מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

בארני נוריס הוא סופר, מחזאי ומשורר בריטי צעיר (יליד 1987) ועטור פרסים שספר הביכורים שלו הזה זכה בפרס לרומן ביכורים.

הרומן מתרחש בעיר סולסברי שבדרום אנגליה. העיר היא מקום מפגשם של חמישה נהרות המתמזגים לנהר אחד. נוריס הציב את העובדה הזו בכותרת הרומן אך הוא משתמש בה כמטפורה טופוגרפית למפגש של חמש דמויות בתאונת דרכים אחת אחת בערב שליו בסולסברי. עיקרו של הרומן נע מדמות אחת לבאה אחריה, כשהוא מספר את סיפורה שלפני התאונה, במהלכה ולעתים אחריה. הדמויות: מוכרת פרחים בשנות הששים לחייה שהינה גם סוחרת קטנה בסמים קלים; רעייה של איש צבא המוצב באפגניסטן השרויה במשבר אמצע החיים; איכר זקן מאזור סולסברי שאיבד זה עתה את אשתו למחלת הסרטן; תלמיד תיכון מופנם שזוכה באהבת נעורים אך מגלה שאביו חולה מאד; עיתונאי קרייריסט לשעבר שנמלט מלונדון וכעת הוא מאבטח באחד מהאתרים הארכיאולוגים המפורסמים שבקרבת סולסברי.

נוריס הוא סופר מיומן. על מנת לרענן בשביל הקורא את חווית הקריאה מסופר סיפורה של כל דמות באופן מעט אחר. החשיבה הצורנית הזו מובילה את הקוראים ממונולוג של מוכרת הפרחים (שנחלק לשני סוגי פונטים: סיפורה בעבר וסיפורה בהווה) לסיפורו של התיכוניסט שמקוטע מדי פעם במשפטים חגיגיים ו"סיפוריים" שהוא מנסח לעצמו המתחילים ב"היה היה" ("היה היה נער שתהה לאן לוקחים בנות לדייט" וכיו"ב), משם לסיפורו של הזקן המקוטע במכוון בדיאלוג בינו לבין חוקר המשטרה שמתחקר אותו על התאונה, עבור לסיפורה של רעיית הקצין שמסופר כיומן אישי שהיא כותבת לעצמה ועם זאת מפנה את דבריה לבעלה הנעדר.

יש לנוריס גם את היכולת לרגש. הוא מצליח לעורר אמפטיה לדמויות שלו, תוך כדי פריסה משכנעת של עולמן הפנימי והחיצוני, ולעתים האמפטיה הזו מחלחלת עמוק בנפשו של הקורא (לפחות הקורא הזה). מוכרת הפרחים והדילרית, אשת שוליים מעט אבודה, שבנה מתנכר לה ובפתח הרומן היא נתפסת בהחזקת חומרים. ההתבגרות שנכפית על הנער הביישן כשהוא מגלה כמעט בד בבד את האהבה המסעירה ואת המוות הקרב של האב באותו גיל שבו "מתחילים להיפרם הקשרים הקודמים שיצרת בחייך. מה שחלקתי כנער עם אבי החל להיפרם ברגע שבו ראיתי את סופי לורנס". ואולי בעיקר התיאור של הדיכאון של רעיית הקצין, שעובדת כמזכירה וכשחקנית חובבת. היא לא לגמרי מודעת לכך שהיא בדיכאון חריף והקורא עוקב בחמלה אך גם במתח לראות מה יהיו תוצאותיו, כי נראה שהן אינן מבשרות טובות. ישנו גם סב-טקסט מעניין של תוקפנות כבושה שהיא אינה מעזה להפנות לבעלה בקטעי היומן שלה. הנה קטע, שלב בדיכאון המתחשר אט אט ותוקפנות שאינה מעזה לפרוש את מלוא מוטות כנפיה: "ואני חושבת שאיכשהו הכנסתי לעצמי לראש שכשבאמת נתחיל את החיים יחד, אתה ואני, מעברי הדירה יואטו ונמצא קצב משלנו, או ליתר דיוק, קצב שיתאים לי. וזה כמובן לא קרה כל עוד אתה בצבא. אבל אני חושבת שככל שחלפו השנים ואורח החיים לא השתנה, התחלתי להרגיש אבודה בנוגע לצורת החיים שלנו, כאילו אין לי שליטה, כאילו אני לא יודעת לאן פנינו מועדות. וברגע שמתחילים להרגיש סחף, הכל מחמיר, נכון? כי כל הקטע בחיים טובים, למיטב הבנתי, הוא לא להודות שאנחנו נסחפים בהם".

הספר הזה, אם כן, כתוב בכישרון, בשום שכל, ברגש. ודווקא משום כך הוא עורר אצלי ביתר חריפות שאלה שמעסיקה אותי זה מכבר, כשאני קורא ספרות ישראלית ומתורגמת, ספרות שכתובה היטב ובכל זאת אני מרגיש שזו אינה ספרות "גדולה". מה חסר לאותם ספרים של כותבים מוכשרים, ספרים שאף זוכים בפרסים רבים, בביקורות משבחות, במכירות נאות, אך עם כל הערכתך להם אתה (או אני) יודע שהכתיבה בהם היא אכן "טובה" אך לא מעבר לכך. מה זה "המעבר לכך" הזה?

במקרה של נוריס אפשר להסביר באופן מעט מקומי את מגבלות הרומן שלו כך: יש כאן שימוש מעודן אך נוכח באסונות ומשברים נפשיים בין אישיים ואישיים חריפים על מנת להפעיל רגשית את הקורא. חייה של מוכרת הפרחים נעים מכישלון לכישלון; הזקן שאיבד את אשתו ולאחר מכן נקלע לתאונה קטלנית; התיכוניסט שעומד לאבד את אביו ואולי גם את אהבתו הגדולה וכו'. הציטוט שהציב נוריס בראש הרומן, מיצירת המופת "מידלמארץ'" של ג'ורג' אליוט, משמש למעשה כגול עצמי. כי אליוט מדברת בציטוט זה על הטרגדיה שקיימת בקיום היומיומי ועל הקושי שלנו לבוא לידי "התרגשות עמוקה בשל מה שאינו בלתי רגיל".

אבל נראה לי שמעבר לעניין המקומי הזה, לאותם ספרים טובים, מקצועניים, רגישים, כמו ספרו של נוריס (ואני מתנצל בפני הסופר שאני נתלה בספרו המוצלח על מנת להבהיר את הנקודה הזו; אך, כאמור, דווקא על שום מוצלחותו הוא מעורר את השאלה ביתר עוז), חסרים שני דברים, הניצבים בשני קצוות כמעט סותרים. חסרה להם ראיית עולם ייחודית, חוש פרופורציה מקורי באשר לערכם השונה של הדברים בעולם, אותו זה שהופך סופרים טובים לשונים זה מזה, כפי שתיארה וירג'יניה וולף בהערה מאלפת בספר הביקורות שלה "הקורא המצוי". וחסרה להם, מכיוון אחר, היפתחות מלאה לעולם כפי שהוא, איזו הצפה שהרוח האמנותית הגדולה מוצפת בה במגעה עם העולם. הסופרים המקצוענים מרוכזים הרבה יותר בציר שבינם לבין הקורא, כיצד לגרום לו להרגיש, כיצד להשאיר אותו כקורא וכו' מאשר בציר שבינם לבין "החומרים" שלהם, כלומר בינם לבין העולם. כך שתמיד נותרת התחושה ברומנים הטובים האלה של קריאה ב"ספר" ולא של מגע בלתי אמצעי בהוויה.        

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הרומן הרוסי המכריס הזה ראה אור ב-2015 וזכה שם בכמה פרסים מרכזיים. הוא תורגם כבר ליותר מעשרים שפות ועובד לסדרת טלוויזיה רוסית. הסופרת, גוּזֶל יָכינָה, נולדה ב-1977 בקאזאן שבמזרח החלק האירופאי של רוסיה. בקאזאן חיה אוכלוסייה טטארית-מוסלמית גדולה והסופרת,  כמו הגיבורה שלה, ממוצא זה.

מדובר ביצירה אפית, שדרך סיפורה של הגיבורה, זוּלֵיכָה, מספרת על אחד האירועים הטראגיים של תקופת השלטון הסובייטי. השלטונות הקומוניסטיים הגלו בשנות השלושים של המאה ה-20 מיליוני איכרים אמידים יחסית, שכונו "קוּלאקים", בגלל שהם תפסו את בני המעמד הזה כמעמד קפיטליסטי, אנטי-פרולטרי. בפתח הרומן, זוליכה בת השלושים גרה בכפר מוסלמי-טטארי ליד קאזאן. בעלה, מוּרטאזה, מנהל את משקו בתבונה. הוא גם בעל עריץ. חותנתה של זוליכה מתנהגת איתה אף ביתר עריצות מאשר בעלה. יחידת פרשים בולשביקית מגיעה לכוף את הקולקטיביזציה על הכפר. מורטזה מתנגד ונהרג. זוליכה מוגלית עם כפריים נוספים לקאזאן ומשם נשלחת ברכבת עמוסה במאות אנשים לסיביר. במסע הארוך מזרחה היא מגלה שהיא בהיריון. במסע הארוך גם מתים רוב רובם של הנוסעים, ממחלות ברכבת או מטביעה בנהר כשהם מועלים על ספינה. עלילת הרומן נפרשת עד אחרי מלחמת העולם השנייה ומתארת את היישוב שמקימים הגולים במרכז השממה הסיבירית, ליד נהר היניסיי הענק, יישוב שבתוכו חיים זוליכה ובנה.

המושג "ריאליזם" הוא מושג מתעתע. האם מדובר כאן ב"ריאליזם"? לא פחות משהוא ריאליסטי הרומן מלודרמטי. "מלודרמה" היא ריאליזם שעורכים בו מניפולציות ליצירת אפקט רגשי. למשל, על ידי הקצנות של סיטואציות. כאן, לדוגמה, התעמרותה של החותנת בכלתה. או על ידי בזיקת ססגוניות לטקסט. כאן, למשל, על ידי יצירת דמות של רופא נשים ממוצא גרמני, המוגלה גם הוא, רופא שסובל ממחלת נפש אך הוא טוב לב עד מאד. או על ידי צירופי מקרים לא סבירים. כאן, למשל, בדיוק באותו רגע שמפקד מחנה הגולים, איגנטוב, הנמשך אל זוליכה, מפתיע אותה ומבקש לממש את אהבתם ביער, מתגלה בזירה דוב. ואם זה לא מספיק: הופעת הדוב גורמת לבנה הפעוט יוסוף לעמוד על רגליו, לאחר סירוב ארוך מצדו ללכת. פלובר במכתב מפורסם כתב שעל הסופר לֹשרוֹת ברומן כמו אלוהים בעולם: נוכח בכל אך בלתי נראה. במלודרמה, בניגוד לריאליזם, אתה חש בנוכחותו של הסופר, המזיז את חייליו מפה לשם, משם לפה, על מנת ליצור אפקט חזק יותר על הקורא.

כך שלא מדובר כאן ביצירה גדולה, לא מדובר ב"אלה תולדות" של אלזה מורנטה, רומן שקצת דומה לו (אֵם ובן בתוך תהפוכות ההיסטוריה הנוראות של המאה ה-20) ואולי המחברת הושפעה ממנו. אבל הרומן מרשים ומושך לקריאה מבחינות אחרות. חלק מרכזי ברומן, ומבחינתי המושך ביותר לקריאה, הוא תיאור מרחב הפרא הסיבירי ואיך בתוכו בונים הגולים מאפס יישוב שניתן לחיות בו. החלק הזה הזכיר לי חוויות קריאה מכוננות מהנעורים, על בני אדם במלחמה באיתני טבע ובמרחבי טבע שוממים. כאן: המלחמה בקור הנורא ("לפעמים הטייגה כולה הייתה מוכת סערה, שייללה במשך כמה ימים, שרה, צעקה בארובת האח, שלג התעופף על האדמה בזרם סמיך. במזג אוויר גרוע שכזה אי אפשר היה ללכת ליער – אפילו אל ערמות העצים הם הלכו קשורים זה אל זה"), המלחמה להשיג מזון בעזרת ציד ודיג ("הוא למד ללכת בשקט, לחדד את אוזניו, לירות בדייקנות. הוא כבר הבחין בעקבות על פני השלג, כאילו קרא הודעות שהשאירו החיות. סימנים ארוכים ומרווחים הם שפנים, עבים ונמשכים – של תחשים, קלים ורצופים – של סנאים"), המלחמה במחלות. היותו של המקום שכוח אל מודגשת אף יותר בשנות מלחמת העולם השנייה, כשהשמועות על המלחמה הנוראה מגיעות אל הישימון הסיבירי כמו חדשות מכוכב אחר. יכינה שולטת בפרטים, היא מכוננת עולם מוחשי, חושני ואמין כשהיא מתארת את כל העלילה האפית הזו: את המסע האינסופי של הגולים, את הישימון הפראי שהם נזרקו לתוכו, את המאבק לשרוד, את היכולת האנושית "לגור ולהסתדר, ולרהט גם לוע של אריה, אם אין מקום אחר", כמאמר המשורר (יהודה עמיחי).

מעבר לקו העלילה הגדול, ישנם כאן מקטעים קטנים של פרוזה משובחת, קצבית, לופתת במילים מגששות-נצמדות מציאות גבשושית בעלת שטח פנים עשיר, מקטעי פרוזה שנתונים כאן בלבוש מרנין לפרקים בעבריותו השורשית של המתרגמת חמוטל בר-יוסף.

באמצעות דמותו של איגנטוב, המפקד המאמין בקומוניזם אבל שלבו לא נותר ערל לסבלם של הגולים ולנבזותם של פקידי ממשל עמיתים, ביקשה יכינה למקד את המסר הפוליטי שלה: הקומוניזם נשען גם על אנשים עם כוונות טובות, אך תוצאותיו היו אכזריות. אבל המסר הפוליטי הזה אינו טרי או מעניין ב-2020. יכינה השתמשה בזיכרונותיה של סבתה כשכתבה את הרומן. פריט המידע הזה, המופיע בגב הכריכה, הוא זה שנראה לי בעל משמעות מיוחדת בעידננו, עידן הקורונה. בעבר, הנטייה של סופרים ישראליים ולא ישראליים לחזור ולגרור את מאורעות המחצית הראשונה של המאה העשרים על מנת לכתוב בתחילת המאה ה-21 מלודרמות עבות כרס, נראתה לי אחת הרעות החולות של הספרות בזמננו. העולם של שלהי המאה העשרים ותחילת המאה ה-21 הרי כה שונה מזה של המחצית הראשונה של המאה העשרים; זהו עולם של שפע ומחלות של חברת שפע ולא עולם של רעב ומלחמות ומגפות ואידיאולוגיות לוהטות. אבל ב-2020 נראה פתאום העולם של הסבים והסבתות שלנו לא כל כך רחוק. נכון, למרבה השמחה אנחנו לא שם ונקווה שלא נגיע לשם. אבל אתה שומע יותר ויותר אנשים שפונים לדורות ההם על מנת להתנחם: אם הם עברו את מה שעברו, גם אנחנו נעבור את המצוקות שלנו, שבכל זאת קלות לאין שיעור. במובן זה, "זוליכה פוקחת עיניים" הוא גם טקסט רלוונטי: בנחמה שיש בו על דרך ההשוואה.  

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

במקור הספרדי מ-2013, כפי שמציין המתרגם רמי סערי, נקרא הרומן הזה "הדמעות של סן לורנסו". בליל סן לורנסו שחל באוגוסט נהוג בספרד לצפות בכוכבים נופלים, תופעה שמימית שרווחת בעת הזו במיוחד, ומלהיבה בעיקר את הילדים. אביו של המספר נטל את בנו בילדותו לצפייה כזו, ליל שנחקק בזיכרונו, ובזמן ההווה של הרומן, המספר בן ה-52 נוטל את בנו שלו לצפייה לילית דומה. כשקוראים את הרומן בשלמותו מבינים שכוכבים נופלים, כלומר הזמן ששוחק גם גרמי שמיים נצחיים לכאורה, הוא המטפורה התשתיתית של הרומן המלנכולי, היפה והמרגש הזה. "כאשר אני מסתכל עליו בעודו מביט בשמיים, שרוע על השמיכה שהבאתי בשבילו מהמלון, זאת שאנחנו חולקים כמו שני חברים, אני חש שהוא בה בעת מתרחק מן הילד שעודנו, אותו ילד שממנו הוא עתיד להיפרד, אחת ולתמיד, בקרוב מאד. כך יעשה משנה לשנה, כפי שקורה לכולנו, והוא יהיה הראשון אשר יופתע מכך".

תודעת חלוף הזמן, כה מרכזית בספר הזה, מוחרפת לא רק משום שבצפייה הלילית עם הבן נזכר האב בצפייה דומה עם אביו שלו, לפני שנות דור. היא מוחרפת מפני שהיא מתרחשת באיביזה (סערי מתרגם "איביסה"), האי המפורסם שהמספר גר בו בצעירותו חיי חופש ונעורים, כשהאי רק החל להיות מתויר כל כך (ובכל אופן, זיכרונותיו העמוקים הם מהעונות הלא תיירותיות באי). "באי הזה ובלילה הזה הזמן מכביד יותר מכרגיל […] הזיכרונות מתקופת שהותי באיביסה נובטים בחשכה, והם מורים לי כי השנים שחלפו מאז כבר רבות מספור, וכמו כן הם מראים שהעולם השתנה בינתיים ממש כמו האי וכמו חיי". מדוע עזבתי בעצם את האי, שבו חלפו עלי "השנים הטובות בחיי"? שואל את עצמו המספר. אולי משום ש"אפילו מן האושר מתעייפים"?

כשהוא לצד בנו, הדרוך לקראת הכוכבים החורגים ממסילותיהם, נע המספר בזיכרונותיו על פני עברו. הוא מרצה נודד באוניברסיטאות אירופה לשפה ולתרבות הספרדית, עקור וללא שורשים. גם יחסיו עם אמו של ילדו הסתיימו זה מכבר. הוא מתחרט כעת על שלא היה נוכח יותר בחיי בנו ואף מתחיל לחוש געגועים למולדתו ספרד ונחוש לחיות בה. זכרונותיו נוגעים גם לאמו, כיום דמנטית ובבית אבות ולאחיו, שמת בתאונה בנעוריו של המספר ולאביו, כמובן, שהוזכר כבר לעיל. הזמן חולף, ניגר, ביעף, והמספר מנסה לקבע כמה יתדות בחולות הנודדים של הזמן: הבן שנולד לו, הארץ שהיא מכורתו, יתדות הזיכרונות עצמם.

הבדידות, שבעבר הייתה "כה מעשירה, מענגת ועתירת אפשרויות בחירה, נהפכה בהדרגה לחשוכה", מהרהר המספר כשהוא מנסה להדק את קשריו עם בנו. אותו חושך של בדידות, ברגע אחר ברומן, מתואר ככזה שהתעצם ללא נשוא כשהגיע המספר ללמד באופסלה שבשוודיה, בקצה השני של היבשת. הלילה הצפוני החורפי הארוך איים לחנוק אותו, כך גם איימו לעשות זיכרונותיו. הוא מתמהמה באוניברסיטה ובבארים, מפחד לחזור לביתו. ולבסוף מנסה לכתוב רומן, שיכיל את זיכרונותיו, "להטיל באמצעות לילה צלול יותר אלומות אור על חשכת הלילה שבו חייתי אז". אולם הוא אינו מצליח. "לא היה בכתיבה כדי להטיל אור על חיי, וגם לא כדי לסלק את חשכת העולם". 

הרומן הזה כתוב באותה מתכונת לירית משתהית, שבה ההתעכבות על הרגשות ופיתולי ההתנסחות של המספר מרכזית יותר מאשר מתיחת קוי העלילה והאירועים הנפרשים בספר, מסורת ספרותית אירופאית שנציגים שונים שלה בעשורים האחרונים הם ברנהרד, זבאלד ובן ארצו של לימסארס, חווייר מריאס. במלנכוליות העמוקה של הרומן קרוב לימסארס במיוחד לזבאלד שציטוט ממנו מופיע בפתח הרומן. פרוסט, כמדומה, ניצב מאחורי הרומן הזה גם כן, בהתמקדותו של הרומן בזיכרון, בהתמקדותו בזמן: "הדבר היחיד שלא ייעלם הוא הזמן. בדיוק כפי שאמר לי אבא שלי בלילה ההוא על הגורן". מדובר ברומן איטי, יש לציין בפני הקוראים הפוטנציאליים, אבל האיטיות הזו רוויה רגש, היא מאתגרת ולרוב מתגמלת בסיום המעקב אחר המשפטים המפותלים לעתים. אין כאן מניירות של רומן "איכותי".

רוויות רגש הינן בעיקר השיחות של המספר עם בנו. הבן מגלה לאביו שהאזין לכמה שיחות של הוריו שקדמו לפרידתם והוא אינו מבין עד תום מדוע נפרדו. "זה קורה לכל הבנים. כולנו מבינים באיזשהו שלב למה ההורים שלנו עשו את מה שעשו. וזה יקרה גם לך. אתה עוד תראה עם הזמן", אומר האב. הזמן חולף, אך פדרו, הילד, עדיין לא יודע זאת, מהרהר האב במקום אחר ברומן: "מה פדרו חושב אילו ידע עתה, שהכול עובר ונעלם כמו האורות שניצתו בתבל לפני מיליוני שנים, ולפתע פתאום הם חדלים להתקיים, בדיוק כמו האור שזה עתה נעלם? האם גם אז היה רגוע כפי שהוא עכשיו?".

שלושה רומנים ושני ספרי שירה של לימסארס, יליד 1955, תרגם סערי, אך לפני כעשרים שנה. התרגום הנוכחי עורר בי סקרנות מתונה לגביהם.     

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

"הלילה בגרנדה" מסופר בפרקונים קצרים בני שלושה ארבעה דפים, בתזזיתיות רגשית המחלחלת לקורא ושעם זאת, מוזיקליות ובחירת מלים קולעת שומרת עליה מפני כאוס. אך כאוס מסוים מצוי בכך שהסיפור שמסופר כאן אינו נע קדימה באופן כרונולוגי אלא מדלג בין זמנים, לעתים באופן מעט מבלבל. סיפורו של המספר-הגיבור כולל זיכרונות מסויטים ממלחמת לבנון הראשונה, ותיאורים של דיכאון, מאניה והתקפי הזיה מאנים ואחרים, ובעקבותיהם אשפוזים וטיפולים, כולל טיפול בנזעי חשמל, שעברו עליו לאחריה. כמו כן, מתאר המספר את היכרותו עם אשתו האוהבת והתומכת, ללי, ואת אהבתו לבתו, איגי, על רקע משבריו הנפשיים.

חלק ניכר מתיאורי הסבל הנפשי עזים. ועוצמתם הרגשית מעוצבת באופן אסתטי על ידי המקצב, התחביר ובחירת המילים המדייקת, כך שגולמיות הסבל עוברת התמרה לספרות. אעיר רק שתיאורי המאניה משפיעים פחות על הקורא מאשר תיאורי הדיפרסיה. אולי בגלל סיבה דומה לזו שמביאה את אשתו של המספר לומר "שהיא מעדיפה אותי מדוכא מאשר עם המאניה. במצב הזה היא לפחות מזהה שזה אני ואילו בתקופת המאניה אני מישהו אחר".

אבל על מה, בעצם, הספר? המקום הנרחב יחסית שניתן כאן לתיאורי מלחמה מלבנון ובתוכם לתיאורי פחדים מהמלחמה גם לא בזמן לוחמה (דווקא בזמן לוחמה ממש מתגלה המספר כלוחם מתפקד מן השורה) מוביל להנחה שהספר עוסק בהפרעת דחק פוסט-טראומטית.

בדיון משפטי, המתואר כאן, על זכאותו לקצבה ממשרד הביטחון בגלל טענתו שהוא סובל מפוסט-טראומה, טוען הפסיכיאטר מטעם משרד הביטחון: "שלאורך כל תקופת השירות לפני האשפוז ניכר בעליל שהתנהגתי בצורה דיכאונית ושהמחלה התפרצה לדעתו עוד בתיכון". ואכן, הבקשה לקבלת קצבה נדחית.

על אף האכזריות שבכך, וכמובן רק מתוך הנתונים שמספק הספר בעצמו, איני בטוח שהכרעת בית המשפט שגויה לחלוטין. הנתונים שמספק הספר מראים שהיו סימנים מוקדמים לנוכחות כאבי הנפש של המספר עוד לפני לבנון. כמובן, ייתכן מאד שללא הטריגר של המלחמה הם היו נותרים לטנטיים. בכל אופן, מתוך נתוני הספר נדמה לי שברור כי הנושא של הספר לא יכול להיות, ולבטח לא יכול להיות הנושא המרכזי, הפוסט טראומה.

אז האם הנושא הוא בפשטות הדיכאון? כפי שמסמנת לשון הכריכה האחורית ("כארבעה אחוזים מאוכלוסית העולם חולים בדיכאון, ובערך כל דקה אחד מהם מתאבד")? כאמור, המחלה שממנה סובל המספר אינה רק דיכאון ואולי אפילו מקיפה יותר ממאניה-דיפרסיה.

השאלה "על מה הספר?" היא שאלה לא זניחה מבחינה אסתטית. כאשר מנסים להעריך חוויה ספרותית שאלת הלכידות שלה עולה באופן טבעי. ואם הפרקים הקצרים של הספר כתובים אכן ברהיטות, בבחירת מילים מושכלת, באפקטיביות רגשית ובמוזיקליות, הרי שההתרוממות של הקורא לרגע מעל לפני השטח מעלה את שאלת המכלול.

אני סבור שניתן להציע נושא מלכד לרומן הזה, כזה שיכלול הן את חוויות הצבא והן את תיאורי הסבל הנפשי שמצויים פה. הנושא אינו "פוסט טראומה" בעקבות אירועי לחימה. הנושא הקרוב לכך הוא נושא ותיק ומרכזי בספרות העברית וניתן לכנותו "גבריות פגיעה בהתנגשותה עם האתוס הגברי של החלוצים והלוחמים העבריים". בגלל כורח ההיסטוריה, לא בגלל "אשמה" של מישהו (אני מסרב לשיח הילדותי המניכאי של "טובים" ו"רעים"), תבעה הציונות ואחר כך הישראליות מגבריה להיות קשוחים, עזי נפש, גבריים ואולי גם שתקנים. אלא שלחלק מהם התביעה הזו הפכה לסיוט. וחלק ניכר מחשובי הסופרים העבריים עסקו בדיוק במתח הזה. אזכיר רק שתי דוגמאות בולטות: הסיפור "דרך הרוח" של עמוס עוז ו"התגנבות יחידים" של יהושע קנז.

גם כאן מדובר בסיפורו של גבר רגיש, פגיע, בעל נפש אמנותית, שנפגש עם הערכים הגבריים הסותרים שתובעת הישראליות. 

עוד לפני לבנון, בבקו"ם, בניסיון להסביר מדוע הוא אינו מתאים לשרת בקרבי, מקריא הגיבור שיר על המשורר הספרדי לורקה באוזני קצין המיון בבקו"ם (כותרת הרומן לקוחה מהשיר הזה). הוא מנסה להסביר לקצין המיון מי הוא לורקה: "אני חושב שהוא היה מאד רגיש והוא חי בתקופה מאד מטלטלת". לורקה היה גם "הומוסקסואל וקומוניסט", אבל לא אני, מוסיף הגיבור. הקצין מנפנף אותו ואת לורקה בבוטות. בטירונות, שוב, עדיין לפני לבנון, מוסיף ומספר לנו הגיבור: "כל החיילים במחלקה שונאים אותי, אני יודע. אני הכי רזה והכי חלש מכולם, אחרון במסעות, אחרון להתייצב למסדר בוקר, אחרון באימוני הכושר". תחושת אי הכשירות הזו מועצמת לנוכח הדוגמה שנותן אביו של המספר ש"מספר לי בגאווה בכל ארוחת שישי על ימיו בצנחנים ואיך היה בין הראשונים להיכנס לרחבת הכותל המערבי". ועל אשפוזו הראשון, עוד בזמן הצבא אך הפעם אחרי לבנון, מעיר המספר: "איש מהמחלקה אינו מגיע, לא החיילים, לא הסגל. הם לא ממש אוהבים פחדנים שם".

כך שזהו סיפור על גבר ישראלי שסובל מפגיעות נפשית, מכאבים נפשיים, ועל הגבורה שהוא מפגין בעצם ההחלטה להישאר בחיים; סיפור של גבר ישראלי שכאבו מועצם על רקע תביעותיה של החברה הישראלית מגבריה.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

יש לטבול בטקסט המפורסם הזה, שתורגם סוף סוף לעברית, כבמקווה טהרה. ב-1927, בהשפעת מוראות מלחמת העולם הראשונה וקודם לכן פרשת דרייפוס, נטל על עצמו ההוגה הצרפתי-יהודי, ז'יליין בנְדָה, להזכיר כמה אמיתות נשכחות ולנתח כמה תופעות מדאיגות.

האמת הנשכחת האחת היא תפקידם של אנשי הרוח במסורת המערבית: "זה יותר מאלפיים שנה ועד לאחרונה, אני מבחין במהלך ההיסטוריה בשלשלת רציפה של פילוסופים, אנשי דת, סופרים, אמנים, מלומדים, שתנועתם נמצאת בניגוד גמור לריאליזם של ההמונים". למה הכוונה? האינטלקטואלים, במסורת הארוכה שבנדה מתאר, או "שהפנו עורף" לפוליטיקה המפלגתית או ש"התבוננו כמורי מוסר במאבקי האנוכיות של בני האדם, ובשם ההומניות או הצדק" הטיפו נגדם. צריך לשים לב שלפי בנדה "אינטלקטואלים" אינם המצאה מודרנית. סוקרטס וישו הם אבות הטיפוס של האינטלקטואלים, מי שמתעמתים עם המדינה והכוח בשם ערכי צדק אוניברסליים או בשם התבונה (ואף משלמים על כך בחייהם, בשתי הדוגמאות). במקור שם הספר הוא "בגידת ה – clercs" ולא "בגידת האינטלקטואלים". במילה clercs טמונים הדהודים דתיים, כי, כאמור, לפי בנדה, גם מורי דת דגולים כלולים בקבוצה הזו.

האמת הזו היא אמת נשכחת, מתריע בנדה. כי בחמישים השנה האחרונות צמח ז'אנר חדש של אינטלקטואלים, שבעצם אינו ראוי לשם זה. הזן הזה אינו מדבר בשם המוסר, התבונה, האוניברסליות, או היעדר הפניות והאינטרסים. להיפך, הוא מטיף לבני עדתו שעליהם לזנוח אותם בשם האינטרס הפרטי של קבוצת השייכות שלהם. בנדה מדבר על שלוש קבוצות שייכות כאלו: האומה, המעמד והגזע. הלאומנים, המרקסיסטים (או נאמני הבורגנות) והפשיסטים, הקימו להם "אינטלקטואלים" משלהם. אלה מטיפים לרדיפת כוח לשם כוח, פטור משיקולי מוסר; למלחמה ובכלל לבכירות חיי מעשה על חיי ההתבוננות; הם, בעקבות ניטשה למשל, בזים לחמלה. הם כופרים באובייקטיביות של התבונה, מטיפים לציניות ולריאל-פוליטיק ולכך שהמטרה מקדשת את האמצעים. בנדה הוא הוגה מתוחכם, מפוכח ולא נאיבי. לא שבעבר היה טוב כל כך. מתח תמידי היה קיים בין האינטלקטואלים להמון ולמנהיגיו המסורתיים. "אפשר לומר שהודות לאינטלקטואלים האנושות עשתה את הרע במשך אלפיים שנה, אבל כיבדה את הטוב", הוא כותב בחריפות. אבל המתח הזה היה נחוץ למרות זאת: "סתירה זו הייתה אות כבוד למין האנושי". ואילו כיום בוטל המתח הפורה הזה, והאינטלקטואלים בעצמם הם אלה שמטיפים להמון לחתור למטרותיו הגשמיות והאנוכיות ללא עכבות.

הגדולה של מקווה הטהרה של בנדה היא שהוא לא רק מטהר (בהזכירו אמיתות נשכחות) אלא גם צונן. בנדה מעניק ניתוח צונן ומאלף לכמה תופעות מודרניות חשובות. קודם כל, עוד לפני ניתוח מה שאירע לאינטלקטואלים, הוא מנתח את מה שהיום היינו מכנים האידיאולוגיות הגדולות של המאות ה-19 וה-20 (הוא מכנה אותן "הלהיטויות הפוליטיות"). מדובר, כאמור, בעיקר באידאולוגיות של מאבקי מעמדות, באידאולוגיות לאומניות ובאידאולוגיות פשיסטיות גזעניות. בנדה מונה כמה ממאפייניהן המרכזיים. למשל, הנטייה להציג אותן כ"מדע" (הן המרקסיזם והן, להבדיל, הפשיזם עשו כך). לאחר הניתוח הזה הוא עובר לניתוח מפורט וסמכותי של הזרמים האינטלקטואליים שהתמסרו לאידאולוגיות הללו תוך זניחת תפקידו המסורתי של האינטלקטואל. והוא מתעכב כאן על תופעות מובנות מאליהן יותר ומובנות מאליהן פחות. דוגמה לראשונות היא העמידה על כך שהלאומנות האינטלקטואלית נולדה בגרמניה. ודוגמה לתופעה פחות מובנת מאליה היא ההדגשה של בנדה שתפיסות פסימיות הרווחות בקרב אינטלקטואלים עכשוויים באשר לטבע האדם מנוגדות לפועלו של האינטלקטואל האמיתי: "כאשר אנו חוזים במורי-מוסר, במחנכים ובשאר מדופלמים בהדרכת הרוח צופים במחזה הברבריות האנושית ואומרים ש'כזה הוא האדם' […] מפתה לשאול אותם מהי, אם כן, ההצדקה לקיומם". בנדה, בניתוחו הצונן, גם מסביר את הסיבות הסוציולוגיות לעליית האינטלקטואל המפלגתי הקלוקל. למשל, את כוחו של הקרייריזם בדחיפת אינטלקטואלים לאמירת רעיונות קיצוניים שמושכים אליהם תשומת לב.

מהי הרלוונטיות של הספר לימינו? מלבד התזכורת התמיד חשובה לכך שאינטלקטואל הוא לא רק אדם בעל ידע, כי אם אדם בעל מחויבות מוסרית, אדם שמצוי באופוזיציה לכוח ולהמון הן באורח חייו המסור לתבונה והן בעמדותיו האתיות, אני סבור שהרלוונטיות רבה.  

ראשית, אנחנו נמצאים בתקופה של קיטוב מוגבר בין ימין לשמאל (אצלנו, בארה"ב ובעוד מקומות בעולם). בעידן כזה הנאמנות השבטית תובעת לעצמה אקסקלוסיביות על פני זו האוניברסלית והיא מתבצרת ומקצינה. בעידן כזה, מקומו של הליברליזם המתון נחלש. בנדה יצא בדיוק נגד זה: "הסלידה מן הליברליזם, לה שותפים רוב-רובם של אנשי הרוח העכשוויים, היא אחד ממאפייני זמננו שידהימו יותר מכל את ההיסטוריה". גם זמננו מצופף שורות: אינטלקטואלים ימניים נזהרים לא לבקר את מנהיגיהם למרות שהם יודעים על מעשיהם הרעים ולא את עוולות השוק החופשי שמא יחשדו בהם כסוציאליסטים. ואילו אינטלקטואלים שמאליים זונחים שיקולי מוסר, הגינות ואובייקטיביות (בעניינים פוליטיים, כמו גם במהפכה המגדרית) בגלל חשש מפגיעה בפרויקט הכולל המוצדק בעיניהם. בנדה כותב הרבה נגד האינטלקטואלים הלאומנים של הימין הצרפתי, אבל במחשבתו כלולה ביקורת על תופעות שהפכו מאז לנחלתו של השמאל האינטלקטואלי דווקא. למשל, הוא מבקר את הפצת הדוקטרינה הניטשיאנית (ולא רק) של יחסיות האמת. או את העדפת האסתטי על פני האתי והתבוני. כל אלה תופעות שהיגרו מהימין האינטלקטואלי אל "השמאל הניטשיאני" במחצית השנייה של המאה העשרים.

ואילו תופעה אחת שבנדה מנתח רלוונטית לכל המחנות בהווה שלנו: "דת ההצלחה: אני מתכוון לתפיסה, שלפיה עצם העובדה שרצון מתגשם מקנה לו ערך מוסרי, ואילו כשלונו של רצון להתגשם עושה אותו ראוי לבוז".   

כמעט מאה שנה לאחר היכתבו, עוד לפני מלחמת העולם השנייה (שבנדה פחות או יותר חזה אותה), הטקסט הזה הוא תמרור אזהרה לכולנו.