1. "זה, זה מעשן כמו קטרזיס"
(שיבוש-לשון ששמעתי, וראוי לענ"ד לתואר שיבוש-הלשון של השנה)
2. לא כל שיר שכתב חייל נופל ראוי להלחנה. הפרוייקט הבעייתי "עוד מעט נהפוך לשיר" של גלי צה"ל משדך בין אמנים ישראלים לטקסטים שכתבו נופלים במלחמות ישראל.
הפרוייקט גופו קיטשי (חיילים, "הבנים", אינם, בהגדרה, עלמים ענוגים; הם אנשים שנשלחו למשימות אלימות – חלקן, לדעת כותב רשימות אלה, משימות מוצדקות – אבל אין ההצדקה שיש למשימות אליהן נשלחו מצדיקה טשטוש של אלימותן באמצעות הצגת "הבנים" כאנשי רוח ורגש).
אבל גם חלק מהטקסטים עצמם, ומטבע הדברים (כתבו אותם גברים צעירים, בעלי כישורים לאו דווקא משורריים, ושלאו דווקא כתבו את הטקסטים לפרסום), הם טקסטים בוסריים, מביכים.
בעיניי, הקיטש, העודפות וההפרזה הרגשיות, חוסר היכולת להבחין בין רגש אמת לזיוף רגשי, הם סכנה קיומית לחברה.
כשחברה מפטמת את לבה ברגשנות טלנובלית, מערפלת כך את מוחה, כשחברה לא מזהה שקרים ושקרנים רגשיים, לא מסוגלת לנתח בקור רוח ובריחוק רגשי את מצבה, היא מסכנת את עתידה.
מוצאי חג שמח!
מבקר חופשי 
תגובות
ואל תשכח, אנחנו הישראלים יש לנו זיכרון קצר
(ציטוט שגירדתי לא מזמן במכולת השכונתית)
זה כל תסמונת הקיטש והמוות החביבה כה על הקאנון הלאומי ובעיקר לאומני.
איזה כייף כולנו ביחד עומדים דום בצפירה ואחר כך כולנו ביחד בוכים מול הטלוויזיה בסדרת סרטי ההנצחה, שלא לדבר על שרים בהתלהבות בסלסולים מזרחיים את שירי הפלמ"ח וים של דמעות ניגר מעינינו.
במותם ציוו לנו – כבר אמרנו?
ממליצה שוב ובחום לקרוא את "קיטש ומוות" של שאול פרידלנדר על הדברים בהתגלמות המחרידה שלהם אצל הנאצים
אני עוד מנסה להירגע מ"זה מעשן כמו קטרזיס". פשוט ענק. באמת ראוי לתואר השיבוש הלשוני של השנה.
בדיוק כתבה על זה מיה סלע השבוע בעיתון תל אביב. הנה אני מעתיקה מתוך האתר למרות שבטח קראת את זה : גם הישראלים דומים תמיד זה לזה, עדיין יורים ובוכים, עדיין קורבנות, עדיין מתהלכים בעולם בתחושה שבעצם הם "האחר", הקורבנות, תמיד שולחים "ילדים" למלחמה. החיילים הם תמיד "הבנים" הרכים והתמימים ולא גברים עם נשק שהם חלק מצבא קטן וחכם. הם תמיד לבנים, בורגנים, סובלים נורא מהמצב ותגובתם לסבל הזה היא בריחה ושיטוט בארץ ישראל יפה, ארץ ישראל פורחת"
מוחות, לעתים, חושבים דומה
(:
אכן קראתי את הביקורת היפה של מיה סלע (שאינני מסכים אתה בכמה עניינים הנוגעים להערכה של ספרו של גרוסמן)
הזה, לענ"ד הוא מה שמחזיק אותנו פה
יא שמאלן קיצוני. מה אתה חושב שמי שמת בשביל המדינה לא כתב את השיר הכי טוב אחרי התנ"ך? מה למות בשביל המדינה שלנו הוא טוב לך, ובשביל לכתוב שירה הוא לא טוב? אתה באמת חושב שיש מישהו בארץ שחושב כמוך?
יא שמאלן קיצוני. מה אתה חושב שמי שמת בשביל המדינה לא כתב את השיר הכי טוב אחרי התנ"ך? מה למות בשביל המדינה שלנו הוא טוב לך, ובשביל לכתוב שירה הוא לא טוב? אתה באמת חושב שיש מישהו בארץ שחושב כמוך?
אתה לא חושב שיש הבדל בין ההנצחה הציבורית המאופקת בעבר לסוג האבל הציבורי היום? אני שואל בכנות. לי יש תחושה של זיוף בעוצמת הטון הציבורי שבעיניי היא מסוכנת כי היא יוצרת ניכור.
כלומר לנסות
כשהוא מתכוון שהקיטש "הוא מה שמחזיק אותנו פה" הוא מתכוון – בלי לדעת – שהקיטש שומר עליו ערני ודרוך לקראת בוא "הרע", האויב האורב, וזאת כקורבן מאויים. הרי זה הקיטש שמאפשר את המצב התודעתי הבלתי משתנה היהודי-ישראלי הזה. זה הקיטש הלאומני הרגשני שמונע איתחול תודעתי מחודש ומפוכח וגם מפוקח. לזה מתכוון אסף – אבל בהיפוך. היפוך תודעתי. מפני שהוא – כמהופך תודעה – חש הקיטש שומר עליו דרוך וער ש"לא ישכח". לא ישכח מי כאן הרע בסיפור, מי האויב, שצריך להשכים להורגו פן וכו', שלא יישכח חלילה מי הוא הקורבן בסיפור
אבל האמת היא. שגם ביום שבו העניינים יתחילו לזוז להשתנות – והם יזוז וישתנו – המססד הממלכתי ובכלל ממסד באשר הוא ממסד – ימשיך לשטוף אותנו באותה מנגינה עוד שנים על גבי שנים. כדי להצדיק. את מה שהיה. את השטחים שהוחזרו. את שנהרגו. שדבר לא היה לשווא. ועל זה אין להתלונן ואין מה לבקר – כי זה כמו לבוא בטענות על כך שהשמש שוקעת במערב