחי. הנה דוגמה מובהקת: "בשנות ה-50 ובתחילת שנות ה-60 התפשטה באירופה המערבית תרבות ההמון המבוססת על הצרכנות הליבידינאלית ושמוצאה מצפון אמריקה (שיריו של אלביס פרסלי, סרטיה של מרילין מונרו). במקביל למקרר ולמכונת הכביסה, תוספות חומרניות לכינון אושרם של בני הזוג, התפשטו הטרנזיסטור והפטפון, שעמדו לקדם את הדפוס ההתנהגותי של פלירט הנעורים. המאבק האידאולוגי שהיה סמוי בשנות ה-60, פרץ בתחילת שנות ה-70 והופיע מעל גבי המגזינים מדמואזל הצעירונת ובנות עשרים, והתגבש סביב השאלה המרכזית של התקופה: 'עד איפה מותר להגיע לפני החתונה?'. באותן שנים, קיבלה הברירה ההדוניסטית-ליבידינאלית שמוצאה מצפון אמריקה תמיכה משמעותית מעיתונות בעלת צביון ליברטיני (הגיליון הראשון של אקטואל יצא באוקטובר 1970 והגיליון של  שרלי-אבדו יצא בנובמבר). עיתונים אלה, שהיו בעיקרון בעלי השקפה פוליטית שהתריסה כנגד הקפיטליזם, עלו בקנה אחד עם תעשיית הבידור על יסוד הריסתם של ערכים מוסריים יהודיים-נוצריים, ולימוד זכות על הנעורים ועל חופש הפרט" (שם, עמ' 58).

התזות ההיסטוריות רחבות היריעה שמציע וולבק, מציבות אותו בקוטב המנוגד לטיעון המפורסם מ-1979 של הפילוסוף הצרפתי הפוסטמודרני, ז'אן-פרנסואה ליוטאר. לפי ליוטאר, העידן שלנו חוזה בקץ המטה-נרטיבים, הסיפורים ההיסטוריים הגדולים שסיפרה האנושות לעצמה לאורך השנים. זמנם של מטה-נרטיבים כדוגמת הסיפור ההיסטורי של הנצרות, הסיפור ההיסטורי של המרקסיזם, הסיפור ההיסטורי של תנועת הנאורות לפיה אנחנו משתחררים והולכים מכבלי העבר – חלף עבר. ואילו הכתיבה של וולבק שונה דרמטית בכך שזו כתיבה שאינה מסתפקת במיקרו-נרטיבים, זו כתיבה שמציעה בעצמה ובלי התנצלויות מטה-נרטיב מז'ורי לניתוח התרבות המערבית.

ובחזרה להיסטוריזציה שעורך וולבק. וולבק מתאר באופן בהיר וחד את ההשלכות ההיסטוריות השליליות של המהפכה המינית של שנות ה-60, לכאורה המופזת, הלא-אלימה ושוחרת הטוב שבמהפכות שידעה האנושות. לדידו, המהפכה המינית של שנות ה-60, למרות טוהר כוונותיה, הולידה סבל רב לחברות המערביות.

הניתוח של וולבק דיאלקטי כאן. המהפכנות המינית, שצידד בה באופן מסורתי השמאל הפוליטי האנטי-קפיטליסטי, דווקא הקלה על הרחבת התחרות הקפיטליסטית לתוך תחומי הגוף והמין. דווקא השמאלנים ההיפים מהסיקסטיז, מתנגדי הקפיטליזם, הם אלה שסללו את הדרך לכוחות השוק והיגיון-השוק לכבוש את המובלעת האינטימית של הסקס. הסיקסטיז, ברטרוספקטיבה של וולבק, אם כך, אינו עידן "שמאלני", כלומר לא עידן שקירב את האנושות ליתר שוויון, אחווה וסולידריות, אלא עידן אינדיבידואליסטי ו"ימני", עידן שדרדר את האנושות לנרקיסיזם, תחרותיות, אנטגוניזם ואטומיזציה.

ניתן לנסח כך את עמדתו של וולבק: הסיקסטיז בישרו לכאורה את החזרה לגן העדן התנ"כי, בו יסתובבו בטבעיות אדם וחווה עירומים ולא יתבוששו. למעשה, הביאו הסיקסטיז לחזרה לא למצב הקדום המתואר בבראשית, אלא למצב אנושי קדום אחר, "המצב הטבעי", אותו תיארו הפילוסופים הפוליטיים הקלסיים, הובס למשל, כמצב של "מלחמת כל בכל".

וולבק אינו בוחל במילים בביקורת שלו על שנות ה-60:

"אותה תהפוכה שנתנה את אותותיה בתרבויות המערביות לאחר שנת 1945 לא הייתה אלא שיבה אל הפולחן הברוטלי של הכוח, ודחיית החוקים עתיקי היומין שנבנו אט-אט בשם המוסר והמשפט. יחד התקבצו האקציוניסטים הווינאים, הביטניקים, ההיפים והרוצחים הסדרתיים, ליברטינים שהיללו וחייבו את זכויות הפרט אל מול כל הנורמות החברתיות וכל מעשי הצביעות, אשר לדבריהם כוננו על ידי המוסר, הרגש, הצדק והרחמים. במובן זה צ'ארלס מנסון כלל לא היה סטייה מפלצתית של החוויה ההיפית, אלא תולדה לוגית שלה" (שם, עמ' 214).

וולבק, כחלק מההיסטוריזציה רחבת המימדים שלו, מעניק מפתח היסטורי להבנת תופעה מרכזית נוספת בעידן שלנו, ה"ניו אייג'". בתיאור האכזרי שלו, פרקטיקות הניו-אייג' פועלות הן להרחבת הנרקיסיזם של היחיד כמו גם מבטאות את הצורך הנואש של בני החברה המערבית להיתלות במיסטי ובלא-רציונלי, זאת כי המציאות הגלויה לעיניים, "הרציונלית", היא גיהנומית. עם זאת, וולבק גם טוען כי למרות הפתטיות וההונאה העצמית שמאפיינות את הניו אייג' הוא מבטא גם את החלק הרוחני באמת בעולמם של בני האדם, זה שסולד מהתחרות הדורסנית ותר נואשות אחרי אחווה ורוך אנושיים. הניו-אייג' מבטא אפילו את הניצנים של עידן היסטורי חדש לחלוטין, ממש כפי ששמו היומרני מצהיר.

"על-אף שפע האמונות התפלות המיושנות, הסותרות, והמגוחכות, שעמדו לכאורה בבסיס הניו-אייג', ענה זרם זה על סבל אמיתי שנבע מהתפוררות פסיכולוגית, אונטולוגית וחברתית. מעבר למזיגה המאוסה של אקולוגיה בסיסית, משיכה לתפיסות מסורתיות ול'מקודש' שירש מזיקתו לתנועה ההיפית ולתפיסה של אסאלן, גילה הניו אייג' רצון אמיתי להתנתק מן המאה ה-20, משחיתות המידות, מהאינדיבידואליות, ומהאספקט הליברטיאני והאנטי-חברתי שלה; מתוך תחושת מועקה, הניו אייג' הצביע על כך ששום חברה אינה מתקיימת בהיעדר הציר המאחד של איזושהי דת; הניו אייג' העמיד למעשה את היסוד לקריאה לשינוי הפרדיגמה" (שם, עמ' 314-315).

אולם הרכיב הנועז יותר בהיסטוריזציה של וולבק מרחיק את טווח הראייה ההיסטורי הרחק מעבר למה שאירע לפני כמה עשורים, בשנות ה-60. וולבק רואה את התקופה שלנו כשלב האחרון, הסופי והסופני, בתמורה מטפיזית שאירעה במערב עם הרנסנס ועלייתו של המדע המודרני. המדע המודרני, שהביס את העידן הנוצרי שקדם לו, חנך עידן מטריאליסטי בתולדות האנושות. למטריאליזם הבסיסי הזה נלוותה תפיסה אינדיבידואליסטית קיצונית: אם החיים בעולם הזה הם החיים היחידים שיש לי, אם לא מצפה לי עולם אחר אחריהם, עלי לדאוג לרווחתי האישית ככל שיכולתי מגעת ולא להקריב את חיי או אף את נוחותי לטובת איש. וולבק כורך כך באופן לא שגרתי בין רעיון האינדיבידואליזם והחילון. לא שגרתי: כי החילון לא נתפס כמשחרר, אלא כמוליד אינדיבידואליזם אנוכי של "אכול ושתה כי מחר נמות".

הטענה המבריקה של וולבק היא כי העמדת המיניות כפסגת הקיום – לכאורה החידוש של התרבות בדור האחרון – היא למעשה השיא הלוגי המתבקש של תהליך החילון שהתחיל ברנסנס, היא התוצאה המתחייבת, הבלתי נמנעת, של המטריאליזם המערבי.

חשוב להבין שהיכולת המזהירה של וולבק לערוך היסטוריזציה לעידן שלנו היא יכולת אינטלקטואלית ומורלית בו זמנית. הגאונות של וולבק אינה רק, אולי אפילו לא בעיקר, גאונות אינטלקטואלית, שמתבטאת ביכולתו לעשות סינתזות משכנעות של תהליכים היסטוריים-תרבותיים רחבי היקף, אלא גאונות מוסרית. יש כזה דבר גאונות מוסרית, ומעטים לאורך ההיסטוריה נחנו בה (בעת החדשה עולים במחשבתי דוסטוייבסקי, טולסטוי, אורוול, סארטר, קאמי וברנר).

גאונות מוסרית היא, ראשית, רגישות עילאית, יוצאת דופן, לסבל אנושי. גאונות מוסרית מתבטאת בכך שהגאון המוסרי חדור בתחושת אחריות כלפי הנמענים שלו, ומנצל את כשרונו השכלי יוצא הדופן להקל על הסבל של בני דורו, אם באמצעות אזהרתם מאסון מתקרב או חילוצם מתפיסת עולם שגויה או, לכל הפחות, במיקוד תשומת הלב בכאבם, ראייתו נכוחה, תיאור סבלם במדויק. מכיוון אחר, גאונות מוסרית היא גם העוז והחוצפה לערוך אינדוקציה ממקרה פרטי המוכר לך לצורכי ניתוח התקופה בה אתה חי בשלמותה. ולבסוף, גאונות מוסרית היא גם האומץ המלווה ביכולת ליטול את הכוחות האינטלקטואליים שלך על מנת למשוך את עצמך בציצת ראשך מהעידן בו אתה חי, להביט אל מעבר לכתפי התקופה שלך; היכולת להיחלץ מרודנותה.

ב"החלקיקים האלמנטריים" באים לידי ביטוי היחסים המורכבים בין הגאונות הקוגניטיבית לגאונות המוסרית של הסופר. עצם היכולת האינטלקטואלית של וולבק לערוך היסטוריזציה של העידן הנוכחי, להנהיר אותו, מאפשרת לו להתמקם בנקודה ארכימדית מחוצה לו, להיחלץ ממנו למחצה. אמנם ההתמקמות מחוץ לעידן באמצעות תיאורו המדויק אינה גוזרת עדיין שיש בידו להציע אלטרנטיבה לעידן הזה, אבל היא מאפשרת לכל הפחות להבין במחשבה מהו זה שהורס ורומס אותך. בעקבות ההבנה מתאפשרת גם המחאה המוסרית כנגד העידן שלך. ובזה יש ניצחון זוטא של רוח האדם ונחמה פורתא.

אולם ההיסטוריזציה של העידן, כאמור הישגו העיקרי של וולבק, נושאת איתה בשורה אופטימית יותר מאפשרות המחאה גרידא. היכולת שלנו להבחין שאנחנו נמצאים בעידן היסטורי מסוים, מסייעת לנו להבין את היחסיות של המציאות שלנו, ולפיכך מסייעת לנו לדמיין עידנים אחרים, אלטרנטיביים. העריצות הגדולה של העידן שלנו, הרובצת כסיוט על תודעתנו, היא היכולת של ההווה לשכנע אותנו שהגענו ל"קץ ההיסטוריה", שהמצב הנוכחי הוא המצב האנושי "הטבעי" ו"הנורמלי". וולבק, בעצם הניתוח ההיסטורי שלו, סודק את המחשבה הא-היסטורית שלנו על ההווה כמציאות מוצדקת ונצחית.

אולם וולבק מנסה להתקדם עוד צעד. וולבק תר אחרי אלטרנטיבה. אלטרנטיבה אחת המוצעת ברומן בהיסוס מודגמת במעין קומונה מתירנית שברונו מתייר בה. בניגוד לקומונות המיניות האחרות, שהוא נוהג לפקוד מפעם לפעם ולשוב מהם מלא תסכול כיוון שההיררכיה המינית נשמרת בהן באופן קשיח, בקומונה המוזכרת מוצע מודל שוולבק/ברונו מכנה "מיניות סוציאל דמוקרטית". החופש המיני שמציע המקום אינו כפוף להיררכיות של מראה חיצוני. אולם האלטרנטיבה הזו מוצגת כאן בהיסוס, כאמור. וולבק, כך נראה, אינו משוכנע שהיא אלטרנטיבה אמתית.

הפריצה המחשבתית הדרמטית ברומן מתרחשת כשוולבק מנסה לשרטט את העידן הבא, את העתיד. זהו החלק הספקולטיבי ואולי המפתיע ביותר ב"החלקיקים האלמנטריים", שנדמה שהמעירים על הרומן לא התייחסו אליו ברצינות מספקת עד כה. כי הספר הזה אינו רק ספר פסימי, חילוני ונטורליסטי עד כדי פורנוגרפיה. זהו גם ספר שמסתיר בין דפיו חזון אופטימי, אוטופי, באספקט מסוים הוא יצירה משיחית-מיסטית.

האלטרנטיבה הפוטוריסטית מוצעת בספר באמצעות דמותו של המדען הא-מיני, מישל. בסוף "החלקיקים האלמנטריים" מסתבר שהספר שזה עתה קראנו נכתב למעשה מפרספקטיבה עתידית של שלהי המאה ה-21 והוא מעין תיאור של מפעלותיו של מישל (דז'רזינסקי), המוצג ברמזים עבים בספר כמעין גואל או ישו חדש, שלו גם יש פאולוס משלו, ביוכימאי בשם פרדריק הובצז'ק, הכותב את תולדות חייו. מישל הוא הוגה דעות אך בעיקר מדען חדשני, שמנסה לרתום את הגילויים החדשים בשדה הביולוגיה והפיזיקה לטובת גאולתו של המין האנושי. וולבק רומז שהאלטרנטיבה למציאות המערבית היא מהפיכה מטפיזית חדשה שתתחולל בסיוע המדע, ובעיקר בעקבות הגילויים החדשים של הגנטיקה ופיתוחים של מכניקת הקוונטים. בקווים מעורפלים – מטבע הדברים, כי וולבק עובר כאן לכתיבת אוטופיה משוערת שהיא בו זמנית גם כתיבה בז'אנר של המדע הבדיוני – מתאר וולבק את העתיד האוטופי, בו יזכו בני האדם לחיי נצח באמצעות תהליכים של שכפול גנטי, ושבו, על מנת להתגבר על הסבל האנושי של התחרות המינית ועל חוסר היכולת לאהוב, תהפוך האנושות לחד-מינית, כלומר לא כזו הנחלקת לזכרים ולנקבות (כשאת ההנאה המינית העזה ביותר יוכל כל אזרח ברפובליקה העולמית העתידית לקבל באופן שווה, ישיר ושאינו מתווך על ידי נוכחות של בן זוג). הנקודה המכרעת באוטופיה שמוצגת ב"החלקיקים האלמנטריים" היא שהאנושות העתידית תוותר על האינדיבידואליות של בניה לטובת חזרתה של היכולת לאהוב. קולקטיביזם חדש זה מתבטא בסלוגן שהובצז'ק עושה בו שימוש: "עשרה מיליארד בני אדם על פני כדור הארץ – עשרה מיליארד נוירונים במוח האנושי"; האנושות כמוח ענק ומלוכד.

היכולת לחשוב חשיבה אוטופית היום, בעידן אנטי-אוטופי כשלנו, היא אולי פסגת הגאונות המוסרית של וולבק. כך משרטט הספר את בואה של תמורה מטפיזית חדשה:

"אי אפשר לומר שהתמורות המטפיזיות פוקדות דווקא חברות מתנוונות, הנמצאות כבר בשפל. כשהנצרות הופיעה הייתה האימפריה הרומית בשיא כוחה, בארגון מופלא היא משלה במה שהוכר כעולם. הייתה לה עליונות טכנית וצבאית שאין דומה לה. כשהמדע המודרני הופיע, ייסדה הנצרות של ימי הביניים משנה שלמה של תפיסת האדם והיקום; היא שימשה בסיס לשליטה בעמים, הפיקה ידע ופעלים, הכריעה בענייני שלום כבמלחמה; היא ארגנה את ייצור המשאבים ואת חלוקתם; שום דבר מכל זה לא מנע את שקיעתה. מישל דז'רזינסקי לא היה האדריכל הראשון וגם לא העיקרי של התמורה המטפיזית השלישית, שהייתה מבחינות רבות הרדיקלית ביותר, ועמדה לפתוח פרק חדש בתולדות העולם; אולם הוא היה אחד מאדריכליה בעלי התודעה הגבוהה ביותר" (עמ' 8).

ג

חשיבותו של וולבק אינה מתמצית באבחנות ובניתוח התרבותי או בהיסטוריזציה שהוא עורך לעידן שלנו ואף לא בחזון האוטופי שהוא מציג ב"החלקיקים האלמנטריים". לטעמי, חשיבותו של וולבק נוגעת גם לעמדתו ביחס לסוגיה האקוטית של תפקיד האינטלקטואל ומבקר התרבות בחברה שלנו, ובייחוד בסוגיית היחס של האינטלקטואלים לגופניות ולמיניות.

וולבק הוא סופר-אינטלקטואל. נדמה כי מאז דורם של סארטר וקאמי לא משכו במערב רעיונותיו של סופר-אינטלקטואל תשומת לב כה רבה בקרב הציבור המשכיל הרחב. מאז דורם של סארטר וקאמי נדחק מקומו של הסופר במערב מפני מקומם של גיבורי תרבות מתחומים אחרים: זמרי רוק בעיקר (שוולבק מציין ב"החלקיקים האלמנטריים" שההערצה להם בדורנו היא הערצה הרבה ביותר לה זכו בני אנוש מאז הפרעונים), אך גם קולנוענים ושחקנים, ארכיטקטים, מעצבים וכדומה. אינטלקטואלים ואנשי המילים והרעיונות נדחקו על ידי אמנים מתחומים שונים.

וולבק ער לנקודה הזו. "החלקיקים האלמנטריים" מלא בהערות, שנאמרות לכאורה אגב אורחא, אולם בעיניי הן ראויות לתשומת לב רבה, על מצבם העגום של הספרות והאינטלקטואלים בנקודת הזמן ההיסטורית הנוכחית. ההערות הללו פוגעניות ובוטות מאוד: הספרות מתוארת, למשל, כמוצא האחרון של ברונו, כלומר של מי שלא הצליח להשיג מין בחיים ופונה אל העיסוק במילים; ברונו עצמו, שנפגש עם פיליפ סולרס, דמות מפתח (אמיתית) בחיי הרוח של צרפת בדור שקדם לוולבק, על מנת לקבל חוות דעת ספרותית, מעיר בארסיות שלמרות מראית העין הנועזת שמשווה לעצמו סולרס, אין מה להשוות בין ההדוניזם של זמרי רוק לחיקוי העלוב שמגיעים אליו באורח חייהם הסופרים, וגם הידועים שבהם, כמו סולרס ("נראה שפיליפ סולרס הוא סופר מפורסם; אף על פי כן, הקריאה בנשים [רומן של סולרס] הוכיחה לברונו בוודאות שהוא לא השכיל אלא להשחיל זונות זקנות שמשתייכות לחוגים התרבותיים; הכוסיות העדיפו בעליל זמרים"); וולבק, הדובר מגרונו של ברונו, מתבטא באלימות על אי הרלוונטיות של סופרי עבר גדולים כמו פרוסט ותומס מאן בעולם שבו מי שנחשב הם או ביל גייטס (בגלל הכסף) או זמר הראפ סנופ דוגי דוג (ש"מדליק את הבנות").

השנאה הזו לספרות ולאינטלקטואלים, תימה לכאורה שולית ברומן ושניתן היה לייחסה למסובכות פסיכולוגית של סופר מורכב ששנאה עצמית אינה תכונה זרה לו, היא להבנתי עקרונית. השנאה הזו לספרות מבטאת, בראש ובראשונה, את התימה המרכזית של הרומן: חוסר התוחלת של כל פעילות רוחנית בעידן הנוכחי. בעידן בו הפך הגוף לחזות הכל – ולא כל גוף, אלא הגוף החד-משמעי ביופיו – המילים, המבטאות הפשטה והתרחקות מהחומר (הרגע בו אמר אדם הראשון "אבן", במקום להצביע על האבן, הוא אחד הצעדים המכריעים בהתפתחותו הרוחנית של ההומו-סאפיינס), המילים המאפשרות אינסוף ניואנסים והופכות למיותרות.

הפעילות האינטלקטואלית היחידה שנדרשת לה חברה שוויתרה על הרוחניות והשתעבדה למיניות היא טכנוקרטית באופייה. וכפי שמגדיר זאת בחדות ברונו: "איזה תפקיד ממלא פול ואלרי [משורר ואינטלקטואל ספרותי מרכזי במחצית הראשונה של המאה ה–20 – א.ג.] בהשכלתם של הצרפתים העוסקים במדע? שום תפקיד".

אולם, להבנתי, השנאה העזה הזו לספרות ולאינטלקטואלים שמצויה ברומן, מבטאת גם את ביקורתו החריפה של וולבק על אוזלת היד ופשיטת הרגל של האינטלקטואלים הצרפתים בדור שקדם לו, כלומר הפילוסופים שהגיעו לשיא כוחם והשפעתם (בצרפת, ודרך הגירת רעיונותיהם לארצות הברית: בכל העולם) בשנות ה-60, ה-70 וה-80, אלה שידועים גם כפילוסופים הפוסטמודרניים.

כי בין דורם של סארטר וקאמי (שוולבק מקיים עמם יחסי קרבה אינטלקטואלים לא מעטים, אף שבאופייניות, האזכור היחיד של סארטר בספר נוגע לכיעור הפיזי המפורסם של האחרון) לדורו של וולבק, ייצאה צרפת לעולם את דור הפילוסופים של שנות ה-60. דור פילוסופי זה זכה לכמה שמות: "הפוסט-סטרוקטורליסטים", "הפילוסופים של 68'", או, הכינוי הידוע ביותר, והמטעה מעט, הפילוסופים הפוסטמודרניים (הוא מוטעה מעט כי "פוסטמודרניות" הוא מונח שצמח בארצות הברית ולא בצרפת). הבולטים שביניהם הם פוקו, דרידה, דלז, ליוטאר, בודריאר, לאקאן ורולאן בארת. בני הדור הזה, כמו סארטר וקאמי, הגיעו גם הם להשפעה בינלאומית ואיישו במשך דור אחד לפחות את כס האינטלקטואל הבינלאומי.

אבל יש הבדל בין השפעתם לזו של סארטר וקאמי ולזו של וולבק. באופן אירוני למדי, הדור של 68', למרות היותו מקושר לפוסטמודרניות ולשבירת ההיררכיות בין תרבות נמוכה לגבוהה, התבטא בשפה קשה, המסוגלת להתפענח בעיקר בידי יודעי ח"ן ומומחים. השפעתו הבינלאומית המוזכרת של דור הפילוסופים הצרפתיים של שנות ה-60 היא, למעשה, כיבושה של האקדמיה הבינלאומית ולא כיבושו של הקהל המשכיל הרחב. באופן מעניין ורב משמעות, לתפיסתי, איש מבני אותו דור של אינטלקטואלים משפיעים לא היה סופר! (כלומר לא כתב טקסט לא-אקדמי שדן בדמויות בשר ודם הפועלות בעולם חושני וקונקרטי). זאת בניגוד לקאמי, סארטר ווולבק. וזאת למרות יומרתם של חלקם לכתיבה הגותית-פיוטית ולמרות העובדה שהתאוריה שקידמו חלקם (בארת ודרידה, למשל) טשטשה במכוון את האבחנה בין כתיבה ספרותית לכתיבה הגותית. לעומתם, העניין בוולבק, אינטלקטואל שהוא גם סופר, צמח "מלמטה", מהקהל המשכיל הרחב, בעוד שבאקדמיה ההתייחסויות אליו זניחות עד העת הזו ועד בכלל. למעשה, הכתיבה של וולבק היא הכי רחוקה ממה שהורגלנו לחשוב שהוא כתיבה "צרפתית": זו כתיבה ישירה, מחוספסת, לא מתחכמת וכמעט ולא מתפייטת, כתיבה בהירה להפליא (למעט במקטעים זעירים שלה). הכתיבה של וולבק היא כמעט אנטי-צרפתית, כמעט אמריקאית באופייה. ואכן, וולבק, שמתאר את הפיכת הפיתוי למרכיב מרכזי בחרושת התרבות בעידן שלנו, ומייחס את המצאת הפיתוי ההמוני לתרבות האמריקאית, אינו נרתע, עם זאת, להצהיר בעל פה ובספרים, על משיכתו לתרבות האמריקאית. בפרו-אמריקאיות הזו, תכונה לא אופיינית לאינטלקטואלים צרפתים בדורות האחרונים, הוא קרוב לשני אישים צרפתים בני דורו: הפילוסוף ברנאר אנרי-לוי וכמובן ניקולא סארקוזי.

אבל ההבדל בין וולבק לדור הפילוסופים הצרפתיים הפוסטמודרניים אינו רק סגנוני, הוא מהותי הרבה יותר. וולבק מגלה עמדה עוינת ביותר כלפי הדור שקדם לו. וולבק גורס שהפתרון שאולי יימצא לאנושות הסובלת יבוא דווקא מאיש המדעים המדויקים, מישל דז'רזינסקי, ולא מהפילוסופים. מדעי הרוח במצבם הנוכחי איבדו את היכולת להציע מזור לאנושות: "השאלות הפילוסופיות איבדו כל מראה מקום מוגדר בקרב הציבור. הבוז הכללי שאליו הידרדרו לפתע, לאחר שנים של הערכת יתר אווילית, מחקריהם של פוקו, של לאקאן, של דרידה ושל דלז לא הותיר באותו רגע קרקע פנויה לשום מחשבה פילוסופית חדשה. אדרבא, הוא הבאיש את ריחם של כלל האינטלקטואלים הנתלים ב'מדעי הרוח'; לפיכך הפכה נסיקת כוחם של המדענים בכל תחומי המחשבה בלתי נמנעת" (עמ' 317). אני סבור שהבנת העוינות שמגלה וולבק כלפי דור האינטלקטואלים שקדם לו תעניק לנו מפתח להבנת כישלונו של דור שלם של אינטלקטואלים בתפקידם כאינטלקטואלים ציבוריים, ובעיקר בתפקידם כמנסחי דרכי התמודדות עם הגופניות והמיניות.

מהי, אם כן, הסיבה לעוינות של וולבק כלפי הדור הזה?

ראשית, הפילוסופים הפוסטמודרניים הושפעו עמוקות מניטשה (גם אם ניטשה שלהם הוא ניטשה מבוית יחסית). הפילוסופים הפוסטמודרניים נטלו מניטשה את ביקורת וערעור מושג "האמת" המצויים במשנתו, את התנגדותו לעליונות התבונה על פני היצר, עליונות שניתנה לתבונה בחסות תנועת הנאורות, את הגדרת המושג "הרצון לעצמה" כדבר שניצב מאחורי היומרה האנושית לאובייקטיביות, את הקביעה שאין "עובדות" אלא רק "פרשנויות", את ראיית "האני" ("הסובייקט") כהמצאה שנועדה לאגד אוסף של תופעות נפשיות-גופניות סותרות.

ואילו אצל וולבק ניטשה הוא מקור הרוע. וולבק אינו מהסס לקשור בין ניטשה לנאציזם: "השימוש שעשו הנאצים בתורתו של ניטשה לא היה בלתי מתקבל על הדעת כלל ועיקר; בהעמדת האדם מעל לחוק, בשלילת החמלה, בהעמדת הרצון ומרותו, הובילה חשיבתו של ניטשה באופן טבעי לנאציזם" (עמ' 48). אבל ניטשה לא עומד רק ברקע של הנאציזם אלא גם ברקע של החברה התחרותית-נרקיסיסטית המערבית של ימינו, אותה נטל על עצמו וולבק לשרטט. בניגוד קוטבי לפילוסופים הפוסטמודרניים, וולבק מציע ברומן – הכרזה שהיא רבת משמעות בתולדות מדעי הרוח בדור האחרון – לחזור לתיאוריות המוסר ושלטון התבונה שהציע קאנט חלף פולחן היצריות והכוח שהציע ניטשה. וולבק מספר לנו שבעבור מישל "העיון בכתבי ניטשה לא עורר בו אלא כעס חולף, וקאנט רק אימת את שכבר היה ידוע לו" (עמ' 36). העתיד, לפי וולבק, נעוץ בחזרה לערכים הקהילתניים, המוסריים והאוניברסליים של קאנט. ממשיכו של מישל דז'רזינסקי, ה"פאולוס" שלו, שקידם את חזון הקולקטיביזם החדש, זה שמתאר וולבק בקטע העתידני ברומן, "קיבל את תמיכתם יקרת הערך של כמה ניאו-קנטיאנים, אשר בעודם מנצלים את הדעיכה הכללית של תפיסות השואבות את השראתן ממחשבתו של ניטשה, לקחו לידיהם את השליטה בעמדות המפתח של העולם האינטלקטואלי והאקדמי, ושל העיתונות" (עמ' 314).

חשוב להדגיש: ביקורת המוסר היהודי-נוצרי החריפה של ניטשה וראייתו כ"מוסר עבדים" לא אומצה על ידי הפילוסופים הפוסטמודרנים. גם רעיון "העל-אדם" של ניטשה, שסייע לטעמו של וולבק להגיע למצב האנושי העכשווי העגום בו החזק בלבד (העשיר או האטרקטיווי) "takes it all", היה נתעב עליהם, כפי שהוא נתעב בעיני וולבק. כאמור, ניטשה של הפילוסופים הפוסטמודרניים מבוית ואינטלקטואלי למדי.

עם זאת, השנאה של הפילוסופים הפוסטמודרניים להומניזם הליברלי של תנועת הנאורות, וקאנט במרכזה, שנאה שהסתייעה בהשפעה העמוקה של ניטשה עליהם, הובילה אותם לחשיבה רלטיביסטית ולביטול אמות מידה מוסריות אוניברסליות, שסייעו להסרת המכשולים לקראת הפיכת העידן שלנו לדרוויניסטי. ההליכה של הפילוסופים הפוסטמודרניים בעקבות ניטשה בסוגיות המוזכרות, סייעה להתפרקות של החברה ליחידים המתחרים ביניהם, לניצחונו של הניאו-ליברליזם, לתחרות הקפיטליסטית, שכאמור, לפי וולבק, מורחבת בדור האחרון גם לספרה המינית-גופנית. השחרור משלטון התבונה, שהציעו הפילוסופים הפוסטמודרניים הללו בעקבות ניטשה לאנושות הנאנקת, כביכול או לא כביכול, תחת הנורמות של הנאורות בת המאה ה–18, הובילה, לדידו של וולבק, לשעבוד גדול בהרבה, שעבוד לעריצות הגוף.

באחד החלקים המחרידים במיוחד בספר, הלא קל לעיכול באופן כללי, וולבק מתאר את ההתעללות בברונו בפנימייה בה למד בנעוריו. וולבק מציין כי ההתעללות הזו התאפשרה בגלל "הנחיות של משרד החינוך שהתפרסמו לאחר אירועי 68', בהן הוחלט להפחית את מספר המשרות של משגיחי הפנימיות ולהחליפם במנגנון של משמעת עצמית; התקנה תאמה את רוח הזמן, ומלבד זאת היו לה יתרון בהפחתת עלויות שכר" (עמ' 47). מה שאירע בפנימיות הוא מטאפורה מזהירה לצייטגייסט של המחשבה הפוסטמודרנית. בעידן הפוסטמודרני נטען כי אין לאף אחד זכות לקבוע בשביל הזולת מה נכון ומה לא נכון. לכאורה הכל טוב ויפה ונאור. אבל הרלטיביזם המוסרי, לפיו איני יכול לקבוע לזולתי מה נכון או לא נכון לעשות, ההשתמטות מערכי מוסר אוניברסליים ומאכיפתם, מובילים, לעתים, בפשטות, לחזרה ל"מצב הטבעי" בו החזק שורד. בפנימיה של ברונו, אותן הנחיות שוחרות טוב (שנבעו, עם זאת, גם מרצון בחיסכון תקציבי, כפי שמציין וולבק), שהושפעו, ניתן לשער, מהביקורת של פוקו על המוסדות בהן החברה כולאת חלקים מבניה (בתי משוגעים, בתי כלא וכדומה), הובילו להפקרתו של ברונו לידיהם של עמיתיו החזקים בפנימיית הבנים.

סיבה נוספת יש לטעמי לביקורת החריפה שמותח וולבק על הפילוסופים הפוסטמודרניים שקדמו לו. אחד ממבקרי התרבות החשובים בדורנו, האמריקאי פרדריק ג'יימסון, הגדיר את הפילוסופיה הצרפתית הפוסטמודרנית כפילוסופיה שמה שמאפיין אותה הוא התקפה על "מודל העומק". הפילוסופיה הצרפתית, מבלי להיכנס להסברים מפורטים מדי, היא פילוסופיה של "פני שטח", וסולדת מנטייתה של המחשבה המערבית שקדמה לה לנסות לפענח מה מסתתר כביכול מאחורי "פני השטח" הגלויים (כמו למשל בפסיכואנליזה, או במרקסיזם או באקזיסטנציאליזם, תורות/גישות פילוסופיות שהבחינו בין מה שגלוי למה שסמוי). התיאור התמציתי הזה של ג'יימסון יוצר דמיון מאלף בין הפרויקט האינטלקטואלי הפוסטמודרני לבין המציאות שעליה מקונן וולבק. כי הרי לפי וולבק הקיום המערבי הצטמק כולו לקיום של "פני השטח", של הגוף, והפך מושגים כמו "עומק" ו"מורכבות" ללא רלוונטיים. הפילוסופיה הצרפתית הפוסטמודרנית היא, אם כך, בעיניו של וולבק, חלק מהבעיה ולא חלק מהפתרון.

ד

אבל ההבדל החשוף והבוטה ביותר בין וולבק לפילוסופים הפוסטמודרניים מצוי בנושא המרכזי של "החלקיקים האלמנטריים": המיניות ותפקיד האטרקטיביות הגופנית בעידן שלנו. בנושא הזה ניתן לראות באופן הברור ביותר עד כמה גדול ההבדל בין וולבק לאינטלקטואלים שמהם הוא סולד.

שתי היצירות הבולטות ביותר של הפילוסופים הצרפתיים הפוסטמודרניים המוקדשים לנושא המיניות הן, ככל הנראה, "תולדות המיניות" של מישל פוקו, שחלקה הראשון ראה אור ב–1976, ו"אנטי-אדיפוס", של הפילוסוף ז'יל דלז והפסיכיאטר פליקס גואטרי, יצירה שראתה אור ב-1972. שתי היצירות המשפיעות מאוד הללו, המרשימות מבחינות רבות, מדגימות עם זאת את פשיטת הרגל האינטלקטואלית של מחבריהם בנוגע לנושא בו הם דנים – המיניות.

למעשה, אלה יצירות מקוטבות, שבקיטובן הן מייצגות שניים מהחטאים העיקריים של המחשבה הפוסטמודרנית: תחכום-יתר סופיסטי וניתוק אינטלקטואלי מחד גיסא (פוקו), דיוניסיות לא מבוקרת וחוסר אחריות אינטלקטואלי מאידך גיסא (דלז וגואטרי).

הטענה המרכזית של פוקו ב"תולדות המיניות" היא כדלקמן: אנחנו רגילים לראות את ההיסטוריה של המיניות כהיסטוריה של שחרור. עד למאה ה–20 הייתה המיניות מדוכאת ואילו במאה ה–20 השתחררנו. ולא היא, טוען פוקו. לא היינו בדיוק מדוכאים ולא בדיוק השתחררנו. החל מהמאה ה–17 ניתן לראות איך הולך וגובר "השיח" (discourse) על אודות המין. "השיח" (שיח רפואי, פסיכולוגי, דתי, אדמיניסטרטיבי, סוציולוגי) מתרבה והולך, "מדעי האדם" למיניהם עוסקים במין באובססיביות וללא הרף. העיסוק הזה, "הידע" המתרבה אודות המין, הוא גם סוג של שליטה ופיקוח על המין. אז מחד גיסא לא נכון שהמערב דיכא את המין במאות האחרונות, הרי הוא התעסק במין באופן גובר והולך, אובססיבי, ולא נכון, מאידך גיסא, שאנחנו משתחררים כיום, כי הרי אנחנו מדברים על המין ללא הרף, כלומר "מפקחים" על המיניות באמצעות הידע.

הטיעון הזה מבריק מבחוץ וחלול מבפנים. הוא חלול כיוון שפוקו מתעלם לחלוטין מההשלכות הקונקרטיות של המהפכה המינית במאה ה–20 ובשנות ה-60 בפרט. האם באמת אין הבדל בין התבגרות מינית בעולם המערבי בשנות ה-50 להתבגרות מינית בשנות ה-70 ואילך? האם המצאת הגלולה, המתירנות המינית, תרבות ה"סקס, סמים ורוקנרול", עליית גיל הנישואין, ריבוי הגירושין, השימוש הנפוץ במין בשדה הפרסום, נוכחותם-בכל העריצה של אמצעי מדיה ויזואליים, פריחת מכוני הכושר ו"תרבות הגוף", אינם אירועים דרמטיים?

פוקו טען בריאיון ש: "Sex is boring", ולפיכך הוא לא כותב על המין כשלעצמו, כי על זה אין הרבה מה לומר, אלא על "השיח" סביב המין. אבל ההתמקדות האופיינית לבני דורו ב"שיח" – כלומר בלשון ובידע ולא בדבר עצמו – הובילה את פוקו למעילה בתפקידו האינטלקטואלי: היא סימאה את עיניו מלראות את הדרמה והטרגדיה המתחוללות לנגד עיניו בתחום הקונקרטי של המיניות. פוקו אמר ש"סקס משעמם". וולבק הוכיח בספרו שסקס מעניין, מה שמשעמם הוא השיח (על סקס).

המקרה של דלז וגואטרי הוא הפוך לפוקו. לא מדובר כאן בהתנתקות מהמציאות לטובת טיעונים אינטלקטואליים מבריקים אך סופיסטיים. המקרה שלהם הוא של התפלשות במציאות וזניחת עמדה ביקורתית כלפיה (וכל זאת במסווה של ביקורת תרבות). ספרם של דלז וגואטרי הוא, למעשה, מעין מניפסט אינטלקטואלי מאוחר מעט למהפכנות המינית של שנות ה-60 (זוהי תגובה צרפתית מסובכת ומעוכבת ביחס ליצירות אינטלקטואליות דומות שהופיעו בארצות הברית עשור וקצת לפניהם, אולי בראש ובראשונה ל – "Life against Death", ספרו המהמם של נורמן או. בראון מ-1959, שהשפיע על דור שלם של אינטלקטואלים אמריקאים). "אנטי-אדיפוס" הוא התקפה על התאוריה הפרוידיאנית של תסביך אדיפוס. לפי דלז וגואטרי התיאוריה הפרוידיאנית נועדה לכלוא את היצר בתוך תבנית מארגנת, בתוך סיפור מביית, בתוך המשפחה. האמת היא, טוענים דלז וגואטרי, שאנחנו "מכונות משתוקקות" (desiring machines, בתרגום לאנגלית). התשוקה שבנו היא יסוד אקטיבי ראשוני שקודם להיותנו פרט במשפחה ולמעשה קודמת גם לסובייקטיביות שלנו שהיא למעשה פיקציה. התשוקה שלנו היא יסוד כאוטי ואפילו סכיזופרני – מושג חיובי בהגות של דלז וגואטרי – שאינו כפוף לתבנות של המשפחה ולנרמול של הסדר החברתי. איננו משתוקקים לאם ומפחדים מסירוסו של האב. אנחנו משתוקקים נקודה. על מנת לחיות חיים מלאים עלינו להסיר כל מכשול מפעילותה של מכונת-התשוקה, שהיא אנחנו.

הסלידה של וולבק מהעמדה של דלז וגואטרי גדולה מסלידתו מהעמדה של פוקו והיא מקבלת ביטוי מפורש בספר, גם אם יש צורך בקריאה מדוקדקת של הפרטים הכביכול זניחים ברומן. "אנטי אדיפוס" אמנם אינו מוזכר ב"החלקיקים האלמנטריים", אבל בקטע מפתח צץ לפתע לרגע דלז בכבודו ובעצמו. אביו הלא מתפקד של ברונו, שזנח אותו כמו שעשתה גם אמו לטובת הגשמה עצמית, מכיר לברונו את אחת המאהבות הצעירות שלו. המאהבת הזו היא שחקנית פורנו חובבת, שפגשה את דלז במפגש חברתי "ומאז מצאה במלוא המרץ ובהתמדה טיעונים אינטלקטואליים לפורנוגרפיה" (עמ' 80). הביקורת של וולבק על דלז היא לפיכך זו: מה שהצגת כמהפכני וחתרני, "השחרור" של המיניות, מוביל בסופו של דבר להשתעבדות למיניות ולכינונה של חברה בעלת היררכיות קשיחות לא פחות מהחברה שביקשת להיחלץ ממנה. למעשה, סיפקת אליבי אינטלקטואלי לחברה דכאנית לא פחות.

האזכור הבא של דלז ברומן אופייני לישירות הגובלת בוולגריות של וולבק. וולבק מציין (בעמ' 250) את התאבדותו של הפילוסוף דלז ב–1995. בבוטות, מביא וולבק את ההתאבדות הזאת כדוגמה לחוסר היכולת – אפילו של אינטלקטואלים, היכולים לכאורה להתנחם בתענוגות האינטלקט – לשאת את דעיכת האטרקטיביות המינית שלהם, את הזדקנותם.

ואולי, רומז וולבק, בדיוק בגלל שדלז הוא אינטלקטואל אנטי-אינטלקטואלי, כרבים מבני דורו, אינטלקטואל שהטיף לדיוניסיות מינית, הזקנה הייתה בלתי נסבלת בשבילו.

ה

מאות שנים הלאה וקדימה מימינו אנו, מתבוננים בנו בני האדם העתידיים בפליאה ובחמלה. מתבוננים על ייסורי הגוף והנפש המוזרים שלנו, על חדוות המין הפעוטה-עצומה שלנו ועל חבּוּרוֹתיו הכבירות-זעירות. ממקום מקלטם הבטוח בעתיד, כשהם משקיפים על ההווה הפרוץ שלנו, זהו השיר ששם וולבק בפיהם:

"אנחנו יכולים להקשיב לאותו סיפור

על העידן המטריאליסטי

כפי שמקשיבים לסיפור אנושי ישן נושן.

זה סיפור עצוב, ואולם,

לא נהיה באמת עצובים

כי אנחנו לא דומים עוד לאותם אנשים.

אף שנוצרנו מבשרם ומתשוקתם,

דחינו את הקטגוריות שלהם ואת השייך להם

איננו יודעים את שמחתם,

איננו יודעים גם את סבלם

הרחקנו מעלינו לבסוף

וללא כל מאמץ

את עולמם בר החלוף"

(עמ' 300)