אולי נפתח בסוף, בסיפור החותם את "צייר המלחמות", כי הוא מבהיר את מהותו של הקובץ כולו. בסיפור החותם עובר אור גראור במיומנות מדמות לדמות, על ידי קישור אקראי בין הדמויות, כמו בחיבור חלוקי משחק דומינו. הסיפור מסתיים בסיפור-בתוך-סיפור בו מופיעה בשנית הדמות שפתחה את הסיפור האחרון. הסיום המפתיע הזה מעלה את התהייה הרטרואקטיבית אם לא כל הדמויות בסיפור אינן דמויות "אמיתיות", אלא לקוחות מהסיפור-בתוך-סיפור. זהו עניינו של רוב קובץ הסיפורים הזה: חצייה דו-סטרית של קו הגבול בין האמנות לחיים, בין השיקוף למקור, בין הדמיון למציאות. החצייה הזו מופיעה בשלל וואריאציות: שתי חברות תל אביביות נפרדות לפתע כשאחת מהן נכנסת לתמונה של אדוארד הופר וחיה לה את חייה בניו יורק של שנות העשרים; צעירה תל אביבית אחרת מציבה מראות ברחובות תל אביב, שתשקפנה את שקיעת השמש בחוצות העיר; צייר מוחק את המודל האנושי שלו מהחיים ומעביר אותו בשלמותו אל הבד.
שני סיפורים אפוקליפטיים-לכאורה בקובץ, שמבטאים גם את הרצון להדהים האופייני לסופרים בתחילת דרכם, שייכים למעשה לאותו עיסוק ביחס בין הייצוג למציאות. זוג ישראלי צעיר מתעורר לעיר שרחובותיה הפכו לנהרות דם. בסיפור השני, זוג צעיר אחר, שרידים יחידים ממלחמה נוראה, משוטטים בתל אביב החרבה. צריך לקרוא את הסיפורים הללו לאו דווקא כפחד מאפוקליפסה, אלא ריאליזציה של מיטונימיה נפוצה ("נטביע את הארץ בדם") במקרה הראשון, וריאליזציה קומית של מטבע לשון ("גם אם תישאר האחרון בעולם אני לא אשכב אתך") במקרה השני. כלומר, שוב, כעוסקים ביחס בין הייצוג (הלשוני הפעם) למציאות. סיפורים אחרים, בעלי גוון ביקורתי ופוליטי מובהק העוסקים במיליטריזם הישראלי, כמו זה שמתאר איך ביקור של קבוצת ילדי בית ספר בגבעת התחמושת הופך לשחזור עקוב מדם של הקרב המקורי, או זה שמתאר איך קבוצת נערים המתאמנים לקראת גיוס הופכים לזאבים צמאי דם, עוסקים גם הם, בעקיפין, באותה סוגיה: טשטוש הגבול בין משחק לריאליה.
אבל השאלה שהקורא שואל את עצמו היא "אוקי, אבל מה אומר בעצם הטשטוש הזה?". הדיון על קו הגבול בין האמנות למציאות יכול היפותטית לכוון לכמה אמירות. כיוון אחד, וותיק, הוא הרעיון הרומנטי על האמנות כתחליף לחיים, כמקום קוהרנטי, תמציתי וזוהר המחליף את המציאות הכאוטית, המשעממת והאפרורית. כיוון שני הוא הפוך: האמנות מלמדת אותנו משהו על החיים, הן על דרך הניגוד (כמו מדאם בובארי שקוראת רומנים רומנטיים ומנסה, בהשלכות טראגיות, ליישם אותם בחייה) והן על דרך ההקבלה (האמנות מלמדת אותנו מה עיקר ומה טפל בחיינו). כיוון שלישי, עכשווי יותר, הוא הרעיון שכיום השכפול של המציאות באמנות ובמדיה, מונע מאיתנו נגישות למקור. המציאות שלנו ממוסכת על ידי אינסוף ייצוגים, כך שהיא אינה נגישה יותר ובעצם אבדה לעד. הרעיון הזה, שפותח על ידי ההוגה הצרפתי ז'אן בודריאר, מנצנץ כאן, אולי, בסיפור המוזכר על הצעירה שמפיצה באופן מלאכותי את בשורת שקיעת השמש ברחבי העיר. אולם יש אפשרות נוספת, והיא שהמעבר התדיר בין מציאות ודמיון, בין מציאות ואמנות, נעשה לשם השעשוע שבתעתוע עצמו. זה, כמדומה, הכיוון כאן, כיוון, שנציג ספרותי מובהק שלו הוא הסופר הארגנטינאי חוליו קורטאסר (שנדמה שגראור קרא אותו). הכיוון הזה הוא בעיניי משעשע אך ביסודו של דבר לא מהותי. התחכום השכלתני בהצבת השאלה אם הדמויות "אמיתיות" או לא, פחות חשוב מהאפקט הרגשי של הספרות, כלומר מהשאלה אם הדמויות מאושרות או לא.
תבונה של מספר שיודע לדון באושרן של דמויותיו מצויה כאן לפרקים. למשל, בסיפור על אישה, נשואה ואם, שנחנקת תחת עול תפקידיה המשפחתיים ונגררת לסף בגידה. התבונה של גראור כאן מתבטאת בהצגת אופציית הבגידה כמספקת פסיכולוגית לא פחות מהמעשה גופו. קונספט פסיכולוגי שחז"ל ביטאו בעמקות בביטוי "פת בסלו"; הידיעה שיש לך מזון באמתחתך מאפשרת לך לשאת רעב זמן ממושך, זמן רב יותר ממי שאין לו פת בסלו.
אותה תבונה שנגלית כאן לפרקים, בתוספת הביקורת החברתית השנונה לעתים, ובלוויית המיומנות והאקספרימנטאליות שמתגלה בסיפורים האונטולוגיים יותר (אלה שעוסקים ביחסי ייצוג/מציאות), הופכים את ספר הביכורים הזה לספר שראוי לתשומת לב. יש שני סוגי ספרים טובים בעולם: אלה שצריכים "להיכנס למצב" על מנת ליהנות מהם, להחליט שמתמסרים להם, ואלה שכופים את עצמם עליך, שאינך צריך "להיכנס למצב" של קריאה כי הם מכניסים אותך אליו בעל כורחך בכוחם. הכישרון הספרותי שמנצנץ כאן מעורר לעודד את הסופר הצעיר להצליח בעתיד לחצות את הקו, לא, לא בין הדמיון למציאות, אלה בין הסוג הראשון של הספרים הטובים לסוג השני.
מבקר חופשי 