מבקר חופשי

פורסם בעיתון "מקור ראשון" ב – 2004

כשקראתי בפעם הראשונה את "גטסבי הגדול" אני זוכר שמלמלתי לעצמי שזהו הרומן הלא-יהודי ביותר שקראתי בימי חיי. אבל בחלוף השנים, התקשיתי להבין למה בדיוק התכוונתי במילמול הספונטני ההוא. מה היה בנובלה הגדולה הזו, שבסופו של דבר היא נובלה מוראליסטית, שהיה כה זר ביחס לספרים אחרים שקראתי באותה תקופה? עכשיו, כשקראתי את "ההיסטוריה הסודית", הרומן החזק של הסופרת האמריקאית הצעירה, דונה טארט, הצלחתי להבין יותר את הרהור הבוסר שלי מלפני שנים.

התחושה ה"לא-יהודית" שלי בקריאת "גטסבי הגדול" קשורה, אני חושב היום, לכך שהדמויות והדילמה המוסרית שלהן בנובלה של פיצ'ג'ראלד הן דמויות ודילמה נטולות משקעי עבר. כאילו תיאר פיצ'ג'ראלד אדמים וחוות ראשונים, המתלבטים אם לנגוס בפרי האסור, בלי לדעת כלל על מיתוס גן עדן; אנשים בלי אלוהים (כמטאפורה וכפשוטו) ובלי מסורות עבר מעיקות או מרסנות; אנשים שהכבלים המוסריים היחידים שלהם הם אותם כבלים שהם בוחרים לאסור עצמם בהם. וזה מפחיד.

בעקבות הקריאה ברומן המבריק של טארט, אני חושב שהחירות המוסרית הרעננה, המפתה והמפחידה הזו מאפיינת שורה של יצירות מופת אמריקניות (בנוסף ליצירותיו של פיצ'ג'ראלד, ניתן למנות את "מובי דיק" של מלוויל, "סוף הדרך" ו"האופרה הצפה" של ג'ון בארת כדוגמאות מובהקות); תופעה תרבותית שניתנת להסבר היסטורי ברוח החירות, תחושת החידוש והאינדיבידואליזם הקיצוני שעומדים בבסיסו של האתוס האמריקני.

אם אינני טועה, ג'ורג' שטיינר, בספרו "טולסטוי או דוסטוייבסקי", כתב על הדימיון בין הרומן הרוסי לרומן האמריקאי. בשני הקצוות, המזרחי והמערבי, נכתבה פרוזה נעדרת-גבולות, פראית ורחבת יריעה, טען שטיינר, השונה מהפרוזה "הבורגנית" המהוגנת של "המרכז" האירופאי המעודן. אך אם להוסיף חטא שתי הכללות על פשע ההכללה הקודמת, נראה לי שבעקבות קריאת "ההיסטוריה הסודית", בצמידות לרומן המתורגם האחרון של פיליפ רות, "התחתנתי עם קומוניסט", ניתן לחדד את הטענה של שטיינר ולבדל בחלוקת משנה משמעותית חלק מהפרוזה האמריקאית הן מזו הרוסית והן מזו היהודית-אמריקאית (ועל כך מייד).

"ההיסטוריה הסודית" הוא רומן קולג' רחב יריעה ש"מגלה" את "הסוף" בהתחלה. חבורת סטודנטים חברה יחד לרצוח את חברם. הרומן, כמו גמל אסייתי, הוא דו-דבשתי; המתח בו נוצר בתחילה מהתיאור של התהליך הרעיוני שהוביל לרצח, ואז, בערך באמצע הרומן, כשהתהליך מתבהר ולכאורה שבק המנוע העלילתי, מצטיירת לפתע בחדות הדבשת השנייה: מה קורה לחבורת הסטודנטים בעקבות הרצח.

על גב שתי הדבשות הללו נישא הקורא בביטחה לאורך מאות דפי הספר אולם הן מקיימות ביניהן יחסי ניגוד. מה שמרתק ב"היסטוריה" – מלבד העלילה הלופתת, שאפשר רק לחרוק שן ולקנא במחברת בת 28 שבנתה אותה – היא ההצבעה האמינה שיש בה על סוג קיום דתי ושונה, גם אם מעוות, שהרומן רומז על ייתכנותו ואז ריסוק של הקיום הזה אל קרקע הפסיכולוגיה של חיי היום יום. כלומר, הרומן, שבחציו הראשון יש בו מטעמו של רומן רעיונות מופשט למחצה, הופך את חברבורותיו לרומן פסיכולוגי מיוזע וכמעט אתולוגי ( כלומר, כזה הבוחן את הדמויות בכלים של מדע התנהגות בעלי החיים, האתולוגיה).

במחצית הראשונה של הרומן, מספר בגוף ראשון ריצ'רד פאפן, סטודנט קליפורני נוח להיגרר, על הסתפחותו לחבורת סטודנטים אליטיסטית, הלומדת יוונית עם מורה מסתורי, באוניברסיטה ערפילית וקרה בוורמונט. בכדי להימנע מלחשוף יותר מדי אומר רק שהחבורה מבקשת להתנסות בפולחנים יווניים מיסטיים על מנת לצאת מ"האני" שלהם, כפי שמנסח זאת מנהיגה. החבורה חמורת הסבר הזו מתוארת בחדות על רקע נרקוטי מטושטש ומשעשע, של קולג' אמריקאי מטופש ושטוף בסמים לא חוקיים ובאינפנטיליות ליגאלית. טארט מצליחה לשכנע אותך שבקרקע העולם הרדוד הזה יכול לצמוח עץ מפותל ואקזוטי, המניב פירות מורעלים, כמו החבורה האליטיסטית הנ"ל. החבורה הזו מתעלה ומידרדרת לקיום א-מוסרי או ליצירתו של מוסר אוטונומי הנוגד את המוסריות המקובלת. וזה מפחיד וחריף כאחד; זה הרכיב שבצורה מגושמת מעט כיניתי "לא-יהודי" כשקראתי אי אז את "גטסבי הגדול". טארט, שמאזכרת את "גטסבי הגדול" ברומן, גם מתארת במפורש את הפרופסור ליוונית כמי שבז למסורת המוסרית היהודית-נוצרית.

אבל טארט לא מסתפקת בזה. אחרי ששכנעה את הקורא בקיומו של עולם פלאי, שמחוץ לסדר המקובל והבינוני, בתוככי בית החרושת של הסדר הזה, הקולג' האמריקאי, היא מנפצת לרסיסים את מה שיצרה במחציתו הראשונה של הרומן. פאפן והקורא עוברים תהליך של דיסאנצ'נטמנט (הסרת הקסם), כפי שניסח זאת מקס ובר, מהעולם הקמאי והטראגי כביכול של מחצית הרומן הראשונה. כשמוסר המסווה נותרת חבורת סטודנטים מפרפרת ומנותקת רגשית ולהם פרופסור שאינו, כלשונו של פאפן, "החכם הזקן רב-החסד, לא ההורה הטוב, המסור והמגונן", שחשב שהוא, אלא "אדם דו-ערכי, נטול מחוייבות מוסרית ברורה".

טארט משכילה לשבור את החבית – ולזהם את גיבוריה האליטיסטיים וה"נקיים" בבוץ פסיכולוגי – אך להשאירה שלימה, כך שהקורא מתנייד, גם בחציו השני, "הפסיכולוגי", של הרומן, בין הפסגות הרעיוניות לנקיקים הפסיכולוגיים. היא וגיבוריה, כאנשים משכילים, מודעים לתקדים הספרותי המפורסם למה שמתחולל אצלם בוורמונט; אותו רוצח קודח ש"רצח" לפני מאה וארבעים שנה זוג אחיות זקנות בפטרבורג. התקדים הזה מחזק את האנלוגיה המוזכרת, שיוצר שטיינר, בין הפראות הרוסית לזו האמריקאית (אנלוגיה, שלטענתו המעניינת, טושטשה בעקבות המלחמה הקרה).

אבל כאן גם ניכרת הסטייה האמריקאית של טארט מהמודל הרוסי שהיא בעיניי משמעותית ביותר. בעוד אצל דוסטוייבסקי, בלי להיכנס ליותר מדי פרטים, הודאתו של רסקולניקוב נובעת מאי יכולתו לשאת את הבדידות האנושית שגוזר על עצמו רוצח; בעוד אצל דוסטוייבסקי יש להודאה משמעות דתית – אצל טארט האמריקאית אין מקום כלל לרגשות מהסוג הזה. ההבדל בין התהליך שעובר על החבורה מוורמונט, ושוב, בלי לחשוף יותר מטפח, לתהליך שעובר הצעיר מפטרבורג, משול להבדל בין הפסיכואנליזה היהודית המרכז-אירופאית לביהביוריזם האמריקאי. לא זרמי מעמקים פועלים על נערי הקולג' האמריקאיים אלא הקושי החברתי, הכמעט טכני, לקיים יחדיו חבורה שכל אחד בה יודע הרבה יותר מדי על השני. כלומר, גם ב"פתרון" של טארט לרצח בקולג' יש אמירה תרבותית מרתקת ומצמררת, שמשרטטת, לטעמי, תו אופי מסויים בתרבות האמריקאית.

כשקראתי את ספרו של פיליפ רות, "התחתנתי עם קומוניסט" חשבתי שגם לקורפוס הספרותי היהודי-אמריקאי המוכר לי, "ההיסטוריה הסודית" זרה למדי. מלמוד, בלו, רות ואפילו הלר, לא ייצרו טקסט פראי כל כך מבחינה מוסרית (וזה לא לגנותם ולא לגנותה של "ההיסטוריה"). רות, ברומן הזה, כמו ברומן שקדם לו "פאסטורלה אמריקאית", משרטט דווקא את קווי החיכוך בין היהודים האמריקאים והאתוס הפרוטסטנטי האינדיבידואליסטי.

 הרומן מספר את סיפורו של שחקן הרדיו היהודי, איירה רינגולד, גיבור ילדותו של הסופר, בן דמותו של רות, נתן צוקרמן. איירה רינגולד ( איירון רין בשם "הבמה" שלו) הוא מעין "פרא אציל", שנשבה בזמן מלחמת העולם השנייה לקומוניזם והוא נוטל תחת חסותו את צוקרמן הצעיר. הוא עולה מאשפתות למעמד של סלבריטי אמריקאי, נושא לאשה שחקנית מפורסמת, אך מבקש לנצל את השפעתו למטרות פוליטיות. רות מתאר כך את התקופה בה נסק איירה, התקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה: "המהפיכה שמעמד הפועלים האמריקני לחם וניצח בה הייתה למעשה מלחמת העולם השנייה… איכשהו הדמוקרטיות המנוונות, הבולשביקים הפאשלונרים, הטמבלים והחלשלושים, היו בסופו של דבר קשוחים יותר מן הבריונים בחולצות החומות, וגם מבריקים יותר".

אבל הקירבה לקומוניזם, שנבעה מהלחימה המשותפת, פינתה את מקומה לחשדנות ופרנויה, פינתה את מקומה ל"מלחמה הקרה". החל עידן מקארתי ואנשים הועמדו אל עמוד הקלון אם נחשדו בקשר כלשהו עם הקומוניזם. על הסנאטור מקארתי וחקירות הראווה שניהל נגד הקומוניזם, מחווה רות את דעתו בכמה משפטים ראויים לציטוט: "המקארתיזם כפריחה הראשונה שלאחר המלחמה של חוסר המחשבה האמריקני, המצוי כעת בכל מקום… מקארתי היטיב להבין יותר מכל פוליטיקאי אמריקני לפניו כי אנשים שתפקידם לחוקק יכולים להועיל לעצמם פי כמה על ידי הצגות". גם על איירה רינגולד, הענק והמרשים, עולה הכורת והרומן פורש את סיפור עלייתו ונפילתו מבעד לעיניו של הנער נתן ומפיו של אחיו הקשיש, האצילי והמתון של איירה, המספר לנתן, הסופר המזדקן, את הסיפור בסוף שנות התשעים, מפרספקטיבה של חמישים שנה. 

לרות יש חוש מציאות מפותח ובקיאות מעוררת השתאות בפרטי חייהן של דמויותיו. כמו הפרש בשחמט הוא נע קדימה והצידה על ציר הסיפור; מתקדם בכדי לספר את סיפורו הטראגי של איירה ונע הצידה בכדי לתאר "על הדרך" גם את סביבתו ( בייחוד מרגשת דמותה של אשתו של איירה, איב, היהודיה השרויה "בארון"). אבל מה שמעניין את רות בתשתית הרומן, כמו גם ב"פאסטוראלה אמריקנית", הנה השכנות המוזרה של התערות מופלאה ועוינות אידיאולוגית שמאפיינת את המהגרים היהודים, צאצאיהם וצאצאי צאצאיהם בארצות הברית. הסירוב לקבל את אורח החיים האמריקני כראוי ומחייב והחיפוש אחר אלטרנטיבות חרצו את גורלו של איירה. אבל גם את גורלו של צוקרמן ורות יוצרו.

צוקרמן מתאר איך באוניברסיטת שיקאגו פגש לראשונה במורה דרך אינטלקטואלי שביקש לגמול אותו מהעיסוק בפוליטיקה ומהחיפוש המוסרי א-לה איירה רינגולד. "הפוליטיקה היא המכלילה הגדולה והספרות היא המפרטת הגדולה", מסביר לו מורו. האמנות אוהבת את הכאוס ולא את הסדר המוסרי. רות הקשיב כנראה רוב קשב לדברים, שיכלו להיאמר גם על ידי המורה הנערץ ליוונית ב"היסטוריה הסודית", אבל לא כפף להם את ראשו עד כדי כך שלא יבחר כנושא לספרו נושא בעל השתמעויות פוליטיות וגיבור שעיקר קסמו בתרכובת צבעונית של יצריות עזה וחוש מוסרי מפותח.