מאמרי ב"השילוח" על המבקר שמואל ניגר

כתבתי ב"השילוח" על תפיסת הביקורת של מבקר הספרות שמואל ניגר

—

שמואל נִיגֶר נחשב לאחד מגדולי המבקרים של ספרות יידיש, אם לא לגדול שבהם. הוא נולד ברוסיה הלבנה ב-1883 למשפחה חב"דניקית, משפחת טשארני (=שחור), ונפטר ב-1955 בארה"ב שאליה היגר ב-1919.

שנתיים לאחר מותו ראה אור בעברית קובץ מאמרים שלו בנושא הביקורת. הקובץ נקרא "הביקורת ובעיותיה", כותרת המשנה שלו הינה "בין סופר, מבקר וקורא" והוא ראה אור ב'מוסד ביאליק', בתרגומו של ד' לינבסקי-ניב מיידיש, כנראה ביוזמת המבקר העברי החשוב דב סדן (שהקדים לספר הקדמה).

ככל הידוע לי, הספר הזה הוא הניסוח השיטתי והמקיף ביותר הקיים בעברית באשר לתפקידם וייעודם של המבקר והביקורת. זהו ניסוח מזהיר ובהיר של תפקיד המבקר גם בהשוואה לכמה טקסטים אחרים שנכתבו על תפקיד זה בתרבויות גדולות אחרות (למשל: The function of criticism in our time, מסתו המפורסמת של המבקר הוויקטוריאני הגדול מתיו ארנולד, שבעקבותיה נכתבו כמה מסות בעולם האנגלו-אמריקני, המפורסמת שבהם של ט"ס אליוט, The function of criticism).

*

תפיסת הביקורת של ניגר אינה זו של מציאת פגמים או הצבעה על מעלות. אומנות הביקורת – והיא אומנות! – היא בראש ובראשונה אומנות הקריאה. "מעולם לא הייתה בעיניי הביקורת מין מכשיר-פלאים המגלה, מעשה-אוטומט, כזבים או דברי-אמת, מגרעות או מעלות. אמנות-הביקורת הייתה תמיד בעיניי אמנות-הקריאה" (עמ' 73).

הביקורת אינה "חיפוש מומים" (עמ' 141), וניגר מתאר בסאטיריות את המבקר "שוטר התנועה", האורב על אופנועו בשולי הכביש ומזנק מלא חדווה כשמאן-דהוא עובר את המהירות המותרת (עמ' 145). עיקר תפקידם של המבקרים אינו תפקיד של "מפקחים" וחורצי דין, אלא המבקר הינו "אדם הנותן דין וחשבון יוצר על הקריאה שהוא קורא" (עמ' 167), בדגש על המילה "יוצר", הכוללת גם רכיב סובייקטיבי ברור, לדעת ניגר (שם).

תקופה שפועלים בה סופרים גדולים משופעת בדברי ביקורת בעלי משקל, כי עיקר גדולתה של הביקורת אינו בצד השלילה כי אם בצד המואר: הנהרה והעמקה של ההנאה מספרות בעלת ערך (עמ' 147). לטעמו של ניגר, הביקורות השליליות מושכות תשומת לב מטעמים סנסציוניים. "המבקר לאמיתו" הינו "אותו מבקר הנהנה מן ה'הן' יותר משהוא נהנה מן ה'לאו' ומן הרוגז" (עמ' 147–148).

אבל, אעיר כבר כאן, האם אך מקרה הוא שכמה מגדולי המבקרים שלנו היו והינם בעלי מזג אינטלקטואלי תוקפני? קורצווייל, מירון, פרישמן, ברנר? וחלקם בעלי כישרון סאטירי? יש דווקא קרבה בין הסאטיריקן למבקר, ויסוד ההתקוממות חשוב אצל מבקר: התחושה שניתן כבוד שאינו ראוי, או שניטל כבוד ממי שראוי לו. אחזור לכך בקצרה בהמשך.

ניגר גם נוטה לומר שהמבקר לא רק שֶאַל לו להיות מַשליט-טעם, אלא אולי אף רצוי שלא יהיה לו טעם עצמי מובהק, כדי שיהא פתוח לטעמים שונים. אומנם צריך להיזהר שהיעדר החד-צדדיות הזה לא יהפוך ל"מידת-סקרנות שאין לה סייג", ש"סימן היא להיעדר כוח-הריכוז ואות לסוג מסוים של חובבנות" (עמ' 116).

המבקר מסייע לקוראים ליהנות מן היצירה. וזו תורה הצריכה לימוד "משום שעצם-הנאה זו מן האמנות אף היא אמנות" (עמ' 101). ולכן בדיאלוג בין "המבקר" ל"סופר צעיר" נוטה ניגר לומר שתפקידו של המבקר אינו לגלות כישרונות צעירים, כי אם להורות את דרך הקריאה העשירה בנכסי צאן ברזל.

מתוך התפיסה הזאת ניגר מגיע להגדרה אלגנטית ביותר לביקורת: כשם שהסופר מעשיר את חומר החיים שהוא מטפל בו, כך, בהתאמה, קריאת המבקר מעשירה את החומר שהוא מטפל בו, קרי את היצירה הספרותית.

"כשם שבאמן אנו שואלים אם זיקק, צירף והעשיר – מבחינה זו או זו – את חומר-החיים, שהיה לחומר-יצירתו, כך מעניינת אותנו – כשאנו דנים במלאכת המבקר – לכל-לראש השאלה: מה עשה ומה פעל בחומר שלו, בחומר הקריאה? מאיזו בחינה – ובאיזו מידה – גילה לעינינו את סוד היצירה, ששימשה נושא לכתיבתו, והבהיר (ואולי אף הגדיל) לפנינו את ערכה?"

באופן מזהיר כורך ניגר בהגדרה זו את הסוגייה הסבוכה של האובייקטיביות לעומת הסובייקטיביות בביקורת. הרי סוגייה זו קיימת גם ביחס ליוצר! עד כמה הוא תופס נאמנה את המציאות ועד כמה הוא מעצבה כפי רוחו! והתשובה מורכבת משני היסודות, בדרך כלל. כך גם המבקר, שעשה את היצירה לנושא שלו, ל"מציאוּת" שהוא דן בה – הרי שמעורב בקריאתו יסוד אובייקטיבי ביסוד סובייקטיבי! (עמ' 173).

להגדרה זו מוסיף ניגר הגדרה חיונית נוספת: המבקר חייב להיות בעל כישרון ספרותי בעצמו. הוא אינו רק קורא מוצלח, כי אם אותו קורא מוצלח שהפך גם לסופר מוצלח (אין הכוונה, כמו שטוען כמדומני ט"ס אליוט, שמבקר הסיפורת או השירה צריך להיות בעצמו סופר או משורר טוב. הכוונה של ניגר היא שהמבקר צריך לכתוב היטב את ביקורותיו). "המבקר על-כורחו שיהא לו, קודם-לכול, כשרון לכתיבה, חייב הוא להיות בבחינת קורא, שהוא עצמו סופר" (עמ' 130).

נחזור על ההגדרה האלגנטית:

מבקר = קורא מוצלח שהפך לסופר מוצלח (בעקבות ניסוח משובח של שפע רשמיו המעניינים בקריאה).

"ראשית חוכמה למבקר – היותו קורא טוב, לאמור: קורא המפרה את היצירה, שממנה הופרה הוא עצמו; אבל עם-זאת צריך שיהא ניחן בסגולה להאיר כלפי-חוץ את חייו הרוחניים-פנימיים, ולהאירם כך שהבריות יוכלו ואף ירצו לראותם. הרי זו עובדה, שאנו מתפעלים מכוח-ההבעה הספרותי המצוי במבקר האמיתי ולא בלבד מכשרון-הקריאה שניחן בו. והראיה: אנו אומרים, כי בתחום ביקורתה של הספרות הרוסית מוצא בילינסקי חן בעינינו ואף מפיסארב אפשר לנו ליהנות, אף על פי שדעותיהם על הספרות והאמנות נבדלות וכמעט סותרות זו את זו". ועל המבקר הרוסי הרדיקלי בן המאה ה-19, פיסארב, שאת עמדותיו הוא אף שונא (!), מוסיף ניגר בשנינה "תפיסתו האנטי אסתטית היא שהסבה לי הנאה אסתטית" (עמ' 131).

יש אומנם מתח בין היסוד הקורא ליסוד הכותב אצל המבקר; בין "יכולת קיבול" ויכולת היצירה (עמ' 134), "יסודא דנוקבא" עם "יסודא דגברא". ויש מבקרים, וניגר מביא כדוגמה את דוד פרישמן, שהינם סופרים טובים אך אינם קוראים טובים, ויש כמובן גם ההפך (עמ' 135). כפועל יוצא של תפיסה זו, גם איננו חייבים להסכים עם מבקר על מנת ליהנות ולהפיק ממנו תועלת. הן מאפשרות לנו להתוודע לחוויות קריאה רבות עוצמה ויופי גם אם אינן חוויותינו שלנו.

(להמשך המאמר ב"השילוח")

אוגוסט 28, 2024 – 2:40 PM קטגוריות: מסות ב"השילוח" | פרסם תגובה

עוד קצרצר על קריאה באפלטון

בדיאלוגים האפלטוניים לעיתים טענות *הצד*, או תיאורי *אגב* של התנהגות סוקרטס, יקרות ערך יותר מטענות דרך המלך. את זאת אני מנסה לטעון בכמה מהפוסטים האחרונים שלי.

למשל, טענת *האגב* של סוקרטס ב"פידון" *נגד* ראיית העולם המיזנתרופית, אותה תופס סוקרטס כראיית עולם שגויה (כי רוב האנשים לא רשעים ולא צדיקים), טענה שמן הסתם לא כלולה באף סיכום פילוסופי של "פידון" (אגב, בהשפעת הסדרה "דייב", על ראפר יהודי, המצאתי את צמד שורת הראפ: "נשמתו התפיידה כמו סאלים פייאד בשלטון, כך *לא* טען אפלטון בפיידון", ראפרים שמעונינים בצמד בפרטי) – משמעותית לנו ב2024 יותר מטענתו העיקרית של אפלטון ב"פידון" על נצחיות הנשמה (למרות שספיחי משנה בטענה העיקרית רלוונטיים בהחלט לסוגיית גופנפש).

או, להבדיל, סלסול שיערו של פידון בידי סוקרטס.

שבת שלום,

אוגוסט 24, 2024 – 8:54 AM קטגוריות: עובר ושב | פרסם תגובה

בעקבות קריאת "מֶנֶכּסֶנוֹס"

כמה הערות בעקבות קריאת "מֶנֶכּסֶנוֹס", הדיאלוג הפותח, לפי יוסף ליבס המתרגם, את תקופת הדיאלוגים האמצעית של אפלטון (והמצוי לקראת סוף הכרך הראשון של תרגומי אפלטון לעברית בידי ליבס).

1. אפלטון מתחרה כאן במפורש, או כמעט במפורש, בנאום המפורסם של פריקלס בשבח העיר אתונה בשנת 431 לפנה"ס (נאום שהגיע לידינו בגרסה של תוקידידס ההיסטוריון).

היסוד *התחרותי* האופייני ליוונים מאפיין גם את אחד מגדולי נציגיהם, אפלטון. אפלטון לכל אורך הדרך מונע, בין היתר, מיצר תחרות עז בהומירוס, בטרגיקונים וכן ברטוריקנים.

2. אפלטון, בשלב זה בחייו והגותו, מבקש להתפייס עם עירו. לפיכך הוא משבח (!) את משטרה הדמוקרטי, ורואה בו את "שלטון הטובים ביותר"! כיצד? על שום שהעם בוחר את הנציגים הטובים ביותר! ("ואילו לאמיתו של הדבר הריהו שלטון הטובים ביותר, הנקבע לפי סברתו הנכונה של המון-העם").

3. אתונה מהוללת בנאום של סוקרטס על שום היותה מגנת החירות. היא מייצגת את נצחון המעטים נגד הרבים (למשל במלחמה בפרסים). בצד זה ישנו רעיון פחות מצודד לבני זמננו, אולי היחידי בטקסט המופלא הזה (כמו כל יצירות אפלטון המוקדמות או המוקדמות יחסית): טוהר הגזע האתונאי, בניגוד ליוונים בני חלקים אחרים של ארץ יוון.

עם זאת, כל היוונים הם בני עם אחד, מדגיש אפלטון בחלקים אחרים, בין היתר בגלל היותם בני שפה אחת.

4. לאפלטון מובנות מאליה סגולותיה הטובות של הפטריוטיות והנכונות להגן על החירות במלחמה (גם סוקרטס עצמו, כפי שאפלטון מדגיש בכמה דיאלוגים אחרים, היה חייל מסור ואמיץ בהגנה על עירו).

בניגוד לאיזו התגבשות של המאה ה-20 (ואולי התגבשה כך בגלל טולסטוי במאה ה-19) הרי שהאינטלקטואל אינו א-פריורי פציפיסט!

כל הנאום הזה הוא נאום בשבח חללי הדמוקרטיה! חללי המלחמה על החירות! והוא פונה אל ההורים השכולים ברגישות אבל גם בקביעה שעליהם לשאת בגאון את ראשם על כך שבניהם מצאו את מותם כנאמני הסגולה הטובה, בהגינם על מולדתם מגנת החירות.

5. מעניינת מאד הגישה ההומניסטית בקטע שלהלן, מעין גרסה של אפלטון (ושל מקורותיו) להולדת האדם ביום השישי בסיפור הבריאה העברי.

ההומניזם הזה מושתת על ייחודו של האדם כבעל תבונה וכבעל יכולת מוסרית.

אתונה, משבחה סוקרטס, היא המקום בו, אחרי בעלי החיים, נולד "האדם העולה בשכלו על המותר [=השאר], והוא לבדו מאמין בצדק ובאלים".

שבת שלום ושקט.

אוגוסט 9, 2024 – 9:34 AM קטגוריות: עובר ושב | פרסם תגובה

בעקבות קריאה ב"גורגיאס"

האמירה המפורסמת של וייטהד, על כך שכל הפילוסופיה המערבית היא הערות שוליים לאפלטון, מתגלמת פה, בדיאלוג האפלטוני הדגול, המפעים, "גורגיאס", כשקאליקלס (יריבו של סוקרטס בדיאלוג) מנסח בהטרמה של 2300 שנה את טיעוניו של ניטשה על "מוסר העבדים" וכו'.

אגב, בעקבות וייטהד אפשר להפריז מעט ולומר שכל הפילוסופיה הניטשיאנית היא הערת שוליים לשופנהאואר, והצבת פלוס אצל המאוחר מבין השניים בכל מקום שהמוקדם הציב מינוס וכן ההיפך. אני מחמיר מעט עם ניטשה, שאני אוהב (אם כי בעיקר את תקופתו שקדמה ל"גניאולוגיה של המוסר"), אבל כמו וולבק, שקראתי לימים שתיאר את פגישתו הראשונה עם שופנהאואר באופן דומה, גם אני חשתי רתיעה עזה מכמה רעיונות של ניטשה אבל חשבתי שהם בלתי מנוצחים, עד שנתקלתי בשופנהאואר והבנתי שהם בהחלט כן מנוצחים וכן את מקורם לאו דווקא בהגות חסרת פניות אלא בקרב האדיפלי העצום שניטשה ניהל עם שופנהאואר.

אנשים אוהבים לאהוב את חוכמת המזרח הרחוק. אותי היא מרתיעה, על פניו (אכן, בכך אני ניטשיאני יותר משופנהאוארי). אני מעדיף את שורשי התרבות המערבית, כן, כן, התרבות "שלנו", המקרא ואפלטון. בין השאר, בגלל ההומניזם של התרבות הזו ("בצלם אלוהים"). בין השאר, בגלל המקום הנכבד שהיא מייחסת לתבונה, למשל אצל אפלטון. ובכך ששני הרעיונות הללו, הומניזם ותבונה, קשורים, כמובן, ביניהם.

בכל מקרה, הקריאה החוזרת באפלטון המוקדם מזכירה עוד סיבה להערצתו: היות הדיאלוגים יצירות מופת ספרותיות. בעיקר אני מתייחס כרגע להתפעלות מעובדות-משנה לכאורה בדיאלוגים: הדרך המופלאה ולפרקים הקומית בה אפלטון משרטט את החימה והכעס שחומרים וגועשים בבני הפלוגתא של סוקרטס אט אט ואז מהר מהר. בשרטוטים דקים מן הדק חש הקורא איך בר הפלוגתא מתבשל לאט ואז מתרתח כהר געש, זב כוזוב.

אוגוסט 8, 2024 – 7:34 AM קטגוריות: עובר ושב | פרסם תגובה

הרצאה על "יואש"

בחמישי זה, ב19.30, ארצה בספריית "בת ציון" שביד אליהו בתל אביב על הנובלה היפיפייה "יואש" של יוסף לואידור.

לואידור היה תלמיד-חבר של ברנר וגם נרצח איתו באבו כביר ב-1921.

הנובלה היא גילום ראשוני מאלף של דמות "העברי החדש" ותיאור מוקדם עז מבע של הסכסוך המר שאנחנו נתונים בו בימים אלה בעוצמה מחודשת.

ניתן להשיגה כספר (בשנים האחרונות היא יצאה בשתי הוצאות שונות!) או לקרוא בה בשלמותה דרך פרוייקט בן יהודה הזכור לטוב.

הנה הקישור:

https://benyehuda.org/read/7080

אוגוסט 6, 2024 – 9:20 AM קטגוריות: הודעות, עובר ושב | פרסם תגובה

על "המקום שאין לו גבול" של חוסה דוֹנוֹסוֹ (מספרדית: משה רון, 156 עמ', בהוצאת "אפרסמון")

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

חוסה דונוסו (1924-1996), למדתי לרגל קריאת הנובלה שלפנינו, הוא סופר צ'יליאני ידוע הנחשב חלק מגל הכתיבה הלטינו-אמריקאית הגדולה של המחצית השנייה של המאה ה-20 (לשם ההשוואה: גבריאל גרסייה מרקס נולד ב-1927 ומריו ורגס יוסה ב-1936).

הנובלה הזו, המתורגמת בידיו האמונות של משה רון, ראתה אור ב-1966. זו נובלת פעולה מחוספסת, מרשימה בהיעדר שומניה, נאמנה למציאות ודקה מבחינה פסיכולוגית, אבל מותירה את רוב חיי הנפש מוסקים ולא נאמרים; מעין "מערבון" דרום אמריקאי, מודרני בתכניו ומודרניסטי מעט באופן כתיבתו.

גיבורת הנובלה היא מנואלה, גבר טרנסג'נדר שמבקש שיתייחסו אליו כאישה, שבזמן ההווה של הנובלה הוא/היא כבן/כבת ששים. מנואלה, ביחד עם בתה הנמרצת בת ה-18, המכונה חפונסיטה (יפנית קטנה), מנהלים (מנהלות?) בית זונות עלוב בכפר שכוח אל בצ'ילה. העלילה מותנעת במרץ מייד עם הפתיחה כשמתבשרת מנואלה שלכפר הגיע שוב פנצ'ו וֵגָה, גברתן אלים שאיים בעבר על שוכני בית הזונות ובעיקר על מנואלה. אותו וגה, נהג משאית שפרנסתו דחוקה, אנחנו למדים עד מהרה, חש תחושות מעורבות ביחס למנואלה, העתידות להיות הרות גורל.

מלבד היעדר השומנים המוזכר, מה שתורם לאלגנטיות של הסיפור והופך אותו גם לבן-זמנו, הוא הרובד המעמדי שרוקם דונוסו לתוך הסיפור בטבעיות ובמיומנות. הכפר הנידח לא לגמרי יצא מהעידן הפיאודלי או הכמו-פיאודלי של העבר. דון אלחו, בעל אחוזה ויינן נשוא פנים ונעים הליכות, הפוקד לעיתים את בית הזונות המקומי לרווחת יושבותיו (בגלל שהוא משרה בו סדר), הוא גם אישיות פוליטית שנבחרה על ידי אנשי המחוז. לא רק שעושרו מקנה לו מעמד מיוחד, רבים מיושבי האזור חשודים כילדיו. הוא מכר בעבר רבות מאדמותיו ליושבי הכפר בהבטחה שהוא יחובר לחשמל ושהכביש המהיר יחובר אליו, וכעת הוא מבקש לקנות את אדמותיו בחזרה, בגלל הצהרתו שלמרות השתדלויותיו אצל הרשויות החשמל לא יחובר. הביקורת החברתית כאן טבעית ולא מאולצת. ואילו האלגנטיות שהזכרתי נובעת מכך שאותו דון אלחו מחבר את חלקי הסיפור השונים למקשה אחת. במרוצת הנובלה מסתבר שהוא זה שאחראי להבאת מנואלה לכפר הנידח עשרים שנה קודם לכן; הוא זה שבעקיפין אחראי לחיבור בין מנואלה לאמה המנוחה של חפונסיטה; והוא זה שאחראי, שוב בעקיפין, על אחריתה של מנואלה. הנובלה היא גם בת-זמנה בגלישות הקצרות והלא מפריעות (אם כי רק מעט מוסיפות) לזרם תודעה (גלישות שבהן יש מעברים מהגוף השלישי של עיקר הנובלה לרגעים של גוף ראשון). "בת-זמנה" בכך שאנחנו מדברים על עידן שמושפע מפוקנר ואולי אף מג'ויס (פוקנר קרוב יותר בתכניו לדונוסו). בקיצור, לפנינו נגיעות של מודרניזם סוציאליסטי ברוח התקופה.

אבל, כמובן, מייד מושך את עינינו הרובד המגדרי בנובלה. התחושה היא שדונוסו לא מטיף ולא מבצבצת לו אג'נדה משולי מכנסי הפרוזה שלו. הוא מספר סיפור ותו לא. ובהתאם, השפעתו של הסיפור בעלת משקל רב יותר. למיטב הבנתי, הרובד המגדרי לא נארג אל הרובד המעמדי בצורה מהותית, ואולי יש פה חיסרון של הנובלה. אם כי, במחשבה שנייה, הנסיבות בהן נשארה מנואלה בכפר הנידח, עשרים שנה קודם לכן – שהן, נדמה לי, שיאה הספרותי של הנובלה – נסיבות בהן בגלל מצוקה כלכלית התחברו מנואלה ואמה של חפונסיטה, קושרות במידה מסוימת את הנושא המעמדי לנושא המגדרי. כך או כך, הנושא המגדרי כאן לא מרעיש כשלעצמו. העובדה שיש גברים שנמשכים לטרנסג'נדרים ולעיתים הם מסובכים עם עצמם בגין המשיכה הזו ויכולים להגיע לתגובות קיצוניות בגלל סיבוכם זה, היא נושא ידוע ביצירות רבות מאז 1966. אבל מה שהופך את הקריאה כאן למהנה היא היעילות והממוקדוּת והזריזות והתכליתיוּת שלאורן מתנועעת הנובלה לקראת שיאה. כאמור, אין כאן יָתֵר וחסר. בקיצור, נובלה לא מופתית או משהו בסגנון, אבל מומלצת.

בשארית הביקורת אני רוצה להתייחס להוצאה שבה ראתה הנובלה אור. מאתר ההוצאה (המבורכת והמקצוענית) למדתי שהיא נוסדה על ידי יואב רייס ויוֹרי מירון. ההוצאה מתמחה בהוצאת ספרות להט"בית, אם כי היא בהחלט לא מוציאה רק ספרות כזו. כך מצהירים המייסדים באתר: "תשומת ליבנו נתונה בין השאר לספרות העוסקת בשאלת הבחירה המינית בהיבטיה המגוונים, בטרם הפכה לשיח החברתי של העת החדשה". אני רוצה להתעכב מעט על התופעה, הכלל-עולמית ולאו דווקא ישראלית, שבה נתחים גדולים יחסית של העולם הספרותי (הספרים הרואים אור, הביקורות, המחקר) מוקדשים לסוגיות מגדריות. נדמה לי שיש לכך סיבה עמוקה שיכולה ללמד אותנו דבר מה על הספרות בכלל. הרומן כז'אנר, טען הסופר אי.אם. פורסטר לפני מאה שנה, בא להציג לפנינו את "החיים הסודיים" של בני האדם, קרי את עולמם הפנימי. אם זו הגדרת הספרות (או, למצער, הרומן), ברור מדוע התחום מושך אנשים שזהותם המינית, כלומר "חייהם הסודיים", היא להם עניין לענות בו. "חייהם הסודיים" לא שגרתיים ולפעמים הם "סודיים" ממש, אם הם בארון.

במחשבה שנייה, אין פלא שדווקא פורסטר הגדיר באופן קולע כל כך את תכלית הרומן; ככלות הכל הוא היה הומו בארון.

אוגוסט 4, 2024 – 9:04 AM קטגוריות: שבעה לילות "ידיעות אחרונות" | פרסם תגובה

הערה על סוקרטס והארוס

אמנם אחת ההמצאות הגדולות (והבעייתיות) של אפלטון היא הסובלימציה, ההתמרה של היצר העירום לדבר מה "גבוה" יותר; אמנם, אפלטון – וסוקרטס שלו – הוא הפילוסוף בה"א הידיעה, כפי שכתב נורמן או. בראון בספרו המבריק "חיים נגד מוות" מ-1959 (המניפסט האינטלקטואלי המרשים ביותר *נגד* הסובלימציה, ההתרחקות מהגוף ובכלל נגד הדואליזם של גוף-נפש; המניפסט האינטלקטואלי של המהפכה המינית, למעשה), כי הוא מגדיר את הפילוסופיה כסובלימציה ואת מטרתה כעילוי הרוח על החומר.

אבל אפלטון גדול גם ביחס זה (אף על פי ש"המדינה", ייאמר אגב אורחא, הוא ספר מעט דוחה. אבל אפלטון לא עשוי מיקשה אחת).

בדיאלוג המוקדם, "כארמידס", מסתחרר סוקרטס מיופי פניו של כארמידס. על כך משיב בן שיחו: "ואילו כשיתפשט [המשוחחים נמצאים באולם התגוששות] תאמר שאין לו פנים כלל; עד כדי כך יפה-דמות הוא, כליל השלמות" (תרגום יוסף ליבס).

או אז סוקרטס מבקש לדעת "אם בנשמתו יפה תואר הוא" גם כן, ומבקש לפיכך לשוחח איתו ובכך "נפשיטנו מבחינה זו".

זו מגמת הסובלימציה האפלטונית (ששיאה ב"המשתה" – ראו מאמרי עליו).

אבל הרגישות הארוטית הגדולה של סוקרטס/אפלטון מובעת בדיאלוג המוקדם ביתר ישירות (ב"המשתה", המאוחר יותר, סוקרטס לא נכנע בפני יופיו של אלקיביאדס). בטעות סוקרטס מציץ בגופו של כארמידס כשהלה רוכן לעברו:

"אותה שעה, ידידי, ראיתי פנימה לבגדו ונתלקחתי, ובהתבלבל עלי דעתי חשבתי שאין חכם בענייני אהבה כמו קידיאס שאמר, בהזהירו את מי שהזהיר מפני נער יפה: 'יישמר נא העופר פן ילך אצל האריה לדרוש חלק מבשר-טרפו'.

כי נדמה לי שבעצמי הייתי לטרף לחיה כזו."

אפלטון הוא פילוסוף גדול, בין היתר, כי לדידו את ארוס אי אפשר לעקוף; ארוס הוא בעייה; ארוס הוא תופעה אנושית כבירה שאי אפשר "להתגבר" עליה או לדוחקה.

וגם כשחושבים על "המשתה" ו"פיידרוס" כמכלול, הרי גם אם שני הדיאלוגים הגדולים האלה כוללים ניסיון עידון של ארוס – והם אכן כוללים ניסיונות כאלה, כפי שהצעתי במאמרי המוזכר – הם גם מצביעים על הכרתו של אפלטון בחשיבותה של התשוקה, הכרתו שלא ניתן לבסס פילוסופיה ומטפיזיקה תוך עקיפה של התופעה האנושית הכבירה הזו.

יולי 29, 2024 – 8:14 AM קטגוריות: עובר ושב | פרסם תגובה

בקצרה על מגזינים לתרבות ופוליטיקה

עשיתי מינוי על Liberties, מגזין אמריקאי של כתיבה גבוהה וטובה בעריכת ליאון ויזלטיר, שמנסה לייצב עמדת מרכז אינטלקטואלי ליברלי במציאות משוסעת.

50 דולר לשנה.

אולי ימתיק לי מעט את הררי הווקיזם והאנטי-ישראליות שחונקים את ה- New York Review of Books הוותיק (אלה פגמים *אינטלקטואליים*, כן? אנטי ישראליות ו-ווקיזם, בהחלט לא רק מוסריים), שאני דוגם מדי פעם את מאמריו (במינוי גם כן), למרות שעדיין כוחו של הישיש לעיתים במותניו, במאמר זה או אחר.

ב – Liberties האחרון מקיץ 2024 הנה קטע יפה של חוקר הטכנולוגיה והכותב הנמרץ במגזינים (אני שם לב במיוחד לאנשים כאלה, שכותבים הרבה, ולא רע סך הכל, בהרבה הרבה מקומות, אולי לפרנסתם בצד הנאתם?….), Justin Smith Ruiu, על אינטליגנציה מלאכותית.

[…]

warnings of the coming “AI apocalypse” can be assessed with accuracy only when we consider them within the broader context of twenty-first-century apocalypticism: the new habit of interpreting every development, bad or good, dystopian or utopian, as a sign of the end of the world as we know it.

חבל שבישראל הסצנה הזו של מגזינים של תרבות גבוהה, המופנים לקהל המשכיל הרחב, כלומר כתובים בהיר ואסתטי, לא מפותחת מספיק. יש את "השילוח", יש את "הזמן הזה", היה את "תכלת" ז"ל, ומה עוד יש בעצם? זה ז'אנר נפלא ופתח לשיחה פילוסופית ציבורית (נושא מאמר מעניין אחר ב – Liberties האחרון).

אפנה, במטותא, בהזדמנות זו, גם לדף הטור שלי ב"השילוח" שנקרא "קריאה שנייה" ואני חושב שיכול להיות מעניין לקרוא בו.

יולי 28, 2024 – 6:59 AM קטגוריות: עובר ושב | תגובות (1)

על "ג'נטלמנים מעדיפים בלונדיניות אבל מתחתנים עם ברונטיות", של אניטה לוּס, בהוצאת "פן" ו"ידיעות ספרים" (251 עמ', מאנגלית: רחל פן).

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

ההנאה המסוימת שמסבה הקריאה בחלקו הראשון של הספר המפורסם הזה מ-1925 נשענת באופן לא מבוטל על כך שהגיבורה והמספרת, לורליי לי, היא מספרת לא מהימנה. כלומר, אנחנו מנסים לנחש מאחורי גבה מה היא מסתירה, מה היא מסלפת ומה היא פשוט לא מבינה. אני משער שמקור השפעה מרכזי על הרומן הוא הקלסיקה, "מול פלנדרס", שגם בה המספרת לא מהימנה. לורליי היא נערת מסיבות ניו יורקית מושכת, שהגיעה לניו יורק אחרי תקופה קצרה בתעשיית הסרטים במערב, והיא חיה על חשבון גברים ללא משוא פנים וללא חשבון. המממן העיקרי שלה הוא איל חרושת כפתורים יהודי משיקגו, גאס אייזמן, הישר מבין מאהביה, אבל היא תרה אחר תחליפים ותוספים. הגברים סבוה כדבורים, גם תפרנים שמתיימרים להציע אהבה. למשל סופר אנגלי בשם ג'רי. "נראה שלג'רי היו הרבה צרות משלו והוא לא יכול אפילו להתחתן בגלל אשתו, הוא והיא אף פעם לא היו מאוהבים אבל היא הייתה סופרג'יסטית וביקשה ממנו שיתחתן איתה, אז מה הוא היה יכול לעשות?". כאן אי המהימנות של המספרת נובעת מתמימותה או בורותה ואנחנו מתעוררים לפענח את המציאות שמאחורי הבורות או התמימות. לעיתים ההנאה נובעת מהבורות בלוויית שפתה העממית: "אז ג'רי אומר שאני מזכירה לו מאוד את הלנה מטרויה, שהיתה ממוצא יווני". לכך מוסיפה לורליי פרט שמעיד על רוחה ורוחו של הספר, לפחות בחלקו הראשון: "אבל היווני היחיד שאני מכירה הוא ג'נטלמן יווני בשם מר גאורגופוליס שהוא עשיר מאוד והוא מה שדורותי ואני קוראות 'קונה' כי תמיד אפשר להתקשר אליו בכל שעה ולבקש ממנו לצאת לקניות". בעידודו של מר אייזמן, ועל מנת להימלט מלהינשא לאותו ג'רי, יוצאת לורליי יחד עם חברתה דורותי למסע באירופה. כבר באונייה היא מנסה לצוד ג'נטלמנים שמנסים לצוד אותה. באונייה היא אף פוגשת עורך דין שהיה מעורב במשפט שנוהל נגדה וכך מתגלה טפח מחייה הקודמים. גבר מבוגר ממנה לקח אותה לעבוד בשבילו כקצרנית ולמעשה להיות מאהבתו. כשגילתה שהיא לא היחידה ירתה לורליי במאהבה אבל זוכתה לבסוף.

כך עוברת לורליי מבירה אירופאית אחת לאחרת, לונדון, פריז, וינה, ומנסה להפיל גברים ברשתה והם מצידם מנסים ליפול לרשת אך לצאת מצדה השני כמו כדורסל.

הכל שנון, סאטירי ו…משעמם. כן, למרבה ההפתעה חשתי בשלב מוקדם שעמום. נדמה היה לי שנקלעתי לסוג המצבים האלה שבהם אתה יודע שאתה אמור ליהנות, ולעיתים אתה אכן קצת נהנה, אבל, בסך הכל, אתה לא כל כך נהנה. למה?!

בהתחלה חשבתי שהסיבה נעוצה בכך שמהר מאד הקורא מבין את הטריק, ועוד גבר ועוד בירה אירופאית ועוד יהלום ועוד אישה חוקית זועמת פשוט חוזרים על עצמם. אבל כשקראתי את ספר ההמשך, "אבל מתחתנים עם ברונטיות", שראה אור שנתיים אחר קודמו וצורף עמו כאן לכרך אחד, הבנתי לבסוף את סיבת השעמום.

הספר השני מסופר בידי אותה מספרת. אבל הגיבורה הפעם היא דורותי, חברתה השנונה, שבספר הראשון תפקידה התמצה בחצים סרקסטיים שירתה לכל עבר, לרוב בלי שחברתה מבינה אותם. דורותי גדלה בבית מזניח, ננטשה בידי אמה ולבסוף נשארה לבדה בלהקת קרנבלים בחוף המערבי. בגיל שש עשרה ניסה לנצל אותה סגן שריף מסן דייגו והיא ניצלה בעור שיניה. כוכב קבוצת פולו מניו יורק התאהב בה והציע לה לעבור לניו יורק. היא רצתה להתקבל ללהקה המפורסמת בזמנו, להקת זיגפילד, וגברים הבטיחו לעזור לה בהמלצות על מנת ליהנות מחסדיה. אך בסוף ניגשת דורותי לראיון והתקבלה על סמך כישוריה. הרפתקאותיה בעיר הגדולה מושכות לקריאה.

אבל מדוע? מה ההבדל בין דורותי ללורליי? בהתחלה חשבתי שההבדל הוא שדורותי פשוט דמות יותר מורכבת. היא חכמה ושנונה. היא נערת מסיבות לא אופיינית (וגם נראית פחות טוב, לטענת לורליי). אישיותה שרוטה: "אבל צ'רלי לא היה מסוג הג'נטלמנים שמוצאים חן בעיני בחורה כמוה. כי כל הזמן הוא אמר לה שהיא נהדרת, ושהוא אפס. ודורותי מעדיפה ג'נטלמנים שחושבים ששום דבר לא אידאלי חוץ מעצמם". ולמרבה הפלצות, דורותי גם לא רודפת בצע, להיפך!: "דורותי היא מסוג הבחורות שנותנות מתנות לג'נטלמנים". האימה!

לורליי מונוטונית ודורותי מורכבת, זה ההבדל, חשבתי. אבל אז זרחה עלי ההכרה שהדברים פשוטים בהרבה: לורליי לא מעוררת הזדהות ואילו דורותי כן, כי לורליי קרה ונצלנית ודורותי לא. הרי פרויד עצמו אמר ללורליי בוינה: "שכל מה שאני צריכה זה לטפח כמה עכבות". רבים מאיתנו חונכו על ברכי המודרניזם הספרותי והבְּעתה שלו מרגש ("שירה היא מנוס מרגש" – ט.ס. אליוט). ולכן למדנו לבוז לאמירה שאנחנו אוהבים ספר כי אנחנו "מזדהים" עם הדמות הראשית בו. המודרניסטים היו מסובכים עם הרגש, בין השאר, כדי שלא יחשדו שהם חלילה מהדורה חוזרת של הרומנטיקה. על אף שהם בהחלט היו צאצאיה באמונתם היוקדת בכוח האמנות.

כך או כך, אודה ולא אבוש, החלק השני היה מעניין יותר כי גיבורתו הפגיעה והמסובכת מעוררת "הזדהות".

יולי 19, 2024 – 7:57 AM קטגוריות: שבעה לילות "ידיעות אחרונות" | פרסם תגובה

כמה הערות

כמה הערות:

א. הבהמיות שמתבטאת בפרסומת לבנק לאומי עם גל תורן ועומר אדם (המחיקה של ספֵרת האמנות בפני ההון, בכך ששני זמרים מפרסמים בנק; הפופוליזם המתחסד העקרוני שנשקף מכך ש"מנהלי סניפים" נכנעים, כביכול, להמון; הצורה הבולטת, שאף היא לא לטעמי, לעומת התוכן הדל, שמאפיינים, כמדומה, את שירי וביצועי-שירי אדם) – כמו זו שמתבטאת בפרסומות רבות אחרות – גם היא חלק מרוח ה-6 באוקטובר.

הפכנו, בחלקים גדולים של הציבוריות שלנו, לעם מגושם, גרנדיוזי-נובורישי, וטיפש. שלו צבא קטן וטיפש.

ב. אמשיך ללכת להפגין מדי מוצ"ש. אני מפגין נגד הממשלה המסוכנת הזו, שממשיכה את ההפיכה המשטרית וניסיונה להשתלט על התקשורת בכל הכוח. היא לא עוצרת לרגע, למרות שאנחנו "בזמן מלחמה". אז מדוע שניענה לתביעותיה לא להפגין "בזמן מלחמה"? טעות היא של חלק ממארגני ההפגנות, כפי שציינתי כמה פעמים, לכרוך את סוגיית סיום המלחמה בסוגיית ההתנגדות לממשלה. אני לא מפגין בעד סיום המלחמה (שצריכה להסתיים, אחרי השבת החטופים, בהכנעת החמאס; כרגע הדבר, לכאורה, אפשרי) – אני מפגין נגד הממשלה הכושלת והמסוכנת הזו.

ג. קראתי לראשונה מכריכה לכריכה את "לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947-1949", ספרו המפורסם של ההיסטוריון בני מוריס מ-1991. זה ספר חובה לכל ישראלי. אני יודע שהספר עורר פולמוסים רבים, אבל ממרחק הזמן הוא נראה לי מדוד והגון כלפי ישראל (גם אם לא מביאים בחשבון את השינויים המעניינים שחלו בעמדות ההיסטוריון בעקבות האינתיפאדה השנייה).

אבל אני רוצה להתמקד בחוויה שמהיעדר מילה חלופית כרגע אקרא לה "אסתטית": עם סגירת הכריכה האחורית חש הקורא שהוא התוודע ליצירה אפית מהמעלה הראשונה, המספרת סיפור רב הוד, אור וחושך, סיפור טראגי אך כמו בטרגדיה כמעט או לחלוטין בלתי נמנע. בקיצור, יש כאן חוויית קריאה גדולה. לו היה מוריס כותב בעברית הרי שהוא היה מגדולי הסופרים העבריים. למרבה המזל התרגום של ארנון מגן משובח ומשובח בעבריותו.

ד. אני לא מזלזל בסכנה של פאשיזציה של ישראל. כלומר, שבגלל המלחמה הקיומית שאנו נתונים בה מחדש בעוצמה כזו תעלה ותשתרר תפיסה שמקדשת את הכלל על חשבון הפרט, שמוחקת את הפרט.

וזו – הפאשיזם, וגם זה הרך – תפיסת מציאות שאין בה אמת. כי מכל התנסויות העולם מזו לא נזוז: לידתנו בעל כורחנו ובעיקר מותנו באותו אופן (כולל מותנו "לרגעים אלף מיתות ביום", כדברי ביאליק) מאפשרות לנו, מחייבות אותנו, להבחין בינינו לבין העולם על שלל ישויותיו, כולל זו הלאומית, מאפשרות לנו, מחייבות אותנו, *לשפוט* את העולם. עם זאת, הקוטב הנגדי לסכנת הפשיזם אינו אינדיבידואליזם קיצוני, דבר מה עקר ולא מצודד שמידרדר בקלות לנרקיסיזם דוחה.

יש לפתח "אקזיסטנציאליזם לאומי", בו היחיד *בוחר* להיות חלק מקבוצה, בגלל שהזהות הזו היא *חלק מהצרכים של נפש היחיד*. והדברים ארוכים ויורחבו בעתיד, בעזרת השם (מטבע לשון).

ה. במוסד האקדמי שאני מלמד בו, "בצלאל", מתרעמים מאד על הצעת תיקון לחוק שדנה בפיטורי מרצים בגלל השמעת ביטויים שיש בהם משום הסתה לטרור. וכך גם האקדמיה בכללותה נרעשה כולה.

אני מלמד ב"בצלאל" מזה 12 שנה כמורה מן החוץ. לפני כמה חודשים הודיעו לי מטעם המוסד שלמרות שאני "מורה מצוין" המוסד נאלץ לפטר אותי בגלל קיצוצי תקציב. אכן שכבת "המורים מן החוץ" היא הפגיעה ביותר ולמעשה לשם כך נוצרה שיטת ההעסקה הבזויה הזו, על מנת שקל יהיה לפטרה.

בקיצור, מה שרציתי לומר הוא שגם בלי להסית לטרור מצבה של שכבת מרצים שלמה באקדמיה מעורער למדי. כדאי למוסדות להשכלה גבוהה להביע התרעמות נרעשת גם על אנשים אלה למרות שהם לא מסיתים לשום דבר.

יולי 17, 2024 – 9:40 AM קטגוריות: עובר ושב | תגובות (1)