ארכיון קטגוריה: עובר ושב

הערה בעקבות הפולמוס על "חרבת חזעה"

העובדה הבסיסית לגבי "חרבת חזעה" של ס. יזהר היא זו:

ממש עם סיומה של מלחמה עקובה מדם, מלחמה לחיים ולמוות, בין שני צדדים, קם סופר בצד המנצח, המנצח בעור שיניו (6000 הרוגים מתוך שש מאות אלף! השקולים ל*תשעים אלף* הרוגים כיום) ומקדיש את תשומת לבו לצד השני, לכאביו, לאי ההגינות שנהגו בו.


והסופר הזה, יש לזכור, הוא סופר מרכזי, מה שמוסיף לכבודה של התרבות שמתוכה הוא צמח, מה שהופך את המקרה הזה למאד מאד לא שכיח בתולדות העמים, ומה שלא מערער על האומץ האישי שהפגין אותו סופר (כי הרי יכול היה הסופר להיות מודח ממקום מרכזי זה; כי הרי הוא הסתכן בספיגת קיתונות של ביקורת מהצד הלאומי ולבטח הלאומני – וספג; אך לא ניחש שיספוג מהצד האנטי-לאומי על שלא עשה מספיק…).

כך שבפולמוס חנן חבר ודן מירון (שהתנהל לאחרונה מעל דפי "הארץ") על "חרבת חזעה" ברור לי שאני בצד של מירון.

הטענה של חבר שיזהר היה צריך למחות בו במקום (על גירוש הפלסטינים) במקום לכתוב סיפור היא, ראשית, טענה שרק מי שבטוח מאד מאד (מאד!) בחוסנו המוסרי בזמן אמת ובתנאים דומים יכול לטעון. ייתכן שחבר בטוח בחוסנו המוסרי בזמן אמת ובתנאים דומים.

על כל פנים, כיוון שלא היה שם (באירוע שעליו מבוסס הסיפור) רצח של חפים מפשע אלא גירוש; כיוון שהייתה גם הצדקה מבצעית למעשה הגירוש (כפי שמציינת ניצה בן-ארי בביוגרפיה שלה על יזהר, הצד הלגיטימי היה הסיוע שקיבל הצבא המצרי בפאלוג'ה ממסתננים שהשתכנו בכפרים המועמדים לגירוש, הצד הלא-לגיטימי, לשיטתה של בן-ארי, היה הריסת הכפרים כדי שלא יהיה לתושביהם שברחו לרצועת עזה לאן לחזור); כיוון שבמצבים מעט עמומים מוסרית לוקח לעתים לאנשים זמן להגיב (יוצאים משיתוק, מעכלים, חושבים ואז מגיבים); כיוון שיזהר הרי *כן* הגיב לבסוף, בעצם כתיבת הסיפור המהדהד בחלוף פחות משנה ממועד המעשה (שחל ב-1948 והסיפור ראה אור ב-1949) – הרי שהטענה על כך שהיה צריך לסרב פקודה במקום לכתוב סיפור-שבדיעבד-נגד-הפקודה היא טענה סופר בעייתית, מוסרנית, טהרנית, קנטרנית.

"חרבת חזעה" הוא אות של כבוד לס.יזהר ולתרבות העברית בכללה. בלב הקאנון שלה נמצאת היצירה הזו, יצירה של ביקורת עצמית עזה, ביקורת עצמית שיונקת משורשי התרבות העברית שהמציאה, ככלות הכל, את הביקורת העצמית (או, לכל הפחות, היא אחת ממכונניה הראשיים).

הלא ראשוני המבקרים-העצמיים שלנו הם "גיבורי תרבות" לא זניחים כנביאים שייסרו את עמם בשוטים ועקרבים, כאליהו היוצא נגד אחאב שרצח וגם ירש, כנתן הנביא שמוכיח את דוד ("דוד המלך") על רצח אוריה וגזלת בת שבע, והמדהים מכולם בהקשר זה, אברהם המתווכח עם אלוהים (!) על אי המוסריות שבהריגת אנשי סדום בכללותם.

בקצרה על שני ספרי מקור שקראתי

קראתי לאחרונה בהנאה ובעניין שני ספרים ישראלים. "ג'ונסון 38" השנון של אביבית משמרי ו"המשורר והחשפנית" הקודח של אלי שמואלי. הם לא מושלמים, אבל התעשרתי מקריאתם ולא נגזלתי מזמני. הספר של משמרי, שמכונה בתת הכותרת "נובלת נכלולי נדל"ן", הוא קומדיה משעשעת שחוזקה (מלבד השנינות) דווקא אינו בתככי הנדל"ן אלא בדמותה של הגיבורה התל אביבית, רווקה אדוקה ומשוררת אדוקה. ואילו חוזקו של הרומן של שמואלי אינו בדמותו של הגיבור המשורר שמכריז מלחמת חורמה על ההתפרנסות הכרוכה לדידו בהתפשרות, אלא בתיאור מקטעים נרחבים של חיי עובדי קבלן למיניהם בישראל, עובדי קבלן שאינם גם משוררים.

נוח לספרים הללו שנבראו משלא נבראו ודבר זה אינו שכיח כל כך.

כמה המלצות קריאה לימי הקורונה

ב"בית אריאלה" ובכמה מקומות טובים נוספים אני מעביר בימים כתיקונם סדרות על ספרות.
הקונספט הוא, בדרך כלל, ספרים, מומלצים בעיניי, שראו אור לאחרונה (שנה שנתיים לאחור), מקור ותרגום, כולל תרגומים חדשים לקלסיקות ישנות.

לאור המצב, שבו בעל כורחנו הזמן פנוי יותר מכרגיל, הצעתי לחברי הקבוצות הללו כבר חלק מרשימת הקריאה לשנה הבאה.

אני מצרף אותה גם לכאן, אולי מי מקוראי הבלוג ימצא בה עניין.

רק בריאות וקריאה נעימה!

ערן בר-גיל "על הדבש ועל המוות" ("עם עובד")
אלי עמיר "נער האופניים" ("עם עובד")
עדנה שבתאי "כי היום עובר" ("הספריה החדשה")
ג'יימס בולדווין "ארץ אחרת" ("עם עובד")
טַארֵיי וֵסוס "הציפורים" ("ספריית פועלים")
חֵרַרְד רֵוֶה "שעות הערב" ("עם עובד")
נטליה גינצבורג "המידות הקטנות" ("תשע נשמות")
וילה קאתר "גבירה אבודה" ("הכורסא" ו"תשע נשמות")
פרנץ קפקא "הטירה" (בתרגום חדש של נילי מירסקי ב"אחוזת בית")
ג'ורג' אורול "1984" (בתרגום חדש של ארז ולק שראה אור ב"עם עובד")

זיכרון של שיר

יש שירים ששמעתי בילדותי והותירו בי רושם גדול, וכשאני שומע אותם היום, אחרי שנים שלא שמעתי אותם, הסערה הרגשית שהם מחוללים בתוכי נובעת, כמובן, מהזיכרון שלי כילד, מזיכרון הסערה הרגשית שהם חוללו בי כילד. או אז אני ממהר ל"ויקיפדיה" או לאתרים אחרים ומנסה לאתר את השנה בה יצאו השירים האלה לרדיו או לטלוויזיה. כך אוכל למקם אותם בילדותי, במחוז הלא ממופה היטב שהיא הילדות. למלא כתמים ריקים במפה הזו.

אגב: כשאני מתבונן בילדיי הקטנים היום, אני מנסה למפות בשבילם את הילדות, להיות עד מבוגר לארץ הילדות שהופכת להיות מטושטשת יותר ויותר ככל שמתבגרים; אני גם מבין יותר את עצמי כילד דרכם.

בשבת האחרונה שמעתי ב103fm (שם משודרים שירים עבריים כל השבת) את השיר "קו האהבה" של ירדנה ארזי ("כמה נעים, חופש בלי תנאים […] הכל פתוח, לא בטוח […] הכל פרוע, לא ידוע, לאן ינוע קו האהבה"), שכתב, מסתבר לי כיום, אהוד מנור והלחין יאיר קלינגר.

באחת נזכרתי איך השיר הזה סחף אותי בילדותי. אולי ראיתי אותו ב"זהו זה"?

הייתה בו כזו הבטחה לשחרור, שבילדות ממלאת את כל כולנו כי אנחנו חושבים-בלי-לחשוב שהיא אפשרית היכנשהו בשלמותה, הייתה בו כזו הבטחה לחירות חסרת מעצורים, והרי הילדות היא אמנם הרבה דברים, אבל היא לבטח לא זמן של חירות.

והשיר הזה גם קשר את החירות הזו לאהבה, לאפשרות היתכנותה המפתיעה. וכיוון שהייתי מסובך בילדותי באהבה נכזבת ומיוסרת שנמשכה שנים על גבי שנים, השיר הזה כנראה נקשר לי בילדותי גם לסיפור ההוא.

וכמובן, את השיר שרה זמרת שהייתה בעיניי הילדותיות יפה מאד. מה שהוסיף לטעינוּת שלו בכל הקשריה.

אבל מתי יצא השיר? באיזה שלב בדיוק הייתי בילדות?

כאן נחלץ לעזרתי האינטרנט. השיר, לפי חיפוש ראשוני "ויקיפדיה", יצא בקיץ 1986 באלבום בשם "שוב בתמונה". ומה"ויקיפדיה" משתמע שהוא יצא במחצית השנייה של 1986.

במחצית השנייה של 1986 הייתי ילד בן 13. אבי נפטר ביוני של אותה שנה. איך יכולתי להינשא כך על גלי החירות וההבטחה של השיר הזה? זה לא נראה לי הגיוני. יש, כמובן, תהליכים לא מודעים שפעלו בי באותה תקופה בהקשר הזה, אבל עדיין לא נראה לי הגיוני שחוויה כמו זו שזכורה לי מהיכרותי הראשונה עם השיר מתאימה לאותה תקופה שבה כאבתי את היעלמותו הפתאומית של אבי, שאהבתי מאד מאד.

חזרתי ל"ויקיפדיה". בדיקה חוזרת ב"ויקיפדיה" לימדה אותי שהאלבום "שוב בתמונה" מ-1986 היה אלבום אוסף. ושלמעשה, השיר "קו האהבה" יצא בפעם הראשונה ב-1985 באלבום קודם של ירדנה ארזי בשם "דרישת שלום". ליתר דיוק, הוא יצא לקראת קיץ 1985. אני מצטט:

"אחריו יצא לקראת הקיץ הסינגל "קו האהבה" (מנור / קלינגר) שליווה את תוכנית הקיץ של רשת ג' בהגשת יגאל רביד ושהה 12 שבועות במצעד הפזמונים השבועי מהם שבועיים בפסגה".

ככל הזכור לי, לא האזנתי למצעדי הפזמונים או לרשת ג' באותן שנים (ברדיו האזנתי באותן שנים רק לתוכנית מערכונים ששודרה בצהרים, תוכנית שהאזנתי לה כשאני אוכל את ארוחת הצהריים שהגישה לי סבתי. אולי היא שודרה ברשת ג' בעצם?). ועדיין, הזיכרון שלי שאת השיר שמעתי ב"זהו זה" נותר עקשן (אם כי אולי אני מתבלבל עם השיר של "בנזין" "התחלה חדשה"? שיר שעורר בי תחושות חופש דומות – "זה הוא הזמן זה היום זה הרגע, החופש קורא לי מכל הכבישים" – וגם הוא, לפי הרשת, יצא ב-1985!)

כך או כך, ב-1985 הייתי עדיין ילד-עם-אבא, ילד שיכול להיסחף בשיר על "חופש בלי תנאים", ילד שכמה ש"קו האהבה" ינוע לכיוונו.

 

 

שני קצרים: על ג'ורג' סטיינר ועל פייסבוק וקיטש

  1. בפעילותו המוקדמת, בשנות הששים ותחילת השבעים, השתייך מבקר הספרות ג'ורג' סטיינר (שנפטר אתמול) לשיח אינטלקטואלי שמעט נשכח בהיסטוריה של הרעיונות. מדובר בשיח אמריקאי בעיקרו (בצד סטיינר, נטלו בו חלק מבקרים כדוגמת סוזאן סונטאג, איהאב חסן, לזלי פידלר ועוד), שהניח את היסודות הראשונים להשקפת העולם הפוסטמודרנית. זאת לפני מה שאני מכנה "הפלישה הצרפתית" של הוגים כדוגמת דרידה, פוקו, בודריאר, ליוטאר ואחרים לאקדמיות האמריקאיות, פלישה שחלה בשנות השבעים ושעיצבה את מה שלימים נהגו רבים לכנות "פוסטמודרניזם" (באופן מעט מוטעה; כי "פוסטמודרניזם" הינו מונח שצמח באמריקה ולא בצרפת). עסקתי בשיח הזה לא מעט בעבודת הדוקטורט שלי, עבודה שדנה אמנם בביקורת הספרות הישראלית ("ביקורת-הספרות העיתונאית בישראל בעידן הפוסטמודרני") אבל ביקשה להתחקות אחרי שורשי הפוסטמודרניות והגיעה, לפיכך, אל השיח הזה, השכוח מעט היום, אבל החשוב עד מאד להבנת העידן שלנו, חשוב הרבה יותר, לטעמי, מאשר השיחים האינטלקטואלים שדחקו אותו ממקומו. סטיינר עסק במסותיו בשנות הששים ותחילת השבעים בכמה סוגיות משמעותיות מאד: דחיקת מקומה של השפה לטובת אמצעי מדיה ויזואליים, המוזיקה ושפת המדעים; השינוי העמוק בתפיסת התרבות שלנו – שאולי היא post-culture הציע (זו דוגמה לגישוש אחר ביטוי לתקופה הנידונה, שהסתיים בניצחונו של המושג postmodernism); השלכות השואה על הערכתנו את התרבות כמי שמסוגלת למנוע ברבריות (זה הנושא הגדול של הספרון המעניין שלו מ-1971 "In Bluebeard's Castle"). סטיינר הוא איש "התרבות הגבוהה" מובהק, אך כתיבתו בשנות הששים ותחילת שנות השבעים ספוגה בתחושה מלנכולית, תחושה של תבוסה ביחס לתרבות הזו. בלי לזלזל בסיבות האובייקטיביות לתחושות הללו, סיבות שהוא מנסח בידע עצום, בכנות, בפיכחון, בחריפות, תמיד היה נראה לי שיש יסוד דכאוני מובנה בהוגים מסוימים אשר נמרצים וכמו-ששים לנתח את קריסת הערכים היקרים להם ביותר, הערכים שבהם הם גם מצטיינים. הדכאוניות המסוימת הזו הופכת אותם קרובים ללבי אך גם מסייגת את השפעת הנחרצות שבה הם מביעים את עמדתם, עמדתם הששה על קריסתו של העצמי, כפי שממהר לשמוח הדיכאוני בטורפנות על ההוכחות לחוסר הערך שלו. גם ביחס לתפיסתו המעט-מלנכולית של סטיינר את תפקיד המבקר הספרותי – עליה למדתי מכתיבתו של עמיתי, אורין מוריס – כתפקיד של "סריס", כלומר מי שדן בבקיאות בספרות אך מבלי "לעשות זאת בעצמו", יש לזכור את הנטייה הדיכאונית הזו.
  2. איזה בית ספר לקיטש הוא פייסבוק! העצמי כקורבן, העצמי כמי שמכוון את התבטאויותיו להפקת מקסימום של אהדה, העצמי כמי שמכוון להצגתו כ"רגיש", העצמי כמי שמחריש את האוזניים בזעקות הרגש שלו. ומה עם מצבי הנפש והחיים שבהם איננו קורבנות? ומה עם מצבי הרגש שאינם מעוררי אהדה? ומה עם רגעי החיים שהם סתמיים, נטולי רגש, או מסוכסכי רגש באופן לא זועק או מצודד? וזאת מבלי לדבר על העצמי כסיפור הצלחה בפייסבוק, הקיטש בגילומו החיובי.

 

 

הערה קצרה על ראלף אליסון וג'יימס בולדווין

"האדם הבלתי נראה" (1952), שתורגם מזמן לעברית, זכור לי מקריאתי כיצירת מופת. ראלף אליסון שכתב אותו היה סופר שחור. אני מצרף מאמר שראה אור לאחרונה, מאמר משבח על אליסון מפי כותב שמרני ידוע. אני מצרף את המאמר גם משום שלאחרונה גילתה המו"לות העברית את ג'יימס בולדווין (אני ראיתי שלושה כותרים שלו בהוצאות שונות שראו אור בשנה שנתיים האחרונות ועמיתי אלעד בר-נוי סיפר לי שיש עוד כמה שראו אור), סופר שחור שהוא במידה מסוימת התאום המאד לא זהה של אליסון. התרבות מייצרת לעתים כפילים-מתחרים כאלה (דבר מה שיוצר דרמה קטנה-גדולה מתחת לפני השטח של התרבות, דרמה של אנשים, סופרים, שחשים ייחודיים ולפתע צומח במקביל להם, הם מגלים, מישהו כמו-זהה!; אדוארד לימונוב, הסופר הרוסי, חש קצת כך ביחס ליוסף ברודסקי, המשורר הרוסי שהיגר למערב – כמו לימונוב – וזכה בנובל, דבר מה שלמדתי מהרומן "לימונוב" של עמנואל קארר; גם אני הקטן נגעתי בסוגייה הטראגי-קומית הזו בקצרה ברומן שלי "מדוע איני כותב"). אך בעוד אליסון נרתע מהבדלנות ואף מהפוליטיקה השחורה, בולדווין היה אקטיביסט שחור. בולדווין היה גם הומוסקסואל ואליסון לא. בולדווין, ממה שאני מכיר, גם הוא סופר טוב מאד ("ארץ אחרת" שלו, אחד מאלה שראו אור לאחרונה, הוא רומן מעולה, יותר טוב מהנובלה המפורסמת שלו "חדרו של ג'ובני"). אם כי ההתרשמות שלי מ"האדם הבלתי נראה" הייתה עמוקה יותר.
עובדה חשובה ומעניינת נוספת בקשר לאליסון – ושגם לה יש קשר לסוגיית הכפיל-מתחרה בולדווין! – היא שאליסון לא הצליח במשך ארבעים השנים שנותרו לו לחיות אחרי "האדם הבלתי נראה" לכתוב יצירה נוספת. הוא נתקף "בלוק" סופרים, גדול כמו מלון הריץ, כפי שהוא מצוטט במאמר המצורף (ברמז לסיפור המפורסם של סקוט פיצג'רלד).

שני קצרים

  1. בקריאת טקסטים קשים מתחלפת לעתים קורת הרוח של הקורא מעצם התגברותו על הטקסט הקשה בהערכה חיובית של הטקסט הקשה (שהופכת כך להערכת-יתר). זו גם הסיבה לכך שלעתים קריאת טקסט בשפה שאינה שפת אמנו גורמת לנו להעריך אותו יותר, הערכת-יתר שמתבררת לנו כשאנחנו קוראים אותו לאחר מכן בשפתנו ומעט מתאכזבים. פשוט, קורת הרוח על השליטה שלנו בשפה הזרה בלבלה אותנו והותמרה לקורת רוח מהטקסט.
  2. ספרות שעוסקת בנושאים פוליטיים חמים – ספרות על מזרחיוּת, ספרות על מצבן של הנשים וכיוצ"ב – יכולה להיות ספרות מצוינת. אבל היא יכולה בקלות גם לא להיות כזו. בדרך כלל הוויכוח על סוג הספרות הזה נוטה להתפלג בין כאלה שמצדדים בפוליטיזציה של הספרות לבין נאמני הספרות כשהיא לעצמה, נאמני הערכים האסתטיים (השפה, התחביר, המבנה וכו'), כשהאחרונים מלינים שערכים אסתטיים נזנחים בספרות הזו לטובת אג'נדות פוליטיות כאלה או אחרות. אבל הרתיעה שלי מספרות עם אג'נדה פוליטית אינה בדיוק אסתטיציסטית. היא נובעת מסיבות אחרות. ספרות עם אג'נדה עלולה ביתר קלות ליפול בשני אופנים: א. באי היותה מַרְאָה צוננת של הקיום (כפי שהגדיר שופנהאואר את האמן ואת האמנות), ומראה שמציגה את הקיום במלאותו וכך כזו שמשדלת אותנו אל הקיום (זה כבר לא שופנהאוארי), הקיום העשיר, הרווי. הביטוי "טנדנציוני", כלומר סובל מהטייה, שהיה בשימושם של מבקרי ספרות במפנה המאה העשרים כביטוי גנאי לספרות מגויסת, נוגע לכשל הזה: ספרות עם אג'נדה פוליטית נוטה להציג את המציאות בצורה משוחדת, מוטה, ובכך – וזו הנקודה שמעניינת אותי – היא פוגעת במגע עם מרקם החיים העשיר שספרות ראליסטית טובה מציעה לנו. זה לא בדיוק פגם אסתטי, לפחות לא "אסתטי" במובן המצומצם של המילה (סגנון, מבנה וכו'). זהו פגם ויטאלי. ב. הפגם השני שספרות בעלת אג'נדה פוליטית עלולה ליפול אליו הוא רחוק עוד יותר מה"אסתטי": ספרות כזו עלולה להתעלם מאותו חלק בקיום שהוא לא פוליטי, אותו חלק מרכזי של סבל שלא ניתן לתיקון פוליטי: המוות, התשוקות הלא נמלאות (ולו תשכון אוטופיה ושוויון מלא), הקנאוֹת, הבדידות. הנושאים האלה (בצד העונג והאושר האישי, והקשר של שניהם והאהבה) הם הנושאים המעניינים ביותר בעיניי, בקיום ובספרות, והם לא יוכלו לתקון גם במציאות המושלמת ביותר מבחינה פוליטית. וספרות בעלת אג'נדה פוליטית – מסומאת על ידי המחאה או התקווה הפוליטית – עלולה ביתר קלות להזניח אותם.

 

קצר על סוג של הגירה

נכנסתי אתמול ל"אוזן השלישית" לקנות כמה תקליטים. כמתנת יום הולדת למישהו שאוהב תקליטי ויניל. הרבה זמן לא הייתי כאן. הסיבות ידועות, אבל לא על אופני צריכת המוזיקה העכשוויים רציתי להעיר.
בשנים האחרונות כשאני נקלע בתל אביב למקומות שלא הייתי בהם זמן רב יחסית אני נוסטלגי. איך שירכתי רגליי כאן כשהייתי בן עשרים וחמש, ופה, פה איך הייתי בודד, ופה הרי התהלכתי עם זה או זו, ושם חשתי כך או כך. והרי כל אלה היו חיים אחרים!
אבל אני לא גר בחו"ל ואפילו לא בירושלים! אני גר בתל אביב, אמנם בביצרון, אמנם עם משפחה, אמנם עם הבטחות מזה עשור לפתיחת גשר יהודית. אז מדוע האינטנסיביות הנוסטלגית? הרי לא הרחקתי כל כך.
ואז אני מבין. אכן הרחקתי מהמקומות האלה בהם התהלכתי בשנות העשרים והשלושים. הם אכן כבר מקומות כמעט לא מציאותיים בעיניי. חייתי אכן בארץ אחרת.
הרי זה כמה שנים שאני לא חי ממש פה בתל אביב. אני חי – בטלפון. היגרתי אל הטלפון. הטלפון החכם. "החכם"!

קצר על קריאת רומן

רומן הוא מקום לגור בו. אתה פורק את המזוודות, את הבגדים במדפים, את כלי הרחצה באמבטיה, מסיר את כיסויי המיטה ומנסה אותה, מתיישב על הכיסא ובודק גם אותו. טוב – כאן אשהה כמה ימים. ואם הרומן טוב – אבלה בנעימים.

שתי האמנויות שמשפיעות עלי באופן החזק ביותר – כך מתבהר לבסוף בצלילות יחסית בגיל העמידה – הן הרוק (אני לא מדקדק בהבדלים בין פופ לרוק: העיקר שהשירה אינה פורמלית ו"יפה", שיש גיטרות ותופים – רוק פסנתרים אני פחות אוהב – שהמילים מעבירות רגש אמיתי עז ושהלחן חזק) והרומן (אין צורך לומר שהרומן רחוק מהשירה כמטחווי קשת; אבל גם מהסיפור הקצר הוא רחוק, כמטחווי אבן מושלכת ביד).

אלא שיתרון הרומן על שיר הרוק הוא שברומן אפשר לגור לזמן מה. הוא מקום מקלט, ולו בגלל משכו (יש עוד סיבות).

בקצרה על קטע מ"בטרם" של גנסין

הקטע הזה ב"בטרם" של גנסין תמיד הרעיש אותי. אולי בגלל שאני קורא כעת רומן הולנדי יוצא דופן מ-1947, "שעות הערב", רומן של סופר שהוא, לדעתי, מין גנסין של ההולנדים (אכתוב עליו בהמשך; ראה אור כעת ב"עם עובד"), נזכרתי בקטע הזה.
הקטע הזה מרעיש אותי כי:
א. הוא מעז לבטא תשוקה ילדותית, לא מתוחכמת, נואשת, קורעת לב. לפעמים גדולתם של סופרים נבחנת בעוז שלהם לדבר על הבסיסי ביותר, הילדותי ביותר. הרגש הדתי הוא תשוקה עזה, לא מנוחמת, כמה אכזריות יש בקבלת תפיסת העולם החילונית (ואף על פי כן אני – וגנסין – נאלץ לקבלה; אבל באי חדווה). זה השלב הראשון בטקסט. על גביו נבנים מבנים יותר מורכבים, והם:
ב. כי הוא כורך בין התשוקה להאמין באלוהים, אבינו שבשמיים, לבין התשוקה מכמירת לב לחסות בצל האב, האבא בשר ודם.
ג. כי הוא מבטא רעיון – לא מובן מאליו – לפיו התשוקה להאמין באלוהים, בכך שיש בעל בית לעולם, יש סדר ויש תכלית ויש היגיון, הינה תשוקה גדולה כל כך שהגיבור מוכן גם לקבל אלוהים שאינו טוב, ובלבד שיהיה אלוהים.

"אוריאל הביט פתאום אל סביבו וקם באיזו חרדה שביאוּש. מה־זה היה לו? פתאום הכּתה גלים בלבו איזו תשוקה נמרצה ומשוּנה במאוד, והוא החליט לגשת מיד אל אבא, אל אבא זה גופו, המטייל לו פה בנחת, ולשאול אותו תחנונים – לשאול אותו תחנונים רותחים והוֹמים:

– אבּא! הלא אמת הדבר, שיש אלוהים בשמים, אַה? פשוט – אלוהים גדולים וטובים… או אפילו שאינם טובים – אמת, אַה?"