הרהורים בעקבות קריאת "עד שיום אחד", של שמי זרחין ("כתר")

כאן מופיעה הרשימה

פברואר 15, 2012 – 2:29 PM קטגוריות: Uncategorized | תגובות (4)

על "טירזה", של ארנון גרונברג, הוצאת "ספריית פועלים" (תרגום מהולנדית: רחל ליברמן)

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

מה שקרה לי עם הספר הזה לא קרה לי הרבה. 350 העמודים הראשונים נקראו בהנאה רבה ואף בהתפעלות. אך 50 העמודים האחרונים הרסו מבחינתי את הספר. זה לכאורה לא הוגן. יכולתי לכאורה לומר שאם קרוב ל-90% מהרומן הם טובים מאד לא יכולים קצת יותר מ-10% שלו להרוס אותו. לכל היותר יכולתי לומר שהם העבו על התרשמותי. אבל אצלי זה לא עובד כך. רומן טוב יוצר אצלי בתודעה, בד בבד עם חקיקה בה של טקסט מוצלח, גם דמות של סופר אשף. זו לא דמות קונקרטית. זה לא ארנון גרונברג הביוגרפי. זו דמות שהקורא, במקרה הזה אני, יוצר בדמיונו מתוך הטקסט. דמות של סופר אשף ומשרה ביטחון שעליו אני יכול להישען בבטחה. אולם מרגע שנחשף פגם משמעותי בטקסט, משול הדבר לפגם אישיותי שלפתע נחשף בדמות של אדם שאנו מכירים, מוקירים ואף מעריצים. הקסם פג בבת אחת. האדם חדל להיות האישיות הפלאית שדמיינו שהנו. הוא הופך להיות בשר ודם כמונו. ועל בשר ודם כמונו אי אפשר להישען. אנחנו מנסים ללמוד לעשות זאת בחיים – אבל בספרות איננו (אני) מוכנים להתפשר.
הסופר, ארנון גרונברג, בן ארבעים ואחת, הוא מבכירי סופריה של הולנד היום. גרונברג הוא סופר ואינטלקטואל פורה, שזה כבר התרגום הרביעי של ספר פרי עטו לעברית. קראתי בעבר את ספרו "מבקש המקלט", שעשה עלי רושם גדול. ספר פסימי-שופנהאוארי חסר פשרות. את גרונברג ניתן לשייך לגל של סופרים צעירים או צעירים יחסית, גל שניתן לכנותו הניהיליזם האירופאי החדש (חדש ביחס לניהיליזם האירופאי של מפנה המאה העשרים). לגל הזה שייכים סופרים כמו וולבק ואמילי נותומב, ובדור המבוגר יותר אלפרידה ילינק, תומס ברנהרד ואולי פטר הנדקה. הכתיבה של הסופרים הללו סטירית-קומית וחומצתית, הם מתבוננים בחברה ואף ביחידים במיזנטרופיות, יש להם משיכה אל המגעיל ואל הייאוש. אך מהעיסוק בדוחה, ברקוב ובמדכא עד עפר, הם יוצרים קתרזיס מיוחד אצל הקורא. הקורא מתחייה אחרי מותו-כביכול בזמן הקריאה, כמו אותם אלים מיתולוגיים שיורדים לשאול על מנת לעלות ממנה בכוחות מחודשים. במובן הזה הניהיליזם הזה, חשוב לומר, הוא חלק מהתרבות, למרות שהוא בז לה כל כך לכאורה. לספרות הזו יש תפקיד פסיכולוגי-חברתי מובהק. הספרות הזו מאפשרת חופשה ממוסכמות ופריקת עול השאפתנות והתקווה. בתום החופשה פורקת העול חוזר הקורא אל החברה והתרבות כשהוא רענן יותר.
350 העמודים הראשונים מציגים את הניהיליזם האירופאי החדש במיטבו. הגיבור (הרומן מסופר בגוף שלישי) הוא יורגן הופמייסטר, כבן שישים, עורך דהוי של ספרות מתורגמת בהוצאת ספרים. אשתו של הופמייסטר נטשה אותו, חסכונותיו כלו בעשן ב"קרן גידור" (מושג, שכמו רובנו, הופמייסטר מתקשה להבינו), הוצאת הספרים בוחלת בשירותיו והוא חי למעשה רק למען בנותיו, ובעיקר למען בתו הצעירה והמוצלחת, טירזה. חלק גדול מהרומן מתרחש במסיבת סוף הלימודים של טירזה, רגע לפני שבת ה-18 יוצאת עם חברה המרוקאי, שוקרי, לטיול באפריקה. הצעירים עודם אידאליסטים, אכפת להם מאפריקה, מהרהר הופמייסטר, אבל הם ייגמלו מזה. היחס לזרים בהולנד, על הגזענות הכרוכה בו, העסיק את גרונברג גם ב"מבקש המקלט". כאן הופמייסטר מתעקש לכנות את שוקרי מוחמד עטא, שמו של מנהיג מתקפת הטרור ב-11 בספטמבר.אבל העיסוק בגזענות אינו צדקני ומשעמם, אלא מעמיק ומצחיק. הומור הוא הרי סוג של אינטליגנציה.
גרונברג מפליא בארסיותו ברומן הזה, שאינו נעדר חמלה עם זאת. הומור קודר נפלא מצוי בתיאור יחסיו הפרוטסטנטיים-קמצניים של הופמייסטר עם דייר המשנה בביתו. הומור לא-קודר נהדר מצוי בתיאור הכנותיו המדוקדקות של הופמייסטר למסיבה, בה הוא מייעד לעצמו את תפקיד המארח-המשרת הכנוע. האהבה החונקת שלו לבתו הצעירה מתוארת בדקות מספקת. יחסיהם המורכבים של הופמייסטר ואשתו מלאי בוז הדדי בוטה, מביך בבוטותו עד שהוא מצחיק (וזו מחמאה), אך גם קושרים את השניים באופן נואש. הוויתור הגדול של הופמייסטר על חייו, נכונותו "ללמוד למות" (רמיזה למונטיין), קתרטית. הרומן חריף מאד ואינו משעמם לרגע.
אבל אז בא הסוף ומקלקל הכל. לטובת אותם קוראים שיבחרו לקרוא ברומן, אנסה לדבר באופן מופשט שלא יחשוף יותר מדי. הקלקול בסוף מורכב מקלקול קטן וגדול. הקטן יותר הוא שהרומן הזה, שיש לו תשתית של ביקורת תרבות משתמעת מעניינת מאד, מעלה את ביקורת התרבות לגוף הטקסט לקראת סופו. הדיבור המפורש שלה מקהה את עוקצה, נחווה כשטחי וגם נראה "מודבק" לדמויות המופנמות, בהינשאו כעת מפורשות מפיהן. אבל הקלקול הגדול יותר הוא השינוי שעורך הרומן באופי הדמויות הראשיות. אלה הופכות מדמויות רגילות יחסית, אם כי נוירוטיות ואומללות, לדמויות פסיכוטיות המסוגלות לכל מעשה שלא ייעשה. פלובר כתב באחד ממכתביו שלעולם לא יכתוב על עצמו, כי גוסטב פלובר לא מעניין אף אחד, גוסטב פלובר הוא יוצא הדופן, הלא-נורמלי, ועניינה של הספרות הוא האופייני והשגור. פלובר ודאי טעה ביחס לעצמו, ויעידו מכתביו הנקראים בעניין לא פחות מהרומנים שלו (אולי יותר). אבל ככלל, אני סבור שהפתולוגי, הפסיכופתי, המופרע, הם סנסציוניים אבל מעניינים הרבה פחות מהאומללות הרגילה של חיי היומיום.

פברואר 14, 2012 – 8:48 AM קטגוריות: שבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (4)

הסקר על מידת הדתיות של היהודים הישראליים

פורסם ב"מוצש" של "מקור ראשון"

הסקר שנערך בידי המכון הישראלי לדמוקרטיה וקרן אבי חי ולפיו, נכון ל-2009, 80 אחוז מהישראלים מאמינים באלוהים, עורר ריגשה באגפים הליברליים שלנו. הסקר מצביע על מגמת עלייה במידת הדתיות בעשור האחרון. אני אדם לא מאמין. אבל אני מסרב להתרגש. עוד לא שוכנעתי שמאי אמונה באלוהים צמחה טובה גדולה לאנושות. לא צריך להיות קיצוני כמו דוסטוייבסקי ולסבור שהכפירה הנה אסון מוסרי, כי "אם אין אלוהים – הכל מותר", בכדי לפקפק בהישג-כביכול שיש לאנושות שהגיעה להכרה בכך שהיא לבדה כאן על פני האדמה. גישתו של פרויד, שראה באבדן האמונה בגרות נפשית של האנושות, בגרות שלפי תפיסתו המפוכחת כרוכה תמיד בוויתור כואב על פנטזיות הילדות, מתקבלת יותר על לבי. אבל כיוון שסוגיית ערכו של הוויתור על פנטזיות הילדות הנה סוגיה לא פתורה אצל רובנו – אם אלו פנטזיות גרנדיוזיות, פנטזיות על ייחודנו או אחרות – סוגיה לא פתורה, כמדומה, גם בהגות הפסיכואנליטית שאחרי פרויד, אני משתמש בתפיסתו של פרויד נגד פרויד עצמו וסבור שטרם הוכח שהוויתור על הפנטזיה הזו הופך את הקיום האנושי ככלל למספק יותר. לא מזמן ראה אור ספר שיחות עם סופרים ביחס לאמונה באלוהים בשם “מי מאמין”. באחת השיחות בספר סיפרה הסופרת האמריקאית פאולה פוקס, שמגדירה את עצמה כלא מאמינה, שיום אחד כשהתנגשה בטעות בשליח ביקשה ממנו סליחה. השליח נזף בה: “לעולם אל תבקשי סליחה, זו עדות לחולשה!”. אני חושבת, אמרה פוקס, שההערה שלו מסגירה היעדר חינוך דתי. אני מזדהה עם הטענה הזו. הרי כשאנו, חילונים ודתיים, מבקשים לתאר מישהו שהתנהגותו שחצנית ואנוכית, אנחנו אומרים ש"פלוני – אין לו אלוהים". אנחנו לא אומרים: “פלוני – אין לו ערכים ליברליים". איננו אומרים "פלוני – אין לו סופר-אגו". השפה מכירה בכך שיש קשר מסוים בין אמונה להתנהגות מוסרית.
אבל דווקא משום כך, כלומר משום שהאמונה באלוהים אכן יכולה לשמש כרסן מוסרי, מצאתי את עצמי מודאג מנתון אחר שבסקר. לפי הנתון הזה 70 אחוז מהיהודים הישראליים מאמינים שהיהודים הם "העם הנבחר”. כעת, בתוך עמנו אנחנו יושבים. אנחנו יודעים שאולי איננו גרועים משאר העמים, אבל קשה-קשה לטעון שאנחנו טובים מהם. גם רבי יצחק מברדיצ'ב, "סנגורן של ישראל", אני משוכנע בכך, היה מתקשה לטעון כך היום. אנחנו מדינה עם הפערים הכלכליים הגדולים ביותר בעולם המערבי. אצלנו – ידו של איש באחיו, ואם לא באחיו ממש הרי שבכיסו. אנחנו שוללים זכויות בסיסיות מעם אחר, וגם אם אנחנו בעלי השקפה ימנית וסוברים שאין לנו ברירה אלא לעשות זאת, אני סבור שאנחנו יכולים להכיר בכך שהמצב הזה רחוק מלהיות אידאלי. אפילו מבחינה אסתטית גרידא, חוצותינו אינן נאות ואיננו יודעים לשמר את יפי ארצנו. לטעון שאנחנו העם הנבחר סתם כך, ואינני מתייחס לגישות מתוחכמות יותר ולפיהן אנחנו העם הנבחר בפוטנציה בלבד (“אומה זו משולה לעפר ומשולה לכוכבים, כשהן עולים עולים עד לכוכבים, כשהן נופלין נופלין עד עפר”, כדברי חז”ל), גישות שאינן, יש להניח, מוכרות למרביתם-ככולם של משיבי הסקר, הרי זו הכחשה מגוחכת מצד כל מי מאיתנו שביקר ולו ליום אחד באחת מארצות המערב המתוקנות, שהנן "נבחרות" הרבה יותר מאיתנו בפרמטרים רבים. אמונה נאיבית שאנחנו "עם נבחר" מעודדת התנהלות נרקיסיסטית ואטומה. התנהגות שהינה גם מסוכנת מבחינה קיומית גרידא: מי שחושב שהוא "עם נבחר" עיוור לסכנות האורבות לקיומו מתוך אמונתו המופרזת והמופרכת בכוחו. אם כל ערס, פרחה או פקאצה ישראליים מצויים, גם אם לא רצויים, אם כל סתם-אחד מאיתנו, שמשתדל לגמור את החודש ולהתנהל איכשהו בחיים האלה, חושב שהוא עם נבחר, התוצאה יכולה להיות בדיוק אותה התנהגות שחצנית, אנוכית ודורסנית, שאותה אמונה באלוהים יכולה כאמור לסייע במניעת צמיחתה.
בקיצור, יש סתירה בין שתי תוצאות הסקר: מי שחושב שהוא "עם נבחר" יכול בקלות להגיע לכך ש"אין לו אלוהים".

פברואר 11, 2012 – 8:40 PM קטגוריות: מגזין "מוצ"ש" של "מקור ראשון" | תגובות (12)

טור פרשני על ענייני אקטואליה

כאן טור פרשני על ענייני אקטואליה

פברואר 9, 2012 – 9:23 AM קטגוריות: Uncategorized | תגובות (19)

על "סטונר", של ג'ון ויליאמס, הוצאת "ידיעות ספרים" (תרגום: שרון פרמינגר)

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

התופעה המו"לית המעניינת ביותר בשנה החולפת היא התקבלותו המפתיעה של הרומן "סטונר" בקרב הקהל הישראלי. הרומן, שראה אור בהוצאת "ידיעות ספרים" רק בספטמבר האחרון (בתרגומה הטוב של שרון פרמינגר), מכר עד היום 25,000 עותקים. הוא נמצא כבר 16 שבועות בטבלת רבי המכר של החנויות הפרטיות, כשבארבעת השבועות האחרונים הוא במקום הראשון, 16 שבועות בטבלה של סטימצקי (שם הוא נמכר במבצע) ו-4 שבועות בטבלה של צומת ספרים (שם הוא אינו במבצע). אי אפשר כמובן להתעלם מהעובדה שהמבצעים בסטימצקי דחפו את הרומן, אבל מכיוון שהרומן נוכח בשלוש טבלאות רבי המכר (ומכיוון שיש עוד ספרים רבים במבצע) – אי אפשר לתלות את התקבלותו רק במבצעים.
מה שמעניק לניסיון-פענוח חידת התקבלותו החמה של "סטונר" מוטיבציה מיוחדת, הנה העובדה שזהו פשוט ספר טוב מאד. רומן כתוב בחומרה לא מצויה, נעדר סנסציוניות, ושנושאו, במידה רבה, אליטיסטי.
"סטונר", של הסופר האמריקאי ג'ון ויליאמס (1922-1994), ראה אור בארה"ב כבר ב-1965, אך טבע שם בים רומנים אחרים או נידף ברוח-התקופה שעיינה את סגנונו הפשוט והישיר. הוצאתו מחדש לאור ב-2003, בסדרת הקלסיקות של ה"ניו יורק ריוויו אוף בוקס", הניבה בארה"ב התייחסות ביקורתית רבה. הרומן מספר בגוף שלישי ובפשטות כמעט מתריסה, כמו-טולסטויאנית (הפשטות הביוגרפית של "ילדות, נעורים, עלומים" לטולסטוי), על חייו של המרצה לספרות ויליאם סטונר מנערות מאוחרת עד מותו בשנות החמישים. הרומן עוקב בצורה כרונולוגית קשיחה, מפליאה באי תחכומה, אחרי חיי הגיבור, הכוללים הכבשות לא צפויה בקסמי הספרות, נישואים אומללים, תככים אקדמיים, סיפור אהבה שמחוץ לנישואין, גסיסה ומוות. ישנם ברומן כמה הגיונות מאלפים על מהותה ואופייה של הפעילות האקדמית, כמו תיאור יפה מאד, תיאור התגלותי, של רגע המרה של אדם לספרות. אך עיקר מעלתו של הרומן אינה בהפרזות הגותיות או ברגעי אפיפניה, אלא דווקא ביובשנותו כביכול, בצעידה עקב בצד אגודל אחר חייו של אדם. הבינוניות-לכאורה של ויליאם סטונר, הופכת באמצעות החקירה והדרישה המדוקדקות של ויליאמס, לחד-פעמיות. אחרי מותו של סטונר ועם תום הקריאה ברומן, מעניק המחבר לדמותו הראשית חסד של אמת והופכו אכן ל"גיבור". לא הייתי מפריז ואומר ש"סטונר"הוא "רומן מושלם", כפי שטוענת אחת הביקורות האמריקאיות שבכריכתו, אבל זהו בהחלט רומן מצוין.
מניין המשיכה של עשרות אלפי קוראים ישראליים אל הרומן הזה? רומן שצאתו לאור לא לוותה בכתבה "חושפנית" בעיתונים, שכותבו אינו סלבריטאי, שקריאתו אינה דווקא קלילה ואף אינה כומסת תפניות תזזיתיות "מפתיעות" ותיאורים "עסיסיים"? מכיוון אחר: מדוע הוטב גורלו מספרים מצוינים רבים אחרים שרואים אור אצלנו ונותרים בחשכת האנונימיות?
שני מאפיינים מרכזיים של "סטונר" יכולים אולי לשפוך אור על הקושיה הזו.
הראשון הוא יושרו הקיצוני של הרומן. הדרך בה בחר ויליאמס לספר את הסיפור הנה, כאמור, לינארית במפגיע. למשל, אין כאן מצד אחד שום ניסיון מתוחכם לפתוח במה שכונה בפואטיקה של העולם העתיק "In Medias Res”, כלומר: באמצע הדברים, ומצד שני אין כאן שום ניסיון לרמז על סוד כלשהו שיתגלה בעתיד. האמצעי הראשון, שכל רומן בלשי כמעט משתמש בו (הגופה בפרק הראשון שולחת אותנו לעבר), נועד לפתות את הקורא להמשיך בקריאה וכך לגלות את מה שקרה באותו עבר. האמצעי השני, שגם הוא מצוי בטהרתו ברומן הבלשי, מפתה את הקורא בהבטחה לפתרון התעלומה בעתיד. אבל אצל ויליאמס – ההפך המוחלט. כך נפתח הרומן: “ויליאם סטונר החל את דרכו באוניברסיטת מיזורי כסטודנט לתואר ראשון, בשנת 1910, כשהיה בן 19. כעבור שמונה שנים, בשיאה של מלחמת העולם הראשונה, קיבל תואר דוקטור לפילוסופיה והתמנה למרצה לספרות באוניברסיטה הזאת, ובה לימד עד מותו, ב-1956. הוא לא התקדם מעבר לדרגת מרצה בכיר, ומעטים הסטודנטים שזכרו אותו בבירור אחרי שלמדו באחד הקורסים שלו". הרומן מתחיל בפשטות בהתחלה, ולא בשום "אמצע הדברים". אך הרומן גם "מגלה" לנו מיד בפתיחה את "הסוף"! היושר הקיצוני הזה, המתבטא כבר בפתיחה, הוא ביטוי תמציתי ליושר המאפיין את מכלול הרומן (יושר שנוכח אפילו בשמו הישיר). חייו של סטונר מתוארים ללא כחל וסרק מייפים, אך גם ללא בוץ וטינופת מכערים, שסופרים משתמשים גם בהם כדי לעורר עניין. היושר הזה זכה להיענות הקוראים כי הוא מנוגד כל כך לראוותנות, למניפוליטיביות ולהפוך-על-הפוך, המאפיינים חלקים נרחבים בספרות העכשווית. במילים אחרות: סוד המשיכה של הרומן נעוץ דווקא באי-פתיינותו המופלגת.
סיבה נוספת לכוח משיכתו של "סטונר" הנה עיסוקו של הגיבור הראשי: הספרות. ויליאם סטונר נכבש בידי הספרות באופן בלתי צפוי, בהתחשב במוצאו החוואי הפרובינציאלי. הוא רואה בספרות את מרכז קיומו ומסור לה בלב ובנפש כל חייו. אני חושב שחלק מקהילת קוראי הספרות הרצינית בישראל מצאה בו סמל ודמות להזדהות אתה. הקריאה הרצינית בתרבות העכשווית הפכה לפעילות מיעוטית, פעילות לא מובנת מאליה. אנחנו נמצאים בקו פרשת מים היסטורית בה ייתכן ופעולת הקריאה תיטה לאחת משתי מגמות עתידיות. האפשרות הטובה יותר: הקריאה תחזור להיות פעילות אליטיסטית, כפי שהייתה בזמן העתיק, בימי הביניים ולמעשה עד המאה העשרים. האפשרות המלבבת פחות היא שפעולת הקריאה תהפוך לעיסוק של קבוצת מיעוט לא אליטיסטית, דומה לפעילויות-נישות אחרות בתרבות כמו חיבת רוק כבד או התמכרות למשחקי מחשב.
המיעוטיות של אוהבי הספרות יוצרת חוסר ביטחון. ויליאם סטונר, שהספרות תשוקתו, הפך להם לסמל שניתן לשאוב ממנו השראה ונחמה.

פברואר 6, 2012 – 8:23 PM קטגוריות: שבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (13)

בחזרה לפרויד

כאן כתבתי על "הצגת הנרקיסיזם" של פרויד

פברואר 4, 2012 – 8:01 PM קטגוריות: Uncategorized | פרסם תגובה

דוקטורט

פורסם במגזין "מוצש" של "מקור ראשון"

א
לאחרונה אושר תואר הדוקטור שלי. כיוון שאני אדם שרחוק כל כך מרדיפה אחר הכבוד, אדיש לתשומת לב מופרזת, מבקש רק לחיות את חייו בצנעה, בעל "אני" מוצק שאינו זקוק לאישורים חיצוניים מגוחכים – וזו, למשל, הסיבה שאני עוסק במקצוע אנונימי כל כך וכותב בחרישיות מופנמת מאות מאמרים וטורים מעל כל במה – הרי שאני, ד"ר אריק גלסנר, מתייחס לזה באופן צונן. העובדה שאני ד"ר כעת, כלומר שאני ד"ר אריק גלסנר, היא משנית וטפלה למי שאני. ומי אני? בסך הכל אדם ככל האנשים, אמנם בעל תואר דוקטור. ביג דיל! לא ד"ר אריק גלסנר, כן ד"ר אריק גלסנר – מה זה משנה! העיקר אינו התואר! העיקר הוא הכישרון, ההתמדה, מבנה האישיות ואיזו איכות חמקמקה שקשה להגדירה, שאפשרו לי להגיע לתואר השלישי הזה. בכלל, כשאני רואה עמיתים שלי באקדמיה, בעיתונות, בספרות ובביקורת הספרות העסוקים בקטנוניות שלא תיאמן באגו המנופח והמתנפח שלהם, המתכווץ גם בכאב עז לנוכח כל גילוי זעיר ביותר של אדישות או אי נתינת הכבוד המגיע להם לדעתם, אני משתומם. והקנאה! הקנאה שרוחשים אנשים מכובדים בתחומים שלי, באקדמיה, בעיתונות, בספרות בביקורת הספרות, בכל גילוי או ספק גילוי שמישהו מעמיתיהם הצליח במשהו או בקורט-משהו יותר מהם! הרי אנחנו אנשי רוח! רוח גדולה ולא-אישית מפעמת בקרבנו, מנפחת כדבעי את מפרשנו להפליג בעולם הדעת! האם איננו מסוגלים להתעלות? אבל אולי אזנח לשון רבים. אני, אני העניו, ואפילו מאד, מה אני מבין בצרכי הרבים ובמשוגותיהם?! אדבר רק על עצמי, כי רק על עצמי לדבר ידעתי, אם לצטט כרטיסים באתרי היכרויות. ובכן אני. אני הרי איש רוח! אינטלקטואל! אדם שהאוניברסליות נר לרגליו, תאוות הדעת לו כוכב הצפון, הבלי העולם הזה לצנינים בעיניו ולצנימים שרופים בטוסטריו! אז מניין, מתוך נקודת מוצא נעלה כל כך, הרחק מעל ההמונים – אם כי, יש לקוות, לא הרחק מדי עד שלא יוכלו להביט מעלה בהתפעלות – הצורך בגילויי כבוד? ד"ר – אפשר לחשוב! הרי יש עוד רבים, ואם לא רבים אז מעטים מאד, שהם אנשים מיוחדים, בעלי שאר רוח, סגולות תרומיות, אינטליגנציה יוצאת דופן, ואינם ד"ר. ומאידך גיסא, יש כמה, ואם לא כמה אז מלא, אנשים שיש להם תואר ד"ר והם אינטלקטואלים עלובים. כמו, למשל, X, המתחזה העלוב ועיסוקיו האזוטריים המשמימים, החנפן הפנומנלי, הטפסן-החברתי חסר המעצורים והתככן האקדמי המקייאווליסטי, שאינו מעסיק את מחשבתי ולו לשנייה מיותרת, שהצליח להונות את המערכת ולקבל תקן! בקיצור, המשיכו לקרוא אותי בתשומת לב קפדנית, כפי שהורגלתם בוודאי, בלי להתייחס לשינוי במעמדי.
ד"ר אריק גלסנר.
ב
ומה עושים עם תואר הדוקטור? האופציות לבעלי תארים מתקדמים במדעי הרוח והחברה בישראל רחבות. קודם כל יכול בעל התואר השלישי לעבוד בחיפוש עבודה. עיסוק שאין הרבה מתחרים לו בפרמטרים של השקעת זמן, מיצוי כוחות עד התשתם ואבדן כבוד עצמי. גילויים גאוגרפיים מעניינים צפויים למחפש העבודה הטרי, כמו למשל קיומן של מכללות באזורי ארץ אקזוטיים. אפשרות אחרת היא ללמד בחינם. הצעה המוצעת במיטב מוסדותינו האקדמיים לבעלי תואר שלישי. מה יפה יותר מאנשים רחבי דעת שכמו מבוע מפכה ומתחדש תדיר מרווים חינם אין כסך את צימאון-דעת הכלל?
בעל התואר השלישי גם יכול לרדת מהארץ. ארצות נחשלות ברחבי העולם, כמו אירופה וארה"ב, עודן מאמינות בעושר ובססגוניות שיכולה להביא לחברה שכבה משכילה במדעי הרוח והחברה ומציעות מלגות נאות ואף משרות לישראלים מוכשרים, שמדינתם המתקדמת יודעת מה חשוב באמת לחברה: צבא, אפליקציה, חומרה בהלכות צניעות. אל תאמר "אתונה" ו"ירושלים”, אמור מעתה אתונה ו"ספירוטליים" (ספרטה+ירושלים). אומות העולם אולי "כי אם ברוחי" אבל אנחנו "ברכב ובסוסים"! אם כי לא במטרו. הדוקטורים למדעי הרוח והחברה גם מפריעים להשתלבותנו במזרח התיכון. כמו כן, כיצד נתמודד עם האיום האיראני אם לא נרכוש ולו במקצת מסגולותיו של המשטר צר-האופקים למופת הזה?

פברואר 4, 2012 – 5:47 PM קטגוריות: מגזין "מוצ"ש" של "מקור ראשון" | תגובות (23)

על "הקפיטל" ("הקיבוץ המאוחד") ועל "הפילוסופים הארציים", של רוברט היילברונר, תרגום: גיא הרלינג

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

בעקבות המחאה החברתית אצלנו, אך גם כחלק מהתעוררות עולמית מחודשת, הוציאו ב"הקיבוץ המאוחד" מחדש את "הקפיטל" חלק ראשון. התרגום העברי הוא תרגומם המקורי של ד"ר צבי וויסלבסקי וד"ר יצחק מן, שראה אור בארץ ישראל המנדטורית שעל סף הקמת המדינה ב-1947. יש משהו נכון לטעמי בהוצאת התרגום העברי הוותיק הזה, שעם זאת הנו נהיר למדי. כך מתוודע ומתחבר הקורא העברי לא רק לספר מכונן באחת המסורות האינטלקטואליות החשובות ביותר של המאות האחרונות, מסורת אינטלקטואלית אדירה שהשפיעה על התרבות וההגות לא פחות מאשר על הפוליטיקה והכלכלה, אלא, אותו קורא עברי מתחבר כך לעברו ולהיסטוריה שלו. הציונות, החל מהעלייה השנייה, ואחריה מדינת ישראל, כוננה על ידי תנועות הפועלים העבריות השונות. ועל אף שהמרקסיזם נדחה בידי הזרם המרכזי של תנועת הפועלים הארצישראלית, במוצהר או דה-פאקטו, כי צריך לזכור שסוציאליזם ומרקסיזם אינן מלים נרדפות, הרי שהמרקסיזם היה חלק נכבד מהמורשת האינטלקטואלית של האבות המייסדים שלנו. ימנים ושמאלנים ישראליים כאחד, יכולים לשמוח על האפשרות להתוודע, בעברית של שנות הארבעים שלא נס ליחה, לספר שהיה מרכזי בהיסטוריה הלאומית שלנו.
חשוב לציין כי "הקפיטל" אינו ספר על הקומוניזם. מרקס אינו תועמלן בספר הזה, המטיף נגד הקפיטליזם או משרטט את חברת העתיד המאווה. זהו ספר שמנסה להבין את השיטה. להבין את השיטה הכלכלית, שלה נלוו התפתחויות מכריעות בפוליטיקה ובהגות, שכבשה את אירופה בסערה החל משלהי הרנסנס, ולאחר אירופה, כפי שחזה מרקס עצמו, תכבוש את העולם כולו. מרקס קיווה בספר הזה להעמיד תזה מתחרה לגדולי הכלכלנים הבורגנים שהחל מהמאה ה-18 העניקו הסברים משלהם לשיטה העולה במערב, אישים דגולים כאדם סמית וג'ון סטיוארט מיל. בכך הוא הצליח למדי. גדולי הכלכלנים אחריו, גם אם התנגדו בתקיפות לקומוניזם ואף לסוציאליזם, ובמידה שהיו ישרים ולו במקצת, לא יכלו לעקוף את המונומנט שבנה מרקס ב"הקפיטל". כפי שטען בסוף שנות הששים מישל פוקו, שהגותו היא אבן דרך דווקא בתהליך הדה-מרקסיזציה של האינטלקטואלים בצרפת: ממרקס ומפרויד לא ניתן להתעלם, ניתן רק להתווכח אתם.
מהיותו ספר שמנסה להבין את הכלכלה הקפיטליסטית, הטון של "הקפיטל" חמור ומדעי, אם כי בניגוד לכלכלנים הבורגנים ניסה מרקס להסביר את הניצול שניצב בלב השיטה. אך למרות הטון המרוחק-מעט, ובפרפרזה על מה שנאמר על אודות ה"אתיקה" של שפינוזה: מתחת לטון הצונן והכמו-מתמטי מסתתרת נפש סוערת ומלאת כיסופים.
אולם קריאה ב"הקפיטל" נדמית כמשתלמת גם מבחינות שחורגות מחשיבותו הכלכלית. ראשית, מרקס, בניגוד לכלכלנים רבים, ידע לכתוב. לאיש שכתב "יצירות מופת עיתונאיות", כמו שהגדיר ישעיהו ברלין כתבים אחרים של האיש, היה חשוב להיות מובן והדבר ניכר. כמובן, זו קריאה תובענית, אבל התובענות, לאור טעימות שהספקתי לטעום מ"הקפיטל", משתלמת. שנית, מרקס היה גם פילוסוף, ולכן הגותו הכלכלית נהנית מיכולת הפשטה ורחבות אופקים שאינן מצויות אצל הכלכלנים המצויים. כשמרקס מקשר בין הנצרות הפרוטסטנטית לבין הקפיטליזם (ובכך הוא מקדים את מקס ובר), או כשהוא מגדיר את "הפטישיזם של הסחורות", פטישיזם שמנטרל ממחשבתנו את הידיעה שהסחורות הללו יוצרו על ידי בני אדם – הרי שהוא מבקר תרבות חריף לא פחות משהוא כלכלן. שלישית, מרקס היה איש תרבות גדול ולא כלכלן נעדר השכלה כללית. לכן, למשל, הוא משווה את הקפיטליסט לרובינזון קרוזו או מצטט משייקספיר, סופקלס ובלזאק.
לא חייבים להיות מרקסיסטים על מנת לרצות לקרוא את המפעל הגדול הזה, שנכתב על ידי אדם ידוע סבל ועוני. על אף טעויותיו ועל אף שבהשראתו נעשו עוולות גדולות שמרקס לא שיערם ולא כיוון אליהם, "הקפיטל" הנו אחד מהישגי הרוח הגדולים בכל הזמנים. מרקס עצמו, לקראת סוף ימיו, באמירה שהפכה לאגדה, טען כי "אני לא מרקסיסט", ובכך הזהיר את נאמניו מדבקות יתר בעמדות שביטא בהקשרים מסוימים.
"הקפיטל" הנו כאמור ספר תובעני. בצירוף מקרים לא מפתיע ראה אור כעת ספר שיכול לשמש כמבוא מעולה לקריאה בו. “הפילוסופים הארציים" הנו ספר מבואי באופיו להגותם של גדולי הכלכלנים מאדם סמית ודוד ריקרדו ועד ג'ון מיינראד קיינס ויוזף שומפטר. הספר ראה אור לראשונה ב-1953, נמכר מאז במיליוני עותקים והפך לקלסיקה בסוגו. הוא נכתב בידי האמריקאי, רוברט היילברונר, פרופסור לתולדות המחשבה הכלכלית, ויש בו שילוב מזהיר בין יכולת ביאור שווה לכל נפש משכילה של הסוגיות המרכזיות שהעסיקו את גדולי הכלכלנים לבין כתיבה רכילותית מענגת על חייהם. בין השאר דן היילברונר, בדיון אוהד, במרקס ומספר לקוראיו על הנסיבות האישיות שליוו את כתיבת "הקפיטל" כמו גם על כמה מעיקרי הספר.
אתן דוגמה אחת לבהירות המחשבתית של הספר ודוגמה אחת לרכילות מענגת. מהו החידוש בקפיטליזם? הסברו התמציתי של היילברונר הוא זה: עד התקופה המודרנית הבטיחה החברה את המשכיותה בשתי דרכים עיקריות: באמצעות ארגון החברה סביב המסורת או בארגונה תחת ידה של סמכות כופה. הקפיטליזם הנו הסדר מדהים ומהפכני (היילברונר אינו גרופי של השיטה, אלא מסביר את חדשנותה) בה החברה הבטיחה את המשכיותה על ידי מתן אפשרות לכל פרט בודד לעשות בדיוק כפי שראה לנכון ולחבור לחברה באמצעות מנגנון "השוק”.
ולרכילות: הדמות המרתקת ביותר לטעמי מבין הכלכלנים הגדולים שבספר הנה דמותו של האמריקני תורסטיין ובלן (1857-1929). הגותו המבריקה, שחלק הארי שלה הוא תיאור ארסי של אורחות ומנהגי המעמדות הגבוהים באמריקה (בספרו המרכזי "התאוריה של מעמד הפנאי"), נכתבה על ידי אדם חייזרי למדי, שחש מנוכר לסביבתו כמו בן מאדים שנחת בכדור הארץ. את אי-הסוציאליות הבסיסית של ובלן (שלה הייתה, עם זאת, השפעה חזקה מוזרה על נשים, מציין היילברונר), שאפשרה את ראייתו הסטירית הנוקבת, ממחיש היילברונר בעובדה הבאה. באוניברסיטה בה לימד, תלה ובלן שלט על שעות הקבלה שלו: “תורסטיין ובלן, 10-11, ימים ב', ד', ו'”. אך הפרופסור המוזר, הסרקסטי והלא לבבי, שהסטודנטים נרתעו ממנו, החליף עד מהרה את השלט. כעת נוסחו היה: “ימי ב': 10:00-10:05”.

ינואר 31, 2012 – 12:18 PM קטגוריות: שבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (1)

מאמר ב"Vanity Fair"

פורסם במגזין "מוצש" של "מקור ראשון"

אחת ללא מעט זמן, מופיע בעיתונות, הישראלית או הבינלאומית, מאמר עקרוני על החברה העכשווית שמתעלה מעל שטף האירועים. מאמר כזה ראה אור לפני כמה שבועות במגזין האמריקאי "Vanity Fair”.
כותבו הוא קורט אנדרסן והוא מתייחס לפער האדיר שקיים בתרבות העכשווית בין חדשנות טכנולוגית לאי-חדשנות תרבותית. לפני עשרים שנה, מזכיר אנדרסון, האינטרנט היה ידוע רק באקדמיה, המחשבים האישיים היו מעין מכונות כתיבה וחישוב משוכללות שלא ידעו לנגן מוזיקה ולהציג סרטוני וידאו, האימייל והטלפונים הסלולריים היו עדיין חידושים נדירים. הגנום טרם פוצח, בן לאדן לא הוזכר ב"ניו יורק טיימס" והכלכלה הסינית הייתה שמינית מגודלה היום. אבל, טוען אנדרסן, מה שמעניין הוא שהמראה של העולם (אם נתעלם מהשינוי הדיגיטלי) לא השתנה הרבה בשני העשורים האחרונים. הפרדוקס הוא שהעולם העכשווי נראה כמעט אותו דבר מסוף שנות השמונים ועד ימינו. הרי אין סיכוי שתראו סרט אמריקאי מ-1972 ותחשבו שהוא מתרחש ב-1992. פאות הלחיים, הצווארונים, הסיגריות, המכוניות – לא יותירו מקום לספק. דלגו 20 שנה לאחור, ל-1952, לפני הרוקנרול, הגלולה למניעת היריון ווייטנאם, ושוב לא תוכלו לטעות במיקום ההיסטורי. כך לאורך כל המאה העשרים, בקפיצות של כעשרים שנה – הבגדים, התסרוקות, המכוניות, הפרסומות, חפצי הבית, הארכיטקטורה, השתנו דרמטית מתקופה לתקופה. אך התחלופה שהורגלנו אליה לא הוגבלה לשינויי סגנון חיצוניים. גם מבחינה תרבותית ממוקדת חלו שינויים דרמטיים בעבר.סרט משנות החמישים כמו "חופי הכרך" שונה דרמטית מסרט משנות השלושים כמו "זה קרה לילה אחד" או מסרט משנות השבעים כדוגמת "התפוז המכני". המוזיקה של דיוק אלינגטון משנות השלושים שונה דרמטית מניל יאנג של שנות השבעים או מהזמרת הפופולרית פאטי פייג' משנות החמישים. בספרות, דורם של וירג'יניה וולף וג'ויס, שונה מאד מדורם של הנרי ג'יימס ואדית וורטון, ואילו רומן המלחמה של המינגוויי, “למי צלצלו הפעמונים", שונה לחלוטין מרומן המלחמה הגדול של הדור הבא, "מלכוד 22” של ג'וזף הלר. ואילו כשאתה מסתכל על ההבדלים בין 2012 ל-1992 אתה נוכח שהמוזיקה, הסרטים והספרות מעולם לא השתנו מעט כל כך בהשוואה. ליידי גאגא החליפה את מדונה, אדל את מריה קארי, אבל אלה לא באמת הבדלים משמעותיים. הראפרים המובילים בתחילת שנות התשעים עדיין מובילים היום. בספרות, יצירות שאפתניות משנות התשעים, כמו אלה של דוגלס קופלנד (“דור האיקס") ומרטין איימיס, לא התיישנו. ישנם כמה הבדלים, ואנדרסון מונה אותם (למשל, שכיחות הקעקועים והפירסינג), אבל אלה מינוריים בהשוואה להבדלים בעבר. אדם שישוגר אלינו מ-1992 לא ייראה לנו מוזר ומגוחך כפי שהיה קורה לכל אדם שהיה משוגר עשרים שנה קדימה במאה וחמישים השנים הקודמות.
לפני עשרים שנה בדיוק חזה פוקויאמה את "קץ ההיסטוריה". אם במישור הפוליטי פוקויאמה אולי שגה, הרי שאנחנו אכן בקץ ההיסטוריה התרבותית. באמנות, בבידור ובסגנון (style) – אנחנו שרויים בקיפאון.
כיצד להסביר את הקיפאון התרבותי הזה, המלווה לעתים בנוסטלגיה "פוסטמודרנית" לעבר? אנדרסן מעניק כמה הסברים מאלפים. הראשון (והמעניין ביותר לטעמי): הדבקות במוכר היא ראקציה קולקטיבית לא מודעת לשינוי התזזיתי בטכנולוגיה, בכלכלה ובמצב הגאופוליטי. אנחנו מבקשים שלפחות התרבות שלנו לא תשתנה. ככל שהאינטרנט מתפתח, הסמרטפונים משתכללים, הכלכלה מתערערת, סין צומחת והטרור מאיים – אנחנו נאחזים בישן להורדת מפלס החרדה.
הסבר אחר שנותן אנדרסן כלכלי בטיבו: הצורך לחדש ללא הרף מצריך משאבים כלכליים. בעידן של כלכלה עומדת במקום או שרויה במשבר, היצרנים מעדיפים גישה שמרנית. הקפיטליזם בנוי אמנם על מה ששומפטר כינה "הרסנות יצירתית", חדשנות בלתי פוסקת, אבל בעידן של כלכלה במשבר אף אחד אינו מעוניין שהעסק שלו הוא זה שייהרס, ולפיכך מכתיבה הכלכלה היעדר שינוי.
אבל יש גם אפשרות אחרת, עוד פחות מלבבת. ייתכן וזהו סימן לשקיעה, שקיעת התרבות המערבית. כמו התרבות הרומית, ייתכן שאחרי כמה מאות של חדשנות תרבותית בלתי פוסקת אנחנו גולשים לימי ביניים חדשים של מים עומדים.

למאמר המלא: http://www.vanityfair.com/style/2012/01/prisoners-of-style-201201

ינואר 28, 2012 – 8:40 PM קטגוריות: מגזין "מוצ"ש" של "מקור ראשון" | תגובות (21)

על "הכי רחוק שאפשר", של אלון חילו, הוצאת "ידיעות ספרים"

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

"הכי רחוק שאפשר" מושתת על ניגוד פנימי סכמטי, אם כי, להגנתו ייאמר, סכמטי במכוון. הניגוד הנו בין מרחבי הגלובוס לבין גדרות המחנה ואף הכלא הצבאיים. חליפת המכתבים והמיילים בין נדב לבין דודו מיכאל, שהיא-היא הרומן דנן, נמשכת על פני כשלוש שנים, מתחילת השירות הצבאי של נדב עד מעט אחרי שחרורו.
מיכאל, הגרוש בן הששים, הפרקליט לשעבר, יוצא למסעות ברחבי העולם בעקבות קבלת ירושה פתאומית. המסעות הם גם מסעות פנימיים של גילוי עצמי ושחרור עצמי ושיבה לנעורים. הם מלווים גם בהתנסויות ספק על-טבעיות ספק פסיכולוגיות ובתקשור עם האני הפנימי וגלגוליו המשוערים בעבר הקדום. באחד התקשורים הללו (אני מקווה שאינני טועה במונח המקצועי וזהו אכן מה שמכונה בספרות המקצועית "תקשור"), מתגלה למיכאל ייעודו בעולם הזה: "לחיות חיי נווד ולהביא שמחה אל הבריות". חלקו ברומן מעורר עניין מסוים: אדם מבוגר, נוקשה והולך בתלם, המבקש להספיק ברבע האחרון של חייו לחיות סוף סוף כאדם חופשי (למרות שהירושה, כמובן, אפשרה חלק נכבד מהחופש הזה…). מיכאל אף מתפייס עם אביו הזקן והרודני-לפנים וסועד אותו עד מותו. נדב מצדו אמנם מתנגד לעיסוקו של דודו ב"גלגולים ונשמות וחיים קודמים וקארמה", ורואה באלה "חארטה בארטה", אבל גם התנסויותיו מובילות אותו להרהורים מטפיסיים. כמו אצל מיכאל דודו, אלה אינם מקוריים במיוחד, אם כי יש בפשטות ההרהורים של נדב ומיכאל על אודות מה חשוב בחיים האלה דבר מה מרגש ומניע-נפש באופן בסיסי.
נדב החייל סובל סבל רב בשירותו הצבאי. הוא סובל מהתעללות של חבריו לטירונות ושל מפקדיו בה ואחריה. הוא אף מגיע לכלא צבאי בגין חיכוכיו עם מפקדיו ולבסוף משרת שירות משמים בבסיס נידח. נדב הנו רגיש ונרקיסיסט, בעל נטיות אמנותיות (הוא כותב בבסיס הנידח תסכיתי רדיו שמתקבלים לשידור) וסובל מגאווה פצועה ומפנטזיות נקם בעקבותיה. פנטזיות הנקם שלו מעוררות לפרקים את הטקסט מאנמיותו הלשונית היחסית: “אני אכניס לו [לקצין המתעלל] חוטר וקנה של M16 לחור המסריח שלו ואעשה לו פיסטינג עם כדורי באולינג". דרך דמותו של נדב, מצטרף הרומן ליצירות נוספות מהשנים האחרונות הממחישות כמה סבל גורם השירות הצבאי, ולא בחלקו ההרואי, לצעירים ישראליים רגישים. השירות הצבאי הישראלי הפך מנוגד כל כך להתרופפות הסמכות הכללית בחיים מחוצה לו, לממשות ולאידאולוגיה (גם במובן המרקסיסטי של המילה "אידאולוגיה", כלומר: אמונה כוזבת) של החירות בחברה האזרחית הישראלית, כך שהמתח בין הציות, הכפפת הקומה והוויתור על האישיות הייחודית שתובע השירות הצבאי לבין האזרחות, הפך לחלק מהישראלים הצעירים בלתי נסבל. בחירתו של חילו להציב את הסוגיה הזו בלב הרומן שלו מעניקה לרומן חשיבות סוציולוגית-ספרותית מסוימת. כפי שניתחו פסיכואנליטיקאים ומבקרי תרבות המושפעים מהפסיכואנליזה כאחד, אבדן הסמכות ההורית והסמכות בכלל המאפיין את החברה שלנו הנו קרקע נוחה לצמיחת נרקיסיזם ולסבל שהוא מביא עמו. בהקשר זה של אבדן הסמכות ההורית, מעניין להעיר שאביו של נדב ממלא באופן בולט תפקיד זניח בהרבה ברומן, כמעט ולא קיים למעשה, לעומת אמו הנוכחת למדי. בכל אופן, גישה מוסרנית כלפי הסבל האותנטי של צעירים ישראלים רבים הנתבעים למשך שלוש שנים כמו לשכוח את כל מה שהמשפחה, החברה והתרבות מלמדים אותם במשך שמונה עשרה שנה, היא גישה לא מוסרית. הסבל קיים ואי אפשר לשככו בהטפות מוסר.
לא נעדר מהרומן גם היסוד ההומואי, שהיה נוכח באופן מרכזי יותר בשני הרומנים הקודמים של חילו. כאן מתבלט היסוד הזה בהתאהבותו של נדב, ההטרוסקסואל, במהנא, חייל דרוזי גברי ויפה תואר שנכלא עמו בכלא שש. מהנא משיב חיבה אפלטונית לנדב הסוער, ומלמד אותו את תפיסתו הפטליסטית לגבי הקיום, שמצננת מעט את נפשו הסוערת של נדב ובולמת לשעה את מסכת תלונותיו. גם למיכאל מזומנת ברומן הזה התנסות הומוסקסואלית מסוימת.
אבל האהדה הבסיסית שלנו ביחס לסבלותיו של נדב כמו גם ביחס למסעו הפנימי של מיכאל מסבירה גם את חולשתו של הרומן. האהדה הזו מובנת מאליה ולכן אינה מגיעה להישגיו הקודמים של חילו, בהם הצליח הסופר לגרום לנו לאהוד, או לפחות להתעניין, בדמויות הרבה פחות מצודדות או מעוררות אמפטיה באופן מיידי. ככלל, זה רומן פשוט, פשוט מדי לעתים, המפלרטט עם הבנלי. אין בו את החריפות, הלשונית ובעיקר הרעיונית, של יצירותיו הקודמות של הסופר. "מות הנזיר", רומן הביכורים המפתיע שלו, היה אחד הרומנים המרשימים של העשור האחרון, בו יצר חילו תצרף של גאווה פצועה ורגשות נקם ובוגדנות בתוך הקשר הומואי בוטה ומיקם את התצרף הזה בזירה היסטורית מפתיעה ומקורית: הקהילה היהודית בדמשק ערב עלילת הדם המפורסמת של 1840. גם "אחוזת דג'אני", רומן שהסתייגתי ממנו מאד בגין מה שנראה לי עיוות היסטורי בראיית ראשית הציונות, ויותר מכך בגין מה שנראה לי ניסיון קליעה לאופנה פוליטית מסוימת בשדה הספרותי, היה, למרות כל זאת, רומן חריף ומרשים בדרכו. נדמה שחילו, מצולק בגין המחלוקת העניינית על "אחוזת דג'אני" ואולי יותר מכך בגין שערוריית פרס ספיר, עניין שיצא בהחלט מפרופורציה והסב לו עוול, ביקש ברומן הזה לא להרגיז אף אחד. הוא הצליח בכך יותר מדי.

ינואר 24, 2012 – 8:18 PM קטגוריות: Uncategorized, שבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (7)