מבקר חופשי

כאן

כאן

1. הסופרת זיידי סמית, במאמר מעניין על מארק צוקרברג והסרט "הרשת החברתית", כאן.

המאמר כולל הערה גאונית לטעמי: סמית תוהה על קנקנו של צוקרברג, האיש ללא תשוקות לכאורה (לא לנשים ולא לכסף; היא מביאה ראיות לכך), ויוצרת קשר בין סוג אדם כזה למי שיוצר רשת חברתית כזו, שמסכנת כך את הפרטיות. מישהו כזה הוא מישהו שאין לו מה להסתיר. כלומר אדם חסר סודות, פגמים, רגשות מבישים ושקרים. לוח חלק. ומשעמם. זה האדם החדש.

בעקבות סמית: צוקרברג הוא לא "האזרח קיין", הוא לא הרסט. אין לו רוזבאד. והוא, בניגוד להרסט, לא מתרגש יותר מדי מהסרט שנעשה עליו. הרסט, כמדומני, ניסה ליירט את הסרט של וולס.

2. "חיים סוריאליסטיים" ("עם עובד") הוא ספר מוחמץ. הזכיר לי בהחמצתו את הביוגרפיה המוחמצת של ברנר שכתבה אניטה שפירא. המחברת, רות ברנדון, עושה עבודה הגונה בהבאת עיקרי הביוגרפיות של מנהיגי הסוריאליזם ועיקרי ההתפתחויות הכרונולוגיות של התנועה. אבל צריך להיות יותר מהיסטוריון הגון בכדי להבין את התופעה הזו ומקומה בתולדות האמנות, הפילוסופיה והפוליטיקה של המאה ה-20. יש גם בעיות הגהה או תרגום בספר. לא תמיד הטקסט העברי קולח.

אבל למרות זאת הקריאה בו מומלצת למי שרוצה לקבל מושג ויותר ממושג על האנשים המקוריים ובחלקם המופרעים הללו. קשה להרוס ספר שמספר על חיים של אנשים כשהאנשים כאלה מעניינים.

המתח בין הדאדא הניהיליסטי לסוריאליזם שחיפש את קרבת הקומוניזם מעניין אותי במיוחד. בפוסטמודרניזם האמריקאי של שנות הששים חזר הדאדא בגדול, ובגלגול אמריקאי, ואילו הסוריאליזם הפוליטי לא היה יכול לחזור באמריקה הקפיטליסטית שהאינטלקטואלים שלה עברו תהליך של דה-מרקסיזציה כבר בשנות הארבעים והחמישים. (בצרפת זה קרה רק בשנות השבעים ובמידה פחותה בהרבה)

3. אינני יכול להתאפק מלהביא את דבריו של אורוול על דאלי. אורוול, שכפי שמציינת המחברת, "כל ימיו נאבק בנטייה הבריטית לבערות ולחוסר תרבות נעים ונוח", מצא עצמו באש צולבת בהתמודדות עם הגאונות של דאלי. אך הוא לא נרתע מלומר את דעתו, למרות החשד להיתפס כצר-אופקים: "אם תאמר שדאלי, אף שהוא רשם מבריק, הוא פשוט נבל קטן, יסתכלו עליך כאילו היית פרא חסר תרבות. אם תאמר שאינך אוהב פגרים מרקיבים, וכי אנשים שאוהבים פגרים מרקיבים לוקים בנפשם, יניחו שאתה חסר חוש אסתטי…מתברר, שמגניו של דאלי טוענים למעין מעמד מיוחס של כוהני דת. האמן חייב להיות חסין מפני חוקי המוסר המחייבים את בני התמותה. די שתהגה את מילת הקסם 'אמנות', והכול יהיה בסדר"

המחברת מעירה בצדק שבאירופה של שנות השלושים והארבעים ייתכן ורק אינטלקטואל בריטי – מבין האינטלקטואלים מהשורה הראשונה – יכול היה לכתוב כך.

4. המאבק בין דאלי לברטון בשנות השלושים, על הנהגת התנועה הסוריאליסטית, לא היה רק מאבק בין ניהיליסט (תומך פראנקו, כלומר לאחר שזה ניצח…) לאיש שאולי השתוקק להיות ניהיליסט אבל לא יכול היה באמת להיות כזה ותמך (במסויג) בקומוניזם (ברטון). המאבק גם סימל את המעבר מהמילה למדיום החזותי. ראשוני הסוריאליסטים, וזו עובדה מעניינת מאד, היו כמעט כולם אמני המילה (דושאן לא פעל בקבוצה עצמה, אלא כמו שמש גדולה זרח מדי פעם עליה). רק בשנות השלושים, כך המחברת, נטתה הכף לטובת האמנים הפלסטיים.

1. הופעת תרגום חדש ליצירתו של תומס ברנהרד, "מייסטרים דגולים" (תרגמה: רחל בר-חיים), היא סיבה לחגיגה ספרותית. והשאלה "למה?" היא זו שמעניינת אותי, כלומר מה הופך את היצירה הזו לקתרטית כל כך?

תכננתי לכתוב יותר, ויותר שיטתי, אבל בלוק של כמה ימים חוסם אותי, אז הנה כמה מחשבות קרועות וקצרות בנושא.

המוזיקליות של היצירה הזו מסבירה חלק ניכר מקסמה. למשל, ברנהרד בחזרותיו השונות והתכופות על משפטים, תוך עריכת שינויים זעירים בהם, עורך מעין וואריאציות שונות על אותו משפט מוזיקלי (איני בקי במינוחים).

אבל נדמה לי, שהמוזיקליות הזו היא מוזיקליות של רוקנרול לא פחות, ואולי יותר, מאשר של מוזיקה קלסית. וזאת בגלל הזעם הגדול של הטקסט המוטח בפניך (ולמרות זאת התחושה בקריאה היא של "החלקה לתוך" או "היבלעות" או "היטמעות" או "הינשאות" ו"היסחפות", ולא התנפצות של הטקסט בך). הקתרזיס של ברנהרד מזכיר לי את הקתרזיס שיכול ליצור בך שיר רוק גדול. החוויה של הקריאה היא כמו בזמן האזנה לשיר רוק סוחף, זועם ושוטם (כולל זעם ושנאה עצמיים) בן ארבע דקות (נגיד, עולה על דעתי, "dancing in the dark" של ספרינגסטין).

הגדולה של ברנהרד היא שהוא כותב שיר רוקנרול סוחף ללא-הרף בן שלוש שעות (זמן הקריאה בקירוב) – ואת זה לא מסוגל לעשות אף אמן רוקנרול שאני מכיר.

1א. (תוספת מאוחרת במחשבה נוספת): יתרונו הנוסף של ברנהרד על זמר הרוק הוא בהומור שלו. כלומר, בשילוב בין פאתוס להומור, כשהאחד אינו מבטל את משנהו. הרי הומור הוא אנטי-פתטי במהותו, והפאתוס הוא אנטי-קומי. זהו, בקיצור, שילוב תרכובתי קשה ביותר. הרוק, הרוק שאני אוהב, הוא יצירה מלאת פאתוס. יש בהחלט גם רוקיסטים הומוריסטיים. אבל אינני מכיר רוקיסט שבאותה יצירה עצמה משלב פאתוס והומור (אולי "מחכים למשיח", נגיד, אבל הפאתוס שם אינו מלוא-הפאתוס, במילים אם כי לא במוזיקה, ככלות הכל מדובר על אבדן כסף).

2. עניין שמוביל אותי לדבר נוסף: ברנהרד הוא, לכאורה, סופר אנכרוניסטי מובהק. ביצירות שלו שאני מכיר הוא לכאורה מודרניסט באיחור אופנתי של מאה שנה. התרבות, אצל ברנהרד, היא תרבות גבוהה קלאסית: מוזיקה, פילוסופיה, ציור. אין אצלו תרבות פופולרית. השנאה שלו להמוניות היא גם שנאה אריסטוקרטית לשאר סוגי התרבות הקיימים, שאצלו אינם קיימים. הוא מודרניסט קנאי בעולם ששינה את פניו (כמו שריף גודמן בתוכנית נעורינו שהזמין חלב ומסביבו משנים בלי שהוא שם לב את התפאורה והופכים אותה לבאר. כך?). אולי רק ה"רוקנרליות" המוזכרת של המודרניזם שלו הופכת אותו לבן זמנו.

3. בעצם, המהלך הברנהרדי הוא בעל שני שלבים לפחות. הוא שונא את הכל חוץ מאת היצירות הגדולות. ואז הוא שונא גם את היצירות הגדולות (במקביל לשנאת עצמו). זה הכוח השלילי של הספרות, הקתרזיס שלה כשהיא מאיינת את הכל, שורפת את הכל, ואז אפשר סוף סוף לנשום קצת לרווחה, לחיות מעט.

4. אצל ברנהרד אין ממש טיעונים. יש זעם. כך, למשל, כאן, כשגיבורו מתאר באריכות עד כמה הוא שונא את היידגר. הטקסט ממריא, הקתרזיס עצום, אבל ברנהרד אף פעם לא מסביר מה שונא גיבורו בהיידגר, איזה יסוד בדיוק. עוצמת השנאה היא "עילת הקיום" של הדפים המוקדשים לשנאת-היידגר, לא הטיעון. גם בכך הוא מזכיר את עוצמתה הלא-תבונית של מוזיקת הרוק.

5. (בהשראת סארטר ב"מהי הספרות?"; סארטר אינו מציג כך את הדברים אבל ניתן לומר כי הם משתמעים מדיונו): מימזיס אין פירושו העתקה שקדנית של העולם. מתקיפי המימזיס והריאליזם רואים בסופר ובאמן המימטי מין זירוקס אנושי מגוחך ותו לא.

ולא היא. מימזיס פירושו ניכוס הלא-אנושי לתודעה האנושית באמצעות המילים. הפיכת העולם הנתון, עולם הטבע האילם, האכזר, המתנכר – לרכושה של החיה האנושית. זו התגברות האנושי על הדומם.

6. ההשקפה שהעולם הזה מונע רק על ידי תשוקת כוח ומין, על ידי כסף, היא הכרה נכונה מפרספקטיבה מסוימת. שמתי לב שכשאני מדוכדך, גובר בי צד ראיית העולם הניהיליסטית הזה. כשאני יוצא מהדכדוך – נראה לי העולם מקום עשיר ומגוון בהרבה. בני האדם מורכבים יותר, נדיבים יותר, אציליים יותר.

האם ההשקפה שהעולם הזה מונע רק על ידי תשוקת כוח ומין, על ידי כסף, היא הכרה נכונה מפרספקטיבה מסוימת מאד, קרי מהפרספקטיבה של הדיכאון?

כיוצא בו: השקפתו של בורדייה על כך ש"התוכן" ביצירות ספרות ותרבות ככלל הוא אמתלה להתבחנות תרבותית ולמאבק כוחות. זו השקפה נכונה מפרספקטיבה מסוימת. ואולי מאותה אחת שהוזכרה.

כיוצא בו: תפיסתו של בודריאר (בעיבודי) שאנחנו משחקים בחיינו תסריטים כתובים זה-מכבר, השקפתו, בעצם, שחיינו נטולי ממשות. זו היא הכרה נכונה מפרספקטיבה מסוימת. כאן קשה לי יותר לאפיין אותה כפרספקיבה דכאונית. יש כאן יסוד אחר. אולי חרדתי.

7. אני בחיפוש מתמשך לאחרונה אחר פרוזה טובה (מחוץ לחובות העבודה). ברנהרד היה נווה מדבר שאחריו ומלפניו – ובכן, המדבר. הסיפור הראשון של "שלום עליכם" בקובץ החדש בתרגום דן מירון מרשים ("סיפורי תוהו"). אבל ההמשך…לא יודע, לא המשכתי יותר מדי. התחלתי להשתעמם. בינתיים, ככלל, עוד לא נהניתי ממש מסיפור של "שלום עליכם". לא נהניתי מאף סיפור של "שלום עליכם" כפי שנהניתי מ"הראשונים כבני אדם", ביוגרפיית המופת שכתב עליו חתנו י"ד ברקוביץ.

קראתי גם (בעצם לא "גם") את המותחן המדובר "ילד 44". נו, שוין. מותחן סביר, עובדה שהתמדתי בו, אבל הכתרים שנקשרו לו בחו"ל ובארץ…הרי חלקים נכבדים בו כתובים ממש כתסריט הוליבודי, לנוחות האולפנים בלוס אנג'לס. ועיקרון הסבירות לא נשמר בו כמו אצל סופרי המתח הגדולים באמת (סופר מתח טוב המקפיד על סבירות, אם כי לא גדול, הוא מנקל מהמשט הטורקי, שבספרות הוא יותר מורכב מבפוליטיקה).

קראתי, או קראתי חצי, מ"סיפורי ניק אדמס" של המינגוויי. לא יודע…ו"הרוצחים" של המינגוויי, שקראתי גם לפני שנים, הסיפור הקצר המהולל הזה, המופיע גם כאן, ובכן, זה הכל?  הרי זה סיפור לא משהו בכלל, אם להתבטא בצורה מתוחכמת.

8. מה שמזכיר לי את התובנה שחוזר עליה כמה פעמים מבקר הספרות היהודי-אמריקאי הדגול ליונל טרילינג. בחילופי הדברים המפורסמים בין המינגווי לפיצ'ג'ראלד (המינגוויי הבוגדני הוא זה שהביאם לציבור; כמו גם, כמדומני, את הדרך המקורית בה ניחם את פיצ'ג'ראלד על כך שזלדה, אשתו של פיצ'ג'ראלד, כך אמר לו פיצ'ג'ראלד, מתלוננת על גודל איברו, של פיצ'ג'ראלד הכוונה. הבעייה היא, אמר המינגוויי, שאתה מסתכל מלמעלה, וזו פרספקטיבה לא נכונה. צריך להסתכל מהצד. אבל אין זה מענייני), ובכן, בחילופי הדברים הללו אמר פיצ'ג'ראלד – שרגשי נחיתות פוריים פעמו בו – "ארנסט, העשירים, העשירים הגדולים, הם שונים מאיתנו". "כן", ענה בלקוניות המינגוויי, "בהחלט. יש להם יותר כסף". והנה, אומר טרילינג, רגילים לחשוב שלהמינגוויי שמורה השורה הטובה יותר בדיאלוג הזה. וכך אכן היו רגילים לחשוב, במיוחד בחוגי השמאל האמריקאי והעולמי שהמינגוויי הפך לאלילם. אבל, אומר טרילינג, הרי פיצ'ג'ראלד הוא זה שצדק. ואכן הכסף הוא בעל השפעה גדולה מאד על מה שמכונה אישיות. ותפקידה של הספרות, כך טרילינג, לנסות לבאר ולהנהיר זאת. את מלוא תפיסתו של טרילינג בנושא אשתדל להבהיר בעתיד (הוא כותב באנגלית, משום מה, ואני צריך להבין אותו עד הסוף, ולכן זקוק לקריאה נוספת).