על "בדולח וסכינים" של עופרה עופר אורן ("עם עובד", 200 עמ').

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

עופרה עופר אורן בונה אחדים מחמשת חלקי הממואר הלא ארוך הזה במתכונת של רשימת מצאי או של גמר חשבון. כך, למשל, חלק אחד מוקדש לתיאור קצר של כל המטפלים הנפשיים שניסתה להיעזר בהם לאורך השנים. רובם מטפלים כושלים שלא ידעו להתמודד עם כובד הפגיעה הנפשית של מי שהייתה ילדה שאביה פגע בה מינית. אחד רמז לה שעדיף לא לדבר על הסוגייה. אחרת ביקשה להניא אותה מלעזוב את בעלה האלים. שלישית, לקאניאנית, חתמה פגישה אחרי חמש עשרה דקות, כנהוג אצל אנשי הכת ההיא. אחר פיהק. אך העשירי התגלה בגדולתו כשהתפלץ מסיפוריה, שאמר לה שוב ושוב: "כן, זה קרה לך". שכעס: "אסור היה לו!". חלק אחר הולך ומונה כמה עשרות לילות-סדר מאז הלידה, ב20 לאפריל 1951. לכל חג מוקדשות כמה שורות, המלמדות דבר מה על מצבה של המספרת באותה תקופה.

אך מתכונת רשימת המצאי או גמר החשבון מאפיינת, למעשה, את כל הממואר, כלומר גם את החלקים שלא בנויים במפורש במתכונת של סקירה וספירה. הסופרת מבקשת לערוך כאן חשבון אחרון, אחרי שאביה ואמה מתו, כשהיא עצמה כבר אינה צעירה עוד; להשקיף לאחור על החיים שנחיו.

סיפור החיים חורך. הבית בו גדלה עופר אורן היה בית לא בריא גם בילדותה המוקדמת. אך החל מגיל שלוש עשרה, האב התחיל לשתף את בתו בסיפורים על הרפתקאותיו המיניות. ואז עבר לנגיעות, חיבוקים ולגילוי עריות. חלק מהסיפור עורך, כמובן, את החשבון מולו ("כמה הרסתי לך את החיים?" שאל האב פעם את בתו בת הארבעים ושבע). האב, שהיה נער ניצול השואה ושהפך למפקד טייסת. אבל חלק ממה שיש לעופר אורן לספר נוגע לאמהּ. שעצמה עיניים, ופקחה לרגע, ושוב עצמה, והכחישה ואז הודתה שידעה. האם שהייתה ביחסי אהבה ושנאה חולניים עם האב. שמצד אחד הטיחה בבתה הבוגרת באחת משיחותיהן האחרונות: "אפילו בנות שהתעברו מאבא שלהן לא עוזבות אותו כשהוא חולה". ומצד שני אמרה: "מה את חושבת – שאני לא יודעת שכל מה שסיפרת נכון? אבל מה יקרה לי אם אני אאמין לך? אני אמות". היא ידעה ולא יכלה להרשות לעצמה לדעת. כאמור, הבית שלא היה בית המשיך לא לסוכך גם על חייה הבוגרים של עופר אורן. חלפו עשרות שנים עד שאהבה גדולה ומטפל מוצלח הצליחו להביא רווחת מה לנפשה.

זו לא פעם ראשונה שעופר אורן מספרת את סיפורה. ואך טבעי הוא כמובן. זכורה לי לטובה הקריאה בספרה "יופי לי, יופי לי", לפני קרוב לעשרים שנה, שבו סופר בכוח וברהיטות לא מבוטלים עיקרי הסיפור שב"בדולח וסכינים". כמובן, ללא התנסות בעשרים השנה שחלפו מאז. ניכר שהסופרת ביקשה לשוב לסיפור לצורך אותו חשבון אחרון.

הממואר הזה נוטה אוהלו במרכז צומת ספרותי-תרבותי עכשווי סואן שבו חוצה שדרה רחבה אחת את חברתה: כתיבה אוטוביוגרפית חוצה כתיבה שעוסקת בקורבנוֹת מוחלטים (ע"ע הספר הקיטשי המתוחכם "חיים קטנים"). אבל במקרה הזה התוצאה מבטאת צורך של הכותבת יותר מאשר מחשבה על הקורא. מבנה רשימת המצאי אינו המבנה של סיפורת, שהינו מבנה עלילתי, כלומר מתפתח באופן סיבתי ולא מצטבר. אריסטו ב"פואטיקה", כשדיבר על חשיבות העלילה, הבחין בין יצירה עלילתית לבין ביוגרפיה. הביוגרפים, טוען אריסטו, סבורים בטעות "שמאחר שהרקלס היה אדם אחד, יוצא שגם העלילה שלו היא אחדותית. אבל הומירוס […] בחיבור ה'אודיסיאה' לא גילם את כל הדברים שקרו לאודיסיאוס, כגון פציעתו בפרנסוס ושגעונו המדומה בזמן הגיוס, שאף לא באחד מהם, על ידי התרחשותו, אין הכרח או הסתברות שגם השני יתרחש, אלא הוא בנה את ה'אודיסאה' על פעולה אחדותית […] שאם אחד מן החלקים יוזז או יוסר, תתפרק היחידה כולה ותתמוטט" (תרגום: שרה הלפרין). ביוגרפים וממואריסטים פותרים את הבעיה הזו בכמה דרכים: או שהם מפצלים את סיפור החיים לכמה מוקדים שכל אחד מהם מהווה סיפור עלילתי. או שהם מוותרים על העלילה וסומכים על העניין שמעוררת הדמות שלה הם מקדישים את הביוגרפיה. כאן ישנה תחושה סטטית. איני זוכר כרגע כיצד הצליחה הסופרת להיחלץ מהבעייה ב"יופי לי, יופי לי". אולי יצרה מבנה עלילתי? אולי כוחו הספרותי של המונולוג הסוער שם הצליח להדביק את חלקי הסיפור ואת הקורא לכיסאו? כאן התחושה היא של קרעים לא מאוחים (או לא מתפתחים, כאמור).

נושא אחד מסקרן מבצבץ מהממואר. הוא נוגע ליחס בין השואה לבין הסטייה העמוקה והפושעת של האב. ניכר שהסופרת חשה שזה נושא חשוב כי הרי מאורעות השואה נרמזים כבר בכותרת שבחרה לסֵפר. כאמור, האב היה נער ניצול שואה. הנריק הרש הפך ליוסף עופר ואושוויץ הוא זה שהפריד ביניהם, מנסחת עופר אורן באופן קולע. האב הכריז פעם ש"ניצחתי את היטלר". זו סוגייה מעניינת, הקשר בין העובדה שהחברה הישראלית בחלקה היא חברה של שרידי חרב, שחרב ניתנה בידי חלקה, ושבשולי שוליה של חברה זו, באופן כמעט בלתי נמנע, צמחו תופעות מפלצתיות. אבל הנושא לא מספיק מפותח כאן.

יולי 12, 2024 – 7:42 AM קטגוריות: שבעה לילות "ידיעות אחרונות" | פרסם תגובה

הרצאה על אליס מונרו

בחמישי זה, ה-11.7, ב-19.30, ארצה בספרייה ביד אליהו (תל אביב) על שלושה סיפורים של כלת פרס נובל שנפטרה לאחרונה, אליס מונרו.

שלושת הסיפורים הם: "הקאובוי של האחים ווקר", "בנים ובנות" ו"שמלה אדומה – 1946", והם לקוחים מספר ביכוריה של מונרו, "ריקוד הצללים המאושרים" (1968).

הכניסה חופשית – אשמח לראותכן ולראותכם.

כתובת: בת ציון 10 תל אביב.

יולי 8, 2024 – 11:25 AM קטגוריות: הודעות | תגובות (2)

על "פומלו" של ורד זינגר ("פרדס", 224 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

קודם כל ואחרי הכל הספר נקרא בעניין רב מתחילתו ועד סופו. עד כמעט סופו. אבל בחשבון אחרון הרוב קובע.

אחד מתפקידיה של הספרות היא להציע נחמה. ונחמת הספרות נובעת דווקא מאי הסבת פניה מהכאב. להיפך, היישרת מבט אל הכאב היא ראשית הנחמה שמציעה הספרות. אני מפשט ומייפה מעט, כי בקריאת ספרות על כאב ישנו גם רכיב נאצל פחות אך אנושי ובלתי נמנע: הרְווחה על כך שהדברים הרעים קורים לאחרים. כך או כך, על מנת להציע נחמה לא מספיק להציג את הכאב, את הפצע, לראווה. הספרות הטובה המנחמת מבקשת לפצות על הכאב בתחבושות וברפואות אסתטיות. להמתיק אותו. יכולת דיוק מימטית, קצב מתמיד בעיקשות, צחות לשון, גילויי עומקים (אותן פסגות שהתהפך כיוונן לעבר התהום) – כל אלה, למשל, הרטיות שמניחה הספרות על הפצע. יושם אל לב במיוחד לקצב: ההתקדמות העלילתית, שהיא היסוד המרכזי של הסיפורת, מנחמת מעצם טבעה, כי פירושה תנועה, ותנועה היא חיים.

"פומלו" הוא ספר על כאב, גופני ונפשי. גיבורתו, דינה קליין, כבת חמישים, יוצאת בפתח הרומן מניתוח באיכילוב, ניתוח רציני במעי הדק שהציל אותה ברגע האחרון מסְטוֹמָה. כאובה והמומה חוזרת דינה לביתה התל אביבי כשסועד אותה מי שהיא מכנה המוּתָר שלה, כלומר הגרוש שלה. העתיד הנשקף לה נראה שחור משחור, יחסיה עם האנשים הקרובים לה (סהר הגרוש, חברה אחת, אח אחד) אינם טובים. בִתה האהובה נויה היא חיילת שבקושי מגיעה הבייתה. דינה היא אישה קשה, עוקצנית, מרירה. לטעמי לא מספיק טורחת הסופרת להבהיר לקוראיה את פשרה של התנהגותה כלפי הקרובים אליה. להבין הכל פירושו לסלוח הכל, אומר הפתגם הצרפתי הבעייתי, אך למצער הסופר צריך להסביר לקוראו במועד שאינו מאוחר מדי את חריגות הדמות שלו משביל הזהב ההתנהגותי. זינגר אינה חוסכת מקוראיה תיאורים של גועל גופני, הקאות ויציאות ובחינתן המדוקדקת. החיים הם רמייה אחת גדולה, היא מכריזה באחד הרגעים, והגלישה לעבר הזיקנה חושפת אותם.

אז איך ספר כזה יכול להיות מהנה, תוהה הקורא? יש בו קצב, יש בו דיוק, יש בו צחות הלשון. ביחס לצחות הלשון, הספר, למעשה, טומן בחובו, אולי בלא-מודע שלו, רמז באשר לתפקידה של השפה הצחה בהמתקת המציאות הקשה, הגסה. דינה עובדת כממונה על פניות הציבור באקדמיה ללשון עברית. שם תפקידה לסייע במציאת חלופות עבריות למילים לועזיות. כשהיא מביטה בדֵק העלוב בביתה, חושבת דינה כך: "הדק היה דהוי, ואיים בהירים שאיכלה השמש בלטו בו כמו קרחות בראשו של מצורע. הוא לא היה ראוי לחלופה שמצאה לו האקדמיה, סֶפֶן, על פי שימושי השורש ספ"ן – הקשורים לציפוי בעץ, כמו בתיאור בניית מקדש שלמה בספר מלכים: 'וייבן את הבית ויכלהו ויספון את הבית גבים ושדרות בארזים'. 'ממש מקדש', מלמלה כשנזכרה בפסוק". העיברוּת מביית ומגייר מילים זרות ורחוקות ולעיתים מייפה מציאות מכוערת. ישנו כאן משל לספר הזה עצמו שמביית דרך השפה מציאות קשה. זו רמיזה עקרונית ולכן היא חוזרת בספר בעיקשות המדגישה את הפער בין הבירא עמיקתא של המציאות לאיגרא רמא של השפה. הנה דוגמה בוטה אך אופיינית: "היא ניגבה את אחוריה ובדקה את הצבע על נייר הטואלט – חום צהבהב. כמו צבע ההפרשות של נויה, נזכרה, בימים שבהם הכילו את הקולוסטרום. אף שהמילה הלועזית הדיפה ריח של תרופה, לא הצליחה החלופה העברית שהעניקה לה האקדמיה, 'חלב ראשית', להכות שורש בציבור […] והגיעה למסקנה שמדובר בחלופה צלולה מאין כמותה".

ובעוד אמצעי ספרותי משתמשת זינגר במיומנות על מנת להמתיק את כאב וקושי וכיעור המציאות שהיא מתארת. מתח. היא יוצרת מתח כיוון שבזיכרונה של דינה צץ בעקשנות מאורע שחזר על עצמו בילדותה. היא חוזרת מחנות המכולת, עמוסה בממתקים, וקוראת לעבר אחיה שנמצא בדירה למעלה: "יש לימונים? ופומלה?" ומחכה לתשובתו. מדוע עשתה זאת?! היא תוהה. את הפירות לא אהבה והרי בחיקה נחו מטעמים. המתח הזה נבנה במיומנות ומוּתר לקראת סוף הרומן באופן מספק.

אלא שהתרתו מעלה זיכרון ילדות נוסף החותם את הרומן ומביל להתרתו האמיתית, הגדולה. וכאן נעוצה חולשתו של "פומלו". זיכרון ילדות מודחק הפותר מציאות פסיכולוגית הפך ל"דאוס אקס מכינה" אופייני לימינו. מלבד זאת שזו אכן התרה מעט מאולצת, כמו הפיתרון היווני, שאני מניח שהיא הרבה פחות שכיחה במציאות עצמה מאשר בייצוגים הספרותיים או הקולנועיים והטלוויזיוניים שלה, היא מסגירה איזו תפיסה סנסציונית של ספרות זולה, שבה "סוד מהעבר" מתגלה ו"מסביר" הכל. אוסקר ויילד, באמירה פרובוקטיבית מפורסמת, אמר פעם: "רק אנשים רדודים לא שופטים על פי הופעה חיצונית". אבל הוא חתם את המכתם הזה באמירה חשובה בהרבה מראשיתו המתריסה: "המסתורין של העולם טמון בגלוי, לא בסמוי". ספרות חזקה ובעלת ערך יודעת להציג באופן מסעיר את החלקים השגרתיים כביכול של הקיום, הכאובים, הלא פוטוגניים.

זינגר יודעת זאת. והראייה: רובו ככולו של הרומן שקדם לסוף המרעיש.

יולי 5, 2024 – 7:46 AM קטגוריות: שבעה לילות "ידיעות אחרונות" | פרסם תגובה

על האזנה לספרות

פורסם לראשונה בשינויים קלים במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

—

סוון בירקרטס (Sven Birkerts) הוא מבקר ספרות אמריקאי (יליד 1951). ב-1994 פרסם בירקרטס את היצירה המעניינת ביותר מאלה המוכרות לי שדנות במהותה של הקריאה בכלל וקריאת ספרות בפרט. בירקרטס דן בדקוּת בקריאה כתופעה נפשית, קרי: רגשית ואינטלקטואלית. כפי שניתן ללמוד כבר משם הספר, "האלגיות הגוטנברגיות", בירקרטס מקונן על אובדן שהתרבות עומדת בפניו כשהיא מדיחה מבכירות תרבותית את הפעילות האנושית של הקריאה. להדחה זו, לטענתו, ישנן השלכות עומק על עיצוב האישיות של דורות הלא-קוראים החדשים. עם זאת, באופן פרדוקסלי, הקריאה ב"האלגיות הגוטנברגיות" מרוממת רוח. הקריאה בספר מתרוננת מיכולות הניתוח האינטלקטואליות-רגשיות שמפעמות בו ומורעפות על קוראו. הספר ממחיש בעצם קיומו – ב- showing"", אם תרצו – את החדווה והמֶתק שצפונים בקריאה של יצירה בעלת ערך.

בתוך ספרו של בירקרטס יוחד פרק לא ארוך לניתוח ההבדל בין האזנה ליצירת ספרות לקריאתה. הפרק קצר יחסית אם כי כבר ב-1994, מציין בירקרטס, מדובר (בארה"ב) בתעשייה של מיליארדי דולרים. היום, כמובן, רבים אף יותר המאזינים לספרים ביחס לקוראיהם וכדאי שנתחקה אחר ההשלכות של השינוי התרבותי הזה. בירקרטס, כפי שהוא נוהג לאורך כל ספרו, וזה חלק מקסמו של הספר, נסמך על חוויותיו האישיות. הוא ערך בעצמו ניסויי האזנה (לקלטת; אנחנו בעידן הקסטות). האזנה תמיד נראתה לי פסיבית ביחס לקריאה, הוא מספר בפתח דיווחו על חוויותיו, דומה יותר לצפייה בטלוויזיה מאשר לקריאה האקטיבית. כשהוא מאזין, כפי שהוא מתאר בפתח הפרק, לרומן של ג'ויוס קארול אוטס מוקרא על ידי השחקנית אמנדה פלאמר, הוא מהרהר שיש דבר מה קמאי בחוויית ההאזנה לספר: האם זהו זיכְרון הקראות בילדות או דבר מה ראשוני אף יותר (הוא רומז, כמדומה, לתת-מודע קולקטיבי)?

ההאזנה לקלטות מייצגת שתי תופעות תרבותיות נרחבות יותר, מבחין בירקרטס. הראשונה: ההרגל המודרני להאזין (בתחילה למוזיקה) כאשר אנחנו עסוקים בדבר מה אחר. השנייה, המחסור בזמן שמאפיין למרבה הפלא את חברות השפע המערביות ובפרט בזבוז הזמן בהתניידות יומיומית לעבודה ובחזרה. האמריקאי הממוצע, מציין בירקרטס ב-1994, commutes, קרי: יוֹמֵם, נוסע לעבודה ובחזרה מדי יום במשך 45 דקות (בישראל, כך דווח ב-2018, הזמן המוקדש לנסיעה יומית כמעט כפול). זה, בדרך כלל, הזמן שמוקדש להאזנה לספרים.

בירקטס מציין בדקות שיש איזה קשר טמיר בין נסיעה להאזנה, דבר מה שלהרגשתו לא משתחזר בהליכה תוך כדי האזנה. הליכה לא מפקיעה אותך מסביבתך כמו נסיעה ולפיכך היא מסיחת דעת יותר. נסיעה מכניסה את הנוֹהג למצב טראנס ההולם חוויית האזנה מסוג מסוים.

כמובן וכידוע שורשי הספרות היו אוראליים, ממשיך בירקרטס. אבל המצאת הכתב הניעה תהליך התפתחותי שנגע לאופי הטקסט הכתוב. המספר האוראלי נשען על נוסחה ועל חזרתיות שיזכירו למאזיניו את מהלך הסיפור. הטקסט הכתוב, המאפשר לקוראו לדפדף לאחור, השתחרר מאילוצים אלה. כך שהתפתחות הטקסט הכתוב אפשרה לכותבים להגיע לרמות מורכבות (נרטיבית, לשונית ותחבירית) גדולות יותר. זאת משום שהספר הנקרא מניח שהקורא יכול לעצור, להשתהות ליד ביטוי או פיסקה, לבדוק במילון אם צריך וכדומה. בירקרטס, לפיכך, משער שההאזנה לרומנים מסוג מסוים קשה יותר. הוא מביא כדוגמה את וירג'יניה וולף ותומס פינצ'ון. במעבר לתרבות אוראלית יכולות להידחות יצירות בעלות מורכבות שאינה מתאימה להאזנה.

בירקרטס מדבר על הקטעים בקריאה בהם אנחנו עוצרים, מציבים את האצבע בשורה מסוימת ובוהים למרחק. כשהוא מאזין לסול בלו מקריא את "הרצוג", למשל, הוא רוֹגֵן על אותם חלקים הגותיים שהוא אוהב כל כך אצל בלו ובלו מקריא אותם באותו קצב כמו את התיאורים והדיאלוגים שלו. בירקרטס רוצה לשהות ולהרהר, ועצירת הקלטת, לדבריו, אינה דומה לפעולת העצירה בקריאה (אולי בגלל שהטקסט זמין ביעף למבט חוזר). גם השתקעות בהרהורים ואז החזרת הטייפ (או הקובץ) לאחור אינה דומה לשקיעה בשרעפים בהפסקות הקריאה.

בכלל, קצב הוא עניין מרכזי. קריאה היא פעילות בעלת קצב מודולורי, טוען בירקרטס, המשתנה הן מקורא לקורא והן לפי צורכי הקורא בהתאם לחלקי הטקסט השונים. הקורא מבטא את חירותו בקביעת הקצב. האזנה היא כניעתך בפני קצבו של אדם אחר. זאת ועוד: בקריאה אנו יוצרים את קול המספר בעזרת קול פנימי בתוכנו. האזנה מדוממת את הקול הפנימי שלנו ומציבה את קולו של הקריין במקומו, היא משולה להחרשתו של העצמי (silencing of the self).

עם זאת, בירקרטס מציין גם צדדים חיוביים (מעבר לפרקטיים, כמובן) שהוא מצא בהאזנה לסיפורים. האזנה מזכירה לנו שהצליליות של הספרות (לא רק של שירה) היא דבר מה חשוב. היא גם מאפשרת, בגלל החופש שניתן לעינינו, לחוות את העונג המוזר של לשכון בשתי סביבות בו זמנית. לטענתו, סיפורים קצרים מתאימים יותר להאזנה מאשר רומנים.

*

כאמור, הפרק שמקדיש בירקרטס להאזנה לספרים הוא קצר יחסית וגם עמדתו ביחס לחוויה אינה שלילית באופן חד משמעי. ועם זאת, מהווה הפרק הדגמה לרצינות שבה מנתח בירקרטס את משמעויות פעולת הקריאה ותחליפיה וניתן להדגים באמצעותו את תביעתו של "האלגיות הגוטנברגיות" לכך שנתייחס בכובד ראש להשלכות השינויים התרבותיים והטכנולוגיים שעוברים עלינו, שהם לא סתם "יקרו" לנו. הרי, לימד אותנו כבר סוקרטס, חיים שאין בהם חקירה ומודעות-עצמית אינם ראויים לחיותם.

בפרקים אחרים בספר טוען בירקרטס טענה עקרונית על משמעותה של הקריאה ועל הסכנה שניצבת בפנינו אם נאבד אותה. כאשר אנו קוראים, אנו יוצרים באמצעות יכולותינו המנטליות עולם שלם מסימנים על דף – עולם פנימי – ובכוחו של העולם הפנימי הזה, אם אנו שקועים בספר, לנפץ ולהשכיח את נוכחות העולם החיצוני. הקריאה היא עדות לכוחו של הלא-מוחשי לגבור על המוחשי, לכוחו של הפנימי לגבור על החיצוני. לכן הקריאה, גורס בירקרטס, קשורה לאותו מושג עמום שנקרא "נפש" או "נשמה". במובן החילוני של המושג הרי זו הפנימיות (inwardness) שלנו.

הקריאה יוצרת, אם כן, את "האני"! לא רק משפרת אותו, כפי שגורסת הסנגוריה הרגילה על הקריאה (ככזו שמפתחת כישורים מילוליים, יכולת לאמפטיה, יכולת דמיון, יכולת למיקוד תשומת לב וכו').

הקריאה היא "חציבתו של האני בסיוע משפטיו של אדם אחר".

יוני 28, 2024 – 7:34 AM קטגוריות: שבעה לילות "ידיעות אחרונות" | פרסם תגובה

על שני שירים מולחנים

זמרת נפלאה נפלאה בשם ריבי בן בסט (עם קול המבטא נשיות ענוגה) שרה שני שירים נפלאים נפלאים של נתן יונתן ונחום היימן.

הקול קול פעמונים, ומעשי ידי אמנים הלחן והמילים.

אם אינני טועה, השירים הולחנו ובוצעו לראשונה בשנות השמונים.

*

למתקדמים: בשיר אחד, כמדומה, מסתתרים עוד שני נתנים – התוכלו למצוא אותם? בין הפותרים נכונה יוגרל זך אחד.

יוני 27, 2024 – 9:26 AM קטגוריות: עובר ושב | פרסם תגובה

על טיטוס ליוויוס על מלחמות חניבעל

(רשימה שנייה)

חלק מהעניין בקריאה בליוויוס על מלחמות חניבעל הוא המעלות האזרחיות והפטריוטיזם של הרפובליקה הרומית שמתאר ליוויוס.

למשל הוא מספר שהרומים בשלב מסויים פנו אל העשירים שיממנו את המלחמה ואת הכסף יקבלו בעתיד הלא ודאי. "מעתה נוהלה המדינה בממונם של אנשים פרטיים. זה הדבר שאפיין את אהבת המולדת שלה היו שותפים כל המעמדות, ללא יוצא מן הכלל" (עמ' 230).

הנכונות הציבורית "להקל על קשיי האוצר הריק" הביאה אף להקמת קרנות למען "יתומים, אלמנות ונשים בודדות" (עמ' 251). החיילים אף ויתרו על משכורתם לשם כך ומי שלא ויתר כונה "בכינוי המעליב 'שכיר חרב'".

חלק מכוחה של רומא, בניגוד לקרתגו, היה שצבאה היה "צבא עם" רפובליקני ולא אסופת שכירי חרב.

במקרה אחר מספר ליוויוס כיצד התנדבו הסנטורים מכספם לממן את הוצאות המלחמה, אחרי נאום של אחד הקונסולים שהטיף להם לדוגמה אישית (עמ' 373).

עוד יש לציין כי הבחירות התקיימו במועדן כל שנות המלחמה, בחירות מדי שנה! הבחירות לשני הקונסולים ולשאר המשרות הבכירות ברפובליקה. ולמרות שקווינטוס פביוס מעלה את הטענה שתחלופת הקונסולים גורמת לחולשה בהיעדר רציפות פיקודית, בניגוד לצבא חניבעל בהנהגתו הקבועה, הרי שסדרי הרפובליקה אינם נפרעים. אך יש לציין ש"אימפריום", כלומר מינוי לתפקיד ספציפי, למצביאים כן מוארך.

על אף זאת, ליוויוס לא מכחד בלשונו ולא מסתיר התנהגויות נלוזות. למשל, מעין הונאות ביטוח שפשו בקרב תומכי רומא: דיווח כוזב על טביעת ספינות שלא טבעו, או גרימה לטביעתן של אוניות ודיווח כוזב על גודל תכולתן, על מנת לזכות בכספים שערבה להם המדינה (עמ' 286).

אך ככלל ליוויוס מתרפק על מידות הרפובליקה ואחרי שהוא מספר כיצד ביקשו צעירים עצה ממבוגרים באחד מפיתולי המלחמה הוא כותב:

"כיום לועגים למעריצי ימים עברו והדורות שקדמו לנו. אם אמנם קיימת אי שם מדינה של פילוסופים – יותר בדמיונם של הוגי הדעות מאשר בידיעתם עליה – אינני מאמין שמנהיגיה היו מסוגלים לרסן את תאוות שלטונם יותר ממנהיגינו, או שדבקותם-במוסר של המוניה היתה עולה באיכותה על זו של המונינו. ממש לא ייאמן שקנטוריה של צעירים תרצה להיוועץ בזקנים בסוגיית האנשים שבידיהם יבחרו להפקיד את האימפריום, שכן בימינו אפילו סמכותם של ההורים היא כה מועטת ובלתי נחשבת בעיני ילדיהם" (עמ' 358).

*

והנה רגע של שגב נוסף בסיפור המפותל הזה: מצביא רומאי מולך שולל על ידי איטלקי ששיתף פעולה עם בני קרתגו ונופל עם חילו לתוך מארב.

"בזנקו ארצה מעל סוסו ציווה על האחרים לעשות כמעשהו והמריצם לכבד את גבורתם, הדבר היחיד שהותיר להם הגורל. מתי מעט המוקפים בהמונים, בתוך עמק הכלוא בין היער להרים, מה נשאר להם מלבד המוות? עכשיו עליהם להכריע: האם יילכו כצאן לטבח בלי להשיב מלחמה שערה, או יוותרו על רעיון זה של כניעה ללא תגובה וייצאו למתקפה נועזת על האויב, ומבוססים בדמם יפלו חלל בין ערמות אויביהם הגוססים וכלי נשקם?" (עמ' 303).

*

ואנקדוטה מעניינת: המצביא הרומי שכובש סוף סוף את סירקוסי המורדת עולה בחומה "וממרומיה הביט באחת הערים היפות ביותר בתקופה ההיא המשתרעת לנגד עיניו, מספרים עליו כי פרץ בבכי – גם משום שעלץ בהישגו האדיר, וגם על חורבן תפארתה מימי קדם" (312). המצביא אף מהרהר בתבוסת המצביאים האתונאים המהוללים בסיציליה, מאתיים שנה לפני כן, במלחמה הפלופונסית.

*

חניבעל הגיע לבסוף קילומטרים ספורים מרומא, והעיר רעשה וחרדה. הוא התכתש עם הצבא הרומי אבל אז מטר מעורב בברד כבד ניתך במשך יומיים וכשהצבאות שבים למחנות מתבהרים לפתע השמיים. חניבעל ראה בזה אות אזהרה משמים. בנוסף, מספר ליוויוס, מגיעה שמועה לאוזניו של חניבעל כי עסקי הנדל"ן ברומא ממשיכים כרגיל. ואף הקרקע עליה חונה מחנהו נמכרה במחיר שאינו נופל מערכה! "הדבר נראה לחניבעל כה חצוף ומבזה – שיימצא ברומא קונה לקרקע שאותה לכד במלחמה"!

אך העובדה הזו תרמה להחלטתו לסגת.

*

אחד מהרגעים המפעימים והמותחים באופן מסמר-שיער בסיפור המלחמה מתרחש כאשר צבאו של עזרובעל, אחיו של חניבעל, פולש לצפון איטליה ומבקש לחבור אל חניבעל שנמצא בדרומה. הרומים חילקו את צבאם לשניים בפיקודם של שני הקונסולים, והצבאות שכנו במרחק של 400 ק"מ זה מזה.

הקונסול קלאודיוס נֶרו שניצב מול חניבעל בדרום ארץ המגף (או דרום-מרכז) לכד נושאי מכתב ששלח עזרובעל לאחיו ובו ביקש ממנו שיתלכדו עם צבאותיהם באומבריה, כלומר פחות או יותר במרכז חצי האי. קלאודיוס הבין שעל מנת לנצח הוא חייב לנקוט בשיטה לא שגרתית. הוא הכריז ברבים שבכוונתו ללכוד איזה עיר סמוכה שאינה בעלת חשיבות ויצא בחשאי עם מיטב צבאו במסע מזורז של מאות קילומטרים (!) על מנת לחבור לקונסול השני, להכות את צבא עזרובעל יחדיו, ואז לשוב בזריזות ולעמוד מול חניבעל! (עמ' 443).

נרו היה בטוח בתוכניתו ואומר לצבאו על תוכניתו כי: "אף על פי שהיא נראית נועזת וחפוזה, הוא מוליך אותם לניצחון שאין ספק שינחלוהו" (עמ' 444).

בחוברם למחנה הקונסול השני הסוו הבאים מקרוב את עצמם בתוך מחנה מארחיהם במיומנות, על מנת שעזרובעל לא יבחין שהצבא העומד מולו גדל משמעותית. נרו דחק בהם לפתוח בקרב מייד, למרות שצבאו עייף מהמסע. הכל תלוי כאן במהירות! גרס. כי חניבעל עתיד לגלות את התרמית ולתקוף את שארית הצבא המדולדלת בדרום.

בעזרובעל התעורר חשד שמחנה האויב "התנפח", אבל הוא לא הצליח להימנע מקרב. הקרב היה עז אך לבסוף ניצחו הרומים ועזרובעל "כראוי לבנו של חמילקרת ואחיו של חניבעל, לחם בגבורה ונפל חלל" (עמ' 449). השנה היא 207 לפנה"ס. לאחר הקרב מיהר נרו בחזרה דרומה והגיע לשם בתוך שישה ימים (450).

איזו תעוזה וברק צבאיים!

יוני 26, 2024 – 8:49 AM קטגוריות: מאמרים בנושאים ספרותיים | פרסם תגובה

על "מלחמות חניבעל" של טיטוס ליוויוס

ההיסטוריון הרומי, טיטוס ליוויוס, אשר נודע בסגנונו הלטיני המשובח, כתב בעשורים האחרונים לפני הספירה ושני אלה שאחרי תחילתה יצירה מונומנטלית בת 142 ספרים על תולדות רומא. "מאז ייסוד העיר", שמה. מתוכה שרדו בידינו 35 ספרים. מתוכם, עשרה ספרים מוקדשים למלחמה הפּוּנית השנייה, קרי למלחמה של הרומאים באנשי קרתגו בין 218 ל-202 לפנה"ס. במאבק איתנים זה פלש המצביא בן קרתגו, חניבעל, לאיטליה וכמעט הכריע את הרפובליקה הרומית, עד שהוכרע צבאו סופית בקרב בטוניסיה של היום, ב-202 לפנה"ס, בידי המצביא הרומי הצעיר סקיפיו אפריקנוס (שכונה כך על שום נצחונו).

עשרת הספרים המוקדשים למלחמה עולים לכדי כמעט 600 עמודים (חִשבו וחשבו, אם כן, כמה ארוכה הייתה היצירה המלאה!) שהם יצירת מופת לכידה ונשגבת שמצויה בידינו בתרגום משובח לעברית של משה ליפשיץ ("כרמל"). מהלכי המלחמה מתוארים בקפדנות אך לא בפדנטיות, ולמרות אזכורים מעטים של אותות על טבעיים הרי שעיקר גישתו של ליוויוס "מודרנית", במובן זה שהוא מנתח את התפתחויות המלחמה באורח טבעי והגיוני.

יש כאן סיפור גדול המסופר בסמכותיות קולחת שמעט סיפורים מודרניים יוכלו להשתוות לו.

השגב נובע, ראשית, מהתפיסה של ליוויוס שמדובר במלחמת עולם בין שני העמים העשירים והחזקים ביותר הקיימים. ואכן, המלחמה מתנהלת בצפון אפריקה, בספרד, בדרום צרפת של היום, בכל רחבי איטליה וביוון. השגב נובע משלל פרטים אקזוטיים שאפיינו את המלחמה הזו. למשל: ארכימדס המסייע למתנגדי רומא בסיציליה בהמצאות מחוכמות; הפילים; הפילים בשלג; הפילים הגוועים על אדמת איטליה. השגב נובע מהנאמנות לרפובליקה, מהפטריוטיזם של החיילים הרומאים, החיילים האזרחים ולא שכירי החרב, מההתאוששות המופלאה ממפלות.

זה שגב ריאליסטי, חשוב לומר. ולכן אחת מנקודות השגב הבולטות נוגעת בדמותו של המצביא הרומי קווינטוּס פבּיוּס מקסימוס. קווינטוּס פבּיוּס הדיקטטור (ברומא הרפובליקנית הכוונה למשרה זמנית שהוענקה לאדם לצורך מטלה ספציפית) נקט באסטרטגיה של הימנעות ממלחמה על מנת להתיש את חניבעל השוהה על אדמת איטליה. חייליו כמעט מרדו בו על כך (עמ' 133). חניבעל נמצא בארץ זרה ועוינת, טוען פביוס, והמעשה הנבון הוא לא להתעמת איתו על מנת שיכלה את כוחותיו. והנה פביוס הוא אחד מגיבוריו של המעין-אפוס הזה (ניתן לטעון שבעוד בחזית היצירה מנגיד ליוויוס את חניבעל וסקיפיו, בשלל אמצעים ספרותיים, הרי שברקע, עימות לא פחות חשוב ומכונן ביצירה הזו, הוא בין פביוס "המתמהמה" לסקיפיו האץ רץ, ואתייחס לזה בהמשך הרשימות). "אכן [טוען פביוס], לעיתים קרובות מתערפלת האמת, אך לעולם אינה נעלמת. מי שבז לתהילה הכוזבת יזכה בתהילת אמת. מוטב שהבריות יכנו אותך פחדן במקום שיקראו לך אדם זהיר, מתמהמה – במקום מיושב בדעתו, מי שאינו יודע מלחמה מהי – במקום חייל ותיק קרבות. אני מעדיף שאויב חכם יפחד ממך מאשר אזרחים טיפשים יהללוך" (158). לבסוף, המתנגדים לפביוס מודים בטעותם! "נלמד לציית לאדם חכם" (149).

אחרי קרב קַנַי, בדרום איטליה, בו מובסים הרומאים בידי חניבעל תבוסה ניצחת (216 לפנה"ס), מכריזים חלקם: "הרפובליקה אבודה"! ויש מחשבות על הגירה מרומא! (170). אך הרומאים מתאוששים ממפלתם האיומה וליוויוס מציין את הכרת התודה שלהם לקונסול (לא פביוס) "שלא נואש מהרפובליקה", למרות מפלתו בקרב. אצל בני קרתגו זה לא היה קורה, מציין ליוויוס, הם היו מחסלים מצביא כושל מייד (180). ההתאוששות הזו מהמפלה היא עוד אחד משיאי השגב של היצירה.

שתי הטעויות הגדולות של חניבעל, לפי ליוויוס, היו ההימנעות מעלייה מיידית על רומא והרגלת הצבא בחיי תפנוקים ופריצות: "שם מצא במשך רובו המכריע של החורף קורת גג מגוננת מפני הקור לחייליו, שזה להם זמן רב שנעשו קשוחים והשכילו לעמוד גם בתנאים הקשים ביותר; לעומת זאת לא התנסו בחיי נוחות ומותרות ולא ידעו להתמודד עימם. וכך אירע שאנשים אלה, שהמחסור הקשה ביותר לא שבר את רוחם, הדרדרו עתה מרוב מותרות ושפע ותענוגות. ככל שהעמיקו לשקוע בחיי תפנוקים מחמת חוסר ניסיונם, כן הרבו חיים אלה לכרסם בהם. שינה ויין, משתאות ופרוצות, מרחצאות וחוסר מעש, שנעשו מושכים יותר מדי יום, כה החלישו את גופם ואת רוחם" (199).

(רשימה ראשונה בסדרה)

יוני 24, 2024 – 8:52 AM קטגוריות: מאמרים בנושאים ספרותיים | פרסם תגובה

המלצות לשבוע הספר 2024

ההמלצות העיקריות פורסמו בניסוח מעט שונה היום במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

סיפורת מתורגמת: "טרילוגיית קופנהגן" – טובה דיטלבסן ("עם עובד", מדנית: דנה כספי, 328 עמ')

יש ספרים חזקים על שום אפרוריותם המסוימת, כלומר התחושה שמונח כאן לפניך נתח חיים ארוז בשק אפרפר. כמובן, אמנות גדולה נעוצה ביכולת הזו; חסרי הכישרון צובעים את העטיפה בצבעים זרחניים או שמגישים שק אפור אך ריק, בלי לשחזר את כובדו. יצירה אוטוביוגרפית (פורסמה במקור הדני בין 1967 ל-1971) על אישה שגדלה בשכונה פרולטרית בבירת דנמרק שכוחה נובע גם מהיותה יצירה לא מגמתית.   

סיפורת מתורגמת: "אופי" – פ. בורדוייק ("ספריית פועלים", מהולנדית: רן הכהן, 310 עמ')

רומן הולנדי קלסי משנות ה-30. בּוֹרדֶוֶייק מגולל כאן בכוח ובנחישות את סיפורו של יאקובּ קטדרפה, צעיר שגודל ברוטרדם בידי אימו הענייה והגאה, שסירבה להינשא לאביו, המוציא לפועל האימתני דרֵפֶרהָפֶן, שכפה את עצמו עליה. קטדרפה נחוש לפלס את דרכו, ובאופן אולי הולנדי אופייני – הולנד היא הרי שלב מרכזי בערש הקפיטליזם – השאפתנות שלו ממוקדת בטיפוס במעלה הדרגות בפירמת עורכי דין מצליחה. המיקוד הזה של הרומן בקטדרפה, והמיקוד של קטדרפה עצמו בהצלחתו, מיקוד שאינו נעדר שאר רוח ואינו חומרניות זולה, מעניק לרומן כוח ועוצמה.

עיון (היסטוריה): "לפייס את היטלר" – טים בוברי ("עם עובד", מאנגלית: כרמית גיא, 520 עמ')

בכישרון נרטיבי מזהיר וזהיר, כזה שלא "עורך" את העובדות לצורכי הנרטיב, ותוך הסתמכות מסועפת אך לא מתישה על מקורות רבים (כמדומה, רבים מהם מהדרגים של המנכ"לים ותתי-השרים וכיוצא בזה: זווית מועילה מאד להבנת המתרחש כהווייתו), צועד בוברי עקב בצד אגודל מעליית הנאצים ועד לקריסתה של הפייסנות הבריטית עם סילוקו של צ'מברליין מראשות הממשלה באביב הנורא של 1940.

עיון (כרוניקה קלאסית): "ספר שבט יהודה" – ר' שלמה אבן וירגה ("כרמל", 272 עמ')

"שבט יהודה" הוא ספר שהובא לדפוס ב-1550 בממלכה העותומאנית על ידי בן המחבר. המחבר עצמו, רבי שלמה אבן וירגה, היה ממגורשי ספרד. הגירוש המזעזע מספרד הוא, כמסתבר, הזָרָז שעמד מאחורי כתיבת הספר, קרי ניסיון להבין את הסיבות לגורלה של האומה היהודית, המיטלטלת בים נגרש שאין לו סוף. זה אמנם ספר קינה, אבל, למרבה הפלא, הוא לא נעדר הומור וממזריות וניתן לא רק לקונן אתו ולהבין משהו מהגורל היהודי עמו אלא אף להתנחם בו.

עיון (הגות): "סתירה ובניין" – מיכה יוסף ברדיצ'בסקי ("בלימה")

המארז המהודר הזה של המסות המפורסמות שפרסם ברדיצ'בסקי בתחילת המאה ה-20 ונגעו במהות התרבות היהודית החילונית פועל על הקורא לא רק מבחינת תוכנו, אלא מבחינת אופיו וצורתו. ישנה כאן פילוסופיה לירית, הגות אישית, שמתלבשת בלבוש עברי שורשי, ומפעילה קסם אתי-אסתטי ("אתי" כי היא דוחפת לחשיבה) על קוראהּ. האינטימיות של המחשבה, הדחף והדחיפות הפילוסופיים, החיטוב של העברית המנסחת, כל אלה שופכים מרוחם על קוראיהם.

סיפורת מתורגמת: "נשות הספר הרוסי" – לודמילה אוליצקיה ("עם עובד", מרוסית: דן ורשקוב, 272 עמ')

כמדומני שמאז התחרות האחרונה בהתעמלות אמנותית לא נתקלנו בכזה שפע של נשים מזרח אירופאיות מוכשרות. בשנה האחרונה תורגמו לעברית שני ספרים של שתי כלות נובל, "זמן מיד שנייה" המרשים של הבלרוסית סבטלנה אלכסייביץ' וספר נוסף של כלת פרס נובל הפולנייה, אולגה טוקרצו'ק. אליהן הצטרפה בסערה לודמילה אוליצקיה, סופרת רוסייה (ממוצא יהודי) עטורת פרסים, ילידת 1943. תענוג גדול לקרוא בקובץ הסיפורים הללו. כל מי שספרות רוסית מתקשרת לו לכובד, אפלולית ול"שאלות הארורות" של ספרות המאה ה-19 הגדולה, יכול לזנוח כל ייאוש בבואו לכאן. ההומור של אוליצקיה מרכזי להנאת הקריאה ממנה. היא מודעת לכך שהרצינות התהומית מזוהה בדרך כלל עם הספרות הרוסית ולפיכך בסיפור אחד, אחרי שמתואר המצוד הקשוח של אלמנה טרייה אחר חתול ערמומי שהתנחל בביתה, מספרת אוליצקיה כיצד ידיד מצליח לכאורה לחסל אותו. כולו שרוט, מעירה המספרת, שהוא "נראה כאילו הרגע שחט זקנה עם גרזן".

עוד מומלצים:

סיפורת מתורגמת: "במרחבים" הרנן דיאז – "ידיעות ספרים"

סיפורת מקור: "פרזיט" בועז יזרעאלי – "לוקוס"

סיפורת מקור: "אהבה בקריות" מיקי מלץ – "שתיים"

ממואר מקור: "קודם תסתרקי" נעמה צפרוני – "הקיבוץ המאוחד"

עיון: "נודד לזמנים אחרים" פטררקה – "מאגנס"

סיפורת דוקומנטרית: "זמן מיד שנייה" סבטלנה אלכסייביץ' – "עם עובד"

סיפורת מתורגמת: "לורד ג'ים", ג'וזף קונרד ("מודן")

סיפורת מקור: "ריבועים פתוחים" ערן בר-גיל ("עם עובד")

סיפורת מקור: "החדר הדרומי" אדוה בולה ("כתר")

סיפורת תרגום: "שיטוטים עם רוברט ואלזר" קארל זליג ("ספריית פועלים")

*

ביקורות מפורטות יותר ניתן למצוא כאן בבלוג.

יוני 21, 2024 – 8:42 AM קטגוריות: שבעה לילות "ידיעות אחרונות" | פרסם תגובה

על הקריאה, לכבוד חג הספר העברי

כמה מילים לכבוד החג הישראלי היפה כל כך, שבוע הספר:

אני לא מאזין לספרים מוקלטים, נוכחות השחקן או המקריא מפריעה לי לקרוא כהלכה, לקרוא *בעצמי*; אני מאד לא אוהב פודקאסטים, צורת הנחלת ידע בזבזנית בזמן; אני כותב הודעות קצרות אך מושקעות ומוגהות באובססיביות בווטסאפ ושוטם מי ששולח לי הודעות קוליות 🙂 טוב, למעט שרברבים עולים חדשים; אני כמעט ולא מצליח למצוא סדרות "איכות" בטלוויזיה שאני מתייחס אליהן יותר מאשר בידור (בגלל המדיום, לא המסר; ואני צופה רבות בטלוויזיה. בידור הוא דבר חשוב).

יש שינוי אדיר בתרבות ובחברה שלנו – ואנשים לא נותנים מספיק את הדעת על השלכותיו. מחברה אוריינית, גוטנברגית, אנחנו עוברים לחברה אורלית-אודיו-ויזואלית. יש לכך השלכות מרחיקות לכת על יכולות ההפשטה שלנו, על יכולתנו להיות אינדיבידואלים, על עולמנו הפנימי ועל יכולות הבנת העולם שלנו.

התחושה היא שהשינוי נערך ללא דיון וללא הבנת השלכותיו.

קטע מתוך מאמר שפרסמתי פעם ב"השילוח" בנושא:

"אבל כדי להבין את ייחודה של תרבות-הכתב יש להתבונן בטענה העקרונית הנוספת של בירקרטס על משמעותה של הקריאה. אני חושב שכאן מצויה התרומה העיקרית והמקורית ביותר של "האלגיות הגוטנברגיות" לסוגיה:

כאשר אנו קוראים, אנו יוצרים באמצעות יכולותינו המנטליות עולם שלם מסימנים על דף – עולם פנימי – ובכוחו של העולם הפנימי הזה, אם אנו שקועים בספר, לנפץ ולהשכיח את נוכחות העולם החיצוני. בכך הקריאה היא עדות לכוחנו הפנימי. הקריאה היא עדות לכוחו של הלא-מוחשי לגבור על המוחשי, לכוחו של הפנימי לגבור על החיצוני. האותיות והמילים הן "דבר", אבל הן לא הדבר שהן מבטאות. הן שונות ממנו. הן "מסמנות" שנעלמות לאחר שסיימו את תפקידן לסמֵן. המשמעות תופסת את מקומן של המילים כ"דברים", כ"חומר". ושוב, לכוחו של הספר ליצירת פנימיוּת, כפי שתואר לעיל, יש להוסיף את התובנה הידועה יותר על כך שהספרות מיטיבה לייצג עולם פנימי, תודעה, טוב יותר מהקולנוע והמוזיקה. אבל גם ללא התוכן הספרותי, עצם המדיום הספרותי מעודד ומחזק את הפנימיות. לכן הקריאה, גורס בירקרטס, קשורה לאותו מושג עמום שנקרא "נפש" או "נשמה". במובן החילוני של המושג הרי זו הפנימיות (inwardness) שלנו.

הקריאה יוצרת, אם כן, את "האני"! לא רק משפרת אותו כפי שגורסת הסנגוריה הרגילה על הקריאה (ככזו שמפתחת כישורים מילוליים, יכולת לאמפטיה, יכולת דמיון, יכולת למיקוד תשומת לב וכו'). ההשתקעות בטקסט היא בעלת השלכות מטפיזיות גם מבחינה זו. היא מיקום של "האני" בעולם חדש, תופעה הדומה לשינה ולמדיטציה. אנחנו מבטלים את נוכחות העולם האמיתי לטובת עולם אחר שיצרנו בעצמנו. אנחנו אקטיביים ביצירת העולם בקריאה, אנחנו מביאים את תודעתנו וניסיוננו על מנת להפוך את המילים המונחות על הנייר לעולם, אנחנו עמלים עם הסופר בצוותא ליצירת הספר שלנו. הספר הוא מעין סולם לחוויה מסוימת, סולם שאפשר לזנוח עם ההגעה (הדימוי של בירקרטס נלקח מוויטגנשטיין שמשתמש בו בהקשר אחר).

מעצם טבעה הקריאה יוצרת פנימיות. היא "חציבתו של האני בסיוע משפטיו של אדם אחר", היא מכוננת סובייקט המייצר מסימנים על דף עולם ומלואו. הקריאה יוצרת מחוז פנימי שאנו אלה שיצרו אותו ואחר כך אלה המאכלסים אותו.

וכך נוצרת לא רק ה"פנימיות" המוזכרת אלא גם תחושת חופש ושליטה של הקורא: הוא הרי יצר את האתר המנטלי הזה בעצמו, וכעת הוא שוכן בתוכו בבטחה. גם תחושת השהות בשני עולמות במקביל – עולם הקריאה והעולם "האמיתי" – מחריפה את תחושת החירות. איננו "לכודים" בעולם "האמיתי", בכל רגע אנחנו יכולים "לקפוץ" לעולם אחר. נכון, בשורש אהבת הקריאה עומד צורך בבריחה, אבל אל מה בורחים בקריאה? הבריחה אל משמעותית לא פחות מהבריחה מ. אנו בורחים אל עצם היכולת שלנו להפוך סימנים על דף לְעולם, אל היכולת שלנו ליצור עולם-בתוך-עולם, עולם סודי ונסתר. בתוך ספר ניתן להתחבא, הרי לספר צריך "להיכנס". קריאה היא יציאה מהעולם וכניסה פנימה."

למאמר בשלמותו

יוני 15, 2024 – 9:38 AM קטגוריות: עובר ושב | תגובות (4)

ביקורת על "מולייר – ארבעה מחזות" (מצרפתית: אלי ביז'אווי, "לוקוס", 426 עמ').

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

"המאה הגדולה" מכונה בצרפת המאה ה-17. סביב תקופת שלטונו הארוכה של לואי ה-14 (1643-1715) הפכה צרפת לכוח מדיני ותרבותי מרכזי באירופה. בשדה התרבותי הפורח, שמור למולייר מקום של כבוד. מולייר הוא שם הבמה של ז'אן-בטיסט פּוֹקלֶן, שנולד בפריז ב-1622 ומת (פחות או יותר על הבמה!) ב-1673. בצד היותו שחקן ומנהל להקה, כתב מולייר בעשור האחרון לחייו שורה של קומדיות שהפכו לקלסיקה בארצו ולאחר מכן ברחבי העולם כולו. כעת ראו אור בכרך אחד מהודר ובתרגום חדש מוצלח בן העשור האחרון ארבע קלסיקות של מולייר. התרגום מעשה ידיו של אלי ביז'אווי.

יחסה של ביקורת עכשווית לקלסיקות מתורגמות נחלק לשניים. מצד אחד, הקלסיקות הן עובדה קיימת וחשובה בתרבות, ולכן יש להאיר אותן ואת מקומן בהיסטוריה של התרבות ולבדוק האם התרגום החדש עושה עמן צדק. במובן הזה, אם התרגום מוצלח, הרי שתרבות-היעד זכתה ברווח ודאי מהצבת גרסה מוצלחת ליצירה בעלת חשיבות רבה בהיסטוריה של התרבות. מאידך גיסא, חובת המבקר לחווֹת את רושמו מהמפגש הממשי בקלסיקות הוותיקות בעת בו הוא כותב. המפגש הממשי הכיל כמה רגעים של התפעלות, כש"מונה הגייגר" הביקורתי כמו קפץ לקצה השְנָתוֹת בהתפעלות. אך רגעים אלה, חשוב לציין, לא היו רבים (בהשוואה, למשל, לקריאה בשייקספיר; וחשוב לי לומר, שאני מסתופף תחת צל האלון של טולסטוי, שניסה, במאמר מפורסם, להמעיט בחשיבותו של שייקספיר וראה בהערצת איש סטרטפורד טעות טעם גדולה של אירופה!).

המחזה שבכללותו הרשים יותר מכולם ברעננותו היה "בית ספר לנשים". במחזה זה, ארנולף, המבוגר, המבקש לשאת לאישה את בת חסותו הצעירה, אַנְיֶיס, מבקש להותיר אותה בבערותה, כי נשים משכילות הן, כידוע, צרה צרורה, ומתכון לניאוף. "הנושא לו טיפשה בחוכמה יעשה!" הוא מכריז. "אשה קוראת ספרים וחורזת שירה/ מבחינתי מדי מוכשרת למשֹרה/ אני רוצה אישה שבורותה זוהרת/ שבשבילה חרוז זה אבן בשרשרת!", אומר ארנולף בחרוז ובמשקל (שביז'אווי מקפיד עליהם באותם מחזות מולייר המחורזים וממושקלים). דא עקא, וזה מקור ההומור התת-קרקעי מזעזע אמות הסיפים של שרירי הפנים כאן, שעל מנת לנאוף, מסתבר, לא צריך ללמוד באוניברסיטה, הטבע, האוניברסיטה של החיים, משכיל את ברואיו בכך. ושוד ושבר, אנייס מתאהבת בבחור הורס בשם הורַאס!

דווקא "טרטיף", הקומדיה המפורסמת שהפכה למונח בתרבות, לאב-טיפוס של צביעות דתית, לא הותירה בי רושם מתוחכם במיוחד. טרטיף המטיף אכן צבוע והוא חושק באלמיר, אשתו של אוֹרגוֹן המעריץ אותו. כך גם מתגלה צביעותו, כשאורגון מסתתר ונוכח בניסיונו של טרטיף לשדל את אֶלמיר. אלמנטרי משהו. אך מחט "מונה הגייגר" הביקורתי זינקה מעלה ברגע אחד מבריק במחזה: כשטרטיף נתפס לכאורה, ומכה על חטא בפני אורגון. והרי הכאה על חטא ותחושת אשמה הם סממנים מובהקים לנוצרי אדוק, חושב אורגון. כך שטרטיף בתחכומו דווקא בהודאתו מצליח לשכנע (לשעה) את אורגון שהוא חף מפשע! גם כאן מיועדת אישה צעירה, מריאן, לטרטיף המבוגר, אך חושקת בצעיר.

ב"הקמצן" היריבות בין מאהב מבוגר לצעיר על ליבה של אישה צעירה היא כבר בין אב לבן. הַרְפָּגון הכילי מאוהב במריאן. כך גם בנו, קְלֵאַנט. רגע קומי חזק כאן הוא כששדכנית-רכלנית "מסכימה" עם הרפגון שאין שום דבר יפה בנעורים: "אם הייתי אישה", אומר הרפגון בנחרצות, "לא הייתי אוהב גברים צעירים". "לאהוב גברים צעירים?" מחרה-מחזיקה אחריו השדכנית בבוז, "בזבוז זמן! בחורים חטובים ומטופחים עם עור חלק וגרוגרת בולטת, אני לא מבינה מה מושך בזה? […] משוגעות עם קבלות, תאמין לי. למצוא קסם בנעורים? צריך להיות מטורפת על כל הראש". קלאנט הבן מוחה נגד אביו הקמצן והתאוותן: "אין לו בושה, בגילו, לרצות להתחתן? עוד מותר להתאהב בגיל הזה? שישאיר את זה לצעירים!".

אַרְגַן, הגיבור ההיפוכונדר של המחזה הרביעי והאחרון, "החולה המדומה", גם הוא זכה והפך לארכיטיפ במודע הקולקטיבי. הוא מבקש לשדך את בתו אנז'ליק לא לגבר מבוגר הפעם, כי אם לרופא עצי ולא חכם, אך שארגן סמוך ובטוח שיספק לו תרופות כאוות נפשו ההיפוכונדרית. אנז'ליק מאוהבת באחר ועציותו של הרופא-החתן קורעת מצחוק, הוא באמת סתום. ראו איך ארגן מנוכר לתשוקת האהבה של בתו: "נעימה לך המילה הזאת, חתונה, אה? אין מילה שעושה לכן, הצעירות, טוב על הלב כמו המילה הזאת. אח! טבע, טבע!". ארגן, מסתבר, ויש לזכור זאת, לא אוהב את הטבע.

לפי מולייר, אם כן, שגעונו של ארגן – אך גם עצם האמונה שלו ברופאים ובמדע הרפואה! – הם סטייה מהטבע. לא פחות מאשר מתנגדי חיסונים היום, או קונספירטורים חשדנים באשר ל"ארגון הבריאות העולמי" הזדוני, קול התבונה במחזה, בֶּרַאלְד, מוכיח את ארגן על אמונתו ברופאים. אז "מה צריך לעשות כשחולים?" תוהה החולה המדומה. ובראלד, שמולייר מדבר מפיו, עונה בפשטות: "כלום. רק לתת לגוף מנוחה. הטבע, כשנותנים לו לעשות את שלו, מחלץ את עצמו בעדינות מהסבך. הדאגה וחוסר הסובלנות שלנו הן שהורסות הכל; רוב בני האדם מתים מהתרופות, לא מהמחלות".

מולייר מדבר במחזותיו בשם הטבע. דמויותיו הנלעגות נלעגות על שום שהן חורגות מהטבע או מנסות לשלוט בו בכוח. החולה המדומה בשיגעונו – אך גם, כאמור, באמונתו במדע הרפואה! שהנו "תרבות" לעומת "טבע" (אם להשתמש במונחים שהחלו להתפתח רק במאות ה-18 וה-19, כפי שטען לגביהם מבקר התרבות ריימונד ויליאמס); הקמצן, באהבת הכסף, שנפלאתה אצלו מאהבת נשים; טרטיף, שבהטפותיו הדתיות הקיצוניות מסרס את הטבע ומכחיש את תשוקותיו העזות; ארנולף, שרוצה למנוע מנשים לנאף ולא מבין שזו דרך העולם. בכל אחד מהמחזות, על מנת לחזק את המתח הזה בין "טבע" ל"תרבות", הוסיף מולייר, כאמור, אהבה טבעית לעומת אהבה לא טבעית, כשבדרך כלל זו הלא טבעית היא בין גבר מבוגר לאישה צעירה.

ניטשה כתב שצופה אתונאי אחד במחזות של אוריפידס הטריד רבות את מחשבת המחזאי היווני הקלסי. היה זה סוקרטס. בזמן הקריאה חשבתי על צופה אחד שבוודאי לא היה מתפעל מהערצת הטבע הדי אווילית, בינינו, שמשתקפת באידיאולוגיה המולייר: וזהו פסקל בן זמנו. פסקל, הפילוסוף והמתמטיקאי הקתולי הגאוני, שגילויי האסטרונומיה של זמנו דווקא לא הפעימו אותו אלא הבעיתו אותו: "דממת עַד של חללים אין-סופיים אלו תְבָעתני".

בחיפוש חפוז לא מצאתי אזכור של תגובה של פסקל למולייר (וזה בעצם הגיוני: פסקל מת בשנה בה החל מולייר להציג את מחזותיו הגדולים), אבל, כצפוי, כן מצאתי תגובות עוינות למולייר של אחדים מההוגים הקתולים הצרפתים הגדולים בני זמנו (ב"מימזיס" מצטט אריך אוארבך כמה מהם).

התרגום של ביז'אווי קולח, מבריק, גמיש, שנון. בצירוף מקרים ראה אור לאחרונה ספר מחקר רב עניין של המתרגם הבכיר ד"ר ניר רצ'קובסקי שדן בעושר היבטים בתרגום מולייר לעברית במאה השנים האחרונות ("הרפתקאות מולייר בשפת הקודש"). בצד סקירה היסטורית מאלפת של שורת התרגומים לעברית עד ביז'אווי ועד בכלל, הכוללת גם את העניין שמצאה ההשכלה העברית בדמותו של טרטיף, דן הספר העשיר הזה, בין היתר, בייחודיות של התרגום לתיאטרון (בניגוד לתרגום ספרות הנקראת ולא מוצגת); באתגרים שבתרגום מחזה שרחוק מתרבות היעד הן בזמן והן במקום; בהשוואות תרגומים רבות עניין.

רצ'קובסקי מעריך את תרגומיו של ביז'אווי בייחוד בגלל התאמתם לתיאטרון ומציין את החופש המסוים שהוא נוקט בו, לרוב במידה, בתרגומו. למשל, הבדיחות המוצלחות שביז'אווי מוסיף (!) משלו על מולייר. ביז'אווי, מציין רצ'קובסקי, גם לא נרתע מסלנג עברי עכשווי. "במה מפגש תמים פוגע בבוראנו?/ ולמה זה שליחו אוכל כך את ראשנו?", תוהָה אחת הדמויות על שנאתו של טרטיף לביקורי אורחים בבית מארחו. וארנולף, החרד מבגידה, לועג לידידו שלא חרד לה שלבטח יכתוב על דלת ביתו: "'כאן לא מקורננים, כאן נבגדים בכיף'", כשהוא משתמש בכיתוב ישראלי עכשווי ("כאן גרים בכייף"). אך רצ'קובסקי מציין שמולייר עצמו לא כתב בשפה עממית דווקא, כפי שנהוג לחשוב, אלא "ברמה סגנונית תקנית ומעלה לזמנה, גם אם לא נמלצת באופן מיוחד".

רצ'קובסקי מעלה את התיאוריה המעניינת מאד של חוקר התרגום אנטואן ברמן המדברת על "התרגום הגדול". מדובר בתרגום כמו זה של לותר לתנ"ך, או זה של וילהלם שלגל לשייקספיר, כלומר בתרגומים שמתעלים מעל ההיסטוריוּת של התרגומים הרגילים ולא מזדקנים כמותם. "התרגום הגדול", מדגיש רצ'קובסקי בעקבות ברמן, גדול דווקא בגלל שהוא מנכיח את הפער בין תרבות המקור לתרבות היעד. לאור הגדרה זו גורס רצ'קובסקי שייתכן בהחלט שתרגומו המצוין של ביז'אווי יהפוך לקנוני, אבל "תרגום גדול" למולייר היה וייוותר מפעלו של נתן אלתרמן.

יוני 14, 2024 – 7:37 AM קטגוריות: שבעה לילות "ידיעות אחרונות" | פרסם תגובה