מבקר חופשי

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

הפרסומות ברדיו שטחנו את המוח על הספר הזה עוררו בי, בצד הרצון לעבור לאי בודד נטול קליטה מכל סוג שהוא, את החשש שמדובר בעוד שיעור חברה במסווה של ספר. רמזים דקים כמו מתאבקי סומו רמזו שהספר הזה קשור באופן מעודן, מעודן כמו טחינה נוטפת בזווית פיו הלא מגולחת של אוכל פלפל ישראלי, לאירועים אחרונים מסוימים בהפגזת התודעה היומיומית המכונה אצלנו "אקטואליה”. כיון שספרו הקודם של אלבשן, “תמיד פלורה", היה ספר שעסק ב"אקטואליה" הישראלית באופן ישיר אם כי לא נטול עניין, החשש התגבר. אוי לא, חשבתי, רומן על חייל חטוף, שלבטח כולל "דילמה מוסרית" אם לשחררו, הדהמה של הקוראים הרכים באשר ל"ציניות" של התקשורת ול"תככים" ב"צמרת" על שיקוליה הלא ענייניים. הרי הרווח המשני הגדול של שחרור גלעד שליט, אמנם בפער גדול אחרי הצלת נפשו והקלת סבלה של משפחתו, הוא שה"אייטם" גלעד שליט השתתק סוף סוף (ואפשר להתפנות להפגין נגד חרדים או כל נושא אקטואלי אחר שימלא ולו לשעה את ריקנות הקיום הדוממת בצעקנות וברגשה חולפת). והנה, חששתי, מחייה הספר הזה את פרשת גלעד שליט ומפנה תביעה לתלמיד המנומנם: אתה בעד או נגד (העסקה)? על שיעור החברה הנצחי הזה של האקטואליה, בו משותפים האזרחים-החניכים, כתב כבר בשנות השבעים ההוגה, הניהיליסטי אך המתסיס, ז'ן בודריאר. שתיקתו המפורסמת של "הרוב הדומם", טען בודריאר, היא התנגדות אילמת ועקשנית של ההמונים לשידול האינסופי של המדיה והמגזר הפוליטי ליטול חלק בחברתי על ידי "התעדכנות" בלתי פוסקת, שידול שמוצג לאותם המונים תחת מסווה נאור של נטילת חלק בדמוקרטיה.
אבל הספר הזה, למרות היומרנות שבהבאת ציטוטים בראשי חלקיו מאפלטון ואדם סמית', התגלה, למרבה המזל, לא כ"פעולה" בתנועת נוער, אלא כמותחן קליל ומהנה-יחסית לקריאה (כשאני כותב "מהנה-יחסית" כוונתי לכך שלו לא הייתי מבקר לא הייתי קוראו עד תומו, כי זה לא מה שאני באופן אישי מחפש בספרים. אבל מתוקף תפקידי קראתיו עד תום והקריאה הייתה מהנה).
הספר, איך שהוא המילה "רומן" לא מסתדרת לי עם הז'אנר הקליל של המותחן, נפתח ברעיון מקורי שעלה במוחם של הממונים על החזרת חייל חטוף, סא"ל נמרוד גרין שמו, שחוטפיו מחזיקים בו במשך תשע שנים ולא יוצרים קשר עם השלטונות הישראליים בנקמה על הזלזול בהם בשלבים הראשונים של המשא ומתן. הרעיון הוא להמציא ארגון טרור שמחזיק כביכול באותו חייל חטוף ומנהל מגעים עם ישראל להשבתו. לא רק ארגון טרור יש להמציא, אלא גם נמרוד גרין פיקטיבי, על מנת שהמזימה תהיה אמינה יותר. התחרות המפתיעה שייתקל בה ארגון הטרור האמיתי תאלץ אותו, כך מאמינים בישראל, לצאת ממסתריו ולהכריז שנמרוד גרין האמיתי מצוי אצלם וכך יתאפשר לעלות על עקבותיהם. איני בטוח שהרעיון המקורי-באמת הזה של הממונים הנ"ל (ושל אלבשן) היה עובד במציאות, אבל בין דפי הספר מצליח הסופר לשכנע שהוא אינו מופרך. העניינים, כמובן, מסתבכים והסוף מפתיע (סוג של, כמו שאומרים).
אלבשן מנסה, לא בנחרצות יאמר לזכותו, להעניק לספר ערך מוסף ולכן, למשל, הוא דן (בקטנה, כמו שאומרים) בסוגיית הזהות המזרחית דרך דמותו של המחליף-המתחזה של גרין האשכנזי, או נוגע בסוגיית הכלכליזציה של החיים המתבטאת בייבוא מודל כלכלי, של תחרות בין ספקים, לאסטרטגיה שתביא לשחרור גרין, או מדרבן את גיבוריו האשכנזים לעקוץ זה את זה ביחס לארצות מוצאם במזרח אירופה (תמהני היכן, בשנות האלפיים, מלבד אולי בחברה החרדית או בדמיונם של כותבים לא אשכנזים מצוי עיסוק כזה בשאלה האם פלוני הגיע מגליציה או פולניה), או מוביל את גיבוריו לצטט שירה מפעם לפעם.
ישנה כאן אירוניה עבה כקורת בית הבד כשמתברר עד מהרה שהחייל החטוף הנערץ נהג להכות את אשתו. ישנה כאן פסיכולוגיה מגושמת ולא לגמרי אמינה כאשר המחליף-המתחזה של נמרוד גרין מתאהב באשתו של נמרוד גרין האמיתי. ישנו כאן חור גדול בעלילה כאשר אמצעי סודי שבאמצעותו מנסה ישראל להתחקות אחר החוטפים ואשר ממלא תפקיד סופר-מרכזי בעלילה אינו מובהר לקוראים ונותר עלום גם מעיניהם.
אבל ספרים כמו "תיק מצדה" קוראים, אם קוראים, בגלל הקצב המהיר, מקוריות העלילה (אך כזו הנשמרת בגבולות נוסחת הז'אנר), ההומור הגברי-סחבקי, דמות הגיבור הלוזר, אשליית ההסתופפות במסדרונות הכוח וגם בגלל הפטריוטיזם (ראש הממשלה של אלבשן הוא בן האליטה הישנה, סוג של יצחק רבין, המוצג בדרך אוהדת למדי). בקיצור, פגמים כדוגמת אלה שנמנו לעיל ישנם גם אצל ג'ון גרישם. שם אמנם ישנן גם, כצרי לנפש, יפיפיות סקסיות, שכאן, בישראל הדי-פוריטנית שמתאר אלבשן, מקומן נפקד, למרבה הצער.

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

There is no business like Shoah Business. לפחות בעולם המו"לות. הנה, אחרי "לבד בברלין", עוד ספר שעבר מסלול דומה: ראה אור לראשונה באירופה (הולנד) ב-1947 ומגיע אלינו אחרי שתורגם לאנגלית לפני כשנתיים והוכתר ב"ניו יורק טיימס" כ"יצירת מופת" ומחברו כ"גאון". יש כאן בהחלט סיפור גדול, אבל אין הכוונה לאיכות הנובלה (הצנועה): התופעה הזו מספרת סיפור על התרבות שלנו בכלל, על הספרות העכשווית בפרט ואולי בייחוד על מוסד ביקורת הספרות בתרבות העכשווית.
אבל כדי להבין מדוע סיפור ההתקבלות של נובלה כזו הוא-הוא הסיפור הגדול ולא הנובלה עצמה, צריך לומר קודם לכן כמה מילים עליה.
"קומדיה בסולם מינורי" מספרת, בגוף שלישי, על זוג הולנדי תם ולא מתוחכם, וים ומרי, הבוחרים להסתיר בביתם בזמן הכיבוש הנאצי יהודי, המכנה את עצמו ניקו. ניקו חלה בזמן שהותו במסתור ונפטר. בני הזוג צריכים כעת להיפטר מגופתו. ההיפטרות הלא מוצלחת מהגופה מסבכת אותם. ברור מדוע ספר כזה יתקבל בברכה בהולנד ב-1947. הוא מציג את ההולנדים באופן מחמיא מאד. וזאת למרות שבהולנד, חשוב לזכור, בצד גילויי אומץ מהסוג הזה, היה אחוז היהודים שהוסגרו להשמדה הגבוה ביותר במערב אירופה. הנובלה של קיילסון, יהודי גרמני שהיגר להולנד לפני המלחמה וחווה בה חוויות דומות לאלו המתוארות בנובלה, ושהספרות הייתה לו עיסוק משני בצד עבודתו כפסיכיאטר המתמחה בטראומה של ילדים (בעקבות מפגשיו וטיפולו בילדים יהודיים פליטים), מעוררת אי נוחות גם בכך שבני הזוג ההולנדים, הישרים שתוכם כברם, מונגדים כאן לאורח היהודי, שנתפס ככזה שמסתיר מהם סודות. קופסת סיגריות משובחות, נדירה כל כך בימי המחסור, מתגלה בין חפציו לאחר פטירתו. בכל אופן, זו נובלה נאה ועדינה, אכן מינורית, שרגעי התחכום-היחסי שמתגלה בה (מלבד גילוי הסיגריות המוזכר) הם שניים: העובדה האירונית שניקו נפטר במוות טבעי, בזמן שכל העולם מבקש את מותו הלא טבעי. והמפנה האירוני (אירוניה קלושה אמנם) שמתחולל כאשר נותני המקלט הופכים בעצמם לנמלטים. העובדה הראשונה שהוזכרה היא זו שיוצרת את הנימה הדקיקה (דקיקה מאד ולא ממש בעלת משקל) של קומדיה שיש כאן: ניקו מת מוות טבעי ומרי, טובת הלב אך האנושית, מהרהרת בכך שמותו גזל מהם ההזדמנות לחוש ולהפגין גאווה על הצלת יהודי עם בוא השחרור. זו, כאמור, יצירה מינורית נאה אבל בהחלט בהחלט לא "יצירת מופת" ומחברה בוודאי בוודאי אינו "גאון" (קיילסון כתב עוד ספר, "מותו של היריב", שטרם תורגם, אך תואר ה"גאון" ניתן לו גם על היצירה דנן). בעיקרו של דבר: זה ספר פשוט, על אנשים פשוטים, שעשו מעשה טוב בתקופה רעה.
אז כיצד להבין את ההתלהבות האמריקאית שסחפה את הספר הזה בסערה אל חופנו?
ראשית, תשובה אחת מצויה בגוף השאלה. ההתלהבות היא "אמריקאית". שם ההתעסקות בשואה מצויה בעשורים האחרונים, מאז סוף שנות השבעים, בגאות מתמשכת. כמובן, לפזורה היהודית באמריקה, ולנוכחותה הגדולה בתרבות האמריקאית, יש קשר לכך.
אבל עיקר ההסבר נעוץ לטעמי במקום אחר. השואה הפכה להיות במערב מעין דת חדשה. בעידן בו ההומניזם סופג מכות אנושות, ולא, לא בגין מרצחים נאציים, כי אם בגין תופעות עכשוויות לגמרי ובראש ובראשונה ביטול תחושת הקיום האינדיבידואלי בגלל כפיפותו של היחיד לכוחות כלכליים, תרבותיים וטכנולוגיים רבי עצמה, הזדעזעות מהשואה הפכה לדרך (כוזבת) להשבת אמונתנו בקדושת החיים, להשבת המשקל לקיום. מכיוון מעט שונה: העיסוק ברוע המוחלט נועד להפיג את כאבי הקיום השגרתיים, בייחוד בחברה תחרותית, באמצעות יצירת אמונה "הומניסטית" משותפת: כולנו כאחד נגד השואה!
ומכיוון נוסף: הקושי להרגיש, כשאתה חי בחברה תזזיתית, הלומת מידע ומדיה, תובע חוויה קיצונית על מנת שתוכל לחוש משהו. השואה מספקת חוויה כזו. וכאן נכנס העיוות שמאפיין היום חלק מביקורת הספרות. בפתח מאמר הביקורת הלא מרשים על קיילסון, שפרסמה הסופרת פרנסין פרוז ב-2010 ב"ניו יורק טיימס" (בפתח הדבר לספר העברי כותבת העורכת האחראית, אדר זאבי, בהתייחסה לביקורת זו, שעיתון זה “נחשב הטוב בעולם”; מהיכרותי המסוימת עם עמודי ביקורת הספרות בעיתון זה אני מרשה לעצמי לומר שדבר זה אינו נכון לגבי חלקים אלה בעיתון), מאמר שאחראי לחלק נכבד מה"הייפ" סביב הנובלה, היא כותבת כך: “למען קוראים עסוקים, טרודים או לא מרוכזים, שיש להם פנאי וכוח לרפרף על פני פסקת הפתיחה של הביקורת ותו לא, אגיד מיד ובבהירות המרבית: 'מותו של היריב' ו'קומדיה בסולם מינורי' הן יצירות מופת והאנס קיילסון הוא גאון". מבלי משים חושפת כאן פרוז את הסיפור הגדול האמתי: כולם עוסקים וטרודים ולחוצים בתרבות שלנו, והלומי מידע ומדיה. לשם כך חייבים להקצין את המסר. לצרוח "יצירת מופת לפניך!", “גאון עוד חמישים מטר!" (ועוזרת כאן מאד העובדה הקוריוזית-סנסציונית שבזמן כתיבת מאמר הביקורת הסופר, בן ה-101, עוד היה חי!). אחרת מי ישים לב היום לעוד ספר ממיליונים? צריך, בקיצור, ליצור "אירוע מדיה" לשם השגת תשומת לב כזו.
וכעת, מה מתאים יותר ליצירת "אירוע מדיה”, להגברת הווליום, מהשואה? הרי השואה היא בעצמה "יצירת מופת" (שלילית) של ההיסטוריה, ולפיכך היא מתאימה ככפפה ליד להכרזות מתלהמות של ביקורת ספרות מהסוג הזה. שיא הזוועה משודך לשיא המצוינות; עוד יצירת ספרות העוסקת בשואה מוכרזת כיצירת מופת.
קיילסון עצמו, כותבת אדר זאבי כעדות לצניעותו, חשב ש"הביקורת ההיא [בניו יורק טיימס] הייתה קצת קיצונית". הסופר הישיש בהחלט דייק.

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

כמה מהרומנים הגדולים של המאה העשרים הן יצירות שבהן התמודדו כותביהן עם התקווה, הפיתוי והאתגר של הקומוניזם. “1984” ו"חוות החיות" הן המפורסמות שבהן. אבל למרות שפעילותו ואישיותו של אורוול מרתקות, והן מרתקות בגלל שאורוול היה ונותר איש שמאל המתווכח על דרכו הנכונה של השמאל (לו היה איש ימין שמתנגד לקומוניזם הרי שפעילותו האנטי-קומוניסטית הייתה בנלית), הרי שהיצירות הללו עצמן אינן לטעמי המרשימות בז'אנר. זאת כיוון שאין בהן ויכוח פנימי. הקומוניזם נתפס בהן כעיוות חד וחלק. יצירה מרשימה נוספת בז'אנר היא "תקוות השיר", הממואר האדיר שכתבה נדייז'דה מנלשטאם , אשתו של המשורר אוסיפ מנדלשטאם, על חייה וחיי (ומות) בעלה תחת המשטר הסטליניסטי. אך גם בה אין ויכוח פנימי. היצירות המעניינות יותר הן אלה שקיימת בהן היטלטלות בין צידוד בקומוניזם לרתיעה ממנו, היטלטלות שיוצרת דרמה וטרגדיה. יצירה גדולה כזו היא, למשל, "מחברת הזהב", של דוריס לסינג, שגיבורתו עוזבת את המפלגה הקומוניסטית לא רק בגלל גילויי פשעיו של סטלין, אלא בגלל מה שהיא מכנה מחויבותה למוות הפרטי. גם ב“חסות" של סמי מיכאל, מיטלטל הגיבור בין מחויבותו למפלגה הקומוניסטית לרגשות לאומיים-משפחתיים. לכן זו אולי היצירה הפוליטית הטובה ביותר בעברית. "אפלה בצהריים" הוא אב-הטיפוס ליצירה מתלבטת מהסוג הזה.
הרומן ראה אור ב-1940, שנתיים לאחר שמחברו – הסופר, הפעיל והוגה הדעות הפוליטי, יליד 1905, יהודי-הונגרי שנולד למשפחה דוברת גרמנית ואף בילה תקופה בפלשתינה – עזב את המפלגה הקומוניסטית. אמנם בתחילה לא זכה הספר לתשומת לב רבה. אבל משנות המלחמה הקרה ואילך, כשהיחס לברית המועצות פילג את השמאל במערב אירופה, כשסארטר וקאמי כתבו בעצם חייהם ומריבתם האידאולוגית ביחס לקומוניזם את מה שהוא אולי רומן הרעיונות הפוליטי הגדול של המאה, זכה הספר לתשומת לב גוברת והולכת.
גיבור הספר הוא ניקולאי זלמנוביץ' רובשוב, ממנהיגי מהפכת 1917, אינטלקטואל ופוליטיקאי בכיר, שנאסר בזמן "הטיהורים" הסטליניסטים. הרומן מלווה את רובשוב מתחילת שהותו בבית הסוהר, לאורך חקירותיו ועד הסוף הלא נמנע. חלק נכבד מהפעילות ברומן הזה מתרחשת בין כותלי מוחו של רובשוב. זה רומן רעיונות שיש בו קצב ומתח של ספרות פעולה. קסטלר ניסה להבין מדוע כמה ממנהיגי המהפכה ולאחר מכן המשטר הסובייטי הודו במשפטים פומביים, שנערכו בעיקר בין 1936 ל-1938, בעברות נגד המשטר, רובן מופרכות בעליל. הנחתו היא שלא פחד פיזי הניע אותם לעשות כך, מה גם שהם ידעו שהודאתם לא תציל את עורם. טענתו של קסטלר ברומן הזה הנה שמאחורי ההודאות המפורסמות ומפילות האימה הללו, התרחשה דרמה פנימית עזה ואותה הוא מנסה לפרוס ב”אפלה בצהריים”.
רובשוב אכן נחלש באמונתו בדרכה של המהפכה לנוכח בגידתה ברבים מתומכיה ורצחנותה. אבל הוא נתון בספק: שמא היחלשות אמונתו הנה רכות לב שאינה במקומה, סנטימנטליות בורגנית שאינה מתמודדת באומץ עם המעשים שיש לעשות על מנת להשליט בסופו של דבר משטר צודק?האם אין "המטרה מקדשת את האמצעים"? רובשוב מתלבט לפיכך אם להודות בפשעים שלא ביצע, לא בגין רצונו להמתקת עונשו, אלא בגלל שנעוץ בקרבו ספק אם אכן הדרך האכזרית אינה הכרחית לקיום המהפכה. הודאה במה שלא ביצע (אך כן הרהר בו!) תהיה תאטרון מחנך להמונים שידבקו כך במהפכה ביתר דבקות. מי יערוב לו שהוא, בספקותיו ובהומניזם שלו, הצודק, ולא "מספר אחד", כפי שמכונה כאן סטאלין? הפיתוי להודות בפומבי הוא הרצון להמשיך ליטול חלק בהיגיון המהפכה המקריבה את הפרטים לטובת הכלל. לכן, למרות הבחילה שמעורר ברובשוב "מספר אחד" על שיטותיו הרצחניות, מתחולל בקרבו אותו קרב רעיונות פנימי.
מול תורת המהפכה, המדגישה שכל האמצעים כשרים למען המטרה, שעל מנת להביא לטובת הכלל יש להקריב פרטים רבים בדרך, נזכר רובשוב באנשים שונים שפגש בדרכו, תמימים ותומכי הרעיון המהפכני, שהמהפכה רצחה או הפקירה לגורלם. מול האידאולוגיה של טובת הכלל הוא מציב את מה שהוא מכנה "הפיקציה הדקדוקית", כינוי הגוף "אני". האם יש "אני" שקודם למהפכה ולכלל או ש"אני" זה הוא אכן רק "פיקציה דקדוקית"? מה שמעניין במיוחד בנקודה הזו, הגם שקסטלר אינו מגדיר בדיוק כך את הדברים, הנה הקרבה המביכה שישנה בין האקזיסטנציאליזם, התפיסה הנעלה שאינה מכפיפה את הפרט לאף אידאולוגיה, לליברליזם הבורגני, בה נתפסת החברה כאוסף של פרטים שעל המדינה והכלל להצר כמה שפחות את החירות שלהם. לכן, למרות שרובשוב קרוב יותר לעמדה האקזיסטנציאליסטית, הרואה כטעותה של המהפכה את מחיקת אותה "פיקציה דקדוקית", "האני", הוא אינו משוכנע שזו אכן טעות.
כיצד להתייחס ליצירה הקלסית הזו ב-2011? למרות שבשנים האחרונות עמדות שמאל כלכלי חוזרות, למרבה השמחה, להיות רלוונטיות, הרי שאין מדובר, תודה לאל, בשיבה לרדיקליות הרצחנית הבולשוויקית. העולם המסוייט הזה עבר מהעולם. או כך יש לקוות. על אף זאת הספר הזה נותר חריף ומעורר. גם בגלל מה שניתן לקרוא לו איכות ספרותית גרידא, המתח הבסיסי שנוצר אצל הקורא העוקב מקרוב אחר אדם המתקרב באופן מבהיל למותו, הדיוק עתיר הניואנסים שיש במעקב של קסטלר אחרי ימיו האחרונים של רובשוב. אך גם בגין עוצמת הרעיונות המבוטאים ברומן, שעל אף שהתרחקנו מהם בחיי המעשה, הרי שמבחינה פילוסופית-עקרונית הם רעיונות טעונים והעימות וההתגוששות ביניהם רושפי אנרגיה.

פורסם במדור לספרות ב"שבעה ימים" של "ידיעות אחרונות"

קריאה של רומן היא תהליך. אמנות המילה, כפי שהגדיר זאת כבר לסינג במאה ה-18, היא אמנות המתפרשת על פני הזמן. בניגוד לאמנויות הפלסטיות שבדרך כלל נתפסות בעיני המתבונן בבת אחת. אני רוצה לחלוק אתכם, בהתאם לכך, את התהליך שעבר עלי בקריאת הרומן החדש של פול אוסטר, שראה אור בארה"ב לפני שנה וכעת תורגם (הגלובליזציה, כפי שכתבתי בעבר, נוכחת במלוא עוצמתה בשוק הספרים המתורגמים ומתבטאת בקיצור הזמן בין יציאתו של ספר בארץ מוצאו ליציאתו מחוצה לה).
לתהליך שעבר עלי בקריאה ארבעה שלבים.
בשלב הראשון, כשאוסטר מספר על מיילס הלר, בן ה-28, העובד בפלורידה ב"חיסול בתים", כלומר בניקיון אלפי בתי מגורים שקוניהם לא עמדו בתשלומי המשכנתה עליהם בעקבות המשבר הכלכלי של 2008, חשבתי לעצמי שזה הולך להיות רומן מעניין ורלוונטי. הלר המשכיל ברח, בנסיבות שמתבהרות אט אט, ממשפחתו הניו יורקית האמידה וחי חיי נווד ברחבי ארה"ב עד שמצא את עצמו בפלורידה, מאוהב ואחר כך חי עם פילאר, בת ה-17, בת שאפתנית ונבונה למהגרים קובניים מהמעמד הנמוך. יש משהו מלהיב, במיוחד לקורא ישראלי, ביכולת של אדם בארה"ב להיעלם ככה ברחבי הארץ הענקיים ולהתחיל את חייו מחדש. יש משהו זר לקורא ישראלי באב אמריקאי שלא דולק מייד אחר בנו הנמלט ומחזירו אליו, כמו אביו של מיילס. אך בעיקר היה נראה מבטיח העיסוק ב"פריפריה" הפלורידיאנית. הרי ניתן לתאר את המשבר הכלכלי של 2008 ככזה שהתחיל ממזימת ענק של הפיננסיירים האמריקאיים ואנשי וול סטריט להונאת המעמד הבינוני והנמוך, הונאה באמצעות נתינת משכנתאות זולות בלי לפרוש בפני לוקחי המשכנתאות את מגוון הסיכונים שנלוו ללקיחתן. אוסטר, כך היה הרושם בהתחלה, בחר לעסוק בצד הכמעט לא מיוצג בתיאור המשבר הכלכלי: חייהם ההרוסים של נוטלי משכנתאות הסאב-פריים. הנטייה הזו לעבר הפוליטי נראתה גם כעדות מעניינת ליחסים בין הספרות ורוח הזמן. אוסטר, סופר טוב אך לא ברור לי למה הוא ידוע לקורא הישראלי הרבה יותר מסופרים אמריקאיים מרכזיים בהרבה ממנו כדוגמת נורמן מיילר וג'ון אפדייק, עסק, בספריו המוקדמים, לפחות אלה המוכרים לי, במקריות והשלכותיה על הפרט. הפוליטיקה לא העסיקה אותו.
אלא שעד מהרה בונה אוסטר את העלילה כך שמיילס יחזור לניו יורק. זה השלב השני בתהליך הקריאה שעברתי והשלב הזה התאפיין באכזבה. כאילו תפסתי את אוסטר בחוסר יכולת לכתוב על הפריפריה ולכן ביצירת אמתלה, אמנם אמינה, שתביא את גיבורו למחוזות המוכרים לו. יש משהו סימפטומטי בכך, חשבתי לעצמי בשלב השני, שספר שמבקש לעסוק בפרובינציה ובמשבר הכלכלי לא מצליח להינתק משורשיו המעמד-בינוניים-האינטלקטואלים, בכך שסופר ניו יורקי כמו אוסטר לא מצליח לצאת מהמילייה שלו.
אלא שמהר מאד הגיע השלב השלישי וקרנו של אוסטר עלתה שוב בעיניי. הלכה ובצבצה האפשרות שאוסטר הולך להמחיש ברומן הזה רעיון מבריק: את אי ההבדל שקיים בעצם כיום בין הפריפריה האמריקאית הענייה למעמד הבינוני הניו יורקי. זאת כי אוסטר מוליך את גיבורו לברוקלין, בה חברו מנוער עומד בראש קבוצת סקווטינג, קבוצה קטנה של צעירים שפלשו לבית נטוש בברוקלין וגרים בו על מנת להיחלץ מהמלחציים של שכר הדירה הניו יורקי. הקבוצה מורכבת ממה שניתן לכנות העניים החדשים: אמנים וסופרים, דוקטורנטים במדעי הרוח, הוגים חברתיים, כלומר אותה קבוצה באוכלוסיה, קבוצה משכילה כמובן, שמעזה ללכת אחר נטיות לבה בעיצוב חיי העבודה שלה ולא להיכנע לדרישות השוק. וואו, אמרתי לעצמי, אוסטר הממזר הזה! הוא מנסה לחבר כאן את הפריפריה לניו יורק! להציג את אנשי הרוח והאמנים כפרולטרים החדשים, חיבור בין הפרולטריון לבוהמה, שבשליש האחרון של המאה העשרים איבד מהתקפות שהייתה לו בעבר ואולי הוא שב בשנים האחרונות.
אלא שאז הגיע השלב הרביעי והאחרון. בשלב זה התברר לי כי מה שחשבתי שהוא ניסיון מבריק של אוסטר לקרב רחוקים, הנו פשוט רומן שסובל מאי לכידות. לא נוצרת ממוקדות תמטית ברומן והקורא תוהה על מה בעצם הסיפור: על יחסיו של מיילס עם הוריו, בני המעמד הבינוני-גבוה, המאופיינים ברגשות אשם וחוסר יכולת תקשור? ואולי הסיפור הוא על הפרובינציה ויחסיה עם מנהטן? ואולי על אותם עניים חדשים? אוסטר לא הצליח ליצור אחדות אורגנית מחלקיו השונים של הרומן שלו ואלה נותרים בבידודם ומצורפים זה לזה רק באופן טכני.
כדי לאזן את האמור לעיל, צריך לומר שהרומן מהנה לקריאה. היחס של אוסטר לדמויותיו אנושי וחם והחמימות הזו מדביקה את הקורא שמתעניין לפיכך בגורל הדמויות. הנעת הסיפור חלקה ומרשימה כצפוי. יש כמה רעיונות מעניינים הפזורים ברומן. בינג ניית'ן, חברו של מיילס, יוצא נגד רעיון הקדמה הטכנולוגית: “אם עדיין קיים בכלל רעיון שהאמריקאים תמימי דעים לגביו, הרי זה האמונה בקדמה. הוא [בינג] טוען שהם טועים, שההתפתחויות הטכנולוגיות של העשורים הקודמים רק צמצמו למעשה את אפשרויות החיים. בתרבות השימוש החד-פעמי שנולדה מחמדנותם של תאגידים תאבי רווחים, הולך הנוף ומתרפט, הולך ומתנכר, הולך ומתרוקן ממשמעות ומכל תכלית מגבשת". בינג מקים עסק שלו הוא קורא "בית החולים לדברים מקולקלים" ובו הוא מתקן חפצים מעידנים קודמים: מכונות כתיבה ידניות, עטים נובעים, פטפונים וכדומה. כפי שאני חוזר וטוען, כמעט כל ספר משמעותי או החותר להיות משמעותי היום עוסק, במידה כזו או אחרת, בעתידה של הספרות ותרבות הכתב. גם כאן נרמז שספרים הם מוצרי עבר, בדיוק כמו החפצים שבינג מתקן, אבל שדווקא עובדת היותם אנכרוניסטיים מאפשרת להם להיות אופוזיציה לוחמת בהווה.
הרומן, אם כך, בהחלט אינו רומן לא טוב. אבל הוא אינו מגובש מספיק והסיום המעט מוזר שלו רק מוסיף לתחושה הזו.