מבקר חופשי

אני מכין הרצאה על נטליה גינצבורג וקורא (בשלישית, נדמה לי) את הנובלות שלה, שקובצו ב"חמישה רומנים קצרים" ("הספרייה החדשה". מאיטלקית: מירון רפופורט ומנחם פרי).

אני מתפעל שוב מהכתיבה.

הכל חי, חי, חי – ואתה, הקורא, טובל בתוך כל זה ובגלל המדיום גם מחוץ לכל זה, אתה, הקורא, מתפעם מהקיום העשיר ובו זמנית בן חורין הימנו.

שתי דוגמאות קטנות לחיוניות, לאותו שם תואר משבח שיש שמלינים עליו אך לא בצדק – "מדוייק".

בנובלה "ככה זה קרה" הבעל והאישה רבים בחדר השינה. הבעל לוקח את כלי המיטה שלו בדרכו לחדר העבודה. אך הם לבסוף מתפייסים. "לא נכון שאני לא אוהבת אותך יותר […] אני אוהבת יותר ממה שאתה יכול להאמין". ותגובת הבעל? "אז הכל בסדר". הסדר לכאורה שב על כנו. אבל גינצבורג כותבת כך: "'אז הכל בסדר,' אמר לי. ולקח את השמיכה והלך לישון בחדר-העבודה שלו. למשך זמן רב לא ישנו יותר יחד".

כעת, "ככה זה קרה" היא יצירת מופת על אמביוולנטיות רגשית ועל היכולת שלה להטריף. אבל כאן לא מדובר בהססנות המטריפה של אלברטו, הבעל. כאן מתואר משהו מאד מציאותי, דבר מה "מדוייק".

ההתנהלות שלנו בחיים, פעמים רבות, אינה תרכובת, שלמה ואחידה בתוך נוסחתה, פעמים רבות התנהלותנו היא תערובת, סגסוגת, וזו מחשבה שמעט פוגעת ביהירותנו, בהיותה מעין ממוצע חיוור ולא "הכרעה".

ובמילים אחרות: התנהלותנו היא פעמים רבות פשרה בין וקטורים שונים. וקטור העזיבה יצא לדרכו, וקטור הפיוס בלם אותו, אך לא הסיט אותו לגמרי ממסלולו. התוצאה היא מה שניתן לכנות פיוס עגמומי. "'אז הכל בסדר,' אמר לי. ולקח את השמיכה והלך לישון בחדר-העבודה שלו."

אותו עיקרון בדיוק מופיע כמה עמודים קודם לכן. הגיבורה מציעה לבעלה, הצייר החובב, לצייר אותם בדמות חתול ועכבר. "הוא צחק ואמר לי שאני בכלל לא נראית לו כמו עכבר. אבל צייר חתול עם הפרצוף שלו-עצמו ועכבר עם הפרצוף שלי".

פעם אמרה לי חברה שהעצה הכי טובה שהיא קיבלה בחייה בענייני גברים היא: זה לא כל כך משנה מה הוא אומר, השאלה היא מה הוא עושה. כעת, זה לא המצב פה. הבעל אינו מבטא את *האמת* בציור, האמת שהוא מכחיש בפיו. יש כאן פשוט פשרה בין וקטורים: הכחשה בפה והסכמה במעשה.

ככה זה, לעיתים, במציאות עצמה: דחיפה לכאן ודחיפה לשם – והווקטור המפושר שנוצר.

לא במפתיע, אחד הז'אנרים האהובים עלי הוא קריאה בספרים של מבקרי עבר דגולים. לצורך הכנת סמינר ב"בצלאל" אני חוזר לקובץ המאלף (ולעיתים מקומם) "Against Interpretation" של סוזן סונטאג (1966) ונתקל בהבחנתה מעוררת המחשבה הבאה:

"סופרים גדולים הם או בעלים או מאהבים. חלק מהסופרים מעניקים את התכונות הטובות המוצקות של הבעל: מהימנות, מובנות, נדיבות, הגינות. ישנו סוג אחר של סופרים בהם אנחנו מעריכים את הסגולות של המאהב, סגולות של טמפרמנט יותר מאשר של טוּב מוסרי.

באופן ידוע לשמצה, נשים סובלניות כלפי תכונות של מאהב – שינויי מצב רוח, אנוכיות, אי מהימנות, ברוטליות – שלעולם לא יסכינו עמן אצל הבעל, וזאת בתמורה לריגוש, להיבלעות ברגש עז.

באופן דומה, קוראים ישלימו עם אי מובנות, אובססיביות, אמיתות כאובות, שקרים, דקדוק לקוי – אם, כפיצוי, הסופר מאפשר להם לטעום רגשות נדירים ותחושות מסוכנות.

בחיים, כמו באמנות, שניהם נצרכים, בעלים ומאהבים. חבל מאד כשצריך לבחור".

וממשיכה סונטאג:

תומאס מאן הוא בעל שרצה להיות מאהב.

אנחנו אוהבים כל כך את קאמי, למרות שלא היה גאון, כי בעידן שבו כולם רוצים להיות מאהבים הוא היה בעל גא.

לפני כשבוע, גדעון לב פרסם ב"הארץ" ראיון מעניין מאד עם ד"ר מרק הורוביץ מאנגליה, שבמחקר שערך – ומעורר הדים רבים ברחבי העולם – הוא ערער על התיאוריה המקובלת על הקשר בין סרוטונין לדיכאון ולפיכך ערער על תיאוריה מובילה בהסברת הדיכאון ובהצדקת נטילת תרופות מקובלות נגדו (פרוזק וציפרלקס, בין היתר).

לב מתמצת את מסקנות המחקר (שהינו, בעצם, מטה-אנליזה של מחקרים רבים אחרים) של ד"ר מרק הורוביץ:

"מגוון המחקרים לא העלה עדות להבדלים בין אנשים הסובלים מדיכאון ובין אנשים בריאים בשלל המדדים הקשורים לסרוטונין שנבדקו."

טענה נוספת וחשובה יותר העולה במאמר של לב – ולא ברור לי אם היא חלק ממחקרו הנוכחי המהדהד של הורוביץ או מסקנה שהורוביץ מסיק ממחקרים אחרים – היא זו:

"[הורוביץ:} ראשית, כ-80% מההשפעה של התרופות נובעים מאפקט הפלצבו. זה מה שמראים משהו כמו 500–600 מחקרים שנעשו על נוגדי דיכאון. בסולם של 52 נקודות, פלצבו מוריד את מדד הדיכאון בעשר נקודות בממוצע, ונוגדי דיכאון ב-12 נקודות. גם תומכים מושבעים של נוגדי דיכאון מודים שזה אפקט קטן".

הטענה הזו משמעותית יותר. כי גם אם מופרכת תזת הסרוטונין ביחס לאטיולוגיה של הדיכאון (הטענה הראשונה), הרי שייתכן והתרופות מועילות בדרך אחרת, שעוד תתגלה בעתיד. אבל הטענה השנייה מצמצמת מאד את יעילות התרופות ביחס לאנשים שנטלו פלצבו.

אך בהמשך הכתבה מודה הורוביץ, באופן שלא ברור לי עד הסוף כיצד הוא משתלב עם טענותיו האחרות, כי:

"התרופות בהחלט משפיעות, גם מעבר לפלצבו. 60% מהמטופלים מרגישים שהם מאולחשים (numbed) . עבור אדם במצוקה, הקהיה של הרגש מאפשרת רגיעה מסוימת, וזה יכול להפחית דיכאון".

אם הורוביץ מודה ביכולת שיש לתרופות הללו "לאלחש" הרי שייתכן שכאן טמונה חשיבותן של התרופות. הרי חלק ממאפייני הדיכאון, כפי שניתן להתרשם מהספרות ומהחיים, הינם היותם של הסובלים ממנו "נטולי עור", בעלי רגישות יתר. במצב כזה אלחוש הוא בהחלט סוג של נרמול! הבאה של הסובלים מדיכאון למצב תגובתי לעולם שמזכיר את מצבם של עמיתיהם הבריאים.

*

כפי שלב מדגיש בכתבתו, כל שינוי בנטילת תרופות, לקיחתן או הפסקתן, צריך להיעשות לא על סמך כתבה בעיתון (או פוסט בבלוג) כי אם בהתייעצות עם גורמי רפואה מוסמכים.

אבל אני רוצה להעיר הערה כללית על הסוגייה.

סוגיית התרופות הפסיכיאטריות היא סוגייה שמעוררת חרדה מטפיזית ולכן יש להניח שהדעות שמושמעות ביחס אליה מוטות לעיתים בגלל השלכותיה המטפיזיות.

ההשלכות המטפיזיות העיקריות הן, לטעמי, אלו:

א. האם יש בנו "נשמה", קרי חלק שאינו כפוף, או אינו כפוף ישירות, לתמורות חומריות, שהנו חלק נבדל מהגוף?

ב. האם יש לנו שליטה לכל הפחות על תודעתנו ופנימיותנו או שהרצון החופשי שלנו הוא אשליה?

לכאורה (ובעיניי רק לכאורה!) המהפכה הפרמקולוגית בפסיכיאטריה "הוכיחה" כי אנחנו גוף – ותו לא; וכי אנחנו בובה על חוט של החיווטים המוחיים שלנו – ותו לא.

ולפיכך חלק מההתנגדות שהיא מעוררת מקורה בסוגיות המטפיזיות האלו.

ראו למשל את ההתבטאויות של הורוביץ:

"יש פה טעות קטגורית, שמבלבלת בין המוח ובין התודעה (mind)".

"אם אתה חושב שהבעיה היא במוח, הגיוני מאוד לחפש דרך לאזן אותו. אבל זה מסיח אנשים ושולח אותם בכיוון הלא נכון".

אני מדגיש: מדובר בחוקר רציני. אני לא טוען חלילה שמחקרו לא תקף ואיני "מפריך" אותו. אין לי בכלל את הכלים לכך.

אני רק מצביע על כך שצריך לקחת בחשבון בדיון בנושאי התרופות את ההקשר המטפיזי ואת החרדות המטפיזיות שהן מעלות (יש גם הקשר וחרדה סוציולוגיים: פחד משלטונן של חברות התרופות. הורוביץ: "משהו דומה קרה לדעתי עם נוגדי דיכאון. ההשחתה של הרפואה האקדמית על ידי חברות התרופות").

וסביר שיש לחרדות הללו השפעה על העמדות שאנשים נוקטים ביחס לתרופות כאלה וייתכן שלעיתים יש לחרדות המטפיזיות השפעה אפילו על עמדות של אנשי מקצוע ומדענים בנושא.

*

ולמרות שאני נוטה לחשוב שניתן לבסס תפיסה חילונית של "נשמה", המבוססת על המודעות והמודעות-העצמית הייחודית לאנושות, ולמרות שאני נוטה לחשוב שיש לנו "רצון חופשי" בתחומים מהותיים – אני נזהר מאד מלהביע עמדה מתנגדת לתרופות הפסיכיאטריות, שבעליל מועילות לאנשים רבים מסביבנו. ואני חושב שניתן לשלב, עקרונית, בין הסברים מטריאליסטיים ליעילותן להסברים נפשיים וסביבתיים.