ארכיון קטגוריה: שבעה לילות "ידיעות אחרונות"

על "ההבטחה", של דיימון גלגוּט, בהוצאת "חרגול" (מאנגלית: מיכל אלפון, 261 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

באתי עם דעות קדומות סותרות לקריאה ברומן דנן. בעשור האחרון, כמה מזוכי "המאן בּוּקר", הפרס הספרותי היוקרתי לְרומן הכתוב במקור באנגלית, ספרים כדוגמת "המאורות", "המשת"פ" ו"שאגי בֵּיין", היו ספרים לא מוצלחים בעיניי. לעיתים חלק מהסיבה לזכייתם נבע לדעתי מפיתול מסוים בנאותות הפוליטית העכשווית שאפיין אותם. לפיכך הרומן החדש של גלגוט (נ. 1963), הזוכה הטרי והאחרון עד כה בפרס הזה (2021), היה חשוד בעיניי. בעיקר בהתחשב בכך שהסופר דרום אפריקאי והוא עוסק בדרום אפריקה, כר פורה לוואריאציות נאוֹתוֹת של תקינות פוליטית. אך מאידך גיסא, שני ספריו הקודמים של גלגוט שתורגמו לעברית ("הרופא הטוב" ו"בחדר זר"), שאגב היו אף הם מועמדים סופיים ל"בּוּקר" (אך לא זכו בו), היו ספרים מספקים ובעלי ערך.      

הקריאה בפועל איששה בהתחלה את הדעה הקדומה השלילית. מספּר חיצוני כותב בטון סאטירי את סיפור שקיעתה של משפחה אפריקנרית על פני כשלושים שנה, משנות השמונים של המאה ה-20 עד ללפני שנים אחדות. בתחילת הרומן, האם רייצ'ל (ממוצא יהודי) מתה ממחלה קשה והמשפחה מתכנסת ללווייתה בבית הכפר המרווח, מוקף השטחים הרחבים, של המשפחה. האב מאני, שנאף והרס את נישואיו; הבן החייל אנטון, נרקיסיסט מתוסבך, שהרג זה עתה מפגינה שחורה ומתייסר על כך; הבת אסטריד, נערה גנדרנית ושטחית; והבת הקטנה אָמוֹר, על סף הבגרות המינית (היא תקבל את הוסת הראשונה בזמן לוויית אמהּ). הדמויות הלבנות מוצגות בארסיות רבה, כולל דמויות המשנה: כומר חמדן שנואף עם אחותו; דוד ודודה של המשפחה, היא גזענית והוא שתיין. כל הדמויות הלבנות מוצגות בארסיות, למעט אָמוֹר. אָמוֹר, שצפתה באביה מבטיח לאמה שיעביר לבעלותה של משרתת השחורה של המשפחה, סלומה שמה, את הבית המט לנפול שהיא גרה בו עם בנה, המכונה בית לומברד. אמור שמנסה שמשפחתה תעמוד בהבטחתה זו אך לשווא. אמור שהופכת במרוצת הרומן ללסבית ולצמחונית. הטון הסאטירי כלפי הלבנים נראה לי לא מעניין לא רק בגלל שהוא פוליטיקלי קורקט צפוי, אלא בהיותו דוֹחה מוסרית: סאטירה היא בעלת ערך כשהיא כלפי החזקים, לא כלפי מי שהיו החזקים בעבר.

אבל עד מהרה התברר ש"ההבטחה" מתעלה על המכשול הזה והוא רומן מעניין שכדאי להתוודע אליו. עד מהרה מתברר שהטון הסאטירי הזה אינו מוגבל למגמה פוליטית כזו או אחרת, אלא הוא נובע מהשקפת עולם רחבה יותר של הרומן. כי זהו רומן על חידלון. רומן על מותה של משפחה אך גם על מותה של ארץ. ארץ שמתה לא רק בגלל האפרטהייד שבעבר, אלא בגלל פשיעה זוועתית, בגלל שוחד ושחיתות, בגלל מצוקות שינויי אקלים ובגלל היות חלק מהאליטה שלה שטופה בהבלים ניו אייג'יים. זה רומן על התפרקות ועל ניוון שחותר קדימה ליעדו הקודר באופן מלא חיים. כך נוצרת קונטרסטיות מעניינת, כך נולד חידלון פעיל.  

חלק גדול מחיוניות הפסימיזם של גלגוט נובע מדמות המספר שלו. זהו מספר גוֹגוֹלי, כלומר מספר "כל יודע" אך בעל אישיות מובחנת ומשוגע למדי. המספר הזה, למשל, חוטא בפליטות פה פרוידאניות: "סלומה שומעת אותם בבית שלה, סליחה, בבית לומברד". הוא מתעכב על פרטים מוזרים ואז מעיר על מיותרות האנקדוטות שהוא עצמו מספר. זה מספר המתחזה לכל יודע ופתאום מכריז שהוא לא יודע פרטים מסוימים ("יש כאן איזה סיפור אישי, לא מכיר אותו מספיק כדי לשאול"). מספר שמשתרך לעיתים אחרי הסיפור ואז תופס את עצמו וחוזר לתלם. ולבסוף מספר סנילי שהמילים משתמטות מפניו: "למרות כל השיגעונות והאטימויות שלו מבּקי [נשיא דר"אפ] יודע לבדוק הפתעה — לדפוק הופעה, לעזאזל". המספר הזה נע בגמישות מסיפור חיצוני לתוך תודעתן של הדמויות, מגוף שלישי למשפטים בגוף ראשון שהדמויות דוברות לעצמן. הטקסט נושם. הוא עתיר המצאות ומעורר סקרנות ביחס לדמות המספר. וכל עושר ההמצאה הזה, חשוב לומר, נעשה באופן לא מעיק ולא מכביד.

לא מדובר ב"יצירת מופת", כמו שטוענים עמיתיי הנכבדים ב"אינדיפנדנט", המצוטטים על גב הכריכה. גלגוט כותב יותר מדי "כמו" מכדי להיות מופתי. הזכרתי את גוגול. ויש גם קירבה גדולה למקבּריות הג"ויסיאנית. עד כדי כמעט הודאה עקומה בהשפעה בוטה של האירי הגולֶה (שתיאר בקטע מפורסם ב"יוליסס" את בלום שלו בבית השימוש), כשהמספר מתפייט על עיסוקו של הרומן שלו בהפרשות: "מוזר שאנשים כמעט לא מדברים אף פעם על פעולות מעיים, בהתחשב בכך שזה קורה יום־יום. המוח היה רוצה להכחיש, למרות אמיתוֹת היסוד הנפלטות מתחת. שום דמות ברומן לא עושה אף פעם את מה שהוא עושה עכשיו, כלומר מפריד בין פלחי עכוזו כדי לשפר את פליטת המצוקה".

לא "יצירת מופת", אם כך, אבל "אלגוריה לאומית" – כלומר סיפורה של ארץ דרך סיפור משפחתי – הכתובה בייאוש עליז, בחידלון מתרונן.     

   

על "המקדש השלישי", של א.ב.יהושע, בהוצאת "הספריה החדשה" (64 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

הנובלה הקצרה – מחזה לקריאה, למעשה – של א.ב. יהושע עוסקת, בסיוע עלילתהּ, בנושאים "כבדים": אופייה הכפול, הדתי והלאומי, של הזהות היהודית ולפיכך הקושי בהצטרפות לעם היהודי, קרי בגיור; המשיחיות היהודית המייחלת להקמת בית מקדש שלישי; טיבו של הקיום היהודי הגלותי. עיקר הסיפור כאן הוא מפגש ברבנות תל אביב בין הרב ניסים שושני ואישה יהודייה דתייה מצרפת בשם אסתר אזולאי. אסתר רוצה להפקיד בידי הרב שושני סיפור שיעזור לבלום את מינויו של רב בשם הרב מודיאנו לאב בית דין של הקהילה היהודית בפריז. אסתר מספרת סיפור נפתל: היא נולדה לאב יהודי ולאם צרפתייה שהתגיירה. אחרי מות אביה, בעודה ילדה, הרב מודיאנו נטל אותה תחת חסותה ואף טיפח ככל הנראה רגשות כלפיה. כשהגיעה אסתר לפּרקהּ והתאהבה ביהודי צרפתי יוצא איראן, ניסה הרב מודיאנו למנוע את נישואיה לבחיר לבה בנימוק הלכתי. ניסה והצליח.

אולם אני חושב שערכו של כל החלק "הכבד" כאן הוא רק בתזכורת שיש בו לעיסוק של יהושע בעבר בנושאים האלה, כשאין מה להשוות את עומקו וחשיבותו של עיסוק העבר הזה לאלה, הזניחים בהשוואה, שב"המקדש השלישי". בנוסף, ואם אינני טועה, יש גם פגם מרכזי באמינות העלילה כאן. העלילה מושתתת על האיסור ההלכתי של כהן לשאת גיורת. כשאסתר עברה גיור (על ידי הרב מודיאנו) היא נאסרה, בהתאם, על בחיר לבה הכהן. אבל הרי התברר לה עד מהרה שהגיור הזה לא היה נחוץ, היא הייתה כבר יהודייה, ובמקרה כזה, למיטב הבנתי ההלכתית, הגיור השני פשוט בטל ומבוטל ואין מניעה שתינשא לבחיר לבה. אבל לפי הנובלה דווקא יש מניעה כזו! אם אני אכן צודק, ויש לזכור שזה אירוע מכונן בנובלה, זו בעיה בהחלט לא זניחה בנובלה ריאליסטית שגיבורה הראשי הוא איש הלכה מובהק. בנוסף, יש בנובלה קפיצה לא לגמרי אמינה ולא לגמרי מפותחת מהסיטואציה שאליה נקלעה אסתר לעבר חזון שלה לבניין מקדש שלישי, חזון שמבקש להיות לא לעומתי לנצרות ולאיסלאם. הרעיון, המקורי כשלעצמו, לבנות בית מקדש שלישי בקרבת הר הבית אך לא במקומו, לא נובע בטבעיות ובהדרגתיות מספקות מדמותה של אסתר, אלא כמו מוצנח מלמעלה בידי הסופר.

אבל למרות כל האמור, "המקדש השלישי" ראוי לקריאה וזאת משום שמרכז הכובד האמיתי שלו לא מצוי בנושאים הרשמיים ו"הכבדים" שלו. מרכז הכובד שלו נעוץ, לטעמי, בהומור המשובח שבו, שלמרבה הפלא לא רחוק מאד ממערכוני הגשש החיוור במיטבם. כלומר, על מנת ליהנות מ"המקדש השלישי", יותר משיש להתייחס אליו כנובלה כדאי להתייחס אליו לאו דווקא כמחזה אלא כמערכון. הנה, למשל, הדיאלוג בין הרב שושני למזכירו החוזר בתשובה, שמתגלה להפתעת הרב כמי שמחלטר במוהלוּת: "הרב: ממתי נעשית מוהל? המזכיר: כבר שלושה חודשים. הרב: מי נתן לך רשות? המזכיר: זאת לא בדיוק רשות. הרב: אני לא מבין. המזכיר: אין הרבה מה להבין. רוכשים ניסיון ומקבלים הכרה. הרב: ישמור אלוקים. ואתה לא מפחד? המזכיר: ממה? הרב: שתחתוך גם מה שלא צריך לחתוך. המזכיר: למה שאחתוך גם מה שלא צריך לחתוך? הרב: קורה. המזכיר: למה שיקרה? וחוץ מזה, אפשר תמיד לתקן. הרב: לתקן? המזכיר: קוראים לזה אפּיספּאזמה, ברית מילה ברֶוֶרס. […] הרב: אבל למה לך את זה? המזכיר: השלמת הכנסה. התאומות שלי נרשמו להרבה חוגים". בהמשך תוהה הרב שושני, בהדהוד של הסלוגן "יהודי לא מגרש יהודי": "איך זה שנותנים ליהודי רשות, בלי הכשרה מיוחדת, לחתוך עורלה ליהודי אחר?". ועוד בהמשך, ועדיין בעניין הזה, שיהושע מָץ ממנו את הקומיות הספוּנה בו: "הרב: וכמה כושים הספקת למול עד עכשיו? המזכיר: לא, כבוד הרב, היום אסור לומר כושים, זה מעליב אותם. הרב: אבל למה? הרי בספר עמוס כתוב הלוא כבני כושיים אתם לי בני-ישראל. המזכיר: אבל בני-ישראל הם כושיים שהקדוש-ברוך-הוא התחייב לטפל בהם, לא כושיים שנעזבים לנפשם בדרום תל-אביב, לאלו קוראים אפריקנים. הרב: אז שיהיו אפריקנים, העיקר שהבריתות יעברו בשלום. המזכיר: כדת וכדין. היה לי היום תינוק כושי, סליחה, שחור, שהיה מתוק כל-כך שרציתי לאכול אותו אחרי שמלתי אותו". או, דוגמה נוספת וקצרה הפעם, תשובתה המהדהדת של אסתר לשאלת הרב אם אמהּ בחיים: "מאוד". ודוגמה אחרונה: הדרך בה בוחר אב בית הדין הרבני בתל אביב, מָרָן הרב חלפון, לתאר באוזני הרב שושני חתונה מפוקפקת מעט מבחינה הלכתית שהוא בכל זאת נותן לה את ברכתו: "זאת תהיה חתונה לא פשוטה, אבל נעמוד בה בכבוד". 

ובמחשבה שנייה, ההומור הזה הוא-הוא לבו הרעיוני האמיתי של הטקסט, גם אם יהושע כיוון אחרת. ההומור הוא יסוד ארצי והוא עולה בקנה אחד עם דמותו מעוררת האהדה והארצית של הרב שושני. הרב שושני הופך כך להיות מגלם שובה לב ובעיקר מפתיע למדי של הנורמליות הישראלית שיהושע כתב עליה בעבר: מי שמתרה במזכירו לדווח על הכנסותיו מהבריתות למס הכנסה ורושם במדויק מפי אשתו את הקניות שהיא מעוניינת בהן במכולת של החב"דניק.    

על "פרידה מהצד המערבי העליון", של יובל יבנה, בהוצאת "כהל" (245 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף הספרותי של "ידיעות אחרונות"

תשעה סיפורים ונובלה מכיל הקובץ של היוצר הפורה יליד 1964, שבעבר התרשמתי מאד מרומן שלו בשם "שיר של יום". שלושת הראשונים הבטיחו פרוזה ישראלית משובחת. הסיפור הפותח, שהעניק לקובץ את שמו, מספר על שני צעירים יהודים ניו יורקרים בני זמננו, חיים וצבי, השולטים בעברית עד כדי כך שֶשעשוּעם הוא לעַבְרֵת את מנהטן ואמריקה כולה. "הצד המערבי העליון" הוא בלשונם האַפֶַּר ווסט סייד. כושר ההמצאה הלשוני, המְעברֵת מקומות, אנשים ומותגים אמריקאיים, מהנה; המספר טורח  על יצירת סבירות בהיתכנות של שני גיבורים עבריים כאלה; הסיפור מעניק צדק פואטי לעברית, שבמציאות נשטפת בידי יריבתה שפת אלביון; בכלל, התחושה היא שמצאי העברית העומד לרשות יבנה הוא נרחב, כך שכל מילה נבחרה על פני חלופות רבות ויש בה, לפיכך, מטעמו של הדיוק; ולסיום, חוש הקצב של יבנה מניע את הסיפור ללא הפוגה לקראת שיא ברור. גם בסיפור השני, "בכנס הלהטוטנים", מצטיין יבנה בחוש קצב וגם הוא מקורי מאד: אב ישראלי יגֵע, הנגרר אחר בניו למתחם להטוטנים, נקלע לשיחה עם זר מסתורי שמדבר על שורשיה הקדומים של הלהטוטנות, לפי שהתמסחרה והפכה למפגן תחרותי. הסיפור השלישי, "הליצן והשוטר", גם הוא קצבי, אינטליגנטי, מקורי, עם רפרוף הומור מהנה. "בקומה הראשונה גר השוטר. בקומה השנייה גר הליצן", נפתח הסיפור הקומי-טראגי המשרטט את המתח בין שומר הסדר לפורע הסדר החיים בשכנות בבית ירושלמי. חבל רק שהשיא כאן הוא שֹיאִי מדי, מוקצן.

מכאן חוויית הקריאה עמדה בסימן ירידה. מדובר בירידה-קלה, ברפיון-מה במתח הסיפורי. אבל, לטעמי, אסור בעידן שלנו, מרובה הכותרים, לסיפורת לרדת מרמת ה"טוב מאד". מהם שורשי הירידה? לעיתים התכנסותו של הסיפור לא מספקת, האמירה לא מחודדת. לעיתים אופיו האקלקטי של חלק מהקובץ בעוכריו. לעיתים הירידה הקלה ברמת הסיפורים נובעת מאותה חריגה מהסביר. את יבנה מעסיקה בחלק מהסיפורים מציאות סודית, קסומה, שאולי נמצאת מעבר למציאות הגלויה: אוטונומיה היבּראיסטית באמריקה, מסורת קדומים של להטוטנים שעודה חיה בחשאי בזמננו וכדומה. כאשר הוא לא מקפיד על סבירות, ולו קלושה, נגזלת מהסיפורים היכולת להעניק מסתורין לחיים היומיומיים.

אבל ישנה עוד סיבה, לעניות דעתי, לירידת הרמה הסיפורית והיא קשורה לתפיסה הפילוסופית שעולה מכמה סיפורים כאן. לתפיסה הזו ניתן לקרוא "ויטליזם" או פילוסופיית-חיים. הכוונה היא להתפעמות מה"יֵש", אמירת "הן" לחיים, לעיתים תוך הסתמכות על שיכרון ארוטי. זו תפיסה פילוסופית שמקושרת להוגה כמו ניטשה ולמשורר כמו וולט ויטמן (הרלוונטי יותר במקרה הזה). גיבורת הנובלה "בימי המגיפה", למשל, היא יהודייה ניו יורקית צעירה יחסית בשם בתיה. "המגפה הזאת באה לבתיה בזמן, יש מחלות שאפשר לרפא רק בעזרת מחלות אחרות – גבר אחד עזב אותה". בצד תיאורי הקורונה במנהטן, עיקר הנובלה מתאר את הרומן שהיה לפניה לבתיה עם צעיר מהמערב התיכון שהגיע לעיר והחלק הבולט בתיאור הרומן הוא המפגש הארוטי בין השניים. יבנה כותב סקס יפה, אבל הכל טבול בתפיסה ויטמנסקית של שיכרון הקיום, המין והעיר: "וזה הרגע בו התשוקה לטעום מתאזנת עם התשוקה לחדור ולהיחדר ואז גוברת עליה ובתיה והנרי מסתובבים על צירם, על ציר שיורד למטה דרך הרצפה של החדר, עובר את הלובי ונכנס עמוק אל תוך האדמה, אל תוך הסלע הקשה של מנהטן, ואיתם מסתובבת על הציר הזה העיר כולה, טרופת תשוקה".

עם הפילוסופיה הדיוניסית אפשר להתווכח, אבל עיקר הבעיה שלי איתה כאן היא שאמנם אי אפשר לומר על הכתיבה של יוצר אנין כמו יבנה שהיא בנלית וקלישאית, אך עם זאת יש לה, בהקשר הזה, טעם לוואי דק של בנליות וקלישאיות. הן במובן שהוויטליזם הפך להיות נדוש בקרב אינטלקטואלים ואמנים והן במובן זה שהוא לא תמיד מוחש כאן ככזה שנרכש מהמציאות ולא מספרים.  

ביקורת על "השתקן" של ארי ליברמן ("אחוזת בית", 248 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

חלק ניכר מהרתיעה שלי מרב-המכר הטיפוסי אינו נובע מכך שהוא לא "עמוק", "חשוב" או "רציני", אלא, בפשטות, מכך שהוא לא מהנה. הדמויות המתוארות בגסות והעלילה הקיצונית משולות ליְדֵי מְעסֶה לא מיומנות ומרפרפות שאינן מסוגלות לעיסוי רקמות עמוק. ואילו הנוסחתיות נוטלת מספר את טל הרעננות והוא משול לזר פרחים נובל. הנוסחתיות כוללת לרוב את הרכיבים הבאים: סוד גדול מהעבר; חריגוּת חברתית מעוררת אמפטיה; טוהר אנושי יוצא דופן; אהבה גדולה מהחיים; אומללות גדולה. ולמרות האמור, ולמרבה הבלבול, אני חושב שדרוש כישרון מיוחד לכתיבת רב-מכר. אלא שבפרפרזה על קפקא: יש הרבה כישרון ספרותי בעולם – רק לא בשבילנו.    

"השתקן" הוא רומן סוחף על השואה (על צימוד המילים "סוחף" ו"שואה" מייד). הוא כתוב בתשוקה לספר סיפור, המלהיבה כשלעצמה, אך כזו שגם מגובה ביכולת. חלקו הראשון מסופר בידי שמחה שטיל. שמחה נולד בשנות השבעים וגדל באופקים, שם אביו היה בעל מעדנייה לא כשרה. אמו מתה עליו בילדותו ואביו מיעט למסור פרטים על עברהּ של המשפחה. אך ברי שזו הייתה חריגה עד מאד באופקים, ולא רק מבחינה עדתית (האב טען שהם לא יהודים והוא לא מל את בנו). החלק המרכזי של הרומן הוא כתב יד שכתב אביו של שמחה, שמשון שטיל, ב-1945. כתב היד מגולל את קורותיו של שטיל בזמן השואה והוא מלווה בהערות שוליים של היסטוריון בדוי שהתקין את כתב היד לפרסום. קורות אלה כוללות את היותו של שמשון עד לרצח משפחתו בעיר ראווע שבמערב אוקראינה, בריחתו ליערות ומלחמה כפרטיזן ולבסוף כליאתו באושוויץ.

הרומן נקרא, כאמור, בעניין. אבל, חשבתי לפתע, מה בעצם פירושו של דבר שסיפור שואה "מרתק"? וצריך לזכור שמדובר כאן בסיפור בדיוני, אמנם פרי תחקיר מרשים, ולא ביצירה היסטורית תיעודית. ובכן, מה פירושו של דבר לכתוב ב-2022 רומן בדיוני על השואה? מה המטרה של רומן כזה?

התשובה התבהרה לי כאשר צירפתי במחשבתי את סיפורו של שמשון האב לסממני רב המכר שהיו בסיפורו של בנו שקדם לו (הסוד מהעבר; החריגוּת החברתית; התאהבות מהוססת "גדולה מהחיים"). בקיצור, צריך להכיר בכך שסיפורם של שורדי השואה הוא פשוט "סיפור טוב": הבריחות, המרדפים, ההצלה כנגד כל הסיכויים, הרוע המוחלט לעומת הקורבנוּת המוחלטת. אני סבור, שבאופן שאינו מושחת וזדוני ואולי גם כלל אינו מודע, חלק מהמשיכה של כותבי סיפורת לשואה נובע בדיוק מהאיכויות "הרב-מכריוֹת" של הנושא.

צריך כעת להבחין בחדות בין כתיבה היסטורית לכתיבה בדיונית. השואה היא אחד מהאירועים הנוראים ביותר בתולדות העולם. יש לזכור אותה עד קץ כל הדורות, בין היתר בגלל הלקחים האנושיים והלאומיים שתודעתה חורתת בנו. אבל בכתיבה בדיונית על השואה, שלא כבכתיבה היסטורית שבראש ובראשונה נועדה ללמד אותנו מה קרה, וכאשר אין לכותב הסיפורת תפיסה מחדשת על האירועים הזוועתיים, רבה הסכנה שהשואה תשמש לכותב, ללא כוונות זדון, אמצעי עזר למשיכת הקוראים. במילים אחרות: שהשואה תשרת את היגיון רב-המכר יותר משהיא תבוא להזכיר לקוראים את העבר הנורא ולקחיו. שלוש דוגמאות רלוונטיות מהספר. הראשונה: מבין שלל אירועי השואה הזוועתיים כלל ליברמן בספרו את זוועת הזוועות: עבודת הזונדרקומנדו. התיאור המופיע כאן של רצח 1689 יהודים בחנק בבת אחת בתאי הגזים ב-30.10.44, תיאור המגובה היסטורית, אכן מחריד את נפש הקורא. ואף על פי כן מתגנבת מחשבה אל הלב: היגיון רב-המכר הוא-הוא התומך בכך שתיכלל ברומן זוועת הזוועות, אנשי הזונדרקומנדו העדים לרצח ואז מפנים את גופות הנרצחים מתאי הגזים. השנייה: הטקסט מתאר התקפת פרטיזנים על מחנה ההשמדה בלז'ץ. אין עדות היסטורית להתקפה כזו. מה משמעותה של בדיית התקפה כזו? מבחינה עלילתית, ברור שהיא מוסיפה למתח. אבל הנושא הזה – המרד היהודי במכונת ההשמדה הנאצית – כל כך טעון, כל כך עקרוני, שאי אפשר לתת לחירות הסופר הרשאה כזו להמצאה (ליברמן מודע לבעייתיות, הוא מתייחס לכך בהערות השוליים של ההיסטוריון הבדוי, אבל המודעות אינה מספיקה כאן). השלישית: הסיפור כאן כולל אדמו"ר חסידי שמתפקר בן לילה ואחיו האפיקורס שחוזר בתשובה בן לילה בגלל מאורעות זוועה שהיו עדים להם עם תחילת הכיבוש הגרמני. התזזיתיות הזו (שבהמשך הרומן מגיעה לשיא סנסציוני נוסף) מתאימה להיגיון של רב המכר יותר מאשר לתנועות נפש והתנהגות בעולם האמיתי.

שלא תהיה טעות: ספרו של ליברמן הוא ספר שוחר טוב. השואה היא אירוע שנמשיך לא לעכל אותו דורות על גבי דורות וננסה להקל מעט את עיכולו על ידי חזרה אליו שוב ושוב, גם בספרות הבדויה. ליברמן גם מזכיר לנו בספרו את ההסתמכות על חסדי שמיים של האורתודוכסיה ותוצאותיה הנוראיות, תזכורת חשובה לכולנו, אורתודוכסים ולא אורתודוכסים. ולבסוף: ליברמן הוא כותב מוכשר שיודע בהחלט איך לכתוב ספר מושך מאד לקריאה. דווקא משום כישרונו ככותב הוא עורר אותי למחשבה על הבעייתיות של מיזוג היגיון רב המכר בעיסוק בשואה.

על "הנעלם", קובץ סיפורים של חיים הזז ("כרמל", 186 עמ')

חג שמח לקוראי הבלוג!

מצורפת הביקורת שמופיעה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

הקובץ הצנום והדחוס הזה, בעריכת פרופסור אבידֹב ליפסקר וד"ר גיל וייסבלאיי, עומד במשימה שהציב לעצמו. הוא מעורר סקרנות רבה להמשך הקריאה ביצירתו של הסופר שנשכח למדי כיום, אם כי בעבר הוזכר עם עגנון בנשימה אחת, כאחד משני גדולי הפרוזה העברית.

ההיכרות שלי עם הזז (1898-1973) הייתה מצומצמת ולא הותירה בי חותם. לשאלה ששאל פעם, במאמר על הזז, אוהב גדול של יצירתו, פרופסור דן מירון, ובמבוכה גלויה: האם אנו, שהורגלנו לחשוב שמשפט הזמן הוא המשפט האמין ביותר, לא צריכים להרכין ראש בפני פסק דינו, שמראה שליצירת הזז אין כיום קוראים נאמנים ולו במספר מצומצם? השבתי ביני לביני: הן. אבל חסד של אמת, שגמלו ליפסקר ווייסבלאיי עם הסופר המת, חשף בפני ניצוצות של גדולה ספרותית ודאית – רוחב יריעה, אורך ידיעה ועומק מחשבה – ועורר אותי להשיבו מן המתים (לפחות בשביל קורא אחד).

למען הסר ספק, גם כאן, בחלק מהסיפורים, מוחשת חולשה, כמדומה אופיינית. החולשה היא ראוותנות והיא נחלקת לשניים: ראוותנות לשונית וראוותנות רעיונית. ידע העברית של הזז עצום, אבל הוא נהנה להרשים בו את הקורא ולא חושש לאזוטריות לשונית. חלק מהמשפטים הופכים כך בפשטות ללא מובנים וטעם הלוואי של הראוותנות גם מפריע כשלעצמו. הידענות הלא פחותה של עגנון בעברית לא מבליטה כך את עצמה והיא גם מובנת יותר. לזאת יש להוסיף את הראוותנות הרעיונית. יש כאן, לעיתים, עמקות מובלטת מדי. בסיפור קצר מ-1971 בשם "אותו האיש", על צייר איטלקי בשם בופאלמאקו, בן המאה ה-14 לדעתי (כמדומני, הזז מתכוון לצייר בשם זה שמסופר עליו ב"דקאמרון"), מודגש מדי הפאנץ' ליין ה"עמוק": אותו אדם עצמו יכול לשמש כמודל הן לישו והן ליהודה איש קריות! ובסיפור קצרצר מ-1972 ("במראָה"), מורגש שהזז רוצה שנתרשם מיכולתו לחדור פסיכולוגית לנפש מסוכסכת ומפוצלת של סטודנט ישראלי שמתאבד. שוב, אצל עגנון, העמקות גם אמיתית יותר וגם לא ראוותנית כך. ועוד הבדל מעגנון: האנטי קלריקליות החריפה שמדי פעם מבליחה אצל הזז (אחד מגילומיה הידועים הוא ביצירתו המפורסמת "הדרשה", שאינה בקובץ). כאן, בסיפור מ-1938, "התייר הגדול", מושם ללעג פולחן "קברי הצדיקים" של יהודים ומוסלמים בגליל.

אבל, כפי שאולי מתחיל להירמז אפילו מהדוגמאות הנ"ל, יסוד אחד ישנו כאן, מרשים ביותר, והוא רוחב האופקים של הכתיבה. הזז חולש על זירות שונות ורחוקות זו מזו הן בזמן והן במרחב. יש כאן, למשל, נובלה ("שמואל פרנקפורטר") על מלחמת האזרחים באוקראינה (1917-1920) ועל ראשית השלטון הבולשביקי בה, והכל מתוך זווית יהודית. הנובלה הזו מעניינת ומלמדת ומקבלת רלוונטיות מפתיעה בימים אלה שבהם לא נעים לחלקנו להיזכר באנטישמיות האוקראינית (עשרות אלפי יהודים נרצחו אז בפוגרומים, רובם בידי אוקראינים). מאוקראינה ויהודיה מדלג הזז לתימנֵי ירושלים ומספר בנובלה מ-1941 בשם "בעלי תריסין" – שהיא לטעמי הסיפור הטוב ביותר בקובץ – ובטבעיות ובסמכותיות דומות, על סכסוך קטלני בין שלושה "מורים". הנובלה הקומי-טראגית הזו מפגינה שליטה מופלאה בעולמם הרוחני של תלמידי החכמים יוצאי תימן (והיא מדרבנת לקריאה ברומנים "התימניים" של הזז). נקודה אחת העיבה על הנאתי מהסיפור: האין כאן ניסיון להתחרות בעגנון של "שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו", המתאר יריבות דומה? אלא שאז מצאתי שהנובלה העגנונית ראתה אור ב-1946! כך שייתכן שיחס ההשפעה בין שני הסופרים הוא דו-סטרי. דוגמה מבריקה לרוחב היריעה של הזז מצויה בסיפור "Curriculum vitae" (שראה אור אחרי מותו), שמסכם בשלושה עמודים בעלי ארומה קומית ביוגרפיה של אינטלקטואל יהודי נודד, שעבר בכל התחנות האידיאולוגיות האפשריות (ציונות, קומוניזם, חזרה בתשובה, פסיכואנליזה, פנומנולוגיה ועוד).  

ליפסקר בהקדמתו מדגיש את רוחב היריעה הזה ואכן הוא מרשים ביותר. ועדיין, הנאת הקריאה ברובה הייתה הנאה לימודית, אינטלקטואלית, ולא הנאת קריאה "סתם כך". הזז תובע עבודה מקוראו, בעיקר עבודת פיצוח של השפה. זו עבודה מהנה, אך הנאתה היא מעין הסיפוק הבא בעקבות אימון גופני מוצלח.

אבל היו כמה רגעים בקריאת הקובץ הזה שהקריאה נסקה מעלה לרמה עקרונית יותר, להכרה מלהיבה וסוחפת, הנוגעת להבנת התפקיד המכריע שיכול להיות לספרות בחברה הישראלית. בסיפור הנועל את הקובץ ושהעניק לו את שמו, סיפור קצר מספטמבר 1973 (רגע לפני המלחמה), מסופר על קיבוצניק שחזר ממלחמה אחרת (ששת הימים כנראה), שבה נהרגו חבריו, והוא מחפש דרך והלום ספקות אידיאולוגיים. הצעיר מתגלגל לירושלים ועומד על סיפה של חזרה בתשובה. הזז אמנם לא פותר לצעיר את לבטיו, אבל הוא מציג אותם בעמקות וללא מורא וחולש גם בסמכותיות על הידע הרוחני שאוחזים בו הרבנים שאורי הקיבוצניק מתייעץ איתם. כך מתבהר לפתע שהספרות העברית שהזז כותב, הספרות העברית שהוא אחד מנציגיה הגדולים, הספרות השולטת בעברית על כל רבדיה, המכירה באינטימיות ובלי רגשי נחיתות את הספרות היהודית הדתית, הספרות בעלת העמקות האקזיסטנציאליסטית, הייתה פעם – ואולי עוד תחזור ותהיה? – הכוח הרוחני היחיד שיכול לבלום את נהירתה וקריסתה של הישראליות לעבר הדת.         

על "שרב ראשון", של דורי מנור, בהוצאת "תשע נשמות" (164 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

בפתח ה – ממואר? לשאלת הז'אנר של "שרב ראשון" אשוב מייד – מספר מנור סיפור יפה מילדותו. אמו עבדה במשרד הביטחון בקריה. כשמנור הילד התקשה לשאת את ריחוקו ממנה ובא לבקרהּ במשרדהּ, על מנת להעסיק את הילד אוהב המילים הפקידו בידיו את המשימה להמציא שמות קוד ססגוניים למבצעים בטחוניים. "שנים אחר כך עדיין הוסיפה מערכת הביטחון להשתמש בשמות הקוד שהמצאתי בהיותי בן שש".

סיפור יפה. יפה מאד. יפה מדי. ולאו דווקא משום שהוא לא אמין. אלא משום שהוא מוביל ישירות אל משמעותו: הילד המתוודע לכוחן של המילים ("אין פלא שהמילים הכתובות לבשו בתודעתי מהות אומניפוטנטית").

הכתיבה האוטוביוגרפית של מנור היא כתיבה מתוך תודעת הסוף, סוף "העלילה", כלומר מתוך תודעת הפיכתו של הילד, הנער, הגבר הצעיר – למשורר. זו, לפיכך, כתיבה שאין עניינה בלכידת רטטי המציאות כשלעצמם, אלא כזו שבוררת מתוך המציאות את רגעי ההתגלות, ההתוודעות, ההיבחרות וההקדשה. לפיכך, יותר מש"שרב ראשון" הוא ממואר, נראה לי הטקסט הזה כראוי לתואר "מסה אישית", שכותרת המשנה שלה יכולה להיות "איך הפכתי למשורר?". אך מהרגע בו מבינים שאירועי החיים הנמסרים כאן כפופים לחשיבה קונספטואלית, כְבְּמסה, נפתחת הדרך להנאה מהספר.  

מנור עובר בתחנות בחייו שבהן ומהן נחל את שירו. העברית של אימו והשירים העבריים ששרה לו ערב-ערב (תוך דיון מעניין למדי בעברית הייחודית של ילידי שנות השלושים); מורתו לצרפתית בתיכון ורגע ההתגלות שחווה בשיעור צרפתית עם הקראתה את "גשר מיראבו" של גיום אפולינר; המפגש בתיכון עם השירה העברית הנשגבת של ספר איוב; המפגשים עם בודלר, דליה רביקוביץ, אלן גינזברג  ואברהם סוצקבר, מפגשי (למעט בודלר) דם ובשר ולא רק דיו ונייר. למרות פוטנציאל החשיבות העצמית, הנפיחות, שיש בהצגה כזו של העצמי כמי שנמשח לשירה, הפוטנציאל מתממש כאן רק לעיתים רחוקות. תיאורי רגעי ההקדשה לשירה אינטליגנטיים, רחבי-האופקים ומעודנים, ובפשטות: מעניינים. הנה דוגמה לעידון ולמודעות-העצמית של מנור, שבולמים את הפומפוזיות: "אני נדרש שוב ושוב לשדה הסמנטי הדתי בבואי לדבר על אותו שיעור צרפתית רחוק, ובלי משים גולש כמעט למחוזות הקיטש המיסטי". ופה ושם, באורח לא אופייני, אף מתגנב לטקסט רעיון חריף ומקורי. למשל, על הפיכתו של מנור לאדם מאמין בעקבות הקריאה באיוב: "מאמין במה? זה פחות חשוב. מי אמר שהפועל 'להאמין' מוכרח להצריך מושא עקיף?".

לכאורה, פוגם בניקיון הקונספטואליות המסאית של הטקסט נושא אחר שקיים בו: ההומוסקסואליות. יש כאן, למשל, תיאור יפה של "התגלות" הגורל והייעוד ההומוסקסואלי, ההתגלות התרחשה כאשר מנור הילד בן ה-12 צפה בתוכנית "עד פופ" שבערוץ הראשון. הוא צפה אז בקליפ של להקת "ברונסקי ביט", שעל סולנה, ג'ימי סאמרוויל, הכריז המנחה, אהוד מנור, שהוא "הומוסקסואל מוצהר" והקליפ עוסק בחוויותיו ובקשייו ככזה. אבל מאלף לראות כיצד מנור הופך את התמה ההומואית לחלק מהמוקד המשמעותי יותר של הספר: המשורריוּת. הוא, למשל, מקדיש דיון קצר לעולם הלשוני של המיעוט ההומואי. אבל עיקר ההכפפה של ההומואיוּת לשירה נעשה על פי רעיון מרכזי לספר והוא רעיון המיעוטיות. "משורר" ו"הומו" הם כמעט מלים נרדפות בעולם הרעיוני של מנור. ואל השניים הללו יש להוסיף את "היהודי". זה אחד מהסיבות לקירבה לאלן גינצברג, אותו מיעוט כפול שלוש בצורת אדם: משורר, הומו ויהודי. הנה המינוריוּת המנוֹרית בתמצות (כולל המאוהבות העצמית בה): "הרבה לפני שידעתי שאני הומו כבר היה טבוע בי הפחד הזה, שתמיד הייתה מהולה בו גם הרגשה של ייחוד וקורטוב של תודעת עליונות: זה פחדו של ההומו, של היהודי, של המשורר. פחדו של המיעוט היודע שבכל אשר יילך הוא נתון לשבטו של הרוב".

ההזדהות עם "היהודי" היא בעלת השלכות פוליטיות, כמובן, ומסבירה חלק מההתרסה האנטי ישראלית המנג'סת שמתגנבת ל"שרב ראשון" פה ושם (למשל, כשמנור משתמש בפרובוקטיביות בהיפוך של ביטוי נאצי, ביטוי שהובא במקום אחר קודם בטקסט, בציטוט הבא: "שהרי זה חמישים שנה ויותר מתקיימת בישראל מעבדה משונה השוקדת בשיטתיות על פיתוח מדע חדש: מדע היהודים-בלי-יהדות Wissenschaft der Juden ohne Judentum. וכשיושלם תהליך הפיתוח, לא יהיה כאן מקום לשירה ולתרבות"). אני קורא לה "מנג'סת" ולא רצינית כי מנור, שיודע היטב עברית, ויודע גם היטב עד כמה הוא משורר עברי, כלומר, הבה נודה בזה, משורר ישראלי, יכול היה להכיר יותר בקשר שלא ניתן לביתוק בין הציונות, וכיום הישראליות, לתחיית העברית.

עליית האידיאולוגיה המיעוטית בעשורים האחרונים נעשתה בד בבד עם עלייתה של כלכלת תשומת הלב במערב באותה תקופה. ומבלי להכחיש שהאידיאולוגיה המיעוטית תרמה תרומה אדירה לרווחת חייהם של מיעוטים שונים, כדאי לשים לב גם לכך שבכלכלת תשומת לב – המחפשת את יוצאי הדופן, החריגים, השונים – היותך בן למיעוט אינה חולשה אלא יתרון מובהק.       

על "מן התורה" של לוין קיפניס (הוצאת זימזון, 140 עמ', איורים: ה. הכטקופף)

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות", במסגרת גיליון שהוקדש לספרות ילדים

דתל"שים רוצים שגם הילדים שלהם יהיו דתל"שים, אמרה לי (הדתל"ש) פעם אחותי הדתייה. והתכוונה לומר שדתל"שים רוצים שלילדיהם החילונים יהיה את המטען התרבותי שקיבלו הם,  ההורים, בבית הדתי בו גדלו. אין מקום שהיעדר המטען הזה יותר בולט ומעציב מאשר הקושי של תלמידי ובוגרי החינוך החילוני לקרוא בפסוקי התנ"ך ברהיטות, בהגייה נכונה, בהבנה בסיסית. הסוגייה הזו מטרידה אותי כהורה. החיים בישראל מאתגרים. אחת המתנות הייחודיות שאנחנו יכולים להעניק לילדים שהבאנו למציאות הישראלית המאתגרת הוא קשר למסורת תרבותית מרשימה ועשירה. אבל הבסיס שלה הוא התנ"ך. לכן עוד בשנות הגן החלטתי לנסות לקרוא לבני ולבתי מסיפורי התורה בעיבודו של לוין קיפניס.

הקובץ "מן התורה" מכסה את סיפורי ספר "בראשית" וסיפורי יציאת מצרים שבתחילת "שמות". את סיפורי החומש מעבה קיפניס בשיבוצים של אגדות חז"ל אודות סיפורים אלה. הקובץ ראה אור במקור בשנות השבעים, אבל מודפס מחדש ומצוי בחנויות הספרים.

הקובץ כתוב בשאָר רוח ספרותי, בנעימוּת אלגנטית וברגישות כלפי קהל היעד שלו. הטַקְט של קיפניס בולט מאד כשבוחנים מה הוא השמיט. עקידת יצחק, כמובן. וגם אשת פוטיפר הפתיינית. בעונשם של אדם וחוה חסך קיפניס לקוראיו הצעירים רגשי אשמה כלפי אִמם, ולכן אין "בעצב תלדי בנים", רק "בזעת אפיך תאכל לחם". אבל שיא הטקט של קיפניס נגלה בסיפור גניבת הברכות של יעקב. זה סיפור ממוּקש: האם שמעדיפה בבוטות בן אחד; מעשה המירמה של גניבת הברכות; העובדה שהבן שרומה לא מפוצה בשווי הנזק שנגרם לו. אצל קיפניס לא רבקה מדרבנת את יעקב לגנוב את הברכות כי אם זו יוזמתו שלו והדבר גם לא נעשה בכוונת זדון. וגם יצחק, בסופו של דבר, מברך את עשו בברכה לא פחותה, אלא שעשו עדיין מתרעם על כך שיעקב הקדימו.

במקומות מסוימים, כמו בסיפור יוסף, שהוא אחד משיאי אמנות הסיפור העולמית (כמו שידע תומס מאן), קיפניס יודע להסתפק בנגיעות קטנות על מנת להתאים את הסיפור לקוראיו הקטנים. ובמקומות אחרים, בהם המספר התנ"כי קימץ יותר בדבריו, קיפניס משתמש באגדות חז"ל על מנת ליצור סיפורים עגולים בעלי מסר הולם לילדים. סיפור מגדל בבל, בסיוע אגדות חז"ל, הופך לסיפור מוסר על אנשים שהעדיפו את בנייניהם על פני אחיהם. הנה ציטוט שמתאים גם לימינו אלה: "אם נפל בן אדם מעל המגדל ונהרג – לא שמו לב אליו; אך אם נפלה לְבֵנה מעל המגדל היו בוכים". ואילו חטאם של אנשי סדום מתפרש, בסיוע אגדות חז"ל, כהיעדר נדיבות וערלות לב כלפי הנזקקים. תוכנם המוסרי-חינוכי האותנטי של סיפורי המקרא מוגש כאן לקוראים הצעירים ובמקום שהמקרא סתם ולא פירש מרחיב קיפניס בסיוע חז"ל: הכנסת האורחים של אברהם, הג'נטלמניות של משה שמסייע לבנות יתרו, יהודה שמוכן להקריב את עצמו ולהפוך לעבד על מנת להציל את בנימין הקטן (ובכך, רומז המספר המקראי הגאוני, מכפרים האחים על יחסם ליוסף).

רק נקודה אחת, לא זניחה אמנם, יכולה לעורר אי נוחות בהורה החילוני. וזו, כמובן, הנקודה התיאולוגית. אמנם קיפניס מדגיש בסיפור אברהם (בעקבות חז"ל) את יסודותיו הנאורים לכל הדעות של המונותיאיזם: לא לסגוד לבני אדם, לפסילים או לטבע. אבל משפט חוזר בספר הוא זה: "ואלוהים בשמים – הכל רואה, הכל שומע, הכל יודע". אגב, לא בהכרח בגלל שקיפניס היה אדם מאמין, אלא בגלל שלהוציא את אלוהים מהטקסט אי אפשר.

ההסברה לילדיי על היחס לדמותו של אלוהים הייתה רגע מורכב בהורות שלי. לא רציתי לשקר להם ומצד שני לא רציתי לקחת להם מושג שלא בטוח שאין בו סעד נפשי (יש בו גם למבוגרים, כמובן. אבל כבוד עצמי בגין אי הונאה עצמית גם הוא יתרון). כל הורה פותר את זה בדרכו. אמרתי לילדיי: "אינני יודע אם יש אלוהים בשמיים. יש כאלה שמאמינים בו, וזו זכותם. אנחנו לא דתיים. אבל הספר הזה, התנ"ך, הוא שלנו לא פחות משלהם. יש בו הרבה יופי והרבה עניין גם אם לא מאמינים".

קיפניס כותב בעברית גמישה, מובנת בכללותה לילדים ישראלים גם היום, לא רק בשנות השבעים. שפתו משובצת בביטויים מהעברית המקראית. לשם הדוגמה, הוא שימר את "מזמרת הארץ", את לבו של יעקב ש"פג" כששמע שיוסף חי, את "השומר אחי אנוכי". ועדיין, אני מחכה ליום שבו אוכל לקרוא עם ילדיי את הטקסט עצמו. "נח היה איש צדיק. אבל כל האנשים היו רעים. אמר אלהים לנח: הנה אני מביא מבול מים על הארץ להשמיד את כל אשר בראתי", כותב קיפניס. אבל אין כאן את מה שיש במקור, את כפל הלשון היפיפה של הפעלים מהשורש ש.ח.ת: "וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ. ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ".     

על "שכול וזיקוקים" של שמעון צימר ("פרדס", 119 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

על מה הנובלה הזו? (לכנותה רומן, כפי שנעשה על גב הכריכה, מעט מופרז). נכון שמאז הפצעת המודרניזם באמנויות לא כל כך נעים לנו לשאול את השאלה הזו. ובכל זאת. אורוול, בביקורת על הפֶטיש הצורני של המודרניזם, ציטט פעם קריקטורה בה מתואר צעיר ספרותי מתנשא שנוזף בדודתו בצדקנות: "ספרים הם לא על משהו, דודה". ובכן, אני הדודה. הדודה צודקת. במיוחד אם ב"עַל" מתכוונים לשאול מה המוקד של הספר (ואם יש כמה מוקדים: כיצד הם קשורים ביניהם?) ומה סוג החוויה שרצה הסופר ליצור אצלנו. כשלא ברור עַל מה הספר, ייתכן בהחלט שהסופר עצמו היה מבולבל ושלו עצמו לא היה ברור מה הוא רוצה שיחוו קוראיו.

לכאורה, ברור על מה. רמז דק מצוי בכותרת. זהו ספר "על" שכול צבאי. אחד מגיבוריו הראשיים הוא אבנר קורץ, אב בן ששים ששכל את בנו, גיא, ב"צוק איתן" ב-2014. בהתאם, חלק ניכר מהספר מתרחש ביום הזיכרון לחללי צה"ל וביום העצמאות. אבנר הלום היגון מספר לנו על תאונת דרכים שעבר ועל בריחתו מבית החולים ונסיעתו במונית "לבקר" את בנו: "זו כתובתו החדשה של הילד. בכורי. בית העלמין הצבאי של קריית שאול". בחלק קצר המסופר מפי "גיא רוח רפאים", אומר לנו הבן עצמו: "אתם מגניבים מבט לשעונים. אתם לא רוצים לאחר לארוחת הערב. בלווייה ייללתם כמו להקת מקוננים, נדמה היה שתקימו אוהל ליד הקבר […] הגיהינום, מסתבר, איננו אש אדומה שורפת, אלא שכחה קרה. עוד מעט תקומו, תמתחו את הרגליים, תנקו את החול מהמכנסיים ותיסעו הביתה. בדרך עוד תדברו עליי, ייתכן גם שתכבדו אותי באנחת צער או שתיים. אז תיכנסו למקלחת ותשטפו אותי מעליכם עם שאר החול. רק אבא ואמא ימשיכו לדמם". זה הנושא הוותיק של השכול, אם כן. שנאמר כאן בנוסח הוותיק של חנוך לוין. בקיצור, אין חידוש. אין כאן את הרגעים המצמיתים, של נגיעה באזורים לא ידועים של הנפש, שיש ב"נופל מחוץ לזמן" של גרוסמן, שעסק גם הוא בנושא הוותיק אך מתוך מקוריות מיוסרת. עם זאת, צימר כן מנסה להכניס זווית חדשה לנושא, כשאבנר, האב השכול, חוצה גבולות מוסריים ביחסו לאשתו, אותה הוא למעשה אונס, וביחסו לבת זוגו לשעבר של בנו המת, אותה הוא מסמם מתוך כוונה לשכב איתה. אבל זו הקצנה תפלה ודיון תפל בעקבותיה (אכן, לאב שכול לא מותר הכל!).

אבל למרות שאולי הסופר חושב שהנובלה היא "על" השכול, אני לא חושב שהוא צודק. לא פחות, ואני חושב שיותר, זוהי נובלה על הזדקנות גברית ועל תשוקה גברית נואשת. אבל הנושא הזה אולי נראה לסופר לא מכובד להופיע בציבור כשלעצמו, או לתודעתו נראה ראוי להיוותר במחשכי הלא מודע. אבל ההזדקנות והתשוקה הנואשת מרכזיות הן אצל אבנר קורץ והן אצל הדמות ראשית השנייה בנובלה, יאיר ברגר, אמן בן גילו. הקישור המאולץ בן סיפורו של יאיר לנושא הרשמי ו"המכובד" של הרומן הוא ההזמנה שמזמין יאיר את אבנר ורינה קורץ, ההורים השכולים, למסיבת ערב יום העצמאות בביתו. הוא מקווה שדרכם תתאפשר לו "נגיעה בשכול הישראלי". אבל הוא נמלא תשוקה כשהוא מחבק את רינה: "מה קורה לי שדווקא הערב, כשאני נכון לראשונה לְמַסד מפגש של פרידה מוסדרת מיום הזיכרון לפני פרוץ השמחה, ושבגללו הזמנתי את כולם – פנימיותי המאוסה מתעקשת להכריז על נוכחותה?". נדמה לי שגם הנובלה עצמה חוששת מ"הפנימיות המאוסה" הזו ולכן נזקקת לסיפור של השכול כסיפור כיסוי. הנה, בהרהוריו של אבנר, העירוב הזה בין המכובד לנבזה כביכול, שאולי (כך, נדמה לי, "חושבת" הנובלה) יציל את התשוקה הגברית המזדקנת מלעמוד עירומה: "אני חושב [כשהוא מביט בהריונית]: זיינו אותה. היא מזדיינת. היא נדפקת כל הזמן. ואני זקן. חלפו החיים שלי. עד לא מזמן גם אני חייתי. הייתה לי בת זוג, הזדיינו כל הזמן, נולדה לנו ילדה, ולאחר מכן עוד ילד. תחילה כבתה התשוקה ואז מת הילד ועוד מעט גם אני אמות".

צימר הוא כותב קל עט. זהו בהחלט כישרון. יש גם קטעים רעננים בנובלה (חברתו של הבן החייל שמפרסמת שירי שכול ונתפסת על ידי האב כמי שעושה קריירה על גב בנו; היחסים בין בני הזוג השכולים), ויש חלקים בעלי מקוריות התחלתית ופוטנציאל. אבל אלה לא מבשילים. וכשהם מצטרפים לתחושה שלסופר לא היה ברור על מה הסיפור שלו, שהוא קיבץ כמה סיפורים המחוברים ביניהם בקשר רופף וקיווה לטוב, או שהוא חשש מלכתוב על מה שבאמת מעניין אותו והסווה אותו בצעיף המהוגן של השכול – לא נוצרת חוויית קריאה חדה.  

על "כן", של תומס ברנהרד, בהוצאת "ספריית רות" (מגרמנית: טלי קונס, 135 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

זה תמיד אותו ספר. אמן הוואריאציות חוזר על עצמו גם במעבר מספר לספר. וזה לא משנה, וזה קתרטי ומהנה, כי לקרוא את ברנהרד אין עיקרו של דבר להתוודע לעלילה אלא  להיעטף ולִֹשְרוֹת במצב רוח. והספר האחד החוזר ונשנה הוא על איש רוח כועס, איש רוח שונא, איש רוח נסער, איש רוח מיואש. את הייאוש ברנהרד שר, זו משמעות הוואריאציות, זה חלק מסוד הקסם. הוא גם מוסך בייאוש הומור אוורירי. גם זה. והוא נחרץ, הוא מפריז, הוא מרשה לעצמו נחרצות והפרזה. ואת התוקפנות העצמית של הדיכאון מחצינים גיבוריו כתוקפנות חיצונית, תכונה שכל אדם עם נטייה לדיכאון יכול להיות נשכר ממנה. גם זה חלק מההקלה הקתרטית שחשים קוראיו: אנשי רוח סקפטיים ומלנכוליים, אמיתיים ו – wannabes.

בשנים האחרונות, בשכל, אני חושב שאני צריך לערוך חשיבה מחדש ביחסי המתפעל לקנז ולברנהרד, אותם שני גילומים מאוחרים להפתיע של הרומנטיקה האירופאית. האם חלק מכוח המשיכה שלהם אינו נובע מהחנופה שכלולה ביצירתם לקוראים בעלי אספירציות אמנותיות ורוחניות, בתארם דמויות כאלה? האם אין הם מעודדים את הנרקיסיזם של אנשי הרוח בהלל שיש ביצירתם למיזנטרופיות ולפרנואידיות של איש הרוח ביחס לסביבתו הגסה שרודפת אותו כביכול? לגבי קנז, התשובה שאני נותן לעצמי היא שהוא אכן במיטבו כשהוא מתאר את עמדתו החצויה של האמן כלפי יחסו לעולם (ב"מומנט מוזיקלי", ובעיקר ב"התגנבות יחידים"). וברנהרד? אני מתוודע לעוד ספר ופשוט לא מצליח לא ליהנות.

בנובלה הזו, מ-1978, הדובר – וזה תמיד הסערה של הגוף הראשון ולא הריחוק הצונן של הגוף השלישי – הוא איש רוח ומדע, מעריץ של שופנהאואר ושומאן העורך בביתו מחקרים בביולוגיה. הוא הרחיק לפרובינציה האוסטרית לחיות שם בבדידות ובשקט, אבל מנוח אין לו, כי הוא סובל ממה שהוא מכנה "מחלת הרגש והרוח". ידיד יחיד יש לו בפרובינציה, ידיד מפתיע קצת הרחוק מתחומי העניין שלו, מתווך נדל"ן בשם מוריץ. העלילה מוזנקת בפתח הרומן כאשר, במצב רוח קשה במיוחד, בא הגיבור למוריץ לגלות את לבו ולתנות את מכאוביו הנפשיים, ושם הוא פוגש זוג בני שישים, "השוויצרי" וחברתו לחיים, שתכונה בהמשך "הפרסייה", שרכשו מאותו מוריץ נכס סמוך. השוויצרי הוא מהנדס בעל שם ובת זוגו היא אשת רוח מעודנת ודיכאונית, שאיתה רוקם הדובר קשרי חברות אמיצים שמצילים אותו ולו זמנית מייאושו.   

אבל, כאמור, העלילה אינה העיקר. אחת הסגולות המרכזיות של ברנהרד היא כישרון ההגזמה, הנחרצות, הגוֹרפנוּת, הכישרון להפוך את ערפל הדיכאון לשחור אחיד ובוהק. ראו, למשל, בציטוט הבא, את כל ביטויי ההפלגה: "הרי כבר בדרך אל מוריץ ידעתי, לא רק הרגשתי, ידעתי, שבהתקף הזה ההליכה אל מוריץ, שכבר הייתה להרגל, תתגלה כחסרת כל שחר, ועוד לפני שנכנסתי אל בית מוריץ כבר השלמתי עם כישלוני, עם כישלוני החרוץ, כלומר עם חורבני ואובדני, ושום אדם חוץ מאדם שהגיע למצב חסר תקנה כמוני לא יוכל להעריך את המשמעות של חשיפה עצמית טוטאלית כזאת כמו חשיפתי בפני מוריץ, את האומץ שנדרש ממני כדי לחשוף ולגלות את כל מה שקשור אליי" ("לא רק הרגשתי, ידעתי", "חסרת כל שחר", "כישלוני החרוץ", "חסר תקנה", "טוטאלית", "כל"). או, בהקשר פרוזאי בהרבה: "לו, למוריץ, לא קרה מעולם שקונים גילו התלהבות עצומה לאין שיעור מקנייה שלפחות לדעתו הייתה גרועה בלי שום ספק".

והנה דוגמה ליכולת שכיניתי היכולת לשיר את הדיכאון. הדיכאון הוא מצב סטטי אך הוואריאציות הברנהרדיות מכניסות בו דינמיות ומוזיקליות, ויוצרות כך קתרזיס מתוק: "אנחנו מנסים בלי הרף לחשוף את הנסיבות והרקע לדברים ואף על פי כן איננו מתקדמים, אלא רק מסבכים וטורפים עוד יותר את מה שכבר מסובך ומטורף די הצורך. אנחנו מחפשים מי אשם בגורלנו, גורל שרוב הזמן, אם להיות כנים, מן הראוי לכנותו בשם אומללות. אנחנו שוברים את הראש בשאלה מה ביכולתנו לעשות אחרת או טוב יותר ומה היינו יכולים לא לעשות, מפני שכך נגזר עלינו, אבל אין בכך שום תוחלת". וזה ממשיך.  

הגיבורים הברנהרדיים עולים על גדותיהם ברגשות עזים. פעם כיניתי את צמד הסופרים ברנהרד וזבאלד הדיוניסי והאפוליני (כלומר, הסוער והמאופק). אם כי ראוי לציון שהרגשות העזים הברנהרדיים אינם ארוטיים (המין נעדר כליל מהנובלה וגם ביצירות אחרות של ברנהרד מקומו לא יכירנו). ולמרות עליית הגיבורים על גדותיהם, ובעצם אולי משום כך, הם מתקשים לתקשר. הגיבור נבוך שחשף את עצמו בפני מוריץ ונרתע מהיחשפות נפשית דומה של הפרסייה: "רק עכשיו, במהלך ההתערטלות העצמית נטולת הבושה הזאת של הפרסייה, התביישתי במחשבה שהפכתי את צידי הפנימי כלפי חוץ בפני מוריץ". וזו סגולה מרכזית נוספת של יצירת ברנהרד: התחושה שעולה בקורא שצורת התקשורת המלאה היחידה הפתוחה בפני הגיבורים והמחבר כאחד היא הספר שלפנינו.  

על "חמישה רומנים קצרים", של נטליה גינצבורג, בהוצאת "הספרייה החדשה" (428 עמ', מאיטלקית: מירון רפופורט, מנחם פרי ויונתן פיין)

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

אנחנו חותרים בחיינו למודעות-עצמית; להבין מה אנחנו מרגישים ומדוע. ביקורת ספרות חותרת למודעות-עצמית בחיי הקריאה: להבין מה אנחנו מרגישים בזמן הקריאה ומדוע.

מה הרגשתי בזמן קריאת חמש הנובלות שפרסמה נטליה גינצבורג בין 1941 ל-1961 וכינסה מאוחר יותר תחת השם "חמישה רומנים קצרים"? קל. זו ספרות משובחת. איני חושב שסביר שיש כעת בחנויות הספרים ספר שראה אור לאחרונה והנו בעל ערך רב יותר. אבל מדוע זו פרוזה משובחת? יש לי כמה כיוונים, אבל יש עוד מה לחשוב בנידון.

חמש הנובלות, שראו אור בעבר בקבצים נפרדים ב"הספרייה החדשה" וכעת רוענן תרגומן, הן "הדרך ההולכת אל העיר" (1941), "ככה זה קרה" (1947), "ולנטינו" (1951), "מזל קשת" (1957) ו"קולות הערב" (1961). הנובלות אינן יוצרות רק סדרה מתמטית בשנות פרסומן, יש בהן מן המשותף. כולן מסופרות בגוף ראשון ובכולן הדוברת היא בחורה צעירה. בלב ארבע מהן אהבה מוחמצת ומתוארים בהן יחסים זוגיים לֵאים למפרע. בלפחות שלוש מהן האהבה מוחמצת בגלל גבר מתעתע וחמקמק. למרות שהנובלות טראגיות, יש בהן דוק של הומור, חלקו נובע מכך שמדובר בהן באנשים צעירים שלא כל כך מבינים את עצמם והעולם, דרמטיים מדי או אדישים מדי. הנה דוגמה לדוק הומור שנוצר מטיפשוֹניוּת הגיל: "ולנטינו הדאיג אותי מאוד, כי נראה לי שאינו לומד אף פעם. הוא נכנס לחדר שלו עם המיקרוסקופ ועם הספרים ועם הגולגולת, אבל לא הצליח להישאר אפילו רגע ליד השולחן, וצילצל בפעמון שיביאו לו זַבַָּיוֹנֶה, ואחר כך הדליק נר בתוך הגולגולת, וזימן את המשרתת כדי להפחיד אותה".

מדוע הנובלות גדולות? שתי תשובות חלקיות. הראשונה, מה שאני מכנה "הדחיסות האנושית" שלהן. במספר דפים מועט יחסית, מתוארות דמויות רבות על ניואנסיהן הרבים. "משקלו הסגולי" של הטקסט גבוה כך; כל יחידת-טקסט דוחסת בתוכה אנושיות צפופה. ב"קולות הערב", אחת משתי הנובלות הבולטות בקובץ, באופן לא בלתי דומה ל"זכרון דברים" של יעקב שבתאי, מתוארת שכבה אנושית שלמה, אליטה של כפר איטלקי, על ניואנסיה הרבים וכיליונה ההדרגתי. הנה משפטים "שבתאיים" מהנובלה, בעלי הומור אירוני, שחור ודק: "מאריו היה מרוצה. ובכל-זאת מת כעבור חודשים אחדים, עדיין מרוצה, ומלא אמונה ברופא, שאתו שיחק שח כל היום".

תשובה שנייה שמסבירה את גדלות הנובלות נוגעת למקום של הפרט הקונקרטי בהן. ב"מזל קשת" נעצבת המספרת על חתונתה הקרבה של חברתה. החברה מרגיעה: "וענתה לי שהיא דווקא מתכוונת לבוא לבקר אותי לעתים קרובות, ולקחת אותי לצהריים לבית שלה, שם יש לה מכשיר חשמלי להכנת רסק פירות; נאכל כל הזמן רסק מעולה של כל-מיני פירות; את המכשיר הזה נתנו לה במתנה קרובי-משפחה לכבוד החתונה, וזה מכשיר יפיפה, כמו שיש בבָּרים. וכך, סביב אותו מכשיר לערבול פירות, נקטעה מיד שיחתנו, כי החברה שלי לא אוהבת שיחות שהן קצת עצובות ונרגשות, והיא ממהרת להסיט אותן לאיזה חפץ מוצק וקונקרטי". בדומה לשימוש של החברה במיקסר, גינצבורג עצמה משתמשת בפרטים קונקרטיים, אם כי לא להסחת דעת אלא לעיגון במציאות של אותם עצב ורגש.  

לגבי הנובלה הבולטת השנייה בקובץ, "ככה זה קרה", התשובה לשאלה מדוע היא גדולה מובהקת. זוהי יצירת מופת של תיאור אמביוולנטיות רגשית. האם אני מאוהבת באלברטו? שואלת את עצמה הגיבורה-המספרת. "זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שבכיתי בגלל גבר, ואז חשבתי שאני אוהבת אותו, אם אני בוכה ככה. וחשבתי שאם יבקש ממני להתחתן אתו, אומר לו כן, ותמיד נהיה יחד, ובכל שעה ובכל רגע אדע איפה הוא. אבל כשחשבתי שגם נעשה אהבה, נרתעתי, ואז אמרתי לעצמי שאולי אני לא מאוהבת, וכבר לא הבנתי כלום". אבל דאגתה העיקרית של הגיבורה היא האם אלברטו מאוהב בה. דיבוריו אומרים שלא אבל מעשיו אומרים שכן ("וכל-כך נעים לו לבלות אתי, והוא חש כלפי ידידות רבה כל-כך, אבל הוא לא אוהב אותי"). ואז שלא, ואז שכן. חודשים ניצבת בחדר עבודתו של אלברטו תיבת האבץ שלו, מלאה למחצה בספרים, כסמל קונקרטי לאי יכולתו לעזוב או להישאר. גינצבורג אינה מתבוססת בקיטש האופייני לתקופתנו המחפשת מתעללים וקורבנות. אלברטו המאמלל אומלל בעצמו. האמביוולנטיות המטריפה שלו חוצה את ישותו: "קשה לדעת באמת מה יש בתוכנו. רגע אחד אנחנו כאן ורגע שם. אף-פעם לא הבנתי את עצמי. אהבתי מאד את אמא שלי, וסבלתי מאוד כשראיתי אותה מתה. אבל בוקר אחד יצאתי מהבית והכנסתי סיגריה לפה, וברגע ששפשפתי את הגפרור בקיר והדלקתי אותו, הרגשתי פתאום אושר יוצא-מן-הכלל שהיא מתה סוף-סוף ויותר לא אצטרך לשחק איתה דמקה, ויותר לא אשמע את הקול המרוגז שלה אם אשים לה יותר מדי סוכר בקפה" (אגב, הדמקה, הסוכר, דוגמאות נוספות לקונקרטי).   

לספר מצורפים גם חמישה סיפורים קצרים. אלה בינוניים לכל היותר, ונראה לי שהם מכילים התייחסות לא מעובדת כדי צורכה לחוויות האוטוביוגרפיות הקשות של גינצבורג במלחמת העולם (כוונתי לרצח בעלה הראשון). זניח, בהתחשב במעלת הנובלות.