קצרים

1. מה קראתי להנאתי בשבועות האחרונים? "נחלת אבות" של פיליפ רות. סיפור אמיתי על ימיו האחרונים של אביו של הסופר. ברות יש שילוב של הערצה אמיתית לאנשים ששֹרו עם החיים ויכלו להם, בני המעמד הבינוני-נמוך כמו הוריו, יהודים ואף לא יהודים שהביטו לאמריקה בלבן של העין ולא השפילו מבטם (משפט עם ברק גורודישי, אפשר לומר), בצד הבלחי אכזריות וסדיזם של סופר "מצליחן" כלפי אלה שלא עשו את זה, ובמשתמע גם כלפי אותם אנשים קשוחים וקשים שחייהם היו אפורים כשק. השילוב הזה, הנוכח גם ב"צוקרמן ללא כבלים", למשל, ונחלש, כמדומני, ברות הנוטה לצד החמלה של הרומנים האחרונים, יוצר מין ריאליזם כן מיוחד במינו. תקצר היריעה להדגים זאת ב"נחלת אבות" (מנהל האינטרנט אינו מאשר כרגע הרחבה – משפט עם ברק ברקאי, אפשר לומר). בכל אופן, "נחלת אבות" הוא אחד הרומנים החזקים של רות. הסצינה בה מנגב רות הבן את הצואה של אביו החולה ש"עשה במכנסיים", מנגב במרירות ובמין סיפוק מוזר, כי זוהי, הצואה, "נחלת האבות" האמיתית שלו, הוא אחד מפסגות הפרוזה האמריקאית של הדור האחרון, עד כמה שקריאתי הגיעה.

אחר כך קראתי את "נילס לינה" של הסופר הדני בן אמצע המאה ה – 19 ינס פטר יעקבסן (יצא  בתחילת שנות ה – 80 ב"עם עובד", תרגום: פסח גינזבורג). יעקבסן היה נערץ על רילקה, תומס מאן, הרמן הסה ועגנון. זה סוג של סיפור-חניכה של חניך שמסרב להתחנך. רומנטיקן שחולם להיות משורר ולא מצליח להגשים את מטרתו. כשהוא מגיע סוף סוף למסקנה ה"קנדידית", שבמקום לחלום על גדולות ונצורות מוטב שיעבד את גנו, גם אז – טוב, אבל זה יהרוס את הקריאה.

הספר כתוב במשיכות מכחול אימפרסיוניסטיות אך מעבר לרמת המיקרו הטקסטואלית משכה אותי ההתייחסות האמביוולנטית שבו לרומנטיקה (האמביוולנטיות הזו משכה לפיכך, להבדיל אלף וכו', גם את מאן ועגנון). הסופר הזה, יעקבסן, לא רצה להיות סופר בכלל, ועד סוף ימיו הקצרים החשיב את תרגומו ל"מוצא המינים" לדארווין כפסגת יצירתו. הקיצור, רצה הוא להיות איש מדע וכתב כמו בעל כורחו. כיוון שאנחנו מצויים בעידן של מדע ההופך לבדיוני יותר ויותר, הסוגייה הזו של התפתחות רוחנית מול פיכחון-לא-מפוכח מדעי היא אקטואלית מאד. רומן נהדר.

בתענוג גדול קראתי את "אנגליה חולמת – הביטלס, אנגליה ושנות הששים", של ד"ר עודד היילברונר (שם משפחה קצת מוזר ליהודי, לא?). הספר הזה, ספר כה נדיר בספרייה העברית המצומצמת של כתיבה רצינית על רוק, מנתח את הביטלס על רקע אנגליה של שנות הששים. טענתו בקיצור מעוול משווע: הביטלס היו נאמנים לרוח האנגלית האנטי-מהפכנית. שנות הששים באנגליה, בהשפעת הביטלס בין השאר, היו הרבה פחות אלימות מבאירופה ובארה"ב, בגלל המסורת האנטי-מהפכנית הזו של האי הנערץ. בכלל, משכנע היילברונר, חלק גדול מהקסם של הביטלס נבע מהשימוש שהם עשו באנגליות שלהם. הביטלס, לפיכך, גם הובנו אחרת במולדתם מאשר בארצות אחרות. הספר ("כרמל") עתיר באנקדוטות מענגות על ארבעת המופלאים, בניתוחים היסטוריים-תרבותיים מאלפים, ועתיר גם, אם כי קצת פחות, בחזרות אקדמיות אופייניות.

בהערת אגב, כיוון שהיחסים בין הספרות לרוק מעניינים אותי מכמה כיוונים שבהזדמנות אולי אנסה לבאר אותם (לעצמי ולאחרים), הספר של היילברונר הזכיר לי בלי כוונה את העובדה המעניינת שלדור שנות הששים בארה"ב, שדבּריו היו זמרי רוק (כמו דילן, הדלתות ועוד הרבה), קדמה תנועה ספרותית: דור הביט (גינזברג, קרואק ועוד). גם בבריטניה קדמו לביטלס, לרולינג סטונז, למי ועוד, דור של סופרים שפרצו לתודעה בשנות החמישים כ"צעירים הזועמים". חוסה ורגס יוסה מזכיר בספרו "תעלוליה של ילדה רעה" הבדל דומה, בין-מדינתי הפעם, בין שנות החמישים לשנות הששים. בשנות החמישים, לטענת המספר של ורגס יוסה, שלהבה הספרות והמסה הספרותית את הדמיון ועמדה במרכז העשייה התרבותית ביצירתם של האקזיסטנציאליסטים הצרפתים. שנות הששים הם מעבר, עבור המספר, מהספרות למוזיקה, ומפריז ללונדון.

2. "מלכוד 22" ראה אור מחדש ושוב נשמעות הטענות הוותיקות המוטעות על כך שהלר הוא סופר של ספר אחד. וזאת למודעה: "גולד שווה זהב" הוא אחד הספרים המצחיקים ביותר שנכתבו מעולם, יותר מ"מלכוד 22", ויש בו אמירה סאטירית נבואית-למחצה ומשמעותית ביותר על תפקידם של היהודים בתנועה הניאו-שמרנית של מפנה המילניום. ואילו "משהו קרה", הרומן השני של הלר, הוא פסגת הפרוזה האמריקאית במחצית השנייה של המאה ה – 20 (יותר מ"מלכוד"). בסדר, אז "אלוהים יודע" הוא ספר לא משהו ו"דיוקן האמן כאיש קשיש" (שם, אם אינני טועה, מתקומם הסופר הקשיש על הפרסים הספרותיים שתמיד חמקו ממנו ברגע האחרון וניתנו לפיליפ רותים של העולם) אינו מזהיר כמו רעיו. קורת רוח גרם לי, לפיכך, העורך המיתולוגי בסיימון אנד שוסטר שערך את "מלכוד" ושרואיין במוסף סופ"ש של "מעריב" בידי עופר שלח ושטען כי גם הוא מבכר את "משהו קרה". הנה אדם עם טעם ספרותי! מן הראוי שישתלב בעולם המולו"ת!

3. הכתיבה האנגלו-סקסית, בהכללה, היא כתיבה-מכוונת-קורא (לכן, למשל, העלילה הלופתת במרכזה). הסכנה: בהתכוונות הזו לקורא, בקומוניקטיביות, אובד החלק האינדיבידואלי, הלא-מתיישב, של הסופר. עם זאת, בכתיבה-מכוונת-יוצר או בכתיבה המבליטה את המדיום הלשוני, הסכנה היא שהאינדיבידואליות הלא-מתיישבת של הסופר או לשונו "הפרטית" פשוט אינה מספיק מעניינת או, למצער, לא נגישה.

4. טריוויאלי אך אומר זאת: אי-הקרנת "שיטת השקשוקה" בערוצים המסחריים והקרנתו בסינמטק במה שהפך להיות מצעד מחאה של התקשורת הישראלית נגד בעלי הממון-בעליה, הם אירועים בעלי פוטנציאל להפוך לאירועים מכוננים בתולדות מדינת ישראל. מין אירוע שהעוז אלמוג של 2070 יכתוב עליו בספריו על ישראל של תחילת האלף השלישי.

5. נפשתי בצפון ואכלתי בשלוש מסעדות חומוס: שתיים ערביות ואחת דרוזית. לצערי, רק אחת מהן, "נימר" בצומת גולני, השביעה את רצוני ותאבוני. ליפול בחומוס אפשר לא רק אצל יהודים.

 

 

 

ספטמבר 15, 2008 – 9:11 PM קטגוריות: עובר ושב | תגובות (18)

על "מתקנים ואטרקציות", של מיכל זמיר, הוצאת "חרגול"

חוקרי ספרות ישראלית עתידיים, בהנחה אופטימית שיימצאו כאלה, יוכלו לאתר בקלות נורת-אזהרה ענקית שהבהבה מעל אלפי דפי הפרוזה הישראלית בתחילת המילניום. חלקים נרחבים בספרות הישראלית העכשווית מתעדים בבחילה ובייאוש את התפוררות החברה הישראלית, או חוזים לה קטסטרופה. כזה הוא גם "מתקנים ואטרקציות", שכדאי, לפיכך, להעניק לו תשומת לב, למרות מגבלותיו הספרותיות.

הרומן אינו רומן של דמויות אלא רומן על מקום. "נווה חנית" היא שכונה שיועדה במקורה לאנשי צבא בכירים, ברבע-המאה הראשון, האופטימי, לקיומה של ישראל. כיום השכונה מאוכלסת באותה אוכלוסיה קשישה של האליטה הישראלית הישנה, קצינים-בכירים לשעבר, שכשפרשו מהצבא, בשנות השבעים, החלו בקריירה שנייה במגזר הציבורי והעסקי. אולם השכונה משנה את פניה, ערכה הנדל"ני נוסק, והיא מתאכלסת והולכת באליטה הישראלית החדשה: אצולת הממון הישראלית. זו אותה אליטה, שצמחה כג'ונגל באקלים הטרופי של הניאו-ליברליזם הישראלי: אילי ספנות הנשואים לדוגמניות, מיליונרים הרוצים לבנות בשכונה טירות "בסגנון האיים הקנאריים" וכיו"ב.

למרות אופיו הסוציולוגי המובהק של הרומן, בהיותו רומן, יש כאן גם, כמובן, דמויות. בא-כוחה של האליטה החדשה הוא הנדל"ניסט, גבי חייק, המשדל את וותיקי השכונה להתפנות מבתיהם תמורת הון עתק. חלק מהוותיקים אינם יכולים לעמוד בתאוות הבצע שמתלקחת בהם. למשל, שרה גבריאלי, מחנכת לשעבר, שלנוכח הצעה של שני מיליון דולר על ביתה עונה בחמדנות: "'שניים וחצי!' הרבה מים זרמו מאז ימי ויקטור הוגו ו'עלובי החיים' הממורטט שנשאה תחת ֹשֶחיָה לכל שיעור חופשי". ואילו בתה היפה של שרה, הילָלי, מאבדת את עשתונותיה לנוכח כוחו העולה של חייק. אולם חלק מהוותיקים מתקוממים. חייק רוצה להקים בשכונה ספא ומולו מתייצב הקצין הבכיר בדימוס, שרגא לבני, בן השמונים:  "ספא?! התייוונות לאור היום!".

הרומן מסופר בגוף שלישי, מדלג בחיוניות ובאלגנטיות מדמות לדמות. הוא כתוב בטון סאטירי, טון בקי בהוויות העולם, סולד מהן ומשלים עמן בייאוש עליז. הטון הנונשלנטי מורגש בכל זאת כמעושה במקצת, אולי אף שאוּל, מבצבץ משולי אדרתם של קסטל-בלום ויצחק לאור. חולשתו הגדולה של הרומן היא בעלילה. העלילה, בעיקר התפתחות הרומן בין היללי לגבי  חייק, תופחת באטיות מעוררת צפיות כעיסת חלה, אך מתרוקנת באחת כמו סופלה שנוּקב.  

אולם למרות החולשה בדינמיות, חוסנו של הטקסט נובע מהצילום הסטטי של זירת מאבק חברתית, תְחומה היטב אך שמשמעותה החברתית חורגת מהרמה המוניציפאלית.

תהיה זו טעות למשוך בכתפיים מול תחלופת האליטות המתוארת ברומן ולראות בה מנהג העולם, שבנו רובנו, מהמעמד הבינוני, אין הוא נוגע. תהיה זו גם טעות קריטית לראות באבדן ההגמוניה האשכנזית-חילונית-ציונית-סוציאליסטית, עדות מבורכת לפרוגרס, לנורמליזציה. כי ההבדלים בין האליטות הם הבדלים מהותיים ולא פרסונאליים. "הבית הערכי, הנטוע, המצטנע, המצטדק, האידיאליסטי, המוסרי, החרא, היהיר, הקר", כפי שמהרהר אחד מבני ותיקי השכונה שבחר לרדת מהארץ, היה בית של אליטה משרתת, של אליטה שרוסנה באמצעות האתוס הלאומי. ואילו אליטת הממון החדשה המשתלטת על השכונה אינה מכירה בכל מגבלה ערכית. היא  הדוניסטית וטורפנית. חלומה בתמצות וולגרי: "הוא תוקע אותה. שותה מהכוּס שלה יין לבן ואוכל שרימפסים".

הסוציולוג האמריקאי החשוב דניאל בל, בספרו "The Cultural Contradictions of Capitalism", תיאר את המעבר של הקפיטליזם האמריקאי מקפיטליזם שמרוסן על ידי "האתוס הפרוטסטנטי", אתוס של סגפנות וחסכנות, לקפיטליזם חסר עכבות מוסריות. גם לנו הייתה מקבילה ל"אתוס הפרוטסטנטי", זו הייתה הלאומיות הסוציאליסטית, שחייבה את האליטה הישראלית לעשות לא רק לביתה, אלא גם לבית הלאומי. מרגע שכוחה של הלאומיות תש – אבדו הרסנים על הקפיטליזם הישראלי.  

ישראל המתוארת ברומן היא ישראל שבה פרמטר אחד קובע את ערך הקיום: הממון. זו חברה ללא אופק אוטופי, סוציאליסטי או לאומי, היעדר-אופק שיוצר קלאוסטרופוביה. זו חברה שהתקווה היחידה שלה היא למשבר גדול שינער אותה; בפרפראזה על הניסוח המפורסם של לנין אומרת אחת הדמויות: "הכל  יהיה עוד הרבה יותר גרוע, לפני  שיהיה יותר טוב".

ספטמבר 14, 2008 – 7:34 PM קטגוריות: ביקורות ספרות - מעריב | פרסם תגובה

על "מים שאין להם סוף", של מיכאל שיינפלד, הוצאת "ידיעות ספרים"

לעצור לרגע. להתבונן בחייך. זהו צורך אנושי פרקטי, שנלווה לו גם עונג. העונג שביציאה המשחררת מתוך עצמך, כביכול ה"עצמך" הזה אינו אתה; לכן ההתבוננות הזו נעשית בקלות ובתענוג גדולים יותר אם עושים אותה בזירה שונה מהבימה שעליה מתרחשת ההצגה היומית של חיינו. ובד בבד לתענוג שבפשיטת מחלצות היומיום, ההתבוננות מספקת גם את הנחמה שבאיתור נרטיב מסדיר בחייך, עלילה שמעניקה להם פשר.

גיבור הרומן של מיכאל שיינפלד והמספר שלו, יאיר שטיינמץ, תלמיד ישיבת "הסדר" בן 23, נקלע בעל כורחו לבימה שונה מזו שעל גביה מתנהלים חייו הרגילים. כמה ימים לפני ראש השנה, הוא מעורב בתאונת דרכים ומאושפז, בגין פגיעת עין, בבית חולים. מכל ההבדלים בין בני האדם, אמר פעם הסופר סקוט פיצ'ג'ראלד, הבדלי העושר, והאופי והמראה, נדמה ההבדל בין הבריאים לחולים הגדול ביותר. ואכן, יאיר הפצוע והמאושפז יכול להתבונן בצלילות רבה בחיי התשליל שלו, יאיר הבריא. את יאיר הבריא מעסיקות שתי שאלות עיקריות: האם להמשיך בלימודיו התורניים או לצאת אל החיים ולהתחיל לימודים בטכניון? האם להתארס עם  נורית אתה הוא  יוצא כבר שבעה חודשים? הכל, אפוא, מותקן, מותקן מדי, לבירור הפנימי של יאיר: ימי סוף השנה המוכשרים לחשבון נפש מטיבם; האשפוז הכפוי אך המבורך (ברפרוף עולה על דעת הקורא האנס קאסטורפ, גיבור "הר הקסמים" לתומס מאן, המאוהב במחלתו ואשפוזו); הפגיעה  בעין הבשר שכמו מחדדת את עין הנפש הבוחנת.

המבטים-לעבר של יאיר פורשים את קורותיו בישיבת ה"הסדר", על המשברים הרוחניים וההתקדמות הרוחנית שהתחוללו בהם. ישיבות ה"הסדר", במסגרתן לומדים צעירים בני הציונות-הדתית חמש שנים, כששנה וחצי מתוך החמש הם משרתים בצבא, היא מסגרת חינוכית ישראלית חריגה, אולי המקבילה הישראלית היחידה לקולג'ים האמריקאיים, בכך שמתאפשר לצעירים לשהות במסגרת-השכלה שאינה מכווננת לשוק העבודה. הימצאותן של ישיבות הסדר רבות בשטחים, כך היא כנראה גם ישיבתו של יאיר, הנה, לטעמי, אירונית. כיוון שלא פחות מטעמים אידיאולוגיים, הישיבות בשטחים מאפשרות לבני הציונות-הדתית יציאה מעולמם של הוריהם לצורכי התבשלות והתגבשות. ההרים של יהודה ושומרון הם הימלטות מהשפלה ולאו דווקא משאת-נפש. ואכן, הקונפליקט של יאיר והוריו על הלימודים בישיבה (אביו אינו מתלהב מהם), אינו נסב כלל ועיקר על אידיאולוגיה, אלא הוא מזכיר קונפליקט בין אילוצי האתוס הזעיר-בורגני לבין התשוקות הרומנטיות של צעירי המגזר (הזעיר-בורגני, לא  הציוני-דתי!) להימלט, ולו לכמה שנים, מגורל האתוס הזה.

הניסיון, הראוי להערכה כניסיון, של  שיינפלד הוא לשרטט פלח ציוויליזציה ישראלי: עולם ישיבות ה"הסדר", מבעד למבטו של אדם אחד. אולם הניסיון השאפתני אינו צולח בגלל שאפתנותו. לרומן חסר מוקד וקו-עלילה מובחן. האם מוקד הרומן הוא משבריו התכופים של יאיר ביחס ללימודים התורניים? האם מוקדו הוא הקנאה של יאיר באחד מחבריו, עילוי שליו ובוטח-בעצמו, קנאה המחדדת את הכרתו של יאיר כי  הוא "איש של נפש" בעולם של דעת ואינטלקט, ששומה עליו "לא לאבד את  עצמך לדעת"? האם המוקד מצוי בקרע בינו לבין הוריו ביחס ללימודיו התורניים? ואולי בתיאור המעלות והמורדות ביחסיו עם נורית? הטקסט, החפץ לומר "הכל", עמוס מדי לא רק מבחינה תמאטית, אלא גם  במרקמו, המטפורי והמשופע במשחקי-מילים, המתאר את נפתולי נפשו של יאיר. גם הלבטים האופייניים של בן המעמד הבינוני הציוני-דתי שהוא מעלה (בחירת בת זוג ומקצוע), על אף שהם כמובן אנושיים מאד, אינם דרמטיים מספיק, אינם יוצאים מבינוניותם.     

ועם זאת, לפרקים משוך חוט של חן על הכתוב. לשיינפלד יש כישרון לליריקה, לשיחתו האינטימית של אדם עם עצמו, ולרגעים, כשגיבורו, שנפשו סוערת והוא נתון לשינויי מצבי רוח,  פורש בפנינו את לבטיו, ייסוריו והרהוריו, בייחוד על רקע לירי הולם (לילה ובדידות), הוידוי האותנטי והלא-מתחכם, מצליח להרעיד את נפש הקורא. הקטעים הליריים היפיפיים-ממש שפזורים ברומן מפיחים תקווה שביצירה עתידית, ממוקדת ומסוננת יותר, יוכל שיינפלד  ליהנות את קוראיו ביצירה נוגעת.                 

 

   

 

ספטמבר 7, 2008 – 5:31 AM קטגוריות: ביקורות ספרות - מעריב | תגובות (3)

קצרים

1. אז איך הביוגרפיה החדשה של ברנר, שכתבה אניטה שפירא? קיבלתיה אתמול והתנפלתי עליה מייד. קראתי כבר את חציה בשקיקה. השקיקה – בגלל ברנר. לא בגין שפירא.

זו ביוגרפיה הגונה, בהירה, וודאי ונחוצה. אבל זו ביוגרפיה עייפה-משהו, שאינה כתובה בלהט, צנומה להפתיע, אינה נכנסת מבעד לפרגוד של ברנר – זה הסופר היחיד במינו בין סופרי העולם, שכל גאוות השייכות לתרבות העברית יכולה להיסמך על כתפיו החסונות.

שפירא ההיסטוריונית אינה נכנסת כדבעי לניתוחי היצירות המורכבות של ברנר, ומסתפקת בהבאת תקציר שלהן. ביוגרף שהוא גם היסטוריון וגם מבקר ספרות וגם אחד שיודע לכתוב – הרי זו אישיות נדירה שאינה צומחת גם פעם בדור (ג'וזף פרנק, שכתב את הביוגרפיה המונומנטלית של דוסטוייבסקי, הוא יוצא דופן יחידאי; אנרי טרויה, הפטפטן הזה, הוא ראיה לסתור, כלשון התלמוד).

עד כה, ואני עם שפירא וברנר כבר ב – 1911, לא חידשה לי הביוגרפיה חידוש משמעותי על חייו ומחשבתו של ברנר, למרות שהקריאה, כאמור, שוטפת ומהנה. ובעצם, חידוש אחד יש כאן, אולם הוא לא מתגלם במלוא הפוטנציאל שבו: ההתייחסות לברנר בהקשר הפסיכופתולוגי של מחלת הדיכאון. זה הקשר מתבקש, ולמרבה ההפתעה כזה שלא נחקר בצורה שיטתית עד כה. שפירא אכן מתייחסת להפרעה הנפשית של ברנר, למחלת הדיכאון שלו, אולם לא יוצרת טענה תקיפה ומעניינת בעקבות ההתייחסות הזו.

הביוגרפיה הגונה. בייחוד לנוכח המציאות המחפירה של היעדר ביוגרפיה על עמוד תווך כברנר. אבל, עושה רושם, כי לברנר מגיע יותר. כל החשבון לא נגמר.

2. ראיתי היום מודעות פרסומת במוסף "ספרים" של "הארץ", מודעות פרסומת לספרים חדשים. במודעה אחת הובא ציטוט מקהילת קוראים אינטרנטית הדורש בשבח הספר המסוים המתפרסם. במודעה שנייה הובאו ציטוטי סלבריטאי-ספרות (חלקם בעלי כישרון) הדורשים בשבח ספר של סלבריטאי-ספרות אחר (בעל כישרון) שרק כעת ראה אור (כלומר, הם קראוהו לפני צאתו לחנויות. הכיצד?).

כשכוחה של בקרת-האיכות הספרותית, כלומר ביקורת הספרות, תש, כיוון שהעיתונות המסחרית אינה משקיעה בה את שלושת המ"מים הנצרכים (מקום מרווח, ממון מספק, ומקצועיות מיומנת), צומחות מין תופעות משונות כאלה, יצירי-כלאיים מבהילים כאלה: ביקורות שאינן ביקורות אך מתחזות לביקורת על ידי סימן המירכאות המפורסם וה"סמכותי". 

אלה ביקורות שהאתיות שלהן מפוקפקת ביותר (סלבריטאי-הספרות הם ידידי ומכרי המחבר; אותה "ביקורת" – אנונימית! – באתר אינטרנט היא לא של אדם שצריך לתת דין וחשבון לקוראיו על המלצותיו, לא אדם שביקורת היא מקצועו, אלא, סתם, קורא אקראי). 

העוקץ הקוריוזי הוא שרוצים לשמר את הקליפה – כלומר, כביכול אלה הן "ביקורות", הרי הן מובאות כציטוט! לא, למשל, לאחר נקודתיים, כמי מישהו שאמר משהו לא מחייב בעל פה, אלא, כביכול, ציטוט מפי הגבורה הביקורתית, שהגתה והגתה בספר וניסחה אחר מחשבה את תובנותיה בכתב, ניסוח שממנו נלקח הציטוט – אך לחולל – מלשון חולין, חלל ריק, חליל מצפצף בשאון, חילולי מחול "מה יפית" וחול וחול – את התוכן.

3. כמו קאטו הזקן צריך לחזור ולומר את מה שכביכול ידוע: הטלוויזיה המסחרית בישראל היא רוצחת תרבות. הטלווזיה המסחרית בישראל היא מטמטמת מוחות. הטלוויזיה המסחרית בישראל היא סכנה קיומית. הטלוויזיה המסחרית בישראל – שומר נפשו ירחק. 

4. צוף גדול אני מוֹצה מקריאת "האדם הלא נראה". זו קלאסיקה אמריקאית מ – 1952 שכתב הסופר השחור ראלף אליסון ומתארת את חייו של צעיר שחור בשנות העשרים והשלושים למאה ה – 20. זה ספר מכונן בשיח היחסים הבין-גזעיים באמריקה. ספר, שכל מי שרוצה לכתוב, למשל, על מזרחים ואשכנזים בארץ, יכול ללמוד ממנו איך לקחת את הנושא הטעון והכאוב הזה ולהפוך אותו לספרות גדולה, לא לתעמולה פשטנית.

כמו קלאסיקות אמריקאיות רבות מהמחצית השנייה של המאה ה – 20 הוא אינו מוכר לאינטליגנציה הישראלית (בעלת האוריינטציה האירופאית והחשד בכל "תרבות גבוהה"-כביכול אמריקאית). כמו מקרה קלאסיקות אמריקאיות רבות, מתווך-התרבות היחיד שנמצא להן בארץ היא הוצאת "זמורה ביתן" של שנות השמונים.

הגיע הזמן, אגב, שכל נכסי צאן הברזל התרבותיים הללו (ספריו של תומס וולף, חלק מיצירתו של סול בלו וג'וזף הלר וג'ון אפדייק ועוד ועוד) יוצאו לאור מחדש, ורצוי גם בתרגום חדש. במקרה של "האדם הלא נראה", התרגום, של אורי בלסם, דווקא טוב.

ספטמבר 3, 2008 – 11:58 AM קטגוריות: עובר ושב | תגובות (19)

קצר וקצת אסוציאטיבי

לו יכולתי לבלות את חיי רק בקריאת ספרים, ספרים טובים. גם סרטים.

הקונספט הזה של "עבודה", בינינו, הוא לא מזהיר…

 

בשבועיים האחרונים:

מונולוג הפתיחה המצמרר אשר שֹמו עמוס גוטמן ועדנה מזי"א בפיו של יונתן (יהונתן?) סגל (סג"ל?), בפתח הסרט "נגוע". "על מה הסרט? על הרצון לעשות את הסרט" (ציטוט חופשי). הסרט הוא לא על ערבים ויהודים, ולא סרט חברתי, ולא על הומואים, וגם לא על הומואים שסובלים.

הנה, הצדדים הלא פרודוקטיביים, העקרים, הנרקיסיסטים, העיקשים, האידיוסינקרטים – והקתרטיים, המרגשים, נושאי-האמת, שיש לעתים לאמנות, בקליפת אגוז קטנה של מונולוג פתיחה.

הרעננות הנושבת מהסרט הזה נובעת בחלקה גם מכך שסרט כל כך לא-ישראלי, כל כך מפנה-עורף, הוא ישראלי בכל זאת. זה סרט שמְפנה מקום לסוג של קיום ישראלי מפנה-עורף לישראליות, מפנה-עורף לא מתוך התפנקות והתנשאות, אלא מתוך כורח והיעדר-ברירה, מתוך נידוי חיצוני וחוסר יכולת השתלבות מהותי.

אחר כך קראתי, שוב, את הביוגרפיה האינטלקטואלית הנהדרת של רידיגר ספרנסקי על ניטשה: "ניטשה –  חיי  הגות" (הוצאת  "כרמל";  תרגום יעקב גוטשלק). בשביל ניטשה, מדגיש  ספרנסקי, החשיבה הייתה כמו התעוררות הרגש עבור אנשים אחרים. לכן תיאור הגותו, אומר אני, נקרא כמו רומן מופת. התפתחות החשיבה – כמו התפתחות דמות ועלילה. קראתי את הספר הזה לפני כמה שנים בראשונה, והקריאה השנייה אינה פחות מסעירה. 

אלא שמהגבהים של ניטשה, לחזור ל – טוב, כבר אמרתי זאת לעיל.  

וכעת אני לקראת סיום של "פסיכופת  אמריקאי", הספר השערורייתי של ברט איסטון אליס, מ-1991 (הוצאת "שדוריאן"; תרגום: דן שדור). המסורת הספרותית הזו, של כניסה חזיתית בקפיטליזם, היא מסורת אנגלו-סקסית,  שלמרבה הצער אינה קיימת בספרות העברית והישראלית. אליס, כמדומה, קרא את "משהו  קרה" של ג'וזף הלר, ואת "כסף" של מרטין איימיס (שאם הבנתי נכון קטע מספר אחר שלו, עוקץ את איסטון אליס, כמו שעוקצים מתחרה או פלאגיאטור), וודאי את סקוט פיצ'ג'ראלד, ואולי גם את "באביט" של סינקלייר לואיס. נכון, יש משהו גס ואמריקאי בכתיבה על ברוקר ב"וול  סטריט", שהוא רוצח-פסיכופת, ומשלב מסוים תיאורי הרציחות המזוויעות דוחים באופן לא מעניין, אבל הספר הוא בכל זאת בעל עוצמה ותנופה שאינן שגורות.

בכלל, אני עובד ביני לביני על פיתוח רעיוני ניטשיאני הנוגע לז'אנר הספרים הזה, שלוּזוּ (של הפיתוח): לראות אותם כניסיון השתלטות אפוליני (הספרות) על הדיוניסי (הקפיטליזם). כי "הצורה, הצורה זה מה שחשוב, אתה  מבין?", כמו שאמר פעם  סמואל בקט לאחד ממעריצי התימות של ספריו. העיבוד הצורני (אפוליני) אצל אליס הוא זה שעושה את הספר. דוגמה אחת:  ההבלטה השיטתית של שמות המותגים המופיעים בטקסט, היוצרת בו מרקם אחיד ואפקט קומי ובחילתי מצטבר, מלבד המשמעות התימטית הברורה של מניית המותגים. דוגמה שנייה: הקטיעה הז'אנרית של העלילה במסות המגזיניות ה"מלומדות" על מוזיקה פופולרית ("ג'נסיס", ויטני יוסטון), אותן מאלפנו בינה הגיבור, שמבליחות בטקסט במפתיע. 

כי הרוק והפופ, נדמה שטוען אליס באמצעות המסות הקטנות הללו, הם המדיומים של התקופה וחלק מהמחלה שלה. העוצמה, "הנשגב", הדיוניסי, מתבטאים היום במוזיקה הפופולרית, על חשבון האפוליניות (של הספרות, למשל). לטוב – והרבה לרע. הדיוניסי הוא רב-עוצמה, קצר-השפעה, לא-מיושב-בדעתו וא-מוסרי. המסות הן ניסיון מילולי אירוני, מצד גיבור דיוניסי-סוטה לעילא, "לבאר" את המוזיקה, להפוך אותה לאפולינית.        

בכלל, אם להוסיף עוד אסוציאציה: ספרות, בין השאר, היא חיפוש אחר המרחק הנכון מהדברים, מהמציאות הבוערת. לא רחוק מדי, כדי לא לאבד את החיוניות והחום; לא קרוב מדי, כדי לא  להישרף. אליס, יותר מכך איימיס, מצאו מרחק נכון הממזג אפוליניות ודיוניסיות. 

"אתה  מסתכל יותר מדי על התמונה הגדולה", אומרים חבריו של אחד הגיבורים המלנכוליים של אנדריי פלטונוב, שאינו  מתלהב מהמהפיכה לנוכח הסבל האימננטי שבקיום, בקובץ שתירגמה נילי מירסקי לאחרונה (הציטוט חופשי מהזיכרון). 

הם צודקים. כן, לחיות, זה עניין של מרחק נכון. לדעת לצמצם את המבט כשצריך (לא להביט על הקיום כהבלחה של תודעה, שמנצנצת לרגע על אחד הכדורים המסתובבים הללו, כדור שמסתובב לו סביב שמש, אחת מאינסוף השמשות, בגלקסיה לא חשובה); לדעת להתרחק מהיצרים והבעירה, כשצריך.

להיות אפוליני ודיוניסי. לא רק אפוליני – לא רק דיוניסי.    

אוגוסט 27, 2008 – 11:35 AM קטגוריות: עובר ושב | תגובות (5)

פוסט אורח של חן שטרס; ביקורת על "ארבע אחרי הצהרים" של נועה זית

 

"ארבע אחרי הצהריים" – נועה זית

הוצאת מטר, 2008

 

חן שטרס [כותבת תזה במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון על רומנים מראשית ימי הקיבוץ, ביניהם "ימים ולילות" לנתן ביסטריצקי]

 

 

"ארבע אחרי הצהריים", רומן שראה אור במהלך שנה זו, מגולל בגוף ראשון את סיפורה של נורית, מראשוני הדור השני בקיבוץ. נורית מספרת על ימי הילדות החנוקים בתוך הקולקטיב, על המעבר הטראומתי ל"עיר הגדולה" והיציאה אל "העולם" על האכזבות הנלוות אליה, ועל החזרה הצפויה לקיבוץ עם ההתבגרות והאמהות.

 

"ארבע אחרי הצהריים" בנוי כסיפור כרונולוגי, אך למעשה, מתגלה לנו אט אט, אלה ווריאציות על סיפור אחד, ללא התחלה, אמצע וסוף מובחנים, ולא סיפור של התפתחות טלאולוגית או של שינויים דרמטיים. וכך נברא העולם כל פעם מחדש, כמו בתפיסה המיתית: "בהתחלה העולם היה חדש. היו בו רק ערבי הנחל, מזכירות הקיבוץ […] חורף, קיץ, פסח" (עמ' 9) ובהמשך "עברתי לחיפה, עיר שלא ידעתי עליה כלום ולא הכרתי בה אף אחד, כך שהעולם היה חדש לגמרי ואני הייתי חדשה" (עמ' 82). מיטת הילדות, המרחב הפרטי בה"א הידיעה בקיבוץ ומוטיב מרכזי ברומן,  זו ש"היתה לה מסגרת מברזל ויכולתי להיות באמצע או בצד או למעלה ואף אחד לא אמר לי זוזי קצת" מוּמרת במיטה עירונית, בעלת "מידות מיוחדות" "לא צרה ולא רחבה מדי", "הדבר היחיד שהיה יציב וקבוע בחיי במשך תקופה ארוכה" (עמ' 83). והמיטה הזאת, גם היא,  כמספרת, תסיים את ימיה בקיבוץ ותהפוך למיטתה של רותם, הבת, שתבחר בה, ב"מיטה היותר רחבה" (עמ' 167), על-פני מיטה אחרת.

 

נורית יוצאת מהקיבוץ אבל לא מוצאת את אותו אני מאוּוה, "אני נטו, 'הדבר כשלעצמו', כמו אצל קאנט" (עמ' 84). היא יוצאת מהקיבוץ ומבקשת אולי להיוולד מחדש אבל נשארת אותה נורית, זרה מעט, לעצמי, לזולת ולמקום. היא נותרת חסרת בחירה של ממש, נעה קלות עם כיוון הרוח, "מתנקזת", כניסוחה (עמ' 101), ודווקא נכנסת שוב ושוב לאותו נהר הרקליטי אליו היא מתוודעת בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה, אותו נהר "שאי-אפשר להיכנס אליו פעמיים" (85).

 

סיפורי האהבה השזורים בעלילה מבטאים גם הם את אותה תחושה של דריכה במקום, של הסיפור האחד בעל הגרסאות המרובות, והם תמיד דומים זה לזה, גם אם הם שונים למראית עין. הבחורים של נורית תמיד עוזבים או מאכזבים, והיא עצמה נמצאת קצת בתוך האהבה וקצת מחוצה לה. גם הבת, הדבר היקר, הפרטי ביותר, היא פרי של יחסים סתמיים, מקריים. כמו העבודות המזדמנות – בסמינר למבוגרים, במחסן הבגדים, במשרד הפרסום – כך האהובים המזדמנים – מקריים, מינוריים, חסרי צידוק של ממש.

 

ובאופן זה, נכתב הסיפור בטון הולם מאד, לא חד משמעי, שמותאם היטב לתוכן אותו הוא מביע. טון של מי שאינו מחובר לגמרי לסביבתו אך גם לא אל עצמו, אל הפְּנים שלו – טון שהוא ילדי אך מפוכח, תמים אך אירוני, נבון אך בלתי תכליתי. טון של מי שהכל חדש לו, כלראשונה, אבל בעצם חוזר ומוכר, חדש כמו שהיה חדש לפנים. טון של מי שהכל חדש לו אך לא יכול להיות מופתע באמת. וכך, גם הכתיבה עצמה (ויש לזכור שזהו גם ספרה הראשון של המחברת, נועה זית) – חדשה בשביל נורית אבל לא מפתיעה ולא מכוונת, לא יוצאת מתוך איזו תשוקה רומנטית גדולה או צורך עז בביטוי, "מאז שפיטרו אותי אני יכולה לשבת ולכתוב סיפורים" (עמ' 192).

 

ובגלל זה, בגלל שהחיים מוצגים כאן כווריאציות על אותו סיפור, אפשר לסלוח לספר הזה על שכפולם של אותם סיפורים "קיבוצניקיים" מכוננים, שניתן למצוא בספרים אחרים ובעדויות אין ספור, כי אלה באמת האירועים שחווים כולם ואלה באמת הסיפורים שכולם רוצים לספר – השמלה היפה מסבא וסבתא העירוניים שצריך להתחלק בה עם שאר ילדי הקבוצה; החברוֹת הרכלניות והקטנוניות במחסן הבגדים; המתנדבים שמביאים לקיבוץ את המין, החשיש והביטלס; המפגש של בת הקיבוץ האבודה עם העיר ועם הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה; המעבר מלינה משותפת ללינה משפחתית והשבר הגדול של האידיאולוגיה הקיבוצית, וכדומה.

 

"ארבע אחרי הצהריים" הוא רומן לא נטול כשרון, נעים, גם אם אפאתי מעט, כמו גיבורתו, שהקול המינורי שלה מבטא בצלילות את הדברים עליהם היא מספרת, דברים הנתונים במישור אחד, ללא הרים ופסגות, למעט אולי כמה גבעות ישראליות נמוכות. הוא מתאר יפה את ההפרטה החובקת-כל, והוא עושה זאת באותו טון לא מופתע (וגם לא מפתיע), כאילו הדברים היו צפויים מראש, ומה שהיה קודם לא היה דווקא טוב יותר, ומה שיהיה בעתיד לא יהיה דווקא טוב פחות. לנהר הזה ניתן להיכנס שוב ושוב, כנראה, אולי לא לאותה נקודה ממש, אבל לנקודה סמוכה מאד.

 

 

 

 

 

 

 

אוגוסט 25, 2008 – 12:32 PM קטגוריות: ביקורות ספרות קצרצרות | תגובות (2)

על "סמטאות" של אלישבע

"סמטאות" פורש זירה חברתית מעניינת ביותר: חוגי הבוהמה במוסקבה בשנות העשרים המוקדמות של המאה ה – 20. סופרים ומשוררים, רוסיים בצד ידיים ועבריים, מצליחים בצד כושלים, בשנים הראשונות שלאחר ניצחון הקומוניסטים במלחמת האזרחים, כשהחיים עצמם, שלא לדבר על התרבות, היו שרויים במצב היולי, לא-מעוצב, טרם קרישה.

מאין צנח הרומן (העברי!) הזה אלינו? דנה אולמרט, באחרית הדבר שלה לרומן, מספרת על קורותיה החריגות של הכותבת, אלישבע, שנולדה כרוסיה בשם ייליזבטה איוואנובה ז'רקובה, בריאָזאָן שברוסיה בשנת 1888. אלישבע, שמעולם אגב לא התגיירה, למדה עברית ונישאה לשמעון ביחובסקי (שהיה, בין השאר, חברם של ברנר וגנסין). ב – 1925 עלתה אלישבע עם ביחובסקי ממוסקבה לארץ. כאן, וזו עובדה ידועה לבקי בתולדות הספרות העברית, נודעה כמשוררת.  והנה, מסתבר כעת, שהייתה גם פרוזאיקונית. את "סמטאות" פרסמה בתל אביב ב – 1929, אך הוא התקבל בזמנו בצינה.

לא היה טעם להעניק תשומת לב לרומן שראה אור לפני שמונים שנה, אם סגולותיו היו מצטמצמות לפיקנטריה שמספקת הביוגרפיה של המחברת. אבל הרומן הזה הוא רומן מעניין ביותר, ולא רק בגין הסביבה החברתית יוצאת הדופן שהוא פורש.

גיבורת הרומן, המסופר בגוף שלישי, היא לְיוּדְמילה וִיבְיֶן, משוררת רוסיה צעירה. גיבור הרומן, בצדה, הוא דניאל רויטר, איש הספרות העברית, נשוי ואב, החולם על מעבר לפלשתינה. ליודמילה, כמו הסופרת עצמה, מבקשת מדניאל ללמדה עברית. לכאורה, פוסע הרומן הזה בדרך סלולה וקלישאית של סיפור אהבה הנרקם אט-אט בין השניים. אבל מהר-מהר מתגלה שהיצירה הזו מתוחכמת בהרבה.

עד מהרה חש הקורא שמתחת לפיתולי עלילות חיי אנשי הבוהמה ויחסיהם זה עם זה מונחים תשתית רעיונית ומבנה-עומק ברורים. המשחק המתנהל במוח הקורא בין מבנה העומק הזה לפני השטח של הרומן מענג. מהו מבנה העומק הזה? שינויי סדרי עולם של המהפכה הרוסית, שמנצנצת רק באופק הרחוק של הרומן, הציפו שאלות תהומיות הנוגעות לאורחות החיים הבסיסיים ביותר. דחיית המהפכה את אורח החיים הבורגני יצרה ואקום נורמטיבי (שוב ושוב מתנערות הדמויות מהדגם הבורגני של המשפחה: "'התלוצצנו וצחקנו על 'האושר המשפחתי' הזה, והיינו בטוחים כי אנחנו יודעים איזה דבר אחר"). המשוררים והמשוררות הצעירים והפחות צעירים שברומן מנהלים ביניהם יחסים חופשיים למדי. משוררת אחת, ידידתה של ליודמילה, המעוצבת בתחכום ככפילה פרודית שלה, אינה מוכנה להפסיק את הפלירטים שלה עם אמנים מבוגרים, רבי כוח אך כאלה שחושקים רק בגופה, למרות שהתחייבה להינשא לצעיר תם. על שכמותה מעיר אחד הגיבורים: "סוף כולן לדלדל את נשמתן ואת גופן בעוברן מגבר לגבר". סופר אחר, למשל, חי בביתו עם אשתו החולה והמאהבת הצעירה. בעידן כזה של היעדר נורמות לא ברור מאיזו נקודה ארכימדית ניתן לשפוט מוסרית התנהגויות, כמו למשל זו האחרונה. כפי שאומרת ליודמילה עצמה: "בימינו אין מטיפים דברי מוסר. אולם יש איזה רגש פנימי, בלתי-מנוצח…רגש בחילה". הסכנה הניהיליסטית-כאוטית, של אבדן כל הערכים המוסריים ביחסים בין המינים, ניצבת כלבּה המאיימת להתפרץ תחת פני הקרקע.

ליודמילה עצמה ממחישה את מבנה-העומק של הרומן בהיקרעותה בין שלוש אופציות חיים לפחות. הראשונה: חיים "בורגניים" מהוגנים עם הפקיד האדיב והישר, קרבצוב, המציע לעזוב את אשתו למענה. השנייה: אהבה רומנטית עדינה עם דניאל, "הרומנטיקן האחרון". וחשוב מאד לשים לב לעובדה המעניינת שהציונות של דניאל נתפשת כחלק מהרומנטיקניות שלו! השלישית: ספק גישה ניהיליסטית-אופורטוניסטית גסה, ספק מזוכיזם רומנטי "גדול מהחיים" – התחברות לסופר המבוגר ורב העוצמה, גַלְויץ, שיכול לסדר לליודמילה גם אשרת יציאה לפריז.

זה רומן מתוכם, כתוב בעברית מרעננת ונגישה להפתיע, בעל יסוד ג'יין אוסטיני מובהק (אם כי, יותר נועז) שהלבטים שהוא מתאר אינם שונים מאלה שמעסיקים נשים צעירות בימינו אלה.

אוגוסט 25, 2008 – 12:26 PM קטגוריות: ביקורות ספרות - מעריב | פרסם תגובה

על "להרוס את נדב" של גדעון סאמט

"להרוס את נדב" מזכיר את אותם עיבודים הוליבודיים לסרטים אמנותיים אירופאים. לכאורה, העיבוד נאמן למקור, לכאורה הכל במקומו, ההתרחשויות הזהות נבדלות לכאורה רק בכך שבמקום צרפתית הן נגללות באנגלית. אבל, למעשה, "משהו" חסר. ואותו "משהו" הוא העיקר.

דדי שוורץ, עיתונאי תל אביבי ותיק ובכיר, בשנות החמישים לחייו, הוא חברו הטוב מנוער של נדב מידן, פרסומאי ממולח. שתי פרשיות מהעבר הקרוב מאיימות על יחסיהם הארוכים. הראשונה: נדב ניהל רומן קצר עם נילי לביא, אהובתו לשעבר הסוערת, האינטלקטואלית והאמנותית, של דדי. השנייה, העומדת במוקד הרומן: מותה הפתאומי והמסתורי של תמר ברקוביץ, אישה צעירה ומעורערת מעט, שאיתה ניהל נדב רומן לא מחייב מצדו וממוטט מבחינתה. מותה מזניק את דדי למסע לגילוי האמת, מסע שיצרים אפלים של קנאה ונקמה בנדב עומדים מאחוריו. המסע לגילוי האמת עובר בנופים האנושיים שמקיפים את חיי השניים: עולם העיתון של דדי, אהובותיהם, בני משפחותיהם, חבריהם, עורכי דינם ומטפליהם של שני האוהבים-אויבים, השייכים לבורגנות אינטלקטואלית אשכנזית צפון תל אביבית.

לשבחו של הרומן ייאמר שהוא רומן פעולה מסחרר. סאמט לא בא לפטפט אלא לתת עבודה, להניע  את מסע הנקמה של דדי ביעילות קדימה. עוד לשבחו: הוא מעלה מרקם אנושי של ישראלים שחיים חיי אהבה אינטנסיביים ויודעים, עם זאת, לצטט את אלתרמן או את תומס מאן. הקביעה המתריסה של דוד אבידן על כי "אין עלית רוחנית בארץ הזאת" ודאי שהיא נכונה לספרות הישראלית. למעט מקרים בודדים, הספרות הישראלית לא עוסקת באינטלקטואלים והס מלהזכיר את הצירוף האוקסימורני כביכול: אינטלקטואלים שנונים ודעתניים עם חיי  אהבה סוערים. לסיום פרק השבח: סאמט מעלה באופן ביקורתי סוגיה מעמדית-ג'נדרית: גברים ישראלים אמידים מצפון תל אביב שמוצאים את פורקנם אצל נשים ממעמד נמוך, חלקן עולות חדשות, מדרום העיר (גם לדדי  יש חברה-לא-חברה שגרה  בדרום תל אביב).

עם זאת, לגנותו של הרומן יש לומר לא מעט. ראשית, הפאתוס המאולץ. דדי מצהיר, למשל, על חתירתו לחקר האמת כ"מסלול החורבן שבחרתי  ללכת בו בעקבות קורבני". הפאתוס הזה יוצר תחושה לא נעימה של נפיחות. חולשה נוספת היא הקישור המאולץ שיוצר דדי בין נבואות החורבן שפוקדות אותו בנוגע לגורלה של ישראל, נבואות מלאות פאתוס גם הן, לבין התמוטטות חברותו עם נדב. הקישור הזה מוגש באופן מפורש מדי, זו חולשה אסתטית, ונראה גם מאולץ, וזו כבר חולשה לגופו של עניין, כלומר לא נובע מניתוח מספק של המציאות הישראלית, אינו יוצא מתחומה של אותה תחושה עמומה, שיש  לה כבר אופי של טרנד, שמשהו בישראל השתבש באופן מהותי. בהערת אגב: בלי לזלזל בתחושות הקשות שיש לישראלים רבים, יש לזכור כי נבואות חורבן הן עסק משתלם: יש חורבן – הרי צדקת, אין – הרי אין חורבן! אבל הבעיות הללו הן סניף לבעיה המרכזית של הרומן: זה רומן שמשתלשל מסכימה, מקונספט, במקום שחומריו הם אלה שמהם תנבע פרשנותו. סאמט ביקש  לכתוב רומן על "שני גברים, החברים הכי טובים, שקנאה ארוכת שנים ויצרי הרס עצמי גורמים להרס חברותם". הוא ביקש לכתוב רומן על "הריקבון המוסרי של אליטה ישראלית מסוימת". המירכאות הללו (שלי) יוצרות מה שניתן לכנות "רומן של כריכה אחורית", כלומר רומן שמוכפף מראש לקונספטואליזציה העתידית שלו. זו  הסיבה לעודף הפאתוס המוזכר ולקשירה המאולצת בין הפרטי לציבורי: החתירה הנחפזת למבט-על ופרשנות של ההתרחשויות.

ממש כמו באותם סרטים הוליבודיים שנטלו יצירת מופת אירופאית, סכמו את "התוכן" שלה (נניח: "הניכור המודרני"), ואז, מהכלל אל הפרט, מספרים מחדש את הסיפור. אלא שנשמתו כמו פרחה  ממנו.      

 

   

אוגוסט 18, 2008 – 7:11 PM קטגוריות: ביקורות ספרות - מעריב | פרסם תגובה

קצר בשבח העלילה

קראתי לאחרונה את "יער נורווגי" של  הרוקי מורקמי. רומן מצוין. לא גדול. מצוין.

וחשבתי על העלילה ברומן הזה, על אותו יסוד פרימיטיבי-כביכול, חוט, שבאמצעותו סופר מצוין לוכד אותנו בתוך מבוך יצירתו ובו זמנית מציע לנו בעזרתו את הדרך היחידה לצאת ממנו.  

לעלילה, חשבתי, יש משמעות מטאפיסית. לא, לא במובן שנתן אריסטו ב"פואטיקה" לעלילה, לעלילה כמי שמציגה את ההיגיון הסיבתי בטהרתו, בניגוד להיסטוריה.

המשמעות המטאפיסית של העלילה נובעת מאותה לכידה שהוזכרה. 

הלכידה שלוכד רומן טוב את קוראו, משעה את חייו של הקורא ממנו-עצמו, השעייה שכדוגמת השפעתה, במשך ובעומק, איני מכיר באף צורת אמנות אחרת. ההשעייה הזו של הקיום, היכולת הזו להינתק באמצעות הקריאה מהעולם, מחומריותו הגסה, מההיררכיות הקשיחות שלו, מצרימתו וזוהמתו, מוענקת לנו בראש ובראשונה באמצעות העלילה; במעקב המתוח אחר ההתרחשויות המתחוללות על הדף ובמוחנו.

באמצעות העלילה אנחנו יכולים לחיות חיים מקבילים; העלילה מאפשרת את הטראנס החזק ביותר המוכר לי.

למעשה, אותו עצב הפוקד קוראים רבים כשהם נוכחים שהרומן הטוב שהם קוראים עומד להסתיים, מיהמוה קץ הרומן בקריאה אטית – דומה למיאונה העיקש של הנשמה לחזור לגוף, לצערה המופגן, עליהם מדווחים אותם אנשים שמתו מוות קליני והושבו בכוח לחייהם ברגע האחרון.         

 

  

אוגוסט 17, 2008 – 11:51 PM קטגוריות: עובר ושב | תגובות (21)

מחשבות קודרות על סבתי, האיסיים, הלודיסטים, צדוק יחזקאלי ועל אפשרות של אי

סבתי ז"ל הייתה אשת אידיאלים. חלוצה דתית בת ליטא, שעלתה לארץ בראשית שנות השלושים ונדדה עם המשפחה שהקימה בהתיישבות העובדת, הדתית והחילונית, מנסה, לא בהצלחה מרובה, להוציא לחמה מהארץ (בוטנים, באחת הפעמים).

סבתי עיינה מאד טכנולוגיה חדישה, ובעצם את המודרנה בכלל. הטכנולוגיות החדישות נראו לה חשודות. חשודות בהשחתה. למעשה, היא וסבי הקדימו את זמנם, בכך שפיתחו דישון אורגני למטע שלהם, מתוך עוינות לדשנים הסינתטיים.

פעם אחת, מספרת האגדה המשפחתית, ניסה אביה של סבתי – רב נאור, אורבני, רך ומלא הומור, שלא חלק עמה את סלידתה מנוֹחוּת – לשכנעה לקבל מידיו מקרר. סבתי סירבה. אם כך, הציע בערמומיות אביה של סבתי, אקנה לך מקרר לכל הפחות לאותם שבועות בשנה שאני מתארח אצלך. אני איני יכול לחיות ללא מקרר. בשאר הזמן עשי עמו מה שברצונך. השתמשי בו כארון, מצדי. סבתי ניאותה. אבל בניגוד לכוונתו הערמומית של אביה, אכן השתמשה במקרר רק כשבא לבקרה, משום כבודו, ובשאר הזמן עמד המקרר שומם ומנותק.

בהשראת סבתי, אני מהרהר רבות בעת האחרונה בשתי תופעות היסטוריות שונות, אך קשורות ביניהן. האיסיים –  אותן כתות שהחליטו בדמדומי בית שני לנטוש כליל מאחוריהן את הציביליזציה היהודית הקורסת ולהתרחק להן מהמולתה אל המדבר. הלודיסטים – אותם פועלים באנגליה שבראשית המהפיכה התעשייתית ניסו להיאבק בה על ידי השמדת המכונות החדישות שייתרו את עבודתם. שתי התגובות הללו נראות לנו תמהוניות, קיצוניות ואף פתטיות ("לודיזם" אף הפך לשם תואר להתנהגות נוגדת-קדמה ופתטית), ממש כשם שסירובה של סבתי לקדמה ובידולה מהחברה הסובבת אותה, יכולים להיראות.

אבל, ככל שחולפות השנים, אני חש שהפתרון שנראה הפתטי והקיצוני ביותר הוא, לעתים כך נדמה, המוצא המכובד והשפוי. דבר-מה גדול מקולקל בחיים החברתיים העכשוויים, ו"הקדמה" הטכנולוגית שמלווה ומפעילה אותם מסייעת לכך.

למעשה, החברה והטכנולוגיה קשורות ביניהן באופן הדוק. בניגוד לתיאוריות המדברות על הבידוד החברתי שמאפשרת ומעודדת הטכנולוגיה (טענה שזכתה לקריסטליזציה ברומן המשובח של יזהר הר-לב, "פובידיליה"), "הקדמה" הטכנולוגית – האינטרנט, הסלולרי, הטלוויזיה – מסייעות, לטעמי, לחישולו עד מחנק של "החברתי".

בכל אופן, ההתפתחויות החברתיות המודרניות והטכנולוגיה שנלווית אליהן הופכות בעיניי, יותר ויותר, את האופציה האיסיית והלודיסטית (מנוסה מהחברתי וויתור על מנעמי "הקדמה" הטכנולוגיים) לאפשרות קורצת.

 

אני רוצה להביא דוגמה מהיום, שעוררה אותי לכתוב את הפוסט הזה. הדוגמה אינה קשורה להתפתחות טכנולוגית אלא ממחישה את הספירה החברתית המעוותת שמקיפה אותנו עד מחנק.

שליח "ידיעות אחרונות", צדוק יחזקאלי, נפצע קשה בגרוזיה, בעת סיקור הקרבות המתחוללים שם. "ידיעות אחרונות" היום הקדיש את עמודי השער שלו, עמודים רבים, לסיפור הפציעה הזה.

כעת, הקרבות בגרוזיה גבו אלפי קורבנות, הם מאורע היסטורי עולמי שייתכן שמסמן את חזרתה של "המלחמה הקרה". ואילו ב"עיתון של המדינה" הפך הסיפור ההיסטורי הזה לסיפור אישי "מרגש". הסנטימנטליות, השטחיות והמניפולציה הללו אינן תופעה יחידאית, כמובן. "החדשות" הפכו כבר מזמן לטלנובלה הגדולה ביותר בישראל. כפי שלחיצת היד שלא הייתה בין אולמרט לאסד העסיקה את הטלוויזיה כך גם פציעתו של יחזקאלי (ואני מאחל לו כמובן רפואה שלמה מכל הלב). ההיסטוריה מעובדת לסיפור רגשני, "אנושי", פרסונלי ואינפנטילי.

אני אזרח במדינה ש"ידיעות אחרונות" הוא העיתון שלה. מול תיעוד פרטני ומרכזי כזה של "אירוע" שאינו אירוע חדשותי למעשה, אני חש ניכור נוראי. כיצד אמור אדם אינטליגנטי לנהל את חייו בחברה שטופה בהבלים כאלה? מה על ישראלי חושב לעשות מול תופעות מרכזיות מקבילות, באופן כזה או אחר, באמצעי המדיה רבי העוצמה שלנו, המייצרים לנו את "החברתי" באופנים כאלה? והאם, מתגנב כמובן הספק, רק אתה צודק וכולם-כולם טועים? כי הרי אט אט, הופכת המדיה כולה, מוויינט עד "הארץ", מ"מעריב" ועד לגלגל"ץ, מקצה הסקאלה ועד קצה, למכונת בידור ויח"צנות שטחית, מטמטמת, רעשנית ונגועה באינטרסים. ללא שיח ביקורתי, כן, נטול אינטרסים, מתוחכם, בוגר, דעתני.

מבוכה פנימית כזו, עלי להודות, מעודדת מחשבה "איסיית" ו"לודיסטית". יש דבר מה גדול ממך שמעוות בציוויליזציה המקיפה אותך. המדבר – קורץ. האפשרות של האי – קוסמת. 

אוגוסט 13, 2008 – 12:01 PM קטגוריות: עובר ושב | תגובות (15)