מבקר חופשי

1. משלל התכונות האנושיות המרתיעות, לא האחרונה שבמרתיעות היא תכונתם של אנשים מסוימים לפרש התנהגות חביבה של זולתם כלפיהם כסימן לחולשתו של הזולת הנ"ל. 

האנשים בעלי התכונה המרתיעה הזו אוהבים את אלה שהם מפחדים מהם, אלה שהם חושבים למסוכנים, ובזים לאלה הלבביים כלפיהם, כשאת הלבביות הם מפרשים כהתרפסות.

2. מילה טוב למולו"ת הישראלית: אינני זוכר תקופה כל כך עשירה ביצירות מתורגמות משובחות הזמינות לקורא העברי כמו החודש-חודשיים האחרונים, כשעשרות כותרים מתורגמים ראויים ומסקרנים מאד ראו אור בבת אחת.

 3. ובכל זאת: את "המדונה של הרוצחים", יצירה מעניינת ו"ספרות לאומית" לכל דבר למי שחשב שהמושג אינו קיים עוד, לא הצלחתי לסיים. מרגע מסוים התחושה היא סטטית. הרומן מתחפר בחול ולא זז.  

4. חלק ממה שמדכא בהאזנה לגלגל"ץ – וההאזנה לגלגל"ץ מדכאת – נובע מהתחושה שהפלייליסט, שמפצח בצורה כמו-מדעית את הטעם הישראלי, הוא גם מטפורה לשיר הבודד, המהונדס גם הוא לפיצוח הטעם של המאזין. במילים אחרות: השיר הבודד הגלגל"צי מוחש כסינקדוכה לשיטה כולה, שהיא "פצוח מדעי" של הרגש האנושי. הרגש האנושי המסתורי, המתפעם ממוזיקה, הופך פתאום לגווייה קרה תחת אור פלוארסצנט בוהק בבית ספר לרפואה ויוצרי המוזיקה מתגלים פתאום, תחת האור הנ"ל, כמהנדסים שבמקום לעסוק במחשבים פנו פשוט לתחום הסאונד.

בפרפרזה על "איש המחתרת" של דוסטוייבסקי: אתה מתחיל לא לאהוב את השירים שגלגל"ץ משדרת פשוט כי אתה אוהב אותם (בחלקם). האדם לא רוצה להיות כל כך צפוי. 

יש גם סיבה טריוויאלית יותר כמובן לדיכאון בהאזנה לגלגל"ץ: השעמום מהחזרה האינסופית על השירים, תחושת העולם המוגבל שהחזרה הזו מעבירה בלא מודע למאזיניה. כל העולם כולו צר מאד, משדרת גלגל"ץ באופן תת-סיפי למאזיניה, זה מה יש, חבוב, ואם אתה חושב שהעולם מגוון דע לך כי העיקר לפחד הרבה ולא לחרוג חלילה מהשביל כי בצדדים ממתינה התהום.

5. הבעיה שלנו עם צריכת רגשות סינתטיים היא בעיה של פיגור טכנולוגי. הרגשות הסינתטיים שאנחנו מתבקשים לצרוך עדיין מוחשים לנו, האנינים, ככאלה, כלומר כסינתטיים, נותר פער בינם לבין הרגש האותנטי אותו הם משכפלים. אנחנו בעידן ביניים, בקיצור. בעתיד, ייתכן מאד והרגשות הסינתטיים ישתכללו כדי כך שנוכל לצרוך אותם – אפילו אנחנו, האנינים – בלי טעם הלוואי הסוכרזיתי העכשווי. 

6. יש איזו אי הבנה לגבי "ארץ נהדרת" וב"ארץ נהדרת". הסאטירה אינה רק על כך שהפוליטיקאים מגוחכים, אלא על כך שהפוליטיקה, בעידן הטלוויזיה, הפכה לספקטקל, ולכן למגוחכת. ולכן הסאטירה היא על החדשות עצמן, על הטלוויזיה, לא פחות משהיא על הפוליטיקה. קיציס ה"מפוכח" והמבוגר האחראי כביכול, בים השוטים הפוליטיים, הוא היוצר הסמוי של ההשתטות שלהם, האחראי לה, ולא רק המתעד שלה. לא ברור שכותבי ארץ נהדרת מודעים לכך

(ואינני מדבר על כך שהתוכנית היא פרסומת סמויה לטלוויזיה עצמה, בכך שפוליטיקאים ודמויות מ"האח הגדול" כאחד, זוכים בה לחיקוי, ובכך להעמדה על אותה רמת מציאות וחשיבות. אני, למשל, למדתי על הדמויות מ"האח הגדול" דרך "ארץ נהדרת", מעט בדומה לאותם בני נוער ש, כך נטען, לומדים על הפוליטיקה מהתוכנית).

7. אתם מכירים את הפרסומת לרדיו עם התאונה שקורית לפתע באמצע שיחה משפחתית שלווה? שיא הוולגריות. הקול של הקריין בפרסומת דומה לקול של טל פרידמן, לא? ובאמת, הפרסומת נראית כמו איזה מערכון מוטרף שלו. באופן דומה לכך שהשפלת השגריר הטורקי, עם עיקרון הקומדיה דל'ארטה הפרימיטיבי שלה, דמתה למערכון של "ארץ נהדרת" שפרץ למציאות.

8. אתם מקשיבים אולי למודי בראון ברדיו, שמכריז באי חשק ובשעמום גלוי הכרזות שונות ומשונות בשם דיסקונט, בתום שידורי החדשות ב"קול ישראל"? כך הפך האדם הסופר-מוכשר הזה להיות הרפי גינת של דיסקונט; מִשדר ספורט אינטליגנטי לכרוז מטופש.

לפעמים יש שכר ועונש גם בעולם הזה. מי שנמכר לתאגיד – משלם על כך.

1. "ארץ נהדרת" הואשמה בשמאלנות וספגה ביקורת טפשית ואף מסוכנת לחופש הביטוי מצד חוגי הימין על התכנים ששודרו בתוכנית הבכורה של העונה החדשה שלה.

אבל הבחירה של "ארץ נהדרת" לשדר ביום שישי, ערב בו הצופים הדתיים אינם יכולים לצפות בתוכנית, היא החלטה שגויה ואומללה. יש בהחלטה הזו עלבון גדול כלפי חוגים רחבים בציבור. כאילו אומרת התוכנית: לא רק שנבקר אתכם במערכונים שלנו, אפילו לא תוכלו לצפות בנו. אין לנו צורך לא בכם ולא בדיאלוג אתכם. אנחנו מדברים עליכם – לא אתכם.

2. כמה הערות לא שיטתיות וחטופות על "בדרכים"

א. קרה לי דבר משונה עם היצירה הזו שאני עומד בפני סיום קריאתה (את ההקדמות המדעיות הרבות שנוספו לה במהדורה הנוכחית טרם קראתי. השארתי אותן לסוף). לא מזמן כתבתי כאן על כך שבדרך כלל איני משנה את דעתי לגבי ספרים שקראתי בעבר, גם אם קראתים בבגרותי המוקדמת מאד, כשאני שב וקורא בהם היום. והנה, את "בדרכים" נטלתי לפני כשתים עשרה שנה לידיי בציפייה ובתשוקה גדולה ולא הצלחתי אז לסיימו. הספר הנחיל לי מפח נפש עצום. הוא נדמה לי כספרות פטפטנית, שטחית, חסרת ערך ובעיקר משעממת. והנה, אני קורא בו כעת, ואני אחוז בהתפעלות כמו בדלקה: איזו יצירת מופת כבירה! איזה סחף נהר אדיר ומטלטל!

מה אירע? האם הפרסום של הנוסח המלא כעת משנה כל כך את היצירה? ואולי זה התרגום של שאול לוין (למרות שהמתרגם הקודם הוא מתרגם נחשב, ובצדק)?

ב. על גב העטיפה מצוטט בוב דילן המביע את הערצתו ל"בדרכים". עובדה היסטורית מרתקת היא שמבשרי הסיקסטיז היו אינטלקטואלים וסופרים, אנשי המילים, בעוד בסיקסטיז היו גיבורי התרבות מוזיקאי רוק. שנות החמישים השמרניות ייצרו שורה של גיבורי תרבות אמריקאיים חתרניים שהיו ברובם הוגי דעות, סופרים ומשוררים: גינזברג ובורוז וקרואק ונורמן או. בראון, הם דוגמאות בולטות.

ג. מותר לי לטפוח לעצמי על השכם? טפיחונת קטנה? קראתי את היצירה ואמרתי לעצמי, "אבל זה ממש סלין, איך לא ראיתי בקריאה הראשונה את עוצמת השטף המילולי הסלינית שיש כאן, שמתחברת לשטף הקונקרטי של התנועה ביבשת האמריקאית (אצל סלין התנועה היא תלת-יבשתית)? אבל קרואק ידע בכלל מי זה סלין?". והנה, בעמוד 364, נזכר קרואק בזמן הנסיעה בחשמלית בדטרויט בכך שסלין נסע בחשמלית הזו גם כן (הוא מתכוון כנראה לגיבורי "מסע אל קצה הלילה").

ד. עוד השפעה וודאית לטעמי על קרואק היא של הסופר הגדול, בן דורם של המינגוויי ופיצ'ג'ראלד, תומס וולף (תרגם שניים מהרומנים הגדולים שלו בדרכו המיוחדת אהרון אמיר). ההיקסמות הארוטית של שניהם מהיבשת האמריקאית (כמו מהאישה הגדולה מ"וואלס עם באשיר", מבליח דימוי), מהנסיעה על גבה.

ה. צריך לשים לב לנקודה מרכזית באפוס הנוודי והכביכול מצ'ואיסטי הזה (ממש לא מצ'ואיסטי, ועוד על כך מייד). הגיבור, קרואק, חי עם אמו! היא הנוכחות היציבה הקבועה מאחורי כל מסעות הנדודים. ממנה הוא נוסע ואליה הוא שב. כדי להבין את הייחודיות של הסיטואציה, ושל הספר הגדול הזה (בקריאה הבוגרת שלי היום), צריך רק להיות קשוב למלוא האפקט הקומי הלא מכוון שמקופל בגב העטיפה: "ג'ק קרואק (…) חייו עברו בנדודים ברחבי ארצות הברית ובמגורים עם אמו תוך מרדנות בלתי נלאית בצורות החיים המקובלות ובערכים השמרניים של החברה הממוסדת". אתם מבינים? "מרדנות בלתי נלאית" ו"מגורים עם אמו"…

אולי זה מה שהפריע לי בתור קורא צעיר מדי ששמע שמועות מבטיחות על הספר הזה: מה זה הדבר הזה? זו היצירה הפרועה שהובטחה לי? גיבור שחי עם אמו?

ו. כי היצירה הזו היא ממש ממש לא מצ'ואיסטית. היא מקפלת בחובה תיאור של גבריות סופר-מורכבת ומתוסבכת. זה חלק ממה שהופך אותה ליצירת מופת, השילוב בין תשוקת המסע הגברית לגבריות השברירית והמתוסבכת שנחשפת בספר מבלי משים, בלי מודע (אני חושב שבאמת בלי מודע).

דוגמאות על קצה המזלג לגבריות השברירית: קרואק מאוהב ממש בשותפו למסע, ניל קסדי הפרוע, שמתנהג אליו לעיתים בנבזיות (עיינו במיוחד בעמ' 305, בדיאלוג ביניהם, בו אומר קרואק "שנינו הרגשנו נבוכים ולא בטוחים במשהו"); הוא תמיד, כמעט תמיד, לא משיג את הבחורות, וכשהוא כבר משיג הוא נשאר לגור עם הבחורה ולפרנס בזיעת אפיו את משפחתה, הכוללת ילד שאינו שלו; הוא אחוז ומטולטל בין דחפים סותרים של הקמת משפחה מחד גיסא (כן, כן! קרואק "האנטי-בורגני" כותב: "האמנתי בבית טוב, בחיים שפויים ובטוחים, באוכל טוב, בבילויים, בעבודה, באמונה ובתקווה. מאז ומתמיד האמנתי בדברים אלה. במידה של תדהמה קלטתי שאני אחד האנשים היחידים בעולם שבאמת מאמינים בדברים האלה בלי לטרוח להפוך אותם לפילוסופיה של המעמד הבינוני" – עמ' 298) ותשוקת מסעות, שהיא גם בריחה מאישה (עיינו באותו עמוד למטה וכן בעמוד 294: "בקצה הדרך האמריקאית יש גבר ואישה שמתעלסים בחדר מלון", יפה, לא?); כשהוא מנסה לשכב עם חברתו של ניל, בעידודו של הלה ובנוכחותו, ועל מיטת אביו (!) של קרואק, הוא פשוט לא מצליח לבצע את המעשה (245); כשהוא צופה בבחורה יפה באופן יוצא דופן הוא אומר: "אחחח בחורה כזו מפחידה אותי" (עמ' 343); קרואק מפחד להיקשר לבחורה צעירה כיוון שהוא חושש שיפתח "מערכת יחסים בוגרת" (עמ' 334) דווקא עם אמהּ (!).    

רומן גדול.    

1. ככל שאתה מתבגר, מתגברים בך הספקות לגבי סגולתן האמיתית של חלק מהיצירות שהפעימו אותך בצעירותך.

אני חושב שאת עיקר טעמי, ואולי גם רוב ידיעותיי הבסיסיות, בספרות ובתרבות, רכשתי בין גיל 20 לגיל 25, כשקראתי ספרים באובססיביות וצפיתי בשני סרטים ליום בממוצע, כמעט.

כשיוצא לי לקרוא בשנית ספרים שהתפעלתי מהם באותה תקופה, נדיר מאד שאני מתאכזב. הפגישה המחודשת מעניינת אותי בגין שינויי הדגשים בקריאה שלי, שממחישים לי את השתנותי, אבל איני מתפלא על התלהבותי וחוזר בי מהערכתי, בדרך כלל. אולם בסרטים המצב שונה. יצא לי לא אחת לראות סרט שהתפעלתי ממנו בעבר ולהתפלא על עצמי: מזה, מזה התפעלת?

הספקות נוגעים גם לתופעות תרבותיות רחבות יותר מאשר סרט בודד. האם, למשל, סרטי "הגל החדש", שאת הבולטים ביניהם ראיתי לפני עשור ומעלה והתמוגגתי מהם, ימוגגו אותי גם היום?

לכן שמחתי כפליים כשצפיתי (לראשונה) בסרטו של מלוויל מ – 1961, "ליאון מוראן כומר" (או בצרפתית: לאו מורא כומה), המקושר ל"גל החדש"; שמחתי בסרט ושמחתי בגלל העדות העקיפה שניתנה בו על טיבו של העידן הקולנועי ההוא.

 איזה סרט גדול! כל הרגישות האנושית, החוש הטרגי, המיניות (שבסרט הקתולי-מעמיק הזה הופכת לאחת התמות המרכזיות) המעודנת, של "הגל החדש", קיימים אם כך, קיימים באמת (בלוויית דיון מיוחד לסרט ורלוונטי היום, רלוונטי תמיד, על הערצת כוח ועל התחרמנות מכוח והשלכותיהן המוסריות – הרומן מתרחש בזמן הכיבוש הנאצי של צרפת). הם לא היו רק פרי דימיונו של צעיר שרוצה מאד להתפעל מהתרבות החדשה שהחל לרכוש לעצמו.

2. הסרט "עג'מי" (שהזכיר לי מאד סרט ישראלי מצוין, שזכה, עם זאת, פחות להכרה, "וסרמיל"), הוא סרט על סקטור מקופח. המחאה החברתית שבסרט המעניין הזה חשובה מאד, כמובן.

ועם זאת, דרך הסיפור המתוחכמת, כמו שאומרים, של "עג'מי", מובילה לכך שבמשך כשלושת רבעי סרט טועה הצופה לחשוב ששוטר במשטרת ישראל רוצח בדם קר ערבי. רק בהתרת הסיפור – המסופר, כאמור, בצורה מתוחכמת, לא כרונולוגית – מתברר שהדברים אינם כה פשוטים. בקיצור, באליבי אסתטי הוחדרה כאן (אני מניח שלא בכוונה) אידיאולוגיה אנטי-ישראלית קיצונית. 

גם ידידי עניינם של ערביי ישראל, ואני לא סבור שאיני כזה, יכולים למחות על העיוות הזה. גם בלי רצח בדם קר יש קיפוח ואפלייה ועזובה. יש מספיק לכולם.   

3. הסיפור הגאוני-המפיסטופלי של חנוך לוין, "החולה הנצחי והאהובה", הוא ההתקפה המעמיקה ביותר על כל יומרה לפעילות רוחנית או ליצירת אמנות, שאינן כפופות כביכול לשוק, כלומר שאינן מותנות במבטו של האחר. כל מי ששואף ליצירת אמנות אותנטית, ובטח מי ששואף לחיי קדושה, לא יכול לעקוף את ההתמודדות העמוקה עם הגאונות השטנית של לוין, כפי שהיא מתבטאת בסיפור הזה. הסעיף הזה לאקוני, אני יודע. ארחיב עליו בהזדמנות.

4. אפרופו קריאה מאוחרת (מסעיף 1. אני, מה שנקרא, פוסח כאן לרגע על שני הסעיפים). קראתי פעם שנייה את "החלקיקים האלמנטרים" של מישל וולבק. הפעם הקודמת הייתה לפני שבע שנים. ההבדלים בין הקריאות? כעת התרשמתי מהרומן הזה אף יותר מאשר בקריאה הראשונה. הבדל נוסף, שלימד אותי הרבה:  יותר עניינו אותי כעת קורות האח המדען מאשר קורות האח המכור לסקס (למרות שעלי להדגיש שאני עדיין מתעניין בהתפתחויות האחרונות בשדה הסקס ואף עוקב אחר כתבי העת הרלוונטיים בנושא ומקווה אף להיות מוזמן לכנסים בתחום או למצער לקבל תקן קבוע במחלקה רלוונטית). הבדל נוסף: הקריאה גם פחות מטרידה, יותר מנהירה (האימרה של קפקא על הטִרדה שספרות גדולה צריכה לעורר בנו אינה בהכרח נכונה). הספר גם נתפס בעיניי כפחות פסימי מבקריאתי הראשונה.  

5. התקשרה שמרית והציעה לי להגדיל בתוספת של 6 ש"ח בלבד, כלומר להגביר את מהירות הגלישה באינטרנט. הסכמתי כמובן. מאז האינטרנט איטי יותר. בהן צדק.

6. בפרסומת חביבה לרשימת "עיר לכולנו" מלפני כשנה הופיעה שורת אמנים מתחומים שונים (עלמה ז"ק, דרור קרן, למשל, ואם למנות אהובה במובן אחד ואהוב במובן אחר) והביעו תמיכה ברשימה. הסב-טקסט היה: הם אמנם אמנים וידוענים, אבל מבחינה מעמדית הם מזדהים עם – ואף משתייכים ל – המעמד שמייצג דב חנין, ולא שייכים לעשירים שמייצג חולדאי.

זו דוגמה קלאסית לביזור כוח מוצלח בחברה דמוקרטית, לאיזונים ובלמים: ההון הסימבולי נאבק בהון הממשי.

וזו הסיבה שהשתתפותם של אמנים בפרסומות, פתיחת הרגליים – כמו שאומרים וסלחו לי על הביטוי – של זמרים, שחקנים (גידי גוב, למשל, דביר בנדק, למשל, דיייויד ברוזה, למשל, יפתח קליין, למשל, אהוד בנאי (!)  בשירו, למשל – אם למנות דוגמאות מעצבנות במיוחד) לכסף הקשה ולהון הגדול והעבה, תופעה שמטפטוף זרזיפי הפכה לזירמת שיטפון של ממש בשנה האחרונה, כל כך מקוממת וחמורה. ההון הסימבולי וההון הממשי כורתים ברית ומשלבים ידיים, נגד חסרי ההון הסימבולי או הממשי. 

הערה למבקרי ספרות שהפכו לאחרונה למבקרי רוק: אפשר לומר הרבה דברים על מוזיקאים לעומת סופרים. אבל אפשר לומר גם זאת:  המוזיקאים, בניגוד לסופרים, אינם, בדרך כלל, גם אינטלקטואלים מי יודע כמה, ואינם מודעים תמיד לתמונה הרחבה ולהשלכות שיש למעשיהם.

7. לונדון וקירשנבאום – תוכנית התרבות (!) היחידה בארץ תקוצץ לטובת הטלנובלה "נשות הטייסים".

במדינה מתוקנת זה היה אייטם יחיד, המובא ללא פרשנות, ב"קצרים".

8. הספר של ניק קייב אכן לא משהו (אפרופו הערת הסיום ב – 6).

9. לעומת זאת, "ירושלים", של הפורטוגלי גונסאלו טווארש, שזכה לשבחים מופלגים באירופה, מרשים אבל חשוד. לטעמי, הרומן הזה הוא פסטיש מוזר לרומן הגרמני הגדול של בין שתי המלחמות, פסטיש מוזר של "האיש ללא תכונות", של קפקא, קצת תומס מאן ועוד (הפסטיש מצהיר על עצמו גם בשמות הגרמניים של הדמויות ברומן הפורטוגזי, המתרחש בארץ אנונימית: ארנסט, תיאודור וכו'). ויש בו גם תחושה דקה של זיוף, שנובעת לא רק מהפסטיש המוזכר. זיוף סתם.

בכל אופן, את "ירושלים"  אני לא משאיר אצלי בספרייה עם תום הקריאה, וזוהי מבחינתי העדות – "האולטימטיבית", כמו שאומרים – לכך שהרומן לא ממש עשה לי את זה (כמו שאומרים, כמו שאומרים).

 10. את "הזעקה של אוסף 49" של פינצ'ון אני קורא עכשיו. רומן מעניין ומעצבן. לעיתים מצחיק עד דמעות. לעיתים רחוקות.

בכל אופן, הייתה לי דעה קדומה נגד פינצ'ון והיא התגלתה כמוצדקת.

טוב, מוצדקת למחצה. 

 11. ברלוסקוני – אנשים הביעו תמיכה בהכאתו ברשימה שנפתחה בפייסבוק; מעניין אם נפתחה רשימה דומה כשהוכה אבי ניר, איש העשור בטלוויזיה, בעל המכתם:  "האח הגדול הוא יצירה דוקומנטרית", כשהיה לרגע נדמה – לחרדתנו כולנו העמוקה  – שאולי יש קבוצת אנרכיסטים אקטיביסטיים בישראל שהכוהו הכֹה.

12. ציטוט מגניב של טרי איגלטון, שמסביר את המחשבה הפוסטמודרנית לילדים כך: "A long time ago we fell into an obscure disaster known as Enlightment, to be rescued around 1972 by the first lucky reader of Ferdinand de Saussure".

1. רעיון בעבודה:

אחד הקומפלימנטים המאפיינים את התקופה בה אנחנו חיים הוא: "הוא לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות". השבח הזה מטעה כי הוא אינו הלל לענווה, או אינו בעיקר הלל לענווה, ולחילופין אינו דרך עקיפה של החברה להעניש את הבולטים מדי בקרבה, אלה שכן "לוקחים את עצמם ברצינות".

לטעמי, השבח הזה נובע בעיקר מקואליציה מפתיעה בין חרושת-התרבות, השפעות הפוסט-סטרוקטורליזם והתפשטות תפיסות הניו-אייג'.

אם יש משהו שחרושת-התרבות עוינת באופן אינהרנטי הרי זו הרצינות. כי הרצינות היא המקום שמאפשר לשפוט את חרושת התרבות עצמה ואת הבלותה. לכן לא רק שחרושת התרבות מעוניינת לבדר את הקהל. הפרוייקט שלה אימפריאלי יותר. היא מעוניינת לשכנע את הקהל שבעצם אין דבר אחר חוץ מהבידור ומהבדיחה. הכל בדיר והכל בדיח. אם הכל בדיר ובדיח, אם הכל ייכבש בידי צבאות הדאחקה, הרי לא תישאר מובלעת לפליטה שמשם יהיה אפשר לבקר את חרושת התרבות (או את "הבידור הקל", בלשונו החיננית בארכאיותה של שלום חנוך בשיר מ"מחכים למשיח", שמתאר את ניסיונות ההימלטות שלו מהרעש הלבן הישראלי). 

העוינות כלפי הרצינות, מתבטאת בהאלהת הדאחקה שמאפיינת את הרגע הנוכחי בחרושת התרבות הישראלית. תוכניות ההומור (הירוד, לרוב) בטלוויזיה הישראלית שניות בכמותן רק לתוכניות האוכל. "צחוק מהעבודה", "קצרים", "לא לפני הילדים", התוכנית ההיא של מיה דגן ועוד. לדאחקה הוקם בארץ אף ערוץ משלה: "ביפ". ארז טל – אולי הדוגמה הישראלית הבולטת ביותר למושא עכשווי לקינת הנביאים על "רשע וטוב לו" ו"דרך רשעים צלחה" [חוץ מגל אוחובסקי, ייתכן {ואני מדבר על הפרסונות הציבוריות של השניים}] – של "מועדון לילה", מושב לצים תהילימי ממש, הוא המגלם המובהק ביותר של התפיסה שדבר לא חשוב (כמובן אין זה נכון, חשובים הקריירה והכסף והסטטוס של המשתתפים, אך על זה לא צוחקים ב"מועדון לילה"; שמכללו, אגב, אני מוציא את שי משי ודרור, אנרכיסט אמיתי ושיש, אגב אגב, ולא אחד, שטעו וחשבו אותי להוא, פיזית כוונתי [אך, אגב אגב אגב, לא בגין זאת אני מוציא אותו מהכלל]), תפיסה שכאמור תביעותיה אימפריאליות על מנת להבטיח את שרידותה, להבטיח ששום חבורת מורדים לא תרד מההרים ותסכן אותה.

"לא לקחת את עצמך ברצינות" זה להבין עניין. להבין שאין שום דבר רציני, לא הפוליטיקה, לא האהבה ולא – וזה העיקר – אתה עצמך. כלומר הקיום. זו אותה תחושה בדיוק שניטשה קרא לה "ניהיליזם" וביקש להימלט ממנה, בין השאר, באמצעות רעיון "החזרה הנצחית", רעיון שיעניק לכל תנועה שלך בהווה משמעות נצחית ולכן מן הראוי שתיקח את עצמך ברצינות, אם אינך רוצה לנצח לצפות בעוד עונה של "הישרדות", סתם דוגמה.   

בקיצור, האיסור "לקחת את עצמך ברצינות" מסייע ביתר קלות לכיבושם של הנשלטים בתרבות. 

אבל התפיסה הזו מקבלת חיזוק ממקום מפתיע, מהניו-אייג' ומתפיסות מזרחיות. "לא לקחת את עצמך ברצינות" הנו, במילים אחרות, ויתור על האגו: מידה נשאפת מאד בניו אייג'. עד כדי תחרות בין אנשים, של מי האגו קטן יותר. וכמובן, מקבלת היא חיזוק מפירוק הסובייקט המפורסם, אותו פרוייקט פוסט-סטרוקטורליסטי שכפי שהעירו המעירים הנו הבאת תבן לאפרים, זאת כיון שהקפיטליזם עצמו, בפרגמנטציה שהוא עורך לקיום שלנו, מפרק את הסובייקט טוב יותר מכל פילוסוף צרפתי.

אבל האגו המושמץ הוא רכושו היחיד של הפרולטריון והתייחסות לעצמו ברצינות היא כלי הנשק היחיד שיש בידיו. פירוק האגו, האיסור על "לקיחת עצמך ברצינות", הוא סוג של פיזור ועד העובדים של היחיד, פירוק ופיזור המאפשרים ביתר קלות את התמרון של הסובייקטים-לשעבר בחברה שלנו.

נ.ב.

וזה לא סותר שיש אנשים שלוקחים את עצמם ברצינות והם בהחלט בלתי נסבלים בגלל זה.

נ.ב.נ.

הדברים שלעיל אינם מבקשים לסתור את הטענה שיש מעלות רבות בויתור – מסוים ולפרקים – על האגו (אינני מאמין בויתור גורף).

2. רגע של אמת אופייני בתרבות העכשווית: "הרי מה בעצם אנחנו באמת רוצים? אהבה. זה הרי כל מה שאנחנו רוצים".

האמנם? האמנם זה כל מה שאנחנו רוצים? האם איננו רוצים גם להכאיב? לסבול? להרוס את עצמנו ואת האחרים? האם איננו רוצים, לכל הפחות, להיאהב יותר מהאחרים?

3. אחד הרגעים המעזעים, או שצריכים לזעזע, כל גבר או אישה, הוא הרגע בו הם מבינים שאיש/אישה מסויימים שהם מכירים לעולם, לעולם לא יוכלו למשוך אותם. ולו יתגלו הללו האחרונים כגברים או כנשים החכמים בעולם, ולו יתגלו כטובי הלב ביותר, המצחיקים ביותר, המעודנים ביותר, ואף המסוגלים לאהוב ביותר את הראשונים ולהבין ללבם ביותר. כשאדם מכיר בכך הוא נפגש עם הלא-אנושי שבאנושי, עם הטבע שזורם דרכו – כמו אוטוסטרדה שפלשה לכפר שליו ורמסה אותו תחתיו – שלא לרצונו.  

4. אני אמנם רק באמצע "מותו של באני מונרו", של ניק קייב (בתרגומה הקולח של רוני בק; הוצאת "מודן"), אבל במסגרת אינפלציית הערכה שיש באחרונה בקרב מבקרי ספרות לזמרי רוק, overestimation, אולי הדברים הבאים לא יהיו למותר.

ובכן, קייב בספרו החינני – המתאר את חיי גיבורו הלא חינני, הערס החרמן והאטום – הוא ילד תם ומכמיר לב, המעורר אותנו למחוא כפיים לשטיקים הספרותיים התמים ומכמירי הלב שלו, בהשוואה לגיבורו הספרותי של קייב עצמו, מרטין איימיס,  ולגיבור ספרו "money" מ – 1983. מאותו סלע קשה של ערס בריטי שחולם על ואגינות וכסף 24/7, ולפרקים מתרענן מצמד הנושאים הארציים-משהו הללו בחקר מעמיק של תרבות האלכוהול, יצר איימיס יצירת מופת צלולה, המעוררת שאגות צחוק ומחשבות מעמיקות. ואילו קייב יצר חיקוי סביר.

5. הבנתי מה התחושה שמעוררת בי הקריאה בחלק מהכתבים של פרדריק ג'יימסון. 

הקריאה בו מעניקה את מה שמעניקים הכותבים הריאליסטים הדגולים. גדולתם של הריאליסטים הדגולים אינה בכך שהם מחקים כיאות את המציאות, אינה המימזיס הצייתני כשלעצמו, כפי שטועים לחשוב.

גדולתם היא בכך שהם מראים לנו שהמציאות עצמה אינה שטוחה, אינה מפוענחת כה בקלות, היא מורכבת, מרובדת, מלאת סתירות, טראגית, קומית, תפלה וכו'. בכך הריאליסטיקנים הגדולים מחזירים את הקסם לעולם, מצליחים ליצור פעולה הפוכה לסטיכיות של הדיסאנצ'נטמנט, שמקס ובר ביכה כסממן של החיים המודרניים. הריאליסטיקנים הגדולים הם בעלי שליחות דתית בטיבה, בהחזירם לנו את ההתפעמות, תחושת הסחרחורת ואף האימה מהעולם המוכר לנו עד זרא, המוחזר לנו והנה הוא זר ומוזר (מוחזר לחיים, כמו בידי אלישע, והנה הוא מזורר; אני יכול להמשיך).

 וג'יימסון מצליח לעשות זאת בתנאי פתיחה קשים: בתיאור הפוסטמודרניות, שמלכתחילה, חלקים בה, מתנגדים בדיוק להנחה שהעולם "עמוק" ומורכב ובעל "משמעויות" נסתרות כאלה או אחרות.  

וההבנה הזו, אגב, אירונית. כי אם יש לאקונה בולטת אצל ג'יימסון הרי היא העובדה שהוא אינו אוהב – ואולי גם לא מבין במיוחד ב – פרוזה. שירה, ארכיטקטורה, קולנוע, אמנות פלסטית – כן. פרוזה – לא.   

1. עוגיית המדלן שלי היא החזרה לרכיבה על אופניים, בחוצות תל אביב הפעם, ואני כבר במחצית חיי.

הרכיבה המהירה ברחובות, בשדרות רוטשילד או ח"ן למשל, או – המועדף עלי מכולם – ברחוב שלמה המלך הארוך והעיירתי, הדהירה בירידות החדות המעטות שיש בעיר המישורית הזו, הרוח בפנים ותחושת החופש, מחזירות אותי באחת אל הדהירות ברחובות הכפר בו גדלתי.

סוד הדהירה טמון גם בשחרור מהעיר שיש בחליפה החפוזה על פניה – ואולי גם חלק מקסמי הדהירה ברחובות הכפר היה טמון בשחרור שהיא הציעה מהילדות. 

2. הרלטיביזם התרבותי החתרני והכרסמני יותר אינו זה שטוען שלתפיסות שונות יש מידה שווה של מורכבות ועמקות, כלומר שאין נקודה ארכימדית ממנה נוכל לבקר מורכבות ועמקות מסוג אחד ולבכר מורכבות ועמקות מסוג אחר על פניהן – אלא זה שטוען לשוויון ערכן של תפיסות הסבורות שמורכבות ועמקות גופן אינן ערכים חשובים. כלומר, יש שני מיני רלטיביזם תרבותי.

בעוד ביחס ליופי נדמה שקיים רק רלטיביזם מהסוג הראשון.

כפירה בערכו של היפה היא היום כפירה חמורה יותר מכפירה בערכו של העמוק או המורכב.

3. הציטוט הרווח בו משתמשים לתיאור עצמי באתרי היכרויות ישראליים: "היא לא דומה לאף אחת אחרת, לאף אחת שעוברת ברחוב", הוא הגרסה העברית העכשווית למאמינים בבריאן הזועקים שכולם כאחד אינדיבידואלים המה, בסרט של מונטי פייטון.

3. גם כשהאדם הרוחני יודע שאיש החושים הממוצע יגיע בסוף, בהכרח, ולו בעקבות זקנה או מחלה, להכרת ההבל שבקיום – הוא מקנא קצת בראשון על הדרך הנעימה שיעשה עד להכרת האמיתות שהוא, איש הרוח, הקדים כל כך להכיר בהן.   

4. השאלה הגדולה היא אם כשייווצר אי-שיוויון ביכולת להאריך חיי אדם – קל וחומר ביכולת לחיות לנצח – תתחולל מהפיכה סוציאליסטית.

5. לאדיר מילר, שכמו רבים חיבבתי את "רמזור" שלו, יש תכונה אחת, שהיא פיזית לדעתי, שתרמה להצלחת תוכניתו המוזכרת (מלבד הכתיבה בשיתוף רן שריג – זה השם? – שכתב גם ספר סיפורים מעניין לפני כמה שנים). מילר נותן תחושה שהוא אחד מהחבר'ה באופן טבעי. זה לא משהו בסגנון "ההצלחה לא שינתה אותי", המאולץ. זה לא הניסיון הפתטי של שלמה ארצי להיות אחד העם בשימוש בקיצור ת':"תביאי ת'ג'ינס ותעיפי ת'בגדים, ס'תכלי בלוח שנה, כבר מאי". זו לא "עממיות", כדוגמת העממיות המוחצנת של שלום אסייג. זו מין הילה פיזית טבעית : רק הילה שמקרינה אנטי-הילתיות. למילר יש "no-star quality" .        

6. אנשים בעלי חוסר-טקט מובנה באישיות מחכים עדיין לקומיקאים שלהם.

זו הרי תכונה קומית גדולה, התכונה של אנשים מסויימים, לפזר עלבונות לכל עבר – ובאופן בלתי נשלט, בלי להתכוון לכך, ובלי לשים לב לכך כלל לאחר מעשה.

קריימר היה כזה אמנם. אבל קריימר זעק כולו חריגוּת. אני מדבר על אנשים נורמטיביים, מהוגנים, אפילו חמורי סבר ומצפוניים, שעם זאת יורקים עלבונות כממטרה.

7. אנשים שבין תחביביהם הם מונים "לקרוא איזה ספר טוב" (ההדגשה שלי  א.ג.), אינם קוראים הרבה, ובטח ובטח לא ספרים טובים.

8. על ההבדל בין בלוג לבין ספר: בספר לא הייתי מותיר את פסקה מס' 1 כמו שהיא.

א. הייתי חושב אם המילה "באחת" מדויקת, או שהיא קלישאה מכזבת. האם המעבר אל זיכרון העבר הוא באמת לא מתווך, לא רצוני ומיידי? האם אין בנו, למעשה, תשוקה מתמדת למצוא סימנים, רעב כוסס לאכילת עוגיות מדלן, שיובילו אותנו חזרה אל העבר, כך שהצפת העבר "באחת" אינה, למעשה, הפתעה גמורה?

ב. המילה "חפוזה" דורשת עיון. ואולי החלפה. היא גסה מעט בהקשר הזה.

ג. את התובנה הראשונה במשפט האחרון יש לחדד: האם אין בנסיעה במכונית שחרור גדול יותר מהעיר, היאטמות מפניה, משיש בנסיעה באופניים? מדוע, אם כך, הנסיעה באופניים נדמית – אם היא אכן נדמית כך – כמשחררת יותר? האם משום שהינה השתחררות-מתוך-מגע, בניגוד לנסיעה במכונית שאינה משמרת את המגע ולכן לא את ההשתחררות-התמידית בנסיעה?

לג'יימסון (לא הוויסקי – א.ג.) יש טענה מעניינת שמזכירה את זה, ושהולכת בערך כך: איבוד הקשר בין הספרות למציאות שבמודרניזם שונה מזה שבפוסטמודרניזם – למרות שבשתי התקופות כאחת יש התנגדות לספרות שמשקפת מציאות; אלא שבמודרניזם נשמר קשר עין עם התפיסה הריאליסטית ולכן ההתנגדות לה משמעותית יותר והייתה בעלת ערך משחרר. בפוסטמודרניזם קשר העין הזה אבד – ולכן השחרור, הגדול יותר בפועל, אינו מוחש למעשה.

ד.  התובנה השנייה במשפט האחרון בעייתית: ראשית, האם היא פשוט נכונה? האם הדהירה על האופניים הייתה אכן פעולת הימלטות בזעיר אנפין? שנית, ואולי חשוב יותר, האם היא לא מתחנחנת במלנכוליות שלה?

ה. האם אין בפסקה כולה בלבול בין שני רצפי-רגשות דומים אך לא זהים:

רצף-רגשות אחד, זה שמועלה בה, הוא היזכרות בעבר באמצעות פעילות דומה, גופנית, שנעשית בהווה ונעשתה בעבר. צירוף לבני הדומינו של העבר-הווה נעשה באמצעות הצלע הדומה: האופניים. רצף-הרגש הפרוסטיאני הזה דומה לכלי הפרשנות התלמודי המכונה "גזירה שווה", בה מלמדות זו על זו שתי פרשיות שונות לחלוטין רק בזכות מילה אחת המשותפת לשתיהן.

רצף-רגשות אחר: הרכיבה על האופניים היא פעילות ספורטיבית שכמו כל פעילות ספורטיבית מזכירה לגוף את נעוריו. בגין הזכרת הנעורים, וכמובן גם בגין זהות הפעולה, נזכרת גם, ובעקיפין, רכיבת האופניים בילדות. צירוף לבני הדומינו של העבר-הווה נעשה באמצעות הצלע הדומה: הגוף הצעיר והגמיש. אבל בעצם אין כאן צירוף של לבני דומינו ולא "גזירה שווה" ואולי אף לא רצף-רגשות או היזכרות, אלא יחס כמעט ישיר: הגוף נהיה צעיר "באמת", מצטער, ולכן עולה מאליה הילדות. באחת. 

ואולי זה בעצם הרגש המעורר – מעורר גם לכתיבת הפסקה – שפעל כאן: לא ההיזכרות הנוסטלגית בילדות, אלא ההתפעלות מהנעורים המאוחרים שהתגלו בהווה, וזאת באמצעות הדימיון לילדות.