אמנם אחת ההמצאות הגדולות (והבעייתיות) של אפלטון היא הסובלימציה, ההתמרה של היצר העירום לדבר מה "גבוה" יותר; אמנם, אפלטון – וסוקרטס שלו – הוא הפילוסוף בה"א הידיעה, כפי שכתב נורמן או. בראון בספרו המבריק "חיים נגד מוות" מ-1959 (המניפסט האינטלקטואלי המרשים ביותר *נגד* הסובלימציה, ההתרחקות מהגוף ובכלל נגד הדואליזם של גוף-נפש; המניפסט האינטלקטואלי של המהפכה המינית, למעשה), כי הוא מגדיר את הפילוסופיה כסובלימציה ואת מטרתה כעילוי הרוח על החומר.
אבל אפלטון גדול גם ביחס זה (אף על פי ש"המדינה", ייאמר אגב אורחא, הוא ספר מעט דוחה. אבל אפלטון לא עשוי מיקשה אחת).
בדיאלוג המוקדם, "כארמידס", מסתחרר סוקרטס מיופי פניו של כארמידס. על כך משיב בן שיחו: "ואילו כשיתפשט [המשוחחים נמצאים באולם התגוששות] תאמר שאין לו פנים כלל; עד כדי כך יפה-דמות הוא, כליל השלמות" (תרגום יוסף ליבס).
או אז סוקרטס מבקש לדעת "אם בנשמתו יפה תואר הוא" גם כן, ומבקש לפיכך לשוחח איתו ובכך "נפשיטנו מבחינה זו".
זו מגמת הסובלימציה האפלטונית (ששיאה ב"המשתה" – ראו מאמרי עליו).
אבל הרגישות הארוטית הגדולה של סוקרטס/אפלטון מובעת בדיאלוג המוקדם ביתר ישירות (ב"המשתה", המאוחר יותר, סוקרטס לא נכנע בפני יופיו של אלקיביאדס). בטעות סוקרטס מציץ בגופו של כארמידס כשהלה רוכן לעברו:
"אותה שעה, ידידי, ראיתי פנימה לבגדו ונתלקחתי, ובהתבלבל עלי דעתי חשבתי שאין חכם בענייני אהבה כמו קידיאס שאמר, בהזהירו את מי שהזהיר מפני נער יפה: 'יישמר נא העופר פן ילך אצל האריה לדרוש חלק מבשר-טרפו'.
כי נדמה לי שבעצמי הייתי לטרף לחיה כזו."
אפלטון הוא פילוסוף גדול, בין היתר, כי לדידו את ארוס אי אפשר לעקוף; ארוס הוא בעייה; ארוס הוא תופעה אנושית כבירה שאי אפשר "להתגבר" עליה או לדוחקה.
וגם כשחושבים על "המשתה" ו"פיידרוס" כמכלול, הרי גם אם שני הדיאלוגים הגדולים האלה כוללים ניסיון עידון של ארוס – והם אכן כוללים ניסיונות כאלה, כפי שהצעתי במאמרי המוזכר – הם גם מצביעים על הכרתו של אפלטון בחשיבותה של התשוקה, הכרתו שלא ניתן לבסס פילוסופיה ומטפיזיקה תוך עקיפה של התופעה האנושית הכבירה הזו.
עשיתי מינוי על Liberties, מגזין אמריקאי של כתיבה גבוהה וטובה בעריכת ליאון ויזלטיר, שמנסה לייצב עמדת מרכז אינטלקטואלי ליברלי במציאות משוסעת.
50 דולר לשנה.
אולי ימתיק לי מעט את הררי הווקיזם והאנטי-ישראליות שחונקים את ה- New York Review of Books הוותיק (אלה פגמים *אינטלקטואליים*, כן? אנטי ישראליות ו-ווקיזם, בהחלט לא רק מוסריים), שאני דוגם מדי פעם את מאמריו (במינוי גם כן), למרות שעדיין כוחו של הישיש לעיתים במותניו, במאמר זה או אחר.
ב – Liberties האחרון מקיץ 2024 הנה קטע יפה של חוקר הטכנולוגיה והכותב הנמרץ במגזינים (אני שם לב במיוחד לאנשים כאלה, שכותבים הרבה, ולא רע סך הכל, בהרבה הרבה מקומות, אולי לפרנסתם בצד הנאתם?….), Justin Smith Ruiu, על אינטליגנציה מלאכותית.
[…]
warnings of the coming “AI apocalypse” can be assessed with accuracy only when we consider them within the broader context of twenty-first-century apocalypticism: the new habit of interpreting every development, bad or good, dystopian or utopian, as a sign of the end of the world as we know it.
חבל שבישראל הסצנה הזו של מגזינים של תרבות גבוהה, המופנים לקהל המשכיל הרחב, כלומר כתובים בהיר ואסתטי, לא מפותחת מספיק. יש את "השילוח", יש את "הזמן הזה", היה את "תכלת" ז"ל, ומה עוד יש בעצם? זה ז'אנר נפלא ופתח לשיחה פילוסופית ציבורית (נושא מאמר מעניין אחר ב – Liberties האחרון).
א. הבהמיות שמתבטאת בפרסומת לבנק לאומי עם גל תורן ועומר אדם (המחיקה של ספֵרת האמנות בפני ההון, בכך ששני זמרים מפרסמים בנק; הפופוליזם המתחסד העקרוני שנשקף מכך ש"מנהלי סניפים" נכנעים, כביכול, להמון; הצורה הבולטת, שאף היא לא לטעמי, לעומת התוכן הדל, שמאפיינים, כמדומה, את שירי וביצועי-שירי אדם) – כמו זו שמתבטאת בפרסומות רבות אחרות – גם היא חלק מרוח ה-6 באוקטובר.
הפכנו, בחלקים גדולים של הציבוריות שלנו, לעם מגושם, גרנדיוזי-נובורישי, וטיפש. שלו צבא קטן וטיפש.
ב. אמשיך ללכת להפגין מדי מוצ"ש. אני מפגין נגד הממשלה המסוכנת הזו, שממשיכה את ההפיכה המשטרית וניסיונה להשתלט על התקשורת בכל הכוח. היא לא עוצרת לרגע, למרות שאנחנו "בזמן מלחמה". אז מדוע שניענה לתביעותיה לא להפגין "בזמן מלחמה"? טעות היא של חלק ממארגני ההפגנות, כפי שציינתי כמה פעמים, לכרוך את סוגיית סיום המלחמה בסוגיית ההתנגדות לממשלה. אני לא מפגין בעד סיום המלחמה (שצריכה להסתיים, אחרי השבת החטופים, בהכנעת החמאס; כרגע הדבר, לכאורה, אפשרי) – אני מפגין נגד הממשלה הכושלת והמסוכנת הזו.
ג. קראתי לראשונה מכריכה לכריכה את "לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947-1949", ספרו המפורסם של ההיסטוריון בני מוריס מ-1991. זה ספר חובה לכל ישראלי. אני יודע שהספר עורר פולמוסים רבים, אבל ממרחק הזמן הוא נראה לי מדוד והגון כלפי ישראל (גם אם לא מביאים בחשבון את השינויים המעניינים שחלו בעמדות ההיסטוריון בעקבות האינתיפאדה השנייה).
אבל אני רוצה להתמקד בחוויה שמהיעדר מילה חלופית כרגע אקרא לה "אסתטית": עם סגירת הכריכה האחורית חש הקורא שהוא התוודע ליצירה אפית מהמעלה הראשונה, המספרת סיפור רב הוד, אור וחושך, סיפור טראגי אך כמו בטרגדיה כמעט או לחלוטין בלתי נמנע. בקיצור, יש כאן חוויית קריאה גדולה. לו היה מוריס כותב בעברית הרי שהוא היה מגדולי הסופרים העבריים. למרבה המזל התרגום של ארנון מגן משובח ומשובח בעבריותו.
ד. אני לא מזלזל בסכנה של פאשיזציה של ישראל. כלומר, שבגלל המלחמה הקיומית שאנו נתונים בה מחדש בעוצמה כזו תעלה ותשתרר תפיסה שמקדשת את הכלל על חשבון הפרט, שמוחקת את הפרט.
וזו – הפאשיזם, וגם זה הרך – תפיסת מציאות שאין בה אמת. כי מכל התנסויות העולם מזו לא נזוז: לידתנו בעל כורחנו ובעיקר מותנו באותו אופן (כולל מותנו "לרגעים אלף מיתות ביום", כדברי ביאליק) מאפשרות לנו, מחייבות אותנו, להבחין בינינו לבין העולם על שלל ישויותיו, כולל זו הלאומית, מאפשרות לנו, מחייבות אותנו, *לשפוט* את העולם. עם זאת, הקוטב הנגדי לסכנת הפשיזם אינו אינדיבידואליזם קיצוני, דבר מה עקר ולא מצודד שמידרדר בקלות לנרקיסיזם דוחה.
יש לפתח "אקזיסטנציאליזם לאומי", בו היחיד *בוחר* להיות חלק מקבוצה, בגלל שהזהות הזו היא *חלק מהצרכים של נפש היחיד*. והדברים ארוכים ויורחבו בעתיד, בעזרת השם (מטבע לשון).
ה. במוסד האקדמי שאני מלמד בו, "בצלאל", מתרעמים מאד על הצעת תיקון לחוק שדנה בפיטורי מרצים בגלל השמעת ביטויים שיש בהם משום הסתה לטרור. וכך גם האקדמיה בכללותה נרעשה כולה.
אני מלמד ב"בצלאל" מזה 12 שנה כמורה מן החוץ. לפני כמה חודשים הודיעו לי מטעם המוסד שלמרות שאני "מורה מצוין" המוסד נאלץ לפטר אותי בגלל קיצוצי תקציב. אכן שכבת "המורים מן החוץ" היא הפגיעה ביותר ולמעשה לשם כך נוצרה שיטת ההעסקה הבזויה הזו, על מנת שקל יהיה לפטרה.
בקיצור, מה שרציתי לומר הוא שגם בלי להסית לטרור מצבה של שכבת מרצים שלמה באקדמיה מעורער למדי. כדאי למוסדות להשכלה גבוהה להביע התרעמות נרעשת גם על אנשים אלה למרות שהם לא מסיתים לשום דבר.
כמה מילים לכבוד החג הישראלי היפה כל כך, שבוע הספר:
אני לא מאזין לספרים מוקלטים, נוכחות השחקן או המקריא מפריעה לי לקרוא כהלכה, לקרוא *בעצמי*; אני מאד לא אוהב פודקאסטים, צורת הנחלת ידע בזבזנית בזמן; אני כותב הודעות קצרות אך מושקעות ומוגהות באובססיביות בווטסאפ ושוטם מי ששולח לי הודעות קוליות טוב, למעט שרברבים עולים חדשים; אני כמעט ולא מצליח למצוא סדרות "איכות" בטלוויזיה שאני מתייחס אליהן יותר מאשר בידור (בגלל המדיום, לא המסר; ואני צופה רבות בטלוויזיה. בידור הוא דבר חשוב).
יש שינוי אדיר בתרבות ובחברה שלנו – ואנשים לא נותנים מספיק את הדעת על השלכותיו. מחברה אוריינית, גוטנברגית, אנחנו עוברים לחברה אורלית-אודיו-ויזואלית. יש לכך השלכות מרחיקות לכת על יכולות ההפשטה שלנו, על יכולתנו להיות אינדיבידואלים, על עולמנו הפנימי ועל יכולות הבנת העולם שלנו.
התחושה היא שהשינוי נערך ללא דיון וללא הבנת השלכותיו.
קטע מתוך מאמר שפרסמתי פעם ב"השילוח" בנושא:
"אבל כדי להבין את ייחודה של תרבות-הכתב יש להתבונן בטענה העקרונית הנוספת של בירקרטס על משמעותה של הקריאה. אני חושב שכאן מצויה התרומה העיקרית והמקורית ביותר של "האלגיות הגוטנברגיות" לסוגיה:
כאשר אנו קוראים, אנו יוצרים באמצעות יכולותינו המנטליות עולם שלם מסימנים על דף – עולם פנימי – ובכוחו של העולם הפנימי הזה, אם אנו שקועים בספר, לנפץ ולהשכיח את נוכחות העולם החיצוני. בכך הקריאה היא עדות לכוחנו הפנימי. הקריאה היא עדות לכוחו של הלא-מוחשי לגבור על המוחשי, לכוחו של הפנימי לגבור על החיצוני. האותיות והמילים הן "דבר", אבל הן לא הדבר שהן מבטאות. הן שונות ממנו. הן "מסמנות" שנעלמות לאחר שסיימו את תפקידן לסמֵן. המשמעות תופסת את מקומן של המילים כ"דברים", כ"חומר". ושוב, לכוחו של הספר ליצירת פנימיוּת, כפי שתואר לעיל, יש להוסיף את התובנה הידועה יותר על כך שהספרות מיטיבה לייצג עולם פנימי, תודעה, טוב יותר מהקולנוע והמוזיקה. אבל גם ללא התוכן הספרותי, עצם המדיום הספרותי מעודד ומחזק את הפנימיות. לכן הקריאה, גורס בירקרטס, קשורה לאותו מושג עמום שנקרא "נפש" או "נשמה". במובן החילוני של המושג הרי זו הפנימיות (inwardness) שלנו.
הקריאה יוצרת, אם כן, את "האני"! לא רק משפרת אותו כפי שגורסת הסנגוריה הרגילה על הקריאה (ככזו שמפתחת כישורים מילוליים, יכולת לאמפטיה, יכולת דמיון, יכולת למיקוד תשומת לב וכו'). ההשתקעות בטקסט היא בעלת השלכות מטפיזיות גם מבחינה זו. היא מיקום של "האני" בעולם חדש, תופעה הדומה לשינה ולמדיטציה. אנחנו מבטלים את נוכחות העולם האמיתי לטובת עולם אחר שיצרנו בעצמנו. אנחנו אקטיביים ביצירת העולם בקריאה, אנחנו מביאים את תודעתנו וניסיוננו על מנת להפוך את המילים המונחות על הנייר לעולם, אנחנו עמלים עם הסופר בצוותא ליצירת הספר שלנו. הספר הוא מעין סולם לחוויה מסוימת, סולם שאפשר לזנוח עם ההגעה (הדימוי של בירקרטס נלקח מוויטגנשטיין שמשתמש בו בהקשר אחר).
מעצם טבעה הקריאה יוצרת פנימיות. היא "חציבתו של האני בסיוע משפטיו של אדם אחר", היא מכוננת סובייקט המייצר מסימנים על דף עולם ומלואו. הקריאה יוצרת מחוז פנימי שאנו אלה שיצרו אותו ואחר כך אלה המאכלסים אותו.
וכך נוצרת לא רק ה"פנימיות" המוזכרת אלא גם תחושת חופש ושליטה של הקורא: הוא הרי יצר את האתר המנטלי הזה בעצמו, וכעת הוא שוכן בתוכו בבטחה. גם תחושת השהות בשני עולמות במקביל – עולם הקריאה והעולם "האמיתי" – מחריפה את תחושת החירות. איננו "לכודים" בעולם "האמיתי", בכל רגע אנחנו יכולים "לקפוץ" לעולם אחר. נכון, בשורש אהבת הקריאה עומד צורך בבריחה, אבל אל מה בורחים בקריאה? הבריחה אל משמעותית לא פחות מהבריחה מ. אנו בורחים אל עצם היכולת שלנו להפוך סימנים על דף לְעולם, אל היכולת שלנו ליצור עולם-בתוך-עולם, עולם סודי ונסתר. בתוך ספר ניתן להתחבא, הרי לספר צריך "להיכנס". קריאה היא יציאה מהעולם וכניסה פנימה."
ביום חמישי הקרוב ב-19.30, אסרו חג של חג מתן תורה, ארצה בתל אביב על הסיפור הקצר "על סוסו בשבת" של משה שמיר ואנסה להסביר את המדרש המקורי שעורך שמיר בסיפורו המבריק על מדרשי חז"ל על "אחר", התנא הכופר אלישע בן אבויה.
בצירוף מקרים השתתפתי ביום חמישי האחרון בוועידת "הרבעון הרביעי", תנועה חוץ-מפלגתית לביסוסו של מרכז ישראלי, החרדה ל – ופועלת למען הבטחת – עתידה של ישראל, ואחריה הלכתי להופעה של שלום חנוך, על קו הרקיע בפארק אריאל שרון (עצרתי באדום בדרך) מול תל אביב.
המקרים אך הצטרפו להם, אבל עודדו השוואה.
ובכן, מה המשותף לשני האירועים?
5000 איש השתתפו בוועידת הרבעון הרביעי במתחם אקספו בתל אביב, שהייתה סוחפת ומלאת מרץ; כאלפיים או שלושת אלפים איש נלהבים השתתפו בהופעה של שלום חנוך, כשלהפתעתי לא הייתי הצעיר שבהם כפי ששיערתי שאהיה.
הרבעון הרביעי מבקשת להבטיח ולחזק את עתידה של ישראל ברבעון הרביעי לקיומה, שנפתח ביום ההולדת ה-75 למדינה בשנה שעברה. ואילו על חורבות חירייה לשעבר, בנאות דשא מטופחות, עמד אדם בן 78 ונתן בראש, נתן ברוק ("הדרכים הידועות", "שיר דרך", "מה שיותר עמוק יותר כחול", "סוף עונת התפוזים", "מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר", "מחכים למשיח") בהופעה מלאת אנרגיה (מכל ההופעות של שלום חנוך שראיתי בחיי, כלומר שלוש או ארבע, זו הייתה האנרגטית ביותר) וגם מלאת אהבה ואכפתיות (חנוך לא דיבר הרבה אבל שפע חום, הזכיר את החטופים והקדיש את "שיר ללא שם" לקורבנות המלחמה). הוא לא שר את "אל תקרא לי עם" ולא את "בדיוק כמוך", ואולי בכוונת מכוון מתוך הבנה – נכונה לדעתי – שאלה שירים לא מתאימים לתקופה, אבל כן הפתיע – לטובה – עם "נהמת הדממה" ("הטרור מתקרב, לפעמים הוא קרוב, להקריב את בנך לפניך") ועם "זה לא נוח", שניתן להתפרש בהקשר הנוכחי בדרכים כאלה או אחרות. בהדרן הפתיע ובידח עם ביצוע ראפ לשיר הגדול "טיול ליפו" (המקור מ-1977 עדיין טוב בהרבה; זה שיר מרכזי בהבנת תרומתו של שלום חנוך לעידן הליברלי של ישראל – על הטוב והרע שבו, של העידן הליברלי, הכוונה, לא באשר לאמן הגדול).
אבל העיקר הייתה הוויטליות; העיקר היה להתענג על אמן ישראלי גדול שהעברית שלו עברית, שהלחן לחן, שהוא אגדה בחייו – וכל כך הצטערתי שלא הבאתי את ילדיי, כי הרי מצוות "והגדת לבנך" תקפה כאן. זה חלק מהמורשת שלנו כעם. אולי אביא אותם בקרוב להופעה נוספת.
"הרבעון הרביעי", כמו כל תנועה לא קיצונית המבקשת לחתור להסכמות, לפעמים יכולה להיראות נאיבית, מגוחכת, פתטית. תמיד קל לשבת מהצד ולבטל. הרבה פעמים נעים לבוסס בשנאה. אבל זה לא היה עיקר הרושם שלי. הדוברים היו כנים, נבונים, לא באים לערוך מניפולציה על אף אחד, אכפתיים.
יצאתי מהוועידה מעודד ואמרתי לעצמי: זו המערכת החיסונית של החברה הישראלית! 5,000 האנשים האכפתיים האלה הם הכדוריות הלבנות שלנו. המערכת החיסונית עובדת!
נפתח, כנהוג, בקינה. קשים חייו של מבקר ספרות עברי. לכאורה לסחורתו יש דורש: לפחות שלושה אנשים שונים פונים אליו מדי שבוע על מנת שיקרא את פירות הילוליהם. והרי לימדונו חכמי האקונומיקא בלעז שככל שגדל הביקוש ירבה שכרו של המציע את מרכולתו, מה גם שלא רבים המציעים. והמבקשים גם נואשים, אף תובעים בפה: בקרנוּ!
ואם כך הוא, מדוע צמוק חשבון הבנק של המבקר כגרורגרתו של ר' צדוק?
אלא מאי? לא התקינו המבקשים שווקים מספיקים על מנת שירווה כל צמאונם הנורא לביקורת. המבקר דנן כותב בשוק אחד, משובח, "ידיעות אחרונות" שמו, אליו הוא בא פעם בשבוע, פותח את דוכנו, מוציא את כליו ומבקר בו ספר אחד בלבד. בשאר הימים הוא מחזר אחרי פרנסתו הכא והתם (וזו אינה מחזרת אחריו, לדאבון הלב). לו היו עוד כמה ימי שוק בארץ, אולי היה מעמיד את דוכן הביקורת גם בימי ב' וה' וכיו"ב. ומי יודע עד כמה הייתה מכסה את עין הארץ יריעת ביקורתו?
אך כעת, לדאבון הלב ישנם רק חמישים ושניים שבועות בשנה – וספרים פי שבעים ושבעה!
מלבד אותה ביקורת על חמישים ושניים ספרים, שארית זמנו של המבקר הדך מוקדשת, כאמור, לקישוש פרנסה.
אך חלק מאותם שבעים ושבעה חלקי שבעים ושמונה כותבים (77:78), כשהם פונים למבקר, לא רואים אותו כך, כיצור טרוד ומרוט ורצוץ ושרוט. לפניהם יצור פלאי, החי מהאוויר, ומקדיש את זמנו כל כולו לספרות; וליתר דיוק להם ולספריהם. או לפחות כך ראוי לו. ולפיכך הם פונים אליו ובפיהם "רק" בקשה קטנה, "רק את זמנו" הם רוצים. לא חלילה ביקורת בעיתון. "רק את זמנו".
אך הזמן הוא הנפש הוא הכסף.
נציין שחלק מהשבעים ושבעה חלקי שבעים ושמונה אכן רואים במבקר אדם כמותם, "סובייקט" בלע"ז, ולא מכונת ביקורות שלא תיֶגע ולא תצמא ולא תרעב ואין שאר צרכים מצורכי הגוף ר"ל מטרידים אותה – ופונים בהחלט בנימוס. אבל גם אותם קצרה, לרוב, ידו של המבקר מלהושיע. כאמור, 52 שבועות יש בשנה, כלומר 52 ביקורות, שמהן מרוויח המבקר חלק מלחמו, לחם ניקודים, ובשאר הזמן הוא צריך להתפרנס משלל עיסוקים אחרים ובשארית שארית הזמן גם לקרוא מעט להנאתו. כי נדר נדר המבקר הח"מ שתמיד יהיה תחת ידו ספר שהוא קורא לשם הנאה סתם, הדוניזם בלעז, על מנת שלא תשתכח ממנו גרסתו דינקותא של קריאה שלא לשם חובה ופרנסה ולא יכרע תחת העול כדרך גוברין יהודאין שהם מסובלים בילדים ומטרוניתא יקרה.
אבל יש ובמקרה מתפנות שעות אחדות למבקר, בשעה שאינה יום ואינה לילה. או אז הוא סוקר את ערמת הספרים לסקירה המתגבהת בביתו כמגדל בבל ובוחר שליש באינטואיציה שליש בגלל נושא או כותב הספר ושליש באקראי ספר מהערימה ומתחיל לקוראו. יודע המבקר שזמנו יקר ולכן כל ספר שלא ממריא אחרי 30 עמודים הוא נוטשו (אם כי היו דברים מעולם, שספרים המריאו בדיליי וכולי). כך, למשל, נטש המבקר ספר בשם "סיפורו של ורנון סובוטוקס", שהמתין לשעת כושר בביתו אולי שנה כי המבקר בהחלט הסתקרן לראות על מה המהומה. אך בחלוף 30 עמודים לא רעים חש המבקר שהספר הזה מנסה להיות מה שפעם קראו לו "ספר מגניב" (ב"ספר" משתמשים גם היום, כלומר עדיין, ב"מגניב" פחות) ושזה לא נראה לו מספיק מעניין כל אזכורי הלהקות האיזטוריות והווייב הבוקובסקאי הכללי הזה. עברנו את הגיל.
אי לכך נטל המבקר לידו את הספר הבא שסיקרן אותו. הביוגרפיה של א.ב. יהושע שכתב אבי גיל ונקראת "שליחותו של א.ב. יהושע" ("כנרת, זמורה", 365 עמודים).
והנה, הזדקר לעיניו מייד שהספר הזה לא מוגה ולא ערוך בסטנדרטים ראויים לספר שרואה אור בהוצאה מכובדת. יש בו מיני חזרות ושגיאות שלא עומדות בערכי הפקת ספר כהלכתו. ואף על פי כן המשיך המבקר, אני מתכוון המבקר שמדבר על עצמו בגוף שלישי, כלומר אני, לקרוא בספר הזה.
אך לא רק בגלל אישיותו ויצירתו של א.ב. יהושע שמעניינות אותי. היה לי ברור מההתחלה שיש בביוגרפיה הזו תרומה ממשית להבנת הדמות והיצירה הזו. ואכן לא נכזבה תוחלתי.
אמנה כאן רק אחדות מהתובנות ופרטי חיים שאבי גיל מעלה ושנראים לי בעלי חשיבות רבה ביותר להבנת הדמות והיצירה וזכותה של הביוגרפיה הראשונית הזו תעמוד לה בגלל שהעלתה אותם:
• היחסים "האבהיים" של א.ב. יהושע הילד עם אביו שלו, המגובים כאן באופן חד משמעי במסמכים ראשוניים, יומנו האינטימי של האב שהופקד בידי הביוגרף. בתוך מערכת יחסים זו בולט המקרה בו הציל כנראה ממש יהושע את אביו במלחמת השחרור, כשמנע ממנו פיזית לצאת לעבודתו בשעת הפגזה על העיר הנצורה.
• פעילותו של הסבא של יהושע, חכם חנניה גבריאל יהושע שבתאי, שיצא באומץ נגד ההלכות המפרידות בין ספרדים לאשכנזים וטען שאין להם מקום בארץ ישראל! האין כאן הטרמה מופלאה לפעילות נכדו לחיזוק הזהות הישראלית מעל הזהויות העדתיות?
• מגוריו של יהושע בן ה12 כשנה ביפו (מאוגוסט 48) שנחקקו בו כמגורים ותקופה לא מהנים וקיבעו את התרחקותו הממושכת מתל אביב וממה שהיא ייצגה בתרבות הישראלית! יש לכך השלכות מעניינות להבנת אישיותו ומיקומו בתרבות הישראלית.
• הביקור המופלא (והנדיר כל כך באותן שנים) של יהושע הצעיר במרוקו ב-1950, אצל משפחת אמו, ורישומו ארוך הטווח. ההבדלים בין מוגדור (שם חיה משפחת אמו) לערים מרוקאיות אחרות והשלכותיהם.
• השירות הצבאי המתגלה כסופר משמעותי, לטעמי, בהבנת יהושע. יהושע הקרבי השתתף בפעולת תגמול בה נהרג חברו ליחידה ממש לנגד עיניו ובעצם במותו מנע את מותו של יהושע! לאחר מכן, השתתף יהושע בקרב המיתלה המפורסם במבצע קדש! כן, כן! ויש כאן תיאור של חששותיו מהלחימה וכן רגשות אשמה על שבמלחמה הבאה, ששת הימים, שהה בחו"ל. יש בחוויות אלה השלכות רבות להבנת יהושע הסופר ואיש הציבור.
• הדמות האמיתית שעומדת מאחורי דמות האישה בשני סיפורים מכוננים שונים של יהושע, "חתונתה של גליה" ו"שלושה ימים וילד". יהושע היה מאוהב בה נואשות. ובערוב ימיו היה אף סימן לאפשרות לקלוז'ר.
• "הפחד", במילותיו שלו, שחש יהושע ביחס לאמו, אשר "היה בה משהו תקיף וקשה שהעמיד אותי כל הזמן תחת שבט הביקורת".
• פיליטון שכתב יהושע על גרשון שקד ודן מירון שקיבלו יחד את פרס ישראל וההקבלה בין היחס "התאומי" הזה ("ברגע שיש לאדם תאום, חייו נעשים קלים יותר. במקום להתחרות עם אנשים רבים, הוא עסוק בתחרות רק עם התאום שלו" – כתב יהושע בפיליטון) ליחסיו שלו עם עמוס עוז.
• הארות מעניינות של הביוגרף על יחסיו הסימביוטיים של יהושע עם אשתו, איקה, הסיבות להן וגלגולם בספרים.
• כמה הערות חריפות של גיל על הערכת חסר של יהושע את עצמו, למשל בדבר יכולותיו הלשוניות, ועל הערכת יתר שלו את כתיבתו, באשר לטענתו שהוא חף מכתיבה אוטוביוגרפית (כלומר גיל מראה שהוא בהחלט שאב מהביוגרפיה שלו; לא שהכתיבה הזו לא טובה חלילה).
• במסגרת היחסים עם האב: האב, שככלל התבטל בפני בנו והפך לכותב פורה (אך הרבה פחות מצליח) אחריו ובעקבותיו, ושיצירתו הפורייה יתר על המידה הייתה למורת רוחו של בנו, ובכן האב הזה היה ימני. הוא הצטער על עמדותיו הפוליטיות של בנו, אם כי במידה של התבטלות, וטען שיהושע לא מספיק מכיר את הערבים (שהאב הכירם היטב ושלט בלשונם). מהפרספקטיבה של 2024, איני משוכנע שגדול היה כוח הבן מכוח האב בהבנת המציאות.
זה על קצה המזלג, כמה מהרעיונות והעובדות המעניינים המופיעים בביוגרפיה. כדאי שהיא תיערך ותוגה טוב יותר במהדורה הבאה, אם תהיה. אך ראוי שתהיה, כי היא גדושה בחומרים ביוגרפיים מעניינים מאד וגם בכמה פרשנויות (ביוגרפיות וספרותיות) ראויות לתשומות לב.
*
את הפתיחה קורעת הלב כתבתי מתוך ידיעה שבכוונתי לכתוב טקסט ובו תהיה ביקורת נוספת, על עוד ספר שהזדמן לי לאחרונה לקרוא בשעה שאינה יום ואינה לילה.
אבל כבר טסה גזה לה שעה ומחצה בכתיבת הטקסט הזה. אני מתכוון הטקסט-הלא-מתוגמל-הזה, כן?! וזאת בלי למנות את שש-שבע שעות קריאת הביוגרפיה.
יום העצמאות. 20 שנה לפטירתה של אחד מסמלי הישראליות: נעמי שמר.
יש בלוח השנה היהודי-ישראלי תלכיד ייחודי במעבר שבין הקיץ והסתיו.
הוא נובע מחיבור יחיד במינו בין האקלים הארצישראלי ללוח השנה היהודי (ובהמשך להיסטוריה של מדינת ישראל).
הקיץ הישראלי המעלף, המהמם (מעניין, למשל, לקרוא את סופרי העלייה השנייה נדהמים מחום הקיץ הישראלי), הממית כל; ואז הסתננותן האטית של רוחות הסתיו המנחמות, המצננות. וכל זה שלוב בהתחלה חדשה, כי הרי ראש השנה בפתח! וברוח של חשבון נפש על העבר וציפייה לעתיד (בגלל ימי התשובה ויום הכיפורים). ובתחושת אבל כבדה בגלל מלחמת יום הכיפורים (ומהשנה גם אסון שמחת תורה).
כך הופך פתח השנה היהודית-ישראלית לעידן ייחודי, שילוב של מצוקה וכמיהה להפוגה; דין וחשבון על העבר וציפייה לעתיד; מיתה והתחדשות.
נעמי שמר חשה בפזמוניה את הייחוד הזה ובכמה מהם היא מתייחסת אליו.
"אחרי החגים יתחדש הכל" ("התחדשות").
"זה סוף הקיץ סוף הדרך תן להם לשוב הלום" ("לו יהי").
והנה שיר יפיפה שכולו מוקדש ליציאה מהאפלה המסמאת של הקיץ לאור הסתיו הירוק, "כמו חצב":
אחד העם מסביר במאמר מ-1910 את ההבדל בין מוסר היהדות למוסר הנצרות: זה האחרון מבוסס על אהבה, זה הראשון על צדק.
ובמה מתבטא ההבדל?
הוא מצטט את אברהם גייגר, מי שנחשב מייסד הרפורמה, שמסביר שהציוי המקראי "דל לא תהדר בריבו", כלומר אל תישא פנים לעני משום שהוא עני, הוא ציווי יהודי מוסרי נעלה. מוסר הנצרות מבקש שנישא גם נישא פנים לדל, גם אם הוא לא צודק. לא כך היהדות (1).
ומפליג אחד העם ואומר: כשנוטלים את המוסר היהודי והנוצרי משדה המוסר הבין-אישי לשדה היחסים הבינלאומיים מסתבר שהאידאליזם המופלג של המוסר הנוצרי, המבכר את "הזולת" על פני "האני" (ובטח אם הזולת עני), יוצרים תגובה הפוכה, צינית, "ריאל פוליטיק" ביסמרקי, כי זה אידיאל שאף ציבור ועם לא יכול לעמוד בו: להעדיף את האויב על פניך. אך דווקא המוסר היהודי, שמתעקש על צדק ולא על מי יותר מסכן, ושלא תובע לוותר על האני למען הזולת, מביא לכך שאם מידת הצדק תובעת זו על העם לנהוג בהגינות באויביו. "ולפיכך יכלה היהדות להגיע עוד לפני אלפי שנה עד האידיאל הגדול של 'לא ישא עוד גוי אל גוי חרב', בהיות האידיאל הזה באמת אך תולדה הגיונית מוכרחת מתוך רעיון הצדק המוחלט, שהונח ביסודה של היהדות." (2).
עד כמה זה רלוונטי לימינו, שבהם נתונה אהדת רבים כל כך בעולם לפלסטינים המסכנים אך הלא צודקים. אתה לא יכול לפתוח במתקפת דמים ואז להתבכיין ולומר: אשרי – יתום (אמנם יתום שנציגיו רוצחים ואנסים) אני!
1. "ועוד לפני ארבעים שנה העיר ר' אברהם גייגר – אותו האיש שהמתקנים עכשו רואים בו את אביהם ברוח – כי מצות היהדות: “ודל לא תהדר בריבו”, היא חזיון מוסרי שאין דוגמתו. כל התורות האחרות אינן מזהירות אלא על משא פנים לעשירים ולגדולים, והאבנגליון, כידוע, הוא עצמו נושא פנים לעניים ומפריז בשבחם וגדולתם “במלכות שמים”. כל זה טוב ויפה מצד רגשות הלב, אבל מוסר הצדק מתגבר על הרגש ואומר: הרחמנות מידה טובה היא אמנם, ואם יש בידך לעזור לעני, חובתך לעזור, רק אל יביאוך רחמיך להטות כף הצדק – עד שתהדר דל בריבו!".
2. "אבל עלינו לזכור עוד גם זאת, שבלבד ביחס בין איש ואיש, יש עוד יחס מוסרי יותר חשוב, והוא זה שבין עם ועם, יחס הדורש גם הוא איזה “כלל גדול”, בשביל לשום גבול להאיגואיסמוס הלאומי, המסוכן להתפתחות המוסרית הכללית אולי יותר מן האיגואיסמוס האישי. ואם מצד זה נסתכל בהבדל שבין היהדות והאבנגליון, בנוגע אל הבסיס המוסרי, הנה נראה מיד, שהאלטרואיסמוס של האבנגליון אינו מסוגל כלל לשמש בסיס ליחוסי העמים זה לזה. העם אינו יכול להאמין בשום אופן, שהשפלת עצמו והויתור על זכיותיו לטובת עמים אחרים – הן הן חובותיו המוסריות; אדרבא, כל עם מרגיש ומכיר, שחובתו המוסרית היא לשמור על כבודו ולהשתמש בזכיותיו בשביל ליצור לעצמו תנאי חיים טובים, שבהם יוכל לפתח כחותיו הפנימיים בכל מלואם. ולפי שלא יכלו העמים הנוצרים להעמיד את יחוסם זה לזה על הבסיס המוסרי של דתם, נשאר אצלם האיגואיסמוס הלאומי בהכרח השליט היחידי בדברים שבין עם לעם, ונתרומם ה“פטריוטיסמוס” במובנו של ביסמרק וחבריו למעלת “בסיס מוסרי” שאין למעלה הימנו. – ואולם תורת הצדק של היהדות אינה מצומצמת בחוג הצר של היחס האישי בלבד. במובנה של היהדות יכול גם עם שלם לקיים מצות “ואהבת לרעך כמוך” ביחוסו לשאר העמים. כי אין מצוה זו מחייבתו להקריב חייו וכבודו לטובת עמים אחרים. חובתו של כל עם, כחובתו של האיש הפרטי, היא, להפך: לחיות ולהתפתח עד קצה גבול יכלתו, אלא שמחויב עם זה להכיר גם בזכותם של העמים האחרים למלאות חובתם זו באין מפריע, ולא יהיה ה“פטריוטיסמוס”, כלומר האיגואיסמוס הלאומי, מביאהו להשיג גבול הצדק ולהתמלא מחורבנם של עמים אחרים. ולפיכך יכלה היהדות להגיע עוד לפני אלפי שנה עד האידיאל הגדול של “לא ישא עוד גוי אל גוי חרב”, בהיות האידיאל הזה באמת אך תולדה הגיונית מוכרחת מתוך רעיון הצדק המוחלט, שהונח ביסודה של היהדות."
טוב, למעט שרברבים עולים חדשים; אני כמעט ולא מצליח למצוא סדרות "איכות" בטלוויזיה שאני מתייחס אליהן יותר מאשר בידור (בגלל המדיום, לא המסר; ואני צופה רבות בטלוויזיה. בידור הוא דבר חשוב).
מבקר חופשי 