מבקר חופשי

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

שמחה לקרוא פרוזה עברית משובחת. ניצן ויסמן, יליד 1956, פרסם לפני כמה שנים קובץ סיפורים מרגש ומעמיק בשם "על גבול יערות הרוזמרין". וספרו זה, השני, "ארוחת בוקר ישראלית", לא מכזיב. חמישה סיפורים יש בקובץ, אך יש חוטים סמויים יותר ופחות שמחברים חלק מהסיפורים אלה לאלה (דמויות שמזכירות זו את זו, אתרים גיאוגרפיים חוזרים, בעיקר חיפה וסביבותיה, אפילו שמות זהים פה ושם). גם במישור התמטי בולטת חזרתו של נושא האבהות או הסמכות הגברית, כך שהסיפורים נסבים על קריסתה ("ארוחת בוקר ישראלית"), על תפארתה המוצדקת ("מענטש"), על חבלי לידתה ("פושטקים"), על נזקיה ועל התעמתות עמה ("הגברים בוכים בלילה"). ניתן לומר באופן כללי שגבריות רגישה ופגיעה – פגיעה שבעתיים במציאות הישראלית, שבגלל כורח הנסיבות ושורשיה ההיסטוריים עודדה גבריות גופנית ואטומה. חלק גדול מהישגי הספרות הישראלית הגברית נעוצים בקיום המתוח הזה שבין גבריות שברירית למציאות שעוינת אותה (יזהר, שבתאי, לוין, קנז). במובן מסוים ויסמן הוא ממשיך של המסורת הזו ומי שמתאים אותה לשנות האלפיים (אצלו הגבריות נסדקת לא בגלל כישלון במלחמה, אלא בגלל כישלון בסטארט-אפ), לטעמי, אולי המסורת החשובה ביותר בספרות העברית (עוד מלפני קום המדינה). אדגים את מעלת הפרוזה של ויסמן בכמה אספקטים בחמשת מהסיפורים.

ב"מענטש", הסיפור הראשון בקובץ, מסופר בגוף שלישי על חייל צעיר בשם עידן שנפקד מהטירונות שלו בגלל התעללות המפקדים בחיילים הפשוטים. הסיפור מתרחש באמצע שנות השבעים ועידן נמלט לבית סבו, פרולטר ובונדיסט לשעבר, שהציל את משפחתו רגע לפני השואה וחי בארץ תוך ביקורת כלפי הממסד הציוני "הבורגני". עידן, שבעצמו שייך לשמאל הרדיקלי ומעריץ את סבו, סבור שסבו יבין את מצבו היטב ויעניק לו מסתור בביתו. מבלי לחשוף יתר על המידה את התפתחות הסיפור: הגדולה של הסיפור נעוצה בהמחשה שהסב ממחיש לנכדו אחריות מה היא. עת להפוך עולמות ועת להרכין ראש. לעתים ההתנהגות המרשימה ביותר היא זו הסתגלנית והפשרנית.

ב"מקדש כפרי", הסיפור השני בקובץ, גם מצוי סיום מפתיע. אבל איכותו של הסיפור אינה משובחת בגלל הסיום הזה, שבהיפוך או בפאנץ' "המהמם" שהוא מציג יש דווקא דבר מה לא רענן. גוף הסיפור הוא המעניין. נושא המונולוג הוא מהנדס שעובד בתעשייה ביטחונית ומחפש עם אשתו בית כפרי לו ולילדיו. מיקי, הגיבור, הוא אדם קשה, מוצלח בעבודתו אך לא מוכשר לפוליטיקה של מקומות העבודה ולכן מעט ממורמר. משבר אישי מעט לפני גיל ארבעים מוביל אותו לתמורה רוחנית ברוח ה"זן בודהיזם". בהתאם למשבר הזה גם עולה תשוקת הבית בכפר. התיאור של המשבר הרוחני והמוצא הרוחני מוגש כאן בצורה רעננה ומאופקת, נטולת התפעמות בורקת עיניים מחד גיסא או ציניות מאידך גיסא. גם הצגת היהירות המסוימת של מיקי על כך שהוא אדם "רוחני" תורמת לחיוניות של הטקסט. וכך גם מפגש עם "רוחניקית" עשירה שנראית למיקי מזויפת וחסרת מודעות עצמית, עם כל הלהג שלה על התבוננות פנימית והסתפקות במועט.

"ארוחת בוקר ישראלית" מספר על עופר, נשוי ואב לשניים, שהסטארט אפ שלו קרס בתחילת שנות האלפיים. זה סיפור על כישלון והתפרקות של משפחה (עופר ואשתו נאלצים למכור את הבית). כאן, בצד הריאליזם הטראגי עצמו, של שכבה חברתית שבצד יישום מתכונים של אהרוני ותכנון על הקמת צימרים וחיי שפע לכאורה חיה על פי תהום, אני רוצה לציין אספקט אחר. בעמ' 70 מסופר אגב אורחא שדלית, אשתו של עופר, קנתה לו ליום הולדת 25 את "משהו בשביל מישהו" של דוד אבידן. בעמ' 93 מהרהר עופר על חותנתו, שהזקנה קפצה עליה "כמו ערב פתאומי". כעת, כשהוא מובטל, הוא מהרהר בכך שיעזור לה להקים צימרים במושב הצפוני בו היא גרה: "אם בצימרים טוסקניים חפצה נפשה, שיערב לה. הרי התפנה לו זמן, ועבודה פיזית רק תוסיף לו בריאות ושלוות נפש. ההזדמנות לעשות משהו בשביל מישהו הציפה את ליבו באופטימיות". הסופר סומך על האינטליגנציה של הקורא שיקשר בין עמ' 70 לעמ' 93.

הסיפור הרביעי, "פושטקים", מסופר באופציית סיפור נדירה ומרעננת, סיפור בגוף שני: "ערב ראש השנה, הסופרמרקט חם ורועש וצפוף, עבר עליך שבוע עמוס, 'חירות' של ג'ונתן פראנזן מציץ אליך בהתגרות מהשקית הירוקה של סטימצקי, אתה חושב רק איך תגיע הביתה ותשתחל למיטה". בסופרמרקט, במהלך הקניות לחג, מזהה הגיבור, עידן, עורך דין בן חמישים ושבע, לאחר עשרות שנים, בריון שכונתי שבנעוריהם אירעה ביניהם היתקלות אלימה. הסיפור, שאינו נטול דוק קומי, וניתן לשער שהבחירה הצורנית בסיפור בגוף שני תורמת לקומיות הזו בהרחקה-העצמית שיש בה, מדלג בין החשש של הגבר המבוגר שה"פושטק" יזהה אותו בתור למחלקת הבשר לבין זיכרונות העבר.

הסיפור "הגברים בוכים בלילה" הוא מחווה ל"סוף דבר" של יעקב שבתאי. אלא שההשפעה השבתאית עוברת כאן עיבוד מעניין, זה לא "חיקוי מתוך התבטלות", אם להשתמש במונחיו של אחד העם, כמו שקורה פעמים רבות למושפעים משבתאי, אלא "חיקוי מתוך התחרות". כמו הפרק הנורא וקורע הלב ב"סוף דבר" בו מסתובב גיבורו של שבתאי סחור סחור באמסטרדם, יצירת מופת של קלאוסטרופוביה ונוירוזה, גם מוטי, הגיבור של וייסמן, יוצא להתאוורר קצת באמסטרדם ביחד עם בנו הקטן. מוטי הוא גבר מריר בן כארבעים שאביו הדון ז'ואן הרתיע אותו כילד והוא שמח להצטרף לחיק משפחת אשתו ולזרועות חותנו בעל מוסך חיפאי, שבו עבד מוטי במשך כעשרים שנה. אבל גם החותן, האב התחליפי, הכזיב ומוטי נוסע להתאושש באמסטרדם. הטיול מכיל את אותם סיוטים קטנים ותחושות נחיתות וניכור שתיאר שבתאי כל כך מדויק. אבל ההחלטה של ויסמן היא להציג את הקיום הנוירוטי באופן אחר. בצורה שיטתית ולעתים וירטואוזית מציג ויסמן את גיבורו כמי שמיטלטל בין רווחה, שלווה ואף אופוריה לתהומות דכדוך. אם מאיר, הגיבור של שבתאי, הוא מי שטבעת חבל מתהדקת והולכת סביב צווארו, הרי שמוטי הוא מי שמיטלטל ברכבת הרים רגשית. האפקט לפיכך הוא של סחרחורת יותר מאשר של חנק.

זו פרוזה בדיונית עברית מרגשת אך מדודה. רב שכבתית אך חסכונית. עוסקת בנושאים כאובים אך באופן מרומם רוח בגלל העיצוב שלהם. השמחה בקריאה נובעת גם מהתחושה שמאחורי התכנים והצורות הספציפיים יש יד מכוונת, כך שמלבד תכני הסיפור ועיבודם ההנאה שניתנת לקורא היא גם הנאת ההישענות על דמותו המוצקה – אפילו "האבהית", הייתי אומר, לנוכח חלק מתכני הסיפורים שעוסקים בדמות אב – של "המספר המובלע".

פורסם במדור הספרותי ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

מדוע מישל וולבק הוא ככל הנראה הסופר החשוב בדורנו?

תחילה כמה מילים על תוכן ספרו החדש, "כניעה": המספר הינו מרצה לספרות בסורבון, בשנות הארבעים לחייו, שמתמחה ביצירתו של ז'וריס-קארל הויסמאנס, סופר צרפתי בן המחצית השנייה של המאה ה-19. הרומן מתרחש ב-2022 ומתאר איך במערכת בחירות דמוקרטיות עולה לשלטון בצרפת מפלגה מוסלמית בראשות מנהיגה, מוחמד בן-עבס.

במישור הבסיסי הקריאה שוטפת ומענגת באופן לא מבוטל בגלל האינדיבידואליסטיות ואף המיזנטרופיות (ועל כך אומר משהו בהמשך) של הגיבור הוולבקי, פרנסואה, שחי את חייו שלו ולא של אף קבוצה חברתית: הוא מתעניין באמת בהויסמאנס, מנהל מערכות יחסים לא מחייבות עם נשים, אוכל ארוחות רווקים קנויות בביתו או מתענג על אוכל במסעדות פריזאיות ואדיש לפוליטיקה ("ארצות המערב היו גאות ביותר בשיטת הבחירות הזאת שבסופו של דבר לא היתה אלא חלוקת הכוח בין שתי כנופיות יריבות"). אם הסופרים מאפשרים לקוראיהם סוג של הזיה בהקיץ, כפי שביאר פרויד את תפקידה של הספרות, הרי שההזיה בהקיץ שמספק וולבק היא מהמצודדות שיש, כולל ההתענגות של הקורא על הייאוש וחוסר ההצדקה של הקיום שחשים הגיבורים הוולבקיים. יש משהו חסר אחריות בגיבורים של וולבק, וזה משחרר.

אבל ההסבר של פרויד להנאה הספרותית ידוע לשמצה ברדוקטיביות שלו וגם הוא עצמו מודה שהסברו מתאים בעיקר לספרות שאינה זוכה להערכת הביקורת, כלומר: ל"רומנים למשרתות" ולספרות זולה. כך שמהבסיס צריך להעפיל הלאה. הלאה נמצאים ההומור הוולבקי הבוטה ("בשנות העשרים שלי, כשעמד לי באמתלה כזו או אחרת ולפעמים אפילו בלי סיבה, במובן מסוים עמד לי בתוך הריק") והשנינות האינטלקטואלית אך הבוטה בכלל (ניטשה, שתיאר, ובצדק לדעת פרנסואה, את הנצרות כנשית, הוא "הומו מזדקן").

ומעל זה נמצא (אבל רק לכאורה, כפי שאראה מייד) לב ההישג של וולבק. ברגישות של סופר מדע בדיוני, שיודע להציג עולם עתידני מתוך יסודות שכבר קיימים בעולם הנוכחי, יוצר וולבק תרחיש שבו האיסלאם עולה לשלטון בצרפת. הפיקחות של וולבק מציגה את התרחיש הזה באופן משכנע ואמין: בסבב הראשון בבחירות מקבלת "החזית הלאומית" הימנית קיצונית את מירב הקולות ואילו שאר הקולות נחלקים בעיקר בין הסוציאליסטים לבין המפלגה של בן-עבס, אלא שהאחרון מוביל מעט. כעת מתלכד השמאל מאחורי בן-עבס על מנת למנוע את עליית הימין הקיצוני לשלטון. גם כשעולה בן-עבס לשלטון מקפיד וולבק להציג את האסטרטגיה שלו באופן אמין. בן-עבס, למשל, מתמקח עם הסוציאליסטיים בעיקר על החינוך. "בעיניהם [של אנשי המפלגה המוסלמית] זה פשוט מאד, הכלכלה, אפילו הגיאופוליטיקה זה זריית חול בעיניים: מי ששולט בילדים שולט בעתיד, נקודה". ולכן אנשי המפלגה המוסלמית מתעקשים על הקמת זרם איסלמי בחינוך. זרם לא מעורב ושבו הנשים "אחרי בית הספר היסודי, יכוונו לבית ספר לחינוך ביתי". החזון הפוליטי של בן-עבס אינו של פנאט מוסלמי קיצוני, אלא של מדינאי שאפתן שרוצה להחזיר את צרפת לימי גדולתה, וזאת על ידי חיבורה למרחב הים תיכוני הערבי בחלקו הגדול. אז הנה, לכאורה, לב ההישג של וולבק: הוא עוסק בצורה פרובוקטיבית אבל קשובה לפרטים ולכן אמינה באחד הנושאים הבוערים על סדר היום האירופאי ואף העולמי, היחסים בין המערב לאיסלאם בכלל ובין צרפתיים שורשיים למהגרים בפרט. לכאורה זה לב ההישג: וולבק כתב רומן פוליטי אקטואלי שנקרא בעונג רב.

אבל כל זה לא היה הופך את וולבק לסופר החשוב בדורו. הסופר החשוב בדורו לא יכול להיות מאייר ומעטר של האקטואליה בלבד. כמו שאמר שופנהאואר: ההבדל בין בעל הכישרון לגאון הוא שבעל הכישרון הוא צלף שפוגע במטרות שקהל צופיו לא מאמין שניתן לפגוע בהן מכזה מרחק, אבל הגאון פוגע במטרות שקהל הצופים אפילו לא יכול לראות אותן.

כי הנושא המרכזי כאן הוא לא הפוליטיקה הצרפתית, יחסה של צרפת למהגרים המוסלמים ואף לא האיסלם, המתון או הקיצוני, כשלעצמו. הנושא הראשון המרכזי כאן הוא, ראשית, חזרתה של הדת והקושי, אולי אף חוסר היכולת, לקיים ציוויליזציה חילונית מאריכת ימים. "החזרה של הדת היא מגמה עמוקה, שחוצה את כל חלקי החברה שלנו", טוען מוחמד בן-עבס במסיבת עיתונאים. וולבק בגאונות מצמיד את הטענה השמרנית הזו לפסגת החשיבה החילונית כביכול, לתפיסות אבולוציוניות. עמית ימני של המספר מעלה השערה שלאנשים דתיים יש יתרון אבולוציוני (!) בשימור הגנים שלהם, וכך בעצם גם משתכפלת הדתיות יותר ויותר – כי החילוניות פשוט אינה הישרדותית: "לזוגות שמאמינים באחת משלוש דתות הספר, שבהן משמרים את הערכים הפטריארכליים, יש יותר ילדים מזוגות אתאיסטים או אגנוסטים; הנשים שם פחות משכילות, ההדוניזם והאינדיבידואליות פחות חשובים. מכל מקום, הטרנסצנדנטיות נעשית במידה רבה אופי שמועבר באופן גנטי". כך מועתק באופן עוצר נשימה הדיון הפוליטי המשמים מעט וההיסטרי מעט על היתכנות עליית משטר מוסלמי בצרפת לביקורת תרבות פשוטה ומעמיקה כאחת: אורח החיים החילוני האירופאי מתקשה לשרוד במובן הפשוט של המילה. ולכך גם מותאם ככפפה ליד הויסמאנס, שפעל ועסק בדקדנס האירופאי של סוף המאה ה-19 שוולבק מנתח את המשכתו בשלהי המאה עשרים ובראשית המאה ה-21. אגב, סוגיית הלידה והסירוב ללידה בחברות המערביות – או בחלקים המערביים של חברות לא מערביות – זכתה לתשומת לב מוצדקת גם בשני רומנים מוצלחים שראו אור לאחרונה בארץ, "ניצבת" של א.ב. יהושע ו"העלמה מקזאן" של מאיה ערד.

אבל אפילו זה, האינדיווידואליזם הליברלי המערבי כסוג של התאבדות, לא לב המקוריות והעניין של וולבק. מה שמעניין את וולבק כידוע זה סקס. וולבק ער לאיסלאם, חושיו האינטלקטואליים מגורים על ידי האיסלאם, בגלל ערנותו למין, בגלל ערנותו לנזקי המיניות המערבית המשוחררת. הוא משתמש באופן כמעט אינסטרומנטלי באיסלאם על מנת להביע כמה מדעותיו על המיניות בחברות המערביות. חלק מהעמדות הללו הן ריאקציונריות ושוביניסטיות לעילא, ומקוממות גם את כותב שורות אלו, אבל וולבק הוא סופר מתוחכם מאד, שמודע לזה, ובכל מקרה כדאי לשמוע מה יש לו לומר כי זה מעניין מאד. תובנה אחת נוגעת לנזק שבמיניות המערבית המוחצנת למיניות עצמה. עם עליית המפלגה האיסלמית, מהרהר המספר, ימי חנויות האופנה הנועזות ספורים, אך לא כך חנויות ההלבשה התחתונה: "הנשים הסעודיות העשירות מתלבשות במשך היום בבורקות שחורות בלתי חדירות, ובלילה הן הופכות לציפורי גן עדן, מופיעות במחוכים, בחזיות תחרה, בתחתוני חוטיני מעוטרים במלמלות ססגוניות ובאבני חן; בדיוק ההפך מהמערביות, שבמשך היום הן סקסיות ועם קלאסה מפני שהמעמד החברתי שלהם תלוי בכך, ובערב כשהן חוזרות הביתה הן קורסות, ומוותרות בתשישות על כל פרספקטיבה של פיתוי, זורקות על עצמן בגדים נוחים ולא רשמיים". תובנה אחרת, פרובוקטיבית במודע, נוגעת לפוליגמיה המוסלמית. ושוב מתגלה וולבק הפרובקטור הגאוני כמי שמשדך בין השמרני והחשוך ביותר לכאורה לבין המתקדם ביותר: הפוליגמיה הולמת את "הברירה הטבעית" הדרוויניסטית, מסביר אידיאולוג נוצרי צרפתי שהתאסלם, כי אכן רק חלק מהזכרים ראוי שיימשך זרעם.

אבל סוגיית הפוליגמיה ו"ערכי המשפחה" נוגעות גם במה שלהבנתי נמצא בלב מבנה העומק של הרומן. מוזר לדבר אצל וולבק על מבנה-עומק, סופר שכל מה שהוא אומר נמצא בדרך כלל על פני השטח, סופר שהאנטי-ספרותיות שלו עוינת לכאורה ניתוח סב-טקסטואלי. אבל מניתוח מדוקדק של הרומן ניתן לראות שיש בו הסטה תת קרקעית בין שני צורכי החיים הגדולים, הסטה מסקס לאוכל. פרנסואה מזהה ברומן של הויסמנס את חשיבות "תענוגות השולחן" לשמירת הזוגיות. הוא מזכיר את החלוקה של הנשים לפי בודלר לנשים "בשלניות" מחד גיסא ו"בחורות", כלומר זונות, מאידך גיסא. פרנסואה מהרהר: "עכשיו, לקראת גיל חמישים או שישים, הגיוני שזוג יחיה ביחד, כאשר הגופים מזדקנים, כואבים, חשים כבר רק צורך אחד והוא קשר מוכר, בטוח וחסר-מין; במצב הזה המטבח המקומי עוקף בלי ספק את שאר התענוגות". ומלבד אלה יש עוד אזכורים רבים לאוכל ברומן הזה, מפורטים ועקרוניים או אגביים לכאורה. ההבדל בין המין לאוכל הוא שאוכל הוא צורך בסיסי יותר, צורך של שימור עצמי. אפשר לחיות בלי סקס. אי אפשר לחיות בלי אוכל. בנוסף, סקס יכול לאיים על מוסד המשפחה, ואוכל דווקא תורם ללכידותה. כך שהמעבר לאיסלאם, אומר הרומן באופן תת-קרקעי, הוא מעבר לשימור עצמי, ממה שנתפס על ידי וולבק כ"התאבדות" של המערב, התאבדות שמתבטאת בהתמקדות בעונג של הסקס. זו התאבדות הן בגלל ההשלכות הדמוגרפיות (סקס על חשבון משפחה), אבל גם בגלל השלכות נפשיות של קיום לא יציב ולא שליו. ארוחות הרווק פרנסואה מוצגות כעלובות לעתים, לעומת ארוחה אחת המתוארת בפרוטרוט שהוא אוכל אצל עמיתה שלו, עמיתה לא יפה, אך בשלנית מהוללת שמבשלת לבעלה.

כאמור, וולבק הוא פרובקטור מודע לעצמו, אבל הוא פרובקטור גאון וכדאי להתוודע לרעיונות שהוא מעלה, גם מבלי לקבלם. עם זאת, אני מודה שלראשונה במערכת היחסים של עם הסופר הבולט בדורנו עלתה אצלי התהייה עד כמה אכפת לוולבק מהמין האנושי. עד כה גוננתי על וולבק מפני שונאיו שטענו בפני שהוא "מיזנטרופ" וטענתי שהוא ביסודו הומניסט וגאון לא רק ספרותי אלא מוסרי (ועם זאת, יש עקבות הומניסטיים – מעניינים מכמה אספקטים – בהסבר שנותן פרנסואה על אהבתו לספרות). בעקבות הקריאה בספר הזה אני לא לגמרי בטוח. זו אמנם תהייה מעט גימנזיסטית – אבל הגימנסיה היא היסוד, לא?

פורסם במדור לספרות של "7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

מבין הגישות הפסיכולוגיות לתיאור התודעה או הנפש האנושית, הפסיכואנליזה היא הגישה הקרובה ביותר במורכבותה לתמונת מורכבות נפש האדם כפי שהיא מוצגת במסורת הספרותית. כך כתב מבקר הספרות האמריקאי, ליונל טרילינג, לפני כשבעים שנה, במסה מכוננת על יחסי הפסיכואנליזה והספרות ("פרויד והספרות"). ולמרות הקרבה בין הגישות, הפסיכואנליזה והספרות, הרי שאחת התופעות המעניינות בספרות המאה העשרים, כמעט תת-ז'אנר של הספרות הזו, הינן יצירות פרוזה שמתעמתות עם הגישה הפסיכואנליטית. אני לא מתכוון לעמדה מוגבלת ביסודה כמו זו של נבוקוב, שפשוט עיין את הפסיכואנליזה (ובניגוד לדעת מעריציו אין הדבר מדבר בשבחו). אלא לשורה של ספרים שניסו להתמודד עם הגישה החדשה לחקר נפש האדם דווקא מתוך הכרה מסוימת בחשיבותה (כמה יצירות בולטות: "תודעתו של זנו" של איטאלו סבבו ו"ענוג הוא הלילה" של סקוט פיצג'ראלד, אלה מהמוקדמות ביותר, ובהמשך המאה: "מחברת הזהב" של דוריס לסינג" ו"חיי כגבר" של פיליפ רות). אני חושב שצריך לקרוא את היצירות המעניינות האלה כסוג של קריאת-תגר של הסופרים על הדיסציפלינה החדשה שאיימה מצדה לקחת מהם את נחלתם זה אלפי שנים: תיאור נפש או תודעת האדם.

בעשור פלוס האחרונים כמה יצירות פרוזה מעניינות מנסות להתמודד עם המגמה המרכזית החדשה בפסיכולוגיה – המרכזית והאופנתית (גם במדע יש אופנות) – והיא חקר התודעה מהפרספקטיבה של מדעי המוח. יצירה כזו, למשל, היא "יוצר ההדים", של הסופר האמריקאי ריצ'רד פאוארס, שזכתה בארה"ב בפרס חשוב ב-2006 (ותורגמה לעברית). גם המחזה האחרון והמדובר של המחזאי המרכזי טום סטופארד, The Hard Problem , עוסק בזה. אינני יודע אם גם הכיוון הספרותי הזה יתפתח לתת-ז'אנר משמעותי, כמו הספרים שעוסקים ביריבות בין הספרות לפסיכונאליזה. והסיבה לכך טעמי היא שבעוד היריבות בין הפסיכואנליזה לספרות היא יריבות בין אחיות – העמדה הפסיכואנליטית הציגה דגם עשיר ומפתה לחושים הפיוטיים: למשל, היריבות בין הרשויות השונות בנפש שמנהלות מאבק כמו בטרגדיה, או, למשל, המסתורין שאי אפשר למצותו בהגדרה של מרחבי הלא מודע, או, למשל, המרכזיות של הדיבור והשפה בתיאוריה ובתרפיה – הרי שהיריבות של הספרות עם גישות מסוימות במדעי המוח היא יריבות חריפה בהרבה. הגישות האלה מעניקות הסברים לתופעות "נפשיות" מתחומו של החומר הדומם (הסברים כימיים וחשמליים, למשל), כלומר באמצעות רשויות וכוחות חומריים שאינם מואנשים בה במידה ש"האיד" או "הסופר אגו" הפרידיאני היו האנשות. בלי להיכנס לשאלה מה מידת התוקף של כמה מממצאי מדעי המוח – אלו סוגיות שיש עליהן מחלוקת בקרב אנשי המדע עצמם; ובכלל זו הסוגיה הפילוסופית בה"א הידיעה של דורנו – הרי ניתן לתאר (בלי לשפוט) את הגישה הזו כרדוקטיבית בכך שהיא מנסה לבאר תופעה מורכבת כמו החיים האנושיים בעזרת כוחות ששייכים לספֵרות של הדומם, הצומח והחי הלא אנושי.

"אצל אנדרו במוח", של אחד מחשובי הסופרים האמריקאים, א.ל.דוקטורוב (יליד 1931), הוא (לכאורה) דוגמה נוספת למגמה החדשה שתיארתי. ולכאורה דוגמה מעניינת במיוחד. זאת משום שהספר בנוי כדו שיח בין אנדרו, חוקר קוגניציה האמון על ממצאי מדעי המוח, לבין פסיכולוג או פסיכיאטר. אנדרו הגיע אליו, כך אנו למדים בחלק הראשון של הרומן, בעקבות תחושתו שהוא נושא אסון לקרובים אליו ושבעצם הוא מתקשה לאהוב או להרגיש באמת. התחושה הראשונה מגובה בכך שהוא הרג בשוגג את בתו מנישואיו הראשונים ואילו אשתו השנייה, הצעירה ממנו בהרבה, נהרגה אף היא, אם כי לא ברור עד שלב מתקדם ברומן כיצד. האם דוקטורוב – שנודע בעבר דווקא כסופר של העבר, כלומר כסופר של רומנים היסטוריים בולטים כדוגמת "ספר דניאל" ו"ראגטיים" – מחדד את פניו לנוכח העתיד? ועוד עושה זאת באמצעות עימות מעניין ביותר בין פסיכולוג מדור ישן לפסיכולוג מדור חדש? "'אני פשוט חושב על משהו שקראתי על התהוות של סכיזופרניה ומחלה דו-קוטבית. מדעני המוח עוד יגיעו לזה בריצוף הגנים שלהם וימצאו את הווריאציה בגנום […] ככה שאתה, דוקטור, בבעיה עם הריפוי בדיבור שלך'. 'אל תהיה כל כך בטוח'. 'תאמין לי, אתה תהיה מובטל'". ובהמשך ביתר בירור: "אתה עוסק בנפש, אני עוסק במוח, האם השניים האלה ייפגשו אי פעם?".

כך שאני, לפחות, שהנושא מעסיק אותי, חיככתי את ידי בהנאה לנוכח האתגר שנדמה היה שהעמיס על עצמו דוקטורוב. אלא שבחלוף מחצית הספר התברר שלא תהיה כאן התמודדות עקרונית עם הסוגיה של היחס בין מדע המוח לספרות או לפסיכולוגיה המושפעת מפרויד. אולי דוקטורוב רצה "לסמן" שהנושא הזה חשוב בעיניו, אבל הוא לא עושה יותר מאשר להעיר כמה הערות מפוזרות – ומעניינות כשלעצמן! – בטקסט על חשיבות הנושא ("עוד יהיו ניסויים מתוחכמים וייקבע שרצון חופשי הוא אשליה", "איך אני יכול לחשוב על המוח שלי כשהמוח שלי הוא זה שחושב" וכדומה).

ועם זאת, הספר הנו ספר שנון ויטאלי ומושך לקריאה. אמצעי אחד, שרירותי מעט אולי, תורם לרעננות הטקסט והוא הדילוג החופשי של דוקטורוב בין צורת הדיאלוג שבין אנדרו לפסיכולוג שלו לבין כתיבה בגוף שלישי ("כשאנדרו נכנס בדלת הוא ראה את הבעל המגודל של מרתה לובש מעיל וחובש כובע'"). האמצעי הזה מותיר לעתים את הקורא תוהה האם הדילוג הזה הוא לא חלק מההפרעה של אנדרו עצמה שמתייחס אל עצמו באופן מנוכר בגוף שלישי. כך נוצר גיוון ועניין במרקם הטקסט. תרומה רבה יותר לחיוניות של הטקסט נובעת מההומור המוזר והדק של הטקסט ושל אנדרו עצמו. למשל, על בעלה של גרושתו, זמר האופרה, אומר אנדרו כך: "אופרה היא אמנות של רגשות חסרי מעצורים. משהו קורה, ואז שעות הם שרים על זה".

ההומור הזה גובל לעתים בנונסנס מהנה ("מה עמד מאחוריה?", שואל הפסיכולוג את אנדרו על אהובתו הצעירה, "'מאחוריה? רכס הרי הוואסאץ'. 'לא, אני מתכוון – '. 'אתה רוצה לדעת מאיפה היא באה, הילדה המופלאה הזו, מי היו הוריה'").

ובהמשך הרומן הנונסנס משתלט על העניינים והופך להיות מרכז העלילה ממש: בתחילה כשמתוארת משפחתה המעט מוזרה של אהובתו הצעירה ואשתו השנייה היפה של אנדרו, לאחר מכן כשמתואר מותה המעט ביזארי ושיא הנונסנס הוא בסיפור היקלעותו של אנדרו לתפקיד יועץ הנשיא האמריקאי לענייני חקר המוח.

כך ש"אצל אנדרו במוח" נדמה כספר מבטיח בגלל רצינות הנושא שלו. אבל הוא הופך לספר מקיים דווקא בגלל רוח היתול מרירה שנושבת בין דפיו.