מבקר חופשי

פורסם ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

ביידיש, שדן מירון שולט בה ומהנה אותנו כפעם בפעם בתרגומים מספרותה, יש ביטוי הולם להבלחותיו הנוזפניות של מירון עצמו בשמי ביקורת הספרות הישראלית בהווה: קיביצער. קיביצער הוא אותו אחד שלא משתתף במשחק, אבל שופע עצות כרימון למשחקים: לא כך, שלומיאל, ההפך; ואתה שם, למה ככה?!; ואתם, התייאשתם, מה?!; ואת שם, תתאמני בבית ואז תעלי על המגרש, חצופה!
כל זאת מטיח הקיביציער במשתתפי המשחק המיוזעים ואו אז ממשיך בפיצוח גרעיניו, או, מוטב, מיטיב את הכרית תחתיו, על מנת שיוכל להשתרע ביתר נוחות ואולי אף להירדם מעט עד מחזור המשחקים הבא שיעורר בו את חדוות הנזיפה חלילה.
דן מירון הוא גדול מבקרי הספרות העברית החיים עמנו. שעות רבות של הנאה גדולה הסבה לי הקריאה בספריו וברשימותיו. אבל מזה עשרים שנה נטש מירון את הזירה הביקורתית של הספרות הישראלית המתהווה. מותר לאדם לנוח בהתקרבו לגיל הפרישה. ברור. מה גם אדם עתיר זכויות כמירון. אבל מירון ביקש לעשות מפרישתו שלו מההוויי השוטף של הספרות העברית אידאולוגיה. פרישתו שלו, פרישה דה-פאקטו גם אם לא נלוותה לה הודאה בה, כלומר פרישה דה-יורה, נתפרשה לו כפרישתה של הספרות העברית מהעולם. לכן הרהר מירון, לקראת סוף שנות השמונים, שמא ה"לוקוס" של הספרות העברית יעבור לניו יורק, כמובן, בעקבות מירון עצמו (וזה אולי הרעיון המופרך ביותר בתולדות ביקורת הספרות העברית המז'ורית); ובספרו מ-2005, "הרפיה לצורך נגיעה", בעט מירון בקונספט שעמד לנגדו כל חייו המקצועיים, קונספט הספרות הלאומית. כביכול, אם מירון, היחיד שיכול להכיל ברוחו את עיקרה ורובה של הספרות הלאומית הזו (והוא באמת כמעט היחיד), פרש מעיסוק בה – אולי גם הלאום נמוג? ממש כמו האובייקט שנמוג בהימוג הסובייקט שמכיר בו, כפי שמציעה הפילוסופיה האידיאליסטית הגרמנית.
לאחרונה, דומה, נטש מירון את נטישתו ומהרהר אולי בכל זאת יצא משהו מהמדינה הלבנטינית הקטנה שנטש. למה להסתכן? משקיע טוב מפזר את השקעותיו. הרי גם אמריקה לא במצב מזהיר… לפיכך, הוא משמר מראית עין של קשר לספרות הישראלית. מירון הוא גדול מבקרי הספרות העברית החיים עמנו אבל ספרו – שנכתב במסגרת אותו ניסיון לשמור על קשר עם הספרות הישראלית העכשווית – על "חסד ספרדי" הוא יצירה חלושה ותשושה. “חסד ספרדי" של א.ב. יהושע הוא ספר משובב נפש ופקחי, מענג מאד לקריאה ומומלץ בחום מתון, אבל הוא לא ספר חשוב במיוחד. הוא לא חשוב לא בגלל שאין מה לומר עליו ולפרש בו. הוא לא חשוב במיוחד דווקא בגלל שיש יותר מדי מה לומר עליו ולפרש בו. ולמלכודת הזו בדיוק נפל דן מירון, בפרשנות מפורטת שאינה הרבה יותר מחילוץ המסרים שטמן הסופר הפיקח למבקרים השוקקים ל"משמעויות”. אבל התחושה היא שאף אחת מאותן "משמעויות" אינה הכרחית. מסתה המפורסמת של סוזאן סונטג משנות הששים, "נגד פרשנות", כאילו נכתבה בדיוק כנגד סוג הניתוח שמציע כאן מירון וכנגד סוג הספרות שכתב כאן יהושע (סונטאג כתבה את מסתה בהקשר של שפיעה ורבייה אינפלציוניות של ביקורת מאסכולת “הביקורת החדשה” האמריקאית). "הפרשנות" הופכת כאן להיות סוג של משחק בין סופר מודע לעצמו ולמבקריו לבין אותם מבקרים; “הפרשנות” הופכת להיות סוג של פלפול סכולסטי (למען הדיוק וההגינות צריך לומר שבתוך מסתו הנוכחית של מירון חבויות כמה תובנות, שחורגות מפעילות פרשנית סכולסטית, כזו שרק נענית למכמורות שפרש יהושע למבקר או שהנן מועטות ערך כשלעצמן).
סימפטומטי שמירון סבור ש"מר מאני" הינו עידית יצירתו של יהושע, בעוד "מולכו" נופל ממנו. סימפטומטי בגלל ש"מר מאני" כמו "חסד ספרדי" הם גן עדן למבקרים, יצירות מחושבות ואינטלקטואליות לעילא; אבל העובדה הזו אינה עושה אותם ספרים טובים יותר. "מולכו" הוא ספרו הטוב ביותר של א.ב. יהושע, אף על פי שאפשר "לפרש" אותו פחות. הוא רומן טוב יותר כי יש בו משהו הכרחי, משהו פטלי, שנובע ממועקות המצב האנושי שהוא מעלה, שנדמה שגם העסיקו באופן עמוק את הסופר.
החולשה של הפרשנות המירונית ל"חסד ספרדי", שנובעת בחלקה מהיותה מאמר סיכום שקדני של "המשמעויות" החצי-גלויות שהוטמנו בספר לתועלת המבקר, הופכת את ספר הביקורת הזה לכזה שריח חריף של קידום מכירות נודף ממנו. כביכול, נחלץ המבקר לסייע במכירות ספרו של יהושע באמצעות ההכרזה, המפורטת בארכנות רבה, שזהו ספר "חשוב”.
מדי פעם, בראיונות הניתנים לרגל פרסום ספריו או תרגומיו, נוזף מירון, באופן קיביצערי כאמור, בביקורת הספרות הנכתבת בעיתונים בארץ. יש הרבה מה לשפר בביקורת הספרות העיתונאית בישראל. אבל מירון, כמדומה, אינו מבין את האתגרים הגדולים של הביקורת הזו כיום. בפני המבקרים בני הדור הזה ניצבות סוגיות מהותיות יותר ואפלות יותר שנוגעות בדברים שהיו מובנים מאליהם לבני הדור של מירון. כמו, למשל, מה זו בכלל אמנות היום? מה הכרחי בה? האם יש משהו הכרחי בה? ואולי מה שמכונה "אמנות" היום הוא פשוט המקבילה "הרוחנית" של מוצרי חברת הצריכה, כלומר מוצרים "רוחניים" שאנחנו לא ממש צריכים? האתגר הראשוני, המידי, של הביקורת העיתונאית כיום הוא למיין ולמפות לקוראים את המצאי בתוך שפע של ספרים הרואים אור. בעיה זו, ההתמצאות בשפע, היא תופעה של העשורים האחרונים, שמירון ודורו לא עמדו מולה, פשוט בגלל שיצאו הרבה הרבה פחות ספרים. זה אתגר כמעט מטפיסי – להוכיח שלא "הכל אחת", כלשונו של ברנר; שיש ספרים ראויים יותר מהאחרים בתוך הים הגדול הרוגש – הניצב היום בפני הביקורת. ביקורת כזו לא יכולה לכתוב מסה של מאה עמודים על יהושע (מלבד בעיות פרוזאיות של מקום בעיתון). אין לה זמן לכך. היא לא יכולה להישען על היהושע-יים של הדור הקודם. היא צריכה להחליט מי הם היהושע-יים של הדור הבא.
אבל את מירון ובני דורו מעולם לא עניינו יותר מדי היהושע-יים של הדור הבא וגם לא המבקרים של הדור הבא. זהו דור שלא הניח אחריו יורשים. ולא רק זאת: גם אחרי שהם נטשו את הזירה, באלה שנכנסו אליה ללא רשותם הם נוזפים מהיציע.

פורסם ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

בהקדמתה כותבת מונרו, הנחשבת (ומהיכרותי עם חלק מיצירתה: בצדק) לאחת מגדולות כותבות הפרוזה בעולם האנגלוסכסי, שספרה הנוכחי שונה מהאחרים. מונרו הקנדית, ילידת 1931, שספרה זה יצא במקור ב-2006, מסבירה: "בסיפורים אחרים שכתבתי בגוף ראשון שאבתי השראה מחומרים אישיים, אולם עשיתי בהם ככל העולה על רוחי […] בסיפורים אלה, לעומת זאת, עשיתי משהו מעט שונה, משהו שדומה יותר לכתיבה אוטוביוגרפית". ואכן, הספר שלפנינו מביא סיפורים מתולדות משפחתה של מונרו, המתחילים בסקוטלנד במאה ה-18, באזור ליד אדינבורו המכונה בספר גיאוגרפיה אחד "אזור חסר יתרונות" (מטפורה לדמויות הממוצעות המעוררות את עניינה של מונרו הסופרת), עוברים להגירתה של המשפחה לקנדה בתחילת המאה ה-19 ולתיאור קשייה החלוציים במדינה החדשה ומגיעים עד לפרקים מחייה של הסופרת.
מעברם של כותבי פרוזה לכתיבה אוטוביוגרפית הוא, אם כן, תופעה עולמית. אם כי בישראל הוא הגיע לממדים עצומים והוא, אולי, המאפיין הבולט ביותר של הפרוזה הישראלית בעשור האחרון. בעבר התייחסתי לתופעה הזו בחשדנות. היא נדמתה לי עדות להידלדלות היכולת לסובלימציה, כלומר היכולת להינשאות על כנפי הדמיון. היעדר יכולת לסובלימציה הוא גם אחד המאפיינים של הנרקיסיזם בתיאוריה הפסיכואנליטית. ההיצמדות לדברים שקרו לסופר, נראתה, לכן, כדוגמה נוספת למה שמבקר התרבות הדגול, כריסטופר לאש, כינה: "תרבות הנרקיסיזם". אבל היום איני בטוח כל כך. בין השאר בזכות מונרו, שסגולותיה הגדולות כסופרת מסירות את החשד שמדובר בנרקיסיזם פשוט. ייתכן, אני מהרהר היום, שהמעבר לכתיבה אוטוביוגרפית מבטא שידוד מערכות ספרותי, חזרה לאחור (שהיא אולי התקדמות); מעבר לפוסטמודרניזם, למודרניזם ואף מעבר לתפיסת האסתטיקה כאוטונומית ומנותקת מהחיים, תפיסתו של קאנט מהמאה ה-18. ייתכן שהמעבר לכתיבה אוטוביוגרפית מבטא חיפוש של הספרות אחר רלוונטיות, הפיכתה להיסטוריה של הפרט (כלומר, מיזוג בין ה-history וה–story). אם הכתיבה האוטוביוגרפית עוררה אצלי בעבר את החשד כי בעולם שמאדיר את ה"פראקטי" הרי שהיא מבקשת לספק את "הפרקטיות" הנחשקת באמצעות ההצדקה התועלתנית המכונה "ניסיון חיים", הרי שאותה מחשבה בדיוק נראית לי כעת לאו דווקא שלילית.
ועם זאת יש להעיר על תופעה מעניינת וכמעט מסתורית. בקובץ הסיפורים הזה אין את אותה תחושה של לכידת חיים בפלצור ספרותי, שיש בקובץ הסיפורים הכביר של הסופרת, "בריחה", שראה אור לפני שנים אחדות. הקובץ הזה, האוטוביוגרפי, פשוט פחות טוב. דווקא בסיפורים הבדויים ניכר היה יותר דופק החיים והתחושה הייתה שהסופרת לכדה משהו מטבעם החמקמק.
אולי שיאי הקובץ מצויים בתיאור יחסי מונרו ואביה, אדם עדין וחולמני שהתקשה לפרנס את משפחתו. כשאביה מספר איך כמעט מת בסופת שלגים וחשב כיצד יותיר את בני משפחתו ללא משען, שואלת מונרו הצעירה האם לא חשב גם על דברים אחרים באותה שעה הרת גורל. אביה תמה האם זה לא מספיק ומונרו המבוגרת מסבירה את שאלת אליס הצעירה: "אבל אני התכוונתי, האם לא חשב על עצמו". כמה רוך ואכפתיות של בת כלפי אביה יש באמירה הזו!
אבל ככלל חלק גדול מהנאת הקריאה כאן היא הנאה על דרך השלילה; לא מה שמונרו אומרת אלא מה שהיא נמנעת ממנו. אנו מתפעלים מהיכולת הלוליינית של מונרו לא לגלוש להבלטה עצמית מתפנקת, לקלישאות, לחוסר דיוק, לרגשנות, לאטימות, לְשֶקֶר, לגסות. אני מכנה את היכולת הזו: אצילות. האצילות הזו מתבטאת לפעמים פשוט בבחירת מילה. למשל, שימוש בביטוי "כבדת גוף" במקום ב"שמנה" לתיאורה של אישה שאחד מבני משפחת מונרו דחה את חיזורה (בגין אותה "כבדות גוף"). אין טעם, כמו אומרת מונרו, לפגוע בדמות משנה ברומן. לפעמים אותה אצילות מביאה את מונרו לדיוק מסוג אחר. כשאליס הצעירה והמעט צדקנית, לעדותה, עובדת כעוזרת בית בבית עשירים, היא מפחידה את בתם חסרת הדאגות בתיאור מפורט ומוגזם של חייהם הקשים של העניים. על התיאור המפורט והפיוטי הזה מעירה מונרו הבוגרת: "אף אחת מההצהרות האלה […] לא הייתה שקר מוחלט". שנאת ההפרזה של מונרו מביאה לכך שהיא מתעבת את הצגת הקונפליקט המעמדי באופן רגשני אך גם בהימנעותה מהלקאה עצמית מופרזת.
ישנם סופרים או ספרים שגאונותם או כישרונם הגדול הוא פוזיטיבי באופיו, כלומר הוא ניכר במה שיש להם לומר. אך ישנם סופרים או ספרים שגאונותם או כישרונם הגדול ניכר במה שהם נמנעים ממנו באנינות. ההבדל בין קנז של "התגנבות יחידים" (1986) לקנז של העשור ומחצה האחרונים, למשל, הוא שלקנז ב"התגנבות יחידים" היו דברים מופלאים לומר ואילו קנז המאוחר – הפחות טוב יש להודות – מצטיין במה שהוא לא אומר: במדידות המשפטים המהוקצעים, בהימנעות מרגשנות, במאופקות. כך גם מונרו. באצילות הזו יש יסוד מחנך: הקורא נתבע אף הוא לסכור את נהייתו הטלנובלית ואת להיטותו להפרזות.

פורסם ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

רוב הדמויות התל אביביות ב"ספארי" לא תצטרפנה למחאת האוהלים בשדרות רוטשילד. יש להן כסף. כך היא, למשל, הסופרת לוּאי קוּק, בת העשירים, או מאהבה האנמי, מיכאל בק. הבטלה היא אם כל חטאת, כמאמר הפתגם, ומי שלא יכול להרשות לעצמו לצאת כל ערב למסיבה, לממן פילגש צעירה, להסניף קוקאין או לארגן ארוחת ערב עם שף פרטי בביתו האופנתי ביפו, אולי לא יסבול גם מהקטנוניות והריקנות של החיים המתוארים כאן. גם הגר בקמן, ה"פרטי צ'יק", הגיבורה המספרת את סיפורה בגוף ראשון (חלקי רומן אחרים, למשל חייה של לואי קוק, מסופרים בגוף שלישי), שאינה אמידה כמו עמיתיה, מתעבת עניים או קמצנים. כשם שזינם של הגברים צריך תמיד לעמוד כך גם על כספומטם לגרגר.
ישנה איזו דו-פרצופיות בכתיבה ובקריאה של ספרים מהסוג הזה (וגם בכתיבת ביקורת עליהם). מין שילוב של פתיינות ויצירת גועל, הימשכות ומתיחת ביקורת. הגועל משמש לעתים כאליבי לחשיפת חומרים פורנוגראפיים; הביקורת המצקצקת של הקוראים מהולה בקנאה על החיים הטובים והסקסיים.
אבל רומן הביכורים של ג'וליה פרמנטו (הישראלית, למרות שמה המנצנץ) לא רע בכלל. יש לו קצב טוב, ארגון ופרישת החומרים המסופרים נעשו בשום שכל והחלוקה למה שנאמר במפורש ולמה שעל הקורא להסיק מוצלחת. תובנותיו הקטנות של הרומן מעניינות ודקות ("הוא רצה שהיא תמיד תהיה לצדו ותגרום לו להרגיש חכם. כי גם הוא, כמו הסובבים אותו, לא ידע אם הוא חכם או טיפש") , נימתו הסאטירית משכנעת (כמה פעמים, למשל, המספר מציין כבדרך אגב, שלואי קוק "הצטערה שאין לה משרתת"), הוא אף שנון למדי ופעם אחת אף הביא אותי לפרוץ בצחוק בקול רם. מדובר בבדיחה וולגרית במיוחד ולאלה מקוראיי שאינם רוצים להיחשף לחומרים קשים אני ממליץ לדלג שורותיים. אבל יש משהו במשפט הזה שלוכד באחת את הווייתה המיידית של הגר ואת פחדה לעבור להוויה אחרת: "תירגעי, תנשמי, מה יהיה יום אחד כשתהיי בהיריון ותצטרכי ללדת והכוּס שלך ייפתח לממדים ענקיים, כמו פיסטינג רק החוצה?" (עמ' 34). הטון של הספר לא מתריס, ייאמר עוד לשבחו. התחושה היא שפרמנטו לא מנסה להפחיד אותנו, אלא לתאר. העולם שהיא מתארת לא נראה כייפי כל כך וגם לא ממש נוראי (למעט חלק אחד, המתאר תחרות בין ברמנים במועדון על השפלת בחורות; קטע פרוזה מבחיל וחזק). זה עולם ממכר, אולי, אבל לא מהנה. גם זה הישג של הספר, תיאור של חיים הדוניסטיים סתמיים ולא מספקים.
כמה דברים בולטים בעולם המתואר. האהבה חופשית, כמו שאומרים, אבל היא תחרותית ואנוכית. ההתמכרות למותגי צריכה המצויה כאן ("אני נשכבת על המיטה לבושה בסקיני ג'ינס של קלואה ובסריג לבן של זארה"), תשוקה שעלי להודות שאף פעם לא הבנתי אותה, דומה למיניות התחרותית. גם את הגוף "לובשים" על מנת להתהדר בו. למעשה, לא ברור עד כמה הנשים בספר נהנות בכלל ממין. לואי קוק, הסופרת, מעולם עוד לא גמרה. והגר מעידה על עצמה: "חופשיה, עצמאית, פתוחה מינית. מעניין אם זה מה שכולם חושבים עלי. זה כל כך רחוק ממני". הרבה יותר מיצרי מין מצייר הספר יצרי תוקפנות, בעיקר של הגר. דוגמה אחת מרבות: "פקידים עלובים, אם לא הייתי כל כך מותשת, הייתי מפוצצת לכם את הגולגלות ודוחפת את המפתח של חדר 307 לתוך ארובות העיניים הבוהות שלכם" (עמ' 31). ואולי המאפיין המרכזי של הגיבורה הוא הקפריזיות, תנודתה התזזיתית מזעם נורא וקנאה מאכלת לרכות, רגשי נחיתות ופרצי אהבה. הגברים ברומן הזה יותר רומנטיים מהנשים, אבל התחושה היא שהסופרת חושדת ברומנטיות הזו ובאחד המקרים המוצלחים של מסירת מידע באופן לא מפורש מתברר אכן שאי אפשר לסמוך אפילו על אחד הגיבורים, בחור "רציני" ורומנטיקן-לכאורה.
מה שמונע מהרומן הזה להיות יותר מספר אלגנטי ופקחי היא היעדרה של יכולת אינדוקטיבית, כלומר לקיחת פרטי הסיפור ובניית תזה מקורית מהם. מה שהפך את וולבק לוולבק לא הייתה רק יכולתו לצייר חברה מתבהמת ומתקופפת (כלומר, נסוגה לאחור באבולוציה), אלא, בין השאר, יכולתו להסביר את הנסיבות ההיסטוריות של היווצרות החברה הזו, יכולתו להציע תזה. כאן לא נוצרת קוהרנטיות מספקת בין חלקי הרומן או בינם לבין תזת-על כלשהי. כאמור, בצד תיאור ההדוניזם, הנושא האמיתי של הרומן, בעיניי, הוא התוקפנות וחוסר היציבות הרגשית. אך אין תחושה שהסופרת עצמה הבינה שאלה נושאיה המרכזיים ו"התזה" שמבצבצת כאן קשורה להדוניזם הריקני בלבד.
אפרופו וולבק. גם עוצמת השנאה שרוחש וולבק לחברה העכשווית מסבירה את מרכזיותו. ואילו עמדתה של פרמנטו נדמית כאמביוולנטית, נגעלת ונמשכת. היא מאפיינת אמנם את גיבורתה כמי שמנסה להסתיר את קריאת ה"הצילו" ש"מתנוסס כמעט תמיד על פניה", אבל נדמה שעמדתה לא ברורה לה עצמה. כמובן, אמביוולנטיות היא עמדה לגיטימית, ואולי היחידה שניתן להצדיקה באמת בסופו של חשבון, אבל גם אמביוולנטיות אפשר להציג ביתר נחרצות.

פורסם ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

להלן כמה מרגעי השיא בקובץ הזה, בו מפנה הקולנוען (הקתולי), אנטוניו מונדה, שאלות לאינטלקטואלים ואמנים אמריקאיים, נוצרים, יהודים ומוסלמי, הנוגעות לאמונתם באלוהים וליחסם לדת. סול בלו (מאמין) אינו שש להתראיין על אמונתו: "משום שאנחנו יכולים להיות כנים במאה אחוזים רק עם עצמנו ובעצם, עם אלוהים. בראיון מה שקובע בסופו של דבר הם: נרקיסיזם, הרצון לומר משהו אינטליגנטי והדאגה לרושם שנותיר, גם כשברור שהכוונות טובות" (עמ' 28). הסופר מייקל קנינגהאם (לא מאמין) אך "חושב שכל מי שמאמין במשהו, מלבד קניות [צ"ל "בקניות" – א.ג.; על התרגום להלן], הוא גיבור" (עמ' 41). הסופרת פאולה פוקס (לא מאמינה) מוצאת בדת זכות גדולה: "לפני כמה ימים התנגשתי במקרה בשליח שבא למסור משהו. כשהתנצלתי הוא אמר לי: 'לעולם אל תבקשי סליחה. זה סימן לחולשה'. אני לא יודעת אם רצה להיות נחמד ולחסוך לי את המבוכה, אבל אני חושבת שגישה כזאת חושפת היעדר חינוך דתי" (עמ' 63). גרייס פיילי (לא מאמינה), הסופרת היהודייה, אוהבת את התנ"ך אך פחות את הברית החדשה: "נראה לי שמה שהיה עַד לאותה נקודה מסע מופלא של הגדרה והגדרה עצמית הופך למשהו תעמולתי" (עמ' 99). סלמאן רושדי (לא מאמין), מאמין עם זאת בנשמה מסוג מסוים: "אני מאמין בנשמה בת חלוף" (עמ' 112). המשורר בן האיים הקריביים וזוכה הנובל, דרק וולקוט (מייד יוסבר), עונה לשאלה האם הוא מאמין באלוהים באופן הבא: "אני מאמין שאני מאמין" (עמ' 131).
אנחנו ב-213 מילים בתוך הביקורת ומניתי את רוב רגעי השיא בקובץ. חסכתי לכם את קריאתו. הלא תסכימו איתי: ספר שאפשר להביא את רוב רגעיו החשובים בחצי ביקורת – אין טעם לקוראו בשלמותו. זה אינו קובץ גרוע או שטחי, אם כי הוא גם אינו מעמיק במיוחד. הנקודה היא שרוב הרעיונות בראיונות הן וואריאציה על הגדרתו של טולסטוי את הדת. ב"ווידוי" שלו הגדיר טולסטוי את הדת בפשטות: דת היא ביטוי היחס שחש האדם לקוסמוס, ביטוי היחס בין הסופי לאינסופי. זה רעיון עמוק המבוטא בפשטות טולסטויאנית אופיינית. אינני צריך לקרוא חזרות רבות עליו, דוגמת זו של טוני מוריסון (אגנוסטית): "אנחנו חשים שאנחנו יחידי סגולה ואכן אנחנו כאלה בדרכים שונות, אבל אנחנו חשים גם שאנחנו חלק ממשהו גדול יותר שאיננו יכולים לחוש כלפיו אלא נוסטלגיה" (עמ' 95).
יש לטעמי עניין בספר הזה. אבל הוא לא מצריך או מצדיק את קריאתו. עניין אחד הוא עצם הופעתו. אחרי מאות שנים של קרבות מאסף, הדת נמצאת היום באופנסיבה, הדת חזרה ובגדול, אם לנקוט לשון חולין. הניו-אייג', על כל גווניו, יש לזכור, הוא הרי סוג של תחייה דתית. בניגוד לנביאי כפירה כריצ'רד דוקינס, אני (לא מאמין) לא בטוח שזה דבר רע. העולם החילוני-ליברלי-אבולוציוני של דוקינס, על "הישרדות המותאמים ביותר", מזכיר לי יותר מדי את אותו שליח שנזף בפאולה פוקס: "לעולם אל תבקשי סליחה. זה סימן לחולשה".
אבל חזרתה של הדת היא כבר מן המפורסמות. מה שמקורי יותר באשר לקובץ הזה (שוב, בלי צורך לקוראו) הוא הפנייה לאנשי רוח, ובמיוחד לסופרים, המהווים את רוב הנשאלים (12, בצדם ארכיטקט, שלושה בימאי קולנוע, שחקנית והיסטוריון). האם לא רק הדת חוזרת? אלא גם דמות הסופר-האינטלקטואל? מעניין שרבים מהכותבים מציינים את האמנות כדתם. גם זו אמירה שמזמן לא הושמעה, או לא הושמעה בכזה חוסר התנצלות. כך פראנזן: "הדת שלי היא ספרים ובשבילי המאמינים הם אנשים שקוראים, ועובדה עצובה היא שאני פשוט לא מעוניין באנשים שאינם קוראים, אלא אם כן מתחשק להם להמיר את דתם לזו שלי" (עמ' 72). והנה הסופר ריצ'רד פורד, באמירה לא פחות מפתיעה: "הדת שלי והסיבה שלי לחיות מצויות באמנות. אני רוצה לצטט מדבריו של וואלאס סטיוונס: 'בעידן של חוסר אמונה המשורר הוא שצריך להעניק את הסיפוק של אמונה במקצב ובסגנון שלו'" (עמ' 57). האם הקובץ מבטא את חזרתו של הסופר כאוטוריטה רוחנית ואת חזרתה של האמנות כעיסוק רציני? ישעיהו ברלין טען פעם כי ההשפעה האדירה שזכו לה הסופרים ברוסיה של המאה ה-19 נבעה מהצנזורה הצאריסטית. כל הדיונים החשובים – הפוליטיים, הפילוסופיים, הכלכליים, החברתיים – לא יכלו להתנהל בחופשיות והתקבצו אל הספרות. כך הפכה הספרות הרוסית של המאה ה-19 למה שהיא. האם חדירתו המסיבית של השוק לתחומי האמנויות, התמסחרות לה נופלים בעיקר אותן אמנויות שמצריכות סיכון גדול של הון ראשוני (הטלוויזיה והקולנוע, למשל), האם דילול השיח הציבורי (קשייה של העיתונות המודפסת ורדידות החדשות בערוצים המסחריים, למשל), יוצרים אפקט דומה לצנזורה הצאריסטית? האם, לפיכך, בספרות הולכים ומתנקזים הדיונים הרציניים של החברה? והאם, בהתאם לכך, הסופרים חוזרים ומקבלים מעמד שכבר עשרות שנים לא היה להם (מקרה פראנזן, לפחות, מוכיח שכן)? אלה אפשרויות מרחיקות-לכת ולא סבירות אמנם, על רקע המצב התרבותי העכשווי, אבל הקובץ הזה מציע שאולי אלה אפשרויות לא לגמרי מופרכות.
בכל אופן, עדות סותרת לאפשרות ההיפותטית הזו של יחס רציני מחודש לתרבות מספקת הגרסה העברית. התרגום מרושל מאד. ההתרשלות מתחילה ממש בפתיחה. האם הקובץ מתורגם מאנגלית, כפי שמצוין בפתיח, או, כפי שמצוין באותו עמוד ממש, מהקובץ האיטלקי ("Tu Credi?"). חלקים גדולים בספר כתובים באנגלית מעוברתת (השמטת ה"א הידיעה, למשל). בהוצאת "עם עובד", בה במיוחד, רצוי שג'ונתן פראנזן לא ייקרא, בפמיליאריות שאינה במקומה, "יונתן פראנזן".