יאיר לפיד כותב בטורו ב"שבעה ימים" על הבדידות שבלהיות ראש ממשלה, המותקף מכל העברים. לפני כמה שבועות כתב לפיד על בדידותה של אמריקה, על מגניה ומספידיה מכל העברים, ועל אף שלמרות הכל היא ממשיכה להוביל. צריך לקרוא את הטורים הללו כסוג של וידוי, בהם ראש הממשלה ואמריקה הם מטאפורה ללפיד עצמו. האיש שבמרכז, הקונצנזוסאלי המרגיש שביר, החש שהוא מותקף מכל עבר, והוא הרי שוחר טוב, רק מבקש להנהיג ולהוביל, רק מבקש להיות ראש, להיות מעצמה. הפרנויה של המצליחן.
בני ציפר כותב – שוב – בבלוג שלו (http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/950398.html) על סלידתו מישראל ועל טעמיו התרבותיים, שנוטים לטובת הנידח והלא-אהוב על ידי רבים.
צריך לקרוא את העמדות הפוליטיות הרדיקליות שמציע ציפר (שלא על כולן אני חולק) כקשורות באופן הדוק ממה שנראה לעין בסוג האליטיזם התרבותי שלו, כלומר כסוג של מטאפורה של האליטיזם הזה. ציפר, כמו חובבי "תרבות גבוהה" רבים בישראל, חש שהוא נתון תחת מצור תרבותי. הדרך לצאת מהמצור הזה, חיפש ומצא ציפר, היא להעניק לו תוכן פוליטי, ליצור חפיפה בין הנידחות התרבותית לקיצוניות הפוליטית. כי פוליטיקה זו שפה שמבינים כולם. כך האיש שאוהב לקרוא הויסמנס יכול להיקרא על ידי רבים רבים שלא שמעו על הויסמנס מימיהם. הרי "אקטואליה" היא השפה המדוברת בארץ. בקיצור: יותר משציפר הוא פובליציסט רדיקלי (ואכן, פובליציסט מוכשר) הוא חניך נאמן של "התרבות הגבוהה" שמחפש לצאת מהכלא הארבעה-עמודי של "המוסף לתרבות וספרות" ועדיין לשמר את "אחרותו" המובהקת. זה הפיתוי המסוכן של השוליים.
מבקר חופשי 
תגובות
יאיר לפיד ובני ציפר נוסעים בספסל האחורי באטובוס תורכי הנהג מסתכל בראי ואומר…..שכל אחד ימשיך איך שהוא אוהב.
אני מקוה שמאחורי ההתנסחויות העדינות האלה באמת עומדת לבה גועשת של ביטויים שנמנעת מלהשתמש בהם.
כנראה קטונתי מלהבין את כשרונו, כי אין לי נסיון בביקורת מקצועית, אבל הבלוג הזה של ציפר הוא בזיון של השפה העברית ושל האנשים החושבים והקוראים בה. הוא דומה לילד שיושב שפינה של הגן וצועק "פיפי! קקי!" כדי שאנשים ישימו לב אליו. נדמה כאילו הוא מנסה לעצבן כמה שיותר קוראים, בעזרת כמה שפחות מחשבה מאחורי הכתיבה שלו.
לאור האמור לעיל, אני בכלל לא רואה למה הוא זכאי להנות מניתוח רציני של דבריו, כי הוא לא מטריח את עצמו באותה כמות של מחשבה מינימלית על דבריו, או כך לפחות נראה.
אצל ציפר זה מתמצה בזה (ציטוט שלו):
"אבל מה שהכי מצא חן בעיני אצל הויסמנס כשתירגמתי אותו היה משפט אחד, שבו הגיבור אומר שהוא שונא אוטומטית כל מה שאנשים אחרים אוהבים. ואני מרגיש שגם אני קצת כזה. ברגע שכל העולם מתעניין במשהו, אני אישית סולד מהדבר שכולם מתעניינים בו"
בגלל זה אני אוהבת אותו…
בהצלחה עם הבלוג- אמשיך לעקוב.
שהן נבלות בעיני.
הראשון, יהיר לפיד, שאין צורך להרחיב במהות שהייצוג התקשורתי שלו מייצג והשני הוא בני ציפר, עורך המוסף הספרותי שאמר ש"מוסף ספרותי ראוי לשמו, כדאי שיהיה משעמם, אחרת הוא אינו מוסף ספרותי". ציפר, אשר אינו מוכשר בדבר פרט להרגיז אנשים, מתנשא מעל התרבות הישראלית העכשווית ולכן אינו ראוי לערוך את מוסף התרבות והספרות.
הי אריק
מענין מאד. אני מצטרפת לדפנה לוי וחושדת שהתנסחת בצורה עדינה שמסתירה מאחוריה משהו חריף בהרבה.
תודה על הרשימות!
רק רציתי להגן מעט על ציפר המותקף…
גם בעיני הוא מוכשר וחכם למרות שהוא לפעמים קלישאה של עצמו. "תרבות וספרות" הוא בעיני נקודת אור, פחות או יותר יחידה, בעולם של תקשורת זולה, לא מעניינת ועדרית