מבקר חופשי

1. יאיר לפיד כותב בטורו היום, ב"שבעה ימים", עד כמה הוא נמלא חדווה לראות שספרו החדש (באנינות ראויה להערכה מתונה-מאד הוא לא נוקב בשמו) מצליח, מצליח למרות היעדר יחסי ציבור מצדו.

משם מפליג לפיד ושונה את משנתו הידועה פעם נוספת: מי שטוב בתחומו – מצליח לבסוף. יחסי ציבור אינם יכולים להסתיר או ליצור היעדר-כישרון או מציאותו (בהתאמה).

לפיד, אחזור ואומר, אינו שייך (עדיין) ל"רעים" במציאות הישראלית. הוא יושב על הגדר ואולי יש עוד תקווה. דווקא משום כך, צריך להזכיר לו עד כמה הוא מיתמם, באופן שגובל בחוסר-יושר אינטלקטואלי, ואף חוצה את הגבול, ועל הדרך להזכיר כמה אמיתות נשכחות.

ראשית, העובדה שספרו מצליח אינה קשורה לטיב הספר (שלא קראתיו) אלא למיתוגו של "יאיר לפיד". אנשים קונים את ספרו בגלל שמו (שנבנה הן מכישרונותיו הברוכים – אולם שאין סיבה להפריז במיוחד בערכם, כמו שלא לבטלם – והן כתוצאה מיח"צ במאותיהם ואלפיהם, ישירים ולא ישירים, מהעבר; "לא ישירים", כלומר פשוט בגלל שהוא "האיש מהטלביזיה").

בכלל, אנשים מוכשרים לאין ערוך מלפיד ככותבים (לא כמקדמי-עצמם ובעלי יכולת קליעה, אותנטית, ועל כך מייד, לטעם רחב), כמו יהושע קנז, גדול הסופרים העבריים החיים, הגיעו למכירות מרשימות הרבה-הרבה אחרי שעברו את שיאם האמנותי, בדיוק כתוצאה מה"מיתוג" – הלא מכוון מצד קנז במקרה הזה – שנוצר להם עקב הקריירה המתארכת שלהם. וקנז הוא, כמובן, דוגמה טובה הרבה יותר מלפיד להיעדר מוחלט של יחסי-ציבור.

אבל זה עניין שולי. העניין המרכזי הוא הטענה של לפיד על הקשר בין כישרון להצלחה. ובכן, לפיד מבלבל כאן בלבול קלאסי בין סיבה למסובב. כיוון שהוא סבור, בחביוני נפשו, שמה שמצליח טוב הוא, לכן הוא טוען גם  שמה שטוב בסוף יצליח. 

שתי הטענות אינן עומדות במבחן המציאות והערכיות. משחר ימי המחשבה על הדמוקרטיה התרו הוגים פוליטיים על התוצאה המסוכנת של הדמוקרטיה והיא עריצות הרוב (כך אפלטון, או אריסטו, כמדומני, וניטשה ודה טוקוויל, בספרו הקלאסי על אמריקה, ועוד ועוד). לפיד מיישם בתרבות בדיוק את הסכנה הזו: סכנת עריצות הרוב. העובדה שספר מצליח אומרת רק דבר אחד: הרבה אנשים אוהבים את הספר או שוכנעו לקנותו בדרכים שונות.

הערכה של ספר אינה קשורה להצלחתו ולא כל מי שטוב גם מצליח (אם להיות דמגוג לשניה: היטלר לא היה "טוב" כי הוא "הצליח" בבחירות בינואר  1933, וצ'רצ'יל לא היה "גרוע", לאורך שנות השלושים, כשנדחק ממוקדי הכוח בגין ההיסטריה-כביכול שלו ביחס להיטלר; ובתחום הספרות: מלוויל, ניטשה, גנסין, אינם סופרים גרועים במיוחד כי לא "הצליחו" בימי חייהם; גנסין, סופר שספק אם יש 10000 איש בישראל כיום שקראו אותו, נחשב על ידי חמישה דורות של קוראים בעלי השכלה ספרותית רחבה לגדול הסופרים העבריים לצד עגנון).

מניסיוני כמבקר ספרות נוכחתי לדעת שהספרים המצליחים נחלקים לארבעה סוגים (מלבד אלה המצליחים בגין פאקטור ה"מיתוג" המוזכר, שהוא רב-עוצמה בקביעת הצלחה של ספר):

א. ספרים קלים לעיכול ו/או זולים בתכניהם (כמו טלנובלות).

ב. ספרים שנהנים מיחסי ציבור ומשיווק אגרסיביים (למשל, מיקום בחלונות הראווה ובשולחנות הספרים החדשים). 

ג. סופרים וספרים שהם מה שאני מכנה: בינוניים באופן אותנטי. אלה אנשים יקרים ושוחרי-טוב, שאינם מבריקים במיוחד או עמוקים במיוחד, אך הנם, לרוב, בעלי מלאכה טובים מבחינה ספרותית, ובעיקר-בעיקר יש בין נפשם הממוצעת ושוחרת-הטוב ונפשם של רוב האנשים קווי דמיון רבים.

ד.  ספרים ממש ממש ממש טובים, שאי אפשר להתעלם מהם. אלה הספרים שגם אם אינם מוכרים הרבה, זוכים להצלחה דרך המסלול הקאנוני להצלחה; מסלול צנוע מבחינת מכירות אבל מתגמל מבחינות אחרות.

כעת, רוב הספרים אינם מתאימים ל"טיפוס האידיאלי" – אם לשאול מהסוציולוג מקס וובר, כמדומני – של אחד מהארבעה הנ"ל. כלומר רובם הם קומבינציה של התכונות הללו פלוס תכונות לא מלבבות של אי-נגישות, אי-עניין, אי-כישרון. כלומר, ייתכן בהחלט ספר שיש בו הרבה תכונות מסוג ד', אבל לא באופן מקסימלי, אך הוא אינו כלל וכלל "בינוני באופן אותנטי", ולכן הוא יימוג באפלה. ייתכן גם, למשל, ספר שיקודם ביחסי ציבור ממוצעים אבל הוא אינו טוב כלל וכלל, לא בינוני באופן אותנטי ואינו קל לעיכול, כך שגם השיווק לא יעזור. בקיצור, ההצלחה אינה מדד לדבר.

2. אבל זה רק חלק מהעניין עם לפיד. ושוב, אני חושב שללפיד יש תקווה עדיין (אם כי אינני חושב, כמו ידידי מנחם בן, שצריך להתפלל לכך שהוא יהיה ראש ממשלה, אם כי ייתכן גם ייתכן שלכך הוא חותר). לפיד מתרעם על הקנאה ב"מצליחנים" בחברה הישראלית, כבר לאורך שנים. אבל לפיד אולי אינו מבין, שמה שכל כך מקומם ב"מצליחנים" הישראליים אינו ההצלחה כשלעצמה אלא העיניים הגדולות שלהם, או במלים אחרות: החזירות. כמו, סתם דוגמה, אדם שכותב טור משפיע, מנחה את "אולפן שישי" וגם מפרסם את הבנק הגדול במדינה. חוסר האלגנטיות והסטייל התאוותניים האלה, של "מצליחני" ישראל לסוגיהם, ולפיד הוא ההגון יחסית שביניהם, הם אלה שמקוממים. והם גם אלה שישראליים מאד.

3. בכלל, אני לא מתפעל מהעניין בתנ"ך של כותבים סבירים ובעלי חן (לפיד), או כותבים מוערכים (יובל שמעוני), או זמרים מוערכים (שלמה גרוניך), ושאר דוגמאות. התנ"ך הוא רב-מכר אדיר. וכל אחד רוצה להיות מקושר לרב-מכר אדיר. בדיוק כמו שזמר אלמוני עושה קאבר לשלמה ארצי. זה הכל.

4. המשגל הקונקרטי אינו מוציא את התשוקה הגברית; אין חפיפה בין השניים. התשוקה הגברית הוזה על רבבות פיות, גפיים ואיברי מין, העושים מלאכתם בו בזמן. ואילו המשגל הקונקרטי –

5. אם יש ארבעה פיליטוניסטים מוכשרים באופן בולט בארץ, רענן שקד הוא אחד מהם. ואם יש שלושה – גם כן (ולפיד לשלשה לא ייכנס). לכן הצטערתי שטורו נעדר השבת מ"שבעה ימים" (ולא, איננו מכירים).

6. רם אורן, בניגוד לרבי-המאכעריסטיות האחרות שלנו, מעולם לא ביקש לטעון שהוא יותר מרם אורן. לכן אני מחבב אותו (כאדם).

7. באמצע החיים, באמצע השבוע, ברשת גימ"ל, שיר שְכול, שלו הקדמה של בני משפחה על נסיבות כתיבתו, בעקבות נפילת קרוב משפחתם החייל. לא יום הזיכרון ולא כלום.

זו, בעיניי, עדות מרתיעה לקריסת מערכות תרבותית. כשחברה נותנת לשכול לפעפע לחולין שלה, כשהיא זקוקה לרגש העז ביותר על מנת לחוש משהו. תרבותית – זו הסכנה בהשתלטות הקיטש. הקיטש מצביע על קהות חושים. כשזקוקים לפטישי "חמש קילו" על מנת לתקוע מסמר תרבותי קטנטן.

8. הלכתי לראות את "זה ייגמר בדם" של פול תומאס אנדרסון. סצינות חזקות יש בסרט הזה, אבל התקווה הלבנה הגדולה של הקולנוע האמריקאי נגוע עד השורש בחולאים של התרבות האמריקאית. בראש ובראשונה: הצורך ליצור אירועים ודמויות "גדולים מהחיים", ולכן, למעשה, קטנים מהם. למה הגיבור צריך להיות רוצח גם? האם לא היה הסרט חזק הרבה יותר לו היה ממחיש את האטימות הרגשית, שאינה נעצרת בדלתות המשפחה, של היזם הקפיטליסטי? לו היה מסתפק במונולוג המצמרר של דניאל דיי-לואיס על השנאה לאנושות, העומדת בשורש תאוות הבצע שלו?

1. אבל מי זאת יונית לוי? מי זאת? מי זאת האישה הזאת?! מה היא עושה אצלנו בסלון?! מי זאת, מי זאת הריבה הזאת שהוצנחה כך ללב חיינו חתומת מבט וחטובת תווים?!

יונית לוי (הפרסונה!), זו סמל הריקנות והחלילוּת הישראלית, שבמסווה של רצינות וכובד-ראש ה"אקטואליה", מוכרת לנו את השואו הבידורי שנקרא "חדשות" ערוץ שתיים; זו, שבמחושבות של מנחה בקרקס, יורדת מישלב מאהרון ברנע, בפתיח, ל"אהרל'ה" בשיחה, על מנת לשדר "פאמיליאריות"; יונית לוי (הפרסונה!!), זו אנדרטת הטפלון הנוצצת הישראלית, שביום בו אזרחי ישראל הערבים מוחים ומפגינים ב"יום האדמה" – כאב של חמישית מהאוכלוסייה שחייב להעסיק אותנו היהודים-הישראלים, גם הציונים הגאים שביננו – פותחת את המהדורה שלה בסנסציות המיניות התורניות של השבוע; זו סמל הבורות הישראלית (כן, כן, היא יודעת אנגלית), שלא יודעת לתקן את הכתב שלה משה נוסבאום (טיפוס ופרסונה טלוויזיוניים, שראוי לעיון נפרד) שמספר ללא סייג ופקפוק על "האגדה התנ"כית" לפיה הכתה בת-שבע את דוד בשוט, אגדה שלחושכה נהגה אותה אישה מופרעת מבית שמש שגנבה חצי-מהדורה-כמעט; יונית לוי (הפרסונה!!!), זו תלמידת התיכון הרהוטה, שברור לך שהרצינות שכופה עליה תפקידה מעוותת לגילה, ושהשרטוט המבריק ביותר של מה שעושה עיוות כזה לטיפוס כזה, אישה שבגרות נכפתה עליה מוקדם מדי, על ידי כוחות גדולים ממנה, מצוי ברומן של יזהר הר-לב, "מיקסי גריל", בו מתגלה דוגמנית-קרח, הנערצת על ידי גברים מבוגרים בעשורים רבים ממנה – וכך נכפית עליה בגרות מוקדמת – כילדה פותה, התקועה (כמרד נואש בבגרות המוקדמת) בשלב האנאלי (ואני מדבר על הפרסונה יונית לוי, כמובן).

ועדיין, אניגמה! מי זאת? מי זאת יונית לוי?

מי את? מי את?

למה? למה היא חלק מחיינו?  

2. כיוון שהטלביזיה היא המדיום האופורטוניסטי ביותר, חסר חוט השדרה ביותר, וכיוון ש"ארץ נהדרת" היא סמל אמירת מה שכולם ממילא חושבים, אני מוצא עידוד רב בקו החברתי המובהק שהתוכנית אוחזת בזמן האחרון. בחוש הריח הכלבי של הטלביזיה, ייתכן והם מריחים משהו שאחרים עוד תתרנים אליו.

(ואולי זה נובע רק מההצטרפות של דרור רפאל לצוות הכותבים?)

3. ה"אינטרטקסטואליות" של הטלביזיה, בה תוכנית כמו "ארץ נהדרת" "מרפררת", בלשון העם, ליקום הטלביזיוני (הישרדות, גיא זוהר, התוכנית ההיא עם עזרא ההוא), היא אחד ממנגנוני הלכידה הדוחים שהמדיום הזה מפעיל עלינו על מנת שלא נמצא את דרכנו מחוצה לו.

4. יש אנשים שיש להם את המומחיות להתייתם, את חוסר היכולת למצוא להם אבות (ממשיים וסימבוליים), את הכישרון לאבד אבות אם נמצאו. לעתים, האנשים הללו חזקים, והיתמות מסייעת להם לשמור על האינדיבידואליות שלהם. לעתים קרובות, אולי תמיד, גם החזקים, סובלים מיתמותם.

5. אני עושה כאן דבר שאינני נוהג לעשות. אבל זה מקרה חירום. אני משתדל לא להעלות כאן ביקורות קטלניות מהעבר הרחוק. לאדם לא מגיע, בדרך כלל, להיקטל פעמיים. אבל לעתים אתה נתקל בתופעות שאתה חייב להגיב עליהן.

ב"דה-מארקר קפה" הוכרז על תחרות ביקורות לספרה החדש של יוכי ברנדס. "מלכים ג'", שמו הצנוע. הזוכה בתחרות הביקורות יזכה לפרסום ביקורתו במוסף "הארץ – ספרים". אסתי העירה גם על ההזניה הזאת כאן (זו הזנייה מורכבת, ברמה של בית-זונות פריזאי במחזה ובדימיון של גיבור חנוך לויני, והיא כורכת שיווקיות אגרסיבית בד בבד עם הענקת גושפנקה "מכובדת": "ספרים", אחרית דבר של פרופסור).

את הספר טרם קראתי, אולם רב-המכר הקודם של הסופרת היה אחד הספרים הגרועים ביותר שיצא לי לבקר ואולי אחד הגרועים שיצא לי לקרוא מעולם (ויצא לי). לפיכך, אני מצרף כאן את הביקורת שכתבתי על ספרה הקודם של היוצרת הנמרצת, "וידוי"

הנה

6. צעירים בני המעמד הבינוני ומטה אינם יכולים להרשות לעצמם להיות פובליציסטים כי בפובליציסטיקה הישראלית משלמים פרוטות (300 ש"ח לכותב מתחיל, גילה לי פעם בעצב עורך מדור דעות מכובד, באחד העיתונים היומיים הגדולים) – אי לכך הפובליציסטיקה הישראלית חסרה קולות מעניינים וחשובים – אי לכך הפובליציסטיקה הישראלית בכללותה אינה מגוונת ומעניינת מספיק – אי לכך אנשים מתחילים לפקפק אם יש בכלל ערך לדיעות ולרעיונות, כי אולי ההבדלים היחידים שיש בעולם הם סכומי כסף ולא דיעות ורעיונות? – אי לכך מוגלים ומקוצצים עמודי הדעות – אי לכך מה שבאמת הופך להיות האמצעי המבדיל היחידי בין בני האדם הוא כספם (או היעדרו) – אי לכך יקוצצו או יבוטלו כליל עמודי הפובליציסטיקה בעיתונים?

1. העובדה שאני נטפל ל"עובדה", של אילנה דיין, נובעת מכך שהתוכנית הזו מייצגת משהו: את היומרה ליצירה טלביזיונית משמעותית בטלביזיה המסחרית. ויש ליומרה הזו כיסוי מסויים (כמה מענג היה לראות את אילון זרמון מתפתל בתוכנית הקודמת; החלטה להתראיין שעוררה תהיות לגבי מפולפלותו-כביכול של האיש). אבל דווקא בגלל היומרה, "עובדה" מדגימה בצורה המושלמת את המגבלות המוּבנוּת של הטלביזיה המסחרית, זה המדיום רב העוצמה, שזורע חורבן בשדותינו התרבותיים ושספק אם מקום מסוכן כמו ישראל יכול להרשות לעצמו לתת לו, למדיום הזה, לנהל את הדיון הציבורי בו.   

במה דברים אמורים? בתוכנית האחרונה עסקה עובדה בחברת "גוגל" ובפליטים הסודניים בתל אביב (ביחס של ארבעה לאחד, בקירוב, בהתאמה; וזו עובדה חשובה בפני עצמה). התוכנית הספציפית הזו היא מטאפורה שקשה לייחל לטובה ממנה לדרך בה עובדת הטלביזיה: דרך הקצוות. העשירים ביותר והעניים ביותר. 

וככה לא מתנהל דיון ציבורי משמעותי. כי עם כל הכבוד והחמלה לפליטים הסודניים, הם לא הסיפור החברתי המרכזי בישראל של היום. הסיפור המרכזי הוא זה שבאמצע – סיפורו של המעמד הבינוני. סיפורם של המורים, העובדים סוציאליים, האחיות, הפסיכולוגים, הרופאים, המרצים, בעלי העסקים הקטנים, השכירים בדרגות הזוטרות בשלל ענפים, העיתונאים וכו' וכו', שנשחקים באופן שיטתי בעשורים האחרונים. "מגזר" המונה מאות אלפים ויותר, שבלעדיו לא תתקיים מדינה, ושמבוזה באופן מתמשך ביחס למגזר הפיננסי, ההיי-טק והמעמד הבינוני-גבוה (שלא לדבר על המעמד הגבוה). אבל הסיפור הזה הוא לא "סיפור", כמו ש"עובדה" היא לא עובדה.

בכתבה ובדיון על "גוגל" התבטא קוצר הדעת האינטלקטואלי, המובנה כמעט, הייתי אומר (דיין היא אישה חריפה באופן פרסונאלי, זה ברור) לטלביזיה. שוב נשלף הפחד מ"האח הגדול", "גוגל", היודע-כל וכמה זה מסוכן וכו'.

אבל, כפי שציין בזמנו ניל פוסטמן, הסכנה בעידן שלנו אינה אורוולייאנית אלא האקסלייאנית, כלומר לא סכנה של משטרים טוטאליטריים אלא של היטפשות וויתור מרצון על אנושיותנו. הבעיה ב"גוגל" אינה המידע המוגזם שיש לה עלינו, אינה הדיקטטורה, הבעיה היא עריצות הרוב ש"גוגל" מקדמת, כלומר עודף הדמוקרטיזציה, לפיה האתרים הפופולריים ביותר, כמו האנשים הפופולריים ביותר, הופכים להיות פופולריים עוד יותר (כי הרי פופולריות היא רכיב מרכזי בבדיקת ה"רלוונטיות", לפיה מדורגות תוצאות החיפוש). הטאוטולוגיה המאפיינת את חיינו במערב; הבעיה היא לא המידע שיש ל"גוגל" עלינו, הבעיה והשאלה היא מי צריך את כל המידע הזה ולשם מה בשם האל?

אבל "עובדה" לא תדון ברצינות בתהיות האלה, כי הרי מהן בדיוק היא ניזונה (הרייטינג; האינפורמציה שאין בה צורך).

2. הטלביזיה המסחרית בישראל הפכה להיות מכונת רמייה, נוכלות ושקר, לא רק בתכניה, אלא אפילו בעניינים "צדדיים" ו"קטנים". למשל, במיקום הפרסומות והפרומואים בדרך נכלולית של טיזינג ואז מניעה וחוזר חלילה. בהבטחות בפרומואים המשקרות במצח נחושה לגבי מה שעומד להתרחש בתוכניות עצמן. או, למשל, אתמול, ביצירת מצג שווא עד לשידור "ארץ נהדרת", שפרק רגיל בתכלית עומד להיות משודר, בעוד הפרק שמשודר לבסוף הוא פרק "לקט". בקיצור, רמאות פשוטה, כמו רוכל בשוק בדיוק (שמבליט את שלוש העגבניות הטריות ומסתיר את ערימת הפיגול שמתחתן). שומר נפשו ירחק.

(יום א' הוא יום הטלביזיה שלי; צריך לתחוב אף עמוק לתוך הזבל על מנת להעריך אוויר צח).

3. לחלק מהגברים המודעים לעצמם מעשה החיזור הוא פעולה מבישה. החיזור הפוך למגוון מרשים של מידות טובות. החיזור הגברי כרוך ברמאות ובשחצנות, גם אם דקוֹת. החיזור כרוך בהשעיית הכרת-ערך עצמית (סוג של אגואיזם בריא).

4. כששומעים על סקס של אחרים, הוא נשמע, בדרך כלל, מלהיב יותר, אפל יותר.

5. "בסופו של יום", "חשבתם – תחשבו שוב" – מהאנגליציזמים (כך?) המגעילים ביותר שרווחים כיום בעיתונות.  

6. סופרים רלוונטיים לדיון החברתי כיוון שהם אנשים בעלי רגישות גבוהה מאחרים, לפיכך הם קולטים תהליכים חברתיים בעודם בחיתוליהם, תהליכים מיקרוסקופיים; זו גם הסיבה שסופרים אינם רלוונטיים לדיון החברתי, כיוון שרגישות היתר שלהם גורמת להם להגזים, לראות צל הרים כהרים, לחשוב שאטומים מתרוצצים במיקרוסקופ האלקטרוני שלהם הם כבר פצצות מתפוצצות.  

7. גל החזרה בתשובה של השנים האחרונות ניתן, ברדוקציה מסוימת ולא הוגנת, להיות מוסבר כך: העולם מסובך, מסובך מאד, הרבה אנשים בו, הרבה, המערכות הכלכליות המסובכות החורצות את גורלנו אינן מובנות לנו, אינן מובנות. יד נעלמה מנהלת אותנו, נעלמה. מה מטאפורה הולמת לכל זה? אלוהים.

כלומר, יש כאן החצנה מטאפיזית של סבך אימננטי; כלומר, תהליך דומה במידת-מה לתהליך העובר על אותם גברים המצהירים שהם סוגדים לנשים ולמעשה סוגדים לתשוקתם-הם.

1. כמו רבים וטובים גם אני נהנה לעתים לצפות בלונדון וקירשנבאום. במיוחד אני נהנה מהמערכון המבדח בו פונים המנחים האינטליגנטיים לאיתן אבריאל מ"דה-מארקר", שיאלפם בינה כלכלית. אבריאל זה, מהוקצע כמו שטר של דולר, מתקשה לעתים להבין מלים מסוימות ששני האלטע-אינטליגנטיים משתמשים בהן ועושה עצמו – או באמת סבור הוא – שאינו-שומע, משל הקו משובש. או שמפרש-משבש הוא בדרך יצירתית את המלים "הקשות" של המגישים, משל מְשחק הוא בטלפון שבור. ככה זה כשהאליטה הישנה משוחחת עם האליטה הטכנו-קרטית החדשה.

2. לונדון הוא עילוי. זה נכון. אבל למה הוא צריך להפגין את הידע הפנורמי שלו, לצורך ולעתים קרובות שלא לצורך? גם בלי שליפת כת ה"אופוס דאי", בשיחה עם ניצן הורביץ, המאבק בין הכנסייה לסוציאליסטים בספרד מובן לחלוטין. למה,למה, לונדון זה – שוב: נציג מרשים של האינטליגנציה הישראלית – נמלא מורך לב ונופת צופים כשהוא מראיין אנשי עסקים מצליחים, כמו זה שכתב את הספר על הבבונים שחושבים על פרישה? דווקא קירשנבאום, הפחות עילויי כביכול, מפגין כאן חוט שדרה מוסרי.

3. אני דווקא לא לא-מחבב את חנוך דאום. כן, נרקיסיסט, כמו כולנו, הכותבים (וטלי פחימה גם, מסתבר), מי יותר מי פחות; כן, חנפן, כמו חלקנו (אמיץ-קצת, נכון, אבל על חלשים-קצת); לא מאור גדול, כמו רובנו; צמא לאהבה, כמונו ממש. אבל למה, למה הוא צריך לדחוף את הספר שלו כל פעם בכל מקום, כמו בראיון שערכו איתו ל. וק. בעקבות הרצח ב"מרכז הרב", אלוהים יודע! וחשוב לציין: אני מדבר על דאום-הפרסונה-הציבורית, לא חנוך האדם הפרטי. כי יש הבדל – אע"פ שאינני מכיר את חנוך דאום – וזה אינו רק מס שפתיים ועל כך, ידידיי, בסעיף הבא!

4. נדמה לי שעלי מוהר ז"ל ציין, או ציטט, שכותבים תוקפניים ולוהבים הם פעמים רבות אנשים רכי לב וחמים בחייהם הפרטיים, בעוד מהכותבים המיושבים, המתונים, ש"רואים את שני הצדדים", צריך, פעמים רבות, להיזהר כמו מאש בפגישה אישית. כי כן, אני למדתי מעבודתי כמבקר ספרות לעשות הבחנה מוחלטת בין כישרון הכתיבה לנועם וערך אישיות הכותב. סופרים מצוינים יכולים להיות אנשים איומים (זה בהחלט לא הכרח, אבל בהחלט קורה) וכותבים איומים יכולים להיות בהחלט אנשים מצוינים (כנ"ל: יש כותבים איומים שהם גם אנשים איומים).

5. יש מין רתיעה מביקורת בתחום התרבות בחברה הישראלית. מקורה, לעניות דעתי, הוא זה: כיוון שאנשי רוח בחברה הישראלית מעטים הם כנגד רבים צריכים אנשי הרוח רק לפרגן אחד לשני, לפרכס זה לחייו של זה או זו, ללא גבול. דעתי שונה: אם לא יהיו פולמוסים בעולם הרוח – זו היא העדות האחרונה שהעולם הזה מת.

6. אמיר גוטפרוינד, בספרו הנאה "העולם, קצת אחר כך", מבאר בסוף הרומן את התפיסה ההיסטוריוסופית שלו על מהות הציונות: "- יודע אתה, דב, מה תכליתה של הציונות? שנהיה נשכחים, שלא יהיו בעולם לא אוהבי יהודים ולא שונאי יהודים. לא אנטישמים ולא פילושמים". אין ספק, אנחנו עם עִם הפרעה נרקיסיסטית. עם לא גרוע כל כך, כמו שמנסים לשכנע אותנו, אבל קצת יותר מדי עסוק בעצמו (וגם אלה בקרבנו שמייסרים את עצמם ואותנו, עד כמה אנחנו רעים וכובשים וכו', הם גם, במיוחד אפילו, מייצגים נרקיסיזם. כי הרבה פעמים נרקיסיזם בא לידי ביטוי בדיכאון ובתחושה שאתה רע במיוחד, או שיש לך אחריות על הרוע הנעשה סביבך מתוקף עוצמתך כביכול). ובהשאלה:  זו האירוניה הערמומית, זו הנקמה שלנו, האנשים הרגילים, במוסד הסלבריטאות. כי איזה סיוט זה יכול להיות להתעסק כל היום בעצמך! סיוט! ברי מזל הם האנשים המפורסמים המחוסנים מזה, האטומים. אבל אותם אטומים, מצד שני, פחות נהנים מפרסומם, פחות מבינים אותו (מצדו המיטיב).  

7.  יש אגו טריפ מסוג מיוחד, אגו טריפ של נשים יפות. וכן, הן סובלות מזה.

8. כבר מעל עשור וחצי קיים האינטרנט – ואתם אומרים לי מרינה, מרינה.

9. בחברה שבה המעמדות מתרבדים גם לפי המראה החיצוני (לא צריך להפליג ולהגזים בזה; אבל זו תופעה משמעותית) הפורנוגרפיה – כל עוד היא לא נעשית בניצול ובכפייה! – היא דמוקרטית-חתרנית באופן מהותי. על אף מגרעותיה האחרות (מודלים בלתי אפשריים של יופי וכד').  

10. אתה חולף ברחוב על פני צמד נשים צעירות טובות מראה וקולט את שבריר הדיאלוג הבא: "אין לי בעיה להתפשר על יופי בבן זוג, בתנאי ש – "

ואז מסתיימת הוועידה! מסתיים הפרק בלי "to be continued"! הן חלפו על פניך, אתה חלפת על פניהן! הרי לא תרוץ לברר "בתנאי ש…." מה?!

בתנאי שיש לו חוש הומור? תואר בפילוסופיה? קרן נאמנות? *** גדול? הונדה סיביק? אמא נחמדה? דעות ימניות? אישה נוספת? אהבה לשירה בציבור?

ובלז פסקל היה אומר: כל צרותיו של האדם נובעות מזה שהוא אינו יכול לשבת בשקט בביתו מבלי לצאת החוצה.  

– – – השישיסטים מתחילים לצאת ל"שבוע ישיבה" בישיבות גבוהות וישיבות הסדר. המטרה היא למצוא ישיבה מתאימה אחרי סיום הלימודים בישיבה התיכונית. הוא מחליט לנסוע עם חבר ל"מרכז הרב". גם העובדה שהאב שנפטר למד שם וגם מרכזיות הישיבה הן הסיבות שהוא נותן לעצמו לנסיעה דווקא אליה. מרכז הרב היא כמו הדגם הבוגר של הישיבה שלו, בכפר הרא"ה, ישיבה-אם שהרתה והולידה ישיבות בנות רבות.

האוויר החריף של ירושלים מקצר את נשימתו וחותך בשפתיו כשהוא חותר במעלה הרחוב בקריית משה, שבהמשכו הישיבה. כשהוא נעצר לבסוף מול המבנה הגדול נשימתו נעתקת בגלל ההליכה הממושכת אבל גם בגלל ההגעה וההתייצבות לנוכח המקום המפורסם. מבנה בית המדרש גדול אך לא מרשים ובצמוד לו מתנשאת הפנימייה שבחלונותיה תלויים לייבוש בגדי התלמידים; אבל דווקא השילוב הזה בין ענקיות לאפרוריות מושך אותו. פנים בית המדרש כבר מרשים באמת, חלל ענק והומה מקולות לימוד, ספסלי עץ שחוקים ומוחלקים מרוב ישיבה, מדפי ספרים מהוהים מרוב קריאה.

ציציות התלמידים מתנפנפות ואף מרחפות כשהם מתנועעים בנמרצות בבית המדרש וחיוך עניו מרחף על שפתיהם. הוא שואל אותם איפה הוא יכול לשים את התיק שלו. אחד מהם מלווה אותו באותו חיוך מרחף לאחד החדרים בפנימייה. החדר מבולגן ומלא ספרים ומעיד על חיי לימוד ערניים. הוא ממהר לזנק לבית המדרש וללמוד בהתלהבות. נראה לו שהוא מצא את מקומו. אפילו ארוחת הצהרים הצנועה בחדר האוכל הקר, הנמצא מתחת לבית המדרש, נבלעת בזמזום של פעלתנות, כיחידות אנרגיה המאפשרות את המשך הלימוד. בחזרה בבית המדרש, ספרי הגמרא והמפרשים בצבעיהם הכהים, המונחים בצמוד לכתבי הרב קוק וספרי "האמונה" בצבעיהם המבריקים, יוצרים את אותו שילוב של אפרוריות וחומרה וברק וגדולה שדימה לראות במבנה הישיבה. הלימוד כאן הוא מעשה כביר שארוג בכל מציאות החולין הענקית שמסביב: התחנה המרכזית הכאוטית והאפרורית, מאפיית אנג'ל, בנין הכנסת שהוא רואה בדרך למכולת, המכולת הקטנה עצמה.

אבל ככל שחולפים הימים הוא חש במחנק. הישיבה גדולה מאד, גדולה מדי, והוא אובד בתוכה. מה הסיכוי שישימו לב אליו במקום כזה? הבחורים שמסביבו מתייחסים אליו במאור פנים אבל אף אחד לא נשאר לידו יותר מכמה דקות והם מתחלפים לעיניו במהירות כשרק אותו מאור פנים חרישי ומרחף נותר קבוע לנגדו. הוא פותח את ספר "אורות הקודש" ומזהה את אותו מאור פנים מהטקסט שהוא קורא. הטקסט מסתורי, מעורר ומלטף, זוהר ועמוק, אבל איכשהו לא אישי. אבל אחד התלמידים נוזף בו שהוא קופץ ישר לטקסט המורכב של הרב קוק. קודם תלמד כוזרי, המהר"ל, הוא ממליץ לו. אבל המהר"ל נראה לו יבש ומתמטי לעומת המשפטים המפותלים, המפתים, של הרב קוק.

כשמסתיים שבוע הישיבה הוא אינו יודע אם ברצונו ללמוד במרכז הרב בעתיד. הישיבה היא הלב של הלב, הוא יודע, והוא רוצה הרי להיות קרוב ללב, אבל הוא מרגיש שהוא מתמסמס ומידלל דווקא כאן, סמוך כל כך ללב   – – –