ארכיון קטגוריה: עובר ושב

שניים קצרים על גז וגזענות

ינואר 5, 2011 – 11:44 AM

1. פרשת חלוקת רווחי הגז ומסקנותיה הסופיות הממותנות של ועדת ששינסקי (כלומר, נוחות יותר לבעלי ההון מאשר מסקנות הביניים) – שאפילו הן, במיתונן, לא בטוח שייושמו ולא יטורפדו בכנסת – היא אחד האירועים המשמעותיים ביותר שקרו בישראל בשנים האחרונות.

מצטייר כאן בצלילות לא שכיחה מאבק מעמדי.

אחת הסיבות לצלילות הזו הוא המאבק שמתנהל בכנסת בין נבחרי הציבור מחד גיסא ונבחרי הציבור+לוביסטים של חברות הגז מאידך גיסא. בדרך כלל השוק מתנהל כביכול מחוץ לדמוקרטיה. הוא דבר מה ניטראלי. שאין מה לעשות מולו. הוא לא מפריע לאף אחד ולכן לאף אחד אסור להפריע לו. הוא אוטונומי.

ואילו כאן מתבהר בצלילות איך השוק מנסה, חזיתית, לבלוע את הדמוקרטיה. איך הדמוקרטיה יכולה בעתיד להצטמצם לזכותם של העניים לישון מתחת לגשר, כניסוחו הסרקסטי של מארקס.

אבל מה שמוסיף באופן דרמטי לצלילות המאבק המעמדי, שהתערפל כל כך בעשורים האחרונים, היא העובדה שמדובר כאן בכלכלה ישנה. יש משאב טבע. גז. משהו שניתן להריח אותו אם לא למששו. לא מדובר כאן בספקולציות פיננסיות מסובכות. לא מדובר כאן בטכנולוגיה מתוחכמת שהאדם ההדיוט מתקשה להבינה.

יצחק תשובה מזכיר את "הברונים השודדים" של שלבים מוקדמים יותר בקפיטליזם (הקפיטליסטים האמריקאים הגדולים של סוף המאה ה-19; למשל, אלה שעליהם נסב הסרט "זה ייגמר בדם"). אם נציב אותו, נגיד, מול מארק צוקרברג. צוקרברג שלכאורה לא לוקח כלום מאף אחד (צוקרברג קודח בזמן הפנוי שלנו ושואב אותו; הוא משתמש בפיתוי ולא בכוח לוביסטי).

2. הקמפיין הלא רשמי נגד הגזענות, למשל זה של עמודי הפובליציסטיקה של עיתון "הארץ", הוא פרויקט חביב אבל בעיניי חסר ערך.

אסביר: לטעמי, יש להבין שהגזענות הישראלית החדשה, שנאת הזרים והערבים ואף "השמאלנים", נובעת גם מטמטום ואטימות ודמגוגיה של המחוקקים דהאידנא (כמו גם מטמטום וקהות-חושים של חברה מותקפת גירויי מדיה מגוונים; זו גזענות מטומטמת והלומה של "פני שטח", לא גזענות מושרשת ותהומית), אבל התפשטותה בחברה נובעת מחוסר ביטחון אישי כלכלי+היעדר זהות קולקטיבית. במילים אחרות, בניגוד למראית העין: אין כאן עדות מדאיגה לעודף של זהות קולקטיבית אלא דווקא להיעדרה.

ויש קשר בין שני המרכיבים שמניתי: בחברה שבה אתה סובל מחוסר ביטחון אישי-כלכלי, כלומר בחברה תחרותית באופן קיצוני, הזהות הקולקטיבית מתכרסמת והולכת מבפנים.

או אז, כשאתה לא בטוח בגורלך האישי ולא בטוח בזהותך הקולקטיבית, בשיוכך הקולקטיבי, כשאתה בחרדה קיומית כזו, כשאתה מעורער, אתה ממהר לפצות על זה בהגדרות "חזקות" והיסטריות של זהותך ושיוכך: אני בתחרות עם כל היהודים האחרים, אני לא יודע איך ייראו ימי הזקנה והפנסיה שלי בקרב כל היהודים האחרים, אני מרוויח רק 4000 שח בחודש בקרב כל היהודים האחרים, אני חסר דירה בקרב כל הבַּלֶבַּתים היהודים האחרים, ולכן אכריז ביתר תוקף על שייכותי ליהודים האחרים.

אי אפשר להיות נגד גזענות בחברה הישראלית בלי לרצות לשנות רדיקלית את עוצמת התחרות בחברה הישראלית ואת חלוקת העושר בה (ואפילו, יש לשער, אי אפשר להיות נגד גזענות בלי לאהוד סוג מסוים של שייכות קולקטיבית לאומית שתעניק ביטחון עצמי וזהות יציבה יחסית, שהם המבוא והמפתח לנדיבות כלפי האחר).

זו הרי הייתה המסקנה ממלחמת העולם השנייה שהביאה להולדת מדינת הרווחה. המסקנה הזו נשכחה והלכה בעשורים האחרונים, כורסמה והלכה. חלוקה לא שווה באופן קיצוני של העושר בחברה+תחרות לא מרוסנת הם אלה שהביאו לעליית הפאשיזם.

לכן, כל פובליציסט (נגיד, גדעון לוי) שמתפלץ מהגזענות בחברה הישראלית, צריך לתמוך בהקמת מפלגה סוציאל-דמוקרטית ראויה לשמה, לפחות באותו להט שהוא מגלה במאמריו נגד הגזענות. אחרת, הוא וכל הפובליציסטים האנטי-גזעניים הדומים לו, יהיו לא יותר מאידיאולוגים של הניאו-ליברליזם, שמציעים לחברה הישראלית ניתוח פלסטי ("להילחם" בגזענות) בעוד היא זקוקה לכימותרפיה.

תוספת מאוחרת בעקבות חלק מההערות:

אני רוצה להוסיף דיוק לטיעון שלי: גם אם ייתכן שאת הגילויים הגזעניים ניתן לייחס לגורמים שפעלו גם בעבר, כלומר שמבחינה זו "אין כל חדש תחת השמש", הרי שאת האדישות של הציבור הרחב לגילויים הללו ניתן לייחס למשיכת כתף של אלה שכל העניין אינו נוגע אליהם, כי הם עסוקים בהישרדות או בהתמודדות עם חזונות מבעיתים של התמוטטות כלכלית. הצווחות נגד גזענות נשמעות באוזניהם כלא רלוונטיות ולא מגייסות מתוכם את אותה השתתפות רגשית, את אותה אמפאטיה לחלש ולזר, את אותה הגינות בסיסית, שמצויות אצל מי שביטחונו האישי מובטח.

בספר "למאטיס יש את השמש בבטן", של יהודית קציר, ספר לא טוב במיוחד (בניגוד ל"סוגרים את הים" המוצלח), יש בכל זאת משפט אחד שאינני יכול לשכוח: "הישמר מלהזדקק לרחמיהם של אלה הזקוקים לרחמיך". נדיבות רגשית קשה לחלץ ממי ששרוי בעצמו במצוקה.

מאת אריק גלסנר | פורסם גם בUncategorized | תגובות (18)

קצרים

דצמבר 28, 2010 – 11:44 PM

1. באופן מוזר ביותר יצא לי לאחרונה לראות 2 סרטים קנדיים דוברי צרפתית עכשוויים וטובים (זה עדיין לא החלק המוזר) שהסוף שלהם דומה (עכשיו!).

האחד הוא "הרגתי את אמא שלי", של חוויאר דולן, סרט שזכה בפרסים בקאן 2009, ושבו הבמאי (והשחקן הראשי) הצעיר מאד (19), דולן, מספר סיפור בעל יסודות אוטוביוגרפיים על קשר טעון בין נער הומוסקסואל לאמו.

הסרט השני הוא מ-2007, של הבמאי הידוע דניס ארקאנד ("שיחות נפש", "שיחות מלוכלכות", "אהבה ושרידי אנוש"), ושמו "The age of ignorance". זהו סרט שמספר על משבר אמצע החיים באופן מעט קלישאי ועם זאת קתרטי (מסייעים מאד החלקים הסטיריים – זכור במיוחד המצוד שעורכים פקחים רכובים, המסתייעים בכלבי גישוש, אחר מעשנים, מצוד המתרחש במתחם הממשלתי בו עובד הגיבור – וכן חלקי הפנטזיה – המתוסרטת – של הגיבור, המפנטזהּ כפיצוי לחייו המשמימים).

לשני הסרטים סוף פתוח: גיבוריהם נמלטים לבית קיץ, או בקתת נופש, ותוהים על עתידם ועתיד יחסיהם עם הקרובים להם.

מה זה אומר? האם ישנה כאן השפעה ישירה? האם רבים בתי הקיץ בקנדה? האם סוף פתוח הוא הטרנד החדש?

בקנדה?? בכלל???

שאלות ותהיות רבות – ומענה אין.

2. מאמר מאלף של פרנסיס פוקויאמה כאן, על השאלה האם אמריקה היא פלוטוקרטיה ומדוע לא נוצרה אלטרנטיבה שמאלית לימין הכלכלי האמריקאי. המאמר מאלף במיוחד בגלל כותבו, המתגלה כאיש מקורב לשמאל הרבה יותר משניתן היה לחשוב אודות מי שהכריז על "קץ ההיסטוריה" וניצחון הקפיטליזם.

3 הסרט החדש של מייק לי, "עוד שנה". סרט יפה. סרט למבוגרים בלבד, במובן האחר של הביטוי. הרי רוב הסרטים היום הפכו להיות סרטי ילדים ונוער.

הסרט מציג מודל של חיים זוגיים ומודל קיומי אותנטיים וקורצים. מעין אוטופיה, השיא, אליו יכולים לקוות אנשים מצפוניים, אכפתיים, שאינם רודפי ממון, שיודעים להעביר את חייהם באהבה ובחום, באושר ובסיפוק. המודל כל כך משכנע, שכמו ביצירות ספרות וקולנוע הטובות ביותר, אתה מוזמן ממש להתעמת מולו.

וההתעמתות המדוברת היא לא זו שנמצאת בגבולות הסרט עצמו. בגבולות הסרט מציג לי טרגדיה מינורית: גם הזוג טוב הכוונות ביותר לא רק שאינו יכול לאומללות שסביבו ולא הוא אחראי לה, אלא שהוא אף אחראי (גם אם בעקיפין ובלי להתכוון) לחלק מהאומללות הזו.

אינני מדבר על התעמתות הזו, שבגבולות הסרט, אלא על המחשבה שניעורה בי (ושוב, זו עדות לכוחו של הסרט; אינני זוכר סרט ש"עורר אותי למחשבה" בשנים האחרונות; הרגשתי ממש כאילו אני חוזר לימיי בתנועת הנוער כשסרט מציב בפני "דילמה"; ואני לא כותב את זה בהלעגה) כשיצאתי ממנו. והמחשבה היא פשוטה: האם אושר יציב כזה, אך גם ללא שיאים, ללא טרנסגרסיות, הוא זה שיש לשאוף אליו?

זו שאלה תמימה, אני יודע, אבל תמימוֹת הם לפעמים התהיות הבסיסיות ביותר.

בעקבות הצפייה בחיי הזוג המאושר והמצפוני, בני הששים פלוס, נזכרתי במיקי שבת, גיבורו בן ה-64 של פיליפ רות, בספרו הגדול (והמצחיק!), משנות התשעים, "התיאטרון של מיקי שבת". אותה דמות ההולכת בנתיב ברור של הרס עצמי; אותה דמות פרועה וטרנסגרסיבית של יהודי-אמריקאי ("שמעולם לא תרם לישראל", כפי שהוא מואשם על ידי סביבתו; מעניין שג'יימס ווד, המבקר האמריקאי הבולט, ששיבח מאד את הרומן, מתלהב גם הוא מהציטוט הזה, ווד שאשתו, הסופרת הטובה קלייר מסוד, ידועה כמי שאינה אוהדת במיוחד את הציונות); אותה דמות שטופת זימה, שזקנתה האשמאית והמביישת לא מביישת את עלומיה, אותה דמות שבשנות הששים לחייה אינה בולמת את תשוקותיה, תשוקותיה המביאות אותה באחד משיאי הספר – עליו כתב מרטין איימיס ביקורת אוהדת ביותר ובה טען: "זהו ספר שאתה נתקף להיטות לדפדף בו ולמצוא סוף סוף את הקטעים הנקיים…" – לקיים טקס של השתנה הדדית (זה על זו ולהיפך ובו זמנית) בינו לבין מאהבתו בת ה-52…

בני הזוג טום וג'רי בסרטו של לי מכאן ומיקי שבת מכאן – מי ינחנו דרך יגיד לנו הנתיבה?

מאת אריק גלסנר | תגובות (6)

קצרים על צוקרברג והסוריאליסטים

דצמבר 16, 2010 – 11:23 AM

1. הסופרת זיידי סמית, במאמר מעניין על מארק צוקרברג והסרט "הרשת החברתית", כאן.

המאמר כולל הערה גאונית לטעמי: סמית תוהה על קנקנו של צוקרברג, האיש ללא תשוקות לכאורה (לא לנשים ולא לכסף; היא מביאה ראיות לכך), ויוצרת קשר בין סוג אדם כזה למי שיוצר רשת חברתית כזו, שמסכנת כך את הפרטיות. מישהו כזה הוא מישהו שאין לו מה להסתיר. כלומר אדם חסר סודות, פגמים, רגשות מבישים ושקרים. לוח חלק. ומשעמם. זה האדם החדש.

בעקבות סמית: צוקרברג הוא לא "האזרח קיין", הוא לא הרסט. אין לו רוזבאד. והוא, בניגוד להרסט, לא מתרגש יותר מדי מהסרט שנעשה עליו. הרסט, כמדומני, ניסה ליירט את הסרט של וולס.

2. "חיים סוריאליסטיים" ("עם עובד") הוא ספר מוחמץ. הזכיר לי בהחמצתו את הביוגרפיה המוחמצת של ברנר שכתבה אניטה שפירא. המחברת, רות ברנדון, עושה עבודה הגונה בהבאת עיקרי הביוגרפיות של מנהיגי הסוריאליזם ועיקרי ההתפתחויות הכרונולוגיות של התנועה. אבל צריך להיות יותר מהיסטוריון הגון בכדי להבין את התופעה הזו ומקומה בתולדות האמנות, הפילוסופיה והפוליטיקה של המאה ה-20. יש גם בעיות הגהה או תרגום בספר. לא תמיד הטקסט העברי קולח.

אבל למרות זאת הקריאה בו מומלצת למי שרוצה לקבל מושג ויותר ממושג על האנשים המקוריים ובחלקם המופרעים הללו. קשה להרוס ספר שמספר על חיים של אנשים כשהאנשים כאלה מעניינים.

המתח בין הדאדא הניהיליסטי לסוריאליזם שחיפש את קרבת הקומוניזם מעניין אותי במיוחד. בפוסטמודרניזם האמריקאי של שנות הששים חזר הדאדא בגדול, ובגלגול אמריקאי, ואילו הסוריאליזם הפוליטי לא היה יכול לחזור באמריקה הקפיטליסטית שהאינטלקטואלים שלה עברו תהליך של דה-מרקסיזציה כבר בשנות הארבעים והחמישים. (בצרפת זה קרה רק בשנות השבעים ובמידה פחותה בהרבה)

3. אינני יכול להתאפק מלהביא את דבריו של אורוול על דאלי. אורוול, שכפי שמציינת המחברת, "כל ימיו נאבק בנטייה הבריטית לבערות ולחוסר תרבות נעים ונוח", מצא עצמו באש צולבת בהתמודדות עם הגאונות של דאלי. אך הוא לא נרתע מלומר את דעתו, למרות החשד להיתפס כצר-אופקים: "אם תאמר שדאלי, אף שהוא רשם מבריק, הוא פשוט נבל קטן, יסתכלו עליך כאילו היית פרא חסר תרבות. אם תאמר שאינך אוהב פגרים מרקיבים, וכי אנשים שאוהבים פגרים מרקיבים לוקים בנפשם, יניחו שאתה חסר חוש אסתטי…מתברר, שמגניו של דאלי טוענים למעין מעמד מיוחס של כוהני דת. האמן חייב להיות חסין מפני חוקי המוסר המחייבים את בני התמותה. די שתהגה את מילת הקסם 'אמנות', והכול יהיה בסדר"

המחברת מעירה בצדק שבאירופה של שנות השלושים והארבעים ייתכן ורק אינטלקטואל בריטי – מבין האינטלקטואלים מהשורה הראשונה – יכול היה לכתוב כך.

4. המאבק בין דאלי לברטון בשנות השלושים, על הנהגת התנועה הסוריאליסטית, לא היה רק מאבק בין ניהיליסט (תומך פראנקו, כלומר לאחר שזה ניצח…) לאיש שאולי השתוקק להיות ניהיליסט אבל לא יכול היה באמת להיות כזה ותמך (במסויג) בקומוניזם (ברטון). המאבק גם סימל את המעבר מהמילה למדיום החזותי. ראשוני הסוריאליסטים, וזו עובדה מעניינת מאד, היו כמעט כולם אמני המילה (דושאן לא פעל בקבוצה עצמה, אלא כמו שמש גדולה זרח מדי פעם עליה). רק בשנות השלושים, כך המחברת, נטתה הכף לטובת האמנים הפלסטיים.

מאת אריק גלסנר | תגובות (3)

קצרים

דצמבר 8, 2010 – 9:56 PM

1. הסופרים הגדולים, אומרת אחת הדמויות ב"תמול שלשום", אינם פקחים באמת, אלא יודעים להתראות כפקחים (משהו מעין זה, אינני זוכר בדיוק).

חלק מהסופרים הטובים אכן אינם פקחים במיוחד, וליתר דיוק פקחותם העיקרית נוגעת ליכולת נגטיבית, ליכולת לא לדבר שטויות ולעשות טעויות.

התוצר, הלא מרעיש כשלעצמו, מבהיק כך בניקיונו. הוא מזהיר מהיעדר זוהמה.

2. קראתי עוד פעם את "חיי כגבר" הנהדר של פיליפ רות, ספר שלא פחות משהוא על מלחמת המינים הוא על מלחמת הנרטיב בין הסופרים לפסיכואנליטיקאיים: מי מספר את הסיפור האנושי טוב יותר, עמוק יותר.

קוריוז אירוני יש בקריאה בספר ב-2010 בקטע שבו גיבורו של רות הצעיר (רות שהיה אז פחות מארבעים) מתייחס לפרס הנובל לספרות. הוא לועג לנאום נופת הצופים של פוקנר בקבלת הפרס, להומניזם הרגשני שהתבטא בנאום, נאום שעומד בניגוד לאמת הקשה של הספרות, בין השאר כזו שפוקנר עצמו כתבה.

הקוריוז האירוני בגלל מועמדותו הקבועה לנובל בשנים האחרונות.

3. כרך מכתבים של סול בלו ראה אור בארה"ב ומעורר שם עניין לא מועט. מאמר ביקורת נהדר על הכרך ועל בלו בכלל כאן.

4. אינני יודע מה זה אומר, אבל במסגרת קריאה מחדש בשבועות האחרונים קראתי כמה וכמה ספרים. משום מה, בקריאת "לוליטה" בפעם השנייה (או השלישית?) לא התמדתי. האם הסגנון המאני היהיר של נאבוקוב-הומברט עייף אותי? האם בגלל שב"לוליטה" יש ממד של מותחן, והרי את "הסוף" אני יודע, אז רפו עיניי?

5. "בית הפגישות " של מרטין איימיס, שראה אור לאחרונה בעברית, אינו מהמיטב של איימיס ("כסף", הרומן הנהדר והקורע מצחוק שלו, למשל, שטרם תורגם). ועם זאת, ישנם בו הבלחות של גדולה.

יש בו גם הערה מעניינת על פרוזה אנגלית מול שירה אנגלית. "בתביעתו לדומיננטיות עולמית, הרומן האנגלי מוכרח להביט בחרדה אל הצרפתי, אל האמריקנים [איימיס הוא מעריץ גדול של הספרות האמריקאית, ובמיוחד של סול בלו], וכן, אל הרוסים".  אבל השירה האנגלית היא "קורפוס שירה שאינו פוחד מאיש".

זו מוסכמה ששמעתיה בעבר מאנשי תרבות שונים, ובכל זאת מעניין לשומעה מפי הסופר הבריטי הבולט בדורו (ככל הנראה, הבה נסייג).

מאת אריק גלסנר | פורסם גם בUncategorized | תגובות (3)

קצרים על ברנהרד ועוד

אוקטובר 25, 2010 – 7:48 PM

1. הופעת תרגום חדש ליצירתו של תומס ברנהרד, "מייסטרים דגולים" (תרגמה: רחל בר-חיים), היא סיבה לחגיגה ספרותית. והשאלה "למה?" היא זו שמעניינת אותי, כלומר מה הופך את היצירה הזו לקתרטית כל כך?

תכננתי לכתוב יותר, ויותר שיטתי, אבל בלוק של כמה ימים חוסם אותי, אז הנה כמה מחשבות קרועות וקצרות בנושא.

המוזיקליות של היצירה הזו מסבירה חלק ניכר מקסמה. למשל, ברנהרד בחזרותיו השונות והתכופות על משפטים, תוך עריכת שינויים זעירים בהם, עורך מעין וואריאציות שונות על אותו משפט מוזיקלי (איני בקי במינוחים).

אבל נדמה לי, שהמוזיקליות הזו היא מוזיקליות של רוקנרול לא פחות, ואולי יותר, מאשר של מוזיקה קלסית. וזאת בגלל הזעם הגדול של הטקסט המוטח בפניך (ולמרות זאת התחושה בקריאה היא של "החלקה לתוך" או "היבלעות" או "היטמעות" או "הינשאות" ו"היסחפות", ולא התנפצות של הטקסט בך). הקתרזיס של ברנהרד מזכיר לי את הקתרזיס שיכול ליצור בך שיר רוק גדול. החוויה של הקריאה היא כמו בזמן האזנה לשיר רוק סוחף, זועם ושוטם (כולל זעם ושנאה עצמיים) בן ארבע דקות (נגיד, עולה על דעתי, "dancing in the dark" של ספרינגסטין).

הגדולה של ברנהרד היא שהוא כותב שיר רוקנרול סוחף ללא-הרף בן שלוש שעות (זמן הקריאה בקירוב) – ואת זה לא מסוגל לעשות אף אמן רוקנרול שאני מכיר.

1א. (תוספת מאוחרת במחשבה נוספת): יתרונו הנוסף של ברנהרד על זמר הרוק הוא בהומור שלו. כלומר, בשילוב בין פאתוס להומור, כשהאחד אינו מבטל את משנהו. הרי הומור הוא אנטי-פתטי במהותו, והפאתוס הוא אנטי-קומי. זהו, בקיצור, שילוב תרכובתי קשה ביותר. הרוק, הרוק שאני אוהב, הוא יצירה מלאת פאתוס. יש בהחלט גם רוקיסטים הומוריסטיים. אבל אינני מכיר רוקיסט שבאותה יצירה עצמה משלב פאתוס והומור (אולי "מחכים למשיח", נגיד, אבל הפאתוס שם אינו מלוא-הפאתוס, במילים אם כי לא במוזיקה, ככלות הכל מדובר על אבדן כסף).

2. עניין שמוביל אותי לדבר נוסף: ברנהרד הוא, לכאורה, סופר אנכרוניסטי מובהק. ביצירות שלו שאני מכיר הוא לכאורה מודרניסט באיחור אופנתי של מאה שנה. התרבות, אצל ברנהרד, היא תרבות גבוהה קלאסית: מוזיקה, פילוסופיה, ציור. אין אצלו תרבות פופולרית. השנאה שלו להמוניות היא גם שנאה אריסטוקרטית לשאר סוגי התרבות הקיימים, שאצלו אינם קיימים. הוא מודרניסט קנאי בעולם ששינה את פניו (כמו שריף גודמן בתוכנית נעורינו שהזמין חלב ומסביבו משנים בלי שהוא שם לב את התפאורה והופכים אותה לבאר. כך?). אולי רק ה"רוקנרליות" המוזכרת של המודרניזם שלו הופכת אותו לבן זמנו.

3. בעצם, המהלך הברנהרדי הוא בעל שני שלבים לפחות. הוא שונא את הכל חוץ מאת היצירות הגדולות. ואז הוא שונא גם את היצירות הגדולות (במקביל לשנאת עצמו). זה הכוח השלילי של הספרות, הקתרזיס שלה כשהיא מאיינת את הכל, שורפת את הכל, ואז אפשר סוף סוף לנשום קצת לרווחה, לחיות מעט.

4. אצל ברנהרד אין ממש טיעונים. יש זעם. כך, למשל, כאן, כשגיבורו מתאר באריכות עד כמה הוא שונא את היידגר. הטקסט ממריא, הקתרזיס עצום, אבל ברנהרד אף פעם לא מסביר מה שונא גיבורו בהיידגר, איזה יסוד בדיוק. עוצמת השנאה היא "עילת הקיום" של הדפים המוקדשים לשנאת-היידגר, לא הטיעון. גם בכך הוא מזכיר את עוצמתה הלא-תבונית של מוזיקת הרוק.

5. (בהשראת סארטר ב"מהי הספרות?"; סארטר אינו מציג כך את הדברים אבל ניתן לומר כי הם משתמעים מדיונו): מימזיס אין פירושו העתקה שקדנית של העולם. מתקיפי המימזיס והריאליזם רואים בסופר ובאמן המימטי מין זירוקס אנושי מגוחך ותו לא.

ולא היא. מימזיס פירושו ניכוס הלא-אנושי לתודעה האנושית באמצעות המילים. הפיכת העולם הנתון, עולם הטבע האילם, האכזר, המתנכר – לרכושה של החיה האנושית. זו התגברות האנושי על הדומם.

6. ההשקפה שהעולם הזה מונע רק על ידי תשוקת כוח ומין, על ידי כסף, היא הכרה נכונה מפרספקטיבה מסוימת. שמתי לב שכשאני מדוכדך, גובר בי צד ראיית העולם הניהיליסטית הזה. כשאני יוצא מהדכדוך – נראה לי העולם מקום עשיר ומגוון בהרבה. בני האדם מורכבים יותר, נדיבים יותר, אציליים יותר.

האם ההשקפה שהעולם הזה מונע רק על ידי תשוקת כוח ומין, על ידי כסף, היא הכרה נכונה מפרספקטיבה מסוימת מאד, קרי מהפרספקטיבה של הדיכאון?

כיוצא בו: השקפתו של בורדייה על כך ש"התוכן" ביצירות ספרות ותרבות ככלל הוא אמתלה להתבחנות תרבותית ולמאבק כוחות. זו השקפה נכונה מפרספקטיבה מסוימת. ואולי מאותה אחת שהוזכרה.

כיוצא בו: תפיסתו של בודריאר (בעיבודי) שאנחנו משחקים בחיינו תסריטים כתובים זה-מכבר, השקפתו, בעצם, שחיינו נטולי ממשות. זו היא הכרה נכונה מפרספקטיבה מסוימת. כאן קשה לי יותר לאפיין אותה כפרספקיבה דכאונית. יש כאן יסוד אחר. אולי חרדתי.

7. אני בחיפוש מתמשך לאחרונה אחר פרוזה טובה (מחוץ לחובות העבודה). ברנהרד היה נווה מדבר שאחריו ומלפניו – ובכן, המדבר. הסיפור הראשון של "שלום עליכם" בקובץ החדש בתרגום דן מירון מרשים ("סיפורי תוהו"). אבל ההמשך…לא יודע, לא המשכתי יותר מדי. התחלתי להשתעמם. בינתיים, ככלל, עוד לא נהניתי ממש מסיפור של "שלום עליכם". לא נהניתי מאף סיפור של "שלום עליכם" כפי שנהניתי מ"הראשונים כבני אדם", ביוגרפיית המופת שכתב עליו חתנו י"ד ברקוביץ.

קראתי גם (בעצם לא "גם") את המותחן המדובר "ילד 44". נו, שוין. מותחן סביר, עובדה שהתמדתי בו, אבל הכתרים שנקשרו לו בחו"ל ובארץ…הרי חלקים נכבדים בו כתובים ממש כתסריט הוליבודי, לנוחות האולפנים בלוס אנג'לס. ועיקרון הסבירות לא נשמר בו כמו אצל סופרי המתח הגדולים באמת (סופר מתח טוב המקפיד על סבירות, אם כי לא גדול, הוא מנקל מהמשט הטורקי, שבספרות הוא יותר מורכב מבפוליטיקה).

קראתי, או קראתי חצי, מ"סיפורי ניק אדמס" של המינגוויי. לא יודע…ו"הרוצחים" של המינגוויי, שקראתי גם לפני שנים, הסיפור הקצר המהולל הזה, המופיע גם כאן, ובכן, זה הכל?  הרי זה סיפור לא משהו בכלל, אם להתבטא בצורה מתוחכמת.

8. מה שמזכיר לי את התובנה שחוזר עליה כמה פעמים מבקר הספרות היהודי-אמריקאי הדגול ליונל טרילינג. בחילופי הדברים המפורסמים בין המינגווי לפיצ'ג'ראלד (המינגוויי הבוגדני הוא זה שהביאם לציבור; כמו גם, כמדומני, את הדרך המקורית בה ניחם את פיצ'ג'ראלד על כך שזלדה, אשתו של פיצ'ג'ראלד, כך אמר לו פיצ'ג'ראלד, מתלוננת על גודל איברו, של פיצ'ג'ראלד הכוונה. הבעייה היא, אמר המינגוויי, שאתה מסתכל מלמעלה, וזו פרספקטיבה לא נכונה. צריך להסתכל מהצד. אבל אין זה מענייני), ובכן, בחילופי הדברים הללו אמר פיצ'ג'ראלד – שרגשי נחיתות פוריים פעמו בו – "ארנסט, העשירים, העשירים הגדולים, הם שונים מאיתנו". "כן", ענה בלקוניות המינגוויי, "בהחלט. יש להם יותר כסף". והנה, אומר טרילינג, רגילים לחשוב שלהמינגוויי שמורה השורה הטובה יותר בדיאלוג הזה. וכך אכן היו רגילים לחשוב, במיוחד בחוגי השמאל האמריקאי והעולמי שהמינגוויי הפך לאלילם. אבל, אומר טרילינג, הרי פיצ'ג'ראלד הוא זה שצדק. ואכן הכסף הוא בעל השפעה גדולה מאד על מה שמכונה אישיות. ותפקידה של הספרות, כך טרילינג, לנסות לבאר ולהנהיר זאת. את מלוא תפיסתו של טרילינג בנושא אשתדל להבהיר בעתיד (הוא כותב באנגלית, משום מה, ואני צריך להבין אותו עד הסוף, ולכן זקוק לקריאה נוספת).

מאת אריק גלסנר | תגובות (10)

קצרים

אוקטובר 9, 2010 – 2:12 PM

1. יצאו לאחרונה שני ספרי עיון חדשים ומעניינים ואפילו חשובים. ספרו של פרופ' אבידב ליפסקר "שיר אדום שיר כחול", הכולל שבע מסות על אצ"ג ושתיים על אלזה לסקר שילר (לשם הטעימה: מאלפת ומשכנעת ההצעה של ליפסקר לקרוא את אצ"ג, ששהה בברלין בשנות העשרים, כמטרים של היידגר! בייחוד בעניין תפיסת השפה של השניים), ומונוגרפיה מעניינת של יצחק לאור, על חנוך לוין (מונוגרפיה בעלת ברק – למשל, המונח "פרה-אדיפלי" שלאור עושה בו שימוש ומתאר באמצעותו את הקומדיות של לוין – אך מונוגרפיה לא נטולת בעיות; למשל, עיוורונו של המחבר לאכזריות ולאלימות של לוין כלפי הצופים והקוראים, היחסים הסאדו-מזוכיסטיים שכונן לוין עם צופיו וקוראיו, לא רק בין דמויותיו, יחסים שמסבירים חלק נכבד מהקסם האפל של לוין, ואחראיים לחולשתו המוסרית הבסיסית של לוין. לאור מייחס ללוין "חמלה" וזהו ייחוס מפוקפק ביותר. לא נעדר בעיות הנו גם הסגנון של לאור, סגנון מושלך בראוותנות וכמו קצר רוח בפני קוצר הדעת של קוראיו, קוצר הדעת הכללי, סגנון שלעיתים, כך נדמה, מסתיר היעדר בהירות עצמית בהצגת הטיעונים. גם הביבליוגרפיה המחקרית אולי אינה מקיפה את כל חוקרי לוין המשמעותיים; המחבר, כמדומה, בחר להשמיטם מנימוקים שונים). והנה אין דיון בספרים הללו. אין כלל "זירה" לדיון בספרים הללו.

כך מוכרתת התרבות הגבוהה. כך מוכרתת היכולת לחיות חיים של ניואנסים מענגים, של מורכבות, בחברה הישראלית. כך נוצרת טכנוקרטיה חלולה.

האינטליגנציה הישראלית היא כאותם בני נוער פראיים המשוטטים אי כה ואי כה ואין להם מועדון. צריך לבנות מועדון.

2. הסרט על מייסד "פייסבוק" (בו לא אצפה, אם כי אני "צופה" בו בעל כורחי, בכך שהוא הפך ל"אייטם") מעורר את המחשבה על כך שהגברים היהודים האינטלקטואליים והחנונים, פעם גברים "פגומים", חלושים, הפכו לזכרי אלפא, ההולמים את הנטייה העולמית של הגבריות לגבריות חנונית, לא-מצ'ואית.

ושלא תהיה טעות: עיקרון התחרות החברתית נשמר גם כשהדגם המנצח בתחרות הוא זה שאינו תחרותי-אלים, זה שפועל באמצעות שכלו החנוני, או באמצעות כשרונו ל"יחסי אנוש". הדגם המנצח הוא זה שהוחלף – לא עיקרון התחרות.

2א. מבקר הספרות היהודי האמריקאי, לסלי פידלר, העיר בשנות הששים הערה גאונית בפשטותה לטעמי: נטייתו המפורסמת של הרומן המודרני לדמות האנטי-גיבור נובעת פשוט משינוי סוציולוגי בתפיסת הגבריות. את המאצ'ו מחליף הגבר הנשי (עוד העיר פידלר – מבקר ספרות פרובוקטיבי וחובב סמים, שמנחם בן קצת מזכיר אותו – שבליעת הסמים בקרב גברים משולה להסכמה להישגל: הם מחדירים לתוכם דבר-מה שמסב להם עונג…).

3. אף פעם לא הבנתי את הקסם שהילך אדם ברוך על חלקים בציבוריות הישראלית. הנטייה להדגיש שהוא "מבין עניין" בד בבד עם ניסיון לביסוס של עמדה מוסרית מרוחקת, המשחק הכפול הזה של מי שבתוך השיטה, מבין אותה, מעריץ אותה, מיישם אותה – אך בו זמנית שומר מרחק אירוני ממנה, אף פעם לא דיבר אלי, ונראה לי תמיד בזוי קצת. מטעמים ביוגרפיים, גם לא הילך עלי קסם הפן היהודי של ברוך.

ברוך, כמדומה, היה סוכן כפול שמרוב אינטריגות שכח למי הוא בסופו של דבר נאמן.

4.  את הטכנולוגיה הסובבת אותנו אפשר לראות כניסיון כפוי לקולקטיביזציה. למה אני מתכוון? הטכנולוגיה היא תוצר של ידע מצטבר, ידע קרוש, לאורך הדורות. היא תוצר של ידע קולקטיבי. היחיד הנתקל בטכנולוגיה המתוחכמת חש בושה למולה, רגשי נחיתות. למעשה, היחיד נתקל כאן בקולקטיב שמבקש להכניע אותו. להשתמש במחשב, בסלולרי, במטוס, אינו רק מעשה פונקציונלי. יש בו אלמנט של ביטול עצמי, של היקסמות מהביטול העצמי ומהכוח של המבטל, הכרזה של כניעה של היחיד לקולקטיב.

בניגוד לשימוש במחשב, במטוס, בסלולרי, ואף בטלוויזיה, השימוש במוצר הטכנולוגי הקרוי ספר – שונה. לספר יש מחבר. כלומר אדם יחיד. וההתמודדות עם הספר איננה לפיכך כניעה לקולקטיב, אלא מפגש בין סובייקטים.

התיאוריה של "מות המחבר" רצתה להפוך גם את הספר לטכנולוגיה קולקטיבית. את הרומן ביקשה תיאוריית "מות המחבר" האנטי-הומניסטית להפוך ל"וויקיפדיה", מוצר קולקטיבי אנונימי. במסווה של שחרור היא ביקשה להכניע את הסובייקט למערכת על-סובייקטיבית.

אבל הספר (הספר הטוב) מתעקש להיות מוצר של מחבר ולהיפגש עם הקורא כשווה בין שווים.

5. החדשות וה"אקטואליה" מתפקדות בחברה שלנו לא כמקור מידע, אלא כגורם חיברות. "להתמצא" בחדשות זה להיות חלק מהחברה, לדעת על מה מדברים, לדמיין קולקטיב, לעסוק בריטואל (הצפייה בחדשות).  את האידיאולוגיה של הדורות הקודמים החליפה האינפורמציה, אך גם לה יש תפקיד אידיאולוגי, תפקיד של חיברות המשמר את הקוהרנטיות החברתית.

פעם יצאתי עם מישהי שלא ידעה מי זו נינט. זה היה מפחיד. היא הכריזה בעצם שהיא לא חלק מהחברה. אבל, במחשבה שנייה, זה היה מרשים.

בכל מקרה, מי שרוצה להיות ישראלי אמיתי – ואני חושב שזו שאיפה ראויה; לרצות בית זו שאיפה ראויה – רצוי שלא יתעדכן בחדשות. החדשות הן אידיאולוגיה חברתית, כפויה מלמעלה ומשמשת לצרכים מסחריים, וישראליות אמיתית היא בחירה קיומית, הנובעת מלמטה.

6. כמה הערות קצרות על בודריאר:

א. הקיצוניות של בודריאר היא סוג של פונדמנטליזם, בכך הוא בן זמנו. לכן הוא גם מוקסם מהטרור. כי גם הוא טרוריסט פונדמנטליסטי בשדה התיאוריה.

הפונדמנטליזם בעצמו הוא תוצר, בין השאר, של עידן המדיה והספקטקל: הצורך לקבל בולטות מחייב הגברה של הווליום.

ב. לפני כמה זמן כתבתי כאן באינטואיציה, שהפחד שמחריד את בודריאר הפוך לזה שהחריד את ניטשה: ניטשה חשש מהחד-פעמיות והזניחות של חיי אנוש ולכן הרהר באפשרות החזרה הנצחית כאפשרות גואלת.  בודריאר, בדיוק ההפך, חושש מהיקלשות הקיום בגלל השכפול האינסופי שלו (במדיה ובעתיד בשיבוט).

והנה, בספרו המעצבן "פיתוי", בודריאר מדבר על כך שכמו שולטר בנימין דיבר על אבדן ה"אאורה" של יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני, כך השיבוט העתידי עתיד לבטל את ה"אאורה" של הסובייקט החד-פעמי.

ג. מה שחסר אצל בודריאר זה הבנה או אף התייחסות לכאב האנושי. הכאב הוא המייסד של הסובייקט החד-פעמי. כשכואב לי, אין זה משנה אם הונצחה דמותי במדיה, או שהשיבוט שלי מנהל שיחה עם עוד עשרה שיבוטים שלי בחדר הסמוך. כואב לי, לי החד-פעמי.

יש אצל בודריאר, והמסורת האינטלקטואלית שהוא שייך אליה, משיכה למלאכותי ורתיעה מהממשי, ולפיכך ניסיונות (מבריקים בחלקם) להעלים אותו. כך הסקס לא קיים, קיימת רק סימולאקרה של סקס. וואלאק? צריך כנראה להיות בעל רסנטימנט מיוחד כלפי הממשי על מנת לייצר תיאוריה כזו. ומעניין מה מקור הרסנטימנט… (וזה לא סותר את זה שאני מעריץ את בודריאר, במיוחד המוקדם).

ד. וולבק קרוב מאד לבודריאר, למרות החרפות שהוא המטיר עליו באחד מספריו. למשל, שניהם עסוקים מאד בסוגיית השיבוט. למשל, שניהם מבינים את המיניות כמשחק חברתי, כדרך למיון היררכי, ולא דווקא כפרוייקט הדוניסטי. שניהם אינם סבורים שאנחנו חיים בחברה "משוחררת" מינית, ורואים בכך הטעייה רבתי (אם כי בעניין הזה האחרון, ובעצם גם בזה שלפניו, יש הבדל עמוק ביניהם, וחלקו יובהר מייד).

ההבדל הוא שוולבק קשוב לממשי. הוא קשוב לסבל ולעונג כאחד. ולכן הנטייה המוקצנת של בודריאר הפונדמנטליסט לעבר הסימולאקרה, המאלחשת את כל הסתירות כביכול והמקלישה את הקיום, אינה מקובלת על וולבק. הקיום קיים כי הוא מסב סבל ויוצר עונג ממשי.

ה. מה שהופך את בודריאר המוקדם למעניין הנם, בין השאר, שני המאפיינים הבאים:

ה1. בודריאר המוקדם הנו הוגה שמושפע בלי להתבייש, ובלי סנוביזם צרפתי, מההגות האמריקאית. ב"חברת הצריכה", למשל, בודריאר מתייחס למקלוהן, לרייזמן, לנורמאן או. בראון, לדניאל בורסטיין ועוד רבים. ביצירות מאוחרות הוא מתייחס לסונטאג ולסול בלו.

כיוון שאמריקה היא המולדת של ההווה, העולם ששממנו הפליגו ספינות ההוווה אל העולם החדש, הבנתו של בודריאר את ההווה הזה היא המעמיקה ביותר בקרב בני דורו הצרפתיים.

ה2. בודריאר המוקדם הוא כותב מורליסט שמתכחש לכך. הוא חדור להט מוסרי, ואפילו שנאה, כשהוא מנתח את התרבות העכשווית. הוא, כמובן, טוען שמורליזם הוא חסר ערך, שכל התנגדות לשיטה היא חלק מהשיטה וכו' אבל זה, חש הקורא, סוג של סתירה: יצירותיו ספוגות במורליזם. הוא דרקון תיאורטי שמנסה בהבל התיאוריה שלו לשרוף את כל השקר של התרבות העכשווית. בהמשך, נהיה בודריאר חמקמק יותר, ולטעמי גם חלוש יותר.

מאת אריק גלסנר | תגובות (14)

קצרים על בודריאר, "מחוברים", רומנטיקה וסקס

ספטמבר 30, 2010 – 12:46 PM

1. עוד הערה קצרה על "מחוברים" ואז אחשה לנצח.

ההערה נוגעת לסוגיית טשטוש הרשויות. גם תרבות, כמו החברה בכללותה, היא מערכת שזקוקה לאיזונים ובלמים, ולפיכך להפרדת רשויות. אחת הבעיות ב"מחוברים" היא טשטוש הגבולות, כשהרשות השופטת, העיתונות, הופכת להיות גם הרשות המבצעת.

ב"מחוברים" בא הדבר לידי ביטוי עילאי בצלילותו בכך שמבקר טלוויזיה מבצע ביקורת טלוויזיה בסדרת טלוויזיה. טשטוש גבולות כזה אינו היגייני לתרבות. ואגב, לכן לא נשמעו כמעט קולות בתקשורת נגד הסדרה. כי התקשורת – כלומר נציגיה – מופיעה בסדרה!

יש כאן גם את היגיון הקוזה-נוסטרה, היגיון הנטוורקינג והאימפרטיב הקטגורי של "יצירת הקשרים" הענפים, שתוקע את התרבות הישראלית.

2. אחת המטפורות המהממות של בודריאר לתיאור העידן שלנו היא "טבעת מביוס". זהו מושג שלקוח משדה המתמטיקה, המתאר טבעת דו-מימדית שמחליפה במרוצת התעגלותה, מעשה קסמים, את משטחה העליון במשטחה התחתון. המטפורה היא למציאות הגיונית לכאורה, שבמהלך פעולתה הטבעית כביכול, מובילה להיפוך מוחלט של הרציונאל שלה.

מעין היגיון מביוס של בודריאר הוא הרגע, למשל, בו מבקר טלוויזיה מופיע בטלוויזיה כשהוא מבקר טלוויזיה. היגיון ביקורת הטלוויזיה מתחלף פתאום בהיגיון הספטקל, שלו הוא אמור להתנגד הרי, תוך המשכה לכאורה של פעילות הביקורת.

2א. סוג נוסף של "טבעת מביוס" ישראלית מתגלה כששדרות מאז"ה חוצות את שדרות רוטשילד, או אז מתחלף בלי התראה שביל מסלול האופניים לאורך השדרה בזה של הולכי הרגל וההיפך. תמהני אם יש עוד עיר בעולם הראשון שבה – מהיעדר סיבה אחרת, מלבד רשלנות – שביל אופניים מגלה יצירתיות שכזו.

3. לבודריאר המאוחר "מתפלק" משפט רומנטי מאין כמוהו, במרוצת אחת ממסותיו. העידן המודרני (בודריאר לא חיבב את המונח פוסט-מודרני, ואימצו בעל כורחו כמעט) לדידו הוא אורגיה גדולה של שחרור. זה המונח בו הוא משתמש. וכעת, כשהכל משוחרר לא נותר דבר לעשותו, הכל שומם אחרי השחרור הגדול. מלבד, מעיר בודריאר,  אפשרות אחת אולי, אותה הוא ממשיל לגבר השואל אישה במרוצת האורגיה: תגידי, מה את עושה אחרי האורגיה?

זה רומנטי מאד. הלא כן?

4. כשנשים, כך נאמר, נמשכות לאינטליגנציה או אדיבות, למה בדיוק הן נמשכות? הן נמשכות להן פר-סה, או כאל כמצע קונטרסטי להתפרצות היצר והאלימות המינית המקווה שתבוא על רקען? כלומר לראשונות כשלעצמן או לאינטליגנציה ולאדיבות כתבלין מחדד לאחרונים?

מאת אריק גלסנר | תגובות (11)

קצרים על וולבק, האקסלי, ביקורת ספרות, פיליפ רות, תשוקות, סובלימציה, "עכשיו" ועוד

ספטמבר 27, 2010 – 11:47 PM

1. ראיון מעניין, מרתק ומשובב נפש עם מישל וולבק (אגב, לפני שש שנים, כמעט נסעתי לראיין אותו. "כמעט", רוצה לומר, שחברי, עירן דורפמן, ניסח עבורנו פנייה למו"ל שלו בצרפת, אך מעולם לא הגיעה תשובה…). משובב נפש כי וולבק מודה שהוא מגזים בכוונה בריאליזם שלו. מעניין כי וולבק, שהואשם בשיתוף פעולה נרחב מדי עם המדיה, מודה בכך והגיע למסקנה שמדיה לא מוכרת ספרים. רק שמועה מפה לאוזן וכמובן היותו של הספר "כתוב היטב". מרתק כי יש בו משפט אחד גאוני בפשטותו: סוגיית קיומו של אלוהים, כפי שהייתה עבור דוסטוייבסקי במאה ה-19, הפכה להיות סוגיית קיומה או אי אפשרות קיומה של האהבה במאה ה21. זו "השאלה הארורה" של דורנו.

המראיינת, ששהתה עם וולבק יומיים בביתו (כלומר בלי לילה, אני מניח…), מציינת לטובה את אדיבותו וקסמו. בעבר, ניסה וולבק השיכור למחצה לפתות את מראיינותיו, כפי שהעידה מראיינת מהניו יורק טיימס, כמדומני. הפעם הוא התנהג יפה…

2. אני קורא את "אי" של אלדוס האקסלי. יצירה אוטופית מתחילת שנות הששים, האחרונה של האקסלי. וולבק מושפע מאד מהאקסלי, ומגדיר אותו כאחד ההוגים החשובים של המאה ה-20 (ב"החלקיקים האלמנטרים").  קריאה ב"אי" חושפת את הרובד האוטופי המוצנע (היטב) ביצירת וולבק. ב"אי" מתקיים משטר מיוחד באי מדומיין באוקיינוס השקט, שילוב מיוחד במינו של סוציאל-דמוקרטיה, בודהיזם, אהבה חופשית תוך הסתייעות בפרקטיקות מזרחיות, שימוש מבוקר בסמי הזיה והתנגדות לתיעוש מופרז. המעניין הוא שזו יצירת ספרות לא רעה, ולא רק חזון אוטופי (שהשפיע על דור שנות הששים). הסיבה שזו יצירת ספרות טובה היא הדרמה: על האי מאיימות המדינות השכנות ואילי הון מערביים שחושקים בנפט שבמקום. הדרמה מתחוללת גם בתוך נפשו של הגיבור, עיתונאי בריטי ציני אך שבתוכו מפעמת נשמה אידיאליסטית לטנטית. האוטופיה משעממת (לקריאה בלבד? וב"חיים"?), רק הדרמה יכולה להיות ספרותית. דרמה, כלומר קונפליקט, וכן נרטיב, כלומר תהליך.

דוסטוייבסקי כתב את דמותו של איוון קראמאזוב, המתלבט והספקן, בכמה ימים. אך את דמותו של אליושה, המייצג אדם אוטופי, לקח לו זמן רב הרבה יותר לכתוב. הטוב קשה לכתיבה.

הספר העברי המשמעותי ביותר אולי שראה אור בישראל בשנתיים האחרונות (פרוזה ועיון כאחד), הוא ספרו של עידו הרטוגזון "טכנומיסטיקה", שאולי אמצא פנאי לכתוב עליו בהרחבה בעתיד. וזה ספר שקשור מאד ליצירה "אי". בפוסט עתידי אביא (בעזרת השם; מטבע לשון) גם כמה תובנות מעניינות מהיצירה.

3.  הספרות סובלת כיום מאירוניה וממטפורה הפועלות זו כנגד זו.

האירוניה – עיסוק רוחני נחווה כאירוני בחברה שבה הגוף ניצב במרכז והרוח נתפסת כסובלימציה תחליפית.

המטפורה – בדיוק בגלל מצבה העגום של הרוח, וחרדתם מהאירוניה ביחס אליה, נחפזים אנשים להצילה, ולכן מבחינתם כל יצירת ספרות כשלעצמה היא ראויה, כי הספרות היא מטפורה לעולם הרוח כולו, שאותו יש לחוש ולהציל. "מה זה משנה מה קוראים – העיקר שקוראים".

4.  יש אדם שמשתוקק למילוי יצריו וחשקיו סתם, ויש שמשתוקק למילוים מטעמים רוחניים: על מנת לגלות שהוא זקוק לרוח גם שחשקיו נמלאים. יש אדם שרוצה להשביע רעבונו ויש אדם שרוצה שתהיה לו "פת בסלו", על מנת שלא יחוש רעב ויוכל לעסוק בדברים אחרים (אלה שני טיעונים שונים).

(ביאור: לפי חז"ל, הנשוי פחות חשוד בנטייה לאוננות כי יש לו "פת בסלו". מי שיש לו "פת בסלו" פחות רעב ממי שאין לו "פת בסלו", למרות שאובייקטיבית, אומרים חז"ל בהערה חריפה מאד, שניהם לא אכלו פרק זמן דומה. ההערה חריפה, העניין עם הנשואים טעון בדיקה…).

5.  לעיתים, להיות איש רוח פירושו לא להיות המוני ובנלי, כלומר לא לצרוח בקול גדול את התובנה הנכונה (חלקית) על עליונות הגוף.

6. הרוח מול הגוף צריכה להיות לוחמת גרילה. הגוף חזק ממנה, אבל היא יכולה לעקוץ אותו לעיתים מהאגפים, כשהוא לא מוכן. לשם כך היא צריכה להיות גמישה ומהירה ודקה.

7. הסיבה שפיליפ רות וסול בלו טובים יותר מהדור הנוכחי בספרות היהודית אמריקאית הצעירה, נעוצה גם בכך שהם לא צדקנים (כמו ספרן-פויר למשל). הם מצליחים להחזיק בתפיסת חיים טראגית. דבר קשה.

אחד הביטויים לאי הצדקנות היא הביקורת הפנימית שלהם על החברה היהודית. היותם יהודים אין פירושו סוג של מיתוג. אין פירושו "יידישקייט".

בלו ב"הקורבן" ורות בנובלה הראשונה הגדולה מ"שלום לך, קולומבוס" (ספר נהדר שתורגם לאחרונה בשנית, שאותו פרסם רות, חתן פרס נובל הבא יש לקוות, בגיל 26! בגיל הזה בקירוב, אם כי 13 שנה קודם לכן, פרסם גם נורמן מיילר, יהודי גאוני נוסף בספרות האמריקאית, את יצירת המופת שלו "הערומים והמתים"), באים חשבון הן עם מחיר המוביליזציה החברתית המהממת של היהודים בתרבות האמריקאית ביחס לחברה הגויית (בלו) והן ביחס ליהודים שלא הצליחו בחוץ לארץ, בפרפרזה על לוין (רות, שמתאר בנובלה סיפור אהבה בין צעיר יהודי סרקסטי ממוצא מעמדי צנוע ונסיכה יהודית עשירה ומפונקת, שאף ניתחה את אפה לשם היופי…).

8. בחוברת "עכשיו" החדשה קראתי בינתיים מאמר מעניין של גדעון מירב על פוסטמודרניזם ומאמר מעניין של גבריאל מוקד על ביאליק. אני חובב מאמרים בכתבי עת, ובדרך כלל קורא אותם לפני הסיפורים והשירים (אם בכלל יש לי זמן לסיפורים ולשירים).

9. ב"עכשיו" גם מופיעה ביקורת (לגיטימית לחלוטין לדידי) על מלאכת הביקורת שלי, בטענה, של גבריאל מוקד, שאני מבקר מקל מדי וכן שאני מבקר ללא מפה כוללת של הספרות הנכתבת היום.

אני בהחלט לוקח את הביקורת לתשומת לבי.

שתי הערות, עם זאת. לגבי הטענה הראשונה: יש כאלה שגורסים הפוך ממנה וטוענים שאני מחמיר מדי (אני חושב שהאמת היא באמצע).

לגבי הטענה השנייה כמה מילים:

אני תופס את ביקורת הספרות כיום כחיפוש, חיפוש אחר הנושא שלה והגדרתה העצמית. לטעמי, כדאי לא לבוא עם הגדרה מן המוכן, כי הפרוייקט של הספרות עצמה לא ברור כרגע. הספרות כהימור פסקלי, לא ברור עדיין אם זו משימה בעלת ערך. הביקורת לפיכך היא תהליך דינמי. כל מפגש שלי עם ספר הוא תוספת צלע במצולע דמיוני שבסופו, יש לקוות, ייווצר העיגול: והוא תפיסת מהותה של הספרות וביקורתה (להצעת תפיסה רחבה של הספרות העברית/ישראלית בהווה אני מקווה שאגיע קודם, קודם לזקנה ושיבה…).

ועוד משהו: יש בביקורת משהו דיאלקטי, ולכן לא קבוע במסמרות, במובן זה שהיא מביעה מפגש עם ספר מסוים ברגע היסטורי-ביוגרפי מסוים.

מה שאני יודע בוודאות הוא מה לא, מה שקרי, מה מכאיב להרבה ולכן לא ראוי. אפשר לדעת מה לא. לְמה יש להגיד "לא".

למשל, לא לסדר הטכנוקרטי-מריטוקרטי שאנחנו חיים בו. לא לספרות שמשקרת. לא לספרות שמייפה. לא לספרות של "כוכבים" המעודדת אימוץ של הזדהות נרקיסיסטית אצל הקוראים עם הסופר ה"כוכב", השאולה מתרבות הסלבריטיז. לא לספרות דלה שמתחזה לדבר האמיתי.

ויש עוד כמה "לאווים" שאיני זוכר כרגע.

אבל הביקורת נלקחת לתשומת לבי.

10. אמנון נבות, מבקר אהוב על מוקד ואהוד עלי, במאמר קורע מצחוק לטעמי על דן מירון, מ"מעריב" 1997.

כמה ציטוטים מענגים:

הטיפול של מירון בגנסין הופך את גנסין לבן דמותו של המבקר, לחוקר ספרות מעודכן לזמנו, ווירילי, גנסין חדש אמיץ: "גנסין חדש, אמיץ, קם לנו מבין חורבות גנסין הישן: זהו גולם של פח מאיר ומצפצף, המצטיין בתודעה ממוחשבת ובקול מתכתי, המצייץ אמרי שפר מחקר-ספרותיים חותכים". מירון, בתיאורו את גנסין כאינטלקטואל תקיף, מתעלם מ"הדו-משמעות המינית שבאישיותו וכנראה גם במראהו החיצוני. גנסין הוא ללא ספק ה'נשי' שבסופרי הדור, ובמונח 'סופרי הדור' אני כולל גם נשים"…

"מחקר ספרות אפשרי גם בלא רעש הרקע המאוס של ציד מקקים, אותה המתה סיטונית של קולגות, שחלקם כבר עברו מן העולם. מירון פיתח אומנות זו של השמדת קולגות ומחיקת זכרם למדרגה של אמנות עילאית"

מאת אריק גלסנר | תגובות (3)

הערת הבהרה קצרה על ספק פולמוס

ספטמבר 21, 2010 – 9:54 PM

בני ציפר מסייע לי ומוכיח כמה מטענותיי – אותן טענתי כלפי המוסף שבעריכתו במאמרי שפורסם בפרויקט 02010 וב"העין השביעית" – בתגובתו המתלהמת והלא כל כך עניינית מהיום בבלוגו (את מה שכיניתי "ההתקרבנות התוקפנית" ו"פונדמנטליזם", למשל). בטקסט סותר עצמו תכופות (הוא מבקר את הספרות העברית בזה שהוא מתעלם ממנה, אבל בעצם הוא לא מתעלם ממנה וכן מביא ספרות עברית וכדומה), ושסובל מהתרגשות מובנת, הוא מתייחס למאמרי, שאינני מעוניין לחזור על הטענות בו בפירוט וכל המעוניין יכול לקרוא בו (מצורף לינק למטה).

אני מכבד את בני ציפר וסבור שהוא סופר מעניין אבל עורך שצריך לעשות חשבון נפש ולשנות את קו העריכה שלו. חבל שהכבוד אינו הדדי ויכולת וויכוח ופולמוס אינה מתגלה אצל עמיתי.

רק הערת הבהרה: ציפר טוען שלא הצלחתי להשתלב ביחידת העלית של "תרבות וספרות" ולפיכך אני שופך את מררתי עליו.

העובדות מעט אחרות.

התחלתי לכתוב ב"תרבות וספרות" לבקשתו של ציפר, שקרא מאמר שלי ב"ארץ אחרת" והתפעל. אני אסיר תודה לציפר על כך, כי, כפי שטענתי במאמרי, "תרבות וספרות" הנה בימה חשובה מאד ומכובדת בעיניי, אז כעתה.

הפסקתי לכתוב ב"תרבות וספרות" כיוון שפרסמתי מאמר בחמישה חלקים על הספרות הישראלית הצעירה ולא קיבלתי עליו שכר הולם, בטענה שלמוסף אין תקציב (כמובן, זה נאמר לי אחרי הפרסום של מאמרי). אני אדם שחי על עטו, ולכן כשפנו אלי מ"מעריב" והציעו לי כתיבה קבועה בעיתון שמחתי על ההצעה והפסקתי כליל לכתוב ב"הארץ" (לפני כן, כתבתי ב"מוסף הארץ" מעט). כפי שציינתי במאמרי, היעדר מבקרי ספרות קבועים הוא אחת המחלות של "הארץ". זו גם אחת הזכויות הגדולות של "מעריב" (בצד הנאתי מהעבודה עם עורכיי השונים לאורך השנים).

"תרבות וספרות" הנה בימה חשובה מאד ומכובדת עלי, אז כעתה. הבימה, עם זאת, צריכה להשתפר וסובלת מהיעדר תחרות המוביל לניוון. כפי שטענתי במאמרי, המוסף היחיד שמדבר לאינטליגנציה מועל בתפקידו. למעשה, המוסף נהיה "מותג" בלי קשר לתוכן הקונקרטי שמפורסם בו. התוכן הזה תמוה פעמים רבות ונמנע לרוב מלהתערב בזירה הישראלית. "מותגיות" היא אנטי-מהות ואנטי-תרבות.

הפנייה שלי לציפר, לאמונים על מוספי "התרבות הגבוהה" ב"הארץ" ולפרנסי העיתון, נועדה לעורר דיון, לשפר את העיתון ולמנוע מהם להמשיך להיות מה שהם כעת: הפקק הגדול של הספרות העברית.

http://www.the7eye.org.il/DailyColumn/Pages/230810_open_letter_to_Amos_Schocken_and_Dov_Alfon_about_the_state_of_literature_criticism.aspx?RetUrl=/WRITTERS/Pages/arik_glasner.aspx

מאת אריק גלסנר | תגובות (7)

הערה על מלנכוליה ופרוזה

ספטמבר 17, 2010 – 9:22 PM

מזה כמה חודשים אני קורא לפני השינה ספרי עיון.

בעולמי הקטן, זו מהפיכה של ממש.

הקריאה לפני השינה הפכה להיות בשבילי הכרח זה מכבר. ובזמן המיוחד הזה, רגעי השקיעה של הנפש – כמו השמש, שברגעי שקיעתה תובעת את תשומת לבנו, אחרי שכל היום שוטטה בשמים באין פוקדה – אני מחפש את הטוב ביותר בשבילי, את היצירה מהיצירות שנמצאות לפני שבה אני חושק לקרוא יותר מכל. אני לא מוכן להסתפק, ברגעי הדמדומים אחרונים הללו, בשום תחליף שהוא. לא מוכן להתפשר. את הטוב ביותר בשבילי. מספיק כבר ויתרתי במהלך היום…

הקריאה לפני השינה, באופן מובן מאליו בשבילי (באמת אסור לומר "בעבורי"?), היא קריאה של פרוזה. המגע האינטימי של הפרוזה הוא זה שמעסה את שרירי הנפש היגעים ומכשירם למנוחה. המבט שממקד הסופר הטוב בגיבוריו, החסד שלו כמי שרואה אותם, מועבר דרך מנגנון הזדהות דק אל הקורא, אלי. כביכול, גם אני זוכה לחסד ההבטה, גם אותי יש מי שרואה ועלי חומל (לא חומל במובן זה שמייפה את פגמיי; לו עשה זאת הסופר לגיבוריו, ולקוראיו, לי, הרי שלא היה רואה אותם באמת). כך מגהצת הפרוזה את קמטי הנפש.

והנה, בחודשים האחרונים פניתי לקריאת ספרי עיון לפני השינה. לא אכזבה מפרוזה הולידה את הפנייה הזו (בעבר, לפני כמה שנים, מאסתי לכמה חודשים בקריאת פרוזה; בבחינתי מדוע כך אירע לי, גיליתי שקראתי ברצף כעשרה ספרים שלא היו טובים. לא היו טובים לי ובאותה שעה, על כל פנים). הפנייה הזו נבעה מהתלהבות מספרי עיון שנחשפתי אליהם: מבודריאר, מהברמאס, מליונל טרילינג מבקר הספרות היהודי-אמריקאי ועוד.

אבל הלילה, ליל התקדש יום הכיפורים, אני חוזר אל הפרוזה. יום הכיפורים תמיד גרם לי למלנכוליה. כשהייתי דתי – מאימת הדין. כשפסקתי להיות דתי – מההיתלשות מהחברה הדתית המתקבצת יחדיו מאימת הדין. כשנהייתי וותיק יותר בחילוניותי – מ…מאותם דברים שגורמים למלנכוליה גם ב364 ימי השנה האחרים, אבל שכעת יש זמן ושקט לספוג את רעלם במתינות סבלנית חודרנית.

אלא שספר עיון חידד את המלנכוליה שלי. התחלתי לקרוא הערב בספרו של ריצ'רד רורטי "קונטינגנטיות, אירוניה וסולידריות". קראתי כמה עשרות דפים בלי להבין הרבה (המלנכוליה פוגמת בכשרים האינטלקטואליים) אבל הרלטיביזם של רורטי, ובייחוד התחושה של שביעות רצון אקדמית מסוימת, ההרגשה שהוא אינו חש את הכאב שהשקפתו יכולה לגרום, גרמו לי להפסיק את הקריאה.

יצאתי לסיבוב בשכונה. האוויר הקריר בחוץ צינן אותי. חזרתי וידעתי מה בכוונתי לעשות עכשיו.

באחד הרגעים המרטיטים ביצירת ברנר, ב"מסביב לנקודה", מתאר ברנר איך אברמזון "תופס"  את חברו אוריאל דווידובסקי רגע לפני שהלה חשב להתאבד. תערו של דווידובסקי (או דבידובסקי?) נופל בקול צלצול מידו, והשניים מנהלים ביניהם שיחה הזויה ומרוסקת וכמו מתעלמת מהדרמה שזה עתה אירעה. דויידובסקי, שניתק את עצמו ממשפחתו, שואל פתאום את אברמזון בקול מרוסק על אמו. מה שלומה, הוא שואל, וכמו מבקש מאברמזון לדאוג לה אחרי מותו. הרגע הזה הוא המרטיט ביותר בסצינה הזו. רגע לפני שהכל נגמר נותר החשוב ביותר: לא הפילוסופיה שדווידובסקי האינטלקטואל הוגה בה, לא ניטשה ולא שופנהאואר שדעתו של דווידובסקי הבודד נתונה להם, נמצאים ברגעים האחרונים במחשבתו. כל המסכות, כל הקליפות, כל הפוזות, כל הטפל, כל הגאה, כל המתאווה, כל האינטלקטואלי, מוסר ברגעים הללו ונותר החשוב ביותר: האם.

כשחזרתי מהטיול הקצר שערכתי בשכונה חשבתי (להבדיל, להבדיל, כן?; מדובר במלנכוליה קלה ותו לא): לא רורטי אני צריך ולא לבודריאר אני זקוק ואפילו לא לטרילינג ההומניסט. לא לדעות, לדעות שכנגד, לספקנות, לספקנות דוגמאטית וכו'.

אני זקוק לאינטימי ביותר, למבט הנבון והחומל ביותר. מבט שיביט בי, באינדיבידואליות החד פעמית שלי – הזניחה, וודאי, חסרת הצידוק, ללא ספק, הסותרת עצמה בלי בושה – אבל שזכאית על אף זאת, על אף הכל, במבט ובהכרה שהם הפרוזדור לאהבה.

ההגות היא, אם כך, כל השאר; הפרוזה, ברגעים מסוימים, האם.

מאת אריק גלסנר | תגובות (10)