מבקר חופשי

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

תענוג גדול לקרוא ברומן החדש של איאן מקיואן, סופר חכם ומעודן, שעם זאת לא שוכח לרגע את חשיבותה הגדולה של בניית עלילה מותחת. איך ענה הסופר אי.אם. פורסטר, במסתו "אספקטים של הרומן", על השאלה מה הופך רומן לרומן? "אבוי, הרומן מספר מעשה". "אבוי", מבאר פורסטר, כי היינו אולי רוצים להחמיא לאמנות הרומן ולתארה באופן נעלה יותר, כ"מוזיקה במילים", או כ"חתירה ללא פשרות אחר האמת" – אבל האמת היא שרומן הוא קודם כל סיפור-מעשה.

המספרת של הרומן – כך לפחות נדמה לקוראים רוב זמן הקריאה – היא סרינה פרוּם, צעירה אנגליה נבונה ויפה, בראשית שנות העשרים שלה. הרומן מתרחש בתחילת שנות השבעים, על רקע המשבר הכלכלי-חברתי החריף של אנגליה (שביתות ענק, משבר האנרגיה, אינפלציה, התפוצצות הבעיה הצפון-אירית ועוד). סרינה למדה מתמטיקה בקיימברידג', תחום שנשים מיעטו לעסוק בו, אבל אהבתה הגדולה נתונה לקריאת רומנים. עם תום לימודיה באוניברסיטה, סרינה מתחילה לעבוד באם.איי.5, השב"כ הבריטי, בתחילה בתפקידים זוטרים ומנהלתיים, עד שהיא נקראת להשתתף במבצע חשאי, מסעיר מבחינתה, שיקשר בין משלח ידה לתחביביה הספרותיים. סוכנות הביון מחליטה לממן שורה של אינטלקטואלים וסופרים שהיא סבורה שעתידים להשפיע על הלוך הרוחות בציבור ביחס לקומוניזם הרוסי. הסופרים והאינטלקטואלים ימומנו ללא ידיעתם, הם יניחו שהמממנת שלהם היא קרן תרבות לא ממשלתית. על סרינה מוטל לבדוק סופר מתחיל אחד, בשם טום היילי, ולהחליט אם להמליץ עליו למלגה ואז ללוות אותו ולכוון אותו בעדינות לכתיבת יצירות שיהלמו את מטרותיה הכמוסות של הסוכנות. בעיה גדולה נוצרת עד מהרה, כאשר סרינה מתאהבת בסופר, בתחילה ביצירותיו ואחר כך בו עצמו.

כך נוצרת, ראשית, דרמה מרשימה ומותחת. סרינה, המציגה את עצמה כשליחת הקרן הנדיבה, גואלת את טום מחיי עמל ומאפשרת לו לבטא את כשרונו. אולם ככל שהקשר שלהם מתהדק, והשפעתה על חייו גדלה והולכת – היילי כבר מתחיל להיות ידוע ומוכר בחוגי הספרות ואף בציבור הרחב – כך מתרחקת והולכת האפשרות לכֵנות ביחסיהם. סרינה יודעת כי כשתגלה להיילי את מקור הכספים שהוא נעזר בהם כל כך – יקיץ הקץ על יחסיהם אלה. אף סופר שמכבד את עצמו לא יהיה מוכן לקבל את העובדה שהוא מומן על ידי הממסד ועוד בתרמית. בצד העלילה והדרמה – שניתן לקרוא אותה כמשל לזוגיות בכלל: עד כמה ניתן לבסס זוגיות המסתירה סודות מהותיים? – משלב מקיואן עלילות-פנימיות נהדרות, הלא הם הסיפורים הקצרים שכותב טום היילי, המשובצים כאן לאורך הרומן.

אבל מקיואן מצליח לבטא כאן שורה של רעיונות מעניינים, שהופכים את הקריאה לא רק למותחת ומעוררת רגשית אלא גם למגרה מבחינה אינטלקטואלית. רעיון אחד כזה נוגע ליחס שבין ספרות לפוליטיקה. מקיואן לא המציא את הסבסוד הסמוי שסובסדו אינטלקטואלים מערביים בזמן המלחמה הקרה. סוכנויות הביון האמריקאית והבריטית נהגו לעשות זאת. מקיואן מראה עד כמה אבסורדית המחשבה שניתן לשלוט בדמיון היצירתי. כל סופר הראוי לשם זה, וטום היילי אכן ראוי, לא יכול "לייצר" יצירות הכפופות לתחזיות שחוזים בסוכנות הביון באשר לעתידו על סמך כתבי השחרות שלו. כך שיצירתו, שהתאפשרה בזכות המלגה שהעניק לו אם.איי.5, מאכזבת עד מהרה את מפעיליו. אבל העלאת הסיפור הזה כיום מאפשרת למקיואן ולקוראיו להתבונן בשורה של שינויים מהותיים שעברה הספרות ביחסה לאידיאולוגיה ולכוח. סופרים בראשית שנות השבעים נחשבו עדיין למספיק חשובים על מנת שסוכנות ביון תהיה מעוניינת בהפעלתם כך ללא ידיעתם. השלטון והממסד עוד נצרכו ללגיטימציה שהעניקו להם אנשי הרוח, לפני שהפיתוי הצרכני החליף את האידיאולוגיה בשמירה על הסדר הקיים, כפי שזיגמונט באומן הגדיר זאת פעם. מקיואן, שבעצמו מפלרטט עם העמדה של "סופר לאומי" – עמדה אנכרוניסטית כביכול, אבל שנראתה פתאום רלוונטית לרגע שוב אחרי 2001 (ע"ע הרומן "שבת" שלו)– מודע לכך שיציאתה של הספרות לחופש של השוק, לאי מעורבות של השלטון בנעשה בה, היא שחרור בעירבון מוגבל, שחרור למציאות של חוסר רלוונטיות פוליטי. כך שספרו מבטא בו זמנית השתאות גלויה – על כך שסוכנות ביון מערבית העלתה על דעתה להתערב כך בספרות – בצד נוסטלגיה סמויה.
רעיונות מעניינים נוספים שעולים כאן מבין השורות ובשורות עצמן: היחס שבין מדע לספרות, שבא לידי ביטוי בניסיון של טום לכתוב סיפור על סמך עקרון סטטיסטי שסרינה, המתמטיקאית לשעבר, מלמדת אותו (היחסים שבין מדע לספרות מעסיקים את מקיואן כבר שנים); הדמיון שקיים בין מלאכת הביון למלאכתו של הסופר, מרגל אף הוא.

הנושא האחרון כרוך בהתרתו המחוכמת של הרומן, שאותה כמובן לא אחשוף כאן. אבל התחכום הזה נוגע גם בחולשה מסוימת בקורפוס של מקיואן. נתקלתי בספרים רבים מהנים ביותר של מקיואן, אך טרם קראתי יצירה גדולה באמת מפרי עטו. ואולי משום שגדולה ספרותית אמתית היא ההיפך מתחכום ספרותי – יש בה דווקא יסוד פשוט.

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

אני מניח שאתם מכירים את זה. את אותם רגעים ראשונים של קריאת סיפור, בו אתם שרויים עדיין בהיעדר אוריינטציה, קוראים משפטים, ומבינים אותם בדרך כלל, אם כי לפעמים בדִי-עמל, אבל אינכם יודעים עדיין במה בעצם מדובר. כמו להתעורר מחלום עמוק אל תוך מציאות חדשה, חדר במלון, למשל – לוקח כמה רגעים עד שאתם מבינים מה בכלל עיניכם רואות. רגעי ההלם האלה, חוסר ההבנה הזה, הם הכרח שלא יגונה בהתחלת קריאה ברומן. הרי אנחנו אכן נכנסים כאן לעולם חדש. הבעיה שלי עם קובצי סיפורים קצרים הינה שרגעי הערפל וחוסר הידיעה האלה מתחדשים תדיר, מדי הכנסנו לסיפור חדש בקובץ. ואני חושד, שאותו הכרח לא יגונה, רגעי היעדר ההתמצאות, נתפס על ידי חלק מהכותבים והקוראים כמעלה ספרותית. כלומר – אתמקד קודם בקוראים – חלקם אוהב את הלם אי ההתמצאות ואת הדריכות שנתבעת מהקורא, על מנת להבין מה בעצם פה קורה.

ניקח לדוגמה את הפתיחה הזו, מהקובץ הנדון כאן: "שלושה ימים לפני שמלאו לה חמש-עשרה עצרה אליסון פּוֹפ בראש המדרגות. נגיד שהמדרגות היו שַיש. נגיד שהיא ירדה וכל הראשים פנו. איפה היה {האחד והמיוחד}? עכשיו הוא ניגש, קד קלות ותוהה, איך נכנס כל-כך הרבה קסם בחבילה קטנה כזאת? אוּפּס. הוא אמר חבילה קטנה? ופשוט עמד שם ככה? בפרצוף נסיכי רחב ותפל הבעה? מסכן כזה! סליחה, אין מצב, ירד מעל הפרק, הוא בהחלט לא {האחד והמיוחד}". ישנם קוראים, אני משער, שאוהבים את המבוכה שקטע כזה משרה עליהם. והכותב כיוון לאותם קוראים (והדבר ניכר גם בפתיחות אחרות של סיפורים בקובץ הזה). אבל אני איני קורא כזה. איני אוהב לא להבין ואי האוריינטציה הזו מזכירה לי מדי את הלם החיים בחברה שלנו, חברה מופצצת מידע, ואני מוכן אמנם להתאזר בסבלנות כשאין ברירה, אבל איני אוהב שימוש מכוון בהלם פתיחה כזה. זו הסיבה שאני מעדיף בהרבה סופרי סיפורים קצרים "קיפודיים" על פני כאלה "שועליים", במונחים של ישעיהו ברלין, כלומר כותבי סיפורים קצרים שעוסקים באובססיביות בנושא אחד מכמה זוויות שונות, כמו דיוויד פוסטר וואלאס, בן דורו של הסופר דנן, ב"ראיונות קצרים עם גברים נתעבים" שלו, על פני כותבי קבצים כדוגמת הקובץ הזה. המונומניה, השיגעון לדבר אחד, של וואלאס, הופך את קריאת הסיפורים הקצרים שלו גם למזמינה יותר מבחינה קוגניטיבית, מאשר סופר "שועל" שמדלג מנושא לנושא.

ג'ורג' סונדרס, יליד 1958, הוא סופר של סיפורים קצרים הנחשב מאד מאד בארה"ב. והקובץ הזה בהחלט אינו נטול מעלות. חלק מהסיפורים כאן עוסקים בכאב החיים בחברה תחרותית ונעדרת שוויון באורח קיצוני כל כך, כמו החברה האמריקאית, במאבקי ההישרדות והשגת סטטוס חברתי נכסף בחברה הזו, בחוסר הבנה בין מעמדי, ובשטיפת המוח שמאפשרת את החברה הזו – וחלק מהסיפורים עושים את כל זה במקוריות ובדמיון ובשנינות ובהומור ראויים לציון. סיפור אחד, לדוגמה, הכתוב במתכונת יומן של בן המעמד הבינוני האמריקאי, הכותב בקצרנות ובמעט עילגות, מספר על ניסיונו של הכותב, בעל ואב אוהב, לרצות את בתו ולקנות לה חפץ נוי כמו שיש לחברותיה העשירות. אלא שחפץ הנוי הזה הינו מהגרת עבודה מהעולם השלישי, כמותה, בסיפור הדמיוני והסאטירי המוצלח הזה, נמכרות רבות בחברת השפע האמריקאית, נמכרות כעדי וקישוט.

אגב, הסיפורים העוסקים כאן בוייט-טראש אמריקאים, כדוגמת הסיפור המוזכר זה עתה, על אף ההומור שבהם, יוצרים את אותו דיכאון אופייני ליצירות העוסקות בקבוצת האוכלוסייה הזו. דיכאון שנובע, לטעמי, מכך שאמריקה רואה את עצמה כמריטוקרטיה, ולפיכך הלבנים הנחשלים בתוכה, שאינם יכולים להסביר את מצבם הירוד בגזענות או באפליה דתית/מגדרית, לא רק סובלים מנחשלותם כשלעצמה, אלא גם מתודעה נכלמת שאין להם להאשים אלא את עצמם והיעדר כישרונם. זהו הסיוט של החיים במריטוקרטיה או מריטוקרטיה-כביכול.

סיפור מצוין אחר כאן כתוב במתכונת תזכיר של בוס בתאגיד כלשהו, המשתדל לרומם את רוחם של העובדים ולהלהיב אותם להספק בעבודה. אלא שהעבודה, נרמז לנו, אינה הומנית במיוחד, ולמעשה גם מפקד בכיר באס.אס. יכול היה לכתוב מכתב תאגידי קלישאי כזה על "העבודה החשובה" שעושים פקודיו. הסאטירה כאן דו-ראשית ומופנית הן כלפי הקלישאות התאגידיות והן כלפי טיב העבודה שנעשית בחלק מהתאגידים האמריקאים.

עוד מאפיין המשותף לכמה סיפורים הוא האמתלות המקוריות שמצא הסופר להחדרת אנגלית גבוהה (המתורגמת כאן בהתאם היטב) ללב הדלות הלשונית של האנגלית היומיומית שמדברים גיבוריו. כך, למשל, בסיפור על עובד בפארק שעשועים המדמה חצר אבירית, שמדבר מעין "שייקספירית" כחלק מתפקידו, וגם מחוץ לתפקידו.

סיפור מצוין אחר כאן משתמש גם הוא במוטיבים סמי-מד"ביים, כלומר כאלה שאינם מצויים עדיין במציאות, אבל ייתכן גם ייתכן שיתרחשו בעתיד הלא רחוק (כמו נשות-הנוי שקונים אמריקאים עשירים): הוא מספר על פושע שנשלח במקום לכלא להיות שפן ניסיונות בפרויקט מחקר לגילוי "סם אהבה". הפושע מגלה גבורה גדולה במהלך הסיפור הזה ומציל בחורה אחת, וזהו מוטיב שמשותף לכמה סיפורים כאן: פנטזיות הצלה של גיבורים קטנים ומעוררי אמפטיה, גברים כולם, שחולמים על הפיכתם לגיבורים, ואז פנטזיות ההצלה שלהם מתגשמות לפתע.

אבל המוטיב הזה, פנטזיות והגשמות של הצלה, הוא הרי מוטיב סנטימנטלי. וזו עוד מגרעה של הקובץ היפה-בחלקו הזה. אם הוא אקלקטי מדי בהשוואה לפוסטר וואלאס – הרי שהוא רגשני מדי בהשוואה לסופרת הגדולה באמת של הסיפור הקצר בתרבות דוברת האנגלית: אליס מונרו.