מבקר חופשי

פורסם "במעריב" בדצמבר 2010

קודם כל שורה תחתונה: זה רומן מהנה. הוא שנון, הוא פקחי, הוא קצבי, הוא יצרי, הוא רגיש, הוא רגיש לשפה. בז'אנר הרווקה והעיר הגדולה, או: אליזבט בנט על גלולות, הוא מתבלט לטובה.

בעברית ישנו כינוי בוטה, חציו אנגלית חציו ערבית, אך שקשה למצוא לו תחליף ולכן אולי יסולח לי: סופיסטיכוסית. כזוהי הגיבורה האינטלקטואלית, המספרת לנו על חיי המין והרגש שלה מילדות לבגרות.

איך כותבים רומן על סקס? אני לא מתכוון איך מתארים יחסי מין בספרות, אלא איך כותבים רומן שהנושא המרכזי שלו הוא הסקס? איך מתבנתים, אם מתבנתים, את התשוקה לסיפור? "אנטי אדיפוס", של ההוגים הצרפתיים דלז וגואטרי, אם הבנתי אותם נכון (וזה לא היה קל, דלז!), האשימו את התיאוריה הפרוידיאנית בדיוק בזה: בניסיון לתבנת את התשוקה, להכניס את התשוקה לתוך סיפור, הסיפור המשפחתי האדיפאלי.

הרומן הזה הוא לא רק על סקס. הוא על סקס ועל פגיעה מינית ועל אובדניות וכאבי אהבה וחיפוש אחריה. זו אוטוביוגרפיה (בדויה) רגשית ומינית כאחת. אבל הרכיב המיני מרכזי ברומן ואני רוצה רגע להתעכב עליו, כי הוא מסביר לטעמי את הנקודה החלשה שלו. החולשה נובעת מהדרך בה הגיבורה (והסופרת מאחורי גבה) ממשמעת את הסקס, מתבנתת אותו. ליתר דיוק מאי הביטחון שמתגלה כאן לגבי המישמוע הזה. ניכר לטעמי היסוס, הגיבורה אינה חולשת בגאון על הפרשנות לסיפור חייה, אך מתראה ככזו. מצד אחד מספרת הגיבורה ש"הייתי יצרית מאד מאז שאני זוכרת את עצמי". מצד שני פורשת הגיבורה סיפור של פגיעה מינית מצד קרוב משפחה, אונס בגיל ההתבגרות וכן סיפור על קיום יחסי מין בגיל צעיר מאד עם בחור מבוגר ממנה בעשור. זו, כך נאמר לנו, הסיבה למיניות הבוטה שלה. "הצורך שלי לשליטה במציאות קיומי העלוב, התלוש והזמני, הפך עד מהרה למפלצת רעבתנית אשר תבעה ממני לפטם את קיבתה ללא תחתית בתפריט משעמם שהורכב ממנה אחת בלבד: אובדן השליטה העצמית של האחר. ככל ששליטתו בעצמו היתה מפותחת יותר מלכתחילה (בשל גיל מבוגר יותר, סמכות חברתית או מתוקף היררכיה, אישיות מאופקת, צירוף נסיבות המקשות אובדן שליטה) כך שמחתי יותר בתבוסתו שהיתה נצחוני". ויש גם פרשנות שלישית (קשורה אמנם לקודמת). הגיבורה נתנה ליסוד הגברי במיניותה את הבכורה: "למרות כמיהתי למגע אמת, רוח הפאלוס שהשתלטה עלי הפכה אותי לכל כך צינית […] שום תחת אנושי לא זר לי, כך הרגשתי". המשפטים האחרונים נכתבו כהסבר לכך שבהיותה בגיל עשרים סירבה הגיבורה להצעת נישואין. אבל לא צריך את כל האפארט הפסיכולוגיסטי בשביל להבין בחורה בת 20 שמסרבת להצעת נישואין, ועוד הצעה אידיוטית. כמו שלטעמי לא צריך תמיד להסביר ולתרץ יצריות, ולמה מישהי או מישהו "לא בשל" לקשר. אם להיות ציני, או ריאליסט, לרגע: ההוויה קובעת את התודעה. כשאת בת עשרים, וכוחך במותנייך, את לא ממהרת להיקשר. כשאת בת שלושים, ושעונך מתקתק בין מותנייך, "שעון שהצמידו לו שֵד" כתב מאיר אריאל על אותו מקום, את מגלה את קסמי האהבה והמחויבות והפשרה. אין כאן יותר מדי מה להסביר. אבל הצורך להסביר ולצדק את המיניות לא נובע רק מהעולם החוץ ספרותי. הצורך הזה נובע מכך שרומן צריך נרטיב ותבנית, ורומן שחיי המין עומדים במרכזו מצריך ארגון של המיניות בתבנית סיפורית.

אבל השורה התחתונה קופצת בראש: זה רומן מהנה. הנה דוגמה להתבוננות פקחית, שנונה ואכזרית בקבוצת העצמה פמיניסטית שהגיבורה משתתפת בה: "כל נקבובית בעורן של הקומרדיות זעקה תיעוב כלפי גברים, ובכל זאת הן נראו נעריות להפליא ודומות זו לזו להביך, כחושות וגרומות, אינן תופסות מקום משמעותי במרחב, מטשטשות את מתאר גופן בנעליים גסות ובמכנסיים רפויים ובבדים כהים, ואף מקצת העסיסיות שבהן קראו מלחמת חורמה על קימוריהן, מתמסרות לאותה תרבות ללא תחת". והנה דוגמה לרגישות לשפה. הגיבורה מחפשת שם לשימושה בצ'ט ומוצאת לבסוף את השם שלומית: "מדדתי ראשית את מיכל, שנקרא כמו כלי קיבול המפלל להתמלא, ואחר כך את נעה, על שם בת צלופחד, שצלילו לוחש כניעות, היענות ועונתי שתסופק, ואז אווה ויהודית ודיאנה וקליאו. הטה לבסוף את הכף אוסקר ויילד, שפותה על ידי שלומית לבגוד במאהבת הווירטואוזית שהיא השפה האנגלית".

ב

כמה מילים על חוויית הקריאה של גבר בספר הזה (שלא נעדר אמפטיה לגברים). טראגיקומי, למשל, לקרוא על מערכת היחסים האמוציונאלית הסוערת שמנהלת הגיבורה במשך תקופה בצ'ט עם גבר. הנקודה היא ההתלהבות שמגלה הגיבורה מהדיאלוג הווירטואלי עצמו ואכזבתה "שכל שיחה חברתית שפיתחתי בצ'ט הובילה במהירות לציפיות נוטפות זימה". קומי לעילא, ולא בכוונה, היא החלטת הגיבורה לנקום בגברים על ידי פיתויים המיני ולאחר המשגל נטישתם. בחלק מהמקרים, יש לשער, זו נקמה מתוקה במיוחד לננקמים. ולסיום: הרומן מציג את המיניות הגברית כמיניות מנותקת רגשית. נדמה לי שיותר נכון לומר שגברים מתאהבים במי שהם שוכבים איתה, אבל, לעתים, ההתאהבות הנה למשך המשגל בלבד.

שני אחים צרפתיים, המספר, ג'רמי, בן השמונה עשרה, ואחיו, כריסטי, בן השש עשרה, מאבדים את הוריהם העשירים בתאונת מטוס ומייד אחריה מתבשרים על ידי אגד נזירים טיבטים, החודרים בנימוס תקיף לאחוזת המשפחה, שכריסטי, נער חולמני ויפה, הוא המנהיג הרוחני, או שמא האל, העתיד להציל, אחרי שיילד מתוכו את רוחניותו בסיועם, את טיבט והעולם כולו. עוד בספר, אריאן, אהובתו האפלטונית-למחצה של ג'רמי ותשוקת גילוי עריות הומוסקסואלית בין ג'רמי לאחיו (ועל כך מייד).

האם העובדה שהספר הזה, ספרותית, לא כתוב טוב, פוסלת את בשורתו הרוחנית? הוא לא כתוב טוב כיוון שהעברית בו סינתטית, גם כשהיא צבעונית היא לא נושמת. לעיתים, בסמיכות לעילגות מסוימת, זו עברית מתהדרת במשלב מוגבה מעט אך מופשט ו"סיכומי", ולכן משלב החונק את האפשרות לחוש את תנועת הנפש: "כל כך היססתי לבקש שתבוא, ועכשיו שנעתרה, אני מוצף ברגשות חדשים אליה. אני יודע שאוכל להניח את ראשי על כתפה ולהירגע בעיצומה של תקופה מבעיתה ומערערת". ולעיתים, העברית לקוחה מהמקור העברי המשפיע ביותר על חלק מהכותבים הישראליים הצעירים: תרגומי סדרות מאנגלית ("'אנחנו צריכים לדבר', היא אמרה בתקיפות"). לעתים, העברית הזו מגלה חוסר רגישות לאטימולוגיה של הביטויים ("הכתה בי ההבנה שכבר כמעט חודש אנחנו חיים במעין פלנטה אחרת שאת חוקיה איש מלבדנו אינו מכיר"). והנה מקבץ מילים המופיעות בעמוד אחד ושהימצאותם יחד בסמיכות כזו צריכה לפסול כל יצירת פרוזה: "הנפש", "הזמן", "החושים", "סוערות", "מלהיט", "העתיק את נשימתי", "המעמקים", "הכי נסתרים", "הכי", "להתמזג", "נצחית", "האחת והיחידה". האם העובדה שזו, ספרותית, יצירה משעממת, זהו חטאה הספרותי העיקרי, ומשעממת בראש ובראשונה כיוון שכמאתיים מארבע מאות עמודיה מוקדשים לחזרה אינסופית על ביטויי אהבה של ג'רמי כלפי אחיו, בעוד כמאה אחרים מוקדשים לסירובו של האח למטמורפוזה שעובר האח, בעוד ברור לקורא שהסירוב הזה, בסוג כזה של ספר, הוא סירוב-לשעה שמייד ייפתר, האח יכיר הרי בטעותו, ותפקידו העיקרי של הסירוב הוא להוסיף את אותם מאה עמודים לנפח הספר, ובכן האם השעמום פוגם בבשורתו? אני חושב שכן. לא צריך להיות מנחם בן כדי לסבור שיופיו וחסכוניותו של התנ"ך תורמים לאוטוריטה של בשורתו המוסרית, ואילו יצירה שכתובה בארכנות ובטרחנות לא יכולה להיות חשובה רוחנית. אם כי רגישות לשפה בטקסט "רוחני" (כזו שקיימת במובהק, למשל, ב"לילי", של שלמה קאלו) אינה כשלעצמה ערובה לחשיבותו.

למען הסר ספק, הרעיונות הבודהיסטיים הפזורים פה ושם בספר, רעיונות על איון האני, עקרון אי-ההצמדות לעולם, החתירה להקלת סבל הקיום, הם מהרעיונות המופלאים ביותר שיצרה רוח האדם, ועוד בשלב מוקדם כל כך (לפני כאלפיים ושש מאות שנה). בקץ הימין, כשהאנושות תישפט על מעלליה, רעיונות אלה יתייצבו זקופים לשירות הסנגוריה. הבודהיזם אינו הבעיה.

ברומן הזה ישנו עירוב מרתיע ביותר של רגשות אהבת-אח תמימים ברגשות מגלי-עריות מוכחשים למחצה, ועירוב מרתיע לא פחות של רוחניות ותשוקת עריות. זה רומן בעייתי מאד, בתארו נסיקה רוחנית, הגבוהה ביותר שניתן לתאר, על רקע של עמק בכא פסיכולוגי, מציאות נפשית מתוסבכת ולא בריאה. למרות האופי השבתאי-פרנקיסטי של הטקסט, שיכול להיראות מסקרן על פניו, אני מדגיש שוב שהטקסט ארוך ומתיש, ממש כמו עבודה עצמית רוחנית, אם כי אולי משעמם יותר. הבעיה שלי עם גילוי העריות בטקסט אינה ייצוג הסטייה כשלעצמו, אלא העובדה שהטקסט אינו מתייחס לכך שזו סטייה. אם חושבים על כך שבמובן מסוים כל הכישרון הספרותי הווירטואוזי של נבוקוב ב"לוליטה", נולד על מנת "לפצות" על הבאתה של הסטייה הפדופילית בציבור, אגביותה של הבאת הסטייה כאן מעוררת אי נוחות. מה שמדהים כאן במיוחד הוא שמה שמטריד את המספר, ג'רמי, הוא הרגשות ההומוסקסואליים כשלעצמם, ופחות גילוי עריות. נדמה כי בתת המודע של הטקסט הזה, ההומוסקסואליות עצמה היא כבר גילוי עריות (הרצון להתמזג עם הדומה לך).

בכל אופן, כשחושבים על שתי התמות העיקריות ברומן: רגשות אהבה ותשוקה של אח לאחיו והפיכתו של בן-תמותה לגואל אלוהי של האנושות, לא ניתן להימלט מהתחושה שיש קשר תת-קרקעי ביניהן. על מנת להכשיר את רגשות התשוקה הלא לגיטימיים והחריגים, יש להפוך את מושאם לחריג המוחלט: כלפי אח שהנו אל ודאי שמותר להרגיש רגשות חריגים.

ב

מה שמעיב בדרך כלל על יצירות "רוחניות" מהסוג שלפנינו הנם התשוקה המגלומאנית, המוקסמות העצמית הנרקיסיסטית ו"הרצון לעוצמה" שמתגלים בהם. בכל יצירה שעניינה לידתו או התגלותו של משיח כזה או אחר, קשה להשתחרר מהרושם ש"המדיום הוא המסר": כלומר לא הטפותיו הספציפיות של המשיח עניינו את היוצר, אלא עצם קיומו של אחד חריג ומיוחד הניצב הרחק מעל בני תמותה רגילים. "המין האנושי אינו יכול לשאת יותר מדי מציאות", טען ט.ס. אליוט, והיצירות מהסוג הזה אינן יכולות לשאת את המחשבה של זניחות הקיום האנושי האישי, וצריכות להפוך אותו למופלא.

פורסם במוסף לספרות של "מעריב" בנובמבר 2010

מצב אידיאלי לקריאה הוא המצב של הצטננות התשוקה. הרפית תשוקת-הבעלות או תשוקת הדחיקה של העולם מפני האגו המתנפח או תשוקת החיכוך עמו (אני מדבר על מין), מפנה מקום להתבוננות (בעושרו, בסובייקטים המורכבים המהלכים בו, ביופי המילולי שכותב אותו).

לפנינו קובץ סיפורים, קובץ ביכורים, המוגדר על גב הכריכה, שלא בצדק לטעמי, "רומן בסיפורים". ההצדקה כביכול לכינוי "רומן" היא שחלק מדמויות המשנה בסיפורים מסוימים הופכות לדמויות מרכזיות בסיפורים אחרים וכיו"ב. אבל אין זה רומן, לא נוצרת אחדות אחת – תמטית או עלילתית – שמצדיקה את השם. הסיבה להגדרת הספר כרומן, בדומה להגדרת קובץ סיפוריה האחרון של קסטל-בלום כ"ספר", נובעת מהאימה המו"לית מסיפורים קצרים (לאחרונה, קראתי מאמר של יורם ברונובסקי ז"ל מ-1971, שמזכיר את התהייה האם הסיפור הקצר מת. מותו לכאורה של הסיפור הקצר הוא סיפור ארוך).

שלושת הסיפורים הראשונים טובים. הם טובים למי שתשוקתו כבר מצוננת. אין בכוחם לצנן תשוקה בעצמם. הם מספרים בגוף שלישי על שתי חברות, רחלי ומיכל. השתיים בורחות יחדיו מבית הספר היסודי בסיפור הראשון. בסיפור השני, מיכל, כשהן כבר בתיכון, מפתחת אנורקסיה בעוד רחלי עסוקה בתחקיר על קרב סטלינגרד. בסיפור השלישי, מיכל  האנורקטית מוצאת גאולה-לשעה בסיוע לקבוצת תיאטרון-חוצות. מה הופך את הסיפורים לטובים? קשה לנסח הסבר אחד. ישנה הצטרפות של דברים. למשל, הבלחות של הומור מעולה, כזה שמעלה גלים מתחתית הבטן, לא כזה שפועל רק על השפתיים. רחלי, השוקדת על חיבור על מלחה"ע השנייה, מאזינה בצמא ללב אוסטרובסקי, לשעבר חייל רוסי בסטלינגרד. הזקן, שזכה במאזינה צעירה, נזכר בלנה, בת גילה של המאזינה, חובשת שנהרגה בקרב, אך לפני כן הספיקה לסרב לו: "אני חושב שהיא הייתה מאלה, איך מכנים אותן, לסביזם, זה מה שאני חושב, שכן היה לילה אחד, כמה ימים לפני אותו לילה, שבו, אודה, ניסיתי גם אני, נו, את מבינה, לפרוץ את השער" (התגובה הרצינית והמהנהנת של התלמידה השקדנית מצחיקה לא פחות מהפומפוזיות של הזקן). חזק, למשל, התיאור של התפרצות אם האנורקטית על בתה ("את הורסת לנו את החיים"), שכמו הדוגמה הקודמת מבצעת באפקטיביות סיטואציה שקראנו כמותה. בחיות, מתואר המאבק בין מטפלת למטופלת (שגם כדוגמתו, עם זאת, קראנו), המצוד אחר "המשמעות" אליו חותרת המטפלת של מיכל, ושמיכל מסרבת לו ("את זאת שמחפשת משמעות, לא אני"). הגאולה-לשעה שמוצאת מיכל אצל להקת השוליים התיאטרונית מרגשת ממש. בייחוד, אולי, כי המושיעים בעצמם זקוקים לישועה. פה ושם מבליחים דיוקים, שאינם נצרכים מבחינת העלילה, אך מעניקים לטקסט "אפקט ריאליסטי", כמו שכינה זאת, כמדומני, רולאן בארת: "'דברי בקול רם, רחל, אני לא שומעת אותך', אמרה המורה תקווה והמשיכה לעקוב בעיניה אחרי קובי שזרק את הכדור לסל, 'יופי, קובי!'". כל הפסקה הרי לא נצרכת, כיוון שהמורה תקווה יכולה הייתה, לו רצתה הסופרת, לשמוע את רחלי כבר בפעם הראשונה. אבל הפסקה מדויקת להפליא ולכן נוצרה: המורה, שדעתה נתונה למשחק, בכל זאת לא שוכחת, מעשה אוטומט, את תפקידה המורתי, ומחליפה את "רחלי"ב"רחל". גם הציווי להרים את הקול, ניתן לשער, הוא טקסי ואוטומטי, כמו תיקון השם. הסיפור הרביעי גם הוא בשל, ונע בסוג של וירטואוזיות, בין שלוש תודעות: יעל, אישה צעירה המלמדת עברית באוניברסיטה אמריקאית, אנדי, תלמיד בכיתתה ונער מעט מסובב החוזה את בוא "יום הדין", ג'ואי, אחיו, הלומד גם הוא עברית ומנסה כוחו בכתיבת שירה עברית. הסיפור הזה, למרות שכקודמיו יש בו מטעמו של הסיפור "הכתוב כמו שצריך", כלומר מטעמה של סדנת כתיבה (ה"וירטואוזיות" המוזכרת), מצליח, בין שאר הישגיו, להעביר את הפער "האוקיינוסי", בלשון הסיפור, בין ישראלים ליהודים-אמריקאיים.

המחצית השנייה של הקובץ מתפוררת. אם חוויית הקריאה בספר טוב משולה לחוויית הנשיאה האימהית, שהפסיכולוגים מדברים עליה, הרי שמחצית זו אינה חוטאת ב"השמטה" מכוונת. אין רגשות גסים, אין כמעט קלישאות, אין דאוס-אקס-מכינה, יש תחושה שהסופרת מכירה טווח רגשות רחב דיו על מנת לשאת אותנו. במחצית השנייה הזו יש גם קטעים יפים. אבל הדילוג בסיפורים בין דמויות שונות ולא קשורות ממש ביניהן, וכן אופיים האטיודי של חלקם, יוצרים "השמטה" לא זדונית של הקורא.

בקצרה, לא קובץ ביכורים בוסרי. אלא קובץ שחלקו בשל וחלקו בוסרי.

ב

התשוקה היא חוש מישוש, היצמדות, ריצה מלחיתת לשון שוב ושוב לתוך העולם כמי שרץ לתוך קיר, או מוטב לתוך חלון ראווה. מישוש והיצמדות, שאינם מאפשרים פרספקטיבה (בניגוד לדעה המקובלת, מרשל מקלוהן, שונא גדול של המילה הכתובה, הגדיר את המדיום של הספר כוויזואלי, כלומר בנוי על העין הקוראת והמרוחקת ממושאה, ואת הטלוויזיה כמדיום לא ויזואלי, מדיום מישושי!). כיוון שפרקי הזמן שבהן התשוקה מצטננת הולכים וקצרים, כמדומה, בתרבות העכשווית, הבנויה על ליבוי מתמיד של הראשונה, מצטמצמים גם פרקי הזמן הנוחים לקריאה. במובן הזה, אני מבקש לטעון, סוגיית עתידה של הקריאה בתרבות שלנו היא סוגיה מוראלית.