*הערה מקדימה (קינתו של המבקר העמוס) – הספר החדש של א.ב. יהושע ראוי לביקורת מפורטת ומדגימה. הדברים הבאים אינם בבחינת ביקורת כזו, אלא בבחינת הערה (ארוכה) על היצירה המעניינת מאד הזו, שלא רציתי למהמה את ביטויה עד שאתפנה לכתוב ביקורת מפורטת. וזה בדיוק לב הקינה: איני מספיק להגיע ליצירות ישראליות רבות ואולי חשובות ולבקר אותן כי אני טרוד בענייני פרנסה (שכוללת כמובן גם כתיבה על ספרים אחרים). חבל לי על כך ואני מקווה שבעתיד יימצא לי יותר זמן לקרוא יצירות עבריות ולבקרן, כמו שגם אנתח באופן מספק ויסודי יותר את הרומן הזה עצמו.
*
א.ב. יהושע "בולי" – קלע בול.
הסופר הוותיק, מבכירי סופרינו, רואה נכוחה יותר ממרב הצעירים הבולטים בספרות היום.
"ניצבת", הרומן האחרון שלו, נוגע בנקודה, לא אומר עמוקה, אבל כזו שנמצאת מתחת לפני השטח, חושף אותה ומאיר דרכה באור מדייק תווים את המציאות הישראלית 2014.
והמציאות הישראלית של 2014 היא מציאות שבה הרגע הליברלי של ישראל – זה שצמח בשנות השבעים, הגיע לשיאו בשנות התשעים, ונמצא בירידה מאז שנות האלפיים – הרגע הליברלי הזה של ישראל חלף עבר. אבל אין זה אומר שהרגע הזה לא ישוב, כעוף החול. אין צורך להיכנס לייאוש ולדיכאון.
זו יצירה מובהקת של "צופה לבית ישראל" אך כזה שאינו נביא חורבן ואף לא נביא נחמה, אלא נביא של פטליזם משחרר מחד גיסא ושל התנגדות עמוקה לייאוש מאידך גיסא, גם אם אין הבטחת תקומה קונקרטית באופק.
ראשית, כיוון שהספר הזה עורר איזשהו פולמוס שטחי עם צאתו, אדגיש מה הספר הזה אינו. הספר הזה – שבמרכזו נוגה, נגנית נבל בת ארבעים ושתיים ללא ילדים שמנגנת זה כמה שנים בתזמורת הולנדית ובהולנד היא גם חיה כי לא נמצאה לה תזמורת ישראלית – הספר הזה אינו על פמיניזם וזכויות האישה על גופה. אינו, אומר שוב. זה לא מה שמעניין את יהושע והעובדה שהגיבורה היא אישה היא, לא אומר מקרית, אבל משנית מאד.
הספר הזה הוא על הליברליזם הישראלי – זה החילוני, ההומניסטי (בהוראה התיאורית ולא השיפוטית של המילה), הבורגני או הסוציאל-דמוקרטי – ועל שקיעתו.
וההברקה הראשונית, הבסיסית, המוצלחת, של יהושע היא לתקוף את הנושא הזה דרך דבר מה שמונח מתחת לאף אבל איש לא דן בו – לפחות עד כמה שידיעתי מגעת – בישירות, תבונה וחן (!) כאלה. יהושע תוקף את הנושא הגדול שלו, הנושא הגדול שלנו, הוא דן בליברליזם הישראלי ובשקיעתו – דרך שיעור הילודה (או אף היעדרם של שיעורים אלה).
וזו הברקה מהסיבה הבאה: הליברליזם בתמציתו מציב את האדם, היחיד, במרכז. לא השבט, לא הלאום, לא המעמד הכלכלי, לא העדה – האדם. והנה, אם האדם היחיד ניצב במרכז, ממילא עולה השאלה כמה להוליד ואף האם להוליד. הרי צאצאינו היקרים והאהובים יונקים את חיינו מאיתנו. הם גם מעניקים לנו הרבה, כמובן (סיבה ליברלית למהדרין להולדה). אבל ההולדה הופכת לשאלה, ל"פרובלמה", למי שהשקפותיו ליברליות. ואכן, בחברות ליברליות – כמו במערב אירופה – שיעורי הילודה נמוכים מאד. בעוד שבחברות בהן האדם הפרטי אינו במרכז – אלא השבט או הלאום – שיעורי הילודה גבוהים. זאת משום שהיחיד נתבע להגדיל את כוחו של השבט; או שהוא תופס את עצמו כחוליה בלבד בשלשלת הדורות ולפיכך, באופן מסקני, ההולדה היא שיא הביטוי של התפקיד הזה, שיא הביטוי האפשרי ליחיד; או בגלל שפשוט יש לו יותר אנרגיה וזמן להולדה וגידול ילדים כי הרי הוא לא נתבע "להגשים את עצמו".
והנה, יהושע איתר במיעוט ההולדה של השבט הליברלי הישראלי לא רק ביטוי תמציתי לתפיסת העולם הליברלית, אלא גם הסבר לא מבוטל במשקלו לשקיעתו של הליברליזם הזה. כי בעוד הליברלים הישראלים שוקדים על רווחת חייהם, הרי שחלקים אחרים בציבוריות הישראלית – פטורים מעול הליברליזם וכפופים לצו השבטי, שבישראל, מסיבות היסטוריות מובנות, עוד מועצם פי כמה – יולדים. כך ששקיעתו של הליברליזם הישראלי נובעת גם מסיבה דמוגרפית.
את כל זה משרטט יהושע בדרך אלגנטית וחסכונית כשהוא יוצר את המנוע העלילתי הבסיסי של "ניצבת". אמה של נוגה גרה בשכונת מקור ברוך הירושלמית. השכונה מתחרדת והולכת והאם מזדקנת והולכת. בנה, הקשור לתעשיית הטלוויזיה וחי בתל אביב, חפץ שהיא תעקור לדיור מוגן בסמוך אליו, בתל אביב. הוא מוטרד מהתחרדותה של השכונה, מהזדקנותה של האם ומריחוקה ממנו. הדירה של האם היא דירה שניתנה לה – ולאב שנפטר זה לא כבר – לפני עשורים רבים בדמי מפתח. אם האֵם תעקור מהדירה אל הדיור המוגן לתקופת ניסיון בתל אביב, הרי שבעלי הדירה יזדרזו להכריז על בעלותם המחודשת על הדירה והאם – אם תחליט שתל אביב אינה מתאימה לה בסוף תקופת הניסיון – תאבד את הדירה הירושלמית. לצורך כך מוזעקת נוגה מהולנד לשהות כמה חודשים בדירה הירושלמית.
כך לוכד יהושע בתחבולה עלילתית אלגנטית כמה ציפורים יחדיו: דיון דרך סיפורה של האם בהגירת החילונים מירושלים, הגירה שהנה חלק אינטגרלי של שקיעת הליברליזם הישראלי; עימות של מי שלקחה את השקפת העולם הליברלית לשיאה הכמעט מסקני, נוגה חשוכת הילדים, נוגה שבחרה-נאלצה לגור מחוץ לתחומי ישראל, עם המציאות הישראלית החדשה.
בספר נושבת רוח מתוקה ורכה של השלמה עם – אם כי לא קבלה של – השינוי הדרמטי הזה בפניה של ישראל. זו כרגע המציאות, אומר יהושע מבעד לסיפור. הכוחות הליברלים והחילונים בישראל בדפנסיבה גדולה, ואולי אנו חוזים בשקיעתם (לא הסופית, עם זאת).
אבל יש ברומן הזה גם רוח גדולה של חסד, הנוגעת לתיאור הרך של הדמויות. ויותר עקרוני מכך יש ברומן הזה אזהרה ערמומית, שובבה ומתוחכמת נגד רוח הייאוש שפושה בחלקים הליברליים של ישראל (ושוב, אדגיש, שב"ליברלים" אני כורך גם סוציאל-דמוקרטים ואיני כורך – אם כי זו תופעה קשורה, עקב אכילס של הליברליזם הישראלי – ניאו-ליברליזם חזירי).
זאת כי בבניין המתחרד שבו משתכנת נוגה לכמה חודשים נתקלת הנבלנית בתופעה מוזרה ומשעשעת. ילדיהם הקטנים של שכניה, ילדים חרדים עטורי כיפות גדולות ופאות, מנסים לחדור בכל הדרכים האפשריות אל דירתה (דרך הדלת או אף דרך חלון האמבטיה תוך סיכון חייהם).
הסיבה היא פשוטה: הטלוויזיה. הם מהופנטים מהטלוויזיה של שכנתם החילונית וממש התמכרו לה. הסצנות האלו – של ניסיונות החדירה של החרדים הקטנים והחמודים אל הדירה החילונית – רוויות הומור טוב לב אבל מכילות גם מסר עמוק: כל החשבון עוד לא נגמר. הליברליזם הישראלי עוד יכול לחזור מן המתים, כי יש קסם באורח החיים הליברלי. הטלוויזיה מייצגת אמנם את הקסם השטחי יותר שלו, אבל היא בכל זאת מסמלת את החופש ואת הצבעוניות של הקיום הליברלי.
ואולי ניתן להוסיף (את זה יהושע לא אומר, אלא אני): עתידו של הליברליזם, גם זה הישראלי, לא נחרץ כי – בסופו של חשבון – הוא הוא האמת. אלוהים ולאום הן נחמות שאיני מזלזל בהן. את אלוהים איני רוצה לבטל ואני אף גא בלאומיותי; אבל אלוהים הוא בדיה שלא תספק את הכנים והחזקים-רוחנית שבינינו והלאום הוא משני ל"אני", כפי שלימדו אותנו לא רק הליברלים אלא האקזיסטנציאליסטים. "האני" הליברלי הושמץ, ובצדק, בשנים האחרונות, כיוון שהוא הידרדר לנרקיסיזם. אבל זו לא האופציה היחידה לשימורו של "האני" הזה.
*
דווקא ניצחונה (הזמני) של הזהות היהודית השבטית בישראל 2014 מאפשר לנו, אוהבי היהדות והישראליות אבל גם חסידי הליברליזם, לזהות נאמנה את מלחמתנו וללכד את שורותינו. אנחנו חלק מהמקום הזה, ישראל, ונאבק על קיומנו בו.
במלחמה הזו הספרות העברית יכולה לשוב ולרכוש מקום מרכזי (בגלל שהספרות, ובייחוד ז'אנר הרומן, הרי מציבה את האדם במרכזה) כפי שהיה בעתות מצוקה לתרבות היהודית גם בעבר.
מבקר חופשי 