מבקר חופשי

1. מבקר הספרות הרוסי, ויסאריון בלינסקי, בן המאה ה-19, זנח לזמן מה את עמדותיו הרדיקליות מפני שטעה או חשב שטעה בהבנת הגל.

"הממשי הוא הרציונלי" כתב – כמדומני זה הניסוח – הגל, ובלינסקי חשב או שטעה לחשוב שהגל מקדש את הקיים (פרשנות אחרת למשפט היא הפוכה לגמרי, והיא: שרק מה שרציונלי הוא בר קיימא, ומה שלא רציונלי עתיד לימוג עד מהרה; זו הפרשנות שאחז בה לבסוף בלינסקי כשהתעשת ושב לעמדותיו המהפכניות).

קיימת נטייה דומה אצל מבקרי ספרות ו(לא) מבקרי תרבות (למשל, חלק ממבקרי הטלוויזיה): אלה מבקרים שמקדשים את הקיים מתוך השקפה שהקיים הוא המוצדק. מה שקיים סימן שהוא בעל ערך. הממשי הוא הרציונלי.

הביקורת היא לפיכך רפורמיסטית בטיבה. כיצד ניתן לשפר בתוך מערכת נתונה. זו ביקורת ספרות ותרבות בלי קוטב אוטופי. בלי היכולת לדמיין מצב עניינים אחר לחלוטין.

הביקורת היא לפיכך אימננטית. בתוך מצב תרבותי נתון "ארץ אחרת" יותר טובה לעיתים מ"מועדון לילה". יונית לוי היא קריינית ביקורתית יותר מדני קושמרו. "כוכב נולד" היא תוכנית לא רעה בעונה הזו. מיכל שלו מרגשת יחסית.

זה מה יש. ובתוך היש ניתן לערוך הבחנות ניואנסיות. המבקרים הללו אינם מרשים לעצמם לחשוב שהמערכת שמייצגים "ארץ אחרת" ו"מועדון לילה", יונית לוי ודני קושמרו, "כוכב נולד" בכללותה ומיכל שלו – היא מערכת פסולה.

לאחרונה נתקלתי בשני אנשי ספרות מרכזיים שמתייחסים בהערכה מרובה למדע הבדיוני: מישל וולבק ופרדריק ג'יימסון (בספר חדש שטרם קראתיו). ההערכה שלהם לז'אנר נובעת מכך שהמדע הבדיוני הוא צורת האמנות הבולטת שמאפשרת לנו לנסות לדמיין קיום אחר מעיקרו. לנסות לדמיין אוטופיה.

הניסיון הזה חשוב לא רק בגלל העתיד. הוא חשוב בגלל ההווה. האוטופיה היא הלא-מקום של העתיד השולח אלינו נציג המתיישב בגומחה בהווה שממנה מבוקר ההווה הזה.

2. העירו המעירים, ובצדק, על התגובות הרגשניות המועצמות לרצח הילדים ואחר כך להרוגי המסוק, תגובות שעוצבו על ידי כלי התקשורת.

אבל אני לא בטוח שהגישה ה"רפורמיסטית" למדיה היא צודקת (כלומר, לו רק היו השדרים יותר מאופקים, לו לא הייתה העיתונות צהובה וכו').

ייתכן שצריך לחשוב על המדיה מעיקרה כדבר משחית. לערוך ביקורת מדיה טרנסצנדנטית ולא אימננטית.

כי הרגשנות היא צדה האחר, ואולי "תצורת-התגובה", של האדישות.

פשוט, איננו בנויים לכל כך הרבה אינפורמציה, לשאת כל כך הרבה אובדנים. אנחנו יכולים לשאת בכאב מידע על מוות בכמויות סבירות ומתוך תגובה אישית. אבל הדיווח המדיאלי על מוות מכל קצות הארץ אינו יכול לרגש אותנו. הוא יכול לפיכך להיות אדיש או להוביל לאדישות או להיות רגשני (כלומר מוגזם, מופרז ובעצם לא אותנטי).

3. הייתי חודש בחו"ל והתעדכנתי פעם ביום למשך כמה דקות בלבד באינטרנט על הנעשה בארץ. ופתאום בצלילות חשתי כמה כל המידע שאני סופח אלי ביום יום פשוט מיותר. כמה ניתן וצריך לקלף אותו מעליך על מנת לחוש רענן ומשוחרר. כתבתי על זה בעבר.

4. בודריאר המוקדם הוא מבקר התרבות המעניין ביותר שיצא לי לקרוא בשנים האחרונות. שורה של ספרים לא ידועים מספיק, מסוף שנות הששים ותחילת שנות השבעים ("השיטה של החפצים", "חברת הצריכה", "לביקורת הכלכלה המדינית של הסימן"), מהווים קורפוס מהמם ומשחרר של ביקורת כתובה בחומרה (שלא כמו בהמשך דרכו) על חברת הצריכה שרלוונטית עד ימינו אלה.

הקריאה ב"השיטה של החפצים", כשבודריאר עורך ניתוח מרקסיסטי-סטרוקטורליסטי של "עיצוב הפנים" המודרני ויחסינו לחפצים, יצרה אצלי תחושת היטהרות נדירה, כמו טבילה במקווה, כאילו הניתוח מקלף ממני את יחסי לאובייקטים שסביבי, משחרר אותי מהשקעת הרגש בעולם האובייקטים, השקעה שכבר שכחתי מקיומה. בודריאר, במילים אחרות, שהוא לא היה חותם עליהן, החזיר אותי לסובייקטיביות שלי.

היסטוריונים של הרעיונות טוענים שהאימפולס היצירתי של המודרניזם מראשית המאה, עבר בשנות הששים והשבעים אל התיאוריה הסטרוקטורליסטית והפוסט-סטרוקטורליסטית. במקרה של בודריאר אני מסכים. בודריאר היה גם היחיד מהפוסט-סטרוקטורליסטים שכרה אוזנו ל וקרא בעיניו את מבקרי התרבות והסוציולוגים האמריקאיים והתייחס אליהם בכבוד (מרשל מקלוהן, דניאל בורסטיין ועוד). דבר נדיר באקלים תרבותי שוביניסטי כמו בצרפת, שהשוביניזם שם מונע גם מרגשי נחיתות לאומיים ביחס לארה"ב. זה חלק נכבד מהסיבה לחשיבותו של בודריאר; אי התנתקותו מהקונרטי בניתוחיו התיאורטיים, קונקרטיות שמאפיינת את האמריקאיים האנטי-תיאורטיים מטיבם התרבותי.

חובה לתרגם את הטקסטים הללו של מי שבמשך עשור ומחצה עבר את אחד ממסלולי ההמראה האינטלקטואליים המרשימים והרושפים ביותר שנעברו מעולם (עד שלטעמי התרסק).

היי ה.,

מה שלומך? מה נשמע בארץ?

אני מבלה בניו יורק. אוכל מצוין ואפילו זומם ללכת לפיטר לוגר ולאכול את הסטייק הטוב בעולם. למרות הבאזז סביב ג'ונתן ספרן פויר וספרו הצמחוני, אני מחזיק בהשקפה שצדקנות יתר יכולה לגרום לפריצה של אגרסיות במקום אחר (בבחינת, "במקום שלא צולים בעלי חיים, ישרפו בני אדם"). התרבות שלנו מלבה את התשוקה והאגרסיות ביד אחת ומרחיקה את הלגיטימציה לספקן ולו במעט בידה האחרת. יש גם קשר בין הקיטש של ספרן פויר כסופר לעמדה הצדקנית שלו.

עם זאת העיר מתגלה כמאד סטרילית ומאד מבוייתת. לא פרועה כמו לונדון וברלין. כמו מומייה של העיר הפראית מהקולנוע של שנות השבעים ("נהג מונית", לדוגמה, ואפילו "הרומן שלי עם אנני"), גופה שהוציאו את תכולתה החיונית ושמרו את חיצוניותה, סימולאקרה של כרך אורבני מלא אפשרויות וסכנה, ששוחזר בלי האפשרויות והסכנה (כך הן, במחשבה שנייה, גם יצירותיהם המאוחרות של היוצרים הניו יורקים הגדולים של שנות השבעים…). כולם יפים וסטרייטים (במשמעות המקורית של המילה) עד השורש. כאילו הם לא ממש מזדיינים. במיוחד הגברים מטרידים משהו: אלה גברים נונשלנטיים, רזים, מטופחים, חתוליים, לא יוקדים במבטי זימה כמו בארץ (כך מדווחת ק', שבכלל גורסת שאנשים נעים כאן במסלולים צפופים אך מקבילים, שכביכול לעולם לא ייפגשו, הלכסון, של המבט או המחווה, נחווה כלא יאה). אבל התחושה שלי היא שהם נענים באופן מתוח, כמו מיתר פנימי, לקול של הנשים, מתאימים את עצמם לסוג הגבריות הנתבעת מהם (אדישה כביכול, מטופחת וכו'; מושג ה-cool  על שלל משמעויותיו המתגלות כמסרסות), צייתניים. פעם כתבתי על "צופן דה וינצ'י" שבמרכזו מצוי המתח בין התרבויות הפרוטסטנטיות לאלה הקתוליות בכל הקשור ליחסים בין גברים לנשים. הקתולים חווים את הפמיניזם האנגלו-אמריקאי הפרוטסטנטי כמסרס. ויש משהו בהשקפה הזו לדעתי. כך גם סבורה ק'.

ניו יורק (מנהטן) בקיצור היא מגרש משחקים גדול של ילדים, זה הרושם שלי. לא מאיימת, נוחה ומציעה תענוגות מתונים כמו אוכל וכדומה. ניו יורק היא הרבה יותר "סיינפלד" מאשר "סקס והעיר", הרבה יותר משחקית-ילדותית מאשר סקסית-פרועה. לא נראה לי שאמצא כאן מסיבות הדוניסטיות פרועות כמו בלונדון גם אם אחפש, ואולי אחפש. בכל מקרה, הערב נלך לברוקלין כי על פי שמועה ברוקלין מעט יותר פראית וססגונית.

העיר גם הרבה פחות אינטלקטואלית מלונדון (ויש קשר כנראה בין אינטלקט לסקרנות מינית, כמו שגורס הדוקטור הווינאי): הרבה פחות עיתונים רציניים (וגם פחות צהובונים! כי יש קשר אולי בין שפע אינטלקטואלי לשפע טראשי?) וחנויות הספרים שדגמתי עד כה מכילות מבחר בדיחתי בהשוואה ללונדון. "בארנס אנד נובלס" בשדרה החמישית המכריזה על עצמה "החנות הגדולה בעולם" היא בדיחה בהשוואה לחנויות לונדון. ומדפי ה"קריטיקל תיאורי" שלה מצויים, כמו להמחיש את אי-אינטלקטואליותה, ממש מאחור, כמעט ברחוב האחורי, באזור שלא סיימו לבנות, לטייח ולצבוע בחנות. בבחינת: מי שרוצה להיות אינטלקטואל ולקרוא את בודריאר – זה המקום שלו. עם זאת ק סבורה שהעניין הוא שכאן המסחר האינטרנטי בספרים דומיננטי ומייתר את החנויות, ואל לי להיחפז ולקפוץ למסקנות. עם זאת 2: אנשים קוראים ספרים בווילג' היכן שק ודירתה המדהימה נמצאות. וספרים מרשימים בעיקרון.

ק טוענת שהאמריקאים הם אומה צייתנית ומסורסת. אומה של ילדים טובים. אני רואה שיש אמת בדבריה וזה מעורר אותי למחשבה על ההבדל בין הפראות האמריקאית של הסיקסטיז אותה אני חוקר בעבודת הדוקטורט שלי למבוייתות ולמשטור של ההווה. אומה של "רובוטים מאושרים" חזה הסוציולוג הרדיקלי מילס בשנות החמישים. התחושה שלי היא שהרובוטיות היא השאיפה, ופה ושם מבצבץ כמו להכעיס האדם: בכעס מזדמן, בתשוקה לא הולמת, בעלבון חושף תכולה בשר ודמית ולא מחווטת.

הסירוס הכללי מסביר אולי את הסרקזם האמריקאי המיוחד, הנשי משהו כשהוא מבוטא מפי גברים, הטון המתלונן-אגרסיבי, רב ההמצאה לעיתים בביטויי התלונה-אגרסיה. העוינות הכבושה שאין לה פתחי מילוט מוצאת לה אפיק מילולי כשמתאפשר לה.

לק יש גם תיאוריה משעשעת על האתוס הפרוטסטני:לדעתה יש הרבה אבטלה סמויה אצל האמריקאים אבל בגלל האתוס של "עבודה, עבודה, עבודה" הם מתחזים בפני אחרים ובפני עצמם לאנשים עסוקים מאד שלא מבטלים רגע. כך אנשים משתמשים ברטוריקה של "וורק, וורק, וורק" בעוד בעצם הם לא עושים הרבה…כפי שגרסה ק', ונוכחתי בכך הבוקר, כחמישה אנשים עובדים יחד בעסק גדול בגננות מול ביתה, שוקדים על עקירה ושתילה שלא ברורות תכליתן ולא ברור הצורך במצבת כוח אדם גדולה כל כך לתכליתן הלא ברורה הנ"ל. אבל סבר פניהם רציני ושקדני.

ק נהייתה קצת ציונית בעקבות השהות בניכר כי היא סופגת עוינות אנטי ישראלית פה ושם וזה מעניין גם כן.

ואולי האכזבה החלקית שלי מהעיר נובעת מכך שניו יורק כבר אינה בירת אימפריה? האימפריה נדדה מכאן, ונמצאת במקום אחר.

טוב, זהו בינתיים, אולי אקח כמה משפטים מהמייל הזה ואכתבם בימים הקרובים בבלוג המתייבש שלי אבל לך הם נמסרו הראשונים!

נשיקות

א.

1. הדיבורים בעשורים האחרונים על אינטליגנציה מלאכותית, כמו גם הדיבורים במאה שקדמה לעשורים האחרונים על חפצון האדם, תוהים על  – או חרדים מ – האפשרות שהאדם שווה למכונה, שניתן לשכפל את האנושיות שלנו ולהפוך אותה לחפץ, לאובייקט.

בהקשר הזה, אולי כדאי לחשוב על העובדה המוזרה שאחד מיתרונות האדם על המכונה, כפי שאנחנו תופסים אותה בדרך כלל, שאחד מיתרונות הסובייקט על האובייקטים, הינו שהסובייקט האנושי הוא מכונה שתדיר מכשילה את עצמה, מכונה שפועלת בכוונה תחילה בחוסר יעילות. האדם הוא מכונה מוזרה שתוחבת מקלות בגלגליה שלה ושלעיתים משמידה את עצמה.

הרי ההיגיון העקום הזה לכאורה של מכונת האדם הוא זה שהביך כל כך את פרויד (אם אני זוכר נכון, ב"מעבר לעקרון העונג"). למשל, החזרה הכפייתית של נפגעי הלם קרב אל הסיטואציה שגרמה להם להלם, שאותה פרויד לא הצליח להסביר במניעים תועלתניים. זו הייתה חזרה אובססיבית שבפירוש לא ניתן להצדיקה בתועלת כלשהי שבאה לאינדיבידואל. ולכן הזדרז פרויד לזנוח תפיסה מכניסטית נאיבית של האדם ולהגות בקיומו של יצר המוות. להגות בכך שהמכונה האנושית כוללת רכיב שמתוכנת לחסל את עצמה.

2. באחד ממאות הקטעים המזהירים המפוזרים ביצירתו מסביר הסופר גרשון שופמן, גדול מספרי הסיפור הקצר העברי, את ההבדל בין שני סוגי פילוסופים והוגים. שני הסוגים דנים בכתבי פילוסופים שקדמו להם. אך סוג אחד מצטט את המחברים שקדמו לו פשוט כי הוא דן בהם. מושא הדיון שלו הוא שפינוזה או הגל. סוג אחר מצטט אותם כי הוא דן בבעיות שהטרידו את אותם הוגים, את שפינוזה או הגל, ומביא דעות של עמיתים. מה שמעניין את ההוגה מהסוג השני אינו הפילוסוף שקדם לו אלא הבעיה הפילוסופית.

3. על מנת לכתוב ביקורת תרבות מעניינת צריך השכלה רחבה. השכלה היא הכלים של ביקורת התרבות, כמו מברג ופלאייר פטנט לשיפוצניק. השכלה היא בחינת הכלים שאחרים השתמשו בהם ובדיקה אם הם מתאימים לפתרון הבעיה. בבחינת "תביא לי רגע את אדורנו והורקהיימר. לא, זה עדין מדי, אני לא מצליח לשלוף. יש לך סארטר קטן? מה זה, הוא עקום! טוב, תביא לי לוקאץ' אחד ותקפוץ לקנות פה ליד זימל קצר".

כך גם צריכה להיות קריאת ספרים, קריאת פרוזה. חיפוש אחר משהו שאתה זקוק לו, משהו שימושי לבעיות ולתהיות שמעסיקות אותך.

4. באחד הקטעים המהממים בפרק על חרושת התרבות ב"דיאלקטיקה של הנאורות" שואלים אדורנו והורקהיימר לפתע מה יקרה אם כל תרבות ההמונים תיעלם יום אחד במפתיע מחיינו. ככה סתם תתפוגג לאוויר הדק (כמו שאומרים באנגלית). מי יתאבל עליה? מי יקונן? אולי, אומרים אדורנו והורקהיימר, האישה שאולם הקולנוע היה המקום היחיד בו יכלה לפוש מעט מטרדות חייה (כלומר לפוש בלי להסתכל על הסרט, רק מעצם העובדה שהיא לא נתונה בחושך האולם לפיקוח).

ואני שואל גם: נניח תעלמנה כל אלפי היצירות היוצאות חדשות לבקרים, בכל התחומים, מוזיקה, ספרות, קולנוע וכו'. מה יקרה? האם נתאבל? האם נשב שבעה? האם נקונן מרה? האם חיינו יהפכו למשעממים וחדגוניים?

ואולי ההפך: שקט נפלא וארוך ישרור לפתע בעולם, כשאבן מקיר ואמן ממקלֵט לא יזעקו נואשות לתשומת לבנו. נוכל סוף סוף לשמוע את עצמנו. ודווקא לא נגיע למסקנה שמגיעה אליה גיבורת "סוף הדרך" (כך?) המופתי של ג'ון בארת, שהקשיבה לעצמה וגילתה כי "אין שם כלום בפנים" (ציטוט חופשי מהזיכרון).

5. הרי הריבוי המהמם של מוצרי התרבות, במיוחד במוזיקה כמדומה, מעורר שאלות חריפות: האם יכול להיות שיש כל כך הרבה יופי בעולם? ואם כן, האם הסובייקט האנושי בנוי לשאת כל כך הרבה יופי? ואולי היופי הוא הגדרה יחסית ושכיחותו היא אוקסימורון?

6. הפרוייקט של "פירוק הסובייקט" ובחינת יחסי ידע/כוח נולדו מתוך כוונות טובות, כוונות אמנציפטוריות, כוונות שחרור. אבל הדיאלקטיקה ההיסטורית הפכה אותם לפרוייקט דכאני. אנשי מדעי הרוח, הם במיוחד, ששמעו על "פירוק הסובייקט" ועל כפיפותו לדיסקורסים גדולים ממנו, מדכאים את עצמם. הופכים לחסרי אונים בעיני עצמם. "פירוק הסובייקט" הופך לנבואה שמגשימה את עצמה. ואילו מחוץ למדעי הרוח, אנשים שלא שמעו על פירוק הסובייקט, פועלים במלוא המרץ. יצחק תשובה חושב על עצמו שהוא סובייקט לא מפורק ומוצא גז.

היסטוריה עתידית של הרוח, אם תיכתב, תידרש לשאלה כיצד מלכדו את עצמם מדעי הרוח במחצית השנייה של המאה ה-20. כיצד הפכה רכישת הדעת בתחומים הללו הכשרה לדיכוי עצמי, ספקות עצמיים, סקפטיות כדרך חיים, סירוס.

זו, אגב, חקירה מרתקת. סיבה כשלעצמה להישאר בתחום מדעי הרוח.

1. הנה הצעה לטי-שרט מודפסת (אקסטרה לארג'): "השמנתי כי הפסקתי לעשן, בסדר?"

2. עומר מואב, יועץ שר האוצר לשעבר, מדבר על העלייה בתנאי החיים הראליים של השכבות הנמוכות בעשורים האחרונים, אם כי מודה כי יש גידול בפערים בין שכבות האוכלוסייה. זו הבעיה עם כלכלנים: הם לא סוציולוגים.

קנאה, תסכול ותחושת אינאונים חברתית הם גם פאקטורים ב"רמת החיים".

3. מדברים הרבה על הסכנה באיבוד הפרטיות. למשל בפייסבוק. מתריעים על הסכנה הזו.

בעוד שבחברה שלנו אנשים מתים לאבד קצת פרטיות. מתים שמישהו ישים אליהם לב.

לכן, כפי שהעיר כמדומני זיגמונט באומן, מודל הפאנאופטיקון שפוקו הזכיר בעקבות בנטהאם אינו רלוונטי בחברה שלנו. בחברה שלנו אנשים מתים שיצפו בהם. השומר במרכז הפאנאופטיקון או האח הגדול.

4. מדי פעם צריך להזכיר: מה שמכונה "החדשות" בערוצים המסחריים הפך מזמן לספקטקל בידורי. מסחור הרצינות ומסחור המציאות. אנחנו "צרכני" אקטואליה, כפי שלוכד הביטוי הזה היטב את התופעה: האקטואליה כמוצר צריכה.

החדשות בערוצים המסחריים הן גם מוצר שמיועד לילדים. ולילדים לא חכמים במיוחד. כמו סרטי הוליווד.

5. הישרדות המין ואדפטציה לתנאי החיים הקיימים לעומת הרצון לעוצמה. דרווין לעומת ניטשה.

זו , כמדומה, הביקורת של ניטשה על דארווין: החיים אינם מאבק הישרדות אלא מאבק על הגדלת העוצמה, שלהשגתו מוכנים פרטים להסתכן במוות.

אנחנו, לעומת עידן קודם, מודרני, חיים בעידן שהרצון לעוצמה מתגלם דרך אדפטציה, עידן פוסטמודרני. עידן דרוויניטשיאני. דרך פיתוי ולא דרך כיבוש. דרך "נטוורקינג" ו"מינגלינג" ולא דרך אלימות ועימות. דרך פרסום ולא דרך חקיקה.

סלבריטאי מול נפוליאון. אובמה לעומת היטלר.

6. לו יצוייר שהיה נכתב היום "זכרון דברים" או "תמול שלשום" או "אצל" של גנסין. האם היינו חווים אותו כ"יצירת מופת"?

שאלה קשה.

כי כמדומה, משהו בתנאים התרבותיים הנוכחים אינו מאפשר קיום של יצירת מופת בתודעה ובחוויה שלנו. ספר או סרט או תוכנית טלוויזיה או אמנות פלסטית או תאטרון וכו'.

דבר-מה ביכולת שלנו להתבטל, להשעות את "האני", להתפעם – אבד.

ואולי, במילים אחרות, מה שאבד הנו היכולת לחוות טרנסצנדנטיות. אנו כבולים לאימננטיות. איננו יכולים להמריא.

ואולי, במילים באמת אחרות: כולנו סובלים מהפרעת קשב.

7. "סול קיטצ'ן" של הבמאי הגדול פאטי אקין אינו סרט גדול. קומדיה נחמדה לפרקים אבל הבמאי עשה לעצמו הנחות רבות בתסריט. אמינות היא דבר חשוב שמשום מה נוטים לזלזל בו. היא הפלטפורמה שבלעדיה שום "מסר" לא יינעץ כהלכה, קומי או אחר. האמינות היא הבורג המוברג עד תום, שמבריג את ה"מסר" התלוי על הבורג כלוח קרטון, בנפש הצופה.

1. נשים אורבניות הולכות ומידקקות, הולכות ונהיות חדות. כמו סכין (כמו סכין הן גם הבלטות מודגשות אחרות של הגוף הנשי האורבני, גם הלא דקיק).

הגוף – ככלי נשק. הנשיות – ככלי נשק.

העקב הגבוה אינו פֶטיש בגלל שהוא מזכיר איבר מין גברי, כפי שהדבר מוסבר כמדומני בפסיכואנליזה.

איבר המין הגברי והעקב כאחד מזכירים שניהם כלי נשק – חנית. הנשים האורבניות הופכות אט אט לזין זקוף – רזות, קשיחות וקשוחות.

1א. ומגפת המגפיים גבוהי העקב – מגפה ביזארית במיוחד בהקשר של האקלים הישראלי, שאינו מסביר רגליו למגפיים – צריכה גם היא להיות מוסברת כלקוחה מעולם האסוציאציות המלחמתי: המגפיים כפריט לבוש של לוחם, קוזק, קלגס. חשבו על ההבדל בין אישה מוגפת במגפיים לאישה שהשילה מגפיה: אלה שתי ישויות שונות (לא קדשה/קדושה כמאמר הקלישאה. אולי: לוחמת/חולמת? לא. זינה (הנסיכה הלוחמת)/מזינה? גם לא).

2. צריך לזכור שהפרשנות הביולוגיסטית לסוציולוגיה – טרנד חם ביותר במה שמכונה עולם הרוח היום – אינה מעודדת רק חברה שמושל בה עיקרון התחרות (שרידותם של המתאימים ביותר, לפי הדרוויניזם). פרשנות ביולוגיסטית לסוציולוגיה מעודדת – או מאשרת – גם חברה שהסקס הוא מרכזי אצלה, כפי שהרבייה מרכזית בתפיסות הביולוגיות.

סקס ותחרות, ניאו-ליברליזם והמהפכה המינית – אלה שני רכיבים נפרדים מושגית, שהגישה הביולוגיסטית לפרשנות החברתית – ובעצם חלק מה"צייטגייסט" – היא זו שיוצרת לכידות ביניהם.

3. אנחנו מבקשים מהתיאוריה שלנו, מיכולת ההכללה וההפשטה, שתשחרר אותנו מהעולם, שתנשא אותנו מעליו. קצת בדומה למה שכתב מרקס (אמנם בלעג) על הפילוסופים ההגליאניים שהם מבקשים לשכנע בני אדם באי קיומו של כוח המשיכה וכך לשחרר את עצמם מהשפעתו.

אבל הבנת המין, למרבה הצער, אינה משחררת אותנו מהמין. לא מספיק. לא לפי שעה.

4. סופיזם צרפתי:

א. פוקו – אהה, אתם חושבים שאתם "השתחררתם", ושהמין "משוחרר", לא, לא, פתאים! אתם מדוכאים יותר בגלל השיח על המין (בעוד שאנחנו מדוכאים יותר לא בגלל השיח אלא בדיוק בגלל השחרור גופו, בגלל החזרה ל"מצב הטבעי" בתחום הרבייה).

ב. דרידה – חשבתם שהדיבור נעלה על הכתיבה. לא, לא, פתאים! הכתיבה נעלה על הדיבור (בעוד שההפך בדיוק: הן הכתיבה והן הדיבור הן פרקטיקות שנמצאות במצור בעידן הפוסטמודרני, ואם כבר, הכתיבה חלשה בו יותר מהדיבור, כמו שהיטיב להבין מקלוהן)

5. מה שמכונה התרבות בזמננו היא ניסיון גדול להסחת דעת (הסחת דעת "מהמוות", רגילים לומר. אבל המוות דווקא מנחם בדרכו. הסחת דעת משוליותינו בעולם הזה, עד המוות, המוות הדמוקרטי דווקא, האנושי).  כך גם המין: עיסוק שההנאה הממשית שהוא מצליח להסב לנו בתרבות העכשווית קטנה בהרבה מהסחת הדעת שהוא מספק לנו. מה שמעלה את המחשבה שהיא, הסחת הדעת, הינה אולי התועלת המרכזית שהמין נועד להסב לנו.

6. ראיתי את "שאטר איילנד" של סקורסזה. שני שלישים סבירים. ואז בא ההיפוך (שראינו כמותו ב"מועדון קרב" ובעוד שורה של סרטים)

ואתה עומד משתאה: איזו אומה מטומטמת זו אמריקה. וזה עוד סקורסזה, כן? במאי שעשה כמה דברים מרשימים.

זה מה שנשאר? "תחכום" עקר ומטומטם? חוסר יכולת כרוני לדון במה שמעסיק בני אדם אמיתיים?

7. על מנת לשרוד בקיום האורבני, גברים חייבים לפתח אדישות ליופי נשי, שהגיע במרחב המחיה האורבאני לרמת שכלול בלתי נסבלת. ככל שמשתכלל היופי הזה – חייב הגבר לפתח אדישות גוברת והולכת. ולא – לא ישרוד.

כך נוצר מין מאזן אימה מוסלם, כמו לקוח מעידן המלחמה הקרה, כשעל כל נשק חדש שצד אחד פיתח, פותח כנגדו נוגדן שייעודו ליירט את אותו נשק חדש, ואז שקד הצד השני על נשק חדש יותר וחוזר חלילה.

7א. כך גם נוצר פרדוקס פסיכולוגי: תוצר של הסלמת המיניות יוצר בצד התמכרות מינית גם אדישות מינית. הפתיינות האינסופית שהסביבה האורבנית מרעיפה על הגבר (וזו תופעה שנשים בפירוש אינן מבינות אותה) היא מלחמת התשה שלבסוף יכולה אכן להתיש.

או כך יש לקוות.

זו האדישות האורבנית שזימל כמדומני דיבר עליה, ושמבוששת לבוא, לצערי.

8. הדרגות המפותחות שהגיעו אליהן הטכנולוגיות העכשוויות שמתמקצעות בהבלטת היופי הנשי ויכולת הפיתוי של הגוף הנשי (החל מסטודיו סי וכלה בביגוד מתוחכם, בעיקר זה שבאופן מתוחכם מפתה תוך כדי הצנעת הפתיינות) הפכו את גוף האישה לגאדג'ט, שחלק מהניכור ומהפסינציה שהוא יוצר דומה לניכור ולפסינציה שיוצרים גאדג'טים: הם מכשירים מתוחכמים (מדי),  לא אנושיים.

9. המין הוא יציאה מהעצמי, ולמעשה יש בו יסוד של ניכור עצמי. לכן בלשון העממית (נדמה ש)רווח הביטוי "איבדתי את עצמי" בהקשר של תשוקה עזה שפקדה את הדובר וחלפה וכעת הוא מסתכל על עצמו בהשתוממות.

המין הוא יציאה מהעצמי, הסחת דעת, ניכור עצמי. והשפעתו עלינו גדולה כל כך כיוון שאיננו יודעים מה משמעותו ותכליתו של היעדר הניכור העצמי, ובמילים ישירות יותר איננו יודעים מה תכליתו של העצמי.