מבקר חופשי

1. תיאוריה פוליטית ריאקציונרית: בכל אדם יש צד שרוצה הכל – והוא מעדיף שלא כולם יקבלו חלק קטן-יחסית ושווה-פחות-או-יותר, אלא שחלק, לפחות, גם יזכה בכל, גם אם זה לא יהיה הוא – וזאת משום שבמקרה הראשון לא תיוותר לו אפילו הפנטזיה, ההערצה, לאלה שזכו בכל – ובמקרה השני לכל הגרוע הוא ייוותר עם הפנטזיה.

2. לעיתים נדמה לי שהספרות היא יבבה בחן. והחן לא פחות חשוב מהיבבה.

3. מה הסיבה שאפלטון בחר להביא את התיאוריות שלו בשם סוקרטס?
אני מניח – וגם קצת מכיר – שקולומוסים רבים נשברו בשאלה הזו עד כמה סוקרטס של אפלטון הוא דמות היסטורית אמיתית ועד כמה שם אפלטון בפיו את מחשבותיו.

אבל הנקודה שאני רוצה להציע היא זו: אפלטון שם את הדברים בפי סוקרטס משום שאפלטון הוא לא רק המבוע של הפילוסופיה המערבית אלא גם מגדולי הסופרים בעולם בכל הדורות, ויצירתו הספרותית הגדולה ביותר היא דמותו של סוקרטס. כך ש"הסוקרטסיאדה", כפי שניתן לקרוא לדיאלוגים האפלטוניים – מתחרה לא רק בשדה הפילוסופיה אלא גם מול הומרוס וה"אודיסיאה" שלו. כלומר, אפלטון שם את הדברים בפי סוקרטס משום שהוא ביקש ליצור דמות ספרותית, וסוקרטס גירה את חושיו הספרותיים, כמו שגם לא היה זה מן הראוי והנימוס ליצור דמות ספרותית בשמך שלך, כלומר ליצור דמות של "אפלטון".

4. בקריאה הזו של אפלטון, בינתיים, מסתמן "גורגיאס" כדיאלוג המופלא ביותר, הרלוונטי ביותר. הוויכוח הגדול בין סוקרטס לקאליקלס – נציג הפיליסטינים שבכל הדורות – שגורס כי מה שחשוב בחיים זה לצבור כוח ותענוגות גוף (במובנים רבים ניטשה בביקורת המוסר שלו רק חוזר על טיעוניו של קאליקלס!) – רלוונטי אולי היום יותר מתמיד (ואולי לא? כי הרי הוא היה רלוונטי גם במאה החמישית לפני הספירה, מסתבר). טיעוניו של סוקרטס מבריקים ויש לקרוא את הדיאלוג כמה פעמים על מנת לרדת לעומקם של כולם (משימה שמונחת עוד לפני). אבל גם אם לא ברור שסוקרטס מנצח בוויכוח, הרי שהוא מנצח בדבר מה אחד: הוא דמות כל כך מתוקה, אכפתית, שוחרת טוב, חכמה להתפקע, זריזת מחשבה, בעלת חוש הומור חריף שמתחלף בתקיפות גברית וחוזר חלילה – שעדיף אולי לטעות עם סוקרטס מלצדוק עם קאליקלס…

5. בתוך העולם הנתון, הספרות יכולה לנחם, בהציגה עושר של ניואנסים וקומבינציות שהופכות את הקיום לבעל משקל – שמהוות משקל שכנגד מסוים לפיתויי העולם הזה. ייתכן, יש אומרים, שהקיום עומד להשתנות לטובה באופן רדיקלי, שהסבל יפחת בעתיד באופן רדיקלי – ואו אז לא יהיה צורך עוד בספרות? ואני אומר: אדרבה. אם נגיע לשם אזרוק את הספרייה שלי בחדווה. אני דווקא – רוב הזמן, לפחות – בעד ה"סומא", אותו סם עונג שמחולק להמונים ב"עולם חדש מופלא" (ויש לזכור את העובדה המעניינת שהאקסלי שם את דברי הקטגוריה נגד האוטופיה והסומא בפי איש ספרות דווקא, הפרא ג'ון שגדל בשמורה על כתבי שייקספיר!). אבל יש לי חשד שהיעד אינו קרוב. הלוואי ואתבדה. הלוואי ואתבדה?

6. כולם מדברים – או דיברו: לפני גל החזרה בתשובה המוסרנית של העשור האחרון; כל גל וסכנות הטביעה שלו, וסכנותיו של גל המוסרנות ההווי היא האמונה המוטעית שאושר יושג בהתנהגות מוסרית, או במילים אחרות: החלפת השאלה "כיצד נהיה מאושרים?" בשאלה "כיצד נהיה יותר מוסריים?" – על "המהפכה המינית", אבל המהפכה החשובה באמת, הרת התוצאות באמת, היא המהפכה הפורנוגרפית (כלומר התפתחות אמצעי השכפול וזמינותם וזמינות הפצת תוצריהם וחיבורם של כל אלה למיניות). זו המהפכה עם ההשלכות הדרמטיות יותר: לא כולם נהנים מפרות המהפכה המינית – "כולם" נהנים/סובלים מפרות/רעל הפורנוגרפיה.

1. פעם נטיתי לחשוב שהסיבה לגל החזרה בתשובה של העשורים האחרונים הוא מועקת החומרנות שמאפיינת את החיים בחברות המערביות העכשוויות – ובעיקר בישראל, בה מילאו האידיאולוגיות תפקיד דתי שנים ארוכות כל כך, טרם שקיעתן. כלומר, החוזרים בתשובה מבקשים להעשיר את חייהם ברוח, להוציאם ממגבלת החומר.
היום אני נוטה לחשוב שעילה לא פחות מרכזית לחזרה בתשובה היא דווקא העושר ודווקא העושר "הרוחני" – כלומר, עודף המידע שאנו סופגים בחברות העכשוויות, הכאוס הזה שנובע ונוהר אלינו מהמדיה לסוגיה, ממפגשים בינאישיים מתרבים והולכים. החוזר בתשובה כמה לצמצום, כמה להתכנס בנרטיב אחד בהיר. את זו מספקת לו הדת.

2. בעיניי לסוגת הרומן יש כיום אידאולוגיה, יש "עילת קיום" מובהקת בתרבות העכשווית והיא שימורה של האינדיבידואליות בחברה שבה ההידמות גוברת והולכת (ויש לפתח טיעון זה). זאת עושה הרומן בשתי דרכים: על ידי יצירת דמויות "חד-פעמיות" ועל ידי יצירת דמות של סופר "חד פעמי" שעולה מטקסט מורכב, ייחודי, מקורי, אידיוסינקרטי במובן מסוים (לא מופרז) – דמות שהקורא שואב ממנה השראה ואינה זהה לדמות של הסופר הביוגרפי.

3. אני קורא שוב את "מחברת הזהב" של דוריס לסינג, בחלוף עשור מהקריאה המתפעמת הראשונה. זה אכן רומן גדול (וארחיב עליו מעט בעתיד, אני מקווה). לו היה מוטל עלי למנות חמישה רומנים גדולים מהמחצית השנייה של המאה העשרים (ענקי המחצית הראשונה – פרוסט, ג'ויס, קפקא, מאן ועוד אינם מותירים לאנשי המחצית השנייה מקום לתחרות) הייתי מונה את היצירה הזו בצד "בית למר ביזוואז" של נאיפול, "מתנת המבולדט" של סול בלו, "זכרון דברים" של שבתאי ו"התגנבות יחידים" של קנז. זו רשימה שיכולה להשתנות בגין שינוי טעם, או היזכרות, או היכרות עם יצירה שלא הכרתי.

4. זקנים מופלגים על מקלם או משענתם האנושית שעוצרים ומחייכים ומתפעלים מתינוקות זרים בני חודש או חודשים מספר – מחזירים את האמונה במין האנושי. ולמה? כי הם מכריזים על אהבת חיים רעננים למרות שהם עצמם כבר לקראת סופם; למרות שלכאורה היו יכולים לרכוש טינה לחיים המתחילים בעוד הם פורשים והולכים.

5. בגיליונות "אמות" משנות הששים, בעריכת שלמה גרודזנסקי, שמצאתי על מדרכה תל אביבית: דיון קצר במרשל מקלוהן, דיון בפולמוס "שתי התרבויות" על ההתנגשות בין המדע למקצועות ההומניסטיים, מסה של נתן זך על "הסופר בחברת ההמונים", מסה מתורגמת של ז'ק אליל על חברת השפע המערבית ועתידה הבעייתי – איזה יופי, איזו מעודכנות ואיזו בהירות וחוכמה עבריות (כל זה בצד שירים וסיפורים של עמליה כהנא כרמון, רחל חלפי, דליה רביקוביץ', מסות של ז'קלין כהנוב ושלמה אבינרי ועוד). עושה חשק להקים כתב עת (לו הייתי יכול – כלומר לו היה לי ממון או זמן פנוי ורצוי שניהם).

1. אני לא מדבר כבר על סטואיות, אדישות לפגעי החיים הניחתים עליך כמו גם אדישות להצלחותיך בהם – אבל מה קרה לקונספט ההיאכלות מבפנים (ולמקבילתו: צהלת היוהרה הפנימית)? – הזעקה (והצהלה) בפומבי החליפה אותה למגינת לב.

2. אחת הסיבות שהעידן שלנו מתקשה להיות רציני – שיש בו יסוד בסיסי של אי-רצינות – היא שהמחשבות שנחשבות בו לא נחשבות כשלעצמן, אלא עם הפנים כלפי חוץ, כלומר כלפי פרסומן. אנחנו חיים בחברת ראווה לא רק בחלקים קלי הדעת של החברה, אלא אף בחלקים הרציניים או הרציניים-כביכול שלה – כלומר, באספקט מסוים, כולנו שחקנים (כמו שכינה ניטשה כמה מאויביו האינטלקטואלים, את ואגנר, למשל), גם הוגי הדעות ואנשי הרוח שבינינו.

הפומביות היא האוויר והאור שממסמסים את ציורי הקיר הנהדרים שהסתתרו במשך דורות במעבה האדמה ונחשפו בפתאומיות.

(ולמען הסר ספק: זה בהחלט נכתב גם כלפי עצמי).

3. היתרון בלא לדעת מספיק – הוא שיש לך עוד הרבה ללמוד.

4. תורת מוסר צריכה לקחת בחשבון שלעתים הדרך הטובה ביותר להתמודד עם דכדוך היא חיזוק האגו וחידוש הרדיפה אחר כבוד והצלחה. כלומר, חלק מהסבל בעולם נובע מטשטוש "האני" והמרפא לו הוא לפיכך סוג של אגואיזם.

5. הסופרים הטובים תיארו את העולם – המטרה היא לשנותו (בפרפרזה על מרקס – שדיבר על הפילוסופיה – זו התחושה שעולה לעתים אצל אנשי ספרות מסוימים). זו אחת מבעיות היסוד של הספרות היום (כשיאה של הסובלימציה).

6. מדוע יש כאלה שעוינים את – או רק אדישים כלפי – השיח המזרחי המיליטנטי החדש?

סיבה אחת – לא לגיטימית, ושאין להקל בה ראש והיא בהחלט חמורה – היא שהם נעדרי אמפטיה כלפי הסבל המזרחי או אף חוששים למה שמכונה בז'רגון הפובליציסטי העכשווי ה"הגמוניה" שלהם.

זו, כמובן, סיבה לא לגיטימית, ועל אלה שאוחזים בה לעשות תשובה בנידון.

סיבה אחרת, נייטראלית יותר, היא הבדלנות המוצהרת של חלק מהשיח המזרחי המיליטנטי. מי שלא רוצה שאסייע לו, מי שלא רוצה בי – אין סיבה שארצה בו. כבוד עצמי מינימלי תובע זאת.

עוד סיבה נייטראלית מתמצית במשפט גדול שאמר המחזאי ניסים אלוני בראיון סמוך למותו: "אני לא מדבר כבר עם אנשים", אמר אלוני, "אנשים מדברים על מה שהם קראו בעיתונים, וגם אני קראתי את אותם עיתונים – אז מה יש להם לחדש לי?".

אבל אני רוצה לדבר על סיבות אחרות, עקרוניות בעיניי, להסתייגות מהשיח המזרחי המיליטנטי החדש:
א. השיח המזרחי החדש מבטא נסיגה מהשיח המעמדי שהרים סוף סוף את ראשו במחאת 2011. נכון – יש הלימה בין המעמדות הנמוכים יחסית בחברה לבין שיוכם העדתי, אבל אין חפיפה מוחלטת. ולא זו אף זו: להבין את התהליכים הכלכליים שהופכים את חלקנו למרוששים קשה יותר מאשר להצביע על "טובים" מול "רעים" כמזרחים מול אשכנזים. קל יותר לחשוב בשחור ולבן, בשחור מול לבן, מאשר במושגים של כסף – שלו הרי אין צבע, הוא חמקמק בהרבה. חשבון הבנק של כל אחד מאיתנו מוסתר יותר מאשר שם משפחתנו או צבע עורנו הנישאים לפנינו – ולכן קל יותר לפעול ברובד הזה, של המוצא העדתי. קל יותר – אבל לא צודק יותר.

ב. החיים הם קשים, כולנו מתוסכלים, מי הרבה ומי מעט, רגשות אגרסיביים עולים בכולנו, אצל אחד הרבה ואצל אחר אולי פחות, אבל עולים גם בו. יש בנו – כחלק מהחיים – שנאה ועוינות כלפי בני אדם אחרים ואנחנו רק מחכים לתירוץ. והנה, ברגע שמסומן "אויב", ברגע שנמתח הבדל אמיתי או מדומה בינינו לבין "אחר" כלשהו – יש מוצא לגיטימי לכאורה לאגרסיביות! זה הקסם של הגזענות והבדלנות באופן כללי: הנה יש מוצא כביכול לגיטימי לאגרסיות שאנחנו חשים כלפי העולם, כלפי כולם, או כלפי פלוני אלמוני!
בעידן שלנו בפרט, שמלא בסיפורי הצלחה פנומנליים שמתפוצצים לכולנו בפרצוף באמצעות המדיה, התסכול של הרוב הדומם גדול במיוחד. אלא שרגשי נחיתות פרטיים, זעם ותסכול וקנאה אישיים, כל אלה לא לגיטימי לבטא בספרה הציבורית – ולכן יש התגבשות של הרגשות האלה לאג'נדה "כללית". אג'נדה כללית היא גם סוג של מותג שמאפשר מוביליזציה סימבולית תחת חסותו. זה חלק מהמקור לקיצוניות של העידן שלנו (טבעונות, פמיניזם קיצוני, חלק קטן מהשיח מזרחי), התסכול האישי.
חלק (קטן) בשיח המזרחי המיליטנטי החדש משתמש באותו אמצעי מפוקפק: ניקוז אגרסיות (חלקן אישיות) על ידי מציאת מוצא לגיטימי לכאורה.
כך הוא חוטא בחוסר מודעות עצמית (למקור כעסו) ובחוסר צדק כאחד (בהתקפה לא מבחינה).

שלא יהיה ספק: אני בעד חתירה ליתר שוויון בחברה הישראלית, אני אכן סבור שהמזרחיים הופלו לרעה ויש לתקן זאת, ואני משתדל גם לעשות תשובה בעצמי ולהכיל ולהבין יותר את הסבל המזרחי (ואגב, ובקצרה, אני גם סבור שמה שהגדרתי לעיל כתסכול "אישי" הוא בהחלט, בחלקו, עניין לתיקון חברתי; אחת הסיבות שהקנאה הפכה לרגש כל כך בזוי, לרגש שמתביישים בו כל כך, בזמננו, ל"חטא" בה"א הידיעה, היא דווקא בגלל שהקנאה כל כך מרכזית לעידן הליברלי, היא מגדירה אותו בעצם, היא המנוע שלו, אבל זה צריך להיות נסתר, כי משיוכר הדבר בפומבי – הקנאה המייסרת רבים היא בדיוק הסיבה לשנותו) – אבל הדרך, לטעמי, צריכה להיות סוציאל דמוקרטית "אוניברסלית" ולא עדתית, זהות ישראלית ולא רסיסי זהויות עדתיות.

7. להביט בפיכחון בכל תעתועי הבשר והגאווה, על דקויותיהם – זו יוהרתה המוצדקת של הרוח – וגם אם היא לא מתגברת עליהם.

התפיסה שעל הקיום היהודי בישראל לחתור ל"נורמליות" היא שאיפה נעלה באמת ואוהבת-ישראל באמת (אותה זו שא.ב. יהושע טבע בשבילה את הסיסמה "בזכות הנורמליות"). והיא ניצבה בתשתית זרמים מרכזיים בציונות. לא עם לבדד ישכון אלא דווקא ככל העמים בית ישראל – זו, דווקא זו, אוטופיה ציונית.

אלא שהמציאות של האלף החדש שברה את התקווה הזו – ויש לקוות שרק לזמן מה.

אני מזדהה מאד עם האמירה הנוקבת של ברנר על כך ש"אני – בהנאה חריפה ותאוָנית הייתי מוחק מן הסידור של העברי בן-הדור את ה'אתה בחרתנו' בכל צורה שהיא". אמנם ברנר – וליתר דיוק אובד-עצות, בן דמותו ב"מכאן ומכאן" – יוצא באמירה הזו בעיקר נגד היוהרה חסרת הכיסוי של ה"אתה בחרתנו", יוהרה שמביאה גם לחוסר מעש בטלני ולשאננות, אבל ניתן לנכס את האמירה הבוטה הזו של ברנר לטובת החתירה לנורמליות של הקיום היהודי בישראל.

—-

הנקודה היא שלחתירה הזו לקיום יהודי נורמלי (באותו חלק שבו הדבר תלוי בנו – וחשוב לזכור שלא הכל תלוי בנו) יש שתי התנגדויות.

האחת, המובנת מאליה, סבורה שהקיום היהודי אינו קיום נורמלי ביסודו.

אבל יש עוד סוג של התנגדות לשאיפה לנורמליות. זו לא התנגדות פוליטית – המתנגדים מהסוג הזה תומכים בשאיפה לנורמליות במישור הלאומי, אם כי באופן רפה – וזאת משום שהתקוממות פנימית מונעת מהם להתלהב כל כך מתזת הנורמליות. ההתנגדות שלהם נובעת מכך שהם אינם סבורים שהקיום – שלהם עצמם, או אף בכלל – הוא נורמלי.

את הקיום – שלהם עצמם, או בכלל – סבורים אלה, לא "פותרים" אלא "מנהלים" – כי הקיום, סבורים אלה, הוא סכסוך, וככזה לא פתיר.

1. האמנות שאני אוהב, שאני זקוק לה, היא תולדת הכרת המציאות, תולדת רעב למציאות. יש דבר מה חריף ומעורר בלהיפגש עם המציאות ללא כחל ושרק. זה לא מדויק, יש כחל ויש שרק באמנות, אבל לא כזה שמייפה את הכיעור, גם לא בדיוק כזה שמדגיש אותו – אלא כזה שנותן לו נוכחות מבחוץ, כלומר מחוצה לך, וממחיש כך אגב אורחא את היכולת של התודעה האנושית להקיף את ההר האטום הגדול הזה של הכאב, היא המציאות, ולהגיש אותו לך, ואולי אף לחלץ כך את ההר הזה מתוכך החוצה – איזו הקלה!
כל זה לא ברור עד תום ויש לבררו ואם הזמן-הגורל ייתן – גם יתברר.

הכאב הוא חוויית יסוד בחיים. לא החוויה היסודית בה"א הידיעה, אלא אחת מכמה חוויות יסוד. גם העונג הוא חוויית יסוד. וגם השלווה המשלימה. והאמנות הגדולה, לטעמי, חייבת לגעת בכאב.

לעתים, אתה מצליח לנתח את הסיבה לעכירות רוחך, לכאב. היו אלה, מסתבר לעתים, כמה סיכות קטנות, דקירות, שבהצטרפן יחדיו יצרו להב עשת חסון פוצע. יש דבר מה משחרר ביכולת הזו של הרוח להבין את עצמה, וכך גם לא בדיוק להתגבר על עצמה אבל כן לחלוש על עצמה.

אבל, לעיתים, רוחך עכורה ללא סיבה, לא גלויה לעין ולא כזו שנחשפת בהתבוננות פנימית. יש דבר מה חזק, אפילו מהמם – לאחר העיכול הראשוני שמוקדש להתמודדות עם הכאב – במפגש הזה עם הכאב חסר הסיבה. הכאב, מודגש כך, הוא חלק מהקיום שלנו. הכאב חסר עילה אבל הוא לא חסר תוכן, פעמים רבות. אבל בכל אופן במקרים האלה הוא נחשף בעירומו, הכאב, בהיותו או דבר מה אורגני או דבר מה שמוטבע בנו עמוק כל כך שכבר אינו נזקק לתירוצים.

2. בתוך הטקסט הגאוני הבעייתי הקשה הזה (קשה לא מבחינת ההבנה, אלא מבחינה נפשית), "מעבר לטוב ולרוע", יכול אדם כמעט לפרוץ בבכי כשהוא קורא את תחילת הסעיף הבא:

"גאוותנותו הרוחנית וסלידתו של אדם אשר סבל עמוקות – ומעלתו של אדם נקבעת כמעט על ידי עומקו של הסבל שיש בכוחו לשאת – , זה בטחונו המזעזע, המרווה אותו ומטביע את צבעו בו, שמכוח סבלו הוא י ו ד ע  י ו ת ר מכל מה שמסוגלים לדעת חכמי החכמים וגדולי הידענים, תודעתו שהוא בגדר נכנס ובא ו'בן בית' בעולמות רחוקים ומחרידים, שעליהם 'לכם אין מושג!'" (תרגומו של ישראל אלדד).

הקטע הזה בו ניטשה מדבר כמובן על עצמו – ועם זאת לרגע הוא לא מתבכיין – יכול בעיניי לשמש קנה מידה: לא, לא כל נרקיסיסט המוני מאוהב בעצמו, אלא רק מי שסבל כמו ניטשה מותר לו שיהיה ניטשיאני.