ארכיון קטגוריה: שבעה לילות "ידיעות אחרונות"

על "המטבח האחורי", של רומית סמסון, בהוצאת "עם עובד" (434 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

קצב טוב. מיקוד. הכרת-מציאות. הטרויקה הזו, המרכבה הרתומה לשלושת הסוסים הזו, מדהירה קדימה את הרומן של רומית סמסון (שזכה לאחרונה בפרס "ספיר" לספרי ביכורים) במרוצת השליש הראשון שלו.

בסיפורת, קרי בפרוזה נרטיבית, כמו בריקוד, לדעת לזוז, לזוז, לזוז, ובזמן הנכון – הנו עיקר חשוב. מֵי עלילה עומדים מעלים בְּאשה עד מהרה. גם לדעת מה לא נחוץ וניתן לפיכך להשאירו בחוץ הוא סוד גדול ועיקר חשוב לא פחות. ולבסוף, להכיר את המציאות עליה אתה כותב, באופן שחושף לעיני הקורא דקויות או אף עבוּיוֹת הנסתרות מעיניו – הינו חלק מההסבר למשיכה שלנו לרומנים. אנחנו רוצים לפסוע בתוך רומן כמו מגלי ארצות פעורי עיניים ביבשת חדשה.

גיבורי הרומן הראשיים הם אלעד ושירה. אלעד, עורך דין פיקח בן שלושים ושמונה, שחוזר לעיר הולדתו אחרי שנים בתל אביב ופותח בה משרד. שירה, אם לשלושה, היועצת המשפטית של העירייה. העיר לא מוזכרת בשמה והיא יכולה להיות נתניה, אשקלון או קריית חיים וכיוצא בהן. אלעד, ששוקל להיכנס לפוליטיקה המוניציפלית, נקרא לטפל בתביעה נגד העירייה. פרויקט מגורים גדול, שנועד לסייע לילידי העיר להישאר בעיר הולדתם, ננטש באמצעו. הקבלן נעלם, הדיירים העתידיים מתחילים כבר לשלם משכנתאות על בית שאינו ברשותם ושוועתם עולה השמיימה. האם לא העירייה היא זו שנתנה חסות לפרויקט, שכנעה במהימנותו, ולכן אחראית בפני קוני הדירות? ואולי ראש העיר מעורב כאן בשחיתות ישירה? האם המכרז לבנייה נעשה כהלכה? האם מנהל הפרויקט אינו מקורב לראש העיר ואדם שאינו מוכשר לתפקיד? ואולי הקנוניה סבוכה יותר: הקבלן הציע הצעה נמוכה ולא ריאלית מבחינתו, זכה במכרז, נטש וסמך על העירייה שתשלים את הפרויקט?

אני מרחיב בתיאור החלק הזה, בתיאור פרשת השחיתות העירונית ההיפותטית, כי הוא, בלוויית דמויות המשנה המצוירות באופן עז של ראש העיר, גבי, בעל האינטליגנציה הערמומית, מהיר החימה ועם זאת היודע להתחבב, ושל מנכ"ל העירייה, שאול, חברו השרמנטי אך הכנוע ביחסו לגבי, הם, בעיניי, החלקים המרשימים ביותר ברומן. מצד אחד הם מלמדים את הקורא על הסצנה המדוברת בהם (רק לשם הדוגמה: סמסון ממחישה לנו כיצד בפועל ניתן לגבור על תקנות משפטיות ו"לתפור" משרות למקורבים).  ומצד שני כל סיפור פרויקט הדיור ומה שעמד מאחוריו הוא בפשטות מותח. דמותו של ראש העיר, גבי, מעניינת במיוחד: "הטעות הגדולה ביותר שאנשים יכולים לעשות עם גבי, הרהרה [שירה] לא פעם, היא לזלזל בו. ואני, שמכירה אותו, לא מזלזלת, כי אני יודעת שהוא יודע יותר ממה שהוא מראה, שהוא חכם יותר מאיך שהוא נראה, ושהוא מבין אנשים יותר ממה שמישהו יכול לתאר לעצמו". ניכר שסמסון, שהינה עורכת דין במקצועה ועובדת שנים בשירות המשפטי בעיריית נתניה (כך נכתב בביוגרפיה הקצרה הנלווית לספר), יודעת על מה היא מדברת.    

 אך מה שמעיב על ההישג הזה הם חלקים נוספים ברומן. שירה, היועצת המשפטית של העירייה, נמצאת במצב עדין. היא נאמנה קודם כל לחוקים, רק אחר כך למעסיקיה: ראש העיר והמנכ"ל. אלעד מגשש אצלה על מנת לאתר מידע שיכול לשרת את לקוחותיו, הדיירים המרומים. אבל שירה גם מוצאת חן בעיניו. ומתחיל להתרקם דפוס של אהבה מהוססת בין שני עורכי דין שנמצאים משני צדי המתרס של התיק שהם מטפלים בו. המצב הזה, של אוהבים-יריבים, כשלעצמו, הוא דפוס קלישאי, שלו ייצוגים רבים בספרות ובקולנוע. אבל בסיפור האהבה הזה היה דבר מה נוסף, דבר מה מֵעיק. חלק מהמועקה קשורה לבטח לכך שדפים ארוכים ארוכים הוא נעדר הבקעה, הכרעה מכל סוג. הקצב הטוב כמו נשכח בחלק הרומנטי של הרומן, בסיפור האהבה הנמתח ונמתח לו וכשהוא כבר מתקדם הוא מתקדם אחורה, בנסיגות. יש משהו בתולי בסיפור האהבה הזה; טיזינג אין סופי, תיכוניסטי, ועוד ניכר שהרומן מתענג על מצב העניינים הזה, מצב עניינים "בלום-מטרה", כפי שניסחו מתרגמי פרויד לעברית ביטוי חביב עליו.

חולשה נוספת של הרומן נובעת משני ה"תיקים" הלא משפטיים שנושאים איתם אלעד ושירה. אלעד עבר אירוע טראומטי בשירות הצבאי שלו ואילו במשפחתה של שירה אירעה טראומה הקשורה גם היא לצבא. ישנו כאן שימוש מאד קלישאי בסיטואציות טחונות עד דק בתרבות הישראלית. וחלק מהקלישאיות הנוסחתית הוא עצם השהיית האינפורמציה – וכך מתיחת הקורא באופן צפוי מדי – באשר לטיבן המדויק של הטראומות מעברם של אלעד ושירה. 

אך למרות זאת, הכף נוטה לצד זכות בשיפוטו של הרומן הזה. בעיקר, כאמור, בגלל הסיפור המשפטי – ואולי פלילי – שקיים פה. הסיפור מותח עד הסוף ומוּתר בסיום בצורה מפתיעה, מורכבת ואף מטרידה.

ביקורת על "בית היפהפיות הנמות", של יאסוּנרי קוובּטה, בהוצאת "כתר" (מיפנית: שונית שחל פורת, 139 עמ').

הנובלה הפיקנטית הזו ראתה אור במקור בהמשכים ב-1960-1961. מחברה (יליד 1899) זכה ב-1968 בפרס נובל לספרות.

הנובלה מספרת בגוף שלישי על אגוצ'י. אגוצ'י בן ששים ושבע כיום. הוא אמנם לא סבור שחייו כגבר תמו, אבל הוא יודע שזמן אוֹנָיו קצוב. והנה הובא לידיעתו דבר קיומו של מוסד חשאי מיוחד בקיוטו עירו. במבנה מבודד באים זקנים לישון לצדן של נערות יפות עירומות. לא מדובר בבית בושת: הנערות אמנם מקבלות תשלום, אבל הן מורדמות למשך הלילה ואילו לזקנים מצדם אסור לחדור אל הנערות. או, בשפה הנקייה של הנובלה: "'אני מאוד מבקשת, בלי תעלולים מרושעים', שיננה האישה מהאכסנייה לאגוצ'י הזקן, 'אסור אפילו להכניס אצבע לפיה של הנערה הישנה'". לא ברור לגמרי, עם זאת, מה כן מותר לזקנים. מגע וחיבוקים (חד-צדדיים, כמובן) נדמה שכן. הנערות מורדמות, ככל הנראה, על מנת לחסוך להן את מראה הזיקנה המרתיע ועל מנת לחסוך לישישים את רתיעתן. מה בעצם אני עושה כאן, תוהה אגוצ'י שחש רגשות אשם בפעם הראשונה שלו במוסד: "האם יש בכלל דבר מכוער יותר מזקן שרוע לילה שלם לצידה של נערה שהורדמה כה חזק שלא תתעורר משנתה? ואולי הגיע לבית זה משום שחיפש את שיא הכיעור שבזִקנה?"

המיניות היא תופעה פסיכו-פיזית סבוכה. חלקה מורכב מעונג החושים: חושי הראייה והמישוש בעיקר (אך לא רק). וחלקה הוא התענגות תודעתית נרקיסיסטית: על כך שבן או בת הזוג שלך בחרו בך, חשקו בך, מגיבים אליך. בית היפהיפיות הנמות, מלבד ההגבלות המוזכרות, אינו מאפשר, כמובן, גם את העונג הנרקיסיסטי הזה: "לפתע לא היה יכול לשאת את המצב כולו: שהנערה ישֵנה, שאיננה יודעת שאגוצ'י הוא האיש שנמצא לצידה". חברות מסחריות רבות מנסות ליצור דימוי וחוויה קרובים יותר ויותר למציאות של יחסי מין ו-VR  פורנוגרפי הוא שוק מתפתח במרץ, כך אומרים. כדאי אולי להמליץ לעוסקים במלאכת הקודש הנ"ל על קריאת הנובלה הזו, שתחדד להם כמה מהמגבלות של המיזמים בתחום.  

למען הסר ספק: על אף נושאה הבוטה, זו נובלה עדינה ויפה. חוזקתה וחולשתה כאחת נובעים מכך שהסיטואציה הבסיסית שהיא מתארת מתעלה למדרגת סמל. מה כולל הסמל הזה? כמה יסודות: א. הזקנים הערים המביטים ביפיפיות הנמות נועצים מבט כמו בחיים המתרחקים מהם עצמם: "היא אינה בובה חיה ולא הפכה לכזו. היא צעצוע שנוצר כדי לא לבייש זקנים שחדלו להיות גברים. ואולי לא הייתה הנערה צעצוע לזקנים הללו – היא הייתה בשבילם החיים בכבודם ובעצמם. חיים שניתן לגעת בהם בביטחון". ב. הניגוד החריף והאירוני בין הנערה הישנה והזקן הער שעומד לישון לנצח. ג. אדישות היופי ביחס למעריציו; והרי גם אם ימות הזקן לידה – דבר מה שבהחלט יכול לקרות ואף קורה – לא תתעורר הנערה. ד. המשיכה המינית והפיצול שלעיתים היא יוצרת בין גוף לנפש: הנערה הנמה שנפשה רחוקה כל כך מגופה הצעיר, ובמצב הזה יש יתרונות, חסרונות ואי-הבדלים מבחינתו של החושק.  

אבל סמל הוא גם דבר מה סטטי ולכן תרומתו לאמנות תלוית-זמן כמו אמנות הפרוזה הנרטיבית (הסיפורת) אינה דומה לתרומתו לאמנויות שאינן תלויות זמן, הן בגלל תהליך קליטתן המיידי (כמו ציור, היכול להיקלט בראייה אחת) והן בגין היעדר של רכיב התפתחותי מרכזי כדוגמת העלילה (ולכן בשירה, בניגוד לפרוזה נרטיבית, סמל יכול לעמוד במרכז השיר).

קוובטה מודע לכך. ולכן הוא מנסה ליצור התפתחות עלילתית בנובלה שלו בכמה אופנים: בכל ביקור של אגוצ'י במוסד מתחלפת הנערה המורדמת ואגוצ'י עסוק בתהיות על אופייה וגורלה של כל אחת מהן. במקביל, במהלך הלילות בו הוא שוכב לצידן של הנערות, הוא מהרהר ביחסיו עם נשים בעבר, והזכרונות מכילים סיפורים קטנים ומעניינים כשלעצמם. ולבסוף: קוובטה יצר סיום מפתיע לנובלה. אבל הסיום הזה הינו יותר סנסציוני ושרירותי מאשר מעיד על התפתחות עלילתית אמיתית ומהותית, ובחולשתו זו הוא חושף, בעצם, את העובדה שהיסוד המרכזי של הנובלה הזו, הסמל, הינו אכן סטטי ולא מתפתח.

אבל ככלל זו נובלה מרשימה וברור לי מדוע גבריאל גרסיה מארקס התרשם ממנה כל כך, כפי שמצטטת ב"פתח דבר" המתרגמת מיפנית שונית שחל-פורת. זו נובלה יפה שבבסיסה יסוד קורע לב: "קיגה הזקן אמר לאגוצ'י שרק בשעה שהוא נמצא לצידן של הנערות הישנות הוא מרגיש שהוא חי".

על "הבת האפלה", של אלנה פרנטה, בהוצאת "הספרייה החדשה" (מאיטלקית: מירון רפופורט, 164 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

לשם מה צריך רומנים בעולם?

אם לא מסתפקים בצרכים בידוריים, כלומר בהסחת הדעת שיש בהם, אחד מתפקידיו של הרומן בעיניי הוא ההמחשה שהחיים עשירים ומורכבים מכפי שנראה במבט חטוף. תפקידו של הרומן כך הוא לְשדֵל אל הקיום. הוא ממחיש שהחיים הם דבר מה מסתורי, נפתל ורב-רובדי ולא פשטנות תפלה. אמנות הרומן, כמו כל אמנות ראויה לשם זה, נושאת כך בתפקיד כמו-דתי: סיוע מהותי לבני האדם לשאת את עול הקיום. את התפקיד החיוני הזה מחמיצים כל אלה הרואים בריאליזם ז'אנר ככל ז'אנר אחר, קל וחומר אלה שרואים בו ז'אנר שעבר זמנו. זאת משום שרק הריאליזם יכול למלא אותו.

וזו גם הסיבה שפרנטה היא אחת הסופרות החשובות בדורנו. כתיבתה של גיבורת "הרומנים הנפוליטניים" של פרנטה, לִילה, מתוארת כך בידי חברתה, אלנה: "היא לקחה את העובדות והפכה אותן בטבעיות לטעונות במתח; היא חיזקה את המציאות בשעה שצימצמה אותה למילים". פרנטה יודעת את סודו של הריאליזם בספרות: כיצד להפוך מציאות שגרתית – לא את הפלגות הפנטזיה; לא את הסנסציוניות של הרומן הבלשי – לטעונה במתח, למחוזקת.

ב"הבת האפלה" (הרואה אור בהוצאה מחודשת, בעקבות סרט חדש שנעשה על פי הספר) הגיבורה המספרת, לֶדָה, היא אשת אקדמיה גרושה, בת 48, הנוסעת לחופשת קיץ בשפת הים. היא פוגשת שם במשפחה נפוליטנית וולגרית ורועשת שמזכירה לה את ילדותה בנפולי, ממנה נמלטה בעור שיניה (כרגיל אצל פרנטה). בערך בתום השליש הראשון של הרומן עושה לדה מעשה שלא ייעשה: היא גונבת לילדה קטנה מהמשפחה הנפוליטנית את בובתהּ. מדוע עשתה זאת? היא עצמה לא ממש מבינה. אמנם המשך הרומן, בו נגלל עברה של לדה ויחסיה הסבוכים עם בנותיה, מאפשר לנו לחשוב על כמה פירושים למעשה. אך זו דוגמה למה שאני מכנה "השידול אל הקיום" שקיים ברומן: אנחנו, לעיתים, יצורים מסתוריים, חידה אפילו לעצמנו.

אני קורא את פרנטה בראש ובראשונה כסופרת ריאליסטית מעולה ולעיתים גדולה. מייד אחזור לזה. אבל, כמובן, הנושא הפמיניסטי מרכזי ביצירתה. יש ביצירתה תיאור עז של הקושי באימהוּת. של הרגעים הפחות פוטוגניים, בלשון המעטה, של ההורות. "דברים רבים כל-כך עושים ואומרים לילדים בצנעת הבית", נזכרת לדה ברגע קשה בהורות שלה. את ההיריון עם בתה השנייה היא מתארת "כפיסת ברזל שחיה בבטני. הגוף שלי […] שבתוכו צמח פּוליפּ אלים". לדה, כמו כל גיבורותיה של פרנטה, היא אישה יצרית, ויש לה הערות מעניינות על סקס ("תמיד חשבתי על יחסי-מין כעל מציאות צמיגה אולטימטיבית, כעל המגע הכי פחות מתווך עם גוף אחר. אבל אחרי ההתנסות הזאת השתכנעתי שהם תוצר קיצוני של הפנטזיה. ככל שהעונג גדול יותר, כן אין האחר אלא חלום, תגובה לילית של הבטן, השדיים, הפה, התחת – כל סנטימטר בודד של העור – לליטופים ולחיכוכים של ישות בלתי-מוגדרת") ועל גברים ("אצל גברים יש תמיד משהו פתטי, בכל גיל. עזות-מצח שברירית, אומץ-לב מהוסס. היום כבר אינני יודעת אם אי-פעם עוררו בי אהבה או רק הבנה רוחשת חיבה לחולשותיהם"). אגב, מתוך שבעת הרומנים של פרנטה שקראתי (היא כתבה שמונה), זה הרומן שבו היחס הסלחני ביותר לגברים.

אבל, כאמור, התחום הפמיניסטי הוא חלק משלם הגדול ממנו: אותה העמקה ריאליסטית המשדלת אל הקיום. השידול הזה נוכח, למשל, בהקפדה על הצגת מלוא שטח הפנים העשיר של המציאות. שימו לב להתעקשות על ה"אוֹ" בשני הציטוטים הבאים: "לשאלותי על מצבן [של בנותיה] השיבו בהתחמקויות עליזות, או במורת-רוח רצופה הפוגות נרגנות, או בטונים המלאכותיים שהן משַוות לעצמן כשהן מבלות עם חברים"; "נפולי נראתה לי גל שיטביע אותי. לא האמנתי שהעיר מסוגלת להכיל בתוכה צורות חיים אחרות מאלה שהכרתי כילדה, שהיו אלימות, או בעלות חושניות עצֵלה, או בעלות וולגריות סכרינית, או התבצרו בעיוורון בהגנה על הניוון העלוב שלהן". השידול נובע גם משימוש במטפורות עזות ועם זאת פשוטות ("הסתלקתי מנפולי כמי שנשרפת ותולשת מעליה בצרחות את העור הכווּי") ומפרישה של דקויות פסיכולוגיות. השידול נולד גם מניסוחים מעמיקים ומקוריים של אירועי חיים דרמטיים. בשיחה בין לדה לאישה צעירה מהמשפחה הנפוליטנית (עמ' 137-139), המתחבטת גם היא בסוגיות של זוגיות והורות, שואלת הצעירה את לדה על יחסה למשפחתה. האישה הצעירה מנסה להבין אם היה ללדה "טוב" או "רע" כשהתרחקה בעבר מילדותיה. הניסוחים המקוריים של לדה ממחישים שבלתי אפשרי לדבר בנוסח פשטני על "טוב" או "רע". החיים מורכבים. כשהתרחקתי מהן, אומרת לדה, "הרגשתי טוב. זה היה כאילו אני כולי מתפרקת, וכל החתיכות שלי צונחות בחופשיות לכל עֵבר בתחושת הנאה". כשם שיש התפרקות וריסוק שמכילים בו זמנית תחושת שחרור והנאה, בראיית העולם המורכבת של הרומן לדה גם יכולה לנסות לנחם את הנפוליטנית הצעירה בכך שתנסה "לשקר לה באמצעות אמירת האמת". 

גם כשהיא לא בשיא כוחה (בעיניי, "ימי הנטישה" הוא הרומן הטוב ביותר של פרנטה ואחריו באים כמה מכרכי הרומנים הנפוליטניים), פרנטה מזכירה לנו מדוע יש ספרות בעולם. 

על "יואש" של יוסף לוּאידור (בהוצאת "דחק", 68 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

מה פשר ההנאה המיידית שחשתי כשרק טבלתי בנהר העברית של "יואש", הנובלה של יוסף לואידור מלפני מאה ועשר שנים? היצירה נפתחת כך: "מילדותו התנכר יואש במעשיו. עוד כשהיה בן שלוש שנים היה אוהב לצאת בימות-הגשמים-בחורף הארצישראלי בשעת המטר הסוחף והיה רץ ומפזז כסייח קל-רגליים זה, שפורץ פתאום מחצרו ורץ במרוצה פראית ושובבה לאורך המושבה ולרחבה". האם ההתענגות על העברית אינה אלא התענגות נרקיסיסטית של הקורא על כך שאולי לא כולם יודעים כמוהו ש"יתנכר" בעברית קדומה פירושו "ייוודע" ("גם במעלליו יתנכר נער", במשלי)? או שמא, כל אהבת העברית הזו, אינה אלא שוביניזם לאומי פשוט?

העברית של כותבים ישראלים עכשוויים רבים אינה שורשית מספיק. במֵירעה היא נחווית כאמריקאית בעברית. במיטבה היא מדיפה את ריח ההשפעה הגדולה ביותר עליהם: תרגומים מצוינים לעברית מודרנית הדורה של קלאסיקות אירופאיות (למשל תרגומיה של נילי מירסקי). ופתאום, המפגש עם העברית של לואידור מחיֶה. אבל אולי אין כאן יותר מאשר סנטימנטליות לאומנית או, גרוע יותר, השתבחות עצמית בנכס אינטלקטואלי שערכו צולל?

"יואש" הוא אחד הגילומים המוקדמים והצלולים של "העברי החדש", כלומר של האידאולוגיה הציונית ששאפה ליצירת טיפוס אדם שונה מיסודו מהיהודי הגלותי ושל הצלחתה של האידיאולוגיה הזו. יואש הוא ילד טבע פראי, אשר "עם הנערים הערביים התרועע יותר משהתרועע עם הנערים העבריים, כי בין הערביים מצא נערים כלבבו". כשהוא שומע מחלוץ בשם דוד, אשר איתו הוא מתחבר, מה פירושו של דבר "פוגרום", הוא מזדעזע: "חרפה! חרפה! לא נשמע כדבר הזה, שיתחבאו אנשים בבתיהם וימתינו עד שיבואו הפורעים לרוצץ את גולגולותיהם כמו שרוצצים את גולגלות הנחשים! ואתה משתתף בצערם של אלה? בריות נבזות כאלו אינן ראויות להשתתפות בצער!". התיאור של לואידור, עם זאת, אינו קלישאי. ראשית, משם שזהו אחד מהמקורות של מה שנהיה לימים קלישאה, כשהקלישאה עוד לא הייתה קלישאה, ורעננות הניסוח הראשוני נשתמרה ביצירה עד היום. ושנית, כי לואידור הוא אמן מובהק, המעלה את דמותו של יואש בחיוניות, על צדדיה המפתיעים לעיתים (לואידור, שהתחבר עם יוסף חיים ברנר ונרצח עמו באבו-כביר, כמו מעצב ומפתח את דמות המשנה של עמרם הילד ב"מכאן ומכאן" של ברנר, יצירה שקדמה בשנה ל"יואש"). למשל, בהתרעמותו של יואש על אנשי המושבה שלא נותנים לו, בן החמש עשרה, זכות הצבעה. על שאלתו התמהה של דוד: "ובכן, יש הזכות לכל ילד בעריסה להשתתף בבחירות?", עונה יואש במקוריות רבה: "כן, יש לו הזכות. אבל כל זמן שאין הילד בן-דעת ואינו יודע לדרוש בעצמו את זכות-הבחירה – אין לו זכות זו. יש שידרוש איש את זכותו כשהוא בן חמש עשרה, ויש שלא יבוא לעולם לבקש את זכותו".

הסיפור מתכנס לקראת מאבק עם הערבים על חלקת שדה בקצה המושבה. אנשי המושבה קנו את החלקה אך אפשרו לערבים לעבד אותה תמורת דמי חכירה. כעת טוענים הערבים שהאדמה שלהם ואנשי המושבה מנסים בדרכים דיפלומטיות ובדרכי שוחד לשדל את השלטון העותומאני כי כברת האדמה שלהם. יואש מכבד את תושבי הארץ הערבים, נוהג איתם בהגינות אך בקשיחות. הוא סולד מדרכי העקלתון של אנשי המושבה וסבור שאת האדמה יש להשיב לבעליה, כלומר לאנשי המושבה, בכוח: "הוא דיבר על החרפה, שהם ממיטים על עצמם במה שהם משיבים אליהם את אדמתם לא ביד רמה, אלא בדרכי תרמית ושקר".

העברית השורשית הולמת כאן להפליא את התמה המרכזית: החייאת עם (להבדיל: גם מותו הטראגי של הסופר הולם את התמה המרכזית ביצירתו). המבקר ברוך קורצווייל דיבר על הבעייתיות שבשימוש בשפת קודש (שפה "סקראלית") בספרות העברית המודרנית המחולנת. אבל לדידי הקריאה בעברית שורשית בהקשרים מודרניים (כמובן, כשהיא לא מנייריסטית או מתהדרת בעושרה לשם התהדרות!) היא גם הזדמנות לחזות בעוף חול לשוני. בפשטות, מרגש לראות את השפה העתיקה מתחייה ומתפקדת כהלכה בהקשרים מודרניים. אפילו לא חייבים להיות ציונים בשביל ליהנות מהתופעה יוצאת הדופן הזו, מהיכולת הזו להתחדש, להתחיות, לעת זיקנה. ואפרופו: גם על רעיון "העברי החדש" עצמו אפשר להתענג לא במישור הפוליטי. יש בו יופי רב, ארוטי אך גם מוראלי (אותה יכולת התחדשות; אותו רצון לעמוד ברשות עצמך; אותה יכולת לעמוד מול רודפיך). נכון, גם תחושת שייכות לרצף תרבותי ותיק נמסכת בקריאה בעברית שורשית. ויש בה גם הימלטות מקריאה (וכתיבה) שכולה נשענת, במקרה הטוב, על פירות תרבותיים שעיבדו זרים בשדותיהם שלהם, קרי על פרובינציאליות תרבותית. המשיכה לעֵבר העברית דומה כך למשיכה לציונות עצמה: רצון בחלקת אדמה משלך, שבה אינך מיעוט מתארח וטפילי.

אבל העברית השורשית גם מאפשרת רב-רובדיות ואמביוולנטיות. למשל, המילה  "התנכר" מהפתיח. היא משמרת בתוכה גם איכות שלילית, נוכרית-זרה ("ויתנכר אליהם", יוסף לאחיו). כלומר יואש, רומז הטקסט בעקיפין (אולי אפילו נגד-עצמו!), הוא גם זר, מעין גוי בעצם.  

"יואש" מצוי ברשת בשלמותו. אך העדפתי לקרוא אותו בספרון שהוציאה הוצאת "דחק". ברשת כל ספרי העולם כמו נוקבים באצבעם את מותנך ותובעים: קְראֵנו! שלא לדבר על כל "החברים" בפייסבוק. קריאה בספר, תודה לאל, היא אקסקלוסיבית. היא גם לא, אלוהים ישמור, "אינטראקטיבית", כי אם "אינטרָא- אקטיבית" (הפעילות היא בתוככי מוחך בלבד).

לפני השינה, כשהלילה כבר מוֹלך, ואני עם ספר שבחרתי – אני שמח.

בגלל הספר.

אבל גם בגלל שאני סוף סוף – סוף סוף – כבר לא ברשת.  

על כמה מגמות בספרות הישראלית 2011-2021

פורסם לראשונה במוסף לספרות ב"ידיעות אחרונות"


בעשור האחרון אפשר לאתר כמה מגמות מרכזיות בספרות הישראלית העכשווית. ב"עכשווית" כוונתי למסגרת הזמן 2011־2021 המהווה רקע היסטורי מובחן ויציב יחסית; המחאה החברתית של קיץ 2011, כפי שאטען, קשורה למגמה מרכזית בספרות, כמו שגם "האביב הערבי" וכמה מתוצאותיו (מלחמת האזרחים בסוריה), אשר תרמו מצדן לביצור שלטונו הממושך של בנימין נתניהו לאורך העשור כולו, השפיעו על הספרות הישראלית.

רגע לפני סגירת השנה זה הזמן לשאול: במה אפשר להבחין במבט פנורמי על הפרוזה  הישראלית העכשווית? לא על כולה, אמנם, אך בהחלט על חלקים מרכזיים בה.

***

כשאני מדבר על העשור האחרון בספרות הישראלית, אני מעמיד אותו אל מול שני גלים קודמים: א. הגל ה"פוסטמודרני" של שנות ה־80 וה־90, שנציגיו הבולטים הם אתגר קרת ואורלי קסטל־בלום, שכתבו ספרות אירונית, חשדנית כלפי נרטיבים גדולים בכלל ואף כלפי מושג הגדולה הספרותית בפרט; ב. גל הספרות של העשור הראשון של המאה ה־21, ספרות שבעקבות האינתיפאדה השנייה דווקא חזרה לעסוק במטה־נרטיב הציוני, לרוב דרך סיפורי משפחה, כשהנציג הבולט של הגל הזה הוא, כמובן, 'סיפור על אהבה וחושך' (2002) של עמוס עוז, אבל אפשר למנות בין הבולטים בו, לשם הדוגמה, גם את 'העולם קצת אחר כך' של אמיר גוטפרוינד (2005) או 'אישה בורחת מבשורה' של דויד גרוסמן (2008).

לעומתם, מגמה מרכזית בספרות הישראלית של העשור האחרון היא האופי "האזרחי" שלה. בהתאם להדגשת הצד הכלכלי של הקיום הישראלי, תוצאת המחאה החברתית של 2011, ודחיקת הסכסוך הישראלי־פלסטיני מסדר היום הישראלי בימי שלטונו הממושך של נתניהו (שלה סיבות משלה ובהחלט אינה רק "אשמת" הצד הישראלי), כמה מהיצירות הבולטות ביותר של העשור האחרון בספרות הישראלית — כמה מהדינמיקות הספרותיות המקוריות והמשמעותיות ביותר — דנו בנושאי מעמד ומתח בין־מעמדי. הסופרים הבולטים של הדור הזה שונים בכך מאוד מקודמיהם, שמיוצגים היטב בטריומווירט הידוע: עוז, יהושע וגרוסמן, סופרים ש"הסכסוך" העסיק אותם הן ביצירה הספרותית והן בפעילותם הציבורית שמסביב לה.

מה שמאפיין, למשל, את היצירה של אחת הסופרות הישראליות הבולטות בעשור האחרון, נעה ידלין, הוא בדיוק העיסוק "האזרחי" הזה בכסף, סטטוס, נדל"ן וכיוצא בזה ('בעלת הבית', 2013, 'שטוקהולם', 2016, 'אנשים כמונו', 2019). ואילו דרור משעני, סופר בולט נוסף שפרץ בעשור הזה, אִזרח את ז'אנר הבלש במציאות הישראלית. ז'אנר הבלש מתמקד באלימות־הפנים, כניגוד לאלימות־החוץ של המלחמה. גיבורו הוא שוטר, לא חייל. בהתאם לכך, יצירותיו של משעני עוסקות במתחים פנים־ישראליים. ספרו האחרון של משעני, 'אמונה' (2021), מדגיש זאת על דרך הניגוד. מפקדו החדש של אברהם אברהם, הבלש של משעני, סבור שאברהם מעוניין בעזיבת תפקידו במשטרה כי הוא משוכנע שהוא שייך "לליגה של הגדולים", ושעבודתו במשטרה אינה שקולה לעבודה בארגוני ביטחון אחרים. המפקד אולי טועה ביחס לאברהם, אבל הוא לא טועה ביחס למשעני. משעני (ברומן הזה) לא מסופק מהאופי האזרחי, המשפחתי והפנים־ישראלי של סיפורי הבלש שלו, והוא אכן מעוניין להעביר את אברהם ל"ליגה של הגדולים" ו"ליחידה לחקירות בינלאומיות"; כלומר, לפרשנותי, לליגה (הגרוסמנית־עוזית־יהושע־ית) של הספרות שמדברת על מה שנחשב על ידי מקצת האנשים בארץ ובעולם עניין לספרות רצינית לענות בו: הסכסוך הישראלי־ערבי.

אבל לא כך הוא ביצירות שקדמו ל'אמונה', שמתמקדות ביחסים פנים־ישראליים ואף דוֹמסטיים. דקות פסיכולוגית מרכזית ב'שלוש' (2018), הרומן המצוין שקדם ל'אמונה', היא זו: החיים מפחידים כי בני אדם יכולים להתגלות כלא צפויים, הביתי יכול להתגלות כ"אלביתי", במושגים של פרויד. זה קשור אמנם לרוצח הסדרתי ב'שלוש', אבל למעשה האימה הפסיכולוגית ברומן — וזה העוקץ ועיקר ההישג, בעיניי — נשענת על כך שבני אדם "רגילים" יכולים להתהפך אחד על השני בסיטואציות לא פליליות: כמו, למשל, ביחסים בין בני זוג, כשבעלה של אחת הגיבורות מתאהב באחרת ונוטש אותה.

לאופי ה"אזרחי" הזה של חלק מתכני הספרות הישראלית נלווה גם שינוי בתפיסת דמות הסופר. הסופרת הישראלית הצעירה הבולטת ביותר מבין הסופרים הישראלים (ובפרוזה אתה "צעיר" עד שאתה בן 50) — בשיקלול של כמות ואיכות — היא מאיה ערד. אני זוכר כיצד הופתעתי כשערד טענה בתחילת דרכה הספרותית שהמודל הספרותי שלה בספרות הישראלית הוא אהרן מגד. לא הטריומווירט המוזכר, אף לא קנז האסתטיקן ולא שבתאי השופנהאוארי. דווקא אהרן מגד הפורה ובעל הדימוי המעט אפרורי! בקיצור, לא הסופרים הנביאים עמדו לנגד עיניה של ערד, כי אם הסופרים המקצוענים. ובהתאם, יצירתה המגוונת והפורה של ערד נמנעת מנושאים ישראליים "קלאסיים", כגון "הסכסוך" או השואה, ועוסקת בנושאים "קטנים" כמו חרדות־סטטוס או תשוקת וחרדת זוגיות והורות — בספרה הבולט ביותר בעשור הזה, 'העלמה מקזאן', 2015. עידית, גיבורת הרומן, עוברת מסע חניכה מייסר ברומן הזה, שחלקו נוגע להתפכחות מפנטזיות רומנטיות וחלקו נוגע להתפכחות לתוך מציאות כלכלית מדכדכת: "פעם, בחייה הקודמים, התייחסה עידית בעליונות לאנשים עם משיכת־יתר בחשבון. מה כל כך קשה לתכנן קצת? היא, לדוגמה, מרוויחה משכורת של מורה, ובכל זאת היא מסתדרת מצוין. למה אחרים לא יכולים? עכשיו נאלצה לצמצם את מקורות ההכנסה שלה ולעומת זאת שלשלה סכומים עצומים לגן, לבייביסיטר ולפסיכולוגית". ורגע האמת והאימה מתקרב: עידית תיאלץ לעזוב את תל־אביב!

להלך הרוח האנטי־נבואי והאנטי־פתטי (כלומר אנטי־פתוס) קשורה החיבה לסאטירה שמאפיינת כמה מהכותבים העכשוויים. דוגמאות סאטיריות מוצלחות, מלבד יצירותיה של ידלין וחלק מיצירותיה של ערד, הן 'שפילפוגל, שפילפוגל' (2019) של מתן חרמוני ו'בזעיר אנפין' (2012) של ירמי פינקוס. אפילו סופר רחוק מאוד מרוח הסאטירה, כמו דויד גרוסמן, הפתיע בעשור האחרון ברומן מוצלח על סטנדאפיסט ('סוס אחד נכנס לבּר', 2014).

***

רוב הסופרים שהזכרתי עד כה הם ילידי שנות ה־70. בני הדור הזה כבשו בעשור האחרון את מרכז הבמה הספרותית והם התגלו במהלכו בשיא כוחם הספרותי. בין הסופרים הבולטים בדור הזה (ובעשור הזה) אפשר למנות את נעה ידלין, מאיה ערד, שמעון אדף, יניב איצקוביץ', שהרה בלאו, ניר ברעם, אשכול נבו, דורור משעני, דרור בורשטיין, דורית רביניאן, סמי ברדוגו. וישנם עוד.

להלך הרוח "האזרחי" שהזכרתי לעיל, העסוק בנושאים שאינם ישראלים מובהקים, קשורה מגמה נוספת בעשור האחרון, מגמה שכיניתי פעם "ספרות עברית קוסמופוליטית". ספרים של סופרים ישראלים שאינם מתרחשים בישראל ואינם עוסקים בישראלים ('הבית אשר נחרב' של רובי נמדר, 'בת, אהובה' של ניר רצ'וקבסקי, 'צל עולם' של ניר ברעם, כולם מ־2013, ועוד).

ראוי לעיון נפרד 'הבית אשר נחרב' העוסק ביהודי־אמריקאי, ספר שאף זכה ב"פרס ספיר". בעקיפין מבטא הספר את התחזקות הזהות היהודית והקוסמופוליטית (קרי: האמריקאית) על חשבון הזהות הישראלית. התהליך הזה קשור, כמובן, בשלטון נתניהו, ה"יהודי" ו"האמריקאי" ביותר מבין ראשי ממשלתנו, והוא נותח באופן מעניין באחד מספרי העיון החשובים שראו אור בעשור האחרון: 'קץ עידן העבריות', של רמי ליבני (2019). בספרות עסקו במתח בין הישראליות ליהודיות — תוך תחושה שהיהודיות מנצחת את הישראליות — שניים מגדולי סופרינו: א"ב יהושע בספריו 'ניצבת' (2014), ו'הבת היחידה' (2021) וצרויה שלו ב'פליאה' (2021). גם בדיסטופיה הבולטת של העשור, 'השלישי' של ישי שריד (2015), שריד ביטא את תסכולו מעידן נתניהו ואת חרדתו מעליית היהודיות המשיחית על חשבון הישראליות.

***

הרומן הוא ז'אנר שצמח עם עליית הבורגנות ובעקבותיה הליברליזם הקלאסי במאות ה־18 וה־19, על התפיסה האינדיבידואליסטית שאפיינה אותם. אנחנו, מאידך גיסא, מצויים כיום בעידן שבו הדת והלאום מצד אחד וזרמים אידיאולוגיים אנטי־ליברלים מצד שני ("פרוגרסיביים") מצמצמים את שטח המחייה של הליברליזם.

מגמה מרכזית נוספת בספרות הישראלית של השנים האחרונות היא ספרות ברוח מהפכת MeToo. במגמה הזו ניתן למנות את 'פתח גדול מלמטה' (2017) של אסתר פלד, 'ספר הגברים' (2015) של ננו שבתאי, 'אהבה' (2020) של מעין איתן, "האחרות" (2018) של שהרה בלאו, 'קנאת סופרות' (2021) של מאיה ערד ואת סדרת המונולוגים 'ערות' (2017) — שהם למעשה יצירת ספרות בהיותם פרי עטה של תמר מור־סלע. במובן מסוים גם 'הקבוצה' (2021) של מיכל בן נפתלי ו'איך לאהוב את בתך' (2021) של הילה בלום שייכים גם הם למגמה הזו.

באופן מפתיע למדי, נדמה לי שנושאי דגל הליברליזם הזנוח בספרות הישראלית הפכו להיות דווקא בני ויוצאי הציונות הדתית, שיצירותיהם מתגבשות לטעמי לכלל מגמה אחת בעשור האחרון. נוצרה כאן לטעמי תופעה, או מיני־תופעה, מעניינת ובעלת חשיבות: הציוני־הדתי המורד (לאו דווקא החוזר בשאלה!) הוא נציג כמעט יחיד בספרות הישראלית של הליברליזם הקוצני, המתבדל, האינדיווידואליסטי. בעוד הימין הפך לאומני ודתי יותר והשמאל הפך לשבטי או לסוציאליסטי או לאקולוגי יותר, אצל סופרים כמו יאיר אסולין ('נסיעה', 2011, 'הדברים עצמם', 2014), יונתן ברג ('עוד חמש דקות', 2015) ואלחנן ניר ('רק שנינו', 2017), ניתן לאתר מרד אינדיווידואליסטי ואנרכיסטי. בעידן של סוּפּר־אגו תוקפני מימין (לאומני־דתי) ומשמאל (פוריטני), משמיע סופר כמו יאיר אגמון ('שמשהו יקרה', 2016, 'ספר האקסיות', 2021) את קולו של היחיד והאִיד.

***

השנה הוציא חיים באר ספר המשך ל'חבלים' מ־1998 ('צל ידו', 2021). 'חבלים' פתח גל ארוך בספרות הישראלית של יצירות אוטוביוגרפיות או יצירות שיש בהן יסוד אוטוביוגרפי דומיננטי. היצירה הבולטת מתוך אותו גל היא 'סיפור על אהבה וחושך'. עוד יצירות בולטות בו, אם מבחינת סגולתן העצמית אם בגלל תהודתן והשיח עוררו, הן 'קול צעדינו' של רונית מטלון (2008), 'ארץ אשה' של איל מגד (2006), 'ספק חיים' של אורי ברנשטיין (2002), 'ורד הלבנון' של לאה איני (2009), אליהן נוספו בעשור האחרון יצירות של כותבים ותיקים: 'הזקן הזה הקירח על האופניים' של יוסף בר יוסף (2015), 'קטעים מתוך חומר החיים' של יצחק ליבני (2015) ו'נער האופניים' של אלי עמיר (2019).

כן נכתבו בעשור (וקצת) האחרון כמה יצירות בולטות שמצויות על הגבול שבין הביוגרפיה דווקא (ואף הכתיבה ההיסטורית) לרומן. עם יצירות אלו אפשר למנות את 'הביתה' (2009) ו'הטנק' (2018) של אסף ענברי ואת "היינו העתיד" (2011) ו'היה הייתה' (2018) של יעל נאמן. ואילו בשלוש־ארבע השנים האחרונות קם בארץ גם גל קטן, של כותבים צעירים יחסית, של כתיבה אישית שמתפרשֹת אל הממואר והאוטופיקשן. עימו נמנים, בין היתר, הממואר 'שנות העשרים' של יערה שחורי (2019) ויצירות האוטופיקשן 'יקיצה' (2018) של ניר ברעם ו'הריאיון האחרון' של אשכול נבו (2018).

***

בעשור האחרון, כמה יצירות בולטות פנו לעבר ז'אנר הרומן ההיסטורי. למשל: 'תיקון אחר חצות' של יניב איצקוביץ' (2015) ו'נחמיה' של יעקב צ. מאיר (2019). הפנייה לַעבר נובעת ממקורות מגוונים. אבל בצמד הרומנים ההיסטוריים הבולטים שפרסם יובל שמעוני בעשור האחרון ('קו המלח', 2014, 'מבעד לקרקעית השקופה', 2021) ניתן לראות כי הפנייה לַעבר מבטאת, במקרה שלו, פתרון מוצלח לתחושת המשבר שבה מוצאת עצמה הספרות באקלים התרבותי הנוכחי. שמעוני (ב'קו המלח') כותב רומן ארוך כמו הרומנים של המאה ה־19 — שגם מתחולל בחלקו במאה ה־19 — על מנת לנסות לשחזר את חוויית הקריאה העזה והטוֹטלית ברומנים הגדולים של העידן ההוא, עידן השיא של הז'אנר. ואילו ב"מבעד לקרקעית השקופה" רותם שמעוני את חדוות גילוי הארצות החדשות בידי קולומבוס לחוויה ולחדווה של גילוי עולם חדש בכניסה לקריאה ברומן.

אנחנו בהחלט זקוקים לרומנים כאלה, שחוויית הקריאה בהם דומה לחוויות ההשתאות והחרדה, לחוויות הגילוי, ההתפעמות והאימה, של מגלי ארצות בדורכם לראשונה בארצות לא נודעות.

וכאן אנחנו מגיעים לנקודה האחרונה המאפיינת את הספרות הישראלית בעשור האחרון, והיא היעדרה של "יצירת מופת" בנוף הספרותי של העשור האחרון. הקינה והנהי ביחס להידרדרות והתמעטות הדורות ורמתה הנמוכה כביכול של הספרות הישראלית אינם מוצדקים בכללו של דבר. הספרות העברית חיה ובועטת ורואים אור בארץ ספרים רבים הכתובים במקצוענות, ברגישות, בתבונה, בהומור ולעיתים אפילו בעמקוּת. יחד עם זאת, כפי שטענתי כבר בעבר, קרוב לעשרים שנה לא ראתה אור בארץ יצירת מופת.יצירת מופת פירושה הישג יוצא דופן, פרייה של ראיית עולם אותנטית "אחרת", המעוררת בקורא תחושת נסיקה והתעלות לנקודת תצפית "גבוהה" יותר, ולכל הפחות שונה מהמקובל. לעתים קרובות, אם כי לא תמיד, יצירת מופת מניחה את אצבעה על התופעה החברתית המרכזית לתקופה וממקדת סביבה לא רק את הסצנה הספרותית, אלא היא גולשת מעבר לתחומיה אל הקהל הרחב. כשאני מלין בהקשר הזה על היעדרה של יצירת מופת בסצנה הישראלית אני מלין כאן בייחוד על היעדרה של יצירה מרכזית מהסוג האחרון, קרי יצירה שיוצרת את התחושה ש"חייבים לקרוא" אותה, יצירה שכל משכיל או פסאודו־משכיל חש צורך להגיע אליה או להעמיד פנים שקרא אותה. יצירת מופת ספרותית, פעמים רבות, היא הישג שיש כמעט קונצנזוס לגביו בקרב כל מי שמבין משהו במשהו בסצנה הספרותית. עם זאת, לא תמיד היא קונצנזוס, ולבטח לא בדור שבו היא רואה אור. הזמן, כמו שטען דיוויד יוּם במסתו "על אמת המידה של הטעם", מסלק את ערפילי הקנאה והזלזול, ומנגד את ערפילי ההערצה התלויה בדבר ובאישיות, והינו שופט נאמן למדי.

כך או כך, לטעמי לא נוצרה בארץ בעשור האחרון יצירת מופת כזו, מגדלור סיפורת מרכזי ומְמרכֵז, כפי שהיו מחוץ לישראל בעשור (וקצת) האחרון האוטוביוגרפיה של קארל־אובה קנאוסגורד (2009־2011), הקורפוס של וולבק ו'כניעה' (2015) בכללו ובמידה מסוימת סדרת 'הרומנים הנפוליטניים' של אלנה פרנטה (2011־2014).

זו לא עובדה טריוויאלית. נוכחותה של יצירת מופת בשדה ספרותי מסוים מאששת את הפרויקט הספרותי כולו, מצדיקה את קיומו. יצירה כזו מחזירה את האמון במדיום, ובעידן שבו מצטמצם שטח המחיה של הספרות — בעיקר בגלל תחרות עזה על זמן הפנאי שלנו מצד הטלוויזיה (שנמצאת ב"תור זהב" או נטען לפחות שהיא נמצאת ב"תור זהב" כזה) והרשתות החברתיות — הצורך ביצירה כזו הופך להיות דוחק.

בדוגמה מ־2017 של 'שיחות עם חברים', רומן הביכורים של הסופרת האירית סאלי רוּני — אמנם לא יצירת מופת אבל בהחלט רומן מעולה — אפשר לראות איך נוכחות של כוח ספרותי יוצא דופן מחזירה את עטרת הספרות למקומה. הרומן של רוּני גדוש בטקסט ובסב־טקסט שלו בהשוואות בין דרכי תקשורת וייצוג ותיקות ועדכניות: מיילים, מִסרונים, פייסבוק, תקשורת מילולית פנים אל פנים, תקשורת גופנית בסקס, טלפונים, תיאטרון, טלוויזיה וסרטים, ספּוֹקן וורד, שירה כתובה, סיפורת. הרומן — שבמהלכו הופכת הגיבורה לסופרת — טוען כך בעקיפין כי סוגת הרומן היא דרך התקשורת והייצוג המעמיקה והמקיפה ביותר, שבה אף ניתן לדון באופן המעמיק והמקיף ביותר בכל דרכי התקשורת והייצוג האחרות. זו דוגמה (אמנם כאן ישירה ממש) לכך שנוכחותה של סופרת חזקה בשדה ספרותי מאששת את השדה בכללותו.

  • הערה: המאמר שלי לא מתכוון להקיף את כל הרומנים הטובים שראו אור בעשור האחרון. הוא דן במגמות משמעותיות, לא ברשימת הרומנים הטובים. יש רומנים טובים שראו אור בעשור האחרון שקראתי ושלא נידונו בו. וודאי יש רומנים טובים שלא קראתי לצערי ואני מקווה להגיע אליהם בעתיד.

ביקורת על "זיכרונות של אנטישמי", של גרגור פון רצורי, בהוצאת "אחוזת בית" (מגרמנית: חנן אלשטיין, 391 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

בעולם שבו קשה יותר ויותר להאמין בקיומו של אלוהים, המסתורין של התמדת האנטישמיות הפך לאחד המעוזים המטפיזיים האחרונים. נדמה כי רבים שואבים מעיקשות ועוצמת התופעה הדוֹחָה נחמה אחת לפחות: נראה שהקיום היהודי, גם אם כוחות על -טבעיים לא מנחים אותו – יוצא דופן במידה בלתי רגילה. אי לכך, כל ניסיון להנהיר את התופעה הסבוכה הזו הוא ניסיון מבורך, התורם לדה-מיסטיפיקציה ולמבט מפוכח יותר במציאות.

האם "זיכרונות של אנטישמי" מ-1979 תורם תרומה דומה לזו, למשל, של אומברטו אקו, ברומן "בית העלמין של פראג" (2011), שהציב את האנטישמיות המודרנית בתוך קונטקסט אירופאי של חשיבה פרנואידית וקונספירטיבית? או שהוא דומה במשהו לתרומתו, הגדולה יותר, של סארטר, בספרו שתורגם מחדש לא מזמן, "מחשבות על השאלה היהודית" (1944), שניתח את האנטישמיות בכלים פסיכולוגיים ופילוסופיים דקים? או לתרומה של א.ב. יהושע, במסה שפרסם בתחילת המילניום, מסה שערכה וואריאציה מעניינת על הניתוח הציוני הקלאסי של האנטישמיות, ונגעה באחריות – לא האשְמָה – של הנוכחות היהודית בגולה כקטליזטור לאנטישמיות?

אבל לפני הכל ואחרי הכל מדובר ברומן, לא בתזה היסטוריוסופית. וברומן מהנה מאד לקריאה (למעט רגעים מועטים של השתבללות הפרוזה באיזו קלוז-אפּיות פרוּסטיאנית). מהנה מדי, אפשר לומר. כוונתי לכך שהרומן הזה מזכיר סופרים מהנים לקריאה כמו בשביס זינגר וורגס יוסה (בחלק מיצירותיו), אשר בתום הקריאה בספריהם או אף במהלכה, אתה חש שמפעילים עליך מניפולציה כובשת ומיומנת, המורכבת ביסודה מארוטיקה מפולפלת ומטיזריוּת ערמומית.

הגיבור שמו כשם הסופר והוא נולד כמותו ב-1914 למשפחת אצולה בצרנוביץ' שבמחוז בּוּקוֹבינה (אז בתחומי האימפריה האוסטרו-הונגרית; עד מהרה, עם תום מלחמת העולם הראשונה, בתחומי ממלכת רומניה; וכיום בתחומה של אוקראינה). בחמישה סיפורים, ארבעה בגוף ראשון ואחד בגוף שלישי, הוא מספר לנו על פרקים מחייו אשר דמויות יהודיות מילאו בהם תפקיד מרכזי. סיפור ידידותו, בהיותו בן 13, עם נער יהודי פיקח, בן למשפחה משכילה ואמידה, והקנאה שהנער היהודי עורר בו; סיפור האהבה בינו בן ה-19 לבין אלמנה יהודית זעיר-בורגנית מבוגרת ממנו פי שניים מבוקרשט; חברותו עם בוהמיינית וינאית יהודייה ועוד. אמנם חלקים מסוימים של הרומן הם מה שהצרפתים מכנים בביקורתיות:  roman à these, כלומר רומן שכפוף לתזה הרעיונית שלו. כאן: לסוגיית האנטישמיות. כך, למשל, כשהמספר משבץ כפקיד במלון יהודי גברתן, עם קופת קרן קיימת מאחורי גבו (ממש כך!), המרמה אותו ומשבש את תינוי האהבים הראשון שלו עם בואו לבוקרשט. האירועים בסיטואציה המתוארת הוכפפו לתזה, נערכו על מנת להמחיש את הסדקים בזהות הגברית שהאנטישמיות מבקשת להילחם בהם. אך עם זאת, גם בתחום הרעיוני, לפון רצורי יש כמה תובנות מעניינות או, ליתר דיוק, המחשות מוצלחות לתובנות ידועות. האנטישמיות של הגיבור היא אנטישמיות מזן ישן, אריסטוקרטי, אוסטרו-הונגרי ולא גרמני-פרוסי, המופנית ליהודי כנציג אופייני לחברה הבורגנית העולה. הוא מדבר על כך שאת עיקר הרתיעה עוררו בו לא יהודים שנשאו בגאון את סממני זהותם אלא כאלה שניסו להסתיר אותה. באופן סארטריאני למדי, הוא מדגיש את רגשי הנחיתות של האנטישמי, שנאחז בשנאת היהודים על מנת לאשש את זהותו ומעמדו השבריריים. הוא מעיר, במבט לאחור, האם לא, בעקבות השואה, זנחנו בפזיזות מושגים שבכל זאת יש להם תוקף כמו "אורח חשיבה יהודי"? כל המציאות המודלקת, החולנית, "הרב תרבותית", של מזרח אירופה ומרכזה, של מיעוטים השרויים בשנאה הדדית זה לזה (הגיבור שייך בעצמו למיעוט, המיעוט הגרמני ברומניה) המצויים ברגע השיא של הלהט הלאומני, עולָה היטב מהסיפור. הרומן, שנכתב מפרספקטיבה פוסט-שואתית, המומה מהמקום שהגיעה אליה האנטישמיות, מנסה לנתח את יסודותיה המגוונים. ועדיין, מסתורין מצמרר נותר ואולי ייותר לעד: איך נעשתה הקפיצה מהאנטישמיות הארסית על כל גווניה למציאות הבלתי נתפסת של אלף איש דחוסים בתא גזים ונרצחים בו בחנק (לאיזושהי התחלה של הבנה חלקית, מסייעת אולי התזה של רומן אחר, "נוטות החסד" של ג'ונתן ליטל מ-2006, בדבר התרומה של הסיטואציה המלחמתית להיתכנות של רצח עם; רצח עם כהידרדרות אפשרית במדרון החלקלק שיוצרים מעשי הרג מלחמתיים "רגילים"). 

אך, כמוזכר, עיקר כוחו של "זיכרונות של אנטישמי" אינו בתזה ההגותית. פון רצורי שייך למשפחת הסופרים, הפחות מכובדת בעיניי, שמעלתם אינה נעוצה באור שביכולתם לשפוך על המציאות, כי אם ביכולתם לבנות מכונה משוכללת שתשאיר את הקורא דבוק לדף. בסיפור החמישי מובא ויכוח בין הגיבור לאשתו השנייה, היהודייה, על חשיבות האמת בסיפור אוטוביוגרפיה לעומת חשיבות צבעוניות הסיפור: "הוא לא היה מסוגל אז להסביר לעצמו את להיטותה העזה להגן על האותנטיות, על האמיתותּ הניתנת להוכחה תיעודית של כל נתון אוטוביוגרפי ('אפילו על חשבון הוויטליות?' שאל אותה פעם באירוניה, והיא השיבה בפנאטיות: 'כן! כן! כן!')". אכן, כמו שאומר חבר של הגיבור המדרבן את הגיבור לכתוב בעקבות תיאוריו העסיסיים ("זה חתיכת סיפור ארוטי, חם!"), כשרונו של פון רצורי הוא אותו כישרון מעורר הערכה וקריאה להוטה, כמו גם בוז קל (כולל בוז עצמי של הקורא על עצם הנאתו), של הסופרים המפולפלים, הקרנבליים, המאפּרים בכבדות.

על "ארץ-סלע", של ריטה קוגן, בהוצאת "כנרת-זמורה-דביר" (240 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

בעמ' 178 הסתיים הסיפור השביעי בקובץ, "כמו שתי אחיות" שמו. זה סיפור חזק, חשבתי, הסיפור על הבת שמבקרת את משפחתו השנייה של אביה, שהתגרש מאמהּ בילדותה המוקדמת והיא בקושי פגשה בו לאורך השנים. אבל מה הופך אותו לשונה מקודמיו, שכעת, על רקע מוצלחוּתוֹ, מוּחשת יותר אי-מספיקותם? דפדפתי לאחור. קודם כל, הבחנתי, "כמו שתי אחיות" קצר מקודמיו והוא בן עשרה עמודים בלבד, כשקודמיו נעים מ-13 עמודים, עבור ב-29 עמודים ועד ל-70 הם מגיעים. הקוצר מעיד על –  ולמעשה מחייב – מיקוד. שנית, יש בסיפור הזה פאנץ' ליין ברור וחזק, כשהבת מגלה שאחותה-למחצה הקטנה פוגעת בעצמה באופן כמעט זהה לאופן שעושָה זאת הגיבורה. שלישית, זה הסיפור הראשון עד כה בקובץ שמסופר בגוף ראשון. הבחירה הזו מתגלית כמתאימה ומקרבת, בניגוד לריחוק של הגוף השלישי בשאר הסיפורים העוסקים בגלגולים מוקדמים של אותה גיבורה.

ניתן לקרוא את הסיפורים בקובץ "ארץ-סלע" בקריאה נדיבה יותר ונדיבה פחות. בקריאה הנדיבה, הקובץ הזה, שלו גיבורה ראשית בעלת שמות מתחלפים (מאשה, ויטה ועוד), העוקב באופן כרונולוגי אחר רגעים בחייה, הוא מרגש ומלמד וכתוב בשפה עשירה באופן ראוי לציון (למדתי, לדוגמה, מהקריאה בקוגן – ואחר כך בגוגל – ש"קטיפת תלמים" היא קורדרוי וש"אכוֹם" הוא שחרחר). אנחנו מלווים את הגיבורה (אני מתייחס לדמות הראשית בסיפורים כגיבורה אחת) מילדותה בסנקט-פטרבורג, שם גדלה, כאמור, ללא אב, עבור בעלייתה ארצה בנעוריה ומגוריה עם אמה ואביה החורג בקריות, ועד למערכות יחסים שלה כאישה צעירה ובוגרת. הסיפורים סבים סביב רגעים טעונים באוטוביוגרפיה (הבדיונית) של הגיבורה: היחסים המתוחים עם האם בילדות המוקדמת; תקיפה מינית ברכבת התחתית בסנקט פטרבורג בראשית ההתבגרות המינית; הרגעים הראשונים בארץ החדשה והחמה; הניסיונות להיטמע בתרבות הישראלית בתיכון; קשר רומנטי הרסני בתקופת ההמתנה לגיוס ועוד. מילת התואר בה השתמשתי, "מלמד", נוגעת בין היתר לחוויות החיים של עולי ברית המועצות לשעבר בארץ, שהקובץ ממחיש כמה אספקטים שלהן. בסיפור "ככה וככה" מתראיינת הגיבורה הנערה למקומון על ידי שני חבריה לכיתה, שמראיינים גם עולה חדש נוסף: "'אתם מראיינים גם את ארקדי?' שאלה. 'כן, את שניכם. אנחנו צריכים שני רוסים לכתבה'. 'שני עולים מרוסיה', תיקן אמיר. יעל הזעיפה את גבותיה המסודרות. 'סליחה, שני עולים מרוסיה'". אם בסיפור המוצלח המוזכר, "כמו שתי אחיות", הגילוי שיש לה כפילה היה מעציב, כאן הגילוי שהיא קוּבּצה לקבוצת "העולים מרוסיה" מרגיז את הגיבורה, באיומו על ייחודה.  

הקריאה הנדיבה גם מקבלת סיוע מפנטזיה ישנה ומעט ילדותית שלי, על כך שיוצאי ברית המועצות לשעבר, שיכולים להכיר יותר טוב מכולנו את מקור ההשראה הספרותי הגדול של הקלסיקונים המודרניים העבריים, הלא היא הספרות הרוסית, יְחַיו את הספרות הישראלית באופן שדומה ולו במקצת שבמקצת להישגי סופרי דור התחייה שלנו. 

אבל בקריאה נדיבה פחות הסיפורים אינם מספקים. הם לא ממוקדים, לא תמיד מחדשים ולא תמיד מותירים חותם. אני חושב שהבעיה המרכזית בהם אופיינית לעיבוד ספרותי של חומרים אוטוביוגרפיים. בעיבוד כזה, מצד אחד קשה לעתים לשכנע את הקורא שמה שנראה חשוב מאד ומרכזי בחייו של הסופר – והוא אכן כזה בחייו-שלו – צריך לעניין גם את הקורא. ומצד שני, במקרה של אירועים משמעותיים (וטראומטיים) לכל הדעות, הרי שהם מוצגים כפי שהם, as is, והסופרים האוטוביוגרפיים לא טורחים לארוג אותם לתוך מרקם הסיפורים, להכין את הקוראים לקראתם, מתוך מחשבה מוטעית שעוצמת האירוע בחיים מספקת ליצירת גלי הֶדֶף דומים על הַדַף. ומכיוון שלישי: המספר האוטוביוגרפי שוכח לעיתים להשמיט חלקים שקרו במציאות אך פוגמים בממוקדות של הסיפור שהוא מספר. כאן, לדוגמה, בסיפור בשם "משחק יְלָדוֹת", סיפור בן 17 עמודים העוסק בטיפול אלטרנטיבי בו הגיבורה באמצעות דימיון מודרך חוזרת לרגעים טראומטיים בילדותה, מוקדשים 4 עמודים לפינת חי קטנה ומפתיעה שמגלה הגיבורה ליד הקליניקה של המטפלת. 4 העמודים הללו פוגמים בקוהרנטיות ובממוקדות של הסיפור וניתן לשער שהם נכנסו אליו כי במציאות שעליה מבוסס הסיפור (באופן חופשי, כמובן, ולא אחד לאחד) אכן היה זה גילוי מפתיע. בסיפור אחר, "לעזוב את האי", שזורים זה בזה שני סיפורים, חתונת אחותה-למחצה של הגיבורה בהוואי ויחסיה הלא מספקים של הגיבורה עם בן זוג שלה. הסיפורים שלובים, אך למעשה הם מונחים זה בצד זה, לא מתמזגים ולא מאירים זה את זה.

ולפעמים אני חושב, שאין באמת הצדקה ל"קריאה נדיבה" במציאות בה רואים אור ספרים רבים כל כך. הכותבים צריכים לבוא במיטבם המוחלט – או לא לבוא כלל. הם צריכים להיות בטוחים שסיפוריהם מעולים – או לא לפרסמם כלל. כך שלמרות האינטליגנציה הברורה, ההשכלה הרחבה, הרגישות האנושית הראויה לציון והיכולות הלשוניות המובהקות הבוהקות כאן מהדף – התוצאה לא מספקת.         

על "שנת המנוחה והמרגוע שלי", של אוֹטֵסָה מוֹשְפֶג, בהוצאת "עם עובד" (מאנגלית: ליה נירגד, 248 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

זה הרומן השני של הסופרת האמריקאית אוֹטֵסָה מוֹשְפֶג (נ. 1981) שתורגם לעברית, וכמו שקרה עם קודמו, "איילין", אתה חש שיש בה משהו, בסופרת הזו, למרות מגבלותיה הברורות: הילדותיות וההקצנה. ה"משהו" הזה קשור ודאי לכך שזו ספרות נשית שמונעת באנרגיה של שנאה עצמית, אנרגיה שיכולה להיות מקור עוצמה אדיר לסופרת, כמו שמוכיחות אלפרידה ילינק ואמלי נותומב.

איילין מהרומן הקודם הייתה אישה צעירה, חסרת אמצעים ושלא מותירה חותם, החיה בעיירה סתמית. היא מוקסמת מאישה זוהרת שהגיעה לעיירתה ומפנטזת על עקירה לניו יורק. ואילו המספרת (חסרת שם, למיטב הבחנתי) ב"שנת המנוחה והמרגוע שלי" היא, במובן מסוים, אותו מושא להערצה מהרומן הקודם. היא צעירה בת 26, יפיפייה ועשירה, שחיה במנהטן. אלא שהמתוסבכות הרגשית של שתי הגיבורות לא שונה בהרבה. באיילין הגיבורה התייתמה מאמה וחיה עם אב אלכוהוליסט, ואילו כאן האמא היא האלכוהוליסטית והגיבורה התייתמה משני הוריה. אבל ההורים גרועים באותה מידה בשני הרומנים. עיקר העלילה כאן: הגיבורה מנסה ליישן את ימיה (כלשון הביטוי היפה של ר' נחמן מברסלב: "יש אנשים הישנים את ימיהם") – אך לא באופן מטפורי. אחרי פיטוריה מעבודה ששנאה בגלריית אמנות יוקרתית, אחרי עוד סיבוב בקשר הנוירוטי ההרסני שלה עם איש כספים שעובד במגדל התאומים ולא אוהב אותה, היא מאתרת פסיכיאטרית מפוקפקת שמעניקה לה מרשמים לכדורי שינה למיניהם. הגיבורה שונאת את חייה ולכן רוצה לישון, אבל היא לא מעוניינת ממש להתאבד. תקוותה היא שאחרי תקופה של שינה אינטנסיבית היא תתעורר מחדש לחיים. היא כמעט לא יוצאת מדירתה באפר-איסט וסובלת בינתיים את ביקוריה של חברתה רֶוָוה, בחורה קלישאית והולכת בתלם, המקנאה בחברתה על יופייה ועושרה ומשיאה לה עצות שהיא מלקטת מאופרה וינפרי או מספרי עזרה עצמית.

רוח שנות ה-90 מרחפת מעל פני הרומן הזה. הוא, ראשית, מתרחש בשנת 2000-2001. אבל יש כאן משהו מעבר למיקום הכרונולוגי, וגם מעבר לעיסוק הנרחב האופייני לתקופה בזפזופ בין ערוצי טלוויזיה ובמנייה כמו-קטלוגית של תרופות פסיכיאטריות ושל מוצרי צריכה שונים (במנייה הקטלוגית הזו, ובעיסוקו בסיטואציות פסיכוטיות, מזכיר הרומן באופן ספציפי את הלהיט הספרותי האמריקאי-מנהטני של שנות התשעים, "פסיכופט אמריקאי"). יש כאן עיסוק אופייני לשנות ה-90 בשאלת האותנטיות: האם בני האדם מסוגלים לתגובות רגשיות אותנטיות או שהם מחקים את השפע האינסופי של הייצוגים שהם נחשפים אליהם? כבר בשנות ה-90 הסוגייה הזו הייתה מעט משעממת ואנטי-הומניסטית בעיניי. מושפג גם פוסעת באופן מסוכן על קו הגבול שבין ייצוג של דמות קלישאית, כמו אותה רווה (לגיטימי), לבין ייצוג קלישאי של דמות (בעייתי); בין ייצוג של דמות שטוחה רגשית כמו הגיבורה (לגיטימי), לבין ייצוג שטוח רגשית של דמות (בעייתי).

אבל למרות האנכרוניזם המסוים של הרומן (אנחנו בתקופה כל כך כל כך שונה משנות ה-90); למרות הילדותיות, הקלישאיות והשטחיות לא רק של הדמויות כי אם של הסופרת ("יפהיפייה בלונדינית עשירה", לשון הכריכה האחורית. סבבה – אבל איזה גוון של בלונד?) – יש כאן, כאמור, משהו, יש כוח מסוים לטקסט הזה. ישנה, קודם כל, היכולת שהינה הכרחית לכותב רומנים, היכולת להבחין בניואנסים. במפגש עם רוקחת שממנה היא מקבלת את התרופות, מבחינה הגיבורה: "בכל פעם שהעבירה שקיק מתחת לסורק היא נאנחה, כאילו מתיש אותה לטפל בי ובכל הבעיות הנפשיות שלי". הגיבורה רומזת לרוקחת שהיא שמה לב לכך. ובעקבות זאת מעירה: "היא שפטה אותי, ולא לטובה. הרגשתי את זה. איך היא משנה איכשהו את הקול שלה כדי לא להישמע מתנשאת". זו דוגמה להבחנה קטנה-גדולה: דווקא שינוי הקול כדי לא להישמע מתנשאת חושף את ההתנשאות. ויש ברומן בְּזיקה של הומור שחור מוצלח. הפסיכיאטרית מבשרת לגיבורה שלאנשים מהמזרח הרחוק יש תופעת לוואי של הזיות מאחת התרופות. ואז שואלת: "מה הרקע האתני שלך?". למשמע התשובה ("אנגלי, צרפתי, שוודי, גרמני") היא פוסקת: "לא תהיה לך שום בעיה". או, דוגמה אחרת להומור השחור הלקוני, המחשבה העוינת של הגיבורה ביחס לחברתה הצדקנית אך הבולימית: "תיארתי לעצמי שרווה הייתה מחסירה פעימה אם הייתה רואה כמה אוכל אני זורקת, כאילו שלאכול הכול ואז להקיא לא בזבזני באותה מידה". ויש הבלחות של תובנות מבריקות המוסברות במטפורה קולעת: "רווה גירדה איזה גירוי שלא יכולתי להגיע אליו בעצמי. כשראיתי אותה לוקחת משהו עמוק ואמיתי וכואב והורסת אותו בניסוח מדויק ונדוש לגמרי, הייתה לי עילה לחשוב שהיא אידיוטית ולכן אני יכולה לזלזל בכאב שלה, ובאותה הזדמנות גם בכאב שלי. רווה הייתה כמו התרופות שלקחתי".

אך מתחת להכל מעניקה אנרגיה לרומן אותה עוצמה של הרס עצמי, אותה התעקשות לישון, לישון, ולצורך כך לקחת את הכדור הזה ולנסות את הכדור ההוא, התעקשות להירדם ולהיעלם שלמרבה האירוניה היא זו שמעוררת את הרומן לחיים ולקיום.     

על "הנתניהוז", של ג'ושוע כהן, בהוצאת "הבה לאור" (הוצאת "הבה לאור", 229 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

מבחנו של הרומן הזה נעוץ בשאלה אם הוא היה מעניין ובעל משקל גם אם הוא היה נקרא, נניח, "השטמברגים", והוא היה מספר את סיפור פגישתם הטרגיקומית של היסטוריון יהודי-אמריקאי והיסטוריון ישראלי בשם בנציון שטמברג בעיירה אוניברסיטאית בצפון מדינת ניו יורק. כלומר לו לא היה ג'ושוע כהן – הסופר היהודי-אמריקאי יליד 1980, מהנחשבים בבני הדור הצעיר בספרות האמריקאית – מבסס את ספרו על אנקדוטה ששמע מהרולד בלום, מבקר הספרות הדגול, על ביקור דומה לזה שמתואר בספר, ביקור של בנציון נתניהו, אשתו ושלושת בניהם (יוני בן ה-13, בנימין בן ה-10 ועידו הקטן), האם עדיין היה זה רומן מעניין?

התשובה חיובית. או לכאורה חיובית. כהן משכיל לחלץ מהמפגש הזה, בין אקדמאי יהודי-אמריקאי ואשתו היהודייה-האמריקאית, דור שני למהגרים מזרח אירופאיים המנסים להשתלב בזרם המרכזי של החיים בארה"ב, לבין ההיסטוריון הציוני הקנאי, שמחפש משרה בגולה הדוויה, רומן רעיונות שעוסק במתח בין שתי האופציות היהודיות הגדולות של המחצית השנייה של המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21. כך רוּבֶּן בלום, ההיסטוריון היהודי-אמריקאי והמספר החצי-בדוי של הרומן: "בערך עשור לפני הסתיו שאני נזכר בו, נוסדה מדינת ישראל. במדינה הזעירה ההיא שמעבר לעולם, יהודים עקורים ופליטים עמלו להמציא את עצמם מחדש לכדי עם אחד, מאוחד מכוח השנאות והשעבודים של משטרים עוינים, בתהליך המוני של סולידריות שנולדה מאיבה גדולה. בו בזמן התרחש כאן באמריקה תהליך אמוני תְאום, ובו היהודים עמלו לא להמציא אלא להשכיח את עצמם, או להפוך את המצאתם, או להיטמע באמצעות הדמוקרטיה וכוחות השוק, נישואי תערובת והתבוללות". בדרך אגב: עמדתו של כהן עצמו, כמדומה, מצדדת בצד היהודי-אמריקאי בעימות הזה. אבל הצגת ההתפתלות היהודית המיעוטית של רוּבֶּן בלום באוניברסיטה הוואספית שלו, הפכה אותי דווקא לציוני נלהב יותר, בניגוד לכוונת הסופר המשוערת.  

חלק מהברק הרעיוני של העימות הזה נובע מנושא המחקר של בנציון נתניהו: יהודי ספרד והאינקוויזיציה. כך נמתחת בסב-טקסט של הרומן אנלוגיה מעניינת (ומאיימת!) בין יהדות ספרד, שידעה אכן ימים יפים מאד לפני האסון שפקד אותה, ובין יהדות ארה"ב. ובאופן ספציפי, התזה של נתניהו, כפי שהיא מוצגת כאן לפחות, על כך שניתן לראות באינקוויזיציה לא מוסד דתי גרידא שאבד עליו הכלח, כי אם מוסד שמבטא אנטישמיות שמזכירה את האנטישמיות המודרנית, ואפילו בכיוון הגזעני שלה, מאפשרת לכהן לאחד באופן אלגנטי את עמדתו המקצועית של ההיסטוריון הישראלי ואת האידאולוגיה והזהות הלאומית שלו ותורמת לעימות בינו לבין פרופסור רובן בלום, המבקש מצדו לפלס את דרכו אל לב החיים האמריקניים. וכל בניין הרעיונות הזה, שלא יהיה ספק, נשען על עלילה דינמית, ועל מספר פיקח, שנון, מפוכח.

אלא שלא מדובר כמובן במרצה ישראלי בדוי. המרצה שמביא במפתיע את כל משפחתו למארחיו היהודים-אמריקאים. המרצה שעושה רושם נוקשה ולא חביב, תובעני ולחוץ בענייני כספים. המרצה המבריק אמנם אך שהוא ומשפחתו מביאים את אשתו של רובן, אדית', להגדיר אותם כך: "האנשים האלה לא נותנים, הם לוקחים". בהמשך, התנהגותם הפרועה של ילדי המשפחה תיצור שיא של פארסה ופיצוץ גלוי ביחסים בין שתי המשפחות היהודיות.

אמנם משפחת נתניהו היא משפחה ציבורית ויש עניין לציבור במידע רלוונטי עליה; אמנם זהו רומן ולא עדות ישירה (אם כי כהן לא טוען שמדובר בבדיה, באחרית הדבר שצירף לספר); אמנם האפיונים שיש כאן מעוררי מחשבה ומבדחים יותר מאשר פוגעניים – ובכל זאת, היה לי מעט לא נוח מהענקת שמות של אנשים אמיתיים ל"דמויות".

אבל מה שהביא את כהן ליצור דמויות על סמך אנשים אמיתיים אינו בעיקר יצר רכילותי או פרובוקציה זולה. אני חושב שמה שפעל כאן בחשאי הוא דחף סובטילי יותר, לבטים פנים-ספרותיים שהסוציולוג הצרפתי של האמנות ושל האסטרטגיות שאמנים נוקטים בהם על מנת לבדל את עצמם, פייר בורדייה, היה מבין אותם היטב. כהן, כמו כל הדור הצעיר של הסופרים היהודים-אמריקאים, נמצא במיקום מאד לא נוח מבחינה היסטורית. זהו המיקום של הבנים שנולדו לאבות הגדולים הבולטים. קודמיהם (בלו, רות, מלמוד, הלר, מיילר, פיילי ועוד) היו דור נפילי, שכבש בסערה את לב הספרות האמריקאיות בעשורים שאחרי מלחמת העולם השנייה. איך יוכלו האדיפוסים הצעירים לגבור על הלאיוסים האימתניים האלה? מה גם שהאבות הגדולים "תפסו" כבר את כל הנושאים היהודים-אמריקאיים האפשריים! כאן ג'ודי, בתם של רובן ואדית', מעוניינת בניתוח אף שיצמצם את אפה היהודי המובהק. האם לא פיליפ רות כתב כבר על הנושא הזה ובדיוק באותה שנה בה מתחולל הרומן שלפנינו (בספר ביכוריו מ-1959, "שלום לך קולומבוס")? והאם לא תיאר כבר ברנרד מלמוד ב"חיים חדשים" (מ-1961!) איש אקדמיה יהודי שמבקש להשתלב בקולג' מבודד יחסית? והאם לא תוארו כבר יחסי יהודי ישראל וארה"ב ב"החצי השני" ו"מבצע שיילוק" של רות', ב"לירושלים וחזרה" של סול בלו? מה יכולים המאחרים להגיע לזירה, כמו כהן ובני דורו, להוסיף על מה שכבר נעשה?

כאן נפלה האנקדוטה שסיפר הרולד בלום לכהן על בנציון נתניהו כמתנה מהשמים. הנה האפשרות לכתוב כמו האבות הגדולים, על אותם נושאים, אפילו על אותה תקופה, ובכל זאת להיחשב לאקטואלי ולחדשן! והכל בזכות בנו של אותו בנציון, כלומר בזכות בנימין נתניהו. נתניהו הוא הרי, לכל הדעות, אחד האנשים המרכזיים בסיפור היהודי במאה ה-21. הוא איש ההווה (או היה, עד לפני רגע)! הדחף לכתיבת הנתניהוז לא היה דחף רכילותי כי אם "בורדייאני": מוצא מבריק שמצא בן ממשיך לכתוב כמו אבותיו ובכל זאת להיות בן זמננו.

המוצא מבריק. ובכל זאת מותיר טעם לוואי עדין של אפיגוניות.     

על "דייויד קופרפילד", של צ'רלס דיקנס, בהוצאת "אוקיינוס" ו"מודן" (מאנגלית: לי עברון, 1039 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

"דייוויד קופרפילד" ראה אור במקור ב-1850, בדיוק באמצע המאה ה-19, המאה של הרומן. ודיקנס הוא, כמובן, אחד מארבעה או חמישה כותבי הרומנים הדגולים של המאה הזו (טולסטוי, דוסטוייבסקי ובלזק, ברור, בפנים – ואני שותף לדעה שהביע, בין היתר, ג'ורג' סטיינר, ולפיה טולסטוי ודוסטוייבסקי הם בליגה משלהם – אבל מי, אמרו נא, מי הוא החמישי? סטנדל? פלובר? ג'ורג' אליוט? אוסטן? זולא?). ו"דייויד קופרפילד" הוא, לכאורה, רומן הדגל של דיקנס, רומן הכתוב כאוטוביוגרפיה (של דמות בדויה הנושאת את שם הרומן), שבו שיקע דיקנס חוויות אוטוביוגרפיות רבות שלו עצמו. אך בהשוואה לשני הרומנים הדיקנסיאניים עבי הכרס האחרים שקראתי בשנים האחרונות בתרגום חדש ("בית קדרוּת" ו"מועדון הפיקוויקים") – ובהשוואה גם להתפעלות טרייה שלי מקריאה ביריבו של דיקנס, תאקרי, ברומן הוויקטוריאני הגדול "יריד ההבלים", שראה אור ב-1848, קרי שנתיים לפני "קופרפילד" – הרומן עב הכרסיים הזה (הוא מחולק לשני חלקים העולים יחדיו ליותר מאלף עמודים) הותיר בי רושם קטן באופן ניכר מעמיתיו המוזכרים.

דייוויד המספר מספר לנו בבגרותו איך התייתם מאביו עוד לפני הולדתו. אמו נישאה מחדש ויחסו של אביו החורג אליו היה איום ונורא. הוא אף נשלח לעבוד למחייתו בלונדון כילד רך. לאחר מוראות הילדות הללו, שמחוללות חלק ניכר מהאימפקט של הרומן, גדל דייויד אצל דודתו האקסצנטרית אך טובת הלב. הוא החל בקריירה משפטית, התאהב ונישא, גילה את כישרון הכתיבה שלו והפך לסופר מפורסם. עלילות משנה מרכזיות כאן הן סיפור פיתויה של אהובת ילדותו של דייויד, אמ'לי היתומה, בידי רעו לשעבר בבית הספר הפרטי, בן האצולה סטירפורת; סיפור נכליו של ה"social climber" חסר המעצורים, אוריה היפ; הסתבכויותיו הכלכליות החוזרות ונשנות של מכרו של קופרפילד, מר מיקוֹבּר.

בשלב כלשהו בקריאה הממושכת עברתי לגור בתוך הטקסט. זה נעים למדי להיכנס לשכון בתוך ספר. נוהגן של הדמויות שפוגש קופרפילד במרוצת חייו לשוב לעלילה שוב ושוב, בהקשרים חדשים ובחלוף עשרות או מאות עמודים, הופך אותן לדיירים קבועים שאתה פוגש כפעם בפעם בחלל המשותף אותו אתם חולקים – בביתכם, הוא הוא הרומן. נוכח כאן גם הכישרון הגדול של דיקנס ליצירת מגוון גדול של דמויות משנה שלהן קטץ' פרייזס אופייניים (לא לחינם א.מ.פורסטר, בספרו "אספקטים של הרומן", מביא את גברת מיקובּר כאחת מדוגמאותיו ל"דמות שטוחה" – ביטוי שאינו שלילי בהקשר זה, אלא תיאורי!). החוש המוסרי הדיקנסיאני, דבקותו בטוב הלב ובמה שניתן לכנות "אצולת הלב", כנגד היררכיות חברתיות אחרות: אצולת הדם (סטירפורת), אצולות היופי או הממון ונציגי הצדקנות הדתית הפנאטית, או אף אצולות האינטלקט והאמביציה – החוש המוסרי הזה נוכח כאן ומצודד ומרשים כתמיד. על חברו, טראדלס, ואשתו, הדואגים לאחיותיה הנזקקות של האישה, אומר קופרפילד מה שרלוונטי לראיית העולם ההומניסטית הדיקנסיאנית בכלל: "נטייתם לשכוח את עצמם הקסימה אותי. גאוותם בבנות האלה, כניעתם לכל גחמה שלהן, היו עדות קטנה ומקסימה לערכם שלהם". יש אצל דיקנס שנאה אמיתית ועזה לרשעות ולנוקשות ולפנטיות, והערכה אמיתית לוהבת למי שלא מחשיבים את ערכם שלהם. העניין של דיקנס בהתערערות כלכלית פתאומית – היותו, בעצם, הסופר של פושטי הרגל ופשיטות הרגל (דבר מה ששאב מהתנסותו בילדות) – ביקורתו על אמביציה מעמדית לא מרוסנת (היפ) אך גם, להבדיל, על התנהלות כלכלית לא אחראית (מר מיקובר), נוכחים כאן ורלוונטיים ומעניינים. רגעים "מודרניים" מובהקים וראויים לציון שיש כאן הם רגעי ההתפכחות של קופרפילד משכרון האהבה במרוצת הנישואין (בהקשר זה, המתרגמת, לי עברון, מעירה הערה יפה על הדמיון ה"פרוידיאני" בין אמו ואשתו של קופרפילד, הרפוֹת והפסיביות כאחת); תיאורים מעניינים על מקור הדרייב של הסופר, על רתימת חוויות הילדות הקשות להפיכתו למי שהוא ועל ההתנסות בסלבריטאות ספרותית (דיקנס עצמו היה סלבריטי גדול כל כך שמעטים סלבריטאי זמננו היכולים לטעון לפרסום דומה לזה שלו); תיאורי דיכאון של הגיבור המספר.

ועם זאת, כאמור, לא נהניתי הנאה עזה כמו בקריאת "מועדון הפיקוויקים" המצחיק ולא התרשמתי ואף נמלאתי יראת כבוד כמו ביחס לחלקים בב"בית קדרוּת" (אכן, רבים, המבקר הרולד בלום למשל, מחשיבים את "בית קדרות" לגדול הרומנים הדיקנסיאניים). האם זה בגלל שבהשוואה לרוע המטפיסי של הדמויות הדוסטוייבסקאיות אוריה היפ נראה ילד תמים? האם זה בגלל האופי המלודרמטי של חלקים נכבדים ברומן, הטוּב המוחלט של מר פּגוֹטי, אביה המאמץ של אמ'לי, למשל, או של הֶאם, בן דודהּ? או, למשל, קצם המלודרמטי ההדדי של אותו הֶאם וסטירפורת? ואולי – בעקבות הערה חריפה של עברון באחרית הדבר היפה שלה – היותו של "קופרפילד" כמה ספרים בספר אחד יוצר היעדר מיקוד ברומן? ואולי הציקה לי איזו פוריטניות שיש ביחסו של הטקסט הזה לסקס, כלומר בהיעדר יחס כזה (שהופך אותו אכן מותאם יותר לנוער)? ואולי הציפייה הגדולה למפגש עם הטקסט המפורסם (שלא קראתי קודם לכן) הביאה לאכזבה בלתי נמנעת?

ואולי חלק מאי ההתפעמות שלי נבע מהתרגום. רבות מדי היו הפעמים שהטקסט היה לא מובן וחשדתי שהבעיה היא בתרגום. לא מדובר בשיבוש גורף של הקריאה, הטקסט בהחלט ניתן לקריאה מהנה גם במצבו הנוכחי. אבל גם לא מדובר בפעם אחת, שתיים או שלוש. כמה דוגמאות: "ואף שלעיתים פרעה דודתי את נוצותיהן" (עמ' 708), מתרגמת עברון באופן סתום את הביטוי ruffled the feathers  המופיע במקור ופירושו (כך חקרתי ודרשתי) להרגיז, להעליב. מר מיקובר מכריז כי "תדרוך רגלי בשדה הבור הביתי שלי" (עמ' 628). במקור הביטוי הוא native heath, כלומר (כך למדתי) במכורתו, ורק כעת הביטוי מובן. דודתו של קופרפילד "לקחה את החזירים שלה לשוק נוכרי" (עמ' 602). אך כוונתה לביטוי סלנגי הנוגע להשקעות ופירושו שהיא השקיעה באופן לא נבון בשוק זר. ואת המילה Directory  תרגמה עברון באופן לא מותאם ל-1850 כ"מדריך טלפון" (עמ' 965).