ארכיון קטגוריה: עובר ושב

כמה הערות קצרות על ספרים, סדרה ועל המצב

  1. בכלי התקשורת התפרסמו בשבוע האחרון שני סיפורים על אזרחים שהתגייסו לעצירת עוולות. הסיפור האחד הוא על אותם אזרחים שנחלצו להגנתו של כלב שעבר התעללות מתועדת בפייסבוק. הם פרצו לביתו של המתעלל וחילצו את הכלב. בו בזמן, מאות אנשים צבאו על ביתו של המתעלל בבית ים והוא חולץ משם על ידי כוחות המשטרה. סיפור אחר, שזכה לפחות תהודה אך הכתבה עליו שודרה בערוץ 12, סיפר על אזרחים שהתארגנו להפיל בפח פדופיל ותפסו אותו בשעת מעשה. הכתבה שודרה ללא הערה על הנושא.

הסיפורים הללו נראים לי מסוכנים, מפחידים. לא צריך להכביר מילים על חומרת העוולות שבגינן האזרחים התארגנו לעשיית המעשים. אבל במדינה מתוקנת למניעת פשעים כאלה יש כתובת והיא המשטרה. גם משטרה גרועה עדיפה בעיניי על ההמון. המון הוא דבר מה מסוכן מאד. היום הוא נרתם לדבר מה חיובי ומחר לדבר מה שלילי. היום הוא נרתם לדבר מה חיובי ומחר גם כן לדבר מה חיובי אבל בלי שיש לו את הידע המספק, את פרוטוקול הפעולה הברור, את האחריות (המגובה ביכולת להטיל עליו סנקציות אם מעל בה) – כך שפעולתו הופכת לדבר מה שלילי.

ומה אם המשטרה לא הייתה מחלצת את המתעלל? ומה אם המתעלל הוא לוקה בנפשו? ומה אם הוא לא לוקה בנפשו אבל היה מתפתח לינץ' במתעלל? האם כולנו מסכימים שהעונש על התעללות בבעלי חיים הוא מוות?

לקיחת החוק לידיים על ידי האזרחים, על ידי ההמונים, על ידי העדר, היא מסוכנת מאד. התופעה הזו קשורה, כנראה, לאזלת יד ולאטיות שמגלה המשטרה בחלק מהמקרים. היא קשורה גם, כמעט בטוח, לתרומתן הרעה של הרשתות החברתיות לעשיית משפט נחרצת, גורפת, מתלהמת, ללא בירור מקצועי של טיב מעשי הפשע או העוול או אף הסתם חריגה מהנורמה המקובלים.

ולקיחת החוק לידיים הזו אינה בלתי קשורה להפקרות שמפגין חלק מהציבור החרדי ביחס להנחיות הקורונה.

לעניות דעתי, רק אנשים עם דיעה מאד לא מציאותית על טובו הבסיסי של המין האנושי יכולים לחשוב שאנרכיה היא דבר מה טוב. מוסדות שהקימה האנושות בדי עמל, כוחות שיטור ומשפט מקצועיים ונושאים באחריות, ואפילו הם קלוקלים, עדיפים עשרות מונים על כאוס, על התלהמות, על עדריות, על אנרכיה.

2. אני מאמין גדול ב"ישראליות". ודוק: "מאמין", כי דרושה אכן "קפיצת אמונה" לכך בחודשים האחרונים.

בדם, ביזע ובדמעות אין ספור יצרה הציונות חברה עצמאית, ריבונית, משגשגת, אחראית לעצמה ודואגת לעצמה, ולה תרבות משלה ושפה חיה ובועטת משלה – מקום בעולם.

השבר בריבונות, שמתגלם בסירוב של חלק מהחברה החרדית להישמע להוראות הממשלה הישראלית הנבחרת, הוא חמור מאד, מסוכן מאד. הממלכתיות הישראלית חייבת להיות מסוגלת לאכוף את הוראותיה. והחברה החרדית חייבת להישמע להן. אני מקווה שהדברים יובהרו לה במידה ותחזור "תוכנית הרמזור", כפי שראוי שיקרה, בשבועות שאחרי החגים. אין מקום לפשרות בעניין הזה. מי שזילזל בהנחיות – שיתכבד בבקשה לשבת בביתו או בחוצות עריו "האדומות". הריבונות הישראלית – משאת הנפש של דורות – חייבת להוכיח את קיומה.

ואחרי שכל זה ייגמר, אני מקווה שהישראליות תשקם את פצעיה, ישראליות כזו שיש בה מקום לכל הגוונים, החרדי, החילוני, הציוני דתי, ובהחלט אף הערבי-ישראלי. ובכל זאת היא גם "ישראליות" אחת החופפת על כולם.

3. קראתי לאחרונה בשנית את "הדבר" של אלבר קאמי (כמו רבים). יש לו מעלות, יש לו חסרונות וכו'. אבל דבר מה מרכזי ולא בדיוק ספרותי-אסתטי הופך את הקריאה לחזקה. זו התחושה שלמחבר פשוט אכפת. אכפת מבני האדם. היחס הזה של המספר לדמויותיו, לדמויותיו כנציגי האנושות, "לא נספר" בתיאוריות האסתטיות השונות המתמקדות ב"צורה". אבל כאן הוא מרכזי בחוויית הקריאה. המשפט שמופיע בעמוד האחרון של "הדבר" – "בני-האדם יש בהם יותר דברים הראויים להערצה מדברים הראויים לבוז" – יכול לשמש כמוטו שלו. בכל אופן, ההומניזם החם, המתוחכם עם זאת, של קאמי הוא סיבה מרכזית לקריאה ברומן.

4. "וידויה של מסכה" של יוקיו מישימה הוא הרומן הראשון שפרסם הסופר היפני המפורסם (ראה אור לאחרונה בהוצאת "אפרסמון"). הרומן יצא ב-1948 והינו מעין אוטוביוגרפיה של צעיר יפני שמספר על התוודעותו להומוסקסואליות שלו. זו יצירה חזקה, חלוצית כמובן, מתוחכמת. ואף על פי כן נטשתי אותה באמצע. אולי כי היא מתוחכמת מדי? אולי כי חלוציותה פחות משמעותית ב-2020? אולי כי היא לא חזקה מספיק? ואולי פשוט התעצלתי. טוב שהיצירה המשמעותית הזו רואה אור בשפתנו. היא תסתדר גם בלעדי.

5. אני צופה בסדרה הפינית של נטפליקס בשם "צלמוות". הסדרה מנסה לחקות את "הגשר" הדנית-שוודית. היא הרבה פחות טובה ("הגשר" מצדה לא הגיעה למותניה – לקרסוליה כן – של "דה קילינג" הדנית). היא נופלת בהרבה פרטים קטנים שהם אלה שמעניקים אמינות וכוח לסדרות מתח טובות. ובכל זאת אנחנו ממשיכים לצפות בה. כי זה שלג, וזה סקנדינביה, וזה לא אמריקה. וזה עושה את העבודה.

6. בזמנו קראתי את "את רצח רוג'ר אקרויד" של אגתה כריסטי שראה אור בתרגומים החדשים שמתפרסמים ב"עם עובד" ומאד התרשמתי ממנו. כיוון שקראתי קודם לכן את מסתו הידועה של המבקר האמריקאי הדגול, אדמונד וילסון, מסה שיוצאת נגד הסיפור הבלשי ושמה הוא "למי אכפת מי רצח את רוג'ר אקרויד?", סברתי שוילסון שגה ביחס לכריסטי. אבל וילסון כתב את מסתו בשנות הארבעים. "רצח רוג'ר אקרויד" ראה אור כעשרים שנה לפני כן. ייתכן שבזכרונו של וילסון ניצבו כדוגמאות לז'אנר יצירות מאוחרות יותר, כולל של כריסטי עצמה. נטלתי לידי בימים האחרונים את "מוות על הנילוס" שלה מ-1939. ואכן, איזו סכמטיות ודלות בפרוזה! ברור שאקרא עד הסוף וכו', כי אני זקוק לאסקפיזם וכו', אבל ההבדל בין היצירה הזו ליצירת ספרות "אמתית" זועק כאן לשמיים. כל צירופי המקרים, קיבוץ החשודים במקום אחד, הסטראוטיפים וכו'. המכניות של כל המנגנון הזה. וילסון לא טעה לגמרי, למרות שאופנתי לצלוב היום את ה"אליטיזם" שהפגין בדחיית הז'אנר הבלשי.

כמה מחשבות על ובעקבות "פני השטח – הפלסטינים: מבט מבפנים" של אוהד חמו

לקראת סוף הספר "פני השטח – הפלסטינים: מבט מבפנים" (ראה אור ב"כתר" לפני כחודש חודשיים) מתאר עיתונאי "חדשות 12" אוהד חמו את הנעשה ב"מעבר רחל", או "מחסום 300" בעגה הצבאית. במחסום זה מדי בוקר "אלפי בני אדם מצטופפים בדוחק לא אנושי בתוך שרוול צפוף תחום בסורגי ברזל". אלה פלסטינים שקמים באישון לילה על מנת לנסות ולזכות לעבוד בתוך ישראל. "האסוציאציה הראשונית היא עדר בקר. כולם מנסים להגיע אל פשפש זעיר […] חלק מן האנשים, לרוב צעירים יותר, מטפסים מעל לראשים שמסביב, נצמדים לסורגי השרוול ומנסים לעקוף את הדבוקה האנושית שלמטה".

המראה מזעזע. "ברגעים האלה", מוסיף חמו, "קשה להסתתר מאחורי חזות העיתונאי המרוחק, האובייקטיבי והמנותק רגשית […] אני נחרד ממה שאני רואה. מתקומם על האופן שבו המדינה שלי נוהגת באנשים האלה שלא חטאו בשום דבר פרט לעובדה שהם נולדו בצד הלא נכון של הגדר". "'אתם היהודים מתייחסים אלינו כמו חיות', הוא משפט ששמעתי אין ספור פעמים במעברים האלה", מוסיף חמו.

למרבה השמחה, גם בזכות שורת כתבות של חמו עצמו בנושא התנאים במעברים, הדברים השתנו לפני כשנה. "בשנת 2019 נפתחו מחדש שני הסמנים הקיצוניים ביותר של מחסומי עוטף ירושלים – מעבר 300 ומעבר קלנדיה. הצפיפות האיומה והתנאים התת אנושיים התחלפו במעברים מכובדים יותר שמשיבים את צלם האנוש לעוברים בהם" (כל הציטוטים מעמ' 256-259).

בשבילי זה הרגע המרכזי בספר. לא משנה אם אתה ימני או שמאלני, המידע הרב שמעניק ברהיטות חמו בספרו – שאגב, שומר על ניטראליות ואינו מביע את עמדותיו הפוליטיות בספר הזה – מאפשר לנו, הישראלים, כלומר הצד החזק בעליל בסכסוך העקוב מדם עם הפלסטינים (והעובדה שאתה חזק אינה אומרת בהכרח שאינך צודק), לשאול את עצמנו היכן אנחנו גורמים סבל מיותר ליריבנו.

סבל שהינו גם לא הומני וגם, בפשטות, מטומטם, לעתים קרובות, בחזקו את השנאה נגדנו.

סבל מיותר הוא מעשה שבעזרתו איננו נלחמים טוב יותר באויבינו, אלא סתם ממררים את חייהם. וזה סבל שעל ידי העלאת המודעות לו ניתן להפסיקו. כפי שמדגים חמו הלכה למעשה.

*

הסכסוך הישראלי פלסטיני נוגע בכולנו באופן אישי. בחלקנו יותר. במקרה שלי, הקשר החזק ביותר הוא זה: דודתי האהובה, נעה אלון, נרצחה עם נכדתה, גל, בפיגוע התאבדות בגבעה הצרפתית ב-2002 ב"אינתיפאדה השנייה", פיגוע שבו נרצחו שבעה בני אדם.

מיקומי הפוליטי הוא מעט שמאלה למרכז.

אבל אחזור ואומר: לא משנה מאיזה צד אתה של המפה הפוליטית ומה מידת החשיפה האישית שלך לסכסוך, ספרו של חמו מאפשר לנו לבחון באלה מקרים אנחנו ונציגינו מסבים סבל, פיזי ונפשי, מיותר לצד השני. מיותר וכאמור, לעתים, פשוט מטומטם, בכך שאנחנו יורים לעצמנו ברגל.

במסגרת דרך החשיבה הזו, איני מבין עד הסוף מה הם שיקוליה של ישראל כשאינה מעודדת את פיתוחה הכלכלי של רצועת עזה. פיתוח כלכלי כזה (כולל נמל ושדה תעופה, פתיחת המעברים וכו') נראה לי אינטרס ישראלי עליון (מעבר לאחריות המוסרית, שגם בה אין לזלזל). עזתים שחיים בתנאים מעט יותר נסבלים פירושם עזתים פחות חמאסיים. איני מבין מה מלבד שיקולי נקמנות ושלומיאליות מדינית גורמים לנו להתמהמה בסיוע הזה לפיתוח עזה. מה האינטרס שלנו שבעזה יהיו 52 אחוז מובטלים (כפי שמתואר כאן בספר), למשל? מה האינטרס שלנו שלא יהיה שסתום יציאה וכניסה מעזה (כמובן, בכפוף להגבלות ביטחוניות חמורות) שישקיט קצת את סיר הלחץ שהקיטור שלו מופנה תדיר אלינו? מדוע 2.1 מיליון בני אדם צריכים לחיות עם 4 שעות חשמל ביממה? שוב אדגיש: שיקולי הביטחון של אזרחי ישראל הם בעיניי ראשונים במעלה. אבל ילמדונו רבותינו: מה בפיתוח כלכלי של הרצועה יפגום בביטחון הישראלי? אשמח לתשובה על כך. איני טוען שאני יודע בדיוק מה המצב ומה הם השיקולים (גם אחרי הקריאה בספר).

כך אומר לחמו פועל עזתי: "תנו לנו לחיות. פתחו את השערים. אפשרו להמוני בית עזה להיכנס לישראל, באישור כמובן. תנו לנו להתפרנס ולהרוויח כסף, לבנות ולהיבנות. תשקיעו כסף בינלאומי בשיקום עזה, הסגר מזין את הקיצוניים. את חמאס. ברגע שיש לך מה להפסיד אתה מתנגד למלחמות. אתם תראו איך חמאס תיפול כשעזה תשגשג. תראו את אחינו בגדה. כבר עשור וחצי שהם בשקט. ניסיתם מלחמות, הפצצתם, הרגתם, הרגנו לכם – זה לא עבד. אולי הגיע הזמן לנסות משהו אחר?!" (עמ' 55).

בשביל תושבי שדרות כדאי להקשיב לפועל העזתי הזה.

*

ערכו הרב של הספר טמון במידע הנרחב שיש בו, המוגש כאמור ברהיטות, והינו פרי עשרים שנות עיתונות – לא בתזות כאלו או אחרות. אבל אם יש תזה עיקרית לספר הריהי זו: הפלסטינים, לפחות בגדה, לפי חמו, עייפו ממלחמות. ממלחמות – ואף מחלום המדינה הפלסטינית. בחלק גדול מהם מפעם רצון להיות, בקונסטלציה זו או אחרת, חלק מישות מדינית אחת שתכוּנן ממערב לירדן ביחד עם ישראל. הם מבינים שלא יוכלו להביס את ישראל אך גם אינם חפצים במדינה עצמאית (בין היתר, בגלל האכזבה מהרשות הפלסטינית). "'ניתוח ההפרדה כשל', הם אומרים. האלטרנטיבה עבורם ברורה – מחיקה של הקו הירוק, זה המקודש לישראלים ואשר מגדיר את הזהות הפוליטית אצלנו, אך חשיבותו מתגמדת בצד השני. מבחינתם מדובר במחיקה של הגבולות בין ישראל לשטחים וחיים משותפים בין היהודים לערבים. אלא שבניגוד לתקופה ההיא של שנות השמונים, הציפייה היא לשוויון זכויות ואזרחות משותפת במדינה הזו" (עמ' 19).

התביעה הזו ל"זכות השיבה" ל-1987, כמו שמנסח זאת חמו, כלומר ללפני פרוץ האינתיפאדה הראשונה כשהפלסטינים מיהודה, שומרון ועזה היו חזון נפרץ בתחומי ישראל, מחדדת, בעיניי, כמי שמאמין עדיין בפתרון שתי המדינות ובהיותו פתרון הוגן וציוני, את דחיפותו ונכונותו.

בכל אופן, ספרו של חמו, בהציגו את התזה הזו, מצטרף כך לגל של התבטאויות בישראל מהשנים האחרונות הטוענות לקלישותו של יישום פיתרון שתי המדינות.

*

הרבה מידע בנושאים חשובים מספק חמו. למשל, על השנאה בין הרשות הפלסטינית לחמאס. איש חמאס אף אומר לחמו: "תן לי מאה שנה בכלא הישראלי ואף לא יום אחד בכלא של הרשות" (עמ' 61). בנוסף, חמו מתאר התפתחויות אידאולוגיות בחמאס ואף בג'יהאד האיסלמי, ארגון קטן יחסית אבל לא זניח בהשפעתו (חמאס היום יותר לאומית-טריטוריאלית מדתית, לפי חמו, אם להביא דוגמה לאחד לניתוחיו). התיאור של חמו את התנועות האיסלמיות כולל התבטאויות מדהימות של אנשי חמאס מפוכחים (מהגדה, עם זאת!) כמו זו: "הסכסוך הישראלי פלסטיני הוא המאבק הכי מורכב ומסובך בעולם, כזה שלא ישווה לשום סכסוך אחר וככזה גם אינו פתיר בשום צורה. לא מדובר במאבק בינינו לבין אויב קולוניאליסט שנמשך לכאן בעקבות כסף. גם המתנחלים היהודים אינם קולוניאליסטים במובן הקלאסי של המילה – כמו הצרפתים באלג'יר למשל. מדובר בשני עמים חדורי אמונה דתית ואידיאולוגיה לאומית שנאבקים על שלהם: אני נלחם על אלאקצא שלי ואתה נלחם על הר הבית שלך" (עמ' 85). חמו מציין, עם זאת, שלמיטב הבנתו, למרות קולות מפתיעים שהוא שומע (לרוב כאלה שאינם מוכנים להזדהות בשמם בפומבי), חמאס לעולם לא תוכל להכיר במדינת ישראל: "בניגוד לתנועת הפת"ח ששאבה את האידיאולוגיה שלה ממקורות לאומיים ומטקסטים ארציים בני שינוי, הציווי החמאסי הוא דתי וקוראני ולפיכך נצחי, ולהבנתי, לפחות, לא יכול להשתנות מהותית לעולם" (עמ' 87). דא עקא, שבפרק אחר מתאר חמו את שקיעתה של אותה פת"ח בהווה הפלסטיני. חמו עוסק במעמדם המיוחד של האסירים הביטחוניים הפלסטינים ובעובדה המעניינת שבכלא הם לומדים להכיר טוב את החברה הישראלית, היכרות שמביאה את חלקם הן לשאוף לחקות את ישראל בתחומים רבים והן להבין שהסיכוי שלהם לנצחה אפסי. פרק שלם מוקדש לפליטים ומדגים את אותו צד של הסרבנות הפלסטינית הרת האסון לוויתורים ולהתגמשות מכל סוג. לדוגמה: מלבד העיסוק החברתי הנמרץ של הפליטים בכפריהם המקוריים של אבות אבותיהם (במעין אגודות של כפרי המקור), הפליטים הפלסטינים הם הפליטים היחידים בעולם שמוגדרים ככאלה גם כשהם כבר בני ריבעים וחמישים לאבותיהם, הפליטים המקוריים.

בפרק המוקדש למשת"פים קשה שלא להיגעל מהעובדה שהפכנו חברה אחרת לחברה שבה אנשים חשים מנוטרים יומם ולילה (סטייל "1984") ויודעים שכל מילה שיוצאת להם מהפה יכולה להיות מועברת על ידי בוגד אינטימי לאויביהם. חמו ממחיש איך התופעה הזו מרסקת מוסרית חברה שלמה. כך אומר לו איש שב"כ שהתמחה בהפעלת משת"פים: "תשמע, לצד דברים טובים שהבאנו לחברה הפלסטינית גם השחתנו אותה. לצד הכיבוד נולד מנגנון שלם של טובות הנאה, וזו לא תפיסה פוליטית – זו עובדה. נולדה שם תרבות של גטו, עם שחיתות וטובות הנאה. חברה בריאה היא חברה עצמאית והם לא בריאים. בסוף צריך לזכור שבצד השני יש בני אדם כמונו, ורובם רק רוצים לחיות" (עמ' 252). ואיש השב"כ מוסיף: "כשמישהו אומר לי שבתו חולת סרטן ואני עושה על זה מניפולציה – זה כואב לי. בסופו של דבר גם אני מרגיש שיש לי יותר מדי כוח בידיים, כוח לא טוב. מה שמפריע באמת זו העובדה שאתה לוקח בן אדם, מערבב אותו עד כדי כך שהוא הופך להיות שקוף ממש בשבילך" (עמ' 252).

אבל מה האלטרנטיבה? אני שואל את עצמי. בניגוד למקרים של עוול מיותר בעליל, התנהגות לא מוסרית בעליל, שגם פוגעת בנו כבבומרנג, בחלקם נגעתי לעיל, הרי כאן מדובר בפעילות מגעילה שמצילה חיי ישראלים, חד וחלק. איני יודע לענות על כך. מה שבטוח פסול מכל וכל הינה ההפקרה שמפקירה, לעתים, ישראל את מי ששיתפו איתה פעולה (ושחמו מביא לה דוגמאות). הפקרה זו היא גם טמטום, כמובן, לא רק מעשה לא מוסרי. הצמד הזה, לעתים קרובות, הולך יחד: מעשה מגונה מוסרית ומטומטם פרקטית.

חמו מקדיש פרק לפיגועי ההתאבדות. נדמה שהתופעה המזוויעה הזו, הלא אנושית, חתמה כמעט לעד את דימויה של החברה הפלסטינית בעיני החברה הישראלית ואף בעיני חלק מהקהילה הבינלאומית. "זו הייתה טעות", מודה אף איש חמאס: "פיגועי ההתאבדות היו שגיאה מרה. בפיגועים האלה, ובמיוחד בתוך ישראל, איבדנו את תמיכת העולם ואת הכיוון שלנו" (עמ' 153). ההתבטאות הזו אולי לא מייצגת את המיינסטרים בחמאס, מציין חמו, אבל יש לשים לב שמ-2005 פסקו כמעט פיגועי ההתאבדות שיצאו ביוזמתה של חמאס. הם כמעט נפסקו, כמובן, גם בגלל השיפור הדרמטי ביכולות הסיכול של צה"ל והשב"כ, גם בגלל גדר ההפרדה וגם בגלל פעילות סיכולית של הרשות הפלסטינית (עמ' 154). אבל, בנוסף על כך, "רבים השתכנעו כי השימוש בפיגועי התאבדות, בעיקר בתוך הקו הירוק, היה אכן טעות" (שם).

*

הפלסטינים הם חברה מובסת. הקרע בין החמאס לרשות, בין עזה לגדה; הניצחון הישראלי ב"אינתיפאדה השנייה" (שגיאתם הגדולה של הפלסטינים; שנייה, אולי, רק לאי קבלת הצעת החלוקה ב-1947); ירידתם מסדר היום הבינלאומי (הרבה הרבה לפני הקורונה, כמובן); השלכות פיגועי ה-11 בספטמבר והטרור האיסלאמיסטי באירופה על עניינם; האכזבות המרות מ"האביב הערבי" ומלחמת האזרחים בסוריה שגימדו את המאבק הפלסטיני ואף הטילו עליו צל בעיני העולם; האכזבה מהרשות הפלסטינית ועוד.

אבל דווקא עם חברה מובסת ראוי להתנהג בכבוד (ולא לדחוק אותה אל הקיר) וכדאי לנסות לנצל את ההזדמנויות המדיניות מולה. כי יש לנו מה להפסיד: ההפסד הוא המשך הדהרה לעבר מדינה אחת שתהיה אחת משתיים: או מדינת אפרטהייד או מדינה לא יהודית.

באופן מצומצם וממוקד יותר: יש לשים לב ששיתוף הפעולה הביטחוני שמציע אבו מאזן בעשור וחצי האחרונים – אבו מאזן שהתנגד גם לאינתיפאדה השנייה, כפי שנטען כמה פעמים בספר! – הוא בעל ערך רב בהצלחת חיי ישראלים רבים. אין לקחת את שיתוף הפעולה הזה כמובן מאליו ויש לדאוג שהוא יימשך.

הערה קצרה על "חיי השקר של המבוגרים" של פרנטה

אני מניח שאכתוב עליו ביתר הרחבה בהזדמנות אחרת, אבל קראתי את "חיי השקר של המבוגרים", החדש של אלנה פרנטה (במקור: 2018, בתרגום: אלון אלטרס) – ונהניתי ממנו.
נכון. חלק מהעלילה מונע בצורה מאולצת: העובדה שהוריה של הנערה הגיבורה מאפשרים לה בחירות רבה להתוודע לדודה שלה ששונאת את אחיה, אביה של הנערה, וכך לקדם, למרבה הנוחות, את העלילה; נכון, הדיכוטומיה בין העניים והלא משכילים (וכאן גם: הדתיים) מתחתית נפולי לבין המשכילים שחילצו את עצמם או מנפולי או למצער מתחתיתה (תרתי משמע) מעט סכמטית, לא רק חוזרת על עצמה (אחרי סדרת "החברה הגאונה"); נכון, יש דבר מה מעט נגוע, מעט מורעל, ביחס הבסיסי של הסופרת לגברים, בעיקר גברים אלגנטיים ומשכילים ושרמנטיים, שנאה רוחשת שפוגמת באיזושהי אובייקטיביות שאנחנו מחפשים ביצירות ספרות גדולות (ואני מניח שדוגמאות גבריות מקבילות יש למכביר) – אפילו הדמות הגברית האהודה ביותר ברומן מתגלה בפגימותה הגברית הבסיסית.
הכל נכון. ועם זאת, השטף הנרטיבי של הסופרת הזו הוא יוצא דופן מאד. האינטליגנציה שלה סוערת וקודחת. המטפורות שלה פראיות.
יש, ככלל, תחושה של כוח גולמי אדיר שמחפש לו כל הזמן את המילים המתאימות, ולעתים כביכול מוצא את עצמו עילג מרוב סער ופרץ ודחף להתקדם (למשל, בבחירת מטפורות כביכול מגושמות; למשל, בשימוש בקיצורים של שפת הדיבור, כגון: "אני יודעת, הוא רצה את הזה, את ההוא").
השטף הנרטיבי הזה, שעוצמתו אינה פוגמת באינטליגנציה הרושפת שלו, גורם לך לרצות לחזור לספר בהפסקות הקריאה ההכרחיות. הוא גורם לך לשכוח את העולם שסביבך בשעת הקריאה (וכולנו רוצים בזה מעט עכשיו).
בקיצור, הספר מומלץ.
קראתי ששה מתוך שמונת הרומנים של פרנטה. אף אחד מהם לא נראה לי "יצירת מופת", למעט אולי "ימי נטישה" (וכמובן, חלקים ורגעים מסוימים בסדרה בת ארבעת הכרכים). אבל היא סופרת גדולה ואחת הסופרים הבולטים בזמננו ללא ספק.

הערה קצרה על "מנאייכּ"

כיוון שאנחנו בסגר – וגם בלי קשר – אני ממליץ על הסדרה "מנייאכ" ששודרה לא מזמן ב"כאן 11" וזמינה לצפייה בטלוויזיה שלי (אני לא בטוח אם דרך "סלקום טי וי" או באופן אחר; אני קצת קשה תפיסה בדברים האלה).
השבחים שהרעיפו על הסדרה, שעוסקת בחוקר במח"ש (שלום אסייג) שחוקר מקרה פשיעה חמורה בתוך המשטרה, מוצדקים.
אני לקראת סיום הסדרה, ומה שבעיניי הופך אותה לטובה מאד הוא, ראשית, הקצב שלה. הסדרה נעה קדימה כל הזמן, ללא "פילרים" (זה המונח?!) מיותרים. אבל התנועה העקבית קדימה אינה ראוותנית, אינה תזזיתית, אינה דימוי של תנועה – אלא תנועה אמיתית.
הנקודה השנייה היא משחקו של שלום אסייג. הדמות שלו אפרורית, אטית וכו'. אבל זו לא אפרוריות, אם אפשר להתבטא כך, צבעונית וראוותנית, לא אטיות מנייריסטית. דוגמה לכך היא האופן הפתאומי שבו הוא לעתים "מתחמם" וכועס. ואו אז חוזר למנומנמותו. ברגעי ההתפרצות הללו יש "שבירה" של האפרוריות, האטיות, המלנכוליה. הם גם מזריקים חיים בדמות וגם מונעים ממנה להפוך למנייריסטית.
הסתייגות אחת: איני יודע מה יהיה בסוף הסדרה. אני מאד לא אוהב סדרות שבהן מסתבר ש"כולם מושחתים". קודם כל, כי במציאות לא כולם מושחתים. שנית, כי זה מסר ואידאולוגיה שמצדיקים עוד שחיתות.
בינתיים, המוסריות הקשיחה של דמותו של אסייג, גם היא, הופכת את הסדרה למצוינת. אמנם הוא אי של יושר בים של שחיתות (ויש להבחין בין סוגי שחיתויות כמובן: בין רצח לבין ניסיון הפללה של מועמד למפכ"ל בהטרדה מינית וכו'), אבל הוא "אי" כמו גרינלנד, כי הוא מצטיין ביושרו וכי הוא במרכז הסדרה.
והסתייגות קטנה נוספת: במקרה שהסדרה חורגת מהאפרוריות שלה אל מחוזות "אמריקאיים" כמו-טרנטינואים, של אלימות פלסטית וביזארית בסדיזם שלה, כמו בפרק שבו אחת הדמויות נרצחת וניתנת כמאכל לתרנגולי הודו (עם תקריב לאצבע כרותה), היא גם חורגת מה"אלמנט" שלה בעיניי וגם מהישראליות שלה. ובכל מקרה היא חורגת מטעמי האישי.

שנה טובה!

שנה טובה לכל קוראי הבלוג, שנת בריאות ושלווה ובשורות טובות!

אריק

הערה קצרה על הכרך השני בסדרת פטריק מלרוז

כיוון שכתבתי על רתיעתי מהכרך הראשון בסדרת פטריק מלרוז של הסופר הבריטי, אדוארד סנט אובין ("אין דבר" שם הכרך), אעדכן שבינתיים קראתי גם את השני ("חדשות רעות"; השניים ראו אור לאחרונה בספריית "פועלים") ונהניתי למדי מהכתיבה הסאטירית החומצתית, העוסקת בחייו של הגיבור הצעיר המכור לסמים.
נכון, בסמים יש פאתוס, בניגוד להתמכרות לאוכל, מתנסח הגיבור ברגע אחד בספר, ומהפאתוס הזה בדיוק אני לא מתרשם. אבל גם הגיבור והסופר שותפים במידה מסוימת לעמדה זו! כך שהכל בסדר.
הקשר למרטין איימיס וג'וזף הלר ברור לכאורה. ותהיתי, מניין בעצם צמח הז'אנר הזה של הסאטירה החומצית הקודרת?
אני מניח שמהספרות האנגלית (אם כי "קנדיד" של וולטר גם עולה על הדעת). אבל מהי שושלת היוחסין הספרותית המדויקת? נשארתי בצריך עיון.
שבת שלום!

הערה קצרה על "הקץ של קץ העולם" של פראנזן

כאדם מעט חרדתי (ו"מעט" בלשון המעטה), חומרי הקריאה שלי בחודשיים האחרונים אינם מתכון לשלוות נפש (קריאות חוזרות ב"זכרון דברים", "1984" ו"עולם חדש מופלא", כלומר אחדות מהיצירות המבדרות והמנחמות ביותר בתולדות הספרות; בכלל, חסרות לי בחיי, באופן קיומי אפילו הייתי אומר, יצירות קומיות, ספרותיות ואחרות; מה עם "ארץ נהדרת"?!).קובץ המסות, "הקץ של קץ העולם", של ג'ונתן פראנזן מצטרף למזון הלא בריא נפשית שהזנתי בו את עצמי לאחרונה. עם הפסימיזם שלו באשר לסוגיית האקלים.

למרבה המזל, הספר הזה די ביזיוני בסך הכל, כך שהוא לא ממש מפחיד או, ליתר דיוק, העירנות למוגבלותו מקהה את הפסימיזם שמשוקע בו.

קודם כל, למי שצפרות בשבילו זה פחות אין הרבה מה לקרוא. וגם המסות שאינן עוסקות בציפורים – לא עפות. אני חושב גם שיש בעיית תרגום לא זניחה בטקסט הזה.

יש לפראנזן כאן טענה מסוימת – שאינה מפותחת כאן מספיק – על כך שבגלל ההתמקדות בסוגיית האקלים, בעוד היא כבר אבודה לטעמו, אנחנו מזניחים סוגיות אחרות. למשל, את הציפורים (שנפגעות בעיקר מפרקטיקות אחרות של בני האדם, שאינן קשורות לבעיית האקלים).

הטענה הזו, בעיקרון, נכוחה. עלינו להיאבק בסכנות האקלים ובו זמנית לא לזנוח מאבקים אחרים ורפורמות אחרות (התוצאות הנוראות של השיטפון בתל אביב בקיץ האחרון "נפתרו" על ידי העירייה בהאשמת שינויי האקלים; זו דוגמה כיצד היתלות בבעייה גלובלית יכולה לרפות את הידיים לתיקונים מקומיים נצרכים, פשוטים יחסית).

הבעיה שלי עם הטענה כשהיא מושמעת מפי פראנזן היא ש: א. יש אצלו נימה פוסט-הומניסטית שמודאגת ממצב "הטבע" לא הרבה פחות ממצב האנושות. ב. התחושה שעולה אצלי כקורא שהטענה הזו מפי פראנזן נובעת מאיזה "ערך בידול" שהוא מחפש לעצמו: אני לא רק מודאג מבעיית האקלים, אני *שונה*: אני סבור שהיא אבודה וצריך לחשוב על מצוקות אחרות (ללא נתונים מספקים בקובץ הזה לטענה החמורה הזו על כך שהמאבק בסוגיית האקלים "אבוד").

אבל, בעיקר, הקובץ פשוט דל בשביל מיעוט הלא-צפרים שבינינו. במסת הפתיחה, מדבר פראנזן על הצורך של המסה לשאול מהסיפור את הרצף הנרטיבי. אך רק במסה האחרונה, תיאור מסע לאנטרטיקה, נשמתי לרגע לרווחה: סוף סוף סיפור.

"תראו ציפור!", קרא פראנזן – והגניב לידינו מבלי משים קובץ מסות שלם.

הערה, לא ביקורת, על "עלמה בפריחה" של טטיאנה טולסטיה

אני לקראת סיום חופשה מכתיבת ביקורות ב"ידיעות אחרונות". כך שבשבועות האחרונים יכולתי לקרוא להנאתי סתם.

באותם שבועות (ועוד לפניהם) אני גם סובל מבעייה מסוימת בראייה (שנבעה מאירוע של "ארוזיה חוזרת בעין"). בעייה בראייה היא דבר מה מלחיץ לכולם, ואולי מעט יותר לקוראים אדוקים. בלי ספרים נצטרך להסתפק בעולם, לא תהיה חציצה בינינו לבין העולם, והעולם הוא הרי מקום שצריכה להיות לנו אפשרות חציצה ממנו (אם לעשות פרפרזה על מישל וולבק ב"פלטפורמה").

אני מקווה שהראייה בעין תחזור לתיקנה, אבל כעת היא גורמת לי להיות בררן אף יותר מהרגיל באשר לשאלה מה אני קורא. אתמול נטלתי לידי את "עלמה בפריחה" של טטיאנה טולסטיה, סופרת רוסית בת זמננו (ילידת 1951), שקובץ סיפוריה זה ראה אור לאחרונה ב"עם עובד". קראתי כ-60 עמודים, חמישה ששה סיפורים. איני חושב שאמשיך, למרות ההמלצות ששמעתי על הספר. כמו בכמה ספרים רוסיים של המחצית השנייה של המאה העשרים ותחילת המאה ה-21 שיצא לי לקרוא יש דבר מה מתאמץ נורא בכתיבה. איזו הפגנה של וירטואוזיות, איזו הפגנה של עליצות, "עליצות עמוקה". יש בסיפורים "משהו", אני לא אומר. אבל הם מזיעים וגם לא תמיד קולעים.

אני לא יודע מדוע זה כך (אם האבחנה שלי נכונה באופן מעט מכליל). אולי הנטל של המורשת הספרותית הרוסית הכבירה של המאה ה-19 כבד כל כך, הידיעה שאי אפשר להתחרות בכתיבה "הפשוטה", הגאונית, של טולסטוי, דוסטוייבסקי, צ'כוב וכו'. אולי תנאי החיים ברוסיה, המייאשים במידה רבה, השוליים במידה רבה, יוצרים איזו מלאכותיות מתפרצת וזועקת, "פרחונית", על מנת לפצות עליהם. איני יודע.

זו לא ביקורת ספרות. אני, כאמור, בחופשה. ובלי קשר, אני כותב כאן בבלוג, לעתים, התרשמויות שאינן ביקורות "רשמיות". אני לא תמיד תחת כובע "המבקר" הרשמי כאן.

בקריאה להנאתי, לא ב"תפקיד", אני אוחז בעמדה שהביעה דוריס לסינג בהקדמה מאוחרת ל"מחברת הזהב" שהובאה גם במהדורה העברית (וציטטתי אותה כמה פעמים בעבר): "יש רק דרך אחת לקרוא – לשוטט בספריות ובבתי-מסחר לספרים, לבחור ספרים המושכים אתכם, לקרוא רק את אלה, להשליכם כשהם משעממים, לדלג על החלקים המתנהלים בכבדות, ולעולם, לעולם לא לקרוא דבר משום שאתם חשים שחובה לקרוא אותו, או משום שהוא חלק של איזה זרם או תנועה"

הערה קצרה על זוועות מוסריות בספרות

לאחרונה קראתי (במקרה אחד) והתחלתי לקרוא (במקרה השני) שני רומנים שראו אור לאחרונה בתרגום לעברית ושבהם נתקלתי בסצנה של אונס של בן בידי אביו (במקרה אחד) ושל בת בידי אביה (בשני). כלומר, אונס וגילוי עריות.

(את שמות היצירות אכתוב רק בסוף, על מנת לא לעשות ספוילר למי שירצה לקרוא אותן ויוכל להימנע מההערה המכוכבת בסוף טקסט זה ובה השמות)

במקרה הראשון הסצנה מופיעה בראשית היצירה וגרמה לי, לעת עתה, לזנוח את המשך קריאתה. במקרה השני, הסצנה מופיעה באמצעה ושקלתי להפסיק בקריאה אבל מסיבות שונות (לא האחרונה שבהן היא שכבר קראתי מחצית מהספר, כלומר כבר הייתי "מושקע" בו) לא עשיתי זאת.

קראתי ביצירות להנאתי. כלומר, אולי אכתוב עליהן במסגרת תפקידי, אבל לעת עתה לא הוטלה עלי המשימה, כך שההחלטה להפסיק או כמעט להפסיק התקבלה על סמך אינסטינקט ועל סמך החירות שיש לנו בקריאה רגילה.

ואכן, מעטים הדברים ש"מכבים" אותי בקריאה כמו זוועות מוסריות שמבצעים גיבורים, בייחוד זוועות שנעשות לילדים. ככלל, אני לא מתעניין בספרות בפסיכופטים, בסדיסטים, ואף בפסיכוטים (להבדיל מנוירוטים, שבהם אני מתעניין מאד).

לא מדובר כאן באיזו עמדה מוסרית נעלה. אני, בפשטות, מאבד עניין ביצירה. היצירה מאבדת מקסמה בעיניי, נראית לי תפלה.

פעם חשבתי שהדבר נובע מסיבות אסתטיות: חשד בצד המלודרמטי של יצירות כאלה, בסחטנות הרגשית שלהן.

אך היום אני סבור שהרתיעה שלי לא רק שאינה נובעת בעיקרה מסיבות אסתטיות טהורות (ועם זאת הן קיימות; וגם, במחשבה שנייה, מהמילה "מוסריות" אין צורך להתיירא, אם לעשות פרפרזה על גיבור של ברנר) היא אף הפוכה, במידה מסוימת, לטעמים המוסריים שיכולים להיות לה.

יש צד אנוכי בקריאה. אני מחפש גיבורים שדומים לי על מנת ללמוד על עצמי דרכם, או להיות אמפטי כלפי עצמי באמצעותם. ואני, מלא פגמים כרימון אמנם, אבל, כמו רובנו המכריע, לא מבצע זוועות מוסריות.

 

 

  • הערה זו, כמובן, אינה ביקורת. בייחוד במקרה בו רק התחלתי את הקריאה. אבל לסקרנים אציין את שמות היצירות: "אמנות השמחה" של גוליארדה ספייאנצה ו"אין דבר" של אדוארד סנט אובין.

 

עוד הערה קצרה בעקבות הקריאה החוזרת ב"זכרון דברים"

בפוסט הקודם כתבתי על התחושה הלא-אנושית שעולה בקורא של "זכרון דברים", כאילו הנרטיב השופע והשוטף נכתב לא בידי אדם, אלא בידי כוח לא-אנושי. דבר מה שתורם לתחושת המורא והשגב שהטקסט הזה מפיל על קוראו.

לכך קשורה תכונה אחת של הרומן: ההרחבות הלא סדירות, והמפתיעות לעתים, שיש בו בנוגע לחיי דמויות מסוימות. חלק מההרחבות הללו מובנות, למשל על חיי הדוד לזאר, זאת משום שלזאר מבטא, במובן מסוים, את הפילוסופיה של הרומן עצמו. אך חלק מההרחבות נוגעות לדמויות משניות בחשיבותן.

אותן הרחבות לא סדירות מעלות על דעתו של הקורא מכונה, מכונת נרטיב, שתרה ללא מנוח אחר חומר הולם לייצור נרטיב שוטף ועז, וכשהיא נתקלת באחד כזה, היא "אוכלת" אותו, "טורפת" אותו ברעבתנות, על מנת להפיק ממנו נרטיב. למכונה הזו לא חשוב אופי החומר שנופל לידה, אלא רק היכולת להפיק ממנו את אותו שטף נרטיבי עז.

כך הופך ה"מספר" ב"זכרון דברים" למעין פקמן לא אנושי, שזז אנה ואנה, בתזזיתיות, על מנת לאתר לו את מזונו, וכשהוא מוצא לו טרף הולם, הוא טוחן אותו, מרסק אותו עד דק, עד גמירא, ואז פונה חסר מנוח לאיתור החומר הבא.

כך נוצרת אותה תחושה לא-אנושית שמעלה הרומן בקוראו, משל הוא מכונה עזה, מעין מסור שרשרת חד להבים שנע במהירות מסחררת לכל עבר, על מנת למצוא לו משהו לנסר, משהו "לאכול" ולפלוט אגב אורחא את הנרטיב בואכה ה"אכילה" הבאה.