מבקר חופשי

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

לפני כחודשיים סיפר לי חבר בהתרגשות שהוא סיים זה עתה לקרוא את "רביעיית רוזנדורף", הרומן של נתן שחם מ-1987. זה ממש רומן טוב! הוא השתומם מעט, אתה מכיר את הסופר? ואת הרומן? אמרתי שכן, בוודאי, שחם הוא סופר טוב וזה רומן מצוין ממש, ואף ידוע במצוינותו זו ונבחר בגינה, ובצדק, לאחד מעשרים ספרי פרוזה ישראליים בולטים, שיצאו בפרויקט "עם הספר" לא מזמן. וחברי המשיך: הגעתי אליו במקרה והוא ממש ממש הפתיע אותי! עוד לפני הפוסט-ציונות של שנות התשעים הוא מבטא עמדות מפקפקות ביחס לפרויקט הציוני! וזה עוד סופר מדור הפלמ"ח! אמרתי לחברי שההיסטוריה הישראלית המקובלת של התפתחות העמדות ביחס לציונות בחברה הישראלית, אינה תקפה בכל הקשור לספרות העברית. הספרות הזו הייתה "פוסט ציונית" מראשיתה, במובן זה שהיא הרשתה לעצמה להיות ספקנית, לעתים באורח רדיקלי ביותר, באשר לציונות, פקפקה בהיתכנותה וצדקתה כאחת. כבר מימי אחד העם, דוד פרישמן וברנר, עבור לעגנון ב-1945 ("תמול שלשום"), לס. יזהר ב-1949 (“חרבת חזעה”), ל“מול היערות” של א.ב. יהושע בשנות הששים ולשבתאי ב-1977 (”זכרון דברים”), ואם למנות רק כמה דוגמאות בולטות, הייתה הספרות העברית ביקורתית ביחס למפעל הציוני, במעין גרסת מופת לתביעתו של מבקר הספרות הוויקטוריאני הדגול, מתיו ארנולד, מהספרות בכלל להיות “ביקורת החיים” (criticism of life). למעשה, באורח דיאלקטי, חלק גדול מחוסנה של הציונות נבע מהזרקה עצמית של נסיוב הביקורת שמתחה עליה הספרות העברית מראשיתה. ההתמודדות עם הביקורת, המחשבה והריסון שהביקורת הזו חייבו, תרמו לציונות רבות. מי שמכיר מעט את ההיסטוריה של הספרות העברית וחפץ בעתידו של הפרויקט הציוני, כמוני, צריך להיות מודאג הרבה יותר מהיחלשות והשתקת הביקורת מאשר מהשמעתה. כך ש“רביעיית רוזנדורף", רומן המתרחש בשנות השלושים וגיבוריו הם מוזיקאים יהודיים פליטי גרמניה הנאצית, הוא רומן מצוין לא בגלל שהוא מציג עמדה מרוחקת ביחס לפרויקט הציוני. זה רומן מצוין בגלל שהוא רומן בעל רב-קוליות מרשימה, ובו כמה דמויות שקשה לשוכחן, רומן שאורג את תאוותן העזה של הדמויות למוזיקה קלאסית בזרותם הבסיסית החריפה ביחס לפרובינציה הלבנטינית שהם נקלעו אליה. הרומן הוא גם ניסיון נועז לערוך הקבלה בספרות ובמלל לרב-קוליות המוזיקלית, זאת משום שארבע הדמויות הראשיות משתתפות ברביעיה מוזיקלית, “רביעיית רוזנדורף", שהעניקה לרומן את שמו.
שמחתי על ההודעה שנתן שחם זכה בפרס ישראל. אף על פי שהמלצתי מעל עמודים אלה, לפני היוודע ששחם זכה, להעניק את הפרס ליהושע קנז, הרי שבהנחה והפרס יינתן לקנז בעתיד, טוב עשתה הוועדה בבחירתה בשחם. שחם, יליד 1925, בנו של המסאי החשוב אליעזר שטיינמן, שייך לדור שכונה בביקורת הספרות העברית "דור הפלמ"ח" או "דור בארץ" (על שמה של אנתולוגיה שערך משה שמיר ב-1958 ובה השתתפו נציגי הדור בפרוזה ושירה). הכתרת "דור ספרותי" היא אמצעי שגרתי במסגרת מאבקם של סופרים להכרה (וגם במסגרת מאבקם של מבקרים להכרה – כי הכתרת "דור" היא אמצעי מובהק של מבקרים הן לארגון המצאי הספרותי הקיים והן לרכישת השפעה). אבל זהו אמצעי שהנו חרב-פיפיות. התביעה לתשומת לב לסופרים מסוימים כי הם חלק מ"דור", מאפשרת לדור הבא אחריהם להגדיר את עצמו בקלות מול ה"דור" הקודם, תוך הכללה גסה ודחיקה גורפת שלו. זה מה שקרה ל"דור הפלמ"ח", עת הדור שבא בעקבותיהם, שהוגדר על ידי גבריאל מוקד, כמדומני, כ"דור המדינה" (דורם של זך, עוז, יהושע וקנז והמבקרים שליוו אותם, כמוקד וגרשון שקד), דחק את רגליו של הדור הקודם תוך האשמתו בכתיבת ראליזם שטחי ובכתיבת מעין ספרות "מטעם" (הממסד). אין צורך לומר שההכנסה הכפויה הזו של עשרות סופרים שונים במזגיהם, כשרונם ותחומי עניינם, תחת הגג הנמוך של "דור הפלמ"ח", עשתה לחלקם עוול גדול. גם לנתן שחם היא עשתה עוול, וזאת על אף ששחם אכן היה בפלמ"ח!
אם יורשה לי להעיד על עצמי, כקורא שבא אל הזירה הספרותית עשרות שנים אחרי שהמאבק הבין-דורי הזה הוכרע זה מכבר, ולטובת "דור המדינה", הרי שהחוויה שלי מקריאת נתן שחם, בדומה לחוויית הקריאה בבן דורו אהרן מגד, הייתה חוויה של קריאה בסופרים מקצוענים ומהוקצעים, כותבים חמים האוהבים את דמויותיהם, שממשיכים להוציא ספרים טובים ולפרקים טובים מאד בקצב מעורר הערכה, כשהם עמוק בשנות הששים, השבעים והשמונים לחייהם. מבחינתי, כקורא מאוחר, שהחל בהיכרות עם הסופרים הללו אחרי שהדי הקרב נדמו מזמן, הכינוי "דור הפלמ"ח" היה רלוונטי בעיקר לכך שהשתעשעתי ביני לביני בהשערה כי ערך העבודה, שאפיין את הציונות הסוציאליסטית שממנה באו סופרים אלה, הביא אותם להמשיך לעבוד בתפוקה מעוררת השתאות גם בגיל מתקדם ולהוציא תוצרים יפים ולעתים מרשימים.
מיצירתו המאוחרת של שחם, מלבד "רביעיית רוזנדורף" המוזכר, אני ממליץ בחום על קריאת "חוצות אשקלון", ארבע נובלות מלוטשות המתרחשות בארה"ב ובמרכזם יהודים-אמריקאיים; "סדרה", רומן חריף על שלושה אנשי קולנוע שמצלמים סרט על החברה הישראלית; "לוח חלק", הרומן האחרון של שחם עד כה, שעוסק באופן מקורי ומפתיע בתהליך הפרטה של קיבוץ; ו”דור המדבר”, ספרו הממוארי-מסאי.

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

כותרת שלוש הנובלות הצרפתיות הללו, “שלוש נשים חזקות", שזכו בפרס גונקור לפני כשנתיים, מעוררת רתיעה אינסטינקטיבית. הכותרת מרמזת שלפנינו ספרות מגמתית ("טנדנציוזית”, כינו לגנאי ספרות כזו בביקורת הספרות בעבר), שדנה ב"העצמה נשית". וכשמסתבר לקורא מהכריכה ששלוש הנובלות עוסקות גם במהגרים אפריקאיים – החשד מתעצם. אוי, לא, חושב הקורא, הנה לנו עוד ספרות נאורה ורוחשת טוב שבאה לחנך אותנו להתייחס יפה לנשים ולשחורים. ואנחנו – את חובותינו למערכת החינוך הרי סיימנו מזמן. הזכייה בגונקור רק מגבירה את החשד: פרסים ידועים לשמצה בתקינות הפוליטית שלהם. לאחרונה קראתי מאמר של חבר באחת מוועדות ה"בוקר" הבריטי, שמספר בזעם כיצד דחתה הוועדה את הענקת הפרס לבכיר סופרי בריטניה, מרטין איימיס, על ספרו "המידע" (1995), לטובת ספר חיוור אך תקין פוליטית וחביב. בקיצור, לפרסים ספרותיים צריך להתייחס באירוניה.
למעשה, הכותרת שלפנינו כל כך בוטה, שמיד עולה החשד שאולי יש כאן פרודיה על אותה ספרות מגמתית ומחנכת. אולי הסופרת שותפה לזעם הזה שלנו ובאה להגחיך את ספרות האנשים הטובים והנאורים שמתלקקים מול הראי בהתמוגגות עצמית על עצם טובם ונאורותם. אלא שהקריאה בטקסט עצמו מפריכה מיד את החשד הזה. הסופרת רצינית לגמרי בנתינת הכותרת. ועם זאת, הקריאה בשלוש הנובלות אינה מוציאה אותן חייבות. בחלקן ישנם יסודות מעניינים, למרות שהמכלול לא מרשים במיוחד.
הנובלה הראשונה מתחילה מצוין. אישה צרפתייה, בשנות השלושים המאוחרות לחייה, בת לאב עריץ אפריקאי ולאם צרפתייה, מגיעה לביקור בבית אביה בסנגל (הוריה נפרדו מזמן). הסופרת (כל הנובלות כתובות בגוף שלישי הצמוד לתודעת גיבוריהן) מתחקה באופן סבלני, מפורט ומעמיק אחר המפגש המחודש הטעון. אלא שאחרי הפתיחה המרשימה והסבלנית הנובלה מתדרדרת באופן לא צפוי. ראשית, יש איזו התפתחות לא מובנת, שרירותית ולא מוסברת, כשמשפחתה הפריזאית של הגיבורה מגיעה לפתע לסנגל ואז חוזרת כלעומת שבאה (הדבר נחווה כגרסה מוקדמת של הנובלה, גרסה שנזנחה אך בטעות נשכחה בטקסט הנוכחי). משמעותי יותר: מאמצע הנובלה הסיפור מואץ ומודהר לסיומו בצורה חפוזה. ממחצית הנובלה ואילך מרגיש הקורא שלפניו פרוזה רווייה שהפכה לפתע לתסריט גרום. ברגעים כאלה אתה מבין מהו תפקיד העורך. כל עורך סביר היה שולח את הסופרת, שגילתה כישרון מובהק בחלק הראשון, להמשיך לעבוד בבית. אבל אולי חש כאן העורך רגשות אשם כלפי הסופרת: לא העבדנו די את השחורים?
הנובלה השנייה, למרבה המזל, טובה בהרבה, הטובה בקובץ. הנובלה מתחקה אחרי רודי, צרפתי מהמעמד הבינוני-נמוך, מורה-לשעבר בעל יומרות אינטלקטואליות שכעת עובד לזוועתו במכירת מטבחים. רודי נשוי לפנטה הסנגלית והוא חושש שהיא כבר אינה אוהבת אותו ונוטרת לו טינה על שהביאה לצרפת. הנובלה מכילה כמה קלוז-אפים פסיכולוגיים מדויקים ומעט מייגעים בו זמנית. הפרוזה כאן מזכירה, באופן מעניין לטעמי, את הפרוזה הפסיכולוגיסטית של יעל הדיה. הפסיכולוגיזם, של הדיה כמו של נדיאי, גובל בדרך כלל בהיסטריה, כלומר הרגשות המוצגים מועצמים ובהולים, וכך היא גם הכתיבה שרצה אחרי נפתולי המחשבות בתחביר מסובך הולם. ההשוואה לפרוזה הישראלית מעניינת כי היא מלמדת על הקרבה, הן בלחצים הכלכליים והחברתיים והן בפסיכולוגיה ההיסטרית שנוצרת מהם, בין המיינסטרים הישראלי (הדיה) למעמד הבינוני-הנמוך הצרפתי. יש בנובלה הזו ייצוג לא שגרתי של החצר האחורית של צרפת, ייצוג נוגע ללב של היאוש ורגשי הנחיתות של בן המעמד הבינוני-נמוך הלבן, ייצוג של מציאות פרובינציאלית קשה המכילה לחצים כלכליים, טינה מעמדית, בקשת פיצוי בדת, חיכוך רצוני ולא רצוני, במהגרים האפריקאיים. רגע מזהיר שמבטא את מצבה של הפרובינציה הצרפתית, מצב שמוליד גזענות ודתיות, מצוי בתיאור המלאכים הטהורים שמציירת אמו האדוקה והמסובבת של הגיבור. אלה מלאכים "אשכנזיים" לעילא, בלונדיניים ובעלי עיניים כחולות. שחורים אינם יכולים להיות מלאכים נוצריים. אבל הסופרת כאן אינה שיפוטית, וליתר דיוק היא שיפוטית אך מסבירה את הנסיבות המעמדיות הקשות שעל רקען צומחת הגזענות האירופאית העכשווית.
הסיפור השלישי מתחיל באופן נאה. סנגלית ענייה מגורשת מבית משפחת בעלה שמת, ויוצאת למסע מסוכן לצרפת. מעלת הנובלה בראשיתה היא עיצוב הרגעים בהם מגלה האישה הצעירה והפסיבית שהיא סובייקט אוטונומי וחד-פעמי, אותם רגעים בהם היא עורכת מעין אילוסטרציה למאמרו המפורסם של עמנואל קאנט, "הנאורות מהי?”, ומתחילה, כהמלצת קאנט, להפעיל את שכלה ושיפוטיה. אבל המשך הנובלה מתאפיין בנימה מעצבנת של חינוך הקורא. המסע לצרפת, שאגב מזכיר מאד את תיאורי המסעות קורעי הלב של יוצאי אתיופיה בדרכם לארץ, מוריד את חלומה (ויותר מכך) של הגיבורה שאולה. זה מידע שחשוב להעבירו: ההתעללויות שסופגים האפריקאיים העניים בדרכם למחוזות העושר האירופאיים, שגם בהם, כמובן, לא מחכים להם בזרועות פתוחות. זה מידע שחשוב להעבירו אבל הספרות שנוצרה ממנו כאן בינונית.
לסיום, חשוב לציין כי התרגום, של עדה פלדור, מרשים במיוחד בעברית ההדורה אך הלא נפוחה שלו.