מבקר חופשי

יש לאחרונה דיבורים על כך שהטלוויזיה בזמננו היא כמו ספרות טובה. וכשמעז מישהו לכפור בכך הרי שמתקיפים אותו על כך (תמר גלבץ, שפרסמה בשבוע שעבר ב"הארץ" רשימה משחררת על אי חשיבותה של "מד-מן", חטפה במאמר ב"העין השביעית" שמצדד בגדולתה של הטלוויזיה תוך טיעון מעניין: יש לה הרבה השפעה, הרבה יותר משלספרות. זוהי תפיסת זכויות נאורה – זכותו של החזק יותר).

אני רוצה לגעת בפרה קדושה של המעמדות המשכילים המתוחכמים שלנו. לא חלילה בשביל לשחוט אותה, אלא רק למנוע ממנה להפוך לעגל שסוגדים לו.

צפיתי לאחרונה בעונה השלישית של "לואי סי קיי" (אחרי שצפיתי בעבר בעונות הקודמות). זו סדרה חכמה, מהנה רוב הזמן (אם כי לעתים לא), מצחיקה (אם כי לעתים לא, ולא, זו לא מעלה לסדרה קומית) ובהחלט לא מבזה את הצופה.
אבל, כמובן, אין מה להשוות לספרות גדולה. זה לא טולסטוי, פרוסט, דוסטוייבסקי, תומס מאן וכו'. אין מה להשוות. זה בידור מצוין עם נגיעות חכמות חוץ-בידוריות, אבל זה בידור.

העניין הוא שהכפיפות של הטלוויזיה להתקבלות שלה היא באופן עקרוני גדולה יותר מהכפיפות המקבילה של הספרות, משום שמשקיעים בה יותר כסף ומתכוונים לגרוף ממנה יותר כסף.

המדיום עצמו (שתובע פחות מהצד הקולט ושמעודד תפיסה לא מופשטת של המציאות), נסיבות ייצורו (כסף) ונסיבות קליטתו (קליטה "חברתית", יצירה שנועדה ש"ידברו" עליה בפרק זמן מסוים) גורמים לכך שהיצירה הטלוויזיונית היא מוכוונת-קהל ומתחנפת באופן משמעותי יותר מאשר המדיום הספרותי.

אני קורא את קובץ המסות "אדם בלתי מעשי" של איש הרוח האנגלי, גילברט קית' צ'סטרטון (1874-1936), קובץ שראה אור כעת בהוצאת "שלם" (תרגום נהדר של עודד וולקשטיין ועריכה מצוינת של אסף שגיב).

אכתוב עליו, אני מקווה, ביקורת מפורטת. רק אומר כעת שזה ספר שמעורר יראת כבוד – דבר נדיר ביותר; מחשבה כבירה בתנועה שבכוח הסחף שלה מערערת את אמונותינו המוצקות ביותר.

הורגלנו כל כך בפטפטת גם בתחום הרוח "הגבוהה" עד שאנו מתקשים כמעט לקרוא מה שהוא בפשטות חכמה, חכמה גדולה הבוהקת כמעט מכל משפט, חכמה גדולה כתובה בשנינות מענגת נעלה, בבהירות עצומה.

יש בהחלט מה להתווכח עם צ'סטרטון הקתולי, הדתי-הדמוקרטי-הסוציאליסטי-השמרני (שילוב מדהים כשלעצמו) – אבל, אלוהים, צריך לחשוב חזק כשמתווכחים עמו.

1. משפט גדול של המשורר ויליטם בטלר ייטס:
"WB Yeats attributed to his father the remark that "Poetry is the social act of the solitary man"

לקוח מתוך מאמר קינה על "מות הרומן" – מעט מבולבל ו"בוקר טוב אליהו-אי" ועם זאת אולי שגוי, ובכל זאת לא נטול עניין – של הסופר השנון ויל סלף

http://www.theguardian.com/books/2014/may/02/will-self-novel-dead-literary-fiction

2. בלי קשר למידת התקפות של הפילוסופיה הקאנטיאנית וזו שצועדת בעקבותיה, זניחתה, בראיית העולם המדעית הפשוטה של זמננו, כרוכה בשני אבדנים:

א. אבדן הממד המסתורי של הקיום/יקום – אותו "הדבר כשהוא לעצמו". גם אם אין לנו יכולת להגיע אל אותו נעלם שמעבר לתופעות, ואין לנו יכולת כזו, כידוע, לפי קאנט, הרי שעצם קיומו הוודאי של אותו X, לדידו, מוסיף ממד-עומק לקיום. זניחת התפיסה הזו (בלי קשר אם זו זניחה מנומקת או לא) – היא אבדן של קסם.

ב. אבדן ההכרה כי הסובייקט האנושי מכונן את העולם – ולפיכך חשיבותו האדירה של הסובייקט הזה. זניחת התפיסה הזו (מנומקת או לא; לדעת אלה שלא התוצאה היא מטריאליזם "פורח באוויר"), יוצרת תפיסה א-הומניסטית, כלומר תפיסה של עולם תוך התעלמות מכך או כפירה בכך שהסובייקט האנושי מכונן אותו.

ראיית העולם הקאנטית העניקה, בלי להתכוון אולי לכך ואולי עם להתכוון ההפך מכך, מסתורין מחד גיסא והומניזם מאידך גיסא. נטישתה היא גם נטישתם של אלה.

1. כל אוטופיה טכנולוגית או דתית, או אוטופיה טכנו-דתית, שאינה כוללת את ההבטחה לתחיית המתים בבשר ממש – אינה מעניינת.

ובבשר הצעיר ממש, כן?

וגם זו שאינה יכולה לקיים אינה מעניינת, כמובן.

2. ייתכן שמהותה של הקדושה היום אינה פרישוּת – ייתכן שהיא התקוממות על אי הזמינות השווה לכל של הגוף.

לא של הגוף הבריא – זה מובן ומוצדק, והיה עניינם של הקדושים הראויים לשם זה מקדמת דנא.

של הגוף המענג, כוונתי.

3. הרוח צריכה להיות כל כך אלסטית כך שתוכל לעטוף כל גוף מדהים שתראה לנגד עיניה, לעכל אותו אל קרבה ולהפוך אותו לצעצוע מצעצועיה.

4. דווקא הדכאוניים, שמכירים על בוריו את הדיכאון, דווקא הם אינם אמפטיים לעתים לרעיהם לשוחות. הם מתנהגים אליהם בגסות אפילו, לעתים, שמותירה את הנפגע שחשב שמצא אח לצרה המום.

הם, הראשונים, מחפשים אחרי ההפכים שלהם, שיאווררו אותם בצחותם.

5. מה שניטשה טוען (בגרסה מעט המונית שלו), על כך שאיש הרוח בז לגוף ומאמין ברוח – בגלל חולשת גופו, הריהי טעות גמורה בחלק מהמקרים.

חלק מאנשי הרוח היו בזים לגוף גם אם היה ברשותם בשלמותו (ולעתים הוא אף כזה). או משום שהוא מפוזר בחוסר צדק, הגוף.

או משום יהירותם הדמונית והאצילית של אנשי הרוח – הם רוצים להתעלות מעל הקיים.
זו הרי מהותה של הרוח.

6. "רגע של אמת" אינו דווקא חשיפתו של האגואיזם השֵדי הצרוף שמניע את כולנו (כפי שסבורים כמה הוגים ראקציונרים, למשל, או "העם" באופן כללי).

יש "רגעי אמת" שחושפים שיש בנו אגואיזם צרוף ושֵדי בצד אלטרואיזם צרוף משיחי – היינו רוצים בהכל, אבל לא על חשבון אחרים, שגם הם היינו רוצים שיזכו בהכל.

7. הספרות, בחלקה, היא הדין וחשבון שמוגש לחיים שנחיו. שלא ייוותרו ללא תיעוד ושיפוט. אמרתו הגדולה של אפלטון על כך שהחיים שלא נבחנו בעין הרוח אינם שווים לחיותם (בגרסה חופשית מהזיכרון) היא הפרויקט של הספרות, חלק ממנו.

ולא על מנת לשנות את החיים בהכרח. אלא אפילו בהשקפה פסימית, שאת החיים על מכאוביהם והבליהם לא ניתן לשנות, הרי שזכות-היתר האנושית היא ההכרה בהם והעדות עליהם, וההכרה והעדות הללו הן הספרות. זו המשמעות העמוקה של הכותרת שנתן שבתאי לספרו "זכרון דברים". שלא נותיר את הכאב והמשמעות וחוסרה שחלפו בחיינו ללא תיעוד.

8. המפנה הביולוגיסטי שאנו מצויים בעיצומו הוא, בין היתר, תגובת-הנגד להתפרעות של הרעיונות הפוסטמודרניים, שהדגישו את כל-יכולותה כביכול של "התרבות" על חשבון "הטבע". אנחנו מותני-תרבות ולכן תפיסותינו הן רלטיביסטיות, כך הפוסטמודרניות.

ואילו המפנה הביולוגיסטי – התפרעות בפני עצמה, שהמשימה האינטלקטואלית הגדולה של דורנו, זה שבא אחרי הפוסטמודרניזם, היא למתן אותה; כמאמר ניטשה: הפילוסופים, אל הספינות! – מבקש להעמיד את "הטבע", הכפוף לחוקיות ברורה, לא קפריזית, כהסבר אקסקלוסיבי למציאות האנושית. אנחנו חיות שהתפתחו בתהליך אבולוציוני, ושם – בתהליך – ובמוח שנוצר כתוצאה מהתהליך – מצוי ההסבר לכל, כולל לתרבות.

במרכזה של ההגות הפוסטמודרנית ניצבה השפה. "הכל הוא שפה".
אין זה פלא שישנה מגמה בביולוגיזם החדש להמעיט בערכה של השפה. השפה היא הרי מה שהופך את בני האדם לנִפלים כל כך בממלכת החי ("ויהי האדם לנפש חיה"; תרגם אונקלוס: "לרוח ממללא", כלומר, לישות מדברת).

ההבדל הזה קשור ומקביל להבדל שבין הפסיכואנליזה – שבמרכזה מילים – לאמצעי הטיפול המועדף על דורנו, הכדורים – העוקפים את השפה.

1. ההבדל בין הניהיליזם שלנו לזה של המאה ה-19 נובע ממה שעוטף אותו, לא מתוכנו השונה. אנו חיים, ככלל, ברמת חיים גבוהה בהרבה מאבות אבותינו, והניהיליזם, לפיכך, תוחב את עוקציו החדים בתוך צמר הגפן של המותרות שלנו ובתוך השומן שמרפד את גופינו, תוחב לשווא, זאת אומרת – ואינו ננעץ בנשמותינו או בגופם של רענו כפי שלמד לעשות בעבר.

ואולי גם לכך כיוון מבקר הספרות היהודי-אמריקאי החשוב, אירווינג האו, במאמר מ-1959 שבו תהה האם יכולה גם היום להיכתב יצירה כמו "החטא ועונשו", כאשר רגע לפני שרסקולניקוב יוצא לרצוח את הזקנה הוא מקבל הודעת דואר על כך שזכה במילגה מטעם אחת האוניברסיטאות…

ואולי, בעצם, הניהיליזם שלנו כן שונה מזה של המאה ה-19. הוא פחות מכאיב, הכל פחות מכאיב, למדנו לאלחש את חיינו טוב טוב, "להעביר אותה", כלומר אותם, את חיינו – ואולי, לפיכך, ומכיוון אחר, הוא חמור אפילו יותר.

2. ספר צריך להיות כמו גרזן המבקע את הים הקפוא שבתוכנו, כתב קפקא. ואילו המלודרמה הספרותית מכניסה אותנו לסירה ומשם הישר לים רוגש, כביר-גלים, תהומות ומגדלי-גל בזה אחר זה – בעוד אנו יושבים צנופים אדישים בסירה, והים שבתוכנו בקיפאונו נותר.

3. ואחרי שיושג שוויון זכויות לכל, מה אז? כל בני האדם – נשים, שחורים וכו' – ישתוו בזכויותיהם ל"גבר הלבן", ואולי אף כל בעלי החיים בזכויותיהם לבני האדם.
מוסר יש בשמאל. אבל מה עם העונג? חיים מוסריים אינם מספקים ואינם פותרים הכל, אולי אף לא את הרוב, כמעט לבטח לא את העיקר.
חסרה לי חשיבה אוטופית באג'נדה של השמאל.