מבקר חופשי

כשהתחלתי לקרוא ספרים ברעבתנות הייתי בן תשע עשרה. הייתי בעיצומו של תהליך חזרה בשאלה והשתוקקתי להתוודע ל"כתבי הקודש" של החילוניים. בכריכה הפנימית של הספרים שקניתי כתבתי, באירוניה מודעת לעצמה, את המשפטים "לה' הארץ ומלואה, בחזקת אריק גלסנר", ולאחריהם את התאריך העברי שבו נרכש הספר או הגיע לידי. זהו הנוסח שבו בחורי ישיבה מצהירים בענוותנות על כך שהגמרא או החומש המסוים הזה הינם שלהם, כלומר הם של הקדוש ברוך הוא, כמו הכול, אבל בינתיים הם בחזקתם. האירוניה הייתה על השימוש בנוסח האדוק השגור הזה לצורך רכישת השכלה חילונית, לצורכי הכשרתי לכפירה. אבל הוספת התאריך, גם אם העברי, לא הייתה אירונית, היא הייתה רצינית כמו סרטן, כמו שאומרים באמריקאית. חשתי שכל ספר חדש שנקרא על ידי הוא ציון דרך בהמרת הדת שלי, מיהדות לספרות. בעתיד הרחוק, הרהרתי, אפתח את ביאליק, או ברנר, או הלל צייטלין, או תומאס מאן, או דוסטוייבסקי, או פרוסט, ואזכר בתקופה הרת הגורל ההיא, באמצע שנות התשעים, כשעשיתי את צעדיי הראשונים בטרה אינקוגניטה שלימים, כך קיוויתי, תהיה לי לבית.
באותן שנים צפיתי גם בסרטים ברעבתנות, גומע קלאסיקות קולנועיות בשיטתיות, בתחילה אלה שהיו בנמצא בספריית הוידיאו בנתניה ואחר כך כמנוי בסינמטק תל אביב, בו שרצתי לעתים קרובות כמחצית מערבי השבוע. ברבות השנים, בהתרחקות אטית אך יציבה ובלתי ניתנת לעצירה מתקופת ההטבלה שלי לחילוניות, התחלתי לחוש בהבדל בין יחסי לקלאסיקות הספרותיות לבין אלה הפילמאיות, שהכרתי לראשונה באותה תקופה בה עמדתי לראשונה על דעתי. בגיל שלושים, לשם הדוגמה, כשנפגשתי בפעם השנייה בקלאסיקה ספרותית שהפעימה אותי בגיל עשרים מעולם לא התאכזבתי, אבל בפגישה מחודשת עם מה שהחשבתי כקלאסיקה קולנועית קרה לא פעם שדעתי השתנתה. יציבות הטעם הספרותי הזו, שהייתי גא בה, ולעומתה אי יציבותו של הטעם הקולנועי, סימנה לי כי טוב עשיתי שכרכתי את גורלי במדיום הראשון.
אחד הדברים המזעזעים בהיותך על סף גיל ארבעים (אני עדיין בן שלושים ותשע ואיאחז בציפורניים בגיל הזה עד היום האחרון!) הוא שביכולתך לומר על דבר מה שאירע בשעה שהיית כבר בן אדם עצמאי ומבוגר "לפני עשרים שנה". "לפני עשרים שנה" הייתי בצבא. "לפני עשרים שנה" חזרתי בשאלה. "לפני עשרים שנה" קראתי לראשונה את "זכרון דברים". בעשרים שנה העולם כולו הרי הספיק להתאושש ממלחמת עולם אחת ולחשוק באחת אחרת בעוז! בפחות מעשרים שנה מדינה נצורה וצודקת במזרח התיכון הפכה לאימפריה מקומית! אפילו מלחמת שלושים השנה עברה את קו האמצע שלה אחרי עשרים שנה! אבל, בהקשר הספרותי, היותך מי שיכול לומר "לפני עשרים שנה" מזמנת גם חוויות מעניינות, ולאו דווקא לשלילה. מפגשים עם ספרים שהרעישו את עולמך "לפני עשרים שנה" מלמדים אותך הרבה על מי שהיית, על מי שהנך עכשיו ועל מי שהנם הספרים האלה עצמם. והמפגשים האלה, בניגוד למה שקרה בעבר, זימנו לי כמה שינויי שיפוט משמעותיים בצד כמה דבקויות שיפוט שהיו בשבילי מאירות עיניים לא פחות.
למשל, קריאה חוזרת ב"לוליטה" לפני כשנה. זו לא הייתה ממש קריאה חוזרת כי נטשתי את הספר אחרי כששים עמודים. מה זו המאוהבות העצמית במילים המייגעת של הומברט הומברט? מה הם נחלי הזיעה האלה של הסופר המתאמץ כל כך להרשים אותנו בברקים רטוריים? נבוקוב, תרגיע בנאדם! הזהו הספר שקראתי בתדהמה ובחרדת קודש בליל שבת אחד וביום שאחריו בכפר הקטן בו גדלתי, אכן לפני כמעט עשרים שנה? ואכן בהתפעמות מהברק הלשוני, ומהיכולת להפוך את הארוס העירום, קל וחומר האירוס הפרברטי, ליופי מזוקק?
ואילו פגישה מאוחרת אחרת הייתה ההיפך הגמור. "החיים כמשל", כך גורסת הקלישאה, הוא ספר שמתאים למתבגרים. הקלישאה שכנעה אותי ולא חזרתי לספר, שאמנם לא השפיע עלי בעוצמה כזו כשם שהשפיע על קוראים אחרים, אך בכל זאת זכה לכותרת "לה' הארץ ומלואה, בחזקת אריק גלסנר, סיון התשנ"ג". והנה, בקריאה השנייה, השנה, התפעלתי מאד מהספר. וגם הבנתי מדוע. ההתעקשות, אכן המעט מופרעת, של שדה על האינדיבידואליזם, בייחוד בחברה קולקטיביסטית ומגוייסת כמו החברה הישראלית, הופכת למרעננת ורלוונטית יותר ויותר דווקא ככל שאנחנו מתבגרים. כי ההתבגרות פירושה, במובנים רבים, כניעה גוברת והולכת לצורכי החברה, בדמות נציגיה רבי העוצמה: העבודה ואף המשפחה. שדה מזכיר לנו את חיינו החד פעמיים וחשיבותם, בנרקיסיזם עיקש וגאוני, נרקיסיזם שהפך למילת גנאי בתרבות העכשווית, ובצדק, אבל בצדק חלקי, כיוון שכמו בכולסטרול יש גם "נרקיסיזם טוב", ובעצם חיוני לקיום. אמנם בקריאה הזו, השנייה, הפך גלוי לעיניי הצורך של שדה לעגן את האינדיבידואליזם הקיצוני שהוא דוגל בו בתפיסה רליגיוזית ומיסטית. הצורך לעגן כך את היחיד באמונה בקיומו של יחידו של עולם, כלומר בקיומו כביכול של אל מסתתר כל יכול המספיק לעצמו, הפך לחשוף ובעיניי גם ללא מעורר הערכה. אבל השפעתה המטהרת של הקריאה החוזרת ב"החיים כמשל", כמו טבילה במי מעיין צוננים המזכירים לך את גופך, לא נפגעה מכך.
את "בדרכים" של ג'ק קרואק קראתי גם כן בגיל תשע עשרה לראשונה, אבל דווקא באי התפעלות. ולימים כשלמדתי על הבוז שרחשו האגפים היותר אינטלקטואלים של הפרוזה האמריקאית לדור הביט, אצל פיליפ רות למשל יש בוז כזה, הזדהיתי עם הרתיעה והבנתי אותה בדיעבד: קרואק היה פשוט ופרימיטיבי מדי, או, יותר גרוע מפרימיטיבי, פרימיטיביסטי, כלומר מתחזה לפרימיטיבי. הכל היה טוב ויפה אבל כשקראתי לפני שנים ספורות בפעם השנייה את "בדרכים", בתרגום חדש של שאול לוין, נצררתי בכנפיה של הרוח הגדולה הסוערת שנושבת בדפי הספר הזה וטולטלתי עם גיבוריו בכל רחבי צפון אמריקה. איזה ספר גדול! והיאך לא חשתי בכך דווקא בשנות ההתבגרות הסוערות, ואילו דווקא כעת, כשאני אמור להיות מיושב בדעתי כביכול (עאלק!), קרואק כובש אותי ללא תנאים.
וישנם שינויי שיפוט שאיני מצליח לגמרי להבין אותם. למשל, קריאה שנייה ב"משהו קרה", הרומן השני של ג'וזף הלר, שסברתי בעבר לא רק שהוא גדול מ"מלכוד 22" אלא שהנו הרומן האמריקאי הגדול של המחצית השנייה של המאה העשרים. ובכן, זה עדיין רומן מצוין, אבל אולי נסחפתי מעט? ומדוע? או רומן ישראלי אחד שסברתי פעם שהוא אחד מחמשת הרומנים הישראליים הגדולים ביותר ובקריאה שנייה איני סובר כך עוד ואיני מבין עד הסוף לא ממה התפעלתי אז ולא מה אכזב אותי כעת.
וישנן פגישות שניות שאינן מבטאות שינויי שיפוט גורפים, אלא שינויי פרספקטיבה בלבד, אבל מאלפים, לפחות בעבורי. "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום", למשל, שקראתי לפני עשרים שנה לראשונה, בהתלהבות מתונה אמנם ובעיקר בריגוש ארוטי מסוים של בתולים. בקריאה שנייה אכן חלקים בספר נראו מעט מגוחכים, כפי שציפיתי, אבל ככלל הספר עדיין מרשים. אבל אחרי קילומטראז' מסוים במלחמת המינים, מלחמה מוזרה בה לוחמים פעם אלה כנגד אלו ופעם אלה לצד אלו, מלחמה בה אתה מצולק ומלוטף לסירוגין, הקריאה על מעללי תומש הדון ז'ואן בספר של קונדרה נחווית באופן שונה לחלוטין. או, למשל, קריאה חוזרת ב"זכרון דברים", שמגלה שעדיין לספר ולגאונותו שלום, אבל שמגלה גם שאתה בגיל של גיבוריו הראשיים, שפעם נראו גדולים כל כך, ניצבו כאות מבשר רעות אבל בקצה קצה של הדרך…
אה, ו"ויוליסס" עדיין בלתי צליח, גם בניסיון שלישי, לקראת גיל ארבעים.

על גטסבי, גיבור "גטסבי הגדול", כותב פיצג'ראלד, שהיתה לו "רגישות מועצמת להבטחותיהם של החיים". התכונה הזו, חשיבה אוטופית ניתן לקרוא לה, ולה גילומים מופרטים וקולקטיביים כאחד, עומדת בבסיס הפוטוריזם הניאו-מודרניסטי הנלהב והמלהיב שיש בגיליון השני של כתב העת התל אביבי "הבה להבא".
אני אוהב את רוח ההתלהבות, "הרגישות המועצמת להבטחותיהם של החיים", המפעמת בכתב העת הזה, התלהבות שנשענת על ההכרה שלא ייתכן שהתפתחויות המדע האחרונות להן אנחנו עדים לא תוכלנה להביאנו לקיום שונה רדיקלית מהקיום העכשווי שלנו, אם לא לקיום אוטופי פאר-אקסלאנס. זה כתב עת שמבקש לחלץ את המחשבה והפואטיקה המקומיות מהפרובינציאליות, לא מהפרובינציאליות הישראלית, אלא מהפרובינציאליות של ההווה, אך גם מהפרובינציאליות במרחב, זו של כוכב הלכת "ארץ".

יש כאן רצון עז להימלט מה"הומניזם" "הרגיש" הקטן, או מהציניות, הקטנונית אף היא, שניצבים בתשתית הנפשית של התרבות בעשורים האחרונים. כמו שנכתב במניפסט הפותח:

"אל כל מגע ארעי עם הזולת נצמדה שירת שנות השמונים והתשעים כאל דיאליזה נפשית. כל מגע סתמי עם הזולת הזכיר לה שהיא 'רק אנושית'. אבל הצירוף 'רק אנושי' מזלזל בנו, בני האנוש. אנו מסוגלים גם למעשים מרחיקי לכת ולמחשבות מרחיקות ראות, לא רק לחולשות קטנות ולהתקטננויות בנוסח סיינפלד".

המאניות היא ניטשיאנית, כמו גם הפוסט-הומניזם המוצהר, אבל איכשהו הניסוחים מזכירים לי דווקא את ההומניזם, אמנם האריסטוקראטי, שאליו חתר, לדוגמה, סול בלו, אותו זה שחש את העלבון שהמציאות המודרנית מטביעה בו את האדם, מחניקה אותו, ומבקש לפיכך להיחלץ, מבקש לעצמו לשוב ולנשום אוויר פסגות, לשוב ולחוש יראת כבוד בפני עצמו.

זה, בחלקו, כתב עת לשירה, ובשירה אינני מבין במיוחד. עם זאת מצא חן בעיני שיר אחד של העורך, עודד כרמלי:
"בלי שדיים
מבעד למיקרוסקופ או טלסקופ
נראה אותך"
חוזרות השורות הללו כמה פעמים לאורכו ומתמצתות את הקסם והמוגבלות כאחד של השקפת העולם הניאו-פוטוריסטית שמבטא "הבה להבא". את הרצון להימלט מהאנושי העכשווי ולפרוץ אל הגדול ממידת אנוש והקטן ממידת אנוש, אותו רצון בדיוק שהמספר ההומניסט ב"דוקטור פאוסטוס" מסביר מדוע הוא זר לו, ומדוע המשיכה אליו, משיכתו של גיבור הספר המלחין הגאון, יכולה להיות דמונית. הרצון הזה להימלט מהמתחים האנושיים מובע כאן באופן יפה, כי מבעד למיקרוסקופ או לטלסקופ השדיים מאבדים את כוחם ותפארתם המייסרים (ניתן להשוות למונולוג על השד של חנוך לוין, שמנסה באמצעים "מדעיים" לפוגג את קסמו של הראשון: "אחי לאנושות, אחי לסבל, מילדותנו הוקסמנו על ידי שדיים, נשים בתואר אמהות דחקו לפינו את שתי הבלוטות הלבנות האלה כדי שנינק חלב. לנו לא ניתנה הזכות להתנגד. נכון, הוקסמנו, היה בזה חלב משביע, היה זה רך ומתנדנד וכה מרגיע, ובקיצור: השד הוא אופיום לילדים ! כשגדלנו לא ראינו עוד את השדיים, הנשים כיסו אותם בחזיות, (היום אמנם פחות), והעלו מאוד את מחיר הזכות לגעת בם, לראות ולנשק. באופן זה, מטומטמים בידי חלב אימנו, ומנועים בכוח מגישה חופשית לשד, הפכנו את העסק לענין גדול, תכלית ומטרה, ליופי בהתגלמותו. אחי לאנושות, אחי לסבל, הגיעה השעה לקבוע אובייקטיבית : השד אינו יותר משק שומן, גבשושית לא מעוצבת, נפיחות חיורת, תפיחה בצקית לא אפויה עד תום, מוצר פרסומת מעורפל עם מתיקות אמריקאית, גבנון קדמי חסר עמוד שדרה, גידול שצורתו סתמית ושקצהו מסתיים בציץ בולט בצבע בוץ. אחי, הודו, השד עקום, עקום, הוא לא נכון, לא צודק, לא מוביל לשום מקום, השתחררו מקסם השדיים! התגייסו לצנחנים!").

ישנו כאן ניסיון מעניין ללכד בין השירה למדע, ניסיון שבא לידי ביטוי במסה, אף היא של העורך, הקרויה "המשפט האנליטי בשירה", ניסיון שמביע הערצה למדע.

ומאידך גיסא, מצויה כאן מסה מעניינת מאד, אם כי קשה מעט לקריאה, של המשורר חן ישראל קליינמן, שדווקא מנסה לבצר את מקומו של "איש הרוח" בעולם מתמדע והולך. זה נראה לי אחד האתגרים הגדולים של האינטלקטואלים היום.

עוד בכתב העת: שירים של אמיר מנשהוף, רעואל שועלי, מיכל זכריה, רייסקינדר, יואב עזרא, יונדב פרידמן, שלי חן, נוית בראל, עומר ולדמן, ופרוזה של רועי כספי וגבריאל מוקד. כמו כן כמה שירים של משוררים הכותבים באנגלית.

זה כתב עת שקשוב מאד לצייטגייסט ועוסק בכמה מהסוגיות העכשוויות החשובות ביותר. קראתי פעם מסאי אמריקאי מעניין מאד שטען כי הבעיה בפוסטמודרניזם, כלומר בטענה שאנו נכנסים לעידן היסטורי חדש, שעליו יש לשוש כי הוא מאפשר "משחק" בין זהויות וכו', הייתה שמצדדיו של העידן ההיסטורי החדש הזה התעלמו מהעובדה שהוא לא שוויוני, ובו לא כולם באורח שווה יכולים לחלוק בהתפתחויות החדשות. הרוח של "הבה להבא" היא רוח מהפכנית, מבשרת אף היא על עידן חדש ומייחלת לו, אבל התחושה היא שחבורת כתב העת אינה עיוורת לעוולות ולסכנות שיכולים להיווצר מהעתיד הממשמש ובא עלינו, וגם לא מתעלמת מאי השוויון הקיצוני שהוא יכול להביא בכנפיו.

בכל מקרה, רוח מרעננת נושבת מעלי כתב העת, קול צעיר בכל המובנים.

1. צפיתי לאחרונה בעונה הראשונה של "בנות". ההבדל המזדקר מיד בינה לבין "סקס והעיר הגדולה" אינו נוגע דווקא למעמד הכלכלי ולתקופה הכלכלית השונים, כפי שציינו מעירים רבים על הסדרה ובעצם כפי שכיוונה הסדרה להבליט בעצמה.
ההבדל המזדקר הוא שב"סקס והעיר" הגיבורות היו בנות שלושים פלוס וכאן הן בנות עשרים פלוס. פער העשור הזה גם קובע את ההבדל במעמד הכלכלי שבין הבנות ב"בנות" לבנות ב"סקס והעיר". ובמילים אחרות: לנה דנהאם שמשחקת את עצמה בגיל עשרים וקצת, כאשר תשחק את עצמה בגיל שלושים וקצת תמצא כבר, יש להניח, כסף לשכר דירה.

אבל זו זוטה: הסדרה המצוינת הזו, של היוצרת (תסריטאית, בימאית בחלק מהפרקים, שחקנית) המוכשרת באופן מטיל אימה לולי הייתה דמותה כה נוגעת ללב ונגישה, מדלגת דילוג ארוך מעל הסדרות הקומיות הבולטות של העשורים האחרונים – כלומר, מעל "סיינפלד", "סקס והעיר" ודומותיהן – הישר לשנות השבעים וליתר דיוק לוודי אלן בשנות השבעים. המתיקות-מרירות של הסדרה קרובה יותר ל"אנני הול" מאשר לציניות של סיינפלד או לראוותנות המינית והכללית של "סקס והעיר". נכון, "בנות" בוטה כמו סדרה בת זמננו, אבל הבוטות הזו מובאת בהקשרים של פגיעות.
לנה דנהאם היא היורשת של וודי אלן יותר מאשר של לארי דיוויד, שרה ג'סיקה פארקר או הפטרון שלה ג'ייד אפאטו.

2. אחד הגילויים הגדולים שגיליתי על עצמי בזמן שהייתי רווק היה שכשאני יוצא לבאר ורואה בחורה מושכת, פחות חשוב לי "להשיג" אותה מאשר לבטא התפעלות ארוטית, הכרה מעודנת ביופייה. היה עלי לגלות את זה, כיון שהרבה שנים הייתי ביישן ומפוחד ולא העזתי כלל להתחיל עם נשים בבאר.

אבל מרגע שנפרץ המחסום, הרגשתי שרווח לי עד מאד, ואז גיליתי כי רווח לי לאו דווקא בגלל שיעורי ההצלחה (שהיו נמוכים מאד, אגב – ישנן, למרבה המזל, עוד שיטות 🙂 ) – אלא פשוט בגלל שביטאתי את מה שרחש בתוכי. קדתי קידה של התפעלות ארוטית בעצם ההתחלה עם הבחורה והבחורה מצידה הכירה בנוכחותי הגברית, ולו כגבר מתפעל בלבד.

הדבר הנורא ביותר, כך גיליתי, הוא הפנים החתומות והקשוחות שעטיתי על עצמי שנים קודם לכן בסיטואציות דומות. כאשר כל הגועש והרוגש לא קיבל מוצא והכרה ומצד שני אנרגיה רבה נתבעה על מנת לשמור על מעטה כוזב.

קראתי לאחרונה פעם נוספת את "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום" של מילן קונדרה. כמעט עשרים שנה – עשרים שנה! אלוהים יעזור לי ולכולנו – חלפו מהקריאה הקודמת ברומן הזה. כתבתי כאן מעט על חוויית הקריאה השנייה ביצירה שהפעימה אותנו בנעורינו (נניח "נעורינו", הייתי בן עשרים). מה גם יצירה שנחשבת ליצירה שמתאימה לנפש הנערית.

אבל "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום" הפתיע אותי לטובה. אחרי כמה עשרות עמודים בה דימיתי לראות את שציפיתי לחוות: דהיינו יצירה סכמטית מבחינה פילוסופית שנעזרת במיניות מפולפלת על מנת לשוות לעצמה סבר של כובד ראש "מבין עניין", שכנע אותי קונדרה שהסיפור שלו חזק והפילוסופיה שלו אינה חסרת מהות ועומק. בצד הפילוסופי: כל סוגיית "החזרה הנצחית" שנדונה כאן אינה מעניינת במיוחד לטעמי, אפילו בנאלית. אבל הקטע המפורסם בו מדבר קונדרה על הקיטש, הקיטש כחוסר היכולת להכיל את החרא של הקיום, החרא כפשוטו; הקיטש כחוסר היכולת להכיל את האבסורד של הקיום שהצואה מבטאת; הקיטש כדוגמה בולטת לתופעה רחבה של אמירת "הן" לקיום, קבלתו, "הסכמה מוחלטת לקיום"; הקיטש כמה שעומד מאחורי הקומוניזם והקפיטליזם האופטימיים כאחד – ובכן, זו מחשבה חזקה וחיונית (תרתי משמע) מאד.

הלוז של הספר לטעמי – ומה שמעניק לו את אופיו העסיסי, אם כי הלא לא-רציני – הוא הדיון של קונדרה במשמעות החירות בחיים האינטימיים על רקע (זו הנקודה וזה החידוש) בקשת החירות הפוליטית של הצ'כים ב"אביב של פראג".
כלומר, הדיון ההגותי בחיי האהבה של שלושת הגיבורים הראשיים, טומש, טרזה וסאבינה, דיון מעניין כשלעצמו, כן באופן כמעט ברוטלי (וזו מחמאה) ולא נטול כוח משיכה סנסציוני (וזו לא), מקבל תהודה עמוקה יותר על רקע 1968, לא זו הפריזאית אלא זו המזרח אירופאית.

כאשר סאבינה הציירת לא יכולה לשאת את – כלומר לא יכולה לגמור מְ – גילויי האהבה של מאהבה הרומנטי, פראנץ, היא שואלת אותו: "'מדוע אינך משתמש לעולם בכוח שלך כלפי'". על זה משיב פרנץ "'משום שאהבה פירושה ויתור על כוח'". "סבינה הסיקה מכך שני דברים: ראשית, שזה משפט נהדר ונכון ושנית, שבמשפט זה נפסל פראנץ לחייה הארוטיים". ו"סבינה המשיכה בהגיגיה המלנכוליים: ואילו היה לה גבר שהיה נותן לה פקודות? שהיה רוצה לשלוט בה? כמה זמן הייתה מסוגלת לשאת אותו? לא יותר מחמש דקות! המסקנה: שום גבר לא מתאים לה. לא חזק ולא חלש" (עמ' 84-85; "זמורה ביתן"; מצ'כית: רות בונדי).
כל זה – כלומר, המשיכה של חלקנו ליחסי כוח ביחסים הארוטיים – מעניין כשלעצמו. אבל הוא מעניין אף יותר ברומן שהרקע שלו פוליטי במובהק. כלומר, מפתה את הקורא לחשוב על הקשר וטיבו של הקשר בין הפנטזיות הארוטיות שלנו לבין מבני השלטון שאנו חושקים בהם.

כאשר טומש חפץ בחירות קיצונית, כלומר לא רק ביחסי מין נטולי מחויבות להם הוא המציא את "חוק השלשות" (לא להיפגש עם אותה בחורה בפרק זמן קצר יותר משלוש פעמים או, לחלופין, "אתה מקיים יחסים לאורך שנים, אבל רק בתנאי שבין פגישה לפגישה יעברו לפחות שלושה שבועות" – עמ' 15), אלא גם בניתוק יחסיו עם בנו ובעקבות בנו עם הוריו, הרי שהעמדה הזו – שואפת החירות – מקבלת העשרה מהצבתה על הרקע ההיסטורי הספציפי שבו היא מוצבת.

ואילו כאשר טרזה מבארת לעצמה את משיכתה לאהבה הרומנטית, לקונספט של האהבה הרומנטית, בכך שהאהבה האקסקלוסיבית היא זו שמאפשרת את האינדיבידואליות ובכך היא מהווה מרד בחינוך של אמה שזלזלה בנפרדותה ובפרטיותה של טרזה; כאשר טרזה יוצאת נגד המיניות המשוחררת (כביכול, לתפיסתה) כיוון שזו ממחישה כמה ברי החלפה הם בני האדם (עיינו למשל בעמ' 46-47), הרי שהעמדה הזו מקבלת עומק על רקע המרידה באחידות שכפה המשטר הקומוניסטי ושאותו מתאר הרומן בעלילתו "הציבורית".

1. קראתי לאחרונה את רוב יצירתו הספרותית המתורגמת של ג'.מ. קוטזי, הסופר הדרום אפריקני הגדול, זוכה הנובל לשנת 2003.
שתי התרשמויות התרשמתי במרוצת הקריאה.

הראשונה: ככל שקוטזי פוליטי יותר בכתיבתו ביחס למצב הדרום אפריקני, כלומר ככל שכתיבתו מוחה נגד העוול של משטר האפרטהייד, כך כתיבתו חלשה יותר. כך יצירות כמו "מחכים לברברים" ו"חייו וזמניו של מיכאל ק." נופלות בעיניי בערכן בהרבה מיצירת המופת "חרפה", שבה הפוליטיקה "מועמדת על ראשה" (וה"רעים" הם השחורים האונסים את בתו של הגיבור, דיוויד לורי), או משלוש היצירות האוטוביוגרפיות, "נערות", "עלומים" ו"ימות החמה".

עם זאת, יש דוגמה אחת יוצאת דופן ביצירתו של קוטזי (המוכרת לי) לטענה הזו וזהו הרומן "תור הברזל", רומן "נכון פוליטית" אך חזק מאד. אבל חוזקו קשור בעיניי לריאליזם בו הוא כתוב ועובדה זו מובילה אותי להתרשמות השנייה שלי.

והיא זו: ככל שקוטזי מספר על המצב הדרום אפריקאי באמצעות אלגוריה או פנטזיה (שוב, "מחכים לברברים" ו"חייו וזמניו של מיכאל ק."; אך גם "בלב הארץ", הרומן המוקדם שלו מ-1977) כך יצירתו חלשה יותר. ואילו ככל שהוא חותר לריאליזם (שוב, "חרפה" בראש ובראשונה), כך יצירתו בעלת עוצמה יותר.

אלו שתי התרשמויות שונות, כמובן. כלומר, כוונת מכוון מובהקת לכתיבה פוליטית אידיאליסטית אינה מעודדת כתיבה לא ריאליסטית. הדוגמאות ההיסטוריות הידועות הרי הפוכות לחלוטין. במקרים הידועים מצדדי כתיבה פוליטית הטיפו דווקא ל"ריאליזם סוציאליסטי".
אבל מפתה היה, לפחות במקרה הזה של קוטזי – שבו ישנה חפיפה בין החתירה לריאליזם לבין ההתרחקות מצידוד בעמדות פוליטיות נכונות – להצליב את שתי ההתרשמויות ולטעון שצידוד במטרה פוליטית ראויה סותר הרבה פעמים כתיבה ריאליסטית ותמונה ריאליסטית של המציאות. זאת משום שבני אדם אינם ישויות אידיאליסטיות – אמנם גם אינם ישויות שטניות – והצגה מלאה שלהם יכולה לחתור תחת הכוונות הפוליטיות הטובות ביותר.

2. ב"ימות החמה", החלק השלישי באוטוביוגרפיה שלו שפורסם לאחרונה (תרגום: אברהם יבין; "עם עובד"), כותב קוטזי עצמו על ספרות ופוליטיקה כך (הדברים מובאים כביכול מפי עמיתתו להוראת הספרות האנגלית):

"הגישה הפוליטית שלו הייתה אידיאליסטית יותר מדי, אוטופית יותר מדי. לאמתו של דבר לא היה פוליטי כלל. הוא הביט מגבוה על הפוליטיקה. לא מצאו חן בעיניו סופרים פוליטיים, סופרים שתמכו במצע פוליטי" (עמ' 240).

לדבריה של עמיתתו של קוטזי – שהיא פיתום לדבריו של הסופר עצמו, מותר לשער – מה שהרחיק את קוטזי מהפוליטיקה הינה מצד אחד האוטופיוּת שלו, כך שמה שהיה מספק אותו היה רק "סגירת המכרות. חרישת אדמות הכרמים. פיזור הכוחות המזוינים. צמחונות כלל עולמית. קריאת שירה ברחובות. דברים שכאלה" (עמ' 243). ומצד אחר הפטאליזם שלו, האמונה שיכולתנו להשפיע על המציאות היא דלה: "לא, הוא לא היה עוין כלפי המאבק לשחרור. אם אתה פטאליסט, כמו שנטה הוא להיות, אין טעם להיות עוין כלפי מהלך ההיסטוריה, גם אם אתה מצטער עליו ככל שתצטער. לפטליסט ההיסטוריה היא גורל" (עמ' 242). אלה כמובן שני צדדים של אותו מטבע: מי שמאמין שרק אוטופיה תגאל את האנושות, והאוטופיה הרי מצויה בשום-מקום, נוטה להאמין בפטליזם, באי היכולת שלנו להשפיע על המציאות באופן משמעותי.

לאוטופיזם ולפטליזם של קוטזי יש להוסיף יסוד נוסף: התפיסה שבני אדם אינם טובים מטבעם: "בעיני קוטזי, אנחנו בני האדם לעולם לא נזנח את הפוליטיקה מפני שהפוליטיקה נוחה מדי ומושכת מדי כבימת תיאטרון להציג עליה את השפלים שברגשות שלנו. הרגשות השפלים, זאת אומרת שנאה ונקמנות וזדון וקנאה וצימאון לדם וכולי. במילים אחרות, הפוליטיקה היא סימפטום למצבנו החַטָא ומבטאת את מצבנו זה" (עמ' 242).

יש בגישה הזו יסוד דתי, דתי-נוצרי, דתי-נוצרי-פרוטסטנטי: בשאיפה ל"מלכות שמים" עלי אדמות מחד גיסא ומאידך גיסא בהכרה באופיו החַטָא של האדם ובכך שאין הוא יכול להשתנות.

ואכן, בתחילת "ימות החמה" מובא הקטע הבא מיומנו של קוטזי:
"אילו השפיל עצמו ישו לעיסוק בפוליטיקה, היה יכול להיעשות דמות מרכזית ב'יהודה הרומית', עסקן חשוב. אך משום שהיה אדיש לענייני פוליטיקה, והבהיר היטב את אדישותו, חוסל. איך לחיות את חייך מחוץ לפוליטיקה, וגם את מותך – זאת הדוגמה שנתן לנוהים אחריו" (עמ' 20).

3. האם ניתן לומר אם כך – כלומר, אם להסתמך על דוגמתו של כותב רומנים חשוב – שהרומן כז'אנר מחויב מחד גיסא ל"ריאליזם" (עיינו בהמשך) ומאידך גיסא נוסק להשקפת עולם דתית, שאינה מאמינה ביכולת לשינוי המצב האנושי הבסיסי? כלומר, שדווקא היכרותו של הרומן עם המצב האנושי הבסיסי ("ריאליזם") מעודדת השקפת עולם פטליסטית או דתית?

4. צריך להיזהר מאד כשמשמיעים אמירות כאלה. רעיונות נכונים ובעלי הוד טראגי הופכים בקלות רבה מדי כלי בידיהן של מגמות גסות, אכזריות וצרות אופקים (ממש כשם שייסוריו המטאפיזיים האנינים של איבן קראמאזוב הפכו לרצח בזוי בידי המשרת נמוך המצח סמרדיאקוב). כתבתי על זה כאן.

5. ג'ורג' אורוול, במאמר ביקורת מבריק שפורסם ב-1940 ונקרא "בבטן הלווייתן" (כלול בקובץ הנהדר "מתחת לאף שלך" שערך באופן מופתי גיורא גודמן ותרגם יועד וינטר-שגב) – מאמר שמסכם ומאפיין שלושה דורות בספרות האנגלו-אמריקאית – מנסה לבאר מדוע יצירתו של הנרי מילר משנות השלושים ("חוג הסרטן") היא תופעה תרבותית חשובה.

יצירתו של מילר הפנתה עורף לפוליטיקה של זמנה. רבים השוו אותה, אומר אורוול, ליצירתו של וולט ויטמן: הנה עוד אמריקאי מאושר שמאשר ומחייב את ההוויה. אבל יש הבדל גדול בין לקבל את אמריקה של המאה ה-19 שהייתה מקום מבטיח ורענן לבין לקבל את אירופה של שנות השלושים, כותב אורוול. מילר המקבל את ההוויה בשנות השלושים, מאשר בעקיפין מציאות שטנית, מציאות של פשיזם ומחנות ריכוז ומלחמה קרבה. כיצד סופר כזה יכול להיות סופר רציני בכלל, שלא לומר חשוב? אורוול עונה שמילר הוא סופר חשוב לא בגלל שהעמדה הפוליטית האפאטית שלו נכונה. הוא סופר חשוב כי הוא קולע לתחושתם של רבים בשעה הזו שחשים חסרי אונים לנוכח המציאות הפוליטית ולכן הם פונים להתרכז בחייהם הפרטיים. המציאות המילרית – של אנשים החיים בשולי החברה ומתעניינים רק בחיי המין שלהם או באמנות שלהם – משקפת באופן אותנטי את חייהם של רוב האנשים שחשים שאין להם השפעה על המאורעות הפוליטיים הגדולים. מילר הוא אדם שהעמדה הפוליטית שלו שגויה, מציין אורוול. כשיצא אורוול למלחמת ספרד, מספר אורוול, מילר, שהכיר אותו, לא הבין מה יש לו לחפש שם. אבל מילר הוא סופר טוב פי כמה מהכותבים המצדדים בלחימה בפשיזם בספריהם כי הם, בניגוד אליו, אינם נאמנים לתחושות שחשים רוב האנשים בשעה כזו.

6. חוות הדעת הזו של אורוול מצריכה עיון. האם מילר הוא סופר טוב יותר כי במקרה הוא קלע למה שחשים רוב בני האדם בשנות השלושים או שמילר הוא סופר טוב יותר כי עקרונית רוב בני האדם אינם מתעניינים במטרות נישאות וברגשות נעלים? כלומר, האם רק מקרה הוא שהספרים "הנכונים פוליטית" של שנות השלושים הם גרועים, כטענתו של אורוול, אבל בעיקרון יכולה להתקיים כתיבה פוליטית טובה, או שלא תיתכן בכלל ספרות מחויבת פוליטית שהיא גם ספרות טובה?

7. בהמשך המסה הגדולה הזו טוען אורוול טענה מאלפת. הז'אנר הספרותי הבולט של שנות השלושים הייתה השירה ולא הפרוזה. העובדה הזו אינה חסרת משמעות:

"נראה שזה לא מקרה שטובי הכותבים של שנות השלושים היו משוררים. אווירה אורתודוקסית מזיקה תמיד לפרוזה, ומעל הכול היא הרסנית לחלוטין עבור הרומן, האנרכי מכל צורות הספרות. כמה קתולים היו מחברי רומנים טובים? אפילו הקומץ שאפשר למנות בשם, היו ברוב המקרים קתולים רעים. הרומן הוא למעשה צורת אמנות פרוטסטנטית; הוא תוצר של המחשבה החופשית, של הפרט העצמאי. אין עשור במהלך מאה וחמישים השנים האחרונות שהיה כה נטול פרוזה רוויית-דמיון כמו שנות השלושים. היתה שירה טובה, עבודות סוציולוגיות טובות, פמפלטים מבריקים, אבל כמעט שום סיפורת בעלת ערך כלשהו" (עמ' 333).

כלומר, הרומן, לפי אורוול, הוא באופן עקרוני סרבן אידיאולוגי, "תוצר של המחשבה החופשית, של הפרט העצמאי".

8. אבל מדוע זה כך? כלומר, מה יש ברומן שהופך אותו לאנטי-פוליטי? האם זו רק העובדה ההיסטורית שהרומן נולד באנגליה במאה ה-18 (למרות התקדים של "דון קיחוטה", נוהגים לתארך את הולדת הרומן להופעת יצירותיהם של סמואל ריצ'רדסון, דניאל דפו והנרי פילדינג, האנגלים בני המאה ה-18), אותה אומה פרוטסטנטית ובעלת נטיות ליברליות חזקות, שהם יחדיו, כלומר הפרוטסטנטיות והליברליזם, אם כי מכיוונים שונים, הדגישו את עליונות הפרט על הקהילה והדוֹגמה והאידיאל הפוליטי-חברתי? או שהרומן כז'אנר הוא במהותו אנטי-אידיאולוגי?

היסטוריונים של הרומן מציינים את החידוש המרכזי שבו במילה (המורכבת מאד פילוסופית והיסטורית): "ריאליזם". הרומן, בניגוד לז'אנרים הספרותיים שקדמו לו, היה ז'אנר שמראשיתו הציג את עצמו כמי שמכוון להצגת המציאות כהווייתה. ערך הדומות למציאות היה מלכתחילה תכונה נשאפת ברומן בניגוד לז'אנרים הספרותיים האחרים. האם משום כך הרומן עוין את הפוליטיקה? משום שהאידיאלים הפוליטיים הם מתחום "הראוי" ואילו עניינו של הרומן "המצוי"?