מבקר חופשי

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

באמצע הרומן שואל וולטר ברגלנד את חברו, מוזיקאי הרוק ריצ'רד כץ, שניים מתוך שלוש הדמויות הראשיות ב"חירות", איך ההרגשה לזכות סוף סוף בתהילה, כשהוא כבר באמצע שנות הארבעים שלו. ריצ'רד משיב: "אולי הייתי שונא את החוסר של זה, אבל אני גם לא אוהב את הדבר עצמו". הדיאלוג הקצר הזה ועילתו מקפלים בתוכם תיאור של הקריירה המדהימה של פראנזן עצמו והסבר לחלק מסוד קסמו. במסה מפורסמת וחשובה ביותר, שפרסם פראנזן ב-1996, "Why Bother?" שמה (מדוע לטרוח לכתוב רומנים היא כוונת הכותרת), קונן הסופר האלמוני-למדי אז, בן ה-37, על שקיעתה של הפרוזה האמריקאית. במסתו, שנכתבה במתכונת "ברנרית" של קינה שבסופה "ואף על פי כן", ציין פראנזן כי מאז צאתו של "מלכוד 22" לאור, בתחילת שנות הששים, לא לכד אף ספר פרוזה את תשומת לבה של אמריקה בכללותה. והנה, "חירות", שראה אור במקור ב-2010, עשה זאת (לאחר ש"התיקונים", מ-2001, כבר עשה זאת, אך באופן פחות חד משמעי). פראנזן עשה זאת. זו אחת הדוגמאות הנדירות של נבואה-שאיפה פומבית שמתגשמת. אבל מה שמקסים בפראנזן הוא שאתה מאמין שלא נוח לו במיוחד, כמו לריצ'רד, עם התהילה. אכפת לו לא רק מעצמו, אתה מאמין, אלא מאמנות הפרוזה. אכפת לו, אתה מאמין, גם מבני אדם. לעתים נדירות "הטובים" מנצחים בצורה מובהקת כל כך. פראנזן הוא מ"הטובים" ולכן משמח כל כך נצחונו הספרותי.
הבחירה של פראנזן, המבקש להחזיר את עטרת הפרוזה ליושנה, בגיבור רוקיסט, מתבקשת אף היא לאור המסה מ-1996. שיר הרוק או הפופ בן ארבע הדקות הפך להיות צורת האמנות הדומיננטית של העידן בו אנו חיים, העידן הפוסט מודרני (או העידן בעל השם שעדיין אין לנו למה שאולי בא אחריו). בניסיון המוצלח של פראנזן ללכוד דמות של מוזיקאי רוק ברומן רחב יריעה ישנה נקמה מתוקה של אמנות הפרוזה הוותיקה באמנות הצעירה והיהירה, נקמה שנולדה מטינה ארוכת שנים.
"חירות" – שנפתח בטון ג'יין אוסטיני של סאטירה לא מרושעת, של קומדיית מנהגים המתרחשת בפרובינציה, בסט. פול, אך מרחיב עד מהרה את יריעתו לכדי יצירה טולסטויאנית שמנסה ללכוד חברה שלמה – מושתת על משולש רומנטי. פטי, הברווזון המכוער במשפחה ליברלית אמידה מאזור ניו יורק, מכירה בקולג', בסוף שנות השבעים, את וולטר, צעיר אידיאליסט וחנון מהמעמד הבינוני-הנמוך ואת חברו הטוב ריצ'רד כץ, סולן כריזמטי של להקת פאנק שולית. פטי בוחרת בוולטר. אבל בקפיצה שמתרחשת עד מהרה משנות השבעים ותחילת השמונים לשנות האלפיים, שבהן מתרחש עיקר הרומן, פטי משנה את דעתה. סיפור משנה מרכזי ברומן הוא יחסיה של פטי עם בנה האהוב ג'ואי, שהיא לא מצליחה להתאושש מהתנכרותו לה בגיל ההתבגרות ובחירתו בבת השכנים, ממשפחה ווייט-טראשית רפובליקנית.
ככלל, זהו ספר פחות חד וזועם מ"התיקונים", יותר מיושב בדעתו. אך זה רומן משובח. הוא משובח בראש ובראשונה בגלל עיצוב הדמויות עתיר הדקויות, האמפאטי-סטירי. בייחוד משקיע פראנזן כישרון ותשומת לב בעיצוב דמותה של פטי. לעיצוב הדמויות המוקפד, מתווספת תכונה מעט חמקמקה אך רבת חשיבות של הפרוזה הזו, שניתן לקרוא לה "אנרגיה נרטיבית". אתה חש בקריאת המשפטים ובהפיכת הדפים באנרגיה אדירה שהתאפקה זמן רב וכעת נפרקת סוף סוף במעשה גלילת הסיפור, אך נפרקת בכל זאת במתינות הולמת, למרות הלחץ האדיר לשחרורה של האנרגיה הכלואה. התוצאה לפיכך היא, בפשטות, ספר שמתגעגעים אליו בזמן הפסקות הקריאה. מתגעגעים כי גורל הדמויות מעסיק את הקורא, כי הקורא מאמין שיש לסופר דבר מה חשוב או מעניין לומר לו, על הדמויות ובכלל, דבר מה שאותו לא יוכל הקורא לקבל באף מקום אחר, ומתגעגעים מכיוון שהקורא משתוקק להיכנס פעם נוספת לאותו נהר, לזרם העז שמחוללת אותה אנרגיה עצומה ודוחקת הנפרקת עם זאת במתינות.
אבל פראנזן רצה גם לומר משהו על אמריקה בכללותה (ובגלל שאמריקה, עדיין, היא ההווה והעתיד שלנו מבחינות רבות, אמירתו זו רלוונטית גם לקוראים זרים). הדמויות האינדיבידואליות נווטו, לפיכך, לייצג תופעות מרכזיות בעיני פראנזן בחברה האמריקאית או להיקלע לזירות-פעולה מרכזית באותה חברה (ועם זאת "נווטו" באופן מוחלק ושאינו מוחש כמלאכותי). וולטר, למשל, העסוק באופן כפייתי בגורל הכלל או הפלנטה, משמש בידיו של פראנזן כדוגמה עדכנית לאידיאליזם האמריקאי, אותה תכונה שעוררה מאז המאה ה-19 את הערצתם ובוזם של האירופאים: ההתמסרות לרעיונות נעלים, שלפעמים מסתירים מעיני המתמסרים עצמם את שאיפותיהם הקטנוניות יותר ("המלחמה למען הדמוקרטיה" של בוש הבן, שהינה רכיב לא שולי ברקע של הרומן, היא דוגמה קיצונית במיוחד וימנית במיוחד לסתירות של אותו אידיאליזם אמריקאי). באופן ספציפי יותר: עמדתו של וולטר, שמטיף לשימור אקולוגי ולהגבלת הילודה, ניתנת לפירוש לא רק לגופו של עניין, כתשוקה לשימור הטבע, אלא כתשוקה להימלט אליו מהסיבוכיות של החברה האנושית. נדמה כי פראנזן טוען בין השיטין – או שהרומן מאפשר ומעודד פרשנות כזו – כי יחסי האנוש בחברות המפותחות כיום הפכו ליותר ויותר מסובכים. המקום הנכבד שמוקדש ביצירתו לדיכאון מבטא גם הוא את אותה סיבוכיות. הטבע, לפיכך, הוא סוג של מפלט מיחסי אנוש דוויים. ובאופן אירוני, הטבע הזה נצרך ביתר שאת דווקא בזמן שהוא הולך ונעלם.
פראנזן מבקש גם לעסוק בקיטוב באמריקה. אמריקה של שנות האלפיים הולכת ונקרעת בין האגפים הליברליים לאגפים הרפובליקניים שלה (גם בהתקטבות המחריפה הזו מדינת מהגרים מסוימת במזרח התיכון מידמה לה). אך מה שהופך את פראנזן לדמות שיכולה להבין את אמריקה, ואינה כלואה בדוגמות המוסרניות, הגם שצודקות ברובן, של האגף הליברלי אליו הוא שייך במובהק, הינה, אני מבקש לטעון, השאפתנות הספרותית הכבירה שלו עצמו. בגינה של שאפתנות זו הוא מבין משהו בסיסי על "החלום האמריקאי", משהו על אינדיבידואליזם קיצוני, על התשוקה של האינדיבידואל להתעשרות אגדית ולכוח, תשוקה שמפעמת כאן, למשל, בג'ואי.
יש משהו הרואי בניסיון של אדם אחד להבין את תקופתו ולחלוש עליה. ויש משהו משמח בכך שהניסיון ההרואי הזה הצליח כאן במידה מסוימת. אמנם השאלה האם יש לפראנזן תזה על המציאות האמריקאית, או שאולי הוא רק שועל, בניסוחו של ישעיהו ברלין, כלומר מי שמתעניין בתופעות רבות באמריקה העכשווית, אך אין לו תזה "קיפודית", אמנם השאלה הזו נותרת פתוחה. אבל היעדרה המשוער של תזה כוללת לא פוגע ברומן בכללותו.

*
הערה קצרה על פראנזן ווולבק:
"חירות", כאמור, הוא רומן מיושב בדעתו. יישוב הדעת הזה מסביר מדוע, לפחות בעיניי, "החלקיקים האלמנטריים" של וולבק (1998) הוא עדיין הספר החשוב ביותר של העידן שלנו. זאת למרות שפראנזן, הטוען הרציני ביותר לכתר, עולה על וולבק לאין שיעור ביכולותיו הטכניות כסופר ובסקרנות שלו ביחס למגוון האנושי. וולבק הרבה פחות מיושב בדעתו מפראנזן. וולבק כותב במסורת של "כתבים מן המחתרת" לדוסטוייבסקי ופראנזן כותב באמצע קו דמיוני שנמתח בין ג'יין אוסטין לטולסטוי. וולבק שונא את המציאות שהוא מתאר ולכן מערער אותה ומהרהר באופציה אוטופית חלופית. ואילו פראנזן חוקר לעומק את המציאות כמו שהיא אך לא עוקר אותה משורשה. וולבק, לפיכך, הוא עדיין המלך של הפרוזה במפנה המאה ה-21. לטעמי, כמובן. אבל פראנזן הוא בהחלט הסגן.

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

בשורות הבאות תושמענה כמה השגות על ספרו האחרון של פיליפ רות שתורגם לעברית. לכך יש להקדים שתי הבהרות: אלה השגות על סופר שמגיע לו, לטעמי, פרס נובל. ההשגות הן, לפיכך, השגות על רומן שמצופה ממנו להיות רומן של נובליסט. הבהרה שנייה: גם בין יצירותיו של רות, זהו רומן מאז'ורי, ולכן ההשגות הנן בהשוואה לפסגות של רות, שהרומן הזה נופל מהן.
רות הוא אחרון "הנרקיסיסטים הגבריים הגדולים", כפי שכינה לפני כעשור דייויד פוסטר וואלאס, את הדור ששלט בספרות האמריקאית לפניו, ובייחוד את אפדייק, מיילר ורות עצמו. ההערה המפורסמת של וואלאס, שהובעה בצירוף של הערצה, סלידה ומרד אדיפלי – קולעת. לטעמי, הסכנה עם הסתלקותם (ונקווה שרות ייוותר עמנו עד מאה ועשרים) של "הנרקיסיסטים הגבריים הגדולים", כותבים שדנו ביצירותיהם בכנות ובלי בושה בתאוותיהם ובשאיפותיהם, הנה שניוותר עם כותבים-גברים "חמודים", כמו ספרן-פויר ובני דורו, שכפי שהיטיבה לנסח מבקרת ספרות אמריקאית, איליין בלייר, במאמר מעניין שפורסם ב"ניו יורק ריוויו אוף בוקס" אך בשבוע שעבר, הנם סופרים-גברים שעושים הכל כדי לרצות את הקהל הנשי המשוער שלהם והתוצאה היא ספרות שבבסיסה חנופה וחוסר כנות.
לרומן עצמו: לכאורה אין מה להתלונן. זה רומן סוחף, קשוח ואכזרי, כלומר רומן אופייני של רות במיטבו, על האני-החלופי הוותיק שלו, נייתן צוקרמן (כך צוקרמן אחר, אמיר צוקרמן המתרגם, החליט בהיגיון לקרוא לו, אחרי שנים שקראנו לו, בפמיליאריות-משהו, "נתן"). צוקרמן, המספר את סיפורו, שב לניו יורק אחרי אחת עשרה שנים של התבודדות בבית כפר מצפון לעיר. הוא כבר בן שבעים ואחת ושב לצורכי הליך רפואי, שאולי יסייע לו להתמודד עם בריחת שתן, שמצידה הנה תוצאה עגומה מניתוח להסרת ערמונית מסורטנת. בכוונתו לשהות בניו יורק זמן קצר בלבד. צוקרמן כבר שבע דיו מהפיתויים והסחות הדעת של הכרך וקנאי לבדידותו. אלא שהעיר מצליחה להדיחו שוב ומערערת את שלוותו היחסית, מתנתה היחידה של הזקנה. הוא מתאהב בסופרת צעירה ונשואה ונקלע לעימות עם ידידה האמביציוזי, שמבקש להיות הביוגרף של סופר גאון אך שכוח, ע"א לונוף, שנפטר לפני חמישים שנה, אך שצוקרמן הספיק להכיר. הידיד טוען שישנו סוד אפל בעברו של לונוף ומבקש לדלות מידע מצוקרמן, המסרב מצידו לסייע בחשיפת קלונו של הסופר הגדול.
החלקים החזקים ברומן, והם חזקים מאד, הנם תיאורי הזקנה האכזריים שישנם כאן, בצד תיאורי הניכור מניו יורק העכשווית ותשוקת ההתרחקות מהכרך, מהפוליטיקה ומהנשים. רות אינו חוסך בתיאורי האימפוטנציה של גיבורו ובייחוד בשיבתו לילדותו שנייה, כלומר להרטבה. בצד הראליזם הבוטה והמשובח ישנה כאן, כמובן, אירוניה ברורה ומכוונת: לגבר טורף הנשים כבר לא עומד. ולא רק זה: הוא שב להיות ילד. אבל איבר המין הגדול ביותר הוא כידוע המוח, וצוקרמן מגלה לתדהמתו שהגבריות שולחת אותו למשימה אבסורדית, לנסות לפתות (?) את הסופרת הצעירה ג'יימי לוגן. אותה גבריות גם שולחת אותו להתעמת עם ידידה, שהוא חושד שהוא מאהבה, אותו ביוגרף שאפתני שהוזכר. ג'יימי היא דמוקרטית גאה, אמנם ממוצא דרומי-רפובליקני עשיר, ושונאת בוש (הרומן מתרחש בשעת בחירתו השנייה של בוש לנשיאות). צוקרמן רחוק כבר מכל זה. הרחק מההמון המתהולל הוא כבר לא יודע, או משים עצמו כלא יודע, מי הוא טום קרוז ועומד משתאה, בקטע נהדר במיוחד, לנוכח אובססיית הטלפונים הסלולריים של הניו יורקרים. החזרה להיסטוריה ומשוגותיה, לעיר והבליה, נובעת ממקור אחד ויחיד: מרצון להתמודד על ליבה, על גופה הרי אין מה לדבר מבחינתו, של האישה הנחשקת. הסלידה מההווה וההימשכות כמעט-בעל-כורחו אליו וסיבתה, מעניקים לרומן כוח רב.
הבעיות הן אלה: ראשית, אפילו בנוגע לתיאורי הזקנה, יש משהו מעט פומפוזי, נפיחות כמעט לא מורגשת אבל, כאמור, מסופר ברמה של נובל מצופה שלא תהיה קיימת כלל, בדיבור ה"דוגרי" והגברי-במודגש על הזקנה והמוות. קיים כאן יסוד מודע מדי לרושם "החזק" שהישירות הזו תותיר בקורא. בנוסף, לא ברורה לי עד תום ההתמרמרות של צוקרמן על גילוי סודו של לונוף. כלומר, ברור שישנו כאן דיון מתוחכם על יחסי בדיון ומציאות: צוקרמן, שחייו מקבילים מאד לחיי רות עצמו, מוחה על אי ההבחנה בין הביוגרפיה לספרות ומנסה למנוע את חשיפת חייו הפרטיים של לונוף. אבל הדיון מורגש כמתוחכם מדי, ובמילים אחרות: מתחכם. בנוסף, ישנו גם איזשהו פגם אסתטי חמקמק, תחושה דקה מיני דק שרות כותב במעין תבנית מוכנה-מראש על "האהבה האחרונה של הגבר הזקן”. איו מדובר בפשטות בקלישאה, לא אצל רות, אבל כן ישנה תחושה אוורירית של יציאה מהפשטה, מתבנית-נתונה, והכפפת הפירוט הראליסטי לאותה תבנית מחד גיסא, בצד עודף מודעות לאיך הטקסט הזה יתקבל כשירת הברבור של הארוס מאידך גיסא. התוצאה היא שלא תמיד הטקסט מדוד ולעתים רות מזרז ומבליט, באופן מעט מלאכותי, את הקונפליקטים שמתאר הרומן, על מנת להתאים את הרומן לאותה ”תבנית”. העימות החזיתי עם הצעיר הביוגרף, למשל, נועד להבליט את מאבק הדורות האדיפלי. ואכן הוא מבליטו, מבליטו מדי.
ושוב, עוצמת הבעיות הייתה נחשבת נמוכה מאד לו היה מדובר בסופר מן המניין. אבל רות אינו מן המניין (וביותר ממובן אחד). אז כיצד לסכם? רומן שהתכוון להיות גדול, אך בפועל הוא רק טוב מאד, של סופר גדול מאד.

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

לפני כחודשיים סיפר לי חבר בהתרגשות שהוא סיים זה עתה לקרוא את "רביעיית רוזנדורף", הרומן של נתן שחם מ-1987. זה ממש רומן טוב! הוא השתומם מעט, אתה מכיר את הסופר? ואת הרומן? אמרתי שכן, בוודאי, שחם הוא סופר טוב וזה רומן מצוין ממש, ואף ידוע במצוינותו זו ונבחר בגינה, ובצדק, לאחד מעשרים ספרי פרוזה ישראליים בולטים, שיצאו בפרויקט "עם הספר" לא מזמן. וחברי המשיך: הגעתי אליו במקרה והוא ממש ממש הפתיע אותי! עוד לפני הפוסט-ציונות של שנות התשעים הוא מבטא עמדות מפקפקות ביחס לפרויקט הציוני! וזה עוד סופר מדור הפלמ"ח! אמרתי לחברי שההיסטוריה הישראלית המקובלת של התפתחות העמדות ביחס לציונות בחברה הישראלית, אינה תקפה בכל הקשור לספרות העברית. הספרות הזו הייתה "פוסט ציונית" מראשיתה, במובן זה שהיא הרשתה לעצמה להיות ספקנית, לעתים באורח רדיקלי ביותר, באשר לציונות, פקפקה בהיתכנותה וצדקתה כאחת. כבר מימי אחד העם, דוד פרישמן וברנר, עבור לעגנון ב-1945 ("תמול שלשום"), לס. יזהר ב-1949 (“חרבת חזעה”), ל“מול היערות” של א.ב. יהושע בשנות הששים ולשבתאי ב-1977 (”זכרון דברים”), ואם למנות רק כמה דוגמאות בולטות, הייתה הספרות העברית ביקורתית ביחס למפעל הציוני, במעין גרסת מופת לתביעתו של מבקר הספרות הוויקטוריאני הדגול, מתיו ארנולד, מהספרות בכלל להיות “ביקורת החיים” (criticism of life). למעשה, באורח דיאלקטי, חלק גדול מחוסנה של הציונות נבע מהזרקה עצמית של נסיוב הביקורת שמתחה עליה הספרות העברית מראשיתה. ההתמודדות עם הביקורת, המחשבה והריסון שהביקורת הזו חייבו, תרמו לציונות רבות. מי שמכיר מעט את ההיסטוריה של הספרות העברית וחפץ בעתידו של הפרויקט הציוני, כמוני, צריך להיות מודאג הרבה יותר מהיחלשות והשתקת הביקורת מאשר מהשמעתה. כך ש“רביעיית רוזנדורף", רומן המתרחש בשנות השלושים וגיבוריו הם מוזיקאים יהודיים פליטי גרמניה הנאצית, הוא רומן מצוין לא בגלל שהוא מציג עמדה מרוחקת ביחס לפרויקט הציוני. זה רומן מצוין בגלל שהוא רומן בעל רב-קוליות מרשימה, ובו כמה דמויות שקשה לשוכחן, רומן שאורג את תאוותן העזה של הדמויות למוזיקה קלאסית בזרותם הבסיסית החריפה ביחס לפרובינציה הלבנטינית שהם נקלעו אליה. הרומן הוא גם ניסיון נועז לערוך הקבלה בספרות ובמלל לרב-קוליות המוזיקלית, זאת משום שארבע הדמויות הראשיות משתתפות ברביעיה מוזיקלית, “רביעיית רוזנדורף", שהעניקה לרומן את שמו.
שמחתי על ההודעה שנתן שחם זכה בפרס ישראל. אף על פי שהמלצתי מעל עמודים אלה, לפני היוודע ששחם זכה, להעניק את הפרס ליהושע קנז, הרי שבהנחה והפרס יינתן לקנז בעתיד, טוב עשתה הוועדה בבחירתה בשחם. שחם, יליד 1925, בנו של המסאי החשוב אליעזר שטיינמן, שייך לדור שכונה בביקורת הספרות העברית "דור הפלמ"ח" או "דור בארץ" (על שמה של אנתולוגיה שערך משה שמיר ב-1958 ובה השתתפו נציגי הדור בפרוזה ושירה). הכתרת "דור ספרותי" היא אמצעי שגרתי במסגרת מאבקם של סופרים להכרה (וגם במסגרת מאבקם של מבקרים להכרה – כי הכתרת "דור" היא אמצעי מובהק של מבקרים הן לארגון המצאי הספרותי הקיים והן לרכישת השפעה). אבל זהו אמצעי שהנו חרב-פיפיות. התביעה לתשומת לב לסופרים מסוימים כי הם חלק מ"דור", מאפשרת לדור הבא אחריהם להגדיר את עצמו בקלות מול ה"דור" הקודם, תוך הכללה גסה ודחיקה גורפת שלו. זה מה שקרה ל"דור הפלמ"ח", עת הדור שבא בעקבותיהם, שהוגדר על ידי גבריאל מוקד, כמדומני, כ"דור המדינה" (דורם של זך, עוז, יהושע וקנז והמבקרים שליוו אותם, כמוקד וגרשון שקד), דחק את רגליו של הדור הקודם תוך האשמתו בכתיבת ראליזם שטחי ובכתיבת מעין ספרות "מטעם" (הממסד). אין צורך לומר שההכנסה הכפויה הזו של עשרות סופרים שונים במזגיהם, כשרונם ותחומי עניינם, תחת הגג הנמוך של "דור הפלמ"ח", עשתה לחלקם עוול גדול. גם לנתן שחם היא עשתה עוול, וזאת על אף ששחם אכן היה בפלמ"ח!
אם יורשה לי להעיד על עצמי, כקורא שבא אל הזירה הספרותית עשרות שנים אחרי שהמאבק הבין-דורי הזה הוכרע זה מכבר, ולטובת "דור המדינה", הרי שהחוויה שלי מקריאת נתן שחם, בדומה לחוויית הקריאה בבן דורו אהרן מגד, הייתה חוויה של קריאה בסופרים מקצוענים ומהוקצעים, כותבים חמים האוהבים את דמויותיהם, שממשיכים להוציא ספרים טובים ולפרקים טובים מאד בקצב מעורר הערכה, כשהם עמוק בשנות הששים, השבעים והשמונים לחייהם. מבחינתי, כקורא מאוחר, שהחל בהיכרות עם הסופרים הללו אחרי שהדי הקרב נדמו מזמן, הכינוי "דור הפלמ"ח" היה רלוונטי בעיקר לכך שהשתעשעתי ביני לביני בהשערה כי ערך העבודה, שאפיין את הציונות הסוציאליסטית שממנה באו סופרים אלה, הביא אותם להמשיך לעבוד בתפוקה מעוררת השתאות גם בגיל מתקדם ולהוציא תוצרים יפים ולעתים מרשימים.
מיצירתו המאוחרת של שחם, מלבד "רביעיית רוזנדורף" המוזכר, אני ממליץ בחום על קריאת "חוצות אשקלון", ארבע נובלות מלוטשות המתרחשות בארה"ב ובמרכזם יהודים-אמריקאיים; "סדרה", רומן חריף על שלושה אנשי קולנוע שמצלמים סרט על החברה הישראלית; "לוח חלק", הרומן האחרון של שחם עד כה, שעוסק באופן מקורי ומפתיע בתהליך הפרטה של קיבוץ; ו”דור המדבר”, ספרו הממוארי-מסאי.

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

כותרת שלוש הנובלות הצרפתיות הללו, “שלוש נשים חזקות", שזכו בפרס גונקור לפני כשנתיים, מעוררת רתיעה אינסטינקטיבית. הכותרת מרמזת שלפנינו ספרות מגמתית ("טנדנציוזית”, כינו לגנאי ספרות כזו בביקורת הספרות בעבר), שדנה ב"העצמה נשית". וכשמסתבר לקורא מהכריכה ששלוש הנובלות עוסקות גם במהגרים אפריקאיים – החשד מתעצם. אוי, לא, חושב הקורא, הנה לנו עוד ספרות נאורה ורוחשת טוב שבאה לחנך אותנו להתייחס יפה לנשים ולשחורים. ואנחנו – את חובותינו למערכת החינוך הרי סיימנו מזמן. הזכייה בגונקור רק מגבירה את החשד: פרסים ידועים לשמצה בתקינות הפוליטית שלהם. לאחרונה קראתי מאמר של חבר באחת מוועדות ה"בוקר" הבריטי, שמספר בזעם כיצד דחתה הוועדה את הענקת הפרס לבכיר סופרי בריטניה, מרטין איימיס, על ספרו "המידע" (1995), לטובת ספר חיוור אך תקין פוליטית וחביב. בקיצור, לפרסים ספרותיים צריך להתייחס באירוניה.
למעשה, הכותרת שלפנינו כל כך בוטה, שמיד עולה החשד שאולי יש כאן פרודיה על אותה ספרות מגמתית ומחנכת. אולי הסופרת שותפה לזעם הזה שלנו ובאה להגחיך את ספרות האנשים הטובים והנאורים שמתלקקים מול הראי בהתמוגגות עצמית על עצם טובם ונאורותם. אלא שהקריאה בטקסט עצמו מפריכה מיד את החשד הזה. הסופרת רצינית לגמרי בנתינת הכותרת. ועם זאת, הקריאה בשלוש הנובלות אינה מוציאה אותן חייבות. בחלקן ישנם יסודות מעניינים, למרות שהמכלול לא מרשים במיוחד.
הנובלה הראשונה מתחילה מצוין. אישה צרפתייה, בשנות השלושים המאוחרות לחייה, בת לאב עריץ אפריקאי ולאם צרפתייה, מגיעה לביקור בבית אביה בסנגל (הוריה נפרדו מזמן). הסופרת (כל הנובלות כתובות בגוף שלישי הצמוד לתודעת גיבוריהן) מתחקה באופן סבלני, מפורט ומעמיק אחר המפגש המחודש הטעון. אלא שאחרי הפתיחה המרשימה והסבלנית הנובלה מתדרדרת באופן לא צפוי. ראשית, יש איזו התפתחות לא מובנת, שרירותית ולא מוסברת, כשמשפחתה הפריזאית של הגיבורה מגיעה לפתע לסנגל ואז חוזרת כלעומת שבאה (הדבר נחווה כגרסה מוקדמת של הנובלה, גרסה שנזנחה אך בטעות נשכחה בטקסט הנוכחי). משמעותי יותר: מאמצע הנובלה הסיפור מואץ ומודהר לסיומו בצורה חפוזה. ממחצית הנובלה ואילך מרגיש הקורא שלפניו פרוזה רווייה שהפכה לפתע לתסריט גרום. ברגעים כאלה אתה מבין מהו תפקיד העורך. כל עורך סביר היה שולח את הסופרת, שגילתה כישרון מובהק בחלק הראשון, להמשיך לעבוד בבית. אבל אולי חש כאן העורך רגשות אשם כלפי הסופרת: לא העבדנו די את השחורים?
הנובלה השנייה, למרבה המזל, טובה בהרבה, הטובה בקובץ. הנובלה מתחקה אחרי רודי, צרפתי מהמעמד הבינוני-נמוך, מורה-לשעבר בעל יומרות אינטלקטואליות שכעת עובד לזוועתו במכירת מטבחים. רודי נשוי לפנטה הסנגלית והוא חושש שהיא כבר אינה אוהבת אותו ונוטרת לו טינה על שהביאה לצרפת. הנובלה מכילה כמה קלוז-אפים פסיכולוגיים מדויקים ומעט מייגעים בו זמנית. הפרוזה כאן מזכירה, באופן מעניין לטעמי, את הפרוזה הפסיכולוגיסטית של יעל הדיה. הפסיכולוגיזם, של הדיה כמו של נדיאי, גובל בדרך כלל בהיסטריה, כלומר הרגשות המוצגים מועצמים ובהולים, וכך היא גם הכתיבה שרצה אחרי נפתולי המחשבות בתחביר מסובך הולם. ההשוואה לפרוזה הישראלית מעניינת כי היא מלמדת על הקרבה, הן בלחצים הכלכליים והחברתיים והן בפסיכולוגיה ההיסטרית שנוצרת מהם, בין המיינסטרים הישראלי (הדיה) למעמד הבינוני-הנמוך הצרפתי. יש בנובלה הזו ייצוג לא שגרתי של החצר האחורית של צרפת, ייצוג נוגע ללב של היאוש ורגשי הנחיתות של בן המעמד הבינוני-נמוך הלבן, ייצוג של מציאות פרובינציאלית קשה המכילה לחצים כלכליים, טינה מעמדית, בקשת פיצוי בדת, חיכוך רצוני ולא רצוני, במהגרים האפריקאיים. רגע מזהיר שמבטא את מצבה של הפרובינציה הצרפתית, מצב שמוליד גזענות ודתיות, מצוי בתיאור המלאכים הטהורים שמציירת אמו האדוקה והמסובבת של הגיבור. אלה מלאכים "אשכנזיים" לעילא, בלונדיניים ובעלי עיניים כחולות. שחורים אינם יכולים להיות מלאכים נוצריים. אבל הסופרת כאן אינה שיפוטית, וליתר דיוק היא שיפוטית אך מסבירה את הנסיבות המעמדיות הקשות שעל רקען צומחת הגזענות האירופאית העכשווית.
הסיפור השלישי מתחיל באופן נאה. סנגלית ענייה מגורשת מבית משפחת בעלה שמת, ויוצאת למסע מסוכן לצרפת. מעלת הנובלה בראשיתה היא עיצוב הרגעים בהם מגלה האישה הצעירה והפסיבית שהיא סובייקט אוטונומי וחד-פעמי, אותם רגעים בהם היא עורכת מעין אילוסטרציה למאמרו המפורסם של עמנואל קאנט, "הנאורות מהי?”, ומתחילה, כהמלצת קאנט, להפעיל את שכלה ושיפוטיה. אבל המשך הנובלה מתאפיין בנימה מעצבנת של חינוך הקורא. המסע לצרפת, שאגב מזכיר מאד את תיאורי המסעות קורעי הלב של יוצאי אתיופיה בדרכם לארץ, מוריד את חלומה (ויותר מכך) של הגיבורה שאולה. זה מידע שחשוב להעבירו: ההתעללויות שסופגים האפריקאיים העניים בדרכם למחוזות העושר האירופאיים, שגם בהם, כמובן, לא מחכים להם בזרועות פתוחות. זה מידע שחשוב להעבירו אבל הספרות שנוצרה ממנו כאן בינונית.
לסיום, חשוב לציין כי התרגום, של עדה פלדור, מרשים במיוחד בעברית ההדורה אך הלא נפוחה שלו.

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

הערה מקדימה: מאמר זה נכתב לפני ההכרזה על נתן שחם כזוכה פרס ישראל השתא. שחם הינו סופר מוערך בעיניי ואהוב עלי כך שמאמר זה לא נכתב כנגד זכייתו

הסיבה ההגיונית היחידה שבגינה לא ניתן עדיין ליהושע קנז פרס ישראל היא שחברי הוועדות השונות אולי חשבו שהפרס כבר ניתן לסופר המרכזי. אבל הפרס טרם ניתן ואת השערורייה הזו טוב לתקן במהרה. הקריירה הספרותית של קנז יוצאת דופן. מפרסום ספרו הראשון, “אחרי החגים", ב-1964, ועד, פחות או יותר, פרסום "התגנבות יחידים", ב-1986, היה קנז "סופר לסופרים", סופר שבמעגלים הפנימיים של הספרות הכירו בכוחו, אך כזה שטרם הגיע לתודעתם של עשרות אלפי קוראים כמו כמה מעמיתיו בני דורו. דורו של קנז, דור ילידי שנות השלושים פלוס מינוס, הוא הדור הפורה ביותר בספרות העברית החדשה, אחרי דור ילידי שנות השבעים והשמונים של המאה ה-19 (ביאליק, טשרניחובסקי, ברנר, גנסין, שופמן, עגנון ועוד). מקרב בני הדור המופלא הזה (עוז, יהושע, שבתאי, אפלפלד, קניוק, זך, חנוך לוין ועוד), לטעמי, קנז ושבתאי יצאו בחשבון היסטורי הסופרים החשובים ביותר. מ-1986 הפך קנז למוכר במעגלים רחבים יותר ויותר, אם כי עדיין לא ברמת ההיכרות שמכיר הציבור הישראלי את חלק מעמיתיו, היכרות שיש לתלותה גם בפעילותם הפוליטית והציבורית. קנז טען בהצטנעות, שעמיתיו, עוז ויהושע, מבטאים היטב גם את עמדותיו הפוליטיות ולכן אין לו צורך להוסיף תבן לעפריים. זו אמירה מטעה. יש בקנז יסוד א-פוליטי מובהק והוא שמסביר חלק גדול מכוחו, כפי שאציע מיד.
מהלך הקריירה של קנז, אם כן, מבחינת ההתקבלות, מציג גרף שהזדחל נמוך, ולפתע, סביב 1986, זינק לערכים גבוהים ומשם רק הלך והיתלל. אבל מבחינה אמנותית גרידא הקריירה של קנז משרטטת פרבולה. לאחר התחלה מינורית, גם אם מסקרנת, זינק קנז לכתיבת שלושה ספרים שהם-הם אלה שחקקו את שמו בכותל המזרח של הספרות העברית: “מומנט מוזיקלי" (1980), “התגנבות יחידים" (1986), “בדרך אל החתולים" (1991) (כשהשלישייה הזו מייצרת פרבולה פנימית נוספת, כי "התגנבות יחידים" חשוב מצמד רעיו). אחרי שלושה ספרים אלה חלה הידרדרות משמעותית. אבל השלושה חשובים יותר מכמעט כל מה שפרסמו בני דורו.
מה ייחודו של קנז? קנז החדיר לספרות העברית תמה בעלת מסורת ארוכה-ארוכה בספרויות אירופה: ספרות העוסקת באמנים ובאמנות (את הטענה הזו אני חב לשיחות שניהלתי עם קרן דותן, שכתבה עבודת מאסטר על החניכה-לאמנות ביצירת קנז). אבל ייבוא התמה הזו למציאות הישראלית הפך אותה לשונה מעיקרה ולמעשה תרם כך בחזרה תרומה משמעותית למסורת האירופאית של רומן-האמן. בחברה מגויסת כל כך כמו שלנו בעבר; בחברה שפסקה מלהיות מגויסת כבעבר, אבל שבה, מה שמכונה "אקטואליה", הפך להיות צורת הבידור העממית ביותר; בחברה שבה המשפחתיות והשבטיות מושלות בגאון; בחברה שבה קשיי הקיום ורעשיו הצורמים הופכים את העצירה וההשתהות לצורכי התבוננות לכמעט בלתי אפשריים; בחברה שבה היכולת לחיות חיים פרטיים הייתה ועודנה יקרת מציאות – הצליח קנז להצניח את עמדת האמן-המתבונן כמו יחידת עילית בעורף האויב. ההישג המזהיר של "התגנבות יחידים" נעוץ בהחדרתה של העמדה הזו, עמדת האיש הפרטי המתבונן בחברה שלתוכה הושלך בהזרה אסתטית, בסקרנות מרוחקת, בגועל או במשיכה פרברטית, לתוך לב לבה של הישראליות החונקת, השבטית, האחוקית והאידאולוגית: השירות הצבאי. גדולתו של קנז היא, אם כן, הא-פוליטיות שלו. ולהבה של הא-פוליטיות הזו כפול. הוא אינו מופנה רק כנגד מה שבקיצור אכנה כאן עמדות "ימניות". כלומר להבה של הא-פוליטיות הזו לא מבקש לבתק או לרופף רק את כבלי האידאולוגיה הלאומית-הציונית. להבה האחר של יצירת קנז מופנה כנגד העמדות הפוליטיות של השמאל (ואין זה משנה אם קנז עצמו הוא "שמאלן" בחייו הפרטיים). כי השמאל הישראלי הלוהט אינו פחות אידאולוגי וקולקטיבסטי מהימין הישראלי. גם הוא רואה את חזות הכל בפוליטיקה; ססמתו היא “הכל פוליטי”. אם הימין סבור שישראלי צריך להיות מסור ללאומיותו מעל הכל, הרי שהשמאל סבור שישראלי צריך להיות מסור למלחמה בלאומיות הימנית הזו מעל הכל. כל מי שנסוג לחיים הפרטיים, לפי השמאל והימין כאחד, הוא משתמט ואסקפיסט. גדולתו של קנז הייתה הצבת עמדת "החיים הפרטיים", בגילומם המהוקצע והקריר ביותר: עמדת האמן, בתוך המציאות המיוזעת שלנו. כיניתי את עמדתו של קנז א-פוליטית. אבל לחלץ את היחיד מציפורני החברה היא בעצם עמדה פוליטית חשובה ביותר.