"מבוא קצר לתולדות יוון העתיקה – מתקופת הברונזה עד התקופה הקלאסית" (בהוצאת "כרמל"), של ד"ר מעין מזור, ראש החוג להיסטוריה כללית במכללת סמינר הקיבוצים, הוא ספר הגון, שנכתב למרבה השמחה במקור בשפתנו העתיקה היפה, ספר שמעניק ידע בטוב טעם, רהיטות ודעת, על התרבות המופלאה ששכנה כל כך קרוב לנו.
"עידן האי-ודאות – איך גילו גדולי הפיזיקאים את עולם הקוונטים 1895-1945", של טוֹבּיאס הירטר, בתרגום מגרמנית של אביעד שטיר (הוצאת "ספרי עליית הגג", "ידיעות אחרונות" ו"ספרי חמד").
הספר הזה אינו טוב בהסברה פופולרית של רעיונות פיזיקליים מסובכים, שהפכו את העולם במחצית הראשונה של המאה ה-20. ואולי לא זו הייתה כוונתו. אך הוא כן טוב בסַפּרו בקצב מהיר ובקיא, ומהנה מאד לקריאה ברכיליותו המעודנת ובהצבת הקשריו ההיסטוריים הבסיסיים, את הכרוניקה הפרסונלית והגיאוגרפית של ההתפתחויות המרעישות ההן בפיזיקה. כלומר הוא מדלג כרונולוגית בין המקומות והאישים המרכזיים, מאיינשטיין לבוהר, לפאולי, להייזנברג, לשרדינגר וכולי וכולי ועושה סדר בתנועה ההיסטורית של ההתפתחות הפיזיקלית המדהימה.
יש ספרים חזקים על שום אפרוריותם המסוימת, כלומר התחושה שמונח כאן לפניך נתח חיים ארוז בשק אפרפר, כמו האריזות הרווחות בחיים הסיטונאים עצמם. כמובן, אמנות גדולה נעוצה ביכולת הזו; חסרי הכישרון צובעים את העטיפה בצבעים זרחניים או שמגישים שק אפור אך ריק, הם לא מצליחים לשחזר את *כובדו* של השק.
"טרילוגיית קופנהגן" של הסופרת הדנית טוֹבֶה דיטְלָבְסֶן, שראתה אור אצלנו לפני חודשים אחדים (בתרגום מדנית של דנה כספי, בהוצאת "עם עובד"), היא יצירה אוטוביוגרפית מרשימה מאד, ובחלקים הראשונים שלה מרשימה בגין כובד הפרטים האפורים הנערמים בשק הפרוזה שלה, פרטים על ילדות ענייה בקופנהגן. ההמשך חזק לא פחות, אבל כבר נעזר בעלילת-חיים מותחת.
על החלקים הראשונים, העוסקים בילדות, מחווה דיטלבסן את דעתה כך:
"הילדות אפלה ונאנקת תמיד מכאב כמו חיה קטנה שנכלאה במרתף ונשכחה שם". היא יודעת שאין מה לייפות בתיאור הילדות: "מרבית המבוגרים אומרים שהייתה להם ילדות מאושרת, ואולי הם באמת מאמינים לזה, אבל אני לא מאמינה. אני חושבת שהם פשוט מצאו דרך לשכוח אותה" (עמ' 31).
דיטלבסן נולדה ב-1917 ושמה קץ לחייה ב-1976. היא סופרת ומשוררת נודעת בדנמרק וספרי הטרילוגיה ראו אור במקור בין 1967 ל-1971. רגעים רבים כאן הזכירו לי את הכתיבה של נטליה גינצבורג, בת דורה, כשהיא עוסקת בדמויות פרולטריות.
*
הספר ראה אור אצלנו בעקבות העניין המאוחר שגילה בו העולם האנגלוסקסי בעקבות תרגומו לאנגלית בשנים האחרונות. ישנן שתי אפשרויות לנמק בהן את העניין המאוחר הזה. האפשרות האחת היא האוטוביוגרפיוּת של הטקסט המתכתבת עם מגמות של אוטופיקשן ואוטוביוגרפיה בספרות זמננו. האפשרות השנייה היא ההקשר הפמיניסטי והמיטו-אי (אין חפיפה מוחלטת בין המושגים).
ואכן, בביקורות שקראתי בניו יורק טיימס ובגרדיאן הדגישו את ההקשר האוטו-פיקשני. ואילו בעניין ההקשר הפמיניסטי, העלו רק השערה שיש קירבה בין דיטלבסן לסדרת "החברה הגאונה" של אלנה פרנטה. למרות שדיטלבסן הרבה יותר ריאליסטית, כלומר אפורה, מהעלילתיות המובהקת הצבעונית של פרנטה.
על כל פנים, ההקשר הפמיניסטי מתבטא גם בנוסח הכריכה האחורית של הוצאת "עם עובד": "דיטלבסן חושפת בכנות את הקשרים שהיה עליה לנהל עם גברים כדי לשרוד ואת מחירם הכבד: מהסופר המבוגר שלקח אותה אל ביתו בנעוריה ופרש עליה את חסותו ובודד אותה מהעולם, עד בן זוגה הרופא, שסייע לה בהיריון לא רצוי, ואז המיט עליה חורבן גופני ונפשי".
בעקבות נוסח זה אני רוצה לומר כמה מילים. חלק מהגדולה של הטקסט הזה נעוץ בדיוק בהיותו טקסט לא מגמתי ולא אידאולוגי. באופן כללי, מה שקראו פעם בביקורת לגנאי בשם "טקסט טנדנציוזי", כלומר טקסט מוּטה ותעמולתי, היה והנו פגום לא בהכרח בגלל שיש פגם באידאולוגיה עצמה. אלא בגלל שתפקיד האמנות הריאליסטית הוא להגיש לנו את החיים כהווייתם, להציבנו בעמדת המתבונן האידיאלית שממלאת אותנו חדווה מעצם הצגתם של החיים כמו שהם לנוכח עינינו. איפור של החיים בידי האידאולוגיה פוגם בחיוניותם של החיים, אם אפשר לומר כך, באפידרמיס הנושם שלהם, כלומר הוא פוגם בהנאה האסתטית!
והאמת שהספר המצוין הזה ממחיש את הנקודה היטב. משלב מוקדם, הגיבורה הצעירה ערה לכך שהיא נמשכת לאנשי ספרות מבוגרים.
"נדמה לי כי העולם שאליו אני משתוקקת בכל מאודי להיקשר מורכב אך ורק מגברים זקנים וחולים, העלולים להתפגר בכל רגע, עד שאני עצמי אהיה מבוגרת מספיק כדי לעניין מישהו ברצינות" (עמ' 105).
כשהיא פוגשת באיש ספרות שהיא אוהבת, בשם קרוג, הוא *אינו* מעוניין בגופהּ, אלא בגופה של חברתה. ובכל זאת קשר יפה נוצר ביניהם, קשר לא מיני. קרוג מסביר לה את משנתו וזו מקובלת עליה.
"אדון קרוג, כשהייתי ילדה כתבתי שירים'. הוא מחייך, 'כן', הוא אומר, 'ואת רוצה להראות לי אותם?'. אני מסמיקה כי הוא ניחש מה אני רוצה ממנו ושואלת מניין הוא יודע. 'הו', הוא אומר, 'אם לא זה, אז משהו אחר. אנשים תמיד רוצים משהו זה מזה וידעתי כל הזמן שאת רוצה לנצל אותי למטרה כלשהי'. כשאני מחווה בידי במחאה הוא אומר: 'אין בזה כל רע, הדבר טבעי לגמרי, גם אני רוצה ממך משהו'. 'מה?' אני שואלת. 'לא משהו מוגדר', הוא אומר ומוציא את המקטרת הארוכה והדקה מפיו. 'אני פשוט אוסף טיפוסים מקוריים, אנשים שהם שונים, מקרים מיוחדים. אשמח לראות את השירים שלך. טפחי לי על הגב', המשפט האחרון נאמר במקוטע, ופניו מכחילות. הוא משתעל'". (עמ' 108).
הקטע כתוב ביד אמן. קרוג לא מעוניין בסקס. הוא מוציא את המקטרת הארוכה והדקה מפיו… הוא סקרן לגבי טובה, "המקורית", ואולי, בלי שהדבר מגיע לתודעתו בבירור, מפחד מבדידותו, ורוצה שתהיה מישהי לידו שתוכל לטפוח בגבו כשהוא משתעל בשיעולו החולני.
כך או כך, קרוג, כאמור, לא רוצה ממנה סקס. ואמירתו על הניצול ההדדי מתקבלת בהחלט על ליבה של טובה והיא חוזרת עליה באוזניו של העורך המבוגר (מבוגר נוסף, לא קרוג!) שהיא לבסוף נישאת לו, מתוך ידיעה שהוא יוכל לפרסם את שיריה בכתב העט שלו.
וכשהיא אומרת לעורך את מה שקרוג אמר לה על הניצול ההדדי של בני האדם מתרה בה העורך בן ה-53 (שגם הוא לא שוכב איתה, אגב, גם אחרי נישואיהם, משום שהוא אימפוטנט, איתה או בכלל): "אבל אין לי השפעה גדולה כמו שאת חושבת […] אוכל לייעץ ולתמוך" (עמ' 193).
בקיצור, חלק מאמיתות הטקסט הזה התורמת כל כך לחיוניותו, נובע בדיוק מהעובדה שהוא לא קלישאי-אידיאולוגי, לא מוטה ולא מציג תזה מוסרנית על יחסי גברים נשים, אלא, כמו רוב הסיטואציות בחיים, מורכב ומפתיע. טובֶה בהחלט לא חשה מנוצלת על ידי העורך, גם לא במבט לאחור.
ואילו ביחס לבעלה השני, אבי בתהּ, מודעת טובֶה לכך שעשתה לו עוול בבגידתה בו ובעזיבתה אותו: "הסבתי לו כל כך הרבה צער מיותר" (עמ' 315).
ואפילו בחלק האחרון, הדרמטי של הרומן, כשמגוללת טובה את מערכת יחסיה עם רופא שהתגלה שהוא משוגע עם תעודות, שמספק לה פטידין ומתדון ומסייע להתמכרות קשה שלה, ופועל להפיכתה לנזקקת בסוג של הפרעת "מינכהאוזן בידי שליח", אפילו במקרה הזה מודעת דיטלבסן לכך שיש לה אחריות לסיטואציה: "אני נמלאת זעם כלפי קרל. עד מהרה אני נזכרת שגם אני נושאת באשמה" (313). ואכן כך הוא. קרל סייע לה בהפלה ולכך השתמש במשכך כאבים נרקוטי והיא מאז ביקשה ממנו שוב ושוב את החומר. כל זה בלי קשר לכך שהוא צריך להיות מאושפז בכפייה וכלוא.
בקיצור, הספר הזה טוב כל כך, בין היתר, בגלל שהוא לא מעוות ודוחס את העובדות לנרטיב אידאולוגי עכשווי.
*
אבל הספר טוב מאד גם מסיבות אחרות. למשל, בגלל הדיון שניתן לאתר בו על תשוקת הכתיבה, מקורותיה, תענוגותיה וחסרונותיה. יש כאן תיאורים עזים של ההתרגשות מהפרסום הראשון של שיריה של טובֶה בדפוס, ואחר כך מהוצאת ספרה הראשון. חלק מההתרגשות מבוארת על ידה בכך שכבר לא ניתן לתקן את הטקסט! הוא עובדה מוגמרת! זה חלק מהפטליזם של הדפוס, בניגוד, אגב, לפרסום בפייסבוק או בבלוג, שבין היתר משום כך נוטה להיות פחות מהותי.
אבל יש כאן כמה אמירות מעניינות וכנות ולא קיטשיות-צדקניות על האישיות הכותבת, על היותה רגישה ומנותקת רגשית בו זמנית. הנה כך, למשל, נחווה יום השחרור מהנאצים (המלחמה בדנמרק, אגב, הייתה, יחסית לשאר אירופה, חופשתית משהו): "אנחנו רוקדים, צוהלים ונהנים, אבל האירוע ההיסטורי בקנה מידה עולמי לא ממש חודר לתודעתי, כי אני חווה את הדברים באיחור ורק לעיתים נדירות באמת שותפה לרגע" (עמ' 268).
ויש כאן גם "סתם" משפטים מזהירים וכואבים מאמת כמו זה:
"אני אוהבת את אמי בתקופה הזאת, כי אני כבר לא רוחשת לה רגשות עמוקים או כואבים".
"שיטוטים עם רוברט ואלזר", מאת קַרל זֵליג, הוצאת "ספריית פועלים", מגרמנית: רחל ליברמן (203 עמ') –
כדאי מאד לא להחמיץ את הטקסט המוזר והמעניין מאד הזה, שראה אור במקור ב-1957 ואצלנו לפני חודשים אחדים בתרגום מצוין.
המחבר, איש ספרות שוויצרי, ביקר פעמים אחדות בשנה את הסופר רוברט ואלזר (1878-1956), ששהה עשרות שנים במוסד פסיכיאטרי כשהוא בתפקוד גבוה.
ואלזר, שהיה מושא התעניינות נמרצת מצד יודעי ח"ן בספרות, קפקא, למשל, הוא אחת הדמויות המקוריות ביותר בתולדות הספרות, מין דמות נידחת כמעט במכוון שהפך את הנידחות לנושא כתביו (ביניהם מומלצים "עוזר לכל עת" ו"יאוקוב פון גונטן", שזיכתה אותנו בתרגומה אותם אילנה המרמן לפני עשרות שנים), אבל לא באופן קיטשי, ואפילו לא באופן שהנו בדיוק מזוכיסטי, וגם לא באופן בריטי של "מי שיודע את מקומו", וגם לא באופן שפל רוח נוצרי – אלא באופן… – פסיבי ואלזרי!
הספר של זליג יוצר תמהיל מיוחד במינו, של פעילות מענגת והתענגות סבילה. ואלזר, במשך עשרות שנים בבית החולים הפסיכיאטרי ההומני, שרוי כמו בחופשה. או אז בא זליג והם יוצאים יחדיו לחופשה בתוך החופשה: להליכות נמרצות בנופיה המפוארים של שווייץ, כלומר יוצאים לחופשה אקטיבית. זליג מתעכב על תיאורי הנוף ואז, באופן אקסצנטרי מקסים ביותר, מתעמק שווה בשווה בתיאורי הארוחות המענגות שהשניים אוכלים בפונדקי דרכים למיניהם ובפניני החוכמה (וגם ההערות התמהוניות!) שהוא שומע מפי ואלזר. כביכול, מזון לגוף ולרוח.
צעדות, סעודות ואמרי שפר! זה הספר!
והכל מענג כמו חופשה חלומית.
במילים אחרות: הספר ממשיך את האידיליה שכנראה מצא ואלזר בבית החולים לחולי רוח: חופשה מהחיים, מנוחה מחוץ לתחרות, מחוץ למשחק, הויתור הגדול – או אז נותר לנו מתבונן חד עין שעיתותיו בידיו.
זה ספר מחווה לואלזר שכולו ואלזרי ברוחו.
כמה הערות ספורדיות ואגביות: נדמה לי שהספר מושפע בתיאור השיטוטים מהיצירה הגדולה "שלהי קיץ" של האוסטרי בן המאה ה-19 אדלברט שטיפטר, יצירה, שאגב, קורצווייל העריץ, ובצדק (וכפי שהזכירו לי פעם: סופר שתומס ברנהרד תיעב, ואולי לא בצדק).
עוד ייתכן והספר מושפע מתיאור הידידות בין ניטשה לידיד אחד צנוע שלו, ששכחתי את שמו (…), ידידות שזכתה לתיאור יפה במסה של שטפן צווייג בשם "הידיד".
הערת אגב נוספת: חלק מהטיולים מתרחשים בזמן מלחמת העולם השנייה בשווייץ הנייטראלית. ואלזר מביע תמיכה בהפצצות בנות הברית על הערים הגרמניות: "ההונים של היטלר מקבלים לדעתו את המגיע להם". זו אשמת הגרמנים והדרך היחידה לגרום להם להבין את טעותם. זליג מצדו מתקומם על ההפצצות.
נייטראלית נייטראלית, אבל זליג, בן החמישים, מצוי במילואים בשנות מלחמת העולם השנייה.
ועוד: יש לואלזר יחסי הערצה קנאה אובססיביים עם הסופר השוויצרי גוטפריד קלר, ששמו חוזר באופן משעשע שוב ושוב בשיחתו.
הרומן הזה, מ-1869, הוא תחנה חשובה בהתפתחות הז'אנר. ולכן, למרות שבקריאה הזו, משום מה, פחות התרשמתי מאשר בקריאה קודמת, לפני כעשור (אז גמלה בליבי המחשבה ש"החינוך" טוב וחשוב יותר מ"מדאם בובארי"; זה היה בתרגום הישן, אבל חזקה על המתרגם הנוכחי המשובח, משה רון, שאכזבתי היחסית לא נוגעת לתרגומו כי אם, כנראה, לכך שבפעם השנייה ספרים טובים פעמים רבות פחות מרשימים אותנו), אני מתעתד לקרוא בקרוב את הרומן בפעם השלישית (לקראת הרצאה שארצה עליו ב"בית אריאלה"). שאלה מרכזית בפרשנות הרומן הזה היא מה היחס בין החלקים הפוליטיים הנרחבים שמתוארים כאן, סביב מהפכת 1848, לסיפור האהבה הנרפה של הגיבור פרדריק.
זה לא רומן כל כך טוב. הוא עסיסי מדי, כלומר מעט זול, והוא לא ממוקד. יש בו שתי פרשיות עיקריות, סיפור פיתויו של הגיבור בהיותו נער על ידי המורָה שלו לפסנתר וסיפור עזיבתה של אשתו של הגיבור את הגיבור ובנה בשנות השלושים לחייו, והן לא ממש מתלכדות. המבנה של הספר לא ברור וגובר החשד שהשיווק של הספר כנשען על יסודות אוטוביוגרפיים בא, בין היתר, לחפות על חוסר הלכידות הזה בזהות כביכול בין הגיבור לסופר (שהוא הרי אחד…). גם התרגום מעט חרק לי. וגם הסלחנות ביחס לאם נוטשת (או אב! זה לא משנה! וזה גם לא משנה אם האב או האם גאונים ספרותיים, זה כל כך ארכאי בעיניי, הגישה הזו, שמקיואן מעניק לה פֹה פֶּה). ובכל זאת, זה מקיואן, סופר בשל, חכם, מאוזן. יש כאן קטע גאוני קצר כשהגיבור נזכר בתאונה בילדותו ומה שהתרשם ממנו אז נחקק בו כל חייו: החברה האנושית היא לא דבר כל כך רע אם היא הצליחה להוציא מתוכה סיוע מהיר כל כך, מגוייס כל כך, הנחלץ לעזרת הנפגעים. זו סצנה חשובה להבנת מקיואן המתון, המלמד זכות על הדמוקרטיות המערביות – ובכלל.
הספר הזה של זוכת פרס נובל ל-2015 הבלרוסית הוא ספר תיעודי המכיל ראיונות עם אזרחים רבים של ברית המועצות לשעבר המדברים על קץ האימפריה הסובייטית. זה ספר מרשים ביותר. מהספר עולה עד כמה הפגיעה הנרקיסיסטית שנבעה משקיעתה של ברית המועצות, כלומר העובדה שאזרחיה לשעבר של המדינה הסובייטית התקשו להסכין עם הפיכתה לחיקוי מדשדש ומפגר של המערב, משמעותית. הספר ראה אור במקור לפני כעשור והוא מכיל גם ביטויי געגוע לקומוניזם שביחד עם התופעה הקודמת מסבירים משהו על הלאומנות הרוסית של פוטין (שמרנות שמבטאת גם געגוע לקומוניזם ולאימפריה הסובייטית). יש כאן דוגמה מופתית לגל הכתיבה הדוקומנטרית של העשורים האחרונים שבאה מכיוון מפתיע, ממזרח. אלכסייביץ' משלבת את חיי הרגש והנפש של האדם הקטן בהיסטוריה הגדולה ובכך מעניקה זריקת עוררות משמעותית לז'אנר של הרומן. תו מרכזי חוזר בספר הוא תחושת ההתעלות שפקדה את אזרחי ברה"מ לשעבר ב-1991, כשהדפו את ניסיון ההפיכה הקומוניסטי נגד גורבצ'וב, ואז האכזבה המרה של הקפיטליזציה של רוסיה בשנות התשעים ותוצאותיה הנוראות. אלה הובילו להתבהמות קפיטליסטית ולכמיהה לחזרה לאוטוקרטיה. גם על ספר זה ארצה ב"בית אריאלה" בחודשים הקרובים ואולי אכתוב עליו בעתיד ביתר הרחבה.
*
"לורד ג'ים", "מודן", מאנגלית: נעם בן זאב. 373 עמ'.
יש בכתיבה של קונרד הסתלסלות ופאתוס ופולחן עומק-נפשי שלעיתים מעט מרתיעים אותי. אבל הספר הזה מרשים ביותר ונחווה גם כמודרני ביותר (מזכיר, לעיתים, בנפתולי דרכי המסירה שלו את תומס ברנהרד, מכל הסופרים!). בעיקר, הרומן הזה ממוקד מאד בסצנת פעולה עזה שיש לה השלכות מוסריות מורכבות וחזקות. מיקוד זה נותן לרומן עוצמה רבה. הספר הזה ראה אור בסמוך ל"לב המאפליה" (1900) ובעצם הדילמה המוסרית שמצויה בו קשורה מאד לביקורת הקולוניאליזם של "לב המאפליה". גם כאן מדובר באנשים לבנים שחייהם של אנשים בעלי צבע עור כהה (עולי רגל מוסלמים מדרום מזרח אסיה) זניחים בעיניהם. התרגום משובח במיוחד. רומן מרשים!
רומן ישראלי סאטירי על חברת הייטק שמפתחת תוכנה שמפענחת את נפשם של המשתמשים בה בעזרת אינפוט מצומצם יחסית של טקסט קצר שהם כותבים על עצמם. האלגוריתם של התוכנה מוזן מרומנים בעשרות אלפיהם, שסוף סוף נמצא להם שימוש בחברה שזנחה את הקריאה בהם.
הספר עתיר חלקים מבריקים ומעוררי מחשבה, הוא גם מלמד מאד וכולל חלקים מצחיקים ומהנים מאד לקריאה. הוא מעורר מחשבה הן על הספרות, מהותה ועתידה, והן על עולם ההייטק בכלל וה-AI בפרט. כמה מהדמויות בו וההמצאות העלילתיות שעוברות עליהן נחקקות בתודעת הקורא. התחושה היא שהכותב יודע על מה הוא מדבר (בכמה מישורים ושדות) ותחושה זו תורמת מאד להנאת הקריאה.
על צד החובה: לעיתים הסאטירה גסה מדי והאירוניה עבה מדי. ואילו המוקד של הרומן לא היה לי ברור: האם יש כאן סאטירה או הבעת דאגה על אובדן המסתורין של האני מפני עצמו? על עצם ההצלחה ב"פיצוח" הנפש? האם על מסחור תוצאות הפיצוח הזה? על הסכנות שבהעברת הידע הזה לזולת? על התחושה שאיננו בעלי בית אפילו בביתנו? על עליונות המחשבה הקורלטיבית על זו הסיבתית (עיקרון שעומד בבסיס תיאוריית האינטליגנציה המלאכותית)? על אובדן חופש הבחירה (א-לה שפינוזה, שתפיסתו מוזכרת פה) שטמון לכאורה בפיצוח כזה? כמובן, יכולות להיות מטרות רבות ושונות לסאטירה (וכל מה שציינתי שמצוי כאן לא רחוק אחד ממשנהו), אבל רצוי שיהיו בה מיקוד והירארכיה בין הסוגיות (כאן אלה סוגיות מטפיסיות). "עולם חדש מופלא" ניתן לדעתי לתמצות כניסיון לייצר עולם שבו מעדיפים עונג על פני החופש והאינדיבידואליות, והעובדה שהוא ניתן לתמצות כזה תורמת למיקודו ולאיכותו (האסתטית! לא רק הרעיונית). כאן לא היה לי ברור מה התמצות הנכון. גם המחשבה שפיצוח כזה יכול להחליף טיפול פסיכולוגי היא נאיבית (גם ברומן סאטירי מוקצן); טיפול פסיכולוגי (המושפע מפרויד) אינו מכיל רק "ידע" על הנפש אלא הוא נשען מאד על ההעברה, ובשימוש בתוכנה שמוצג כאן נמנעת ההעברה הזו. וגם, במישור הפשט, לא היה ברור לי לגמרי מה מוצא המיזם בספרים: האם קורלציה בין מילים לרגשות, כלומר את החלק של "העולם הסודי" הכמוס שמתבטא באמצעות מילים ונעדר (בגילויו) מהעולם האמיתי? או פשוט ידע עשיר על נפש האדם שאיכשהו המהנדסים של דרור ברנר הגיבור (ובשמו יש רמיזה לכמה יוצרים ויצירות בספרות העברית) מכניסים לתשובות שניתנות למשתמשים על סמך האינפוט המילולי שלהם? לטעמי, ניתן היה להבהיר זאת יותר גם בעולם הדמיוני שמעלה הרומן.
אבל על אף הסתייגויותיי אני חושב שיצאתי נשכר מאד מקריאת הספר וכך ייצא ממנו כל מי שיקרא בו. הספר ממחיש בחריפות את ייחודו של הרומן (כז'אנר) ככלי שנע בחופשיות בין הפנים לחוץ; זה סוג הרווחה הנפשית הייחודית שהוא מביא לקוראיו. ברוחו של אי.אם.פורסטר, שבספרו "אספקטים של הרומן" ניסח את ייחודו זה של הז'אנר כמי שחושף את "החיים הסודיים": אנחנו חיים בעולם שבו אנחנו תוהים על עצמנו ועל סביבתנו והרומן (כז'אנר) הוא מין "תוכנה" כזו של גילוי וחשיפת החיים הן בקרבנו והן בקרב זולתנו. זו נקודה ש"משאבי אנוש" מדגים באופן מרשים מאד. הן בכך שחלק גדול מהדמויות שלו סובלות מקושי בפיענוח של האנשים שסביבן ותוהות גם על אודות עצמן, הן במה שניצב בלב העלילה: תוכנה שנוטלת מהספרים הסברים על פנימיות האדם הכמוסה. התובנה הארס פואטית הזו המרכזית ל"משאבי אנוש" נוכחת כאן באופן מבריק כאשר המספר הכל יודע של הרומן מתאר את המתכנתת הדס (באזור עמ' 131) ו-100 עמודים אחר כך מעניק את אותו ניתוח לאותה הדס אלא שכעת זה ניתוח שמספקת כביכול התוכנה הבדיונית שמוצגת בספר. כך ממחיש הרומן בעקיפין שהרומן כז'אנר הוא הוא התוכנה המבוקשת והנכספת! כך ניתן לקרוא ברומן "משאבי אנוש" פשוט כמשל מתוחכם על קריאת ספרים. מלבד זאת, יש כאן כמובן סאטירה על עולם ההייטק בכללותו ממי, שכפי שכתבתי לעיל, ישנה תחושה יציבה ונדירה שמכיר אותו מבפנים. וכמה בדיחות משובחות יש כאן שיישארו איתי לעד ביניהן: החוף המלאכותי בחברת ההייטק, הרחפן המשליך חטיף לעובד המצטיין והשחף שנתקל בבואתו בקיר החברה ומלוקט בערכת שחפים מיוחדת של השומר. גם פרק הסיום על רוב יזם-העל האמריקאי היה מוצלח מאד בעיניי .
בהתחשב בכך שזה רומן ביכורים יש כאן הישג מרשים מאד.
אני קורא בפעם הרביעית, אני חושב, את ה"איליאדה" ומתפעל יותר מבכל הפעמים הקודמות. ובעיקר מסצנות קטנות. למשל: בנו הקטן של הקטור מפחד מכובע המלחמה המשוריין שלראשו והקטור מסיר אותו על מנת לשכך את אימת בנו האהוב. הספרות היא תחום ידע חריג מפני שחלק ניכר מהפסגות בו (כולל התנ"ך, כמובן) התרוממו עם ייסודו ולא בהמשכה של הדרך, כנהוג בתחומי ידע מתפתחים.
את הניגוד בין האיליאדה לאודיסיאה ניתן להציג על ידי הצבת דברי סרפדון הלוחם הטרויאני בראשונה מול דבריו המפורסמים של רוח אכילס המת לאודיסאוס בשנייה.
בהינתן שהאדם הוא בן תמותה, אומר סרפדון, עדיף מוות מהולל במלחמה על פני מוות "שליו" רגיל. אילו הובטחו לנו חיי נצח הרי ברור שהמלחמה היא איוולת. ואילו אכילס זועם על אודיסאוס שמנסה לפייס אותו עם מותו וטוען שהיה מעדיף להיות עבד של עבד, שכיר של אדם חסר רכוש, וחי, על פני מוות מהולל כשלו.
מגמת האודיסיאה, כפי שטענתי במאמר פעם (כונס בספרי "מבקר חופשי"), לשכנע את אודיסאוס שכדאי לו לחזור הביתה (כי אודיסאוס, לפרשנותי, לא רוצה…), לחיי המשפחה השלווים. בהקשר זה דבריו של אכילס (כמו כל מעשה הירידה לארץ המתים) משתבצים היטב במהלך השכנוע הזה: חיי הרפתקאות מרובי תהילות הם קצרים ואין מה לייחל למוות מוקדם.
עמדת האיליאדה, כאמור, ביחס לחיים ההרואיים שונה.
(נ.ב. אני שומר אמונים לתרגום טשרניחובסקי. תרגום שבתאי נגיש יותר.)
*
יצא כך שבחודשים האחרונים קראתי שלוש מפסגות ז'אנר הרומן שראו אור במרוצת כעשור אחד: "דוריט הקטנה" של צ'רלס דיקנס (1857), "החטא ועונשו" של פיודור מיכאילוביץ' דוסטוייבסקי (1866) ו"החינוך הסנטימנטלי" של גוסטב פלובר (1869).
כל אחד מהרומנים הוא יצירת מופת בדרכו.
אבל ברי – ברי לי, לפחות, והקריאה הזו ממש איששה את זה בחוש – שדוסטוייבסקי עולה על שני מתחריו.
מדוע? בקצרה סיבה אחת: לפלובר חסר מימד שיש לדוסטוייבסקי, נקרא לו המימד הדתי (אם כי הביטוי לא לגמרי מדויק). לדיקנס, שיש אצלו בהחלט את המימד הדתי-נוצרי, חסר, עם זאת, מימד אחר, הקיומי-קודר-אפל-ניהיליסטי-מיואש, אותו יש לדוסטוייבסקי (כפי שהוא דומיננטי אצל פלובר).
מרטין איימיס כתב פעם בהומור איך נתקל לראשונה בטקסט של ג'ון אפדייק ונאנח לעצמו במרירות: "ממש יופי! עכשיו אהיה חייב לקרוא כל מה שהאיש הזה כתב!".
מעין זאת אני חש כלפי נטליה גינצבורג. יש סופרים שמעניין אותי לדעת איך הם חיים, איך הם רואים את החיים, לא כבני אדם יום יומיים, אלא כמי שמשקיפים עליהם, כסופרים. ולכן, אף על פי ש"אל תשאלי אותי לעולם", קובץ המסות של גינצבורג (שהתפרסמו ברובן בעיתונות בין 1965 ל-1970) שראה אור בעברית לפני למעלה משנה (תרגמה: אספיר מילמן, הוצאת "מאגנס", 245 עמ'), אינו מלוטש כמו קובץ מסותיה האחר, שראה אור בעברית לפניו, "המידות הקטנות" (תרגום: יונתן פיין) – קראתי בו בעניין תהומי, פרי הסקרנות הזו שמעוניינת לדעת איך גינצבורג חיה, איך היא רואה את החיים, שהינה יותר מסקרנות "ספרותית" גרידא.
אבל יש במסות כמה רגעים מיוחסים, רבי חשיבות, ושתי מסות במיוחד הפתיעו ואף הממו אותי.
רגע מיוחס כזה במסות הינה הרתיעה העמוקה של גינצבורג מיצירות שבהן "יוצר הדמויות חש בוז עמוק כלפי המין האנושי" (עמ' 37). "כדי לבטא את שיממון החיים צריך לאהוב את החיים ולהתבונן בהם בפליאה ובתשוקה" (עמ' 39). יש כאן תזכורת ל"הלך רוח הנפוץ בימינו […] מדובר בהלך רוח של סלידה מוחלטת מהמין האנושי" (עמ' 39). בהלך רוח כזה לא ניתן לכתוב או לביים יצירות גדולות (המסה נכתבה על סרט הפולחן האיטלקי "דילינג'ר מת").
חזקה גם המסה הנפתחת במילים הוידוייות, החד-משמעיות והבוטות הבאות: "אם עלי לומר את האמת, התקופה הנוכחית אינה מעוררת בי אלא שנאה ושעמום. האם אני חשה כך מפני שנהפכתי לזקנה נחשלת [גינצבורג הייתה בת 54…], או שמא שנאתי מוצדקת? איני יודעת" (עמ' 109).
ומדוע היא רוחשת תחושות קשות כאלה להווה?
"הדבר העיקרי שאני מתעבת בתקופתנו הוא התפיסה הכוזבת בנוגע למועיל ולמיותר. הדברים הנחשבים כיום מועילים הם המדע, הטכנולוגיה, הסוציולוגיה, הפסיכואנליזה והשחרור המיני. כל זה נחשב מועיל ומכובד, ולכל השאר בזים כאל סרח עודף. עם זאת, אותו 'סרח עודף' אוצר בחובו דברים רבים" (עמ' 110).
ומהו "הסרח העודף"? ראו איזה יופי כבד-ראש אצור במשפטים הבאים:
"קשה יהיה לציין את כולם, שהרי אין להם סוף. למשל, כושר השיפוט המוסרי של הפרט, האחריות האישית, ההתנהגות המוסרית של הפרט; למשל, ההמתנה למוות, כלומר כל מה שמהווה את חיי הפרט; למשל, המחשבה החופשית, הדמיון והזיכרון, האבל על תקופות אבודות, המלנכוליה, כלומר כל מה שמהווה את חיי השירה" (עמ' 110).
—
שתי המסות שהממו אותי הן שתי מסות עוקבות מ-1970 בשם "הילדות והמוות" ו"על האמונה והאי-אמונה באל" (אני משער שהראשונה עוררה תגובות רבות שחייבו את גינצבורג להגיב עליהן בכתיבת השנייה). המסות, כפי ששמה של האחרונה מלמד, עוסקות בדת.
גינצבורג נולדה למשפחה שהאב בה יהודי והאם קתולית. היא נישאה ליהודי שנרצח בידי הנאצים ואחר כך נישאה ללא יהודי ואף המירה את דתה לקתוליות לצורכי נישואים אלה. גינצבורג הייתה אשת שמאל, מקורבת בתקופות מסוימות לקומוניסטים. דבר בפרטי הביוגרפיה שלה לא הכין אותי לעמדותיה המפתיעות מאד בסוגייה הדתית.
הסוגייה הזו נראית לי חשובה ביותר בכלל בזמננו וחשובה ביותר גם בהקשר הספציפי של הספרות (בשנים האחרונות יצא לי כמה פעמים לכתוב על מה שאני מכנה תת-ז'אנר "הרומן הדתי"; תת-ז'אנר, שנציגו הגדול הוא דוסטוייבסקי). כאתיאיסט אני סבור שההתמודדות החילונית המצויה עם סוגיית היעדר האל אינה מספקת. לא רק שגישות אתיאיסטיות כמו אלו של פרויד ב"עתידה של אשליה" – המדברות על הגעה של המין האנושי לבגרות, מתוך הכרה שאין "אבא" – אכזריות בהשלכותיהן הרגשיות ולא ישימות לרוב המין האנושי (או לחלקים גדולים ממנו). אלא שאיבוד הקונספט של האלוהים, כדבר מה מושלם, מעל הטבע וכולי, נראה לי לא נכון מבחינה אינטלקטואלית ורגשית כאחד. מבחינה אינטלקטואלית הוא לא נכון במובן זה שיש לנו, בני האדם, מגע, ולו במחשבה, עם רעיונות הנוגעים לאינסוף. ומבחינה רגשית, במונחים פסיכואנליטיים דווקא: הקונספט של האל משמר משהו מהנרקיסיזם הראשוני האנושי, שימור שנדמה לי הכרחי לבריאות הנפשית.
גינצבורג פותחת את מסתה בהמלצה יוצאת דופן, המלצה להורים אתיאיסטיים לא לומר לילדיהם באופן נחרץ שאלוהים לא קיים (עמ' 187). מילים אלה עלולות לעורר בילדים חרדה קיצונית, מלבד זה שהן אולי לא נכונות. "כיום נהוג לחשוב שאסור לשקר לילדים. זה נכון. אבל לגבי אלוהים, מי שלא מאמין צריך לשקר לילד; כלומר, עליו להעלות ספקות, גם אם אין לו שום צל של ספק בעניין" (עמ' 187). (אני מוכרח לומר שכיוונתי לדעת גדולה ואני נוהג כך עם ילדיי, כלומר אני מעמיד בפניהם פני אגנוסטי ולא אתיאיסט).
בהומניות עמוקה טוענת גינצבורג שעולם בלי אלוהים ובו המוות הוא שינה נצחית "הוא ההפך הגמור מכל מה שילדים אוהבים ורוצים. ילדים שונאים לישון. הם שונאים את השעמום ומפחדים ממנו. ייתכן שהם שונאים את השינה והשעמום בדיוק מפני שהדברים הללו דומים למוות, כלומר לאופן שבו הם מדמיינים את המוות בעולם ללא אלוהים" (שם).
גינצבורג בהמשך המסה ובמסה הבאה מציגה תפיסה עמוקה מאד על מהות האמונה באלוהים. האמונה באלוהים נכרכת בהצעתה באמונה באדם – לא רק בזולת, אלא גם בעצמך! "אלוהים הוא הדבר החשוב ביותר שיש לנו גם אם אינו קיים" (עמ' 199), כותבת גינצבורג. אך יש לציין שמצמד המסות הללו עולה דווקא המחשבה שהיא סבורה שהוא קיים, כלומר שגינצבורג הייתה אדם מאמין. תפיסה שגם מביאה אותה ברגעים במסה ללוגיקה מעט עקומה ("אין זה נכון שאמונה באלוהים מבטיחה חיים מאושרים יותר; ואין זה נכון שהיא הופכת בני אדם לטובים יותר. לכן נדמה שאין זה משנה אם אנחנו מאמינים או לא מאמינים. אך אם אין זה משנה, פירוש הדבר שכל מה שנוגע לאלוהים הוא בעל חשיבות עצומה, בלתי מוסברת ומהותית פירוש הדבר שאלוהים חשוב יותר מהאמונה או חוסר האמונה שלנו בו" – עמ' 202-203).
בהערה חריפה, מעירה אחת הדמויות ב"בעלת הבית" של נעה ידלין (2012) שסוגיית האמונה או אי האמונה באלוהים היא מכרעת ולכן יש הבדל חריף בין דתיים ליברליים לחילוניים, למרות הקירבה ביניהם במובנים רבים. הגישה הדתית ההומניסטית שגינצבורג מציגה כאן באופן מרשים ובו זמנית מעט מבולבל מנסה ולרגעים מצליחה לגשר על הפער הזה.
בכל אופן, זוהי סוגייה מכרעת לזמננו. כפי שמישל וולבק טוען: מטריאליזם והומניזם לא הולכים ביחד. כיצד נוכל לפתח הומניזם גם בגישה חילונית? כיצד נוכל לשמר את הקונספט של "אלוהים" בלי לעשות שקר בנפשנו וסילוף בתבונתנו?
רשמים קצרים מכמה ספרים חדשים יחסית שקראתי לאחרונה:
1. "מאדי", נעמה הכט (הוצאת "קתרזיס", 245 עמ'). נובלה אנושית מאד הכתובה במיומנות ספרותית על הגר הגר בתוכנו: אישה פיליפינית המסייעת לזקנים סיעודיים. "ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים", היא אחת מפסגות היהדות בעיניי (ולא מדובר ב"גרים" במובן המאוחר של המילה, כלומר גויים שהתגיירו והפכו ליהודים, אלא למיעוט הגר בקרבך). קל וחומר אלה המסייעים לנו לטפל בזקנינו. כך או כך, הכתיבה מיומנת והומניסטית.
2. קראתי בהזדהות רבה בספר שיריו של עמיחי חסון, "שירים על סף" ("מוסד ביאליק", 80 עמ'). השירים כוללים מחזור של עיבודים פואטיים לזיכרונות מהישיבה התיכונית ומנערוּת דתית-לאומית. השירים עוסקים רבות במתח בין הבשר לדת, היצר למסגרת החיים השמרנית. אבל, בעצם, המתח הזה קיים גם בין הבשר לספר, בין היצר ליצירה השירית, בין האיד לשירים עצמם! (ולכן ביאליק, "החוזר בשאלה", שעסק רבות במתח הזה, רלוונטי לרבים מבני דורנו שחונכו על ברכי היהדות הדתית הרבה הרבה יותר מאלתרמן וזך שחיו כבר בדורות ש"פתרו" כביכול את המתח הזה, המתח הפורה הזה, ולא ניזונו ממנו). כך או כך, אני תולה תקוות רבות בבני ויוצאי הציונות הדתית, כמו חסון, בהקשר הספרותי (ולא רק בו), כמי שחונכו על ברכי התפיסה הדתית בדבר האנרגיות שטמונות בשפה, כפי שחונכו ל*רצינות* הדתית ונושאים אותה איתם גם אל העולם החילוני.
המבקר מתיו ארנולד, בהפרזה נהדרת, טען פעם שהישרדות המין האנושי תלויה בהישרדותה של השירה. ארנולד, כמו ביאליק מעט אחריו, פעל בעידן של בין השמשות: שמש הדת שוקעת ועולה במקומה – ובכן, מה עולה במקומה?! הוא הבין, ארנולד, כמו אחד העם, מורו של ביאליק, שלדת צריך להיות תחליף – ומצא אותו בשירה. איני יודע אם השירה יכולה להוות תחליף לדת, אבל משהו צריך להוות: ואלה שיכולים להבין את זה לעומק הם בני ויוצאי הציונות הדתית.
הנה קטעים (בדילוגים) משיר נהדר על תלמיד ישיבה שפוגש את הרב שלו לשעבר בחדר הכושר:
3. קראתי בהנאה רבה את הרומן החדש של אורלי קסטל-בלום, "ביוטופ" ("הספרייה החדשה", 233 עמ').
מזמן לא נהניתי ככה מספר שלה. יש בספר איכות קומית תת-קרקעית, מרטיטת קרביים, צחוק שעולה מלמטה ומרעיד אט אט את כל הבניין, המתנודד על מכונו, שואג שאגת צחוק חנוקה.
האיכות הקומית הזו קשורה לאקסצנטריות עמוקה של הדמויות, של המספר, של בחירת המילים שלו.
הספר אכן עוסק בנדל"ן, בבית, בהיעדר של בית, בישראל כבית, בישראל כפיסת נדל"ן, בשטחים כמאבק על נדל"ן, בתל אביב כמפלצת נדל"ן ועוד.
רק במישור העלילתי הרומן פגום בשליש האחרון שלו כשבזה אחד זה מופיע דאוס אקס מכינה ואחר כך מה שניתן לכנות "דוויל אקס מכינה". הופעת השטן מהמכונה, היא בייחוד, אינה אמינה. אבל הפגם הזה, אמנם לא זניח, לא מטשטש את מעלות הרומן.
לאחרונה קראתי בשנית כמה ספרים מרכזיים (רומנים וספרי הגות) של א.ב. יהושע ז"ל, לצורך כתיבת מאמר עליו ל"ידיעות אחרונות".
כמה התרשמויות קצרות שמעט הפתיעו אותי בקריאה החוזרת הזו:
1. שכחתי כמה "המאהב" (1977) הוא רומן מרשים (מרשים משזכרתי או משהתרשמתי ממנו לפני עשרים ומשהו שנים, כשקראתי אותו בפעם הקודמת), למרות ובמובן מסוים גם בגלל שיש בו חלקים סנסציוניים.
בקריאה הזו התפעלתי במיוחד מתיאורי מלחמת יום הכיפורים ששזורים בו.
2. מעט פחות התרשמתי מ"מולכו" (1987) הפעם. ואינני בטוח שהוא הרומן הגדול ביותר של יהושע, כפי שטענתי עד כה (אם כי זה גם לא "מר מאני" – וראו בהערות הבאות). אך אם קראתי אותו לפני עשרים ומשהו שנים כתגובה "הספרדית", המאלפת במתינותה, למשבר אמצע החיים המערער של "סוף דבר" – הקריאה הפעם הייתה הרבה פחות כבולה להשוואה לשבתאי (שוודאי קיימת הייתה אצל יהושע, שאף הודה בכך) וממוקדת בקומדיה המשובחת שהינה הרומן, שהוא אולי הרומן המהנה ביותר של יהושע, אם לא החשוב ביותר.
3. "גירושים מאוחרים" (1982) הוא רומן בוהק מברק. הוא פשוט מזהיר ממש בחלקים רבים שלו. הורסטיליות של הכתיבה של כל פרק באופן (מבריק) אחר וירטואוזית ממש. הפרק הכתוב כתיאור פגישה אצל פסיכולוג הוא מאסטר פיס שמדגים מה עושה או יכול לעשות טיפול פסיכולוגי (איני מכיר מקבילה לו בספרות – לא איטאלו סבבו ולא דוריס לסינג ולא פיליפ רות וכו'). לולא האריך יהושע מדי את הרומן הזה הרי שבקלות הוא היה זוכה במקום הראשון בין הרומנים של יהושע. אבל הוא מעט ארוך מדי, בטח בגרסה של 2010 שהוסיפה פרק שכלב עומד במרכזו. דווקא העריכה של 82 צדקה והפרק הזה מיותר.
4. "מר מאני" (1990) הוא רומן מעולה, כמובן. ועדיין לא לו הבכורה בעיניי (למרות שיהושע עצמו אמר חד וחלק שזה הרומן הטוב ביותר שלו). לכל היותר הוא חולק עם שלושת הרומנים האחרים שכתבתי עליהם כאן את הבכורה.
והערה כללית: למרות שבעיניי ספרים כמו "זכרון דברים", "סוף דבר" או "התגנבות יחידים" (אני מונה את בני דורו) עולים על ספרי יהושע, הרי שברור שהוא סופר גדול. וחלק ניכר מהמשיכה אל יהושע כסופר הינה התחושה שאחת לכמה עשרות דפים תתפלק לסופר איזו תובנה עמוקה על החיים, מבט רענן ומפתיע, שנובע מסך כל ישותו כמישהו עמוק וחכם יותר מהקורא. לעיתים המבט הרענן הוא על החיים בארץ, למשל ההערה האגבית ממש ב"מולכו" על אנושיותו העמוקה של מזג האוויר הישראלי (אגב, כפי שציינתי במאמרי, דווקא כפובליציסט יהושע הגיע לטעמי לפסגות גאוניות).
אנשים חכמים ועמוקים באמת שמעניין אותך לשמוע מה יש להם לומר על החיים (בכלל, בארץ) הם נדירים.
מסופקני אם מונח כעת על מדפי ושולחנות חנויות הספרים ספר שראה אור לאחרונה והוא בעל ערך רב יותר מ"חמישה רומנים קצרים" של נטליה גינצבורג.
ב"הספריה החדשה" ליכדו, בהוצאה מחודשת ובתרגום ערוך מחדש, את הרומנים הקצרים שראו אור בעבר בספרים נפרדים, והוסיפו להם כמה סיפורים קצרים שתורגמו לראשונה (התרגומים הם של מירון רפופורט, מנחם פרי ויונתן פיין). מדובר בחמש נובלות שפרסמה גינצבורג משנות הארבעים עד תחילת הששים: "הדרך אל העיר", "ככה זה קרה", "ולנטינו", "מזל קשת" ו"קולות הערב".
אני לקראת סופו של הכרך הזה ואולי, אם אוכל, ארחיב עליו בהמשך.
נקודה אחת כעת: קשה לשים את האצבע על הגדולה של הכתיבה, מלבד התחושה הוודאית שהיא נוכחת. חלק ההערכה בביקורת נחלק לשני כישורים עיקריים: זיהוי הטוב (והרע) + נימוק *מדוע* דבר מה הוא טוב (או רע). אצל גינצבורג החלק הראשון פשוט וקל: ברור שזו כתיבה מעולה, אפילו "גדולה". אך החלק השני מסובך יותר, משום שחלק מהגדולה של הכתיבה הינה פשטותה לכאורה. אין כאן ברקים ורעמים.
אבל דבר מה אחד כן אוכל לומר וזו תחושת העושר שמסבה הכתיבה. נראה שמעיין פרטי המציאות המשכנעים ששולפת הסופרת מכובעה הינו בלתי נדלה. עוד דמות, עוד ניואנס בחיי דמות, עוד פרט ריאלי שבריאלי ועם זאת בעל משקל סימבולי, ועוד אחד, ועוד אחד. יש כאן אפקט לא בלתי דומה לתחושת העושר של המציאות שנגלה ב"זכרון דברים". שם הצטברותו של העושר יוצרת אירוניה קטלנית, כי הרי כל העושר האנושי הזה חסר ערך וסופו חידלון, מקרה אחד יקרה את כולם. אצל גינצבורג האפקט פחות פסימיסטי.
כך או כך, חדוות הקריאה (גם אצל שבתאי!) נשענת גם על העושר הזה.
מה שמייחד את המסה הביוגרפית היפה שכתבה נטליה גינצבורג על צ'כוב (לעומת יצירות מונוגרפיות אחרות שקראתי על הסופר הרוסי הגדול) היא תשומת הלב הייחודית והרגישה שיש בה ליחסיו המשפחתיים של צ'כוב. המסה, שפורסמה במקור ב-1989, כתובה בגישה שאני מניח שרבים כבר לא יסכימו לקרוא לה "נשית".
"הוא מעולם לא השתחרר מהמשפחה שנולד בה. הוא היחיד מששת הילדים שכבר בילדותו קיבל על עצמו את האחריות ואת ההנהגה, ונשא בעול הזה עד יומו האחרון".
גינצבורג ערה לאור המרובה בהתנהגותו של צ'כוב עם משפחתו, אך גם לצל ביחסו החונק באהבתו לאחותו (אולי כמי שגדלה כאחות קטנה במשפחה של אחים גדולים דומיננטיים, כפי שציינה פעם, היא ערה לכך בייחוד):
"הוא [הצייר יצחק לֵוִיתָן] ביקש ממריה [אחותו של צ'כוב] להינשא לו. מריה התייפחה ארוכות, מתוך רחמים ומתוך היסוס. אנטון הניא אותה מזה. היא תהיה אומללה. מריה סירבה ללויתן. היא לא נישאה מעולם".
עוד הצעת נישואין וסירוב בגין אחיה – מגיעים בהמשך. ומעירה גינצבורג באירוניה: "אנטון התפלא על הסירוב הזה, ונהג לומר שמריה נרתעת מנישואים, מי יודע למה".
בהמשך, מריה הייתה מזועזעת מנישואיו המאוחרים של צ'כוב וראתה בהם בגידה. "היא ויתרה על נישואים כדי להקדיש את חייה לאחיה, לסייע לו, לנהל את הבית עבורו. ועכשיו בבת אחת הרגישה שנדחקה לקרן זווית".
*
"עם הזרם"/ ז'וריס-קרל הוּיסמַנס/"תשע נשמות" (מצרפתית: בני ציפר, 104 עמ').
נדמה לי שחלק מהייחוד של הנובלה היפה הזו (במקור: 1882) נעוץ בעובדה שלא ברור אם היא קומדיה או טרגדיה.
חייו של ז'אן פולַנטֵן, רווק פריזאי בן המעמד הבינוני, פקיד ממשלתי, מלאי טרדות קטנות. בראשן, היכן יאכל את ארוחותיו? המסעדות – תפלות. המשלוחים – מפוקפקים. בבישול הוא אינו מצטיין ולשאת אישה בשביל ארוחותיו – אולי מוגזם. ואולי לא?
"מהם כל הקורבנות האלה לעומת החיים המסודרים, והבילוי לעת ערב בין ילדך לרעייתך, ומזון צנוע אבל בריא לעין ערוך, והלבנים המטולאים, והכבסים הצחורים החוזרים בשעה קבועה?".
ואולי לחזור בתשובה? האם גם זה מוגזם? לחזור ולדבוק בקתוליות לא משום שנפל פחד האל על פולנטן. אלא משום ש"מה ראוי יותר מהווידוי כדי להעביר בו את הזמן […] שהרי השעמום אין לו אחיזה בלב המאמינים".
(אגב, בטקסט שמזכיר את שופנהאואר במפורש בסופו, ישנו כאן אולי הדהוד של התבונה האתיאיסטית הגאונית של שופנהאואר על כך שדקדוק הפרטים המרובים המאפיינים את פולחני הדתות השונות הוא פשוט תרופה שמצאו בני האדם נגד השעמום)
התעוקה הקיומית נפרטת ב"עם הזרם" לפרוטות קטנות, קומיות יותר מאשר טרגיות ("אהה! הכביסה, איזה כאב ראש לרווק!").
מבקר חופשי 