מבקר חופשי

פורסם, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

עכשיו, כשתורגם לעברית החלק השישי, הארוך והאחרון, באוטוביוגרפיה הזו, שהפכה לאחד האירועים החשובים בספרות העולם במאה ה-21 (בנורווגית היא התפרסמה בין 2009 ל-2011), אפשר להשקיף לאחור על מגילת הענק הזו, הנגללת לה על פני יותר מ-3,000 עמודים, ולראות שהיא מכילה, למעשה, שתי חטיבות שונות.

חטיבה אחת היא העלאתם על הכתב של רגעי חיים רבים מספור בחושניות חריפה; על מראם, קולם, ריחם, מגעם, טעמם (אם כי בעיקר מראם; האמנות הקרובה ביותר לכתיבה של קנאוסגורד בחטיבה זו היא אמנות הציור הפיגורטיבי). רגעי החיים האלה בחלקם "בנליים" (ארוחת בוקר, עישון במרפסת). אבל הכישרון של קנאוסגורד הופך אותם לטעונים, למתפקעים, לרוטטים. המפעל של קנאוסגורד הוא ניסוי גדול בויטאליזם. לדורנו, דור המסכים, ההמחשה שממחיש קנאוסגורד של החיכוך החריף של "האני" בעולם היא הזמנה לצאת מהסטריליות ולטבול את עצמנו בהוויה. לחטיבה הזו צירף קנאוסגורד לאורך ששת הכרכים קטעים הגותיים, חלקם רבי ערך. לטענתו, אנחנו חיים בעידן שפחות ופחות מאפשר את החיכוך הזו של "האני" בהוויה, את המבט הילדי המתפעם, את חוויית הנשגב של המפגש בקיום (נשגבת, לפי קנאוסגורד, יכולה להיות גם רכבת שועטת חרישית בין בניינים אפורים תחת שמש ענקית). קנאוסגורד לא מזכיר מסכים, או כמעט שלא, אך הוא מדבר על כמה תהליכים שונים, ביניהם ההסברים המדעיים שאִיידוּ את המסתורין מהטבע, שתרמו לכך שמה שהוא מכנה "משמעות" – ולפי תפיסתו המקורית הינה בדיוק היכולת של הסובייקט לחוות במלוא החריפות את האובייקט, המציאות – הידלדלה מאד בעולמנו. "המאבק שלי" הוא ניסיון של אדם בן ארבעים להשיב את "המשמעות" לעולם. ניסיון שלא נכשל. אם כי קנאוסגורד לא נותן את הדעת לעובדה המעניינת שאת המגע החושני עם העולם לוכדת דווקא יצירה ספרותית.

אבל ששת הכרכים מכילים, כמובן, גם חטיבה אחרת, הלא היא האוטוביוגרפיה. לצורך הניסוי המןזכר בויטליות, קנאוסגורד משתמש בעצמו ובקורותיו רק ככלי. אבל האוטוביוגרפיה מתחקה, כמובן, אחר חייו של כותבה, אחד קארל אובה קנאוסגורד, שנולד ב-1968, שהוריו התגרשו, שלמד באוניברסיטה בברגן, שאביו שתה את עצמו למוות, שרצה להיות סופר והצליח, ונכשל, והצליח, שהתחתן, והתגרש, והתחתן בשנית וכו'. הייחוד של הכרך הששי הוא, ראשית, שבו ניתן חלק הגותי ארוך, שבהקבלה סימטרית לחלק ההגותי שנועד לאשש את החטיבה הראשונה, הויטליסטית, נועד הפעם להצדיק רעיונית את החטיבה השנייה, האוטוביוגרפית.

"הסוף", הכרך השישי, מכיל כך שני מהלכי-על משלו, מהלכי-על מזהירים.

מהלך-העל הראשון נבע במקורו ממצוקה גדולה. בפתח "הסוף" אנחנו מתוודעים לכך שדודו של קנאוסגורד, אחיו הצעיר של אביו שמת, מאיים בתביעות על ההוצאה. לטענתו, קנאוסגורד שיקר במצח נחושה בעיקר בדבר הנסיבות שהובילו למותו של האב. האב לא שתה את עצמו למוות. הוא לא חי בהזנחה נוראית עם אמו, שהיא גם אמו של הדוד ועוד. מה שתואר ב"מוות במשפחה", הכרך הראשון, נבדה מדמיונו של קנאוסוגרד לצרכים סנסציוניים. התגובה התוקפנית של הדוד יוצרת גלי חרדה אצל קנאוסגורד. אבל היא גם שולחת אותו לשאלה עקרונית: הרי האב המת הוא האב שלו! הרי הסיפור של יחסיו עם האב הוא סיפורו שלו! כך הופך המאבק עם הדוד, בידיו של קנאוסגורד, למאבק עקרוני בזכות הז'אנר האוטוביוגרפי: החברה, השבט (המיוצג על ידי הדוד), לא יכולים לפגוע בזכותו של היחיד לספר את סיפור חייו.

מהלך-העל המזהיר השני נוגע לכותרת שנתן קנאוסגורד לאוטוביוגרפיה שלו. בשילוב של אינטואיציה עמוקה וסנסציוניות זולה קרא קנאוסגורד ליצירתו בשם שנתן היטלר לספרו. אחרי שראו אור הספרים הראשונים, שנחלו הצלחה רבה, הבין קנאוסגורד שהוא לא יכול להותיר את הכותרת כפרובוקציה זולה. וגם האינטואיציה שלו, להבנתי, גרמה לו להבין שכמו במאבק עם הדוד, הבחירה בשם הזהה לאוטוביוגרפיה של היטלר יכולה להפוך תחת ידיו ממקור מצוקה ומבוכה למכרה זהב ספרותי. כך פנה קנאוסוגרד לקריאה של "המאבק שלי" של היטלר ולקריאה של ספרות ענפה על הנאציזם (לכרך מצורפת רשימה ביבליוגרפית בת עשרות פריטים). התוצאה היא מסה בת מאות עמודים על היטלר הצעיר, עד 33' (ובעיקר עד פרסום "מיין קאמפף", ב-1925). המסה מעניינת ומקורית מאד כשלעצמה. אבל, בעצם, המהלך המזהיר באמת שעולה כאן מצוי בחלקו בסב-טקסט. קנאוסוגרד, למעשה, עורך השוואת ענק בין המחצית הראשונה של המאה העשרים למחצית השנייה. המחצית השנייה, זו שבאה לידי ביטוי באוטוביוגרפיה של קנאוסגורד, "קטנונית", "נרקיסיסטית", אינדיבידואליסטית, ממוקדת בחיי הפרט בצורה מופרזת (דאגה, יש שיאמרו, שהגיעה לממדים גרוטסקיים בימי הקורונה, כשטובת הכלל נזנחה בעבור טובת פרטים פגיעים). המחצית הראשונה, לעומתה, זו שהיטלר גילם אותה, לא הכירה בכלל בפרט. היא הכירה את ההמון ואת המנהיג. יש כאן, לטעמי, כתב הגנה עמוק על הליברליזם של המחצית השנייה של המאה העשרים. הוא אכן קטנוני, ילדותי, מרוכז בעצמו; אבל הוא לא מוביל לרצח המונים.

לא הכל מוצלח בכרך הזה. בין עמוד 370 ל-430 יש ניימדרופינג מביך לעיתים וניתוח לא משכנע ומייגע של יצירות ספרות. אבל בכללותה "המכה בפטיש" של קנאוסגורד, קרי יצירתו החותמת, מרשימה מאד ומתסיסה את מוחו של הקורא בכיווני מחשבה רבים, שרק העיקריים שבהם שורטטו כאן.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

אלישע, הגיבור של "כסף", הוא אסטרופיזיקאי ישראלי שגר בסיאטל ומחליט, ללא חדווה, לעבור למגזר הפינטק (שילוב של פיננסים וטכנולוגיה מתקדמת). אחרי ראיון עבודה מוצלח בניו ג'רזי עם בעלים של חברת השקעות אגדית, אלישע מחליט, להפתעת מארחו, לצעוד ברגל לתחנת הרכבת הלא קרובה. אך האם הוא בכיוון הנכון? "לחטט בטלפון כדי לברר היה דבר שגאוותו סלדה ממנו", מעיר המספר. כך, באבחת פרט קטן, מוארת דמות. בהמשך, אלישע, אשתו האמריקאית, אמילי, ובתו המתבגרת, עלמה, יושבים במרפסתם בסיאטל טרום המעבר למנהטן (אלישע אכן התקבל לעבודה היוקרתית). ערב של סוף קיץ מרהיב ואיש איש מול מסכו. "אך מכיוון שהיו מי שהיו, עמעמו את בהירותם של המסכים ככל שניתן על מנת לא לחבל באפשרות למוש את החושך המכסה והולך". עוד אפיון דק. הפרטים הקטנים האלה הם מקור עונג גדול בקריאת פרוזה. ובייחוד כשהם נוגעים לאפיונים דקים של דמויות. אמרת חז"ל העמוקה על בני האדם ש"כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות" מזכירה לנו את העובדה המהממת בדבר הגיוון האנושי. חלק מתפקידיה של הסיפורת הנו בדיוק המחשת הגיוון האנושי, הדק לעיתים, הזה.

אך לא רק הדמויות מאופיינות בדקות. גם המספר – ו"המחבר המובלע" שעומד מאחוריו – מקבל צביון ברור כאשר בנסיעה חוצת אמריקה, בדרכם למנהטן, נקלעים אלישע, אמילי ועלמה לחנות כל אמריקאית. על פני עמוד וחצי מונה המספר את השפע של מוצרי החנות, השפע המופלא, הגרוטסקי: "המדף הראשון יוחד לבירה. היו שם בדוייזר, באד לייט, היינקן, היינקן לייט, בוש, קורס, קורס לייט, מילר, מילר לייט, קורונה, בק'ס, פבסט, סם אדמס, רד רוק, ארצ'יס, ברנק, שקומה, טירי סטון, זולפט ברסט, מידל ג'יאנט, קואקי'ס" – ועוד לא סיימנו עם הבירות! המחבר המובלע יכול היה הרי להסתפק באמירה קצרה כגון: "היה שם שפע בלתי נתפס של בירות". בכך שבחר לפרט כמו יצא מהצללים והעניק תו אופי לדמותו-שלו: אני רוצה לספר סיפור על אמריקה, על שפעתה ומוזרותה!

ואכן, "כסף" הוא רומן בסגנון דון דלילו על אמריקה. רומן קצבי, אמין, עדכני ומוצלח למדי על אדם שתאוותו העמוקה היא סקרנות מדעית אבל החיים – הוא לא מקבל קביעות באקדמיה וגם אשתו תומכת בשינוי – גורפים אותו לעבוד בעבודה ספקולטיבית שמקבלים בה סכומי עתק, סכומים מטורפים. יושבים אלישע ועמיתיו במשרדי החברה במנהטן ועורכים ספקולציות ממוחשבות במניות וניירות ערך שונים ומרוויחים סכומים לא נתפסים, מגונים. ואלישע חש שהם מגונים. והוא חש גם באלימות החרישית שיש מאחורי כל זה. ובסכיזואידיות. בקטע רומן מעניין במיוחד – שלי הזכיר את הטענה הגאונית שקיימת לטעמי בסיפור הקצר המפורסם של פיצג'רלד, "יהלום גדול כמו מלון הריץ", טענה בדבר הקשר בין תאוות בצע לרצון להתרחק ככל שניתן מהחברה, בדבר הקשר בין חמדנות לסכיזואידיות – פוגש אלישע את כותב הקוד המקורי שאיפשר לחברה לגרוף הון עתק ממסחר באגרות חוב. רוברטסון, זה שמו, פרש מעבודה וחי בבדידות סגפנית במתחם רחב בחוף המערבי, הרחק מאדם ועיר. הדון דלילו-איות קשורה גם לרקע האפוקליפטי של הרומן. בעוד החברה הפיננסית גורפת את הונה, אמריקה שמסביבה מחשבת להתפרק. מתחים אלימים פורצים בין מושלים רפובליקנים קיצוניים (אחד מבעלי החברה של אלישע תומך באחד מהם) לתושבים זועמים, על רקע של קריסות כלכליות ואסונות טבע. כך מסב "כסף" את תשומת הלב לרגע מעניין שאנו מצויים בו ביחסי ישראל ארה"ב. זה כבר לא בדיוק ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות מול ארץ המגבלות הבלתי אפשריות. המציאות בארץ אמנם לא פשוטה ושברירית. אבל המציאות בארה"ב נראית, לעיתים, מסובכת אף יותר (הקיטוב, טראמפ, ההתנפלות על גבעת הקפיטול). איך אמרה לי פעם סטודנטית יהודייה אמריקאית שחפרו פניה מבושה על ההבדל העצום, לדבריה, בין נתניהו לטראמפ: "At least he – Netanyahu – is professional!".  

וכאן אנו מגיעים לנקודה הישראלית. לא נמסר לנו הרבה על הסיבות שהביאו את אלישע להגר לארה"ב. ואולי הן מובנות מאליהן (גם אם לא חביבות עלי). הרומן קרוב כאן לכמה וכמה יצירות ישראליות מהעשורים האחרונים שעוסקים בישראלים שהיגרו לארה"ב (החטיבה בולטת בהן שייכת למאיה ערד). אבל הרומן גם מספר בתמציתיות שהמצב בארץ לא טוב וישראל היא מדינת משטרה שאנשים נעצרים בה בקלות. בהקשר זה יש לציין שהרומן כתוב בעברית נפלאה, שמזכירה מרחוק את העברית החושנית של אביו של הכותב, ס. יזהר (ושעל רקעה בוהקות כמה שגיאות עברית, מעטות אך משונות: "צומת" בלשון נקבה והיעדר אל"ף, פעם אחת לפחות, בגוף ראשון עתיד). אבל החולשה של הרומן מצויה בחלקו הישראלי, חלקו האחרון. אלישע, במהלך עלילתי מעניין בתחילתו, מגיע עם משפחתו לבקר את אימו הזקנה בפתח תקווה. אבל אז חלה תפנית דרמטית ולא אמינה במיוחד בעלילה. והעיקר: הסופר, והמחבר המובלע, רומז בדרכים שונות, שהוא רוצה גם לדבר על ישראל, לומר עליה משהו. אבל האמירה לא ברורה ולא חדה, בהשוואה לחלקו האמריקאי של הספר המעניין בכללותו הזה.    

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

שיעורי הילודה הגבוהים בחברה הדתית בישראל ואלה הנמוכים בחברה החילונית (נמוכים יחסית לדתיים, לא ביחס לעולם המפותח, שביחס אליו הם גבוהים) קיבלו תשומת לב נוספת בעקבות הבחירות האחרונות. והאמת היא שנושא הילודה בעולם בכלל ובחברה הישראלית בפרט הוא – בפרפרזה על אמירה של קארל מארקס ביחס לַסחורה – "רווי דקויות מטפיזיות". מיעוט ילודה יכול להעיד בעקיפין על אי אהבת הקיום ועל דקדנס, או על אנוכיות (כפי שטוען וולבק), או, להיפך, על מחשבה הומניסטית על טובת הילדים ורצון להעניק להם משאבים רגשיים וחומריים מספקים, או הוא יכול להעיד על דאגה לשלום כדור הארץ המצטופף והולך, מזדהם והולך. ואילו ספציפית בישראל, ילודה כרוכה הן במאבק הדמוגרפי בין הפלסטינים והיהודים, הן, כאמור, במאבק הפנים יהודי על אופייה של המדינה והן – ואת זה שוכחים נלהבי הילודה – בהיותה של ישראל אחת המדינות הצפופות במערב, ובעתיד הלא רחוק: מהצפופות בעולם. עוד מעט לאוהבי הארץ לא תיוותר ארץ לאהוב.

בסיפורת הישראלית של העשור האחרון עסקו כמה רומנים בנושא מיעוט הילודה בחברה החילונית. הבולטים מאלה המוכרים לי הם "ניצבת" של א.ב. יהושע ו"העלמה מקזאן" של מאיה ערד. "צרוב בגוף", של הסופר וחוקר התיאטרון הוותיק, ישראל המאירי, מצטרף במובן מסוים אליהם. נטע, אישה בת שלושים ושבע, חזרה מניו יורק כשהיא בהיריון מאב לא ידוע. בפתח הרומן אנחנו פוגשים אותה בכורעה ללדת. נטע דגן גדלה בקיבוץ באזור עמק חפר. אמה, יונה, חיה בקיבוץ המופרט בצמצום רב, ואילו אביה, גדעון דגן, שהתגרש מאמה, הוא אמן ומרצה לאמנות שלו סטודיו באותו קיבוץ. בפרקים קצרים מתמקד הרומן כל פעם בדמות אחרת מבני המשפחה וסובביה. ובמובן מסוים זהו אכן רומן על "אליטה ישנה", שכמו פעמים רבות במציאות היא, "האליטה", למרבה האירוניה ובניגוד לסטריאוטיפ, דלת אמצעים (עובדה שחשוב לזכור אותה). בהיותו רומן על נושא זה, ממש בעמוד הראשון המאירי מתאר במכוון את נטע, המתייסרת בחבלי לידה, כשהיא אינה מושלת במחשבותיה מהרהרת על עמיתתה כך: "האישה מעבר למחיצה (מה מחיצה, חתיכת ניילון דפוקה) לא הפסיקה לטרטר, לייבב, לקרוא לעזרה, לאימא, לסבתא, לאיזו דודה עתיקה. בעצמה כבר בטח אימא ודודה, ניחשה נטע. עשרה אחים בטח יש לה ושלושים אחיינים, וגיסות ודודות וסבתות שהשריצו כל שנתיים בלי ניד עפעף […] ונטע, גוף חסום, מעוקל, והעיניים נעצמות כשנתחבות לתוכה שוב האצבעות הרכות של הרופאה, מתחננת שמישהו ישקיט כבר את המרוקאית הזאת".

את המתח הדרמטי הבסיסי מעניקה לרומן הציפייה ללידה, שמעט מסתבכת. אבל את המתח המלודרמטי לרומן מעניק סיפורו של ספואן, סטודנט דרוזי של גדעון, שנמלט מהמשטרה והשב"כ בגלל שתערוכה באום אל פאחם בהשתתפותו התמזגה בהפרת סדר לאוּמנית. ספואן מתגלגל לאיכילוב, בו מאושפזת נטע, ומתחזה שם לסניטר. בהמשך הרומן, ביחס לספואן, מועלית אפשרות של מיזוג מיני נושא פרי בטן בין ערבים ליהודים. פעם אמר לי א.ב. יהושע, בעקבות "גדר חיה" של דורית רביניאן (וכמובן, בלי שאמר זאת במפורש, בעקבות ספרו שלו, "המאהב"), שהנושא הזה מאד חשוב לעתידנו בארץ הזו. אני חולק בכך על הסופר הגדול. הנושא מעסיק, אם בכלל, פלח צר מאד בישראליות. אבל הנושא הוא בהחלט חומר ספרותי ראוי.  

המאירי הוא סופר מיומן. ואני ממליץ מאד לקרוא את הרומן החזק שלו "סימביוזה" ("עם עובד", 2000). גם כאן, הכתיבה, ברמת המשפט, בְּשֵלָה, מנוּסה. המשפטים יודעים לבוא כמו מהצד, מיומנים בלדלג על מידע שהקורא יסיק ללא עזרה עודפת. וגם התכנים, הדמויות, מחוספסים, לא מגולחים, "מערבוניים".

ובכל זאת משהו לא עבד לי. הרומן לא היה מספיק סוחף. אבל מדוע? זו האֵימה הכי גדולה שלנו, המבקרים: ספרים שאינם רעים אבל איכשהו אינם ממריאים וקשה לנו להסביר, לנמק, מדוע. אנסה ככל יכולתי. נדמה לי שהדמויות כאן לא מספיק ברורות, לא מספיק מגוּלפות-תווים. מה שמניע אותן לא לגמרי ברור לקוראים ולכן הם פחות נקשרים אליהן. את ספואן, למשל, סיבך המאירי בשתי פרשיות שונות: האחת נוגעת, כאמור, לפעילות לאומנית בקרב ערביי ישראל ואילו האחרת נוגעת לתאונת שריפה שגבתה חיי אדם בקיבוץ של גדעון ויונה. מלבד זאת שהערִימָה של ההסתבכויות מסגירה מצוקת-דרמה של הכותב, שמבקש להזין את אש העלילה בכל מחיר, הרי שהיא מטשטשת את דמותו של ספואן (מה מניע אותו? עוינות לאומנית? נקמה אישית?). גם הרומן עצמו מעט מטושטש דמות: הוא קצת רומן בלשי, קצת רומן פוליטי (בשני מובנים שונים), קצת רומן פסיכולוגי. קשורה לתופעות הללו התחושה שהרומן לא נכתב בדחיפות, לא היה משהו שבער לסופר לומר. מכיוון נוסף, הטקסט חסר את מה שכמדומני עמיתינו בהיפ הופ מכנים פלואו (=שטף). הוא מעט מכחכח, נתקע. וחלק מהסיבה לכך נעוצה בהיעדר הבחנה מספק בין זמני האירועים השונים שמתוארים בפרקונים הקצרים. פרקון קצר יכול להכיל, למשל, שתי נסיעות שונות, אחת לתל אביב מהצפון ואחת לצפון הארץ, אך הכתיבה לא מבחינה בחדות בסדר האירועים והקורא מתבלבל.  

ושוב אדגיש, בפירוש אין זה ספר רע. אבל אמתין לרומן טוב יותר של המאירי.    

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

האמירה המפורסמת של ווייטהד, על כך שהפילוסופיה המערבית אינה הרבה יותר מאשר הערות שוליים לאפלטון, שואבת את אמיתותה לא רק מכך שאפלטון היה גאון אלא מכך שהוא היה ראשון (או כמעט ראשון). מנסחי הבעיות הראשונים, החורשים בקרקע בתולה, הם פעמים רבות התורמים הגדולים ביותר לשדותיהם. 

חלק מהקסם הגדול שנִקסם הקורא ביוסף לואידור, הסופר בן העלייה השנייה ובן חסותו של ברנר (שאף נרצח איתו ב-1921), נובע מראשוניותו. יגאל שוורץ ונועם קרון, עורכי הקובץ, זיכו את הרבים באפשרות להתוודע לתגובה ספרותית עזה ומקורית למפגש המחודש של העם היהודי עם ארצו ועם שפתו הישנות (עם זאת, הקובץ היה נשכר מהגהה נוספת והוספת תאריכי ומקומות הפרסום של הסיפורים). הסיפורים והנובלות המעטים, אך בעלי הדשנוּת והלִשְדיות התוכנית והלשונית, של לואידור, עוסקים ברובם בפועלים ובשומרים בני העלייה השנייה. והם כוללים כמה ניסוחים ראשוניים של חוויות יסוד ישראליות. למשל, המפגש המהמם עם השרב הארצישראלי: "עבר חודש מנחם אב והקיץ האכזרי נטה להגיע אל קצו, וככל אשר קרב קצו לבוא, כן גדלה אכזריותו וכן כבדה ידו על הטבע והחיים, כמו מלך עריץ, ככל אשר יזקין כן יתאכזר". הרי שישה חודשים בשנה מושל כאן הקיץ! טוען סיפור אחד. לא כי, אלא שבעה! טוען משנהו. וכפיצוי על כך מופיע כגואל הגשם הראשון. "גשם, גשם! – צווחה נפש כל בעל חיים. וכל היקום כמו פתח את לועו וצִפה בכיליון עיניים ובתשוקה בוערת לנחלי מטר שירדו ויגיחו אל קרבו". ופתאום אתה מבין כמה גשם ראשון הוא תופעה ארצישראלית ייחודית. והכל בגלל המפגש הראשון עם הגשם הראשון. ואילו בנובלה המצוינת "יואש" (שראתה אור לפני כשנה גם בנפרד, בהוצאת "דחק") ובסיפורים אחרים שמורה זכות הראשונים ללואידור בעיצוב דמותו של "העברי החדש". בקיצור, לואידור הוא סופר מינורי מעניין ביותר, ולראשוניות יש חלק רב בכך.

לואידור, הכותב על ארץ ישראל ובארץ ישראל, מושפע מאד משפת התנ"ך. וישנם כאן גם שני סיפורים נפלאים, תנ"כיים גם בזמן התרחשותם, שממחישים את המורכבות האנטי-ברדיצ'בסקאית שלו. בסיפור "עֵלִי", למשל, מעוצבת דמותו של נער חלש ורפה ידיים משבט בנימין, שמסרב בכל תוקף לגאול את דמו של אחיו הנבל ואיש הזרוע. הסיפור אוהד את עלי ההססן שנסמך על תורת משה: "לא ארצח, לא אגאל את ידיי בדם". למרות שלואידור הוא, כאמור, ממעצביו הראשונים של "העברי החדש", הרי שדמות זו אצלו אינה דמות כוחנית מנוערת ממוסריות, כמו בחזון הברדיצ'בסקאי ברגעיו השטחיים. 

אבל אולי הראשוניות הבולטת ביותר בקובץ היא העיסוק הנרחב של לואידור בעימות האלים עם תושבי הארץ הערבים, עימות שיש לו צדדים כלכליים ולאומיים כאחד. נועם קרון בהקדמתה מביאה זיכרון מצמרר על לואידור שסיפרה חוה רוטנברג. "אינני יודעת – אמרתי ללואידור – למה ברנר מפחד מפני הערבים. מפני רוסים, שעיניהם דומות לעיני זאבים פחדתי, אבל מפני ערבים שהם כה דומים לנו, ליהודים, אינני מרגישה כל פחד. לואידור אמר: 'ברנר צודק, מפני ערבים צריך להיזהר, הם יותר אכזריים מהרוסים'". הזיכרון מצמרר, כמובן, על שום סופם של לואידור וברנר. אבל כבר היצירה של לואידור מעידה על הבחנתו הנכונה על מרכזיותו של הסכסוך עם הערבים בסיפור השיבה היהודית לארץ ישראל (וזה אולי מה שמבדיל בחדות בין לואידור לסופרים שקדמו לו, בני העלייה הראשונה). הסיפורים רוויים בהבנה הזו, גם אם הם מכילים בהחלט כבוד וסקרנות כלפי תושבי הארץ הערבים, כמו גם הכרה בכך שהיהודים אשמים לעיתים ולו חלקית בנסיבות הסכסוך (באחד הסיפורים שודדים הערבים חמור מפועל יהודי, אך זאת משום שהוא רמס מבלי משים חלקה שחרשו).  גם בנובלה הארוכה, "בשל סוסה", נובלת פעולה מרתקת, בה חוברים שומרים יהודים וחבריהם הערבים לחילוצה של סוסה שנגנבה על ידי ערבים אחרים, היסוד הלאומי מרכזי. בלב הנובלה הזו עומד מוסה הספרדי, שומר יהודי ממוצא ספרדי. הנה, גם בנושא אקטואלי זה, אפוא, שמורה ללואידור זכות ראשונים! "הוא היה איש מעשה ורב פעלים מאין כמוהו, ידע את נימוסי הערביים ואת דרכי חייהם". 

קצרה היריעה מלדון בכל דקויות ואף עבויות הקובץ. ברצוני להעיר רק על יסוד אחד מעט מפתיע. מסיפורי הקובץ השונים עולה רעיון לא צפוי: המשיכה אל השמירה קשורה לרתיעה מחדגוניות העבודה. על יהודה השומר, בסיפור "יהודה נוטר הפרדס", מעיר המספר: "יהודה היה גם עצל קצת בעבודתו […] הוא לא סבל את השעבוד ולא יכול להשתעבד לסוסים ולמחרשה ולא יכול גם להתקשר אל משרה חודשית או שנתית. הוא אהב את החופש בלי קץ גבול […] יותר מכל עבודה אחרת אהב את השמירה". כמה וכמה דמויות כאן מבטאות את חששן מעבודה מפרכת וממושכת. בין הלוחם והאיכר, אם כן, דמויות הדגל של הציונות, קיים מתח, לא רק רצף. אותו מתח שמכונן, לפרשנותי, כבר את האפוס ההומרי. אודיסיאוס, שלא ממהר לשוב הבייתה, כי, כפי שהוא מכיר לבסוף (בתרגום: אהרן שבתאי): "אבל עבודה לא אהבתי, או משק בית, זה שמניב ילדים לתפארת. ואולם ספינות משוטים תמיד נעמו לי, ומלחמות, וחניתות מושחזות, וחצים".