ארכיון קטגוריה: עובר ושב

עוד קצר על קריאה חוזרת

בחודש האחרון קראתי מחדש שתי יצירות מרכזיות בעולמי הספרותי, "שכול וכשלון" של ברנר ו"זכרון דברים" של שבתאי.

את שתיהן לא קראתי כבר תשע שנים (שבתאי) ויותר (ברנר). כיוון שכפי שכתבתי כאן לאחרונה, אני לעתים (לא קרובות, עם זאת) משתומם על שינויי הטעם הספרותי שלי לאורך השנים, ניגשתי לקריאה בחיל ורעדה: האם גם במה שמבחינתי הוא הלב של הלב, במה שהגדיר מבחינתי מה היא ספרות, יחול שינוי?

למרבה הרווחה התשובה היא שלילית. שתי היצירות עדיין מדהימות אותי מבחינות רבות (ושונות מעט). הן מייצגות של התרבות העברית המודרנית בשיאה.

רציתי רק להעיר בקצרה דבר מה על "זכרון דברים": שלא כבקריאה הקודמת – וכן כמו בקריאות בשנות העשרים לחיי – חזרה היצירה הזו ונדמתה לי כיצירה שלא תיאמן. בכל עשירייה של הספרים הגדולים של המאה העשרים היא נכנסת בקלות, לטעמי. יש, בפשטות, דבר מה לא אנושי ב"זכרון דברים", השטף הסיפורי כמו בא מגבוה, משמיים, ולא מסופר בשר ודם.

והנקודה הזו, שהתחדדה בקריאה הזו, מאוששת עוד יותר את תפיסתי ש"זכרון דברים" אמנם מרשים יותר מ"סוף דבר" אבל את "סוף דבר" אני אוהב יותר (מלבד זה שיש בו גם דברים שאין ב"זכרון דברים"). לא רק שהוא ממוקד באדם אחד, רך יותר, גם אופן היכתבו נתפס כאנושי יותר: הוא נכתב בידי אדם ולא – כמו שעולה התחושה ב"זכרון דברים" – בידי דמיורג.

קשורה לכך היא העובדה שהפסימיזם ב"זכרון דברים" – אם כל זה שהרומן גאוני וכולי, כאמור: ממש מטיל מורא בגאוניותו, את אותה נשגבות שפרוסט מדבר עליה שהוא מחפש ביצירות אמנות – נראה לי פחות מדויק בנחרצותו מזה הרך יותר של "סוף דבר".

נוצר בקע בקריאה הזו בין תפיסת החיים של הרומן לבין תפיסת חיים של הקורא ברומן, הפעם לא גבר צעיר אלא מישהו שמבוגר מן הסופר בשעה שכתב את היצירה. איך לומר זאת? החיים אינם כה רעים, וליתר דיוק: ניתן לראותם באור אחר גם לאור אותם נתונים שמעלה "זכרון דברים".

בגיל 21 תפיסת העולם של שבתאי (ברומן הזה, וגם כאן יש להפריד בין חלקים שונים, אבל אין כאן המקום להאריך) הממה והכריעה אותי (וליתר דיוק: מצאה הד באותו חלק בלבי שתאם אותה). כיום אני עמיד יותר מולה (וכאמור לא מול הגדולה הספרותית של הרומן, שפשוט הכריעה אותי בקריאה הזו שוב; שלא כמו בקריאה לפני כעשור).

אבל משהו הרי צריך להרוויח מההזדקנות, לא?

 

כמה מחשבות אקטואליות ולא אקטואליות

  1. איני יודע מה ההסבר לכך בדיוק, אבל אני קורא כעת בפעם השנייה – ובחלקים מסויימים בפעם השלישית – את פרוסט ודעתי אינה נוחה ממנו. אני בסיום הכרך הרביעי מהכרכים העבריים של התרגום (ארבעה כרכים שמהווים כשליש מ"בעקבות הזמן האבוד") – את ההמשך קראתי בעבר באנגלית –  ואני נהנה ומתפעל רק לסירוגין.

אי יציבות הטעם הספרותי היא דבר מה שמטריד אותי, אפילו מלחיץ. לבטח במקרה של פרוסט, שבקריאה האחרונה גיבשתי את דעתי שהוא גדול סופרי המאה העשרים. מה אירע במשך חמש או שש השנים שחלפו מהקריאה הזו? מדוע אין לי פתאום סבלנות לייסורי האהבה ואשליותיה של סוואן או של המספר המנותחים לנתחיהם? מדוע אני זועק כלפיהם – בדומה למיאקובסקי, כמדומני, שזעק כלפי גיבורות צ'כוב: "שיקנו להם כבר כרטיסים למוסקבה ושיעזבו אותנו במנוחה!" – תעזבו כבר את אודט או ז'ילברט וכך גם אותנו בשקט! האם משום כך בלבד שעברתי מ"שלב הרווקות" ל"שלב האבהות"?

ומדוע המשפטים המסורבלים הארוכים האלה? מדוע איני מבין אותם עד אחד עד הסוף? האם גם בעבר לא הבנתי אותם עד הסוף? האם הבעיה בי (אפשרות שרירה וקיימת!)? בתרגום? בפרוסט?

חשוב לדייק: מקטעים רבים אני נהנה, קטעים רבים מפעימים, הירידה בערך הספר בעיניי אינה תלולה, מעשר לשבע, נניח. ובכל זאת, הקריאה הזו מטרידה אותי.

2. ראיתי את העונה השלישית של "פאודה". "פאודה" מבחינתי היא בידור, בידור מעולה. ובכל זאת אעיר שבעונה הזו – בניגוד לאיזה איזון ראוי להערכה בשתי העונות הקודמות – כף האהדה נוטה לצד הפלסטיני. כל הטרגדיה של העונה נובעת מכך שדורון (ליאור רז) הוליך שולל צעיר פלסטיני, צעיר תמים שדורון אימן אותו באגרוף ורכש את אמונו (בעוד הוא, דורון, בעצם "מסתערב" במשימה ללכידת קרוב משפחה של הצעיר). אפילו מנהיג החמאס תאב הרצח שמופיע בעונה זו הוא מי שצה"ל הרג את כל משפחתו ב"צוק איתן" ובכך "מוסבר" חלק מהתנהגותו.

זאת ועוד: יש לשים לב שכל הפוזיציה של "המסתערבים" מהדהדת תכונה יהודית שהובילה – לדעת א.ב. יהושע, במאמר מעניין מאד שפרסם בתחילת שנות האלפיים – לאנטישמיות. היהודים נטמעו בחברות הלא-יהודיות, אך בו בזמן הצהירו על שונותם או נותרו שונים. המעמד הזה, של מי ששייך ולא-שייך בו בזמן, כך יהושע, הוא הטריגר (לא ההצדקה!) לאנטישמיות, הוא זה שהטריף את דעתם של הלא-יהודים.

והנה, "המסתערבים" כאילו מגלמים את התגשמות הפחדים של הלא-יהודים מהיהודים. מישהו שנראה "כמונו" אבל הוא בעצם לא, שנטמע בנו אבל הוא בעצם "אחר"…                                      

אני רוצה להסביר מה אני טוען כאן ומה איני טוען כאן, על מנת למנוע אי הבנות. א. פאודה היא סדרה מעולה ומקצוענית וביסודה היא סדרה בידורית שאין לנתח אותה יותר מדי בכלים אידאולוגיים, כיוון שמטרתה העיקרית לבדר (כוונתי, בין היתר, לכך שסוגיות כמו "איזון" כפופות לשיקולים אסתטיים של השדה הטלוויזיוני, בו השתרשה, למשל, התפיסה שסדרה "איכותית" צריכה להיות מאוזנת או אף לחשוף צדדים של רוע בצד של "הטובים"; בלי קשר לשאלה אם זו תפיסה מוצדקת, היא אינה קשורה בשאלת עמדתם האידאולוגית של היוצרים). ב. פאודה אינה חלילה סדרה "אנטישמית", אבל יש בעונה השלישית הטייה לעבר הצד הפלסטיני; אך זאת בצד הטייה בסיסית לעבר הצד הישראלי כיוון שהישראלים הם ה"סובייקטים" של הסדרה במובן זה שהם "גיבוריה", רוצה לומר הם ניצבים במוקד ה"פעולה" של "סדרת הפעולה" הזו, ה"פעולה" שלהם פשוט נועזת ומרשימה יותר; אך, מצד שלישי, עצם ההתמקדות ב"מסתערבים" מהדהדת פחדים אנטישמיים מהעבר ביחס ליהודים, בלי שיוצרי הסדרה התכוונו לכך. ג. אני מעיר את ההערות על הסדרה – לא על המציאות. לדבר על הסדרה אני יכול ביתר סמכותיות, כי ראיתי אותה; על המציאות אני נוטה לדבר ביתר היסוס כי איני מכיר את כולה.

3. ההצגה של התמונה (וההתמקדות בה ביח"צ ובפרסומים) של אלכס ליבק, בעקבות תערוכה חדשה שלו, בה נתפס ביבי נתניהו כמי שמצדיע במועל יד – הוא לא הצדיע במועל יד! פשוט המצלמה תפסה פוזה שלו שבו הוא נראה כך – היא עוד דוגמה לטיפשות ההרסנית של השמאל במאבקיו. מה נותנת ההצגה וההתמקדות בתמונה הזו? מלבד עלבון עז, אי דיוק, הכפשה? איזו ילדותיות, אלוהים! וחמור מכך: כמה דוחה! נתניהו צריך לסיים את תפקידו כראש ממשלה, לדעתי. סיום תפקידו, אגב, לא יביא את המשיח. אבל בכל מקרה: נתניהו אינו צורר היהודים, אינו הצורר של היהודים.

אגב, אמן גם נמדד ביכולת האיפוק שלו, ביכולת "לכלוא את רוחו", כמו שכתב פעם, אם אני זוכר נכון, ברנר בהערכה על ברדיצ'בסקי, וגם ביכולת לוותר על חלקים "חזקים" ביצירתו במידה והם פסולים בסופו של חשבון משיקולים שונים, אסתטיים, מוסריים או פילוסופיים.

4. הימים המלחיצים שאנו עוברים מעוררים שתי דאגות. האחת בריאותית והאחרת פוליטית. אמנם תמיד כדאי לעמוד על המשמר והסיטואציה השלטונית הנוכחית אף מכילה נבגים של אפשרויות מפחידות, אבל נדמה שהקוד הגנטי היהודי-ישראלי נוטה יותר לאנרכיה מאשר לדיקטטורה (דבר מה שאחראי כשלעצמו להחמרת המצב הבריאותי). בכלל, חשש יתר מהדאגה השנייה אף עלול לחבל במאמצים להתמודד עם הדאגה הראשונה, הבריאותית.

5. רק בריאות! ובשורות טובות!

הערה קצרה על תומס מאן וכתיבה אוטוביוגרפית

סוגיית הכתיבה האוטוביוגרפית בזמננו הפכה למרכזית. היא מואשמת בנרקיסיזם ומתגוננת באותנטיות וכן הלאה וכיו"ב.
הסוגייה הזו מעסיקה אותי מאד וכתבתי עליה בכמה הזדמנויות (השבת פרסמתי ביקורת ב"ידיעות אחרונות" על הכרך האחרון של קנאוסגורד, שקראתיו באנגלית כי הוא טרם תורגם; אפרסם את הביקורת בבלוג שלי בהמשך השבוע) ואכתוב עליה בהרחבה גם בעתיד (בעזרת השם, כמו שאומרים).

בקצב צב (צב אטי, כן?), עם גוגל טרנסלייט צמוד, אני קורא בגרמנית את המסה המפורסמת של תומס מאן, "גתה וטולסטוי", מכרך מסות שקניתי בנובמבר האחרון בליבק, במוזיאון שהוקם בבית בו גדל תומס ומתואר ב"בית בודנברוק". בנובמבר האחרון, כלומר לפני החורף, האביב והקיץ הקשים שעברנו ואנחנו עוברים. 

והנה, מאן עוסק בסוגייה הזו די בהרחבה (קראתי שליש מ-40 עמודיה).

הוא עומד על היסוד האוטוביוגרפי הבולט המשותף לכתיבתם של גתה וטולסטוי. על כך שבזה שניהם מושפעים מרוסו. על כך שהכתיבה האוטוביוגרפית מעידה הן על אהבת החיים בעולם הזה והן על אהבה-עצמית (במובן החיובי של המושג; יש לומר אולי במובן הניטשיאני, כי המסה הזו בעלת גוון ניטשיאני מחייב-חיים ברור).

גם כשהמתוודה פורש את פגמיו הרי שיש בכתיבה – כותב מאן באופן מרגש למדי – תביעה לקבלת אהבה *למרות* הפגמים, רצון להיאהב ויכולת לדרוש שיאהבו אותך, תחושת זכאות לאהבה, אפילו. והכתיבה האוטוביוגרפית קשורה בכך בטבורה לריאליזם של גתה וטולסטוי (לפי מאן), כלומר לאהבת הקיום עצמו.

גתה וטולסטוי שונים בכך משילר ודוסטוייבסקי שפחות אהבו את העולם הזה.

שפחות אהבו את עצמם.

קצר על וולבק כנביא נחמה בימים אלה

"אפשר היה למתוח ביקורת על היבטים שונים של האדם, אולם לא היה אפשר לקחת ממנו מאפיין זה: היה לנו בהחלט עניין עם יונק בעל תושייה" (וולבק, "פלטפורמה")

וולבק, לכאורה, אינו האדם הראשון שהיית פונה אליו לנחמה בימים קודרים אלה. אבל המשפט הזה שלו לא יוצא לי מהראש. גם בעקבות מפגש מעודד שלי עם מערכת הבריאות הישראלית (לא קורונה; אבל כואב…וה"תושייה" שבהתמודדות עם הבעיה הייתה מרשימה).

גם אנטי הומניסט ("יונק") צריך להודות בזה שהאדם הוא יונק "בעל תושייה".
וה"תושייה", יש לקוות וזה אפילו התסריט הסביר, תחלץ אותו/אותנו מכל זה.

חשבו על האיידס, שהייתה מחלה חשוכת מרפא והיום ניתן לחיות איתה לאורך ימים ושנים. זה דבר מה מדהים, לא?!

נכון, השאלה הגדולה כמה זמן זה ייקח.
נקווה שה"תושייה" תפעל במהירות.

אבל, אי אפשר לקחת את זה מאיתנו, אנחנו יונקים בעלי תושייה – הפתרונות יימצאו!

הערה בעקבות קריאה בצ'כוב

אני שיכור מצ'כוב בשבועות האחרונים. הכל התחיל מביקורת שכתבתי על "פריחה שנתאחרה", קובץ הסיפורים בתרגומה של נילי מירסקי שראה אור מחדש ב"עם עובד" (הביקורת תראה אור "מחר ב'ידיעות אחרונות'"; בטח יורם ארבל יפרסם זאת). משם עברתי לקריאה ולקריאה חוזרת בקבצים אחרים. צ'כוב (1860-1904), בחייו הקצרים, כתב מאות רבות של סיפורים, נדמה לי שיותר ממופסן. איזה סופר! אלה חום ועמקות והומור דק! איזו גראנד פינאלה לספרות הרוסית הגדולה של המאה ה-19!

אך בניגוד אליה, חשבתי, צ'כוב מרבה לעסוק במעמד הבינוני (למשל בבורגנים שעלו לגדולה בזכות מקצועם: רופאים, מדענים, סוחרים, אינטלקטואלים) וזו אחת הסיבות לשונותו ביחס לספרות הגדולה שקדמה לה – ממנה הוא מושפע מאד, עם זאת – שונות שעמדו עליה רבים; אחת הסיבות לשונותו ממה שקדם לו ולקרבתו הפוטנציאלית אלינו.

זו גם גראנד פינאלה לריאליזם של המאה ה-19, חשבתי, ובחוסר צדק ואף חוסר תחכום התחלתי נוזף בלבי במודרניסטים שכתבו בדור הבא מייד אחריו: למה אתם לא יכולים לכתוב כמו צ'כוב, הא?! פשוט ועמוק כמו אנטון פאבלוביץ'! כן, אני מדבר אליכם, ג'יימס, וירג'יניה וויליאם! ואפילו אליך, מרסל, שמסתתר מאחור!

אבל רציתי לומר משהו אגבי בהקשר של צ'כוב: בנובלה הגדולה "דו-קרב" (קראתי אותה בתרגומה של דינה מרקון בקובץ "דו-קרב וסיפורים אחרים") מופיעה דמות של זואולוג בשם פון קורן. פון קורן ביקורתי מאד כלפי גיבורהּ האחר של הנובלה, לייבסקי, שחי עם אישה נשואה והוא הטיפוס של האינטלקטואל הנוירוטי הצ'כובי הטיפוסי, "האדם המיותר". לייבסקי הוא אדם פגום מבחינה מוסרית ומדולדל, טוען פון קורן, ולכן יש להשמידו. "'להשמידו?!', איך אתה מדבר!" קוראת דמותו של רופא טוב לב שהוא חבר של לייבסקי ופון קורן כאחד. "כן, להשמידו!", אומר פון קורן ומרחיב את טענתו בגיבוי מדעי "דרוויניסטי". אדם חלוש ופגום מוסרית כמו לייבסקי עתיד לדלדל את האנושות, לפגום בתוצריה הטובים של הברירה הטבעית, שממיינת את הראויים והחזקים. אצל פון קורן, שאינו מאמין באלוהים, הדרוויניזם, בכל זאת, מתפרש גם ככזה שנוגע למעלותיו המוסריות של הפרט, לא רק לחוסנו. על כך אומר הרופא המוזכר: "הגרמנים קלקלו אותך!".

אין לי את הידע המספיק, אבל אם אני מבין נכון גם בשמו של פון קורן נרמז הקשר גרמני. בכל אופן, מאלפת בעיניי הראייה לכך שכבר ב-1891 עמדות רצחניות וקיצוניות כאלה, המשלבות דרוויניזם חברתי במוסריות זעיר בורגנית, נקשרו בגרמנים. איני יודע אם "הדרוויניזם החברתי" מהסוג הזה היה נפוץ במיוחד בגרמניה או שמא הקיצוניות המסקנית עצמה נתפסה כגרמנית. אבל יש דבר מה מצמרר בעובדה הזו. מצמרר יותר מהדיון האגבי בצייתנות הגרמנית שאפשר למצוא, למשל, ביצירה מ-1900 של ג'רום ק. ג'רום האנגלי (המצמרר כשלעצמו). אצל צ'כוב מדובר ללא כחל ושרק ברצחנות בעלת גוונים מוסרניים מגובה בתיאוריה מדעית כביכול שנתפסת כגרמנית.

הערה בעקבות הפולמוס על "חרבת חזעה"

העובדה הבסיסית לגבי "חרבת חזעה" של ס. יזהר היא זו:

ממש עם סיומה של מלחמה עקובה מדם, מלחמה לחיים ולמוות, בין שני צדדים, קם סופר בצד המנצח, המנצח בעור שיניו (6000 הרוגים מתוך שש מאות אלף! השקולים ל*תשעים אלף* הרוגים כיום) ומקדיש את תשומת לבו לצד השני, לכאביו, לאי ההגינות שנהגו בו.


והסופר הזה, יש לזכור, הוא סופר מרכזי, מה שמוסיף לכבודה של התרבות שמתוכה הוא צמח, מה שהופך את המקרה הזה למאד מאד לא שכיח בתולדות העמים, ומה שלא מערער על האומץ האישי שהפגין אותו סופר (כי הרי יכול היה הסופר להיות מודח ממקום מרכזי זה; כי הרי הוא הסתכן בספיגת קיתונות של ביקורת מהצד הלאומי ולבטח הלאומני – וספג; אך לא ניחש שיספוג מהצד האנטי-לאומי על שלא עשה מספיק…).

כך שבפולמוס חנן חבר ודן מירון (שהתנהל לאחרונה מעל דפי "הארץ") על "חרבת חזעה" ברור לי שאני בצד של מירון.

הטענה של חבר שיזהר היה צריך למחות בו במקום (על גירוש הפלסטינים) במקום לכתוב סיפור היא, ראשית, טענה שרק מי שבטוח מאד מאד (מאד!) בחוסנו המוסרי בזמן אמת ובתנאים דומים יכול לטעון. ייתכן שחבר בטוח בחוסנו המוסרי בזמן אמת ובתנאים דומים.

על כל פנים, כיוון שלא היה שם (באירוע שעליו מבוסס הסיפור) רצח של חפים מפשע אלא גירוש; כיוון שהייתה גם הצדקה מבצעית למעשה הגירוש (כפי שמציינת ניצה בן-ארי בביוגרפיה שלה על יזהר, הצד הלגיטימי היה הסיוע שקיבל הצבא המצרי בפאלוג'ה ממסתננים שהשתכנו בכפרים המועמדים לגירוש, הצד הלא-לגיטימי, לשיטתה של בן-ארי, היה הריסת הכפרים כדי שלא יהיה לתושביהם שברחו לרצועת עזה לאן לחזור); כיוון שבמצבים מעט עמומים מוסרית לוקח לעתים לאנשים זמן להגיב (יוצאים משיתוק, מעכלים, חושבים ואז מגיבים); כיוון שיזהר הרי *כן* הגיב לבסוף, בעצם כתיבת הסיפור המהדהד בחלוף פחות משנה ממועד המעשה (שחל ב-1948 והסיפור ראה אור ב-1949) – הרי שהטענה על כך שהיה צריך לסרב פקודה במקום לכתוב סיפור-שבדיעבד-נגד-הפקודה היא טענה סופר בעייתית, מוסרנית, טהרנית, קנטרנית.

"חרבת חזעה" הוא אות של כבוד לס.יזהר ולתרבות העברית בכללה. בלב הקאנון שלה נמצאת היצירה הזו, יצירה של ביקורת עצמית עזה, ביקורת עצמית שיונקת משורשי התרבות העברית שהמציאה, ככלות הכל, את הביקורת העצמית (או, לכל הפחות, היא אחת ממכונניה הראשיים).

הלא ראשוני המבקרים-העצמיים שלנו הם "גיבורי תרבות" לא זניחים כנביאים שייסרו את עמם בשוטים ועקרבים, כאליהו היוצא נגד אחאב שרצח וגם ירש, כנתן הנביא שמוכיח את דוד ("דוד המלך") על רצח אוריה וגזלת בת שבע, והמדהים מכולם בהקשר זה, אברהם המתווכח עם אלוהים (!) על אי המוסריות שבהריגת אנשי סדום בכללותם.

בקצרה על שני ספרי מקור שקראתי

קראתי לאחרונה בהנאה ובעניין שני ספרים ישראלים. "ג'ונסון 38" השנון של אביבית משמרי ו"המשורר והחשפנית" הקודח של אלי שמואלי. הם לא מושלמים, אבל התעשרתי מקריאתם ולא נגזלתי מזמני. הספר של משמרי, שמכונה בתת הכותרת "נובלת נכלולי נדל"ן", הוא קומדיה משעשעת שחוזקה (מלבד השנינות) דווקא אינו בתככי הנדל"ן אלא בדמותה של הגיבורה התל אביבית, רווקה אדוקה ומשוררת אדוקה. ואילו חוזקו של הרומן של שמואלי אינו בדמותו של הגיבור המשורר שמכריז מלחמת חורמה על ההתפרנסות הכרוכה לדידו בהתפשרות, אלא בתיאור מקטעים נרחבים של חיי עובדי קבלן למיניהם בישראל, עובדי קבלן שאינם גם משוררים.

נוח לספרים הללו שנבראו משלא נבראו ודבר זה אינו שכיח כל כך.

כמה המלצות קריאה לימי הקורונה

ב"בית אריאלה" ובכמה מקומות טובים נוספים אני מעביר בימים כתיקונם סדרות על ספרות.
הקונספט הוא, בדרך כלל, ספרים, מומלצים בעיניי, שראו אור לאחרונה (שנה שנתיים לאחור), מקור ותרגום, כולל תרגומים חדשים לקלסיקות ישנות.

לאור המצב, שבו בעל כורחנו הזמן פנוי יותר מכרגיל, הצעתי לחברי הקבוצות הללו כבר חלק מרשימת הקריאה לשנה הבאה.

אני מצרף אותה גם לכאן, אולי מי מקוראי הבלוג ימצא בה עניין.

רק בריאות וקריאה נעימה!

ערן בר-גיל "על הדבש ועל המוות" ("עם עובד")
אלי עמיר "נער האופניים" ("עם עובד")
עדנה שבתאי "כי היום עובר" ("הספריה החדשה")
ג'יימס בולדווין "ארץ אחרת" ("עם עובד")
טַארֵיי וֵסוס "הציפורים" ("ספריית פועלים")
חֵרַרְד רֵוֶה "שעות הערב" ("עם עובד")
נטליה גינצבורג "המידות הקטנות" ("תשע נשמות")
וילה קאתר "גבירה אבודה" ("הכורסא" ו"תשע נשמות")
פרנץ קפקא "הטירה" (בתרגום חדש של נילי מירסקי ב"אחוזת בית")
ג'ורג' אורול "1984" (בתרגום חדש של ארז ולק שראה אור ב"עם עובד")

זיכרון של שיר

יש שירים ששמעתי בילדותי והותירו בי רושם גדול, וכשאני שומע אותם היום, אחרי שנים שלא שמעתי אותם, הסערה הרגשית שהם מחוללים בתוכי נובעת, כמובן, מהזיכרון שלי כילד, מזיכרון הסערה הרגשית שהם חוללו בי כילד. או אז אני ממהר ל"ויקיפדיה" או לאתרים אחרים ומנסה לאתר את השנה בה יצאו השירים האלה לרדיו או לטלוויזיה. כך אוכל למקם אותם בילדותי, במחוז הלא ממופה היטב שהיא הילדות. למלא כתמים ריקים במפה הזו.

אגב: כשאני מתבונן בילדיי הקטנים היום, אני מנסה למפות בשבילם את הילדות, להיות עד מבוגר לארץ הילדות שהופכת להיות מטושטשת יותר ויותר ככל שמתבגרים; אני גם מבין יותר את עצמי כילד דרכם.

בשבת האחרונה שמעתי ב103fm (שם משודרים שירים עבריים כל השבת) את השיר "קו האהבה" של ירדנה ארזי ("כמה נעים, חופש בלי תנאים […] הכל פתוח, לא בטוח […] הכל פרוע, לא ידוע, לאן ינוע קו האהבה"), שכתב, מסתבר לי כיום, אהוד מנור והלחין יאיר קלינגר.

באחת נזכרתי איך השיר הזה סחף אותי בילדותי. אולי ראיתי אותו ב"זהו זה"?

הייתה בו כזו הבטחה לשחרור, שבילדות ממלאת את כל כולנו כי אנחנו חושבים-בלי-לחשוב שהיא אפשרית היכנשהו בשלמותה, הייתה בו כזו הבטחה לחירות חסרת מעצורים, והרי הילדות היא אמנם הרבה דברים, אבל היא לבטח לא זמן של חירות.

והשיר הזה גם קשר את החירות הזו לאהבה, לאפשרות היתכנותה המפתיעה. וכיוון שהייתי מסובך בילדותי באהבה נכזבת ומיוסרת שנמשכה שנים על גבי שנים, השיר הזה כנראה נקשר לי בילדותי גם לסיפור ההוא.

וכמובן, את השיר שרה זמרת שהייתה בעיניי הילדותיות יפה מאד. מה שהוסיף לטעינוּת שלו בכל הקשריה.

אבל מתי יצא השיר? באיזה שלב בדיוק הייתי בילדות?

כאן נחלץ לעזרתי האינטרנט. השיר, לפי חיפוש ראשוני "ויקיפדיה", יצא בקיץ 1986 באלבום בשם "שוב בתמונה". ומה"ויקיפדיה" משתמע שהוא יצא במחצית השנייה של 1986.

במחצית השנייה של 1986 הייתי ילד בן 13. אבי נפטר ביוני של אותה שנה. איך יכולתי להינשא כך על גלי החירות וההבטחה של השיר הזה? זה לא נראה לי הגיוני. יש, כמובן, תהליכים לא מודעים שפעלו בי באותה תקופה בהקשר הזה, אבל עדיין לא נראה לי הגיוני שחוויה כמו זו שזכורה לי מהיכרותי הראשונה עם השיר מתאימה לאותה תקופה שבה כאבתי את היעלמותו הפתאומית של אבי, שאהבתי מאד מאד.

חזרתי ל"ויקיפדיה". בדיקה חוזרת ב"ויקיפדיה" לימדה אותי שהאלבום "שוב בתמונה" מ-1986 היה אלבום אוסף. ושלמעשה, השיר "קו האהבה" יצא בפעם הראשונה ב-1985 באלבום קודם של ירדנה ארזי בשם "דרישת שלום". ליתר דיוק, הוא יצא לקראת קיץ 1985. אני מצטט:

"אחריו יצא לקראת הקיץ הסינגל "קו האהבה" (מנור / קלינגר) שליווה את תוכנית הקיץ של רשת ג' בהגשת יגאל רביד ושהה 12 שבועות במצעד הפזמונים השבועי מהם שבועיים בפסגה".

ככל הזכור לי, לא האזנתי למצעדי הפזמונים או לרשת ג' באותן שנים (ברדיו האזנתי באותן שנים רק לתוכנית מערכונים ששודרה בצהרים, תוכנית שהאזנתי לה כשאני אוכל את ארוחת הצהריים שהגישה לי סבתי. אולי היא שודרה ברשת ג' בעצם?). ועדיין, הזיכרון שלי שאת השיר שמעתי ב"זהו זה" נותר עקשן (אם כי אולי אני מתבלבל עם השיר של "בנזין" "התחלה חדשה"? שיר שעורר בי תחושות חופש דומות – "זה הוא הזמן זה היום זה הרגע, החופש קורא לי מכל הכבישים" – וגם הוא, לפי הרשת, יצא ב-1985!)

כך או כך, ב-1985 הייתי עדיין ילד-עם-אבא, ילד שיכול להיסחף בשיר על "חופש בלי תנאים", ילד שכמה ש"קו האהבה" ינוע לכיוונו.

 

 

שני קצרים: על ג'ורג' סטיינר ועל פייסבוק וקיטש

  1. בפעילותו המוקדמת, בשנות הששים ותחילת השבעים, השתייך מבקר הספרות ג'ורג' סטיינר (שנפטר אתמול) לשיח אינטלקטואלי שמעט נשכח בהיסטוריה של הרעיונות. מדובר בשיח אמריקאי בעיקרו (בצד סטיינר, נטלו בו חלק מבקרים כדוגמת סוזאן סונטאג, איהאב חסן, לזלי פידלר ועוד), שהניח את היסודות הראשונים להשקפת העולם הפוסטמודרנית. זאת לפני מה שאני מכנה "הפלישה הצרפתית" של הוגים כדוגמת דרידה, פוקו, בודריאר, ליוטאר ואחרים לאקדמיות האמריקאיות, פלישה שחלה בשנות השבעים ושעיצבה את מה שלימים נהגו רבים לכנות "פוסטמודרניזם" (באופן מעט מוטעה; כי "פוסטמודרניזם" הינו מונח שצמח באמריקה ולא בצרפת). עסקתי בשיח הזה לא מעט בעבודת הדוקטורט שלי, עבודה שדנה אמנם בביקורת הספרות הישראלית ("ביקורת-הספרות העיתונאית בישראל בעידן הפוסטמודרני") אבל ביקשה להתחקות אחרי שורשי הפוסטמודרניות והגיעה, לפיכך, אל השיח הזה, השכוח מעט היום, אבל החשוב עד מאד להבנת העידן שלנו, חשוב הרבה יותר, לטעמי, מאשר השיחים האינטלקטואלים שדחקו אותו ממקומו. סטיינר עסק במסותיו בשנות הששים ותחילת השבעים בכמה סוגיות משמעותיות מאד: דחיקת מקומה של השפה לטובת אמצעי מדיה ויזואליים, המוזיקה ושפת המדעים; השינוי העמוק בתפיסת התרבות שלנו – שאולי היא post-culture הציע (זו דוגמה לגישוש אחר ביטוי לתקופה הנידונה, שהסתיים בניצחונו של המושג postmodernism); השלכות השואה על הערכתנו את התרבות כמי שמסוגלת למנוע ברבריות (זה הנושא הגדול של הספרון המעניין שלו מ-1971 "In Bluebeard's Castle"). סטיינר הוא איש "התרבות הגבוהה" מובהק, אך כתיבתו בשנות הששים ותחילת שנות השבעים ספוגה בתחושה מלנכולית, תחושה של תבוסה ביחס לתרבות הזו. בלי לזלזל בסיבות האובייקטיביות לתחושות הללו, סיבות שהוא מנסח בידע עצום, בכנות, בפיכחון, בחריפות, תמיד היה נראה לי שיש יסוד דכאוני מובנה בהוגים מסוימים אשר נמרצים וכמו-ששים לנתח את קריסת הערכים היקרים להם ביותר, הערכים שבהם הם גם מצטיינים. הדכאוניות המסוימת הזו הופכת אותם קרובים ללבי אך גם מסייגת את השפעת הנחרצות שבה הם מביעים את עמדתם, עמדתם הששה על קריסתו של העצמי, כפי שממהר לשמוח הדיכאוני בטורפנות על ההוכחות לחוסר הערך שלו. גם ביחס לתפיסתו המעט-מלנכולית של סטיינר את תפקיד המבקר הספרותי – עליה למדתי מכתיבתו של עמיתי, אורין מוריס – כתפקיד של "סריס", כלומר מי שדן בבקיאות בספרות אך מבלי "לעשות זאת בעצמו", יש לזכור את הנטייה הדיכאונית הזו.
  2. איזה בית ספר לקיטש הוא פייסבוק! העצמי כקורבן, העצמי כמי שמכוון את התבטאויותיו להפקת מקסימום של אהדה, העצמי כמי שמכוון להצגתו כ"רגיש", העצמי כמי שמחריש את האוזניים בזעקות הרגש שלו. ומה עם מצבי הנפש והחיים שבהם איננו קורבנות? ומה עם מצבי הרגש שאינם מעוררי אהדה? ומה עם רגעי החיים שהם סתמיים, נטולי רגש, או מסוכסכי רגש באופן לא זועק או מצודד? וזאת מבלי לדבר על העצמי כסיפור הצלחה בפייסבוק, הקיטש בגילומו החיובי.