מבקר חופשי

פורסם במגזין "מוצש" של "מקור ראשון"

קיטוב (טור ראשון משניים)

אנחנו חברה מקוטבת. בכך אין חדש. אבל אחד מתהליכי העומק המשמעותיים ביותר בחברה הישראלית היום, תהליך שתורם משמעותית לקיטוב, הוא התחושה של המרכז-שמאל הישראלי, החילוני ברובו, שאף הוא הופך לסקטור. לא רק העובדה שהמרכז-שמאל אינו בקואליציה תורמת לתחושה הזו. אלא גם הדמוגרפיה העכשווית, ואולי יותר ממנה: התחזיות הדמוגרפיות, שלפיהן הרוב היהודי-החילוני מצטמק והולך. חלק מההקצנה, שלא לומר ההיסטריה, בציבור המרכז-שמאל, הקצנה שלא האחרונה בהתבטאויותיה היא חוסר הסובלנות בקרבו כלפי אנשים ששואפים לפשרה ולפיוס, נובעת מאימת הדמוגרפיה המוזכרת, מהתחושה שהשעה חירומית וצריך כעת לנקוט מדיניות של “הלנו אתה אם לצרינו”. אגב, כתבתי פה בשבוע שעבר על הדואט של איינשטיין וארצי. ניתן לראות בדואט הזה חלק מההיערכות החדשה בחברה הישראלית. המרכז-שמאל הישראלי, החש שהוא הופך לסקטור, מלכד את השורות ומציע ל"ציבור" שלו "גדולי תורה" משלו. איינשטיין וארצי בתפקיד הרב אלישיב והרב עובדיה.
אני מודע לכך שאני כותב בעיתון שמזוהה עם הימין הדתי (אם כי, אני מודע גם לכך שלהגדרה "ציונות דתית" גוונים רבים). אבל אני רוצה לשכנע את קוראיי שהסקטורליזציה הזו, של המרכז-שמאל, רעה לכולנו. זה תהליך רע כי הוא מביא לאותו קיטוב המוזכר. חברה מקוטבת היא חברה שלא נעים לחיות בה. במסגרת הקיטוב המוזכר הפכה העמדה שהוזכרה לעיל, זו שרוצה לחיות בחברה שכן נעים לחיות בה, לעמדה חשודה ומבוזה. אבל הרצון הזה הוא אנושי מאד ואף אינו המצאה ישראלית. לאחרונה עלתה במסכנו קומדיה רומנטית צרפתית קלילה בשם "שמות של אהבה". לענייננו היא מעניינת, כי היא דנה בקיטוב הפוליטי בצרפת – צמד הנאהבים בסרט הם בת למהגר אלג'יראי ובן ליהודיה ניצולת שואה – ומבטאת כמיהה לחברה פחות קונפליקטואלית. בנוסף, הפיכת המרכז-שמאל היהודי-החילוני לסקטור, תפגע אנושות באותה מטריית זהות שיקרה ללבי, אך גם יקרה ללבם של רבים בציונות-הדתית, והיא "הישראליות". ההישג הכביר של הציונות ביצירת הזהות הזו, הישראלית, השונה מהזהות היהודית אך לאו דווקא סותרת אותה, מצוי כך בסכנה כש"הסובייקט ההיסטורי" שלו הולך ומתכווץ. אבל הסכנה בקיטוב גדולה הרבה יותר מסתם "לא נעים" ואפילו מהתשת כוחה של הזהות הישראלית. חברה מקוטבת היא חברה משותקת, שאינה מסוגלת להניע תהליכים שיתרמו לחברה בכללותה. בנוסף, המשמעות של הפיכת הרוב של המרכז-שמאל היהודי-החילוני לסקטור נוסף, הנה שבחברה שלנו אין יותר מבוגר אחראי. המרכז-שמאל החילוני והציוני היה עשרות שנים כזה. גם מאז "המהפך", המשכת אחיזתו במוקדי כוח שונים בחברה הישראלית, על אף שהייתה לצנינים בעיני הימין, הותירה על כנה את המעמד הזה של "המבוגר האחראי". ומה קורה כשאין יותר מבוגר אחראי? כל סקטור הוא הילד הפגוע שרוצה את הצעצוע שלו ויהי מה – ושימות העולם (או החברה). אף חלק של החברה הישראלית לא מזוהה מספיק עם הפרויקט הישראלי בשלמותו, כפי שהיה המרכז-שמאל היהודי-חילוני בגבורתו, עד שהאינטרס העליון שלו יהיה שימורו. כל אחד מושך את השמיכה לכיוונו עד שזו תיקרע.
אבל זה המצב. אנחנו צועדים שבטים-שבטים לקראת חברה בלי מרכז. ולזה צריך להיערך. ואחת ההיערכויות החשובות ביותר להבנתי היא לנסות לנסח אמנה ישראלית חדשה (לאו דווקא משפטית-חוקתית ולאו דווקא פוליטית, אלא קודם כל אידאולוגית ואף נפשית). אמנה שתכיל את ההבדלים ותכיר בהם אך תחתור גם אל כמה הסכמות עקרוניות. אמנה כזו אפשרית לדעתי כי למרות הקיטוב המוזכר הרי שאנו, הפשרנים והפייסנים שאיננו רוצים בהעלמת אורח החיים של הזולת (החרדי, הציוני-דתי, הערבי, החילוני-שמאלי), אלא סבורים שהוא יכול דווקא להעשיר את חיינו וגם למתן את המגמות הקיצוניות והבדלניות של הסקטור "שלנו", ועם זאת אנו רוצים לנהל את חיינו כפי בחירתנו, ובכן אנו, הישראלים הלא מתלהמים, אנו הרוב פה. החברה הישראלית אמנם מתמגזרת והולכת אבל הרצון לקיים מסגרת פדרטיבית של כל סקטוריה, כך לפחות נדמה לי, מקובל עדיין על רובה.

פורסם במגזין "מוצש" של "מקור ראשון"

טלוויזיה, ספרות ובני אדם

אחד מיתרונות הקריאה על פני הצפייה בטלוויזיה נעוץ בנוכחות האנושית המועצמת שהטלוויזיה, מטיבה, כופה עליך. הייצוג הישיר של הטלוויזיה, ייצוג איקוני, כופה על הצופה נוכחות אנושית המזכירה במידה מקסימלית את הנוכחות האנושית שבעולם האמתי. אנשים בעלי נפש אנינה ומסובכת זקוקים פעמים רבות לבדידות. אנשים בעלי נפש אנינה ומסובכת מתקשים משום כך לפעמים לצפות בטלוויזיה פשוט משום שניבטים ממנה עוד אנשים. לצפות בטלוויזיה הנו בעבורם להשתתף במסיבה רעשנית. וכל מי שהשתתף אי פעם במסיבה כשרק רצה להיות עם עצמו יכול להבין עד כמה זו חוויה לא נעימה. אנשים בעלי נפש אנינה ומסובכת זקוקים פעמים רבות לבדידות. אך לא תמיד הם זקוקים לבדידות דוממת וריקנית. הקריאה בפרוזה, בדומה לטלוויזיה, מפגישה אותם גם כן עם אנשים. אולם מכיוון שאלה אנשים שיוצרו בעמל רב על ידי עינם המביטה ומוחם המפענח של הקוראים, הרי שאלה לא ממש אנשים אחרים, הם שלוחה של "האני", מתוך כך שאותן "דמויות" יוצרו בעבודה שתובעת הקריאה ביחס לצפייה הפסיבית-יותר במסך הקטן. אם הגיהינום הוא הזולת לפעמים, הרי שכף-הקלע היא הטלוויזיה.

ספרות ופילוסופיה

כשהייתי בשנות העשרים שלי – וזה היה, ילדים, בחלקו, במאה שעברה! – רחשתי בוז חרישי כלפי הפילוסופיה וגאווה גלויה בספרות. הפילוסופיה נראתה לי עסק חיוור ותלוש שאינו עומד במבחן הקונקרטיות של הספרות. הספרות היא החיים ואילו הפילוסופיה היא צלליהם. הפילוסופים היחידים שעניינו אותי היו האקזיסטנציאליסטים וגם אותם, כלומר את פעילותם ההגותית (ולא הספרותית), למעט ניטשה, לא קראתי לעומק. ניסיתי אמנם את קירקגור, שהייתי אמור לאוהבו לפי כל המאפיינים שיוחסו להגותו בספרות המשנית שקראתי עליו, אך מעולם לא התחברתי אליו ממש, הוא נותר עבורי איזו הבטחה שלעולם אינה מתממשת (וזה נכון, אגב, עד היום). היחידים שעניינו אותי היו האקזיסטנציאליסטים וזאת בדיוק על שום כך שהם דיברו בשבחה של ההתנסות הקונקרטית בקיום ולפיכך גם ראו בספרות כלי-ביטוי ממדרגה ראשונה שהולם את הפילוסופיה שלהם. ואכן, חלקם היו סופרים גדולים (סארטר וקאמי, למשל). כשקראתי את שכתב קאמי בפתיחת "המיתוס של סיזיפוס" (“בעיה פילוסופית רצינית באמת יש רק אחת: ההתאבדות. לפסוק אם כדי לחיות את החיים האלה, פירושו לענות על שאלת-היסוד של הפילוסופיה. שאר השאלות, אם לעולם שלושה ממדים, אם לרוח תשע קטגוריות או שתים עשרה, באות אחר כך. כל אלה משחקים", תרגום: צבי ארד), הנהנתי במרץ. “כל אלה משחקים"; כלומר, כך חשבתי, כל מה שהינה הפילוסופיה. על מהות החיים, ובעקבות כך על טעמם או חיובם, מלמדת הספרות יותר מאשר כל חקירה מופשטת.
אבל בשנים האחרונות אני חש רעב גדול לפילוסופיה דווקא. ואף מנסה להשקיטו בקריאה פילוסופית בשעות שאינן יום ואינן לילה ואני מעט פטור בהן מדאגות היומיום. יש כמה סיבות לרעב הזה. אבל בהקשר של העימות בין הפילוסופיה לספרות, ישנה סיבה אחת עיקרית. ריבוי הספרים הרואים אור ושאת חלקם אני קורא, יוצר אצלי תחושה של חוסר-משקל של היצירה הבודדה. עצם הריבוי מלמד על – אם להשתמש בשפה פילוסופית – ה"קונטינגנטיות" של היצירות, כלומר על אי-הכרחיותן. פתאום מקור כוחה של הספרות, הקונקרטיות שלה, מתגלה לי גם כמקור חולשתה: התמקדותה בצירופים השונים והאינסופיים שבמציאות על חשבון חתירה להבנת עקרונותיה.

חינוך לסולידריות

ביום לחוץ במיוחד בשבוע שעבר תכננתי בשעה מדויקת, היחידה שהייתה פנויה אותו יום, ללכת לדואר ולקבל חבילה שציפיתי לה מאד. דוהר ברחובות העיר הגעתי לדואר אך הוא היה סגור. השביתה! טפחתי על מצחי. ובין רגע הפכתי לאחרון הראקציונרים: איזו מדינה! ביורוקרטיה עצלה ושביתות מופקרות! צריך לעשות כאן סדר ומהר!
אבל לכל אדם יש גם יצר טוב, ברוך השם. נזכרתי שהשביתה היא לטובת עובדי הקבלן. לכל אדם יש יצר טוב, ברוך השם, ואם לא יצר טוב אז אינטרס עצמי: נזכרתי שגם אני סוג של עובד קבלן.