מבקר חופשי

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

זה טקסט אוטוביוגרפי שמשתמש לא רק בזיכרון, הכלי הטבעי של הכתיבה האוטוביוגרפית, אלא גם בחלום. הוא מורכב מפרקונים קצרים שנוצרו בהשראת חלומות של המחזאי והסופר בן השמונים ושתיים. ההתבססות על החלומות מאפשרת מפגש חי עם המתים, היא גם מקרבת את האוטוביוגרפיה אל הספרות כי הרי כולנו יוצרי סיפורים מופלאים, המעורבים ממציאות ובדיה, בחלומותינו.

זה טקסט מעולה ברובו. הוא חי, חי, חי. הוא מקורי, נעצר כפסע לפני אידיוסינקרטיות (פסע חשוב), ולכן מפתיע. הוא מדגים כיצד חיי הנפש הם דבר רענן ומוזר. וזה מה שספרות טובה עושה. ספרות טובה היא אנטי פיליסטינית באופן מהותי כי היא ממחישה שהנפש (לא רק הנכסים והגוף ומאורעות החיים "הגדולים מהחיים") היא דבר מה מסעיר. באופן הזה מטופלים כמה פרקי חיים של יוסף בר יוסף: הילדות בירושלים החרדית, המעבר של האב הסופר, יהושע בר יוסף, שהתפקר, לתל אביב ("בעוד עשר שנים לא יישארו חרדים, כולם יתפקרו, אתם תראו!" אומר האב בשנות הארבעים), עזיבת האב את הבית והאישה יראת השמיים לטובת תל אביבית חילונית, חזרתו כעבור שנים אל האם בהשפעת בנו, נישואיו הקצרים של בר יוסף ל"דליה" (רביקוביץ'), התאבדותו של בנו בן השש עשרה ("ופתאום אני נזכר שכשעלה בינינו שוב נושא הגירושים אמר לי דורי שזה לא כדאי מבחינה כלכלית, ככה בדיוק, מילה במילה, לא מילה יותר, ואני, אילו יכולתי הייתי אומר לו שהתאבדות זה יותר לא כדאי מבחינה כלכלית"), הצלחותיו כמחזאי ברוסיה ועוד.

אחד מהיסודות שמעניקים לכתיבה של בר יוסף את טעמה המיוחד הוא העירוב בין החושני לרוחני. הנה תיאור של סבתו: "נדמה לי שכבר אמרתי שאני לא זוכר אם ממש חיבקה אותי, בידיים, עניין לא מקובל אז, אבל ודאי נשאה אותי בידיים גם בינקותי וגם אחר כך כשהיה צריך, וגם אם לא חיבקה זה מה שאני זוכר, הקול שלה, ניגון הדיבור, החיוך, העיניים, הכל היה חיבוק שעטף אותי […] ואני זוכר את הכסתות במיטה שלה, שבה נולדתי, כולה קפיצים ותענוג לקפוץ עליה וליפול לתוכה, ואת קציצות הבשר הנהדרות שלה עם הרבה בצל מטוגן, פריכות מבחוץ ורכות מבפנים, ופעם כשעמדה וטיגנה ואני עומד ומסתכל במחבת הרוחשת ומחכה, נו, שיהיו כבר מוכנות, או אז שמעתי אותה אומרת לדודתי, 'תראי את האור על הפנים שלו, חתיכת שכינה על הפנים שלו', ואולי בזכות זה, ודאי יש סיבות נוספות, קציצות הן בשבילי משהו שמעבר לבשר עם בצל מטוגן". שכינה וקציצה. והנה תיאור של הסבא, שבא אחרי דיון קצר כיצד זה יהיה בפועל בתחיית המתים, כיצד זה יהיה להתגלגל מתחת לאדמה ב"גלגול מחילות" לארץ ישראל, "מה עושים עם הסלעים שבדרך ועם שורשי העצים ואיך עוברים את הים וגם מה קורה עם עצמות החיות". הנה התיאור: "ואני מעלה בזכרוני את פניו של סבא כשדיבר על תחייס המייסים. הייתה בהם מתיקות, נדמה לי שאפילו ליקק בלשונו את שפתיו אחרי כן, וזה היה מזכיר איך היה מלקק את שפתיו אחרי שהיה מכניס לפה שלו חתיכה מן הדג הממולא של סבתא שיינדל בארוחת ליל שבת, ועולה בדעתי שהוא דיבר על תחיית המתים כעל מושא של געגועים, שהרי אז יפגוש סוף סוף את אמו ואת אביו, שמהם נפרד כשהיה בן ארבע-עשרה ללוות את סבו ואת סבתו הזקנים לארץ הקודש, והם נרצחו כולם בשואה". תחיית המתים וגפילטע פיש. השידוך הזה בין המטפיזי לחושני יכול גם להפוך לסוג של קיטש, קיטש יהודי שומני כציר דגים, קיטש שקיים כמדומה בכמה מכתביו של יהושע בר יוסף או אף אצל בשביס זינגר, אבל כאן לא נחצה הקו.

אני אוהב אנשי רוח שצד מסוים בהם בז לרוח. כך כתב ברנר ב"המעורר": "ניסיון אומר: הקברנים, הרגילים בגופים מתים, מזלזלים בהם; סופרי סת"ם, הרגילים במזוזות, אינם חרדים עליהן; העסקנים, הרגילים בהמונים, אינם נוהגים כבוד בהם; ובעלי הנפשות העמוקות, הרגילים בכל מצבי-הרוח, אינם מתפעלים ביותר מערכם של ה'אידיאלים'". וכך דליה רביקוביץ' כאן: "כשפרוסק, החתיך בן הקבלנים היה עובר רוכב על האופנוע שלו, והחתיכה הבלונדינית שלו מאחוריו, רגליה עם הברכיים החשופות פונות הצידה מתגרות ומגרות את כל העולם, אמרה דליה לא פעם אחת, 'איך אני מקנאה בה, להיות היא!', ואני שאלתי, 'את מתכוונת לזה או סתם חיינדלה?', והיא אמרה, 'מה זה מתכוונת! הרגע הייתי מתחלפת איתה!'. והיא כבר כתבה אז כמה משירי 'אהבת תפוח הזהב' הנהדרים שלה". אגב, שימו לב לחספוס המרענן בדיאלוג ("או סתם חיינדלה"). ועם זאת, בר יוסף מסרב לראייה חד צדדית של הקיום, לייאוש, כמו במחזותיו של חנוך לוין, למשל (תמיד יש יתרון לא הוגן לחד צדדיים, ל"קיפודים" ולא ל"שועלים", באמנות, וזאת מבלי להכחיש את גאוניותו של לוין). בר יוסף בן השמונים רוכב על אופניים "בלי ידיים כמו שקראו לזה". לפחות בחלום הוא רוכב כך. חבורת נערים היושבת על הגדר אומרת "תראו את הזקן הזה הקירח על האופניים". "אני שומע ומסתכל סביבי ואומר לעצמי, שאופניים יש, אלה שאני רוכב עליהם, אבל איפה כאן זקן? ואיפה כאן קירח? – הרי בראש שלי, בפנים, כולי מלא תלתלים של בן השבע עשרה שהייתי".
היצירה הזו, בחיוניותה, היא בת שבע עשרה מתולתלת.

פורסם במדור לספרות במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

בלילה שבין ה-27 ל-28 באוקטובר 1910 יצא, למעשה ברח, לב טולסטוי, בן השמונים ושתיים, מביתו, מלווה ברופאו האישי בלבד. לאחר טלטלות ברכבות ובין יעדים שונים נפטר טולסטוי בביתו של מנהל תחנת רכבת זניחה בשם אסטפובו ב-7 בנובמבר. טולסטוי היה אז הסופר המפורסם והנחשב ביותר בעולם, ובריחתו הייתה סנסציה עולמית (או כמו שכתב ברנר פה בארץ, כמה חודשים אחר כך, ובסרקזם, בהספדו המאלף על טולסטוי אותו העריץ: "ואם הדבר לא הרעיש את העולם, כפי שרצו להשיאנו העיתונאים מרעישי העולם, שהרי עולם לא פסק לנהוג כמנהגו, הנה עולם-העיתונות נתגעש בוודאי"). אך הוא היה, למעשה, הרבה יותר מסופר. מאז המשבר הרוחני שעבר סביב גיל חמישים, בסוף שנות השבעים של המאה ה-19,הפך טולסטוי למגדלור רוחני, שהטפותיו נגד הרכוש ובעלי הרכוש, נגד האלימות על כל סוגיה (המלחמה והאלימות הפנים-מדינתית), נגד הנצרות הרשמית ובד בבד נגד המטריאליזם והניהיליזם ואף נגד האמנות והמיניות עצמה, הכו גלים בעולם כולו וטלטלו את רוסיה. טולסטוי אף נודה מהכנסייה הפרבוסלבית ורק פרסומו העצום מנע משלטון הצאר לנקוט תהליכים נגדו.

מדוע ברח טולסטוי מביתו? זו השאלה המרכזית שסביב התשובה לה בנוי הספר הזה שראה אור לראשונה ברוסיה ב-2010. המבנה של הספר לפיכך הוא כדלקמן: בסינסקי מתאר בראש כל חלק מהספר בפירוט שלב משלבי הבריחה של טולסטוי עד למותו, בריחה שהייתה לא מתוכננת כהלכה וחסרת יעד ברור. ביתרת כל פרק הוא חוזר לאחור, לביוגרפיה הארוכה והעשירה של טולסטוי, על מנת למצוא שם את שורשי האירוע הדרמטי שסיים את הביוגרפיה הזו. כך שיש כאן ביוגרפיה בעלת מבנה מעניין: דרך הפרספקטיבה של סוף החיים נפרשים החיים עצמם.

העמדה הבסיסית של בסינסקי בסוגיית עילת הבריחה, שהיא עילת-הקיום של ספר על נושא שכה רבות נכתב עליו, היא גם זו שהופכת את הספר הזה לספר שכדאי להתוודע אליו. לבריחה ניתנו בעבר פירושים שונים, רומנטיים בעיקר. גרסה אחת הייתה כי "טולסטוי עזב על מנת להתערות בעם". זו הגרסה ששלטה בעידן הסובייטי, מספר בסינסקי. גרסה אחרת היא זו: "טולסטוי עזב כדי למות. מצדו של נפיל הרוח היה זה אקט של שחרור מן השבי החומרי, שהיה עינוי עבורו. 'שחרורו של טולסטוי'. כמה יפה! ובגרסה הארצית: כפי שחיה חזקה החשה במותה הקרב עוזבת את הלהקה, כך עזב טולסטוי את יסנאיה פוליאנה משחש בקץ הבלתי נמנע". בסינסקי כופר בפרשנויות הרומנטיות הללו או מעדן אותן. עזיבתו של טולסטוי הייתה בריחה, הוא גורס, בריחה בעיקר מהיחסים המתישים עם אשתו, סופיה אנדרייבנה, ובריחה גם ממעמד הסלבריטאי הנערץ שכולם עלו אליו לרגל ליסנאיה פוליאנה, מעמד שהתיש אותו גם כן.

כך שתיאור יחסיהם של טולסטוי ואשתו, והיריבות שצמחה משנות השמונים של המאה ה-19 בין אשתו של טולסטוי ל"פאולוס" שלו, מי שנטל על עצמו להפיץ את בשורתו של טולסטוי בעולם, ולדימיר גריגורביץ' צ'רטקוב, הוא חלק הארי של הספר. ואיזו מערכת יחסים טראגית זו הייתה! סופיה אנדרייבנה, מעריצתו של הגאון הספרותי, אישה פקחית בצורה בלתי רגילה, אך גם אישה קורבנית שאיימה (וכמעט מימשה) כמה פעמים להתאבד אם טולסטוי לא ייענה לדרישותיה. והוא, מצדו, אחרי חמש עשרה שנות נישואים מאושרים, מי שהפך את לבו והתמכר לרעיונותיו הדתיים ולעולמו הרוחני, על חשבון אשתו, על חשבון אהבתו לאשתו וגם על חשבונה כפשוטו. איזו תסבוכת. טולסטוי, למשל, ביקש שיצירותיו יינתנו לציבור חינם אין כסף, ללא תמורה, וסופיה אנדרייבנה התנגדה לכך במרץ רב, ובהצדקה גמורה מבחינתה. אחרי שילדה לטולסטוי שלושה עשר ילדים, מתוכם שרדו שבעה, היא לא רצתה להותירם בחוסר כל. הצוואות השונות שניסח טולסטוי ובהם ביקש להוציא את זכויות היוצרים מידיו ולתיתן לכל החפץ בקריאת יצירתו, היו עילה מרכזית לסכסוך בינו לבין אשתו. בסינסקי מצליח לשמור על איזון בתיאור הטרגדיה הזו של הזוג טולסטוי, איזון בלי טיוח של חולשות שני הצדדים, וזה הישג נאה, בניגוד למגמות אופנתיות שמטילות את האשמה על הגבר טולסטוי, או למגמות שמרניות שמדברות על כך שסופיה אנדרייבנה לא הבינה את גאוניותו ונפשו הנעלה של בעלה. למעשה, בסינסקי מצליח להיות הוגן גם כלפי השלישי שבסיפור, צ'רטקוב, "מאהבו" הרוחני של טולסטוי, "המפריד" כפי שכינתה אותו סוניה אנדרייבנה, אדם נוקשה וחסר טאקט אך גם אדם אמיץ ומרשים, ומי שבאמת העריץ את טולסטוי והיה מסור באמת ובתמים לרעיונותיו.

המעלה המרכזית של בסינסקי הוא שהוא מציג את טולסטוי כדמות אנושית מאד, כנפש מיוסרת, קשה, מתוסבכת, גאונית – ועם זאת נפש יפה כל כך, גדולה כל כך. כך שלמדף העברי מתווסף ספר ביוגרפי חשוב על טולסטוי, בהתחשב בכך ש"טולסטוי" של אנרי טרויה, הביוגרפיה הקיימת בעברית, למיטב זכרוני, הוא ספר שערורייתי למדי, בכך שטרויה מתקלס בטולסטוי המאוחר, טולסטוי החוזר בתשובה, במין רגש עליונות מופרך של אנטי-קלריקל צרפתי ציני ושטחי (למרות שורשיו המזרחיים של טרויה), שלא מגיע לקרסולי הענק שהוא טורח על הביוגרפיה שלו (אפילו פלובר, צרפתי משמעותי יותר מטרויה, שקרא בהתפעלות אדירה את "מלחמה ושלום", כתב לטורגנייב, שהכל טוב ויפה, אבל למה הוא, טולסטוי, מתפלסף כל כך בין קטעי הפרוזה האנושיים שהוא כותב?).

לעתים הספר מעט טרחני בהביאו פרט ועוד פרט ועוד אחד מקורות טולסטוי, משפחתו וסביבתו. אבל, ככלל, הוא מעניין ויפה.

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

לא הכל מובן בטקסט החריג הזה. חלק מאי המובנות נובע אולי מקוצר דעתו של הקורא הזה, חלק נובע בוודאי מאופי עבודתו (הקריאה המהירה-יחסית הנדרשת לביקורת שבועית), אבל חלק, עם זאת, הוא ככל הנראה אשמתו של המחבר – אותה נטייה צרפתית לפיוטיות ולפאתוס ולסיבוכיות ולקיטש אינטלקטואלי שלעתים מערפלים. אבל למרות זאת, למי שמוכן לצאת למסע של קריאה תובענית, צפויים בספר הזה רגעים חזקים מאד. חלקים מסוימים כאן הם בהחלט מהממים, מופתיים.

לוי-סטרוס (1908-2009) הוא מגדולי האנתרופולוגים של המאה העשרים, והספר המפורסם הזה, שראה אור ב-1955, ורואה אור כעת לראשונה בעברית, הוא שילוב מיוחד במינו של ספר מסע, קטעים ליריים ואוטוביוגרפיים וספר מחקר והגות (ו"הגות" ו"מחקר" הם לא אותו הדבר). בבסיסו זה תיאור מסעותיו של לוי-סטרוס למעמקי ברזיל בשנות השלושים של המאה העשרים, גם לאגן האמזונס אך לא רק, מסעות חקר אנתרופולוגיים במטרה לתאר ולנתח את אחרוני השבטים הפראיים שחיים שם. אמנם לוקח לספר כמה עשרות עמודים טובים להגיע לליבתו, שהיא המסע המוזכר, אבל או אז הספר נדרך והופך למעניין בהרבה ולעתים למותח ממש. כך שיש לספר ממד הרפתקני ישיר של ספר מסע, ממד שלא נמחה למרות השכבות האינטלקטואליות, המעניינות כשלעצמן ברובן, שמונחות עליו. יש כאן, לשם הדוגמה, תיאורי רכיבה מפרכת בערבה, תיאורי פילוס דרך בג'ונגל, תיאורי שיט בנהרות סוערים, תיאורי חיות, צמחים ונופים מוזרים, וגולות הכותרת: מפגשים מרתקים עם כמה וכמה שבטים פראיים שמנהגיהם מופלאים.

הפאתוס שהספר מושתת עליו, ומשפיע מצדו השפעה חזקה על הקורא, נובע לטעמי משני מקורות. ראשית, מהתחושה של לוי-סטרוס (בשנות השלושים של המאה העשרים!) שאולי כבר מאוחר, כבר לא ניתן לפגוש שבטים בתוליים, שיד המפגש עם המערב לא חלה בהם, חברות שההאחדה התרבותית האדירה של העולם טרם נגעה בהם. "האנושות בחרה להתרכז בתרבית של זן אחד מסוים; היא מעדיפה לייצר תרבות-המונים אחידה".

התחושה השנייה שמולידה את הפאתוס של הספר נובעת מכך שהספר רואה את עצמו כחולייה נוספת (ואולי אחרונה, כאמור) בשרשרת המפגשים המערערים של המערב עם בני אמריקה מאז קולומבוס. הוא מצליח לשחזר שוב את התדהמה שפקדה את בני האדם האירופאיים עם גילוי אמריקה, גילוי קיומם של בני אדם כמוהם אך שונים בכל אורחותיהם שעליהם לא ידעו דבר קודם לכן: "כדי להבין את אופייה המוחלט, הטוטאלי והבלתי מתפשר של הסוגיה שעמה הוצרכה האנושות בת המאה השש-עשרה להתמודד עלינו לתת את הדעת על כמה עובדות היסטוריות […] הכובשים שלחו משלחות בזו אחר זו בניסיון לעמוד על טיבם. האם הם בני אדם? הייתכן שהם צאצאיהם של עשרת השבטים האבודים של ממלכת ישראל? מונגולים שהגיעו לשם רכובים על פילים? או סקוטים שהובאו למקום, מאות שנים קודם לכן, על-ידי הנסיך מודוק?". לוי-סטרוס מתייחס גם למסעות שקדמו למסעו ומביא כמה תיאורים מדהימים שאותם הוא מנתח באופן עוצר נשימה לא פחות. "הם אוכלים בשר אדם, אין להם חוק ומשפט, כולם מתהלכים עירומים, הם זוללים פשפשים, עכבישים ותולעים חיות…אין להם זקן", מתארת משלחת אירופאית מהמאה ה-16 את יושבי אמריקה. ואילו האינדיאנים מצדם "לכדו את הלבנים והטביעו אותם עד שיצאה נשמתם. אחר כך הציבו שומרים למשך שבועות רבים כדי לבדוק האם עוברות הגופות תהליך של רקבון". על כך מעיר לוי-סטרוס את ההערות הגאוניות הבאות: "ההשוואה בין החקירות השונות מעלה שתי מסקנות: הלבנים פעלו בזיקה למדעי החברה ואילו האינדיאנים נתנו אמון דווקא במדעי הטבע; ובעוד הלבנים מכריזים שהאינדיאנים הם בהמות, הסתפקו אלה האחרונים בהשערה שהראשונים הם אלים". והנה, ארבע מאות שנים אחר כך נפגש לוי-סטרוס ב"אינדיאנים" נוספים, והמפגש, הרבה פחות אלים, למרבה המזל, מוליד תובנות מדהימות לא פחות. בני שבט הקדובאו, למשל, מספר לוי-סטרוס, מגלים "יחס של עוינות כלפי רגשות הנחשבים בעינינו לטבעיים; כך, למשל, עוררה בהם הרבייה גועל. הפלות ורצח עוללים היו מעשים שבכל יום – עד כדי כך ששרידותה של הקבוצה התאפשרה באמצעות אימוץ תינוקות יותר מאשר באמצעות הולדתם". הגועל הזה שחש השבט כלפי הטבע – עמדה מטפיזית מסעירה – מסביר, אומר לוי-סטרוס, את נטייתם לצבוע את פניהם בעיטורים: "בציורים אלו, בהפלות וברצח, ביטאו בני השבט את התיעוב שתיעבו את הטבע. האמנות הילידית רוחשת בוז לחומר שממנו קורצנו".

האנתרופולוגיה של לוי-סטרוס, למרות הקיטש הדק הרומנטיקני שיש בה ביחס לפראים ולתרבותם, היא מעין אנטידוט לתפיסה המאחידה והמשטיחה של האנושות הרווחת בימינו, תפיסה רדוקטיבית שבאופן מסוים הספר "קיצור תולדות האנושות" מבטא אותה. בעוד לוי-סטרוס כמֵה לאיתור ותיאור הגיוון "האופקי" של שלל התרבויות האנושיות, הרי שספרו של יובל נוח הררי מבטא את הרצון דווקא להמעיט בערכם של ההבדלים בין התרבויות, ולדבר על האנושות כמכלול, כמין ביולוגי בין מינים ביולוגים. הנטייה להאחדה של האנושות שספרו של הררי מבטא, בין השאר באמצעות המקום הנכבד שהוא מייחס לשלבים האבולוציוניים הפרה-היסטוריים של האנושות, ניזונה מכמה מקורות אינטלקטואליים: הגלובליזציה שיוצרת האחדה בין תרבויות על פני כל הגלובוס ולכן מעודדת ראייה מאחידה של האנושות מראשיתה; ריאקציה לפוסטמודרניזם שייחס להבדלים תרבותיים ערך מופרז; קריסת האופציה הקומוניסטית שעודדה תחושה דטרמיניסטית, לפיה יש "טבע אדם" אחד ויחיד; מגמה פוסט-הומניסטית שמבקשת להוריד את האדם מהכס שהוא הציב עצמו עליו, לערער את יהירותו. לוי-סטרוס מזכיר לנו ש"התרבות" (במובן האנתרופולוגי של המושג) היא בדיוק מה שהופך את בני האדם למי שהם, ולשונים מהחיות, למין ביולוגי שהשתחרר במובן מסוים מכוחות הטבע ויש בקיומו דבר מה קונטינגנטי, כלומר לא הכרחי ולא כזה שנובע מאינסטינקט שגוזר את גורלו מראש. אותם בני קדובאו מוזכרים שביטאו את סלידתם מהטבע ומעולם החי באמצעות התנזרות, תיעוב הרבייה וצביעת גופם על מנת להסוות את הגשמיות שלהם, הם הסמל הגדול ליכולת האנושית הייחודית הזו.
התרגום והעריכה של קולט בוטנר ודליה טסלר בהתאמה בולטים באיכותם.