מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

יצירות עבר "קלאסיות" יכולות לעניין אותנו בשתי דרכים. האחת, כמו כל ספר עכשווי שנופל לידינו, בגלל ההנאה מהאיכויות האסתטיות שיש בהן. השנייה, גם ללא הנאה כזו, מהתוודעות ליצירה שהייתה לה חשיבות היסטורית ומהאור שההיכרות אתה מטיל על תקופתה ועל תולדות הספרות. לעתים, יצירות של אותו סופר "קלאסי" עצמו יכולות להיקרא בשתי דרכים שונות. את "האדום והשחור" של סטנדל מ-1831 קראתי לא מזמן בשנית בהנאה והתפעלות עזות, בהנאת קריאה "סתם", ואילו את "מנזר פארמה" שלו מ-1839 המשכתי לקרוא עד תום רק משום חשיבותו ההיסטורית כיצירה "קלאסית".

את "ליזה המסכנה" תכננתי לקרוא באופן השני משני האופנים שהוזכרו. על ניקולי קרמזין המחבר (1766-1826) שמעתי בעבר לא מעט. למשל, אצל ד.ס. מירסקי בספרו, הקלאסי בעצמו, "היסטוריה של הספרות הרוסית". שם מציין מירסקי כי קרמזין היה הדמות הספרותית הבולטת של דורו בספרות הרוסית. לפי מירסקי, קרמזין היה הסופר הרוסי הראשון שהעניק תשומת לב לליטושה של סיפורת למדרגת אמנות. אבל אותו מירסקי עצמו גם טוען שם כי ערכן של יצירותיו של קרמזין בסיפורת זעום. קרמזין היה פרשן ומתווך תרבות דגול, טוען מירסקי, הוא היה המתורבת ביותר בבני זמנו והכותב האלגנטי ביותר, אבל הוא לא היה בעל מוח יצירתי ולכן הישגיו בסיפורת אינם משתווים להישגיו כהיסטוריון. יצירתו הספרותית, פסק מירסקי לפני 100 שנה, אינה נראית לנו מרשימה כיום.

אבל הקריאה בפועל בארבע היצירות המרכזיות שכונסו כאן (והמופיעות לראשונה בעברית) התגלתה כמהנה ברובה גם בקריאה "פשוטה", קריאה "סתם", כלומר באופן הקריאה הראשון. נִשמתי לא נעתקה ממפגש עם יצירת מופת חיה ובועטת אבל חן וקלילות ורגש רבים נלווים ליצירות בקובץ.

הקובץ נפתח בנובלה מפורסמת מאד של קרמזין מ-1792, "ליזה המסכנה". את הצגתה מלווים לעתים בהתנצלות על היותה "סנטימנטלית", כלומר אופיינית ל"עידן הסנטימנטלי" בה נכתבה (בדומה ל"ייסורי ורתר הצעיר" בתרבות הגרמנית, למשל, כפי שמוצג בכריכה האחורית).

ואכן, לכאורה, הסיפור על האיכרה היפה ליזה שמפותה בידי האציל אראסט ואחר כך נזנחת על ידו ובשל כך מתאבדת נשמע בתקציר כזה לא מעניין במיוחד. אבל בפועל הקריאה ביצירה מהנה ומרגשת. ליזה מתוארת בחום לב ובעדינות וברעננות לא קלישאית. ואילו אראסט, המפתה, גם הוא מתואר באופן חי ורגיש: הוא אינו אדם רע, מדגיש קרמזין, אלא להיפך "טוב מטבעו", רק שהוא "חלש-אופי וקל-דעת". הוא באמת מתרשם מאד מליזה, אבל חובותיו הכספיים דוחפים אותו להינשא לאישה עשירה.  זאת ועוד: התערבותו המודגשת של המספר החיצוני בסיפור היא אמצעי ספרותי שמגייס את מעורבותו הרגשית של הקורא. הפתיחה הארוכה בה מתאר המספר את הסביבה בה חיה ליזה ובה הוא נוהג לשוטט היא דוגמה בולטת לתיווך של המספר שמושך אותנו, הקוראים, אל סיפורו. אגב, מעורבותו הבולטת של המספר "הכל יודע" אך בעל האישיות העצמאית בסיפוריו של קרמזין, היא אולי החוליה שהובילה למספרים "הכל יודעים" המוטרפים של גוגול (ואולי קרמזין הוא חוליית הקישור בין לורנס סטרן ו"טריסטרם שנדי" שלו, שמוזכר כאן כמקור השפעה על קרמזין כמה פעמים, לגוגול?).

הנובלה המפורסמת השנייה שמצויה כאן, "נטליה בת הבויאר", פחות הרשימה אותי, אבל השלישית, "אביר זמננו", הציגה שוב רגשות רעננים בצד ארוטיות חריפה למדי (אהבת אישה בוגרת  וילד יתום שמלוּוה ברגשות מיניים עזים משני הצדדים). את הקובץ חותם מבחר מצומצם של מכתבים מיצירה מפורסמת אחרת של קרמזין: "מכתבי הנוסע הרוסי". אלה מכתבים שכתב קרמזין ממסע שערך באירופה בין 1789 (איזו שנה גורלית לצאת למסע באירופה!) ל-1790. מירסקי כותב כי "מכתבי הנוסע הרוסי" היו מעין התגלות לקהל הקוראים הרוסי: התגלותה של רגישות נאורה, קוסמופוליטית, והתגלותו של סגנון חדש. אבל גם כיום המכתבים (אלה שנבחרו פה לפחות) כתובים בקלילות עיתונאית משובחת, בתארם את תלאות והרפתקאות המסע לחו"ל. ורב עניין עד מאד הוא המכתב האחרון במקבץ כאן, המתאר את פגישתו בקניגסברג של קרמזין המעריץ בן ה-23 עם הפילוסוף עמנואל קאנט בן ה-65 שתהילתו נודעת בכל אירופה. הנה לנו המודל ל"רשימות חורף על רשמי קיץ" של דוסטוייבסקי.

למעשה, מה שהופך את הקריאה בקובץ למומלצת הוא השילוב בין הנאת הקריאה "סתם כך" להנאה האינטלקטואלית יותר של קריאה ביצירה שחשיבותה ההיסטורית היא גדולה. כי מאלף, למשל, לראות ביצירה של קרמזין כיצד מתלכדים ניצני הרומנטיקה כתנועה ספרותית עם ניצני הלאומיות כתנועה פוליטית. אהבתה של ליזה לאראסט בתיאור של קרמזין, לשם הדוגמה, באה בו זמנית הן להלל את טיבם ועוצמתם של חיי הרגש והן למחות על החלוקה המעמדית הנוקשה שלא מאפשרת לליזה ולאראסט להתאחד כזוג באופן רשמי. "גם איכרות יודעות לאהוב!" גורס המספר בציטוט מפורסם שחשיבותו הסוציאלית והלאומית ברורה. באופן דומה גם אהבת הטבע של הרומנטיקה מתלכדת כאן עם אהבת הטבע הרוסי באופן ספציפי, כלומר עם הלאומיות. ואילו עניינו של קרמזין בהיסטוריה הרוסית (הוא כאמור היה גם היסטוריון חשוב והעניין ההיסטורי נוכח גם בנובלות) גם הוא תמה רומנטית ולאומית בו זמנית.

סטנדל ב"האדום והשחור" שהוזכר לעיל כותב שהרוסים מפגרים תרבותית 50 שנה אחרי אירופה המערבית. קרמזין, שב-1792, כשהוא כותב את "ליזה המסכנה", עוד מושפע מסמואל ריצ'רדסון והרומן "פמלה" שלו (מ-1740) ומרוסו (שנפטר ב-1778) והאלהת הרגשות שלו, כמו מדגים זאת. אבל אף על פי שקרמזין כותב כ-50 שנה לפני שהפכה הפרוזה הרוסית לפרוזה המעניינת ביותר והמובילה באירופה (החל מגוגול ובייחוד בדור הבא של טולסטוי, דוסטוייבסקי, טורגנייב גונצ'ארוב) יצירתו, המובאת כאן בתרגום מצוין, מעניינת ומהנה.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

"המיועד" של חיים פוטוק ראה אור לראשונה ב-1967. הספר הפך לרב מכר גדול (הוא מכר עד היום יותר מ-3 מיליון עותקים) והוא אף נחשב לקלסיקה יהודית-אמריקאית ומוזכר בנשימה אחת עם פיליפ רות, ברנרד מלמוד וסול בלו.

ואכן, הרומן הזה, שרואה כעת אור בתרגום חדש ומוצלח, הוא ספר טוב מאד. לא תמיד הסיבות לכך שספר הוא ספר טוב קלות לאיתור וכמעט תמיד הסיבות לכך שספר טוב הוא טוב פחות מעניינות מקריאת הספר עצמו. אנסה, לפיכך, בקיצור לאתר ולמנות את מעלות הספר ואחר כך אפנה לנושא לכאורה שולי, דבר מה שאין בספר, אבל שנראה לי מעניין.

"המיועד" מתאר חברות בין שני נערים יהודים-אמריקאים (נערים שהופכים במרוצת הספר לגברים צעירים) שחיים בברוקלין בשלהי מלחמת העולם השנייה והשנים שאחריה. המספר, ראובן מלטר, הוא בן למשפחה אורתודוכסית מודרנית, ואילו חברו, דני סונדרס, הוא בנו של אדמו"ר העומד בראש חסידות פנטית למדי (ביחסה להשכלה הכללית, לציונות ולדקדוקי המצוות).

קצב מסירת העלילה בידי פוטוק מרשים, אין רגע משעמם בגלילת הסיפור הזה ומצד שני הוא מסופר ביישוב הדעת ולא בתזזיתיות. נסיבות ההיכרות בין שני הנערים הפותחות את הרומן מעניקות לפתיחה הזו הן פלסטיות מרשימה, הן הדגמה מרומזת ומעודנת של הנסיבות הכלליות בתוכן מתרחש הרומן והן קומיות מרפרפת. זאת משום שהנסיבות הן משחק בייסבול שנערך בין הישיבה המודרנית שלה שייך ראובן לישיבה החסידית האדוקה של דני. בגלל המלחמה שברקע שאפו המורים בישיבה של המספר "להוכיח לגויים שכושרם הגופני של תלמידיהם אינו פחות מכושרו של כל תלמיד אמריקאי אחר". וכך, באמצעות משחק בייסבול, משחק אמריקאי כל כך, אותו משחקים בחורי ישיבה ברוקלינאים חיוורים וענוגים, מוסר לנו הסופר רבות על נסיבות הזמן והמקום בדרך עקיפין אלגנטית שהיא גם הומוריסטית. במרוצת המשחק, דני, הנער החסידי האדוק המבקש להלום באפיקורסים מהישיבה האורתודוקסית מודרנית, משלח חבטה אדירה לעבר ראובן עד שהלה נזקק לאשפוז. כדור הבייסבול המנפץ את משקפיו של ראובן קולע גם את השניים השונים כל כך זה מזה זה אל זה.

בהמשך הרומן, עם התהדקות החברות בין השניים, אנו למדים עוד על חייו של דני. דני הוא עילוי שמיועד (מכאן כותרת הרומן) להחליף את אביו על כס האדמו"רות. אבל דני נמשך ללימודי חול והוא יודע שקרב רגע העימות שלו עם אביו, עת יבשר לו על רצונו ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטה ולהפוך לפסיכולוג. דני לא רוצה "לחזור בשאלה", אלא לנהל אורח חיים של יהודי אורתודוקסי מודרני, בדומה לחיי חברו ראובן, אבל החסידות אליה הוא שייך כה מסוגרת ואביו הוא איש עקרונות כה נוקשה (ועם זאת הוא דמות מרשימה ובצד רתיעה עזה מעוררת גם כבוד כלפיה; וגם זה הישג של הסופר) שההכרזה על רצונו משולה להטלת פצצה.

פוטוק חושף אותנו לזירה לא מוכרת כל כך בספרות היהודית-אמריקאית ובעצם חושף לקוראים שתי זירות לא מוכרות: העולם האורתודוקסי-המודרני (שמקביל לציונות הדתית בגרסתה היונית מבחינה מדינית במציאות הישראלית; אביו של ראובן, הפעיל הציוני, סולד מפעולות הטרור של האצ"ל) והעולם החסידי. עלילתו ממוקמת בתקופה דרמטית ליהדות אמריקה, תקופה שמצד אחד הגבירה את תהליך האמריקניזציה שלהם (תיאור הבכי של תלמידי הישיבה עם התקבלות הידיעה על מותו של רוזוולט מבטא זאת) ומאידך גיסא הדגישה את הגורל היהודי הנבדל, בעקבות התקבלות העדויות על גורל יהודי אירופה, שלהן מגיבים חלק מיהודי ארה"ב בתמיכה עזה ונמרצת בציונות וחלק בהתכנסות והחלטה נחושה לשקם את עולם התורה היהודי שנחרב. וכל זה, כאמור, מסופר בקצב מעולה, ברגישות פסיכולוגית, באיזון נכון מבחינה אסתטית בין סיפורי הדמויות השונות ופרישת העולמות השונים.

זה גם ספר "נקי", כמו שמכונות בחוגים הדתיים יצירות אמנות שאין בהן התייחסות ישירה למיניות. כאן אין מיניות כלל. ויש לזכור שהגיבורים הם נערים וגברים צעירים ויש לשער שהנושא חלף בראשיהם. ההיעדר של המין אינו מגרעה במקרה הזה, חשוב לי להבהיר. זה לא הנושא של פוטוק. הנושא שלו הוא ידידות בין-גברית של שני נערים דתיים מרקע דתי שונה; הנושא הוא הצגת הידידות והצגת הרקעים השונים. כשחושבים על זה: ידידות בין-גברית היא נושא מועדף על כותבים דתיים אורתודוקסים בדיוק בגלל שהיא מאפשרת דרמה ועלילה "נקיים". וכאן אף מוחרף ה"ניקיון" בכך שלא רק חברות בין-גברית נמצאת במרכז הספר, אלא גם שני אבות, אביו של ראובן והאדמו"ר, ניצבים במרכזו, ואילו האימהות נעדרות מן הספר (אמו של ראובן נפטרה זה מכבר ואמו של דני היא דמות שולית שבשולית ברומן).

למעשה, המיניות מוזכרת כאן בדרך עקיפה ומרומזת מאד. דני נמשך מאד לפרויד. אך הוא קורא בו בזעזוע, מבלי שהמחבר יסביר לנו בדיוק ממה הוא מזדעזע. באוניברסיטה משכנע מרצה חריף שכל את דני לזנוח את פרויד ולעסוק בפסיכולוגיה ניסויית. טענותיו נשענות על הטענות הידועות על כך שהפסיכואנליזה אינה מדעית. אבל, לדעתי, בלא מודע של הטקסט (אם ניתן להשתמש כאן בביטוי הפרוידיאני הזה), "הגמילה" של דני מפרויד, היא גמילה מתפיסה שהמיניות ניצבת בתשתית האישיות (כפי שפרויד אכן גרס). התפיסה הזו של פרויד הרתיעה ומרתיעה חוגים דתיים ושמרניים שלעתים מתקיפים את פרויד בטענות אחרות (ולגיטימיות; על אי מדעיותו של פרויד, למשל) בעוד התנגדותם נובעת מטעמים אידיאולוגיים ופסיכולוגיים.

הספר הטוב הזה הוא ספר "נקי", כלומר נטול פרוידיאניות. ובכך הוא שונה דרמטית מספריהם של חלק ניכר מהכותבים היהודים אמריקאים הבולטים בני דורו של המחבר.

פורסם לראשונה, בקיצורים ושינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

האם אירועי השבועות האחרונים (ובכלל, אירועי השנים האחרונות) מבטאים תהליך חשוב של חיטוי והיטהרות ביחסי גברים ונשים, תהליך של "ניקוי אורוות", שאחריו עתידים היחסים האלה לעלות ולפרוח? האם לאחר שימוגרו ההטרדות המיניות, וקל וחומר התקיפות המיניות (וחשוב להבחין בין רמות שונות של פגיעה מינית; אין דין אונס כדין שריקה אחרי בחורה ברחוב, אם כי שניהם התנהגויות פסולות), תיפתח הדרך ליחסים שוויוניים והרמוניים בין המינים? או שמא תהום כרויה בין המינים, וגם לכשימוגרו תופעות בזויות של כפייה, ניצול והטרדה (על חומרתם השונה), היחסים בין המינים לא יהיו לעולם סוגים בשושנים?

ב"ערות", אחת ההצלחות המו"ליות הבולטות של השנה האחרונה, נרמזת האפשרות הראשונה, האופטימית.

"ערות" – עשרים ושלושה המונולוגים הנשיים הכנים שנושאם מיניות, שאותם הקציעה ולמעשה כתבה במקצוענות תמר מור סלע ("ידיעות ספרים", 293 עמ') – מלוּוה בארומה עזה של מה שניתן לכנות "שיח השחרור", כלומר בארומה אידיאולוגית פמיניסטית. אני משתמש במילה "ארומה" (כלומר דבר מה אוורירי ונלווה) כי הספר בהחלט לא מגמתי או צדקני, הוא ישיר וענייני (מלבד זה שהוא גם בעל חשיבות מסוימת). אבל יש אכן איזו לוויית-מסר פמיניסטית לקובץ. ההתעוררות אליה מכוונת כותרת הקובץ (הכותרת נשענת כמובן גם על שימוש אירוני ב"ערה?" הרווח בישראלית המדוברת; אגע בזה בהמשך) היא גם תודעתית-פוליטית: קריאה לפיתוחה של מודעות לזכויותייךְ ליהנות ממין וגם לזכויותייךְ להימנע ממנו כשאת אינך חפצה בו (לדעתי, אגב, חלק מההסבר להתקבלות המרשימה שלו, נובע מכך שהספר נתפס כ"חשוב". ודוק: לא המין כשלעצמו, אלא שחרור המיניות הנשית המדוכאת. בישראל בעידן הפוריטני הנוכחי, כך נדמה לי, הלגיטימציה לעסוק במין צריכה לעבור דרך תימת הקורבנוּת).

אבל הכותרת "ערות" אינה מרמזת רק לקריאה להתעוררותה של תודעה פוליטית-פמיניסטית, הכותרת שולחת את קוראי הקובץ לעוד משמעות שקיימת בה. זאת משום שחלק לא מבוטל מהנשים שמרואיינות בקובץ קשורות לאידיאולוגיה "ניו אייג'ית" כזו או אחרת. ה"ערות" מהכותרת, לפיכך, מרמז גם על התעוררות רוחנית. כעת, אם יש תו משותף לאידיאולוגיות ה"ניו אייג'" השונות הרי שהוא חוסר היכולת שלהן לקבל את זה שהקיום הוא טראגי (בחלקו, לכל הפחות) ולא פתיר. בהתאם לכך, חלק נכבד מהמרואיינות (אם כי לא כולן), מתארות תהליך של התקדמות חיובית בתפיסת המיניות שלהן, העמקה והבנה גדלות והולכות עם ההתבגרות, פיוס עם הגוף שבא עם התבונה והגיל וכו'.

לפמיניזם ולניו-אייג' יש מן המשותף בהקשר הזה. והמשותף הוא האופטימיזם. לו רק יוסרו המכשולים החברתיים והתרבותיים, גורס הפמיניזם, לו רק נתעורר לתודעה גבוהה ומלאה יותר, גורסות תיאוריות ניו אייג'יות, הרי שהחיים יהיו נפלאים. המעוות יוכל לתקון.

אבל את החיים לא תמיד אפשר לתקן. כך, ובמיוחד כך, בנושא המין: שיא העונג שהנו גם שיא הכאב. ההנחה האופטימיסטית היא שהמין הוא נהדר ורק סידורים חברתיים קלוקלים או מגבלות אישיות הפיכות הפכו אותו לכאוב. אבל כדאי להזכיר שהמין מעצם טיבו ספוג באמביוולנטיות מכל מיני סוגים. ולמה? כי אתה חשוף בו, כי אתה תלוי בו באחר, כי אתה מתחרה בבני מינך על תשומת לבו של המין השני, כי אתה לא מספיק יפה (סימפטומטי שהתחרות התוך-מינית ונושא מידת האטרקטיביות המינית כמעט לא נוכחים ב"ערות"!), כי אתה מזדקן, כי אתה (בהיותך לפות תשוקה) פתאום לא בן חורין על חייך, כי אתה בעל צרכים סותרים, כי גברים ונשים הם בעלי צרכים סותרים, כי המין חשוב כל כך לערך העצמי השברירי שלך (חלק מההנאה המינית היא הנאה נרקיסיסטית בטיבה, הנאה מעצם הבחירה בך; וגם הנושא הזה לא נדון כמעט כלל ב"ערות"). המין הוא נושא טעון ולעתים כאוב לא רק בגלל "הפטריארכיה" או היעדר "מדרגה רוחנית" גבוהה, הוא טעון וכאוב כי כזה הוא.

——-

גישה טראגית ליחסים בין המינים מצויה בשני ספרי פרוזה שכתבו בשנים האחרונות שתי נשים ישראליות ושמתמקדים במיניות הנשית וביחסים בין המינים מנקודת ראות נשית.

"פתח גדול מלמטה" ("בבל" 224 עמ') של הפסיכולוגית והסופרת אסתר פלד עוסק ביחסיה של אישה לא צעירה עם מאהביה. היחסים כאובים, מתסכלים, אבסורדיים לעתים. הספר כתוב בטון של ייאוש עליז מלהג שנראה לי מעט מאולץ, בקורט קסטל-בלומיות שאינו אהוד עלי גם במקור, אבל לאסתר פלד יש מבט מטפיזי על היחסים בין המינים שנעדר מ"ערות" (כמו גם שכלולים בספרה כמה נתחי חיים מדממים). המספרת של פלד היא בעלת יכולת פילוסופית עקרונית, היא מבקשת להתבונן ביחסים בין המינים, היחסים המתסכלים בין המינים, במבט "מבחוץ", מבט שיאפשר גם הבנה מלאה שלהם וגם את היכולת להתנתק, את היכולת להתנזר. יש כאן נימה בודהיסטית (הבודהיזם האותנטי, שהנו פסימיסטי, כמדומה, לא זה הניו אייג'י האופנתי, המעורב בליברליזם מערבי אופטימיסטי): המין הוא המשדל הגדול לַקיום, לַקיום מסב הסבל, ולכן התנתקות מהמין היא שחרור מהקיום, ולפיכך שחרור מסבל. ההכרה אצל פלד היא טראגית: "אהבה וזוגיות זה לא כל כך פשוט, זה מעבר ליכולת של המין האנושי".

"ספר הגברים" ("כתר", 208 עמ') של ננו שבתאי בנוי על תיאור שיטתי של יחסיה של המספרת עם הגברים בחייה וגם הוא מבטא ייאוש מהיחסים בין המינים. הכישרון הספרותי של שבתאי מובהק. הספר כתוב בסגנון מובחן (חלקו, למשל, מחורז) והנימה הסאטירית הכאובה שבו טבעית, חומצתית ומשכנעת. אם כי הוויתור על עלילה אחת לטובת "תיאורי מקרה" (של גבר אחר גבר) הופך את הספר בשלב מסוים למעט מונוטוני.

ויש בספר הזה בהחלט גם שנאת גברים. שנאת גברים שמעניקה לו אופי וכוח, שנאת גברים שמזכירה מעט את זו של אלפרידה ילינק.

——-

שנאת הגברים שיש בספר של שבתאי היא חלק מרוח התקופה. אני חושב שאנחנו נמצאים ברגע של שפל ביחסים בין המינים, רגע של חשדנות הדדית, בדלנות ולעומתיות. כך, למשל, בין העמדות הרבות המוצדקות הנשמעות נגד כפייה וניצול והטרדה מיניים (ושוב אדגיש את חשיבות העמידה על ההבדלים בין רמות שונות של עוולות) נשמעות גם עמדות שמבטאות לכל הפחות אי מתן לגיטימיות למיניות גברית (שאינה פוגענית) ולעתים פשוט שנאת גברים.

סדרת הספרים של אלנה פרנטה, למשל, שחבה את הצלחתה, קודם כל, לכישרון הגדול של הסופרת, קולעת גם לרוח הזמן בהעמדתה במרכזה חברות בין-נשית, sisterhood, תוך פרישת שלל התעללויות והתעמרויות והתאנויות של גברים לנשים, כאלה שנעות מהכאה ואונס עד אטימות וגסות במיטה. הן אלנה והן לִילה, צמד החברות, מביעות ביצירה את הסתייגותן מהחדירה הגברית כשלעצמה, ולילה (בכרך השלישי) אף טוענת שאינה נהנית באמת ממין, "המטרד של ההזדיינות", כלשונה.

כך שבספריה של פרנטה – כמו בזה של שבתאי – יש אבק (ולפעמים יותר מאבק) של שנאת גברים. ואפילו בספר בעל הגישה הפילוסופית-טראגית שהוזכר של אסתר פלד מתבטאת הלעומתיות והבדלנות של רוח התקופה כאשר המספרת מתרצת את אי רצונה למצוץ בכך שנשים נדיבות מינית מבוזות בתרבות כ"נותנות". לגיטימי לא לאהוב לרדת, כן? אבל לא צריך לגרור איתךְ לשם כך את התיאוריות המגדריות הלוחמניות.

אבל "ספר הגברים" (וקל וחומר פרנטה) מספק הזדמנות להזכיר את ההבדל שיש, או רצוי שיישמר, בין יצירה ספרותית לאמירה חוץ ספרותית. הפתיחה הארסית של שבתאי, משיאי הספר שלה, קרויה "גברים כבני אדם" והיא ספוגה באירוניה. האפקט הקומי של הפתיחה נשען על כך שהמספרת רוצה לומר בעצם שגברים אינם בני אדם, אלא כלבים, אבל היא יודעת שזה לא לגיטימי ולכן היא מדגישה את מה שהוא מובן מאליו: "גברים הם בני אדם. בני אדם הם סוג של חיות אבל אומרים שמפותחים יותר. זה נכון שלפעמים גברים הם שעירים מאוד, אבל אף פעם לא כמו כלבים" וכו'. הכתיבה הסאטירית בשני עמודי הפתיחה הללו מזהירה. כעת, ברור שבאקלים הנוכחי לא יכול היה להיכתב טקסט סימטרי לזה של שבתאי של גבר שכותב על נשים. אני חושב שזו טעות ולא רק משום שאם לננו שבתאי מותר מדוע לא יהיה מותר לגבר וכו' – אלא זו טעות עקרונית. רגשות זעם של גברים על נשים ושל נשים על גברים הם טבעיים ומובנים לאור התלות בין המינים ולאור השוני ביניהם, וטוב שבכתיבה ספרותית (להבדיל ממאמר פובליציסטי ש"ישכנע" שגברים או נשים הם כלבים או כלבות), שמראש יש בה דבר מה סובייקטיבי (וכך גם הקורא תופס אותה), והיא נאמנה גם לערכים אסתטיים ולא רק ל"אמת", ישנה אפשרות לניקוז של הרגשות האלה. מה גם שרגשות עזים כאלה יכולים להוליד כתיבה ברמה ספרותית גבוהה, בניגוד לרגשות "מאוזנים" ו"שקולים" ו"נאורים" יותר (אם כי, אעיר, שחלק מההערצה שלי ל"מחברת הזהב" של דוריס לסינג, אחת מהסיבות לכך שזו אחת מקומץ יצירות מופת של המחצית השנייה של המאה העשרים, נובע מהחתירה המרשימה שלה לאובייקטיביות בנושא טעון כל כך כמו היחסים בין המינים).

——

מקור ההשראה הישיר לכותרת של הקובץ "ערות" הוא השימוש בישראלית המדוברת ב"ערה?". ישנו כאן שימוש אירוני במטבע הלשון הזה. אבל מדוע בעצם "ערה?" הפך למטבע לשון ולא "ער?", מדוע, כפי שמשתמע ממטבע הלשון הזה, הגבר הוא המשדל והמחזר למפגש מיני ולא האישה? חלק מהשיח הפמיניסטי האופטימיסטי, שגם בא לידי ביטוי בקובץ "ערות", רואה בכך עניין תרבותי. כשסוף סוף תשוחרר המיניות הנשית עתידים גברברי ישראל לקבל מיליוני ווטסאפים בשעות לילה מכושפות מנשים מבושמות קלות או כלוט ובהן המילה "ער?".

האמנם?

באחד המונולוגים בקובץ "ערות" מעירה כבדרך אגב אחת המשתתפות "זאת לא בעיה לאישה למצוא עם מי לשכב". ההערה האגבית הזו קשורה להבדל אדיר בין המינים ש"ערות" לא נותן עליו את הדעת (ואולי גם נשים רבות בכלל). הגבר הוא זה שצריך לצאת ולחפש את המין, לגבר המין הוא כן "בעיה" (כדאי להזכיר כאן את משפט הפתיחה הגדול של "חרפה" של ג"מ קוטזי: "לגבי גבר בגילו, בן חמישים ושתיים, גרוש, הוא פתר את בעיית המין לא רע, לדעתו"), לגבר שצריך לצאת ולחפש את המין ש"נמצא" אצל האישה. ומשום כך: הגבר, בדרך כלל, הוא זה שמסמס "ערה?" בתקווה למין לא מחייב בשעת לילה מאוחרת ולא האישה. לגבר גם קל יותר להפריד בין מיניות פר-סה למיניות בתוך קשר או כזו המלווה ברגש, קל יותר מאשר לנשים. כמה מהנשים ב"ערות" מקוננות על הקושי שלהן לערוך הפרדה כזו וחלקן מייחסות גם אותו ל"תרבות". אבל ספק גדול בעיניי אם זה עניין "תרבותי" גרידא. הטענה של הפסיכולוגים האבולוציוניים בסוגיות האלה משכנעת מאד. המשמעות הדרמטית השונה של כניסה להיריון עבור הגבר ועבור האישה חרצה אבולוציונית הבדל בין המינים ביחסם למין. חרצה שהגבר יהיה המשדל והציבה את האישה בעמדה זהירה ומסויגת, בעמדה של מישהי שזקוקה לערבונות. שינויים תרבותיים אולי יכולים לשנות (במספר קצר של דורות) במשהו את הגישות האלה אבל לא יכולים לשנותן בשורשן.

נדמה שאת הסכסוך בין גברים לנשים (ושוב: איני מדבר על תקיפות, ניצול או הטרדות) לא קל לפתור, אלא צריך ללמוד לנהל אותו.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

"אין עלית רוחנית בארץ הזאת", כתב אבידן בשירו המפורסם, אך הנה היא, הנה דוגמה מבהיקה שלה. הקובץ הנפלא הזה מאגד מבחר מביקורותיה ורשימותיה של לאה גולדברג בעיתונות העברית, מ-1928 עד 1941, וקשה לי כבר ההמתנה לכרך ההמשך. יש כאן ידע מרהיב ולא ראוותני (בספרות, תיאטרון ואף ציור ומוזיקה והיסטוריה ועוד), רב לשוניות מרשימה ביותר, תשוקה עזה וטעם אנין לספרות ואמנות, עדכניות וביטחון עצמי (ויש לזכור שגולדברג הייתה צעירה מאד כשכתבה את הרשימות האלו!). ויש כאן גם הומניזם אינסטינקטיבי, לב חם ורגיש ואוהב חיים. חוכמה, אריסטוקרטיות רוחנית, היעדר-תמימות, אהבת חיים וטוב לב ואכפתיות לא תמיד הולכים יחדיו. כאן הם רצים יחדיו בשעטה. הקובץ הזה עושה חשק להיות מבקר, עושה חשק להיות קורא, עושה חשק לשמוע עוד ממורה בקיאה ומעודנת כל כך, מחזיר ומזכיר את האמון בספרות העברית.

הימים, כמובן, איומים. וגולדברג כותבת את חלק מהרשימות מגרמניה בשנים 32-33! עת למדה בברלין ובבון. יש כאן ביקורות תערוכות מגרמניה התיכף-נאצית, וביקורות קולנוע וספרים מאותה גרמניה. אבל אווירת הימים משפיעה גם על מכלול הטקסט והיא, האווירה, עילתה הישירה של כמה מהטקסטים החשובים שנאגדו פה (חלקם מפורסמים: "האומץ לחולין" מ-1938 ו"על אותו הנושא עצמו" מ-1939). גולדברג מסרבת להכפיף את הספרות לאקטואליה הדוחקת ("ובכן, מתי תתחילי לכתוב שירי מלחמה?" שואלים אותה שוב ושוב). לא משום שהיא מנותקת, כאילו אפשר היה באותם ימים להיות מנותק. אלא משום שהיא סבורה שהספרות והאמנות הן הן המרד הגדול בכוחות הרשע, הן חלק אינטגרלי מהמלחמה בפשיזם ובנאציזם (גם יחסה לקומוניזם הרוסי, למרות שכתבה בעיתונות השמאל בארץ, מסויג מאד, עוין לעתים, על שום רצחנותו ורודנותו). החופש של האמן, תשומת לבו לניואנסים, הקשבתו לנפש האנושית על סבלותיה ואושרה, רתיעתו של האמן מפומפוזיות ומשיחיות-שקר, הן בריגדה נוספת בשירות המלחמה. "פירוש המילה תרבות הוא תמיד אחד: חופש האדם וחופש מחשבתו".

יש בקובץ התייחסויות מעמיקות שנכתבות מהפרובינציה בסמכותיות משכנעת ומופלאה על יצירות המטרופולין (למשל, דיון בזמן אמת בתומס מאן, בלואי-פרדינן סלין, בווירג'יניה וולף, באלדוס האקסלי הבריטי ובתומס וולף האמריקאי ועוד ועוד; לשם הדגמת הסמכותיות: אנדרה ז'יד סופר טוב, אך לא סופר גדול, חורצת גולדברג). גולדברג יונקת מהתרבות הרוסית, אך שולטת בתרבות הגרמנית והצרפתית והאנגלית. היא גם מנבאה את המעבר להשפעה אנגלו-סקסית, כי הרי עם נפילת צרפת, היא כותבת, התרבות המערבית נשענת על האנגלים והאמריקאים (היא חוזה גדולות לספרות האמריקאית, על אף שהיא עודנה בחיתוליה!). אלה רשימות של אינטלקטואלית-יוצרת גדולה שמאוהבת בתרבות אירופה ההומניסטית, ושרואה בחורבן של אירופה בידי הנאצים גם איום על תקפותה של התרבות הקרובה כל כך לליבה. גולדברג חוששת מהסתגרות בפני תרבות אירופה ("האומנם נוכל לחיות חיי דורות סגורים בעולמנו? האמנם נכרת לעולמים ספר כריתות בינינו לבין אירופה, שהעניקה לנו צרות רבות, סבל רב במשך אלפיים שנה, אך גם לימדה אותנו משהו בהלכות האדם וחייו? אל לנו להרוס את הקשר הרוחני בינינו ובין תרבותה של אירופה […] מי שראה פעם את משה של מיכלאנג'לו בכנסייה הקטנה פייטרו אין וינקולי שברומא יבין כי איטליה אינה מוסוליני").

אבל גולדברג היא קוסמופוליטית אמיתית, כמו גתה, אחד מגיבוריה, היא מאמינה ב"ספרות העולם". ויש כאן דיונים מאלפים בספרות סינית ובספרות יפנית ובספרות ערבית וגם ביקורת תיאטרון על ה"סטודיה הדרמטית 'שולמית'", שהיא "להקה תיאטרונית מזרחית ארץ-ישראלית". ויש כאן גם זיכרונות אוטוביוגרפים מאלפים ונוגעים ללב, ורשמי מסע שערכה גולדברג, הארץ ישראלית כבר, לאיטליה ב-1937 (!), ודיונים ותיאורי שיחות עם אלתרמן וחברים אחרים, וכן סתם אנקדוטות מדהימות כמו זו: "פעם ראה הסופר מקסים גורקי את טולסטוי, אשר לא ידע כי מישהו נמצא בקרבתו, מתכופף ללטאה המתחממת בשמש ושואל אותה – 'טוב לך?' ואחר שתיקה קלה התוודה: 'ולי לא טוב'"..

העבריות השורשית של גולדברג נמסכת באופן טבעי, אך חד-פעמי, באוניברסליות של ההשכלה שלה, כך שבהרהור על יופייה של טוסקנה משתחלת בטבעיות אימרה של הרבי מקוצק, ומדיון במנדלי מוכר ספרים בעקבות העלאת הצגה המבוססת על מחזותיו עוברת גולדברג בטבעיות ובביקורתיות ובבקיאות דומות לביקורת על העלאת מחזהו של שילר. אהבתה לתרבות העברית המתפתחת והרצון לראות אותה בגדולתה היא זו שמביאה אותה למתיחת ביקורת חדה על הספרות העברית, למשל, כזו שמתבטאת במאבקה של גולדברג במגלומניות הפרובינציאלית שמביאה את הספרות העברית החדשה לראות את עצמה שווה לספרויות אירופאיות גדולות, או בהבחנתה המאלפת שכותבי הפרוזה העבריים לא כותבים לקורא ספציפי, אלא ל"קהל" ("מהו הדבר המעליב ביותר שקורא הפרוזה העברית נתקל בו בפותחו כל ספר (כמעט)? האדישות, חוסר האהבה, חוסר הכתובת, כתובתו של האדם היחיד אשר למענו נכתב מה שנכתב. נראה כי כמעט בין כל כותבי הפרוזה אצלנו אין אחד אשר כתיבתו תהיה אותו דו שיח נסער, משתוקק, דוח שיח עם הקורא האידיאלי, שאינו חייב להיות גוף קיים במציאות").

הקובץ ערוך ומוער למופת בידי חמוטל בר-יוסף וגדעון טיקוצקי.

פורסם לראשונה בשינויים קלים במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הנטייה בשנים האחרונות להוצאת ספרים קטנים במידתם וקצרים באורכם מובנת. זו דרך לעודד קריאה, שנובעת מתפיסה שספרים ארוכים וכבדים מרתיעים קוראים רבים, ואולי זו גם דרך להוזלת עלויות (של נייר והדפסה) בתעשיית מו"לות שסובלת מקשיים פיננסיים. זו אינה מגמה שלילית בהכרח. התפיסה שספר יכול להיות נייד כמו נייד, נשלף מהכיס כמו נייד ואולי – הו, נאיביות – מוּצָץ באובססיביות כמו נייד, ראויה לעידוד. מה גם שחלק מהספרים הקצרים והקטנים שרואים אור אצלנו בהוצאות שונות הן בהחלט פנינים, וחלק סתם ספרים מהנים וראויים. עם זאת, יש לזכור, שבמקרים מסוימים, במקרים של שאפתנות ספרותית מסוימת, לא ניתן להסתפק בספרון. לפרוש ולנתח אירוע היסטורי גדול, שזור בחיי עשרות דמויות המתוארות בדקוּת ("מלחמה ושלום"), או לנתח חיי נפש אדם במלאות מקסימלית ("בעקבות הזמן האבוד"), אי אפשר במאה עמודים ועוד עמודים קטנים. כך שהנטייה לספרים קטנים יוצרת גם סלקציה מוּבנית לטובת ספרות מסוג מסוים, ספרות קאמרית, תוך הותרה בחוץ של אופציות ספרותיות אחרות.

ואולי הנטייה לספרים קטנים יוצרת גם סלקציה מסוג אחר, נוסף. "הקטן", בתודעה האנושית, הוא גם "חמוד". בין אם זו הרחבה אנתרופומורפית של האהבה שהתפתחה אבולוציונית לתינוקות ובין אם זו השראה, אבולוציונית גם היא, מכך שה"קטן" לא יכול לטרוף אותך כמו "הגדול", בכל מקרה, לעתים הבחירה בספרים קטנים טומנת בחובה גם בחירה בעלילות "חמודות", "עדינות", "רגישות" ולא מאיימות – כלומר, יצירות שגובלות בקיטש. קוטן הפורמט משרה מרוחו על "חמידות" התוכן.

התובנה הזו התעוררה אצלי בעקבות קריאה ב"חתולה אורחת", ספרון יפני שראה אור ב-2001 וכעת תורגם. זה ספר בעל סגולות מסוימות, בהחלט. הוא מתאר מפגש בין חתולה לזוג סופרים יפניים בשנות השלושים המאוחרות לחייהם. הקצב של הנובלה שהוי, מתבונן, ויש דבר מה בודהיסטי/יפני בהעדפת עולם הטבע על העולם האנושי שמתבטאת בו. ישנן כאן גם כמה מחשבות ותיאורים מעניינים. אבל מחוץ לכמה רשלנויות שמתגלות בטקסט (חזרתיות מיותרת על מידע שניתן; תיאורים טופוגרפיים מעט מייגעים של הקומפלקס בו גרים בני הזוג), ומחוץ לזה שסוגיה זועקת שעולה מהטקסט לא נידונה בו כלל (הבחירה ביחסים עם חיית-מחמד ולא בהבאת ילדים לעולם; סוגיה בוערת במיוחד ביפן), הבעיה המרכזית שלי עם הטקסט הלא מזיק בעיקרו הזה הייתה איזו ארומה של התבשמות עצמית באנינות הנושא. ואולי גם בלי הארומה, הבחירה עצמה בנושא כל כך "עדין", "רגיש", "מתבונן", "לא שם את האדם במרכז", "שהוי" – המילה "שהוי" עצמה, בשם האל! ואז זה הכה בי: קוטן הספר קשור בכך. קוטן הספר קשור בנושא שלו, בנושא "החמוד" שלו. ספרים קטנים הם, לעתים, המקבילה של סרטי חתלתולים באינטרנט.

מהספר הקטן השני שראה אור לאחרונה ב"כתר", "רכבת הבוקר לפריז", נהניתי יותר. במרכזו מערכת יחסים בין גבר לאישה, לא בין זוג לחתולה, ואני, מערבי שכמותי, מתעניין בזו יותר מאשר בזו. ברכבת מעיר שדה לפריז פוגשת במפתיע ססיל את פיליפ. כיום שניהם בני ארבעים ושבע, היא אשת עסקים מצליחה והוא גרוש ומזדחל בחייו. בהתאמה: היא חוזרת לפריז והוא נוסע אליה לביקור. כשהשניים היו בני עשרים התנהל ביניהם רומן קצר בן כארבעה חודשים ובשיאו, שהוא שפלו, עשה פיליפ מעשה שלא יעשה (הסופר, כראוי, מגלה מה המעשה רק לקראת סוף הספרון). מאז השניים לא דיברו. הנובלה עוקבת פרק פרק לסירוגין אחר מחשבותיהם של השניים במהלך הנסיעה בת השעתיים. בתחילה הם מעמידים פנים שלא זיהו זה את זה. בהמשך אולי יהפכו המונולוגים המתחלפים לדיאלוג.

למרות שהנושא קלישאי (מפגש מחודש של אוהבים-לשעבר אחר פרידה ממושכת), יש חן ורהיטות ורגישות בסיפור שמספר ז'אן-פיליפ בלונדל. רחוק מלהיות ספר חשוב (הסופר הוא "מהקולות הבולטים של הספרות הצרפתית העכשווית", נכתב בגב הכריכה, ואם זה נכון, אני מקווה בשבילה, בשביל הספרות הצרפתית העכשווית הכוונה, שהוא כזה בגלל יצירות אחרות שאיני מכיר), וסובל אף הוא מאיזו "חמידות" בסיסית, למרות כל זאת, אם כך, זו יצירה נאה.

לסיום, טיפ לזיהוי הקיטש הרגשני של השנים האחרונות, בספרים קטנים או גדולים. כשסופר גבר מהלל נשים (באופן כללי או אישה המופיעה ביצירה), ורומז כך על עליונות הנשיות הרגישה על הגבריות האטומה – כפי שהדבר נעשה במרומז בשני הספרונים שנידונו כאן – סמוך אתה ובטוח שאתה לא רק במחוזות החנפנות אלא בממלכת הקיטש הספרותי.