פורסם במדור הספרותי ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
מדוע מישל וולבק הוא ככל הנראה הסופר החשוב בדורנו?
תחילה כמה מילים על תוכן ספרו החדש, "כניעה": המספר הינו מרצה לספרות בסורבון, בשנות הארבעים לחייו, שמתמחה ביצירתו של ז'וריס-קארל הויסמאנס, סופר צרפתי בן המחצית השנייה של המאה ה-19. הרומן מתרחש ב-2022 ומתאר איך במערכת בחירות דמוקרטיות עולה לשלטון בצרפת מפלגה מוסלמית בראשות מנהיגה, מוחמד בן-עבס.
במישור הבסיסי הקריאה שוטפת ומענגת באופן לא מבוטל בגלל האינדיבידואליסטיות ואף המיזנטרופיות (ועל כך אומר משהו בהמשך) של הגיבור הוולבקי, פרנסואה, שחי את חייו שלו ולא של אף קבוצה חברתית: הוא מתעניין באמת בהויסמאנס, מנהל מערכות יחסים לא מחייבות עם נשים, אוכל ארוחות רווקים קנויות בביתו או מתענג על אוכל במסעדות פריזאיות ואדיש לפוליטיקה ("ארצות המערב היו גאות ביותר בשיטת הבחירות הזאת שבסופו של דבר לא היתה אלא חלוקת הכוח בין שתי כנופיות יריבות"). אם הסופרים מאפשרים לקוראיהם סוג של הזיה בהקיץ, כפי שביאר פרויד את תפקידה של הספרות, הרי שההזיה בהקיץ שמספק וולבק היא מהמצודדות שיש, כולל ההתענגות של הקורא על הייאוש וחוסר ההצדקה של הקיום שחשים הגיבורים הוולבקיים. יש משהו חסר אחריות בגיבורים של וולבק, וזה משחרר.
אבל ההסבר של פרויד להנאה הספרותית ידוע לשמצה ברדוקטיביות שלו וגם הוא עצמו מודה שהסברו מתאים בעיקר לספרות שאינה זוכה להערכת הביקורת, כלומר: ל"רומנים למשרתות" ולספרות זולה. כך שמהבסיס צריך להעפיל הלאה. הלאה נמצאים ההומור הוולבקי הבוטה ("בשנות העשרים שלי, כשעמד לי באמתלה כזו או אחרת ולפעמים אפילו בלי סיבה, במובן מסוים עמד לי בתוך הריק") והשנינות האינטלקטואלית אך הבוטה בכלל (ניטשה, שתיאר, ובצדק לדעת פרנסואה, את הנצרות כנשית, הוא "הומו מזדקן").
ומעל זה נמצא (אבל רק לכאורה, כפי שאראה מייד) לב ההישג של וולבק. ברגישות של סופר מדע בדיוני, שיודע להציג עולם עתידני מתוך יסודות שכבר קיימים בעולם הנוכחי, יוצר וולבק תרחיש שבו האיסלאם עולה לשלטון בצרפת. הפיקחות של וולבק מציגה את התרחיש הזה באופן משכנע ואמין: בסבב הראשון בבחירות מקבלת "החזית הלאומית" הימנית קיצונית את מירב הקולות ואילו שאר הקולות נחלקים בעיקר בין הסוציאליסטים לבין המפלגה של בן-עבס, אלא שהאחרון מוביל מעט. כעת מתלכד השמאל מאחורי בן-עבס על מנת למנוע את עליית הימין הקיצוני לשלטון. גם כשעולה בן-עבס לשלטון מקפיד וולבק להציג את האסטרטגיה שלו באופן אמין. בן-עבס, למשל, מתמקח עם הסוציאליסטיים בעיקר על החינוך. "בעיניהם [של אנשי המפלגה המוסלמית] זה פשוט מאד, הכלכלה, אפילו הגיאופוליטיקה זה זריית חול בעיניים: מי ששולט בילדים שולט בעתיד, נקודה". ולכן אנשי המפלגה המוסלמית מתעקשים על הקמת זרם איסלמי בחינוך. זרם לא מעורב ושבו הנשים "אחרי בית הספר היסודי, יכוונו לבית ספר לחינוך ביתי". החזון הפוליטי של בן-עבס אינו של פנאט מוסלמי קיצוני, אלא של מדינאי שאפתן שרוצה להחזיר את צרפת לימי גדולתה, וזאת על ידי חיבורה למרחב הים תיכוני הערבי בחלקו הגדול. אז הנה, לכאורה, לב ההישג של וולבק: הוא עוסק בצורה פרובוקטיבית אבל קשובה לפרטים ולכן אמינה באחד הנושאים הבוערים על סדר היום האירופאי ואף העולמי, היחסים בין המערב לאיסלאם בכלל ובין צרפתיים שורשיים למהגרים בפרט. לכאורה זה לב ההישג: וולבק כתב רומן פוליטי אקטואלי שנקרא בעונג רב.
אבל כל זה לא היה הופך את וולבק לסופר החשוב בדורו. הסופר החשוב בדורו לא יכול להיות מאייר ומעטר של האקטואליה בלבד. כמו שאמר שופנהאואר: ההבדל בין בעל הכישרון לגאון הוא שבעל הכישרון הוא צלף שפוגע במטרות שקהל צופיו לא מאמין שניתן לפגוע בהן מכזה מרחק, אבל הגאון פוגע במטרות שקהל הצופים אפילו לא יכול לראות אותן.
כי הנושא המרכזי כאן הוא לא הפוליטיקה הצרפתית, יחסה של צרפת למהגרים המוסלמים ואף לא האיסלם, המתון או הקיצוני, כשלעצמו. הנושא הראשון המרכזי כאן הוא, ראשית, חזרתה של הדת והקושי, אולי אף חוסר היכולת, לקיים ציוויליזציה חילונית מאריכת ימים. "החזרה של הדת היא מגמה עמוקה, שחוצה את כל חלקי החברה שלנו", טוען מוחמד בן-עבס במסיבת עיתונאים. וולבק בגאונות מצמיד את הטענה השמרנית הזו לפסגת החשיבה החילונית כביכול, לתפיסות אבולוציוניות. עמית ימני של המספר מעלה השערה שלאנשים דתיים יש יתרון אבולוציוני (!) בשימור הגנים שלהם, וכך בעצם גם משתכפלת הדתיות יותר ויותר – כי החילוניות פשוט אינה הישרדותית: "לזוגות שמאמינים באחת משלוש דתות הספר, שבהן משמרים את הערכים הפטריארכליים, יש יותר ילדים מזוגות אתאיסטים או אגנוסטים; הנשים שם פחות משכילות, ההדוניזם והאינדיבידואליות פחות חשובים. מכל מקום, הטרנסצנדנטיות נעשית במידה רבה אופי שמועבר באופן גנטי". כך מועתק באופן עוצר נשימה הדיון הפוליטי המשמים מעט וההיסטרי מעט על היתכנות עליית משטר מוסלמי בצרפת לביקורת תרבות פשוטה ומעמיקה כאחת: אורח החיים החילוני האירופאי מתקשה לשרוד במובן הפשוט של המילה. ולכך גם מותאם ככפפה ליד הויסמאנס, שפעל ועסק בדקדנס האירופאי של סוף המאה ה-19 שוולבק מנתח את המשכתו בשלהי המאה עשרים ובראשית המאה ה-21. אגב, סוגיית הלידה והסירוב ללידה בחברות המערביות – או בחלקים המערביים של חברות לא מערביות – זכתה לתשומת לב מוצדקת גם בשני רומנים מוצלחים שראו אור לאחרונה בארץ, "ניצבת" של א.ב. יהושע ו"העלמה מקזאן" של מאיה ערד.
אבל אפילו זה, האינדיווידואליזם הליברלי המערבי כסוג של התאבדות, לא לב המקוריות והעניין של וולבק. מה שמעניין את וולבק כידוע זה סקס. וולבק ער לאיסלאם, חושיו האינטלקטואליים מגורים על ידי האיסלאם, בגלל ערנותו למין, בגלל ערנותו לנזקי המיניות המערבית המשוחררת. הוא משתמש באופן כמעט אינסטרומנטלי באיסלאם על מנת להביע כמה מדעותיו על המיניות בחברות המערביות. חלק מהעמדות הללו הן ריאקציונריות ושוביניסטיות לעילא, ומקוממות גם את כותב שורות אלו, אבל וולבק הוא סופר מתוחכם מאד, שמודע לזה, ובכל מקרה כדאי לשמוע מה יש לו לומר כי זה מעניין מאד. תובנה אחת נוגעת לנזק שבמיניות המערבית המוחצנת למיניות עצמה. עם עליית המפלגה האיסלמית, מהרהר המספר, ימי חנויות האופנה הנועזות ספורים, אך לא כך חנויות ההלבשה התחתונה: "הנשים הסעודיות העשירות מתלבשות במשך היום בבורקות שחורות בלתי חדירות, ובלילה הן הופכות לציפורי גן עדן, מופיעות במחוכים, בחזיות תחרה, בתחתוני חוטיני מעוטרים במלמלות ססגוניות ובאבני חן; בדיוק ההפך מהמערביות, שבמשך היום הן סקסיות ועם קלאסה מפני שהמעמד החברתי שלהם תלוי בכך, ובערב כשהן חוזרות הביתה הן קורסות, ומוותרות בתשישות על כל פרספקטיבה של פיתוי, זורקות על עצמן בגדים נוחים ולא רשמיים". תובנה אחרת, פרובוקטיבית במודע, נוגעת לפוליגמיה המוסלמית. ושוב מתגלה וולבק הפרובקטור הגאוני כמי שמשדך בין השמרני והחשוך ביותר לכאורה לבין המתקדם ביותר: הפוליגמיה הולמת את "הברירה הטבעית" הדרוויניסטית, מסביר אידיאולוג נוצרי צרפתי שהתאסלם, כי אכן רק חלק מהזכרים ראוי שיימשך זרעם.
אבל סוגיית הפוליגמיה ו"ערכי המשפחה" נוגעות גם במה שלהבנתי נמצא בלב מבנה העומק של הרומן. מוזר לדבר אצל וולבק על מבנה-עומק, סופר שכל מה שהוא אומר נמצא בדרך כלל על פני השטח, סופר שהאנטי-ספרותיות שלו עוינת לכאורה ניתוח סב-טקסטואלי. אבל מניתוח מדוקדק של הרומן ניתן לראות שיש בו הסטה תת קרקעית בין שני צורכי החיים הגדולים, הסטה מסקס לאוכל. פרנסואה מזהה ברומן של הויסמנס את חשיבות "תענוגות השולחן" לשמירת הזוגיות. הוא מזכיר את החלוקה של הנשים לפי בודלר לנשים "בשלניות" מחד גיסא ו"בחורות", כלומר זונות, מאידך גיסא. פרנסואה מהרהר: "עכשיו, לקראת גיל חמישים או שישים, הגיוני שזוג יחיה ביחד, כאשר הגופים מזדקנים, כואבים, חשים כבר רק צורך אחד והוא קשר מוכר, בטוח וחסר-מין; במצב הזה המטבח המקומי עוקף בלי ספק את שאר התענוגות". ומלבד אלה יש עוד אזכורים רבים לאוכל ברומן הזה, מפורטים ועקרוניים או אגביים לכאורה. ההבדל בין המין לאוכל הוא שאוכל הוא צורך בסיסי יותר, צורך של שימור עצמי. אפשר לחיות בלי סקס. אי אפשר לחיות בלי אוכל. בנוסף, סקס יכול לאיים על מוסד המשפחה, ואוכל דווקא תורם ללכידותה. כך שהמעבר לאיסלאם, אומר הרומן באופן תת-קרקעי, הוא מעבר לשימור עצמי, ממה שנתפס על ידי וולבק כ"התאבדות" של המערב, התאבדות שמתבטאת בהתמקדות בעונג של הסקס. זו התאבדות הן בגלל ההשלכות הדמוגרפיות (סקס על חשבון משפחה), אבל גם בגלל השלכות נפשיות של קיום לא יציב ולא שליו. ארוחות הרווק פרנסואה מוצגות כעלובות לעתים, לעומת ארוחה אחת המתוארת בפרוטרוט שהוא אוכל אצל עמיתה שלו, עמיתה לא יפה, אך בשלנית מהוללת שמבשלת לבעלה.
כאמור, וולבק הוא פרובקטור מודע לעצמו, אבל הוא פרובקטור גאון וכדאי להתוודע לרעיונות שהוא מעלה, גם מבלי לקבלם. עם זאת, אני מודה שלראשונה במערכת היחסים של עם הסופר הבולט בדורנו עלתה אצלי התהייה עד כמה אכפת לוולבק מהמין האנושי. עד כה גוננתי על וולבק מפני שונאיו שטענו בפני שהוא "מיזנטרופ" וטענתי שהוא ביסודו הומניסט וגאון לא רק ספרותי אלא מוסרי (ועם זאת, יש עקבות הומניסטיים – מעניינים מכמה אספקטים – בהסבר שנותן פרנסואה על אהבתו לספרות). בעקבות הקריאה בספר הזה אני לא לגמרי בטוח. זו אמנם תהייה מעט גימנזיסטית – אבל הגימנסיה היא היסוד, לא?
מבקר חופשי 