ארכיון קטגוריה: עובר ושב

הערה קטנה על צרפת וארה"ב בסדרות ואצל וולבק

"הסוכנות" (Le Bureau) היא סדרת טלוויזיה צרפתית שהחלה להיות משודרת ב-2015 (בארץ היא משודרת מ-2021). זו סדרת מתח ופעולה דרמטית והיא עוסקת בסוכנות ביון צרפתית, ולפחות בשתי עונותיה הראשונות (בהן צפיתי) סוכנות הביון מתמקדת במזרח התיכון ובצפון אפריקה.

זו סדרה מעולה ממש, אחת הטובות שראיתי בשני העשורים האחרונים. גם בקווי העלילה הראשיים וגם בקווי עלילה מינוריים. ובעיניי' אחת הסיבות לכך שהיא מעולה היא שהיא לא מנסה להיות סדרה אמריקאית.

היחס של הצרפתים לתרבות האמריקאית טעון מאד. יש בו רגשי נחיתות לצד הערצה עיוורת. אחת מנקודות החולשה של "10 אחוז", הסדרה הצרפתית המהנה (אך הפחות טובה בהרבה מ"הסוכנות"), היא שהיא הושתתה על רגשי נחיתות מתפרצים. רגשי נחיתות של הקולנוע הצרפתי מול הטלוויזיה האמריקאית. סוכני הסדרה ההיא (הפעם "סוכנים" לא חשאיים, כי אם סוכני שחקנים) ייצגו את כוכבי הקולנוע הצרפתי, מדיום בשקיעה של תרבות בשקיעה.

ואפרופו מדיום: השידור בנטפליקס של הסדרה (שאף חדר לסדרה עצמה, בקנייתה של סוכנות השחקנים על ידי תאגיד אמריקאי, אם אני זוכר נכון, אולי אפילו נטפליקס עצמה הוזכרה?) הפך להיות בדיוק המסר הלא רצוני שלה על שקיעת התרבות הצרפתית. בקיצור, אי נוחות נלוותה לצפייה בסדרה "10 אחוז" (call my agent), אי נוחות בגלל רצון מתאמץ להציג בצורה מנופחת ומלאכותית את יוקרת צרפת האבודה.

ואילו "הסוכנות" לא מתאמצת. יש בה משהו שלא מנסה להיות משהו שהוא לא, משהו במידה הנכונה. חוש המידה מתבטא אפילו בחללי העבודה הצנועים מאד של "הסוכנות" הצרפתית. חללי עבודה כמעט מתריסים בקוטנם. כאן זה לא לאנגלי (מטה הסי.אי.איי)! כמו אומרת הסדרה. אנחנו קטנים יותר. אבל בהחלט יש לנו סטייל ותבונה וערמומיות.

וכמו ב"10 אחוז", כביכול לא יכלה הסדרה להשאיר את הלא מודע שלה, את הסב-טקסט שלה, מחוצה לה, ועלילה מרכזית בה נוגעת למתח בין צרפת לארה"ב. אבל כאן המודעות העצמית שנכנסה לסדרה עצמה דווקא תרמה לה, יצרה עמידה גאה ולא מתפתלת על ייחודה של צרפת. על משניותה ונחיתותה אל מול ארה"ב – אך בכל זאת ייחודה.

בכלל, נדמה לי שרק הכרה בכך שהתרבות הצרפתית בשקיעה ושהעניינים החשובים כבר ממזמן אינם נחתכים בפריז (אם כי כיום גם ארה"ב בשקיעה יחסית), מאפשרת לנציגי התרבות הזו, באורח דיאלקטי, לתפוס לעיתים את מקומם אפילו בראש.

ההכרה בנחיתות הצרפתית אל מול ארה"ב מרכזית לאורך כל יצירתו של וולבק, למשל. ודווקא הפיכחון הזה איפשר לו להציע יצירה שעקפה את כל האמריקאים בסיבוב, כמו שאומרים, או לפחות במפנה המאה (turn of the century).

בספר שכתבתי על וולבק (וצובר אבק מטאפורי במחשב שלי, בהיעדר מו"ל), ריכזתי כמה התייחסויות של וולבק ליריבות הזו בין צרפת וארה"ב. הנה הקטע הרלוונטי:

"הפגיעה הנרקיסיסטית הצרפתית והיריבות בין ארה"ב לצרפת נוכחות מאד ביצירתו של וולבק.

כמה דוגמאות:

בטקסט מ-1997 בשם "זמנים מתים":

"אנחנו חיים במדינה שאוכלוסייתה מתרוששת, ושהיא עתידה להתרושש עוד יותר, בעודה משוכנעת שכל הרעות החולות שלה מקורן בתחרות הכלכלית העולמית (רק משום שהיא עומדת להפסיד ב'תחרות הכלכלית העולמית)" (ב"להישאר בחיים", "בבל", מצרפתית: רמה איילון, עמ' 130).

ב"אויבי הציבור" (2008) חוזה וולבק את שקיעתה הכלכלית של צרפת, שתהפוך למוקד תיירות ותענוגות ולא לארץ יצרנית עם "תעשיית יצוא חזקה", עם תעשיית הייטק מפותחת. פריז לא "תהפוך למרכז למצוינות פיננסית". "האם פירושו של דבר שאני מ ק ב ל ב ה כ נ ע ה את חלוקת העבודה העולמית החדשה? ובכן, כן" (עמ' 112, "בבל", מצרפתית: רמה איילון).

"ניו יורק היא כיום מרכז העולם", כותב וולבק במסה "שמים ריקים" מ-1999 (בתוך "להישאר בחיים", עמ' 89).

ב"החלקיקים האלמנטריים" (1998) נכתב כך: "אין אף דוגמה לאופנה שמגיעה מארצות הברית ושאינה זוכה להצלחה במערב אירופה כעבור שנים אחדות; אף לא אחת" (עמ' 75; "בבל". מצרפתית: מיכל סבו).

פרוסט ותומס מאן, מעיר ברונו באותה יצירה, נשארו אירופאיים, ולכן פחות רלוונטיים בעולם שהפך אמריקאי (עמ' 196).

תיעוב כלפי מוסר העבודה הפרוטסטנטי ושנאת העישון האמריקנים מופיע ב"פלטפורמה" (2001) בעמ' 78. אודרי, גיבורה שלילית ברומן, חובבת סאדו ומי שאינה מסוגלת לאהוב, היא עורכת דין שמושפעת מהמשפט האמריקני:

"השפעת המשפט האמריקאי על התפתחות ההליכים המשפטיים בצרפת לא נתפסה בעיניה כרגרסיה, נהפוך הוא, היא ראתה בכך גורם שמקדם בצורה משמעותית את תחום הגנת האזרח וחירויות הפרט. היא היתה מסוגלת לפתח טיעונים ארוכים למדי בנושא הזה, היא חזרה מהתמחות בארצות-הברית" (עמ' 125; "בבל", מצרפתית: מיכל סבו).

ואילו המספר ב"פלטפורמה" סולד מהצדקנות של "המדריך לתרמילאי" ביחס לתיירות המין בתאילנד במילים "דפוקים הומניטריים פרוטסטנטיים" (עמ' 46).

האמריקניות היא לא רק מוסר עבודה פרוטסטנטי והתנגדות לעישון, לא רק פוריטניות כללית, אלא המקור של תפיסת עולם אינדיבידואליסטית ליברלית, שהיא שורש כל רע בעיני וולבק.

בהמשך "פלטפורמה" כותב וולבק כי בארצות הקתוליות (בניגוד, כפי שמשתמע, לארה"ב) יש עדיין דעה קדומה נגד כסף וליברליזם מובהק (עמ' 136).

חלק מקסמו של בן-עבס, הנשיא המוסלמי שנבחר לראשות הרפובליקה הצרפתית ב-2022, ב"כניעה" (2015), נובעת מהחזון שלו להשבת גדולתה של צרפת: "בנייתה של האימפריה הרומית המחודשת" (עמ' 186). וכן:

"בן-עבס מתכוון, כמו רישלייה, לעשות שירות ענקי לשפה הצרפתית. בצירוף ארצות ערב, האיזון הלשוני האירופי יופר לטובת צרפת. במוקדם או במאוחר, תתקבל ההחלטה של המועצה להעניק לצרפתית מעמד שווה-ערך לאנגלית, בתור שפת העבודה של המוסדות האירופיים" (עמ' 272; "בבל", מצרפתית: עמית רוטברד)".

הערה מעניינת של סוזן סונטאג

לא במפתיע, אחד הז'אנרים האהובים עלי הוא קריאה בספרים של מבקרי עבר דגולים. לצורך הכנת סמינר ב"בצלאל" אני חוזר לקובץ המאלף (ולעיתים מקומם) "Against Interpretation" של סוזן סונטאג (1966) ונתקל בהבחנתה מעוררת המחשבה הבאה:

"סופרים גדולים הם או בעלים או מאהבים. חלק מהסופרים מעניקים את התכונות הטובות המוצקות של הבעל: מהימנות, מובנות, נדיבות, הגינות. ישנו סוג אחר של סופרים בהם אנחנו מעריכים את הסגולות של המאהב, סגולות של טמפרמנט יותר מאשר של טוּב מוסרי.

באופן ידוע לשמצה, נשים סובלניות כלפי תכונות של מאהב – שינויי מצב רוח, אנוכיות, אי מהימנות, ברוטליות – שלעולם לא יסכינו עמן אצל הבעל, וזאת בתמורה לריגוש, להיבלעות ברגש עז.

באופן דומה, קוראים ישלימו עם אי מובנות, אובססיביות, אמיתות כאובות, שקרים, דקדוק לקוי – אם, כפיצוי, הסופר מאפשר להם לטעום רגשות נדירים ותחושות מסוכנות.

בחיים, כמו באמנות, שניהם נצרכים, בעלים ומאהבים. חבל מאד כשצריך לבחור".

וממשיכה סונטאג:

תומאס מאן הוא בעל שרצה להיות מאהב.

אנחנו אוהבים כל כך את קאמי, למרות שלא היה גאון, כי בעידן שבו כולם רוצים להיות מאהבים הוא היה בעל גא.

הערה על כמה שירים של צביקה פיק

שושנת פלאים" של טשרניחובסקי בלחנו של צביקה פיק היא אחד משיריו הגדולים.

הביצוע של יוני נמרי הוא, כמדומני, המקורי ואולי היפה ביותר (גם אם הביצוע של פיק יפה מאד!).

כדאי לשים לב שהן "שושנת פלאים" והן "נאסף תשרי" – תלכידים גדולים של מילים ולחן; למעשה, יצירות מופת של המוזיקה הישראלית – עוסקים שניהם בסוף חיי האהבה, או בתחושת סוף חיי האהבה (בגרסה גברית של תחושת הקץ הזו). ובמובן מסוים גם "אני אוהב אותך לאה" עוסק בזאת. מעניין שפיק הצעיר בחר דווקא בטקסטים כאלה להלחנה.

הגדולה של המילים העמומות והמעט גדומות של "נאסף תשרי" היא בעיסוק הזה בתאוות שנגדעו – בסוף הקיץ, ובהתקרב הסתיו… – וחלקן עודן עוממות וחמות אפילו מבעד לקבר ועורגות לירכיה הקרירות של אבישג… כאילו הגבר המת לא מוכן להיפרד משיא אונו וזוחל הרוס מקברו על מנת לגהור עוד פעם אחת על בת שבע מקצה גגו ולהביט בה רוחצת… האב מתנחם מעט שהבן ימשיך את תשוקותיו ויזרח בחטאיו…

ובמובן מסוים הדבש, הנחש והאישה – וסוף הקיץ (אמנם בשיר אחר של פיק פורחת דווקא בו אהבה) – הם הם הנושאים הראויים ביותר לשיר עליהם.

כי על מה עוד נשיר? על יפי הטבע?!

וכשיש לנו את הנחש והאישה אין צורך לשיר, הם הם השיר.

כל זה לא מתיישב עם שיר שנכתב לבן שנפל. ואכן השיר אף נכתב לפני המלחמה (1972), לפחות לפי ויקיפדיה.

הערה על תרופות פסיכיאטריות

לפני כשבוע, גדעון לב פרסם ב"הארץ" ראיון מעניין מאד עם ד"ר מרק הורוביץ מאנגליה, שבמחקר שערך – ומעורר הדים רבים ברחבי העולם – הוא ערער על התיאוריה המקובלת על הקשר בין סרוטונין לדיכאון ולפיכך ערער על תיאוריה מובילה בהסברת הדיכאון ובהצדקת נטילת תרופות מקובלות נגדו (פרוזק וציפרלקס, בין היתר).

לב מתמצת את מסקנות המחקר (שהינו, בעצם, מטה-אנליזה של מחקרים רבים אחרים) של ד"ר מרק הורוביץ:

"מגוון המחקרים לא העלה עדות להבדלים בין אנשים הסובלים מדיכאון ובין אנשים בריאים בשלל המדדים הקשורים לסרוטונין שנבדקו."

טענה נוספת וחשובה יותר העולה במאמר של לב – ולא ברור לי אם היא חלק ממחקרו הנוכחי המהדהד של הורוביץ או מסקנה שהורוביץ מסיק ממחקרים אחרים – היא זו:

"[הורוביץ:} ראשית, כ-80% מההשפעה של התרופות נובעים מאפקט הפלצבו. זה מה שמראים משהו כמו 500–600 מחקרים שנעשו על נוגדי דיכאון. בסולם של 52 נקודות, פלצבו מוריד את מדד הדיכאון בעשר נקודות בממוצע, ונוגדי דיכאון ב-12 נקודות. גם תומכים מושבעים של נוגדי דיכאון מודים שזה אפקט קטן".

הטענה הזו משמעותית יותר. כי גם אם מופרכת תזת הסרוטונין ביחס לאטיולוגיה של הדיכאון (הטענה הראשונה), הרי שייתכן והתרופות מועילות בדרך אחרת, שעוד תתגלה בעתיד. אבל הטענה השנייה מצמצמת מאד את יעילות התרופות ביחס לאנשים שנטלו פלצבו.

אך בהמשך הכתבה מודה הורוביץ, באופן שלא ברור לי עד הסוף כיצד הוא משתלב עם טענותיו האחרות, כי:

"התרופות בהחלט משפיעות, גם מעבר לפלצבו. 60% מהמטופלים מרגישים שהם מאולחשים (numbed) . עבור אדם במצוקה, הקהיה של הרגש מאפשרת רגיעה מסוימת, וזה יכול להפחית דיכאון".

אם הורוביץ מודה ביכולת שיש לתרופות הללו "לאלחש" הרי שייתכן שכאן טמונה חשיבותן של התרופות. הרי חלק ממאפייני הדיכאון, כפי שניתן להתרשם מהספרות ומהחיים, הינם היותם של הסובלים ממנו "נטולי עור", בעלי רגישות יתר. במצב כזה אלחוש הוא בהחלט סוג של נרמול! הבאה של הסובלים מדיכאון למצב תגובתי לעולם שמזכיר את מצבם של עמיתיהם הבריאים.

*

כפי שלב מדגיש בכתבתו, כל שינוי בנטילת תרופות, לקיחתן או הפסקתן, צריך להיעשות לא על סמך כתבה בעיתון (או פוסט בבלוג) כי אם בהתייעצות עם גורמי רפואה מוסמכים.

אבל אני רוצה להעיר הערה כללית על הסוגייה.

סוגיית התרופות הפסיכיאטריות היא סוגייה שמעוררת חרדה מטפיזית ולכן יש להניח שהדעות שמושמעות ביחס אליה מוטות לעיתים בגלל השלכותיה המטפיזיות.

ההשלכות המטפיזיות העיקריות הן, לטעמי, אלו:

א. האם יש בנו "נשמה", קרי חלק שאינו כפוף, או אינו כפוף ישירות, לתמורות חומריות, שהנו חלק נבדל מהגוף?

ב. האם יש לנו שליטה לכל הפחות על תודעתנו ופנימיותנו או שהרצון החופשי שלנו הוא אשליה?

לכאורה (ובעיניי רק לכאורה!) המהפכה הפרמקולוגית בפסיכיאטריה "הוכיחה" כי אנחנו גוף – ותו לא; וכי אנחנו בובה על חוט של החיווטים המוחיים שלנו – ותו לא.

ולפיכך חלק מההתנגדות שהיא מעוררת מקורה בסוגיות המטפיזיות האלו.

ראו למשל את ההתבטאויות של הורוביץ:

"יש פה טעות קטגורית, שמבלבלת בין המוח ובין התודעה (mind)".

"אם אתה חושב שהבעיה היא במוח, הגיוני מאוד לחפש דרך לאזן אותו. אבל זה מסיח אנשים ושולח אותם בכיוון הלא נכון".

אני מדגיש: מדובר בחוקר רציני. אני לא טוען חלילה שמחקרו לא תקף ואיני "מפריך" אותו. אין לי בכלל את הכלים לכך.

אני רק מצביע על כך שצריך לקחת בחשבון בדיון בנושאי התרופות את ההקשר המטפיזי ואת החרדות המטפיזיות שהן מעלות (יש גם הקשר וחרדה סוציולוגיים: פחד משלטונן של חברות התרופות. הורוביץ: "משהו דומה קרה לדעתי עם נוגדי דיכאון. ההשחתה של הרפואה האקדמית על ידי חברות התרופות").

וסביר שיש לחרדות הללו השפעה על העמדות שאנשים נוקטים ביחס לתרופות כאלה וייתכן שלעיתים יש לחרדות המטפיזיות השפעה אפילו על עמדות של אנשי מקצוע ומדענים בנושא.

*

ולמרות שאני נוטה לחשוב שניתן לבסס תפיסה חילונית של "נשמה", המבוססת על המודעות והמודעות-העצמית הייחודית לאנושות, ולמרות שאני נוטה לחשוב שיש לנו "רצון חופשי" בתחומים מהותיים – אני נזהר מאד מלהביע עמדה מתנגדת לתרופות הפסיכיאטריות, שבעליל מועילות לאנשים רבים מסביבנו. ואני חושב שניתן לשלב, עקרונית, בין הסברים מטריאליסטיים ליעילותן להסברים נפשיים וסביבתיים.

על פיצוץ האוכלוסין הישראלי

אני חייב התנצלות לג'ונתן פראנזן.

כשקראתי את הרומן שלו, "חירות" (2010), בו אחד הגיבורים עסוק באובססיביות בהשלכות פיצוץ האוכלוסין האנושי על כדור הארץ, פטרתי את הנושא כנושא שהולם אמריקאי משועמם (וחסר ילדים!) עם יותר מדי זמן פנוי.

את הרומן עצמו הערכתי – אבל לא בזכות הנושא הזה.

לימים, כשקראתי את מסותיו, שחלק ניכר מהן עוסק בחוויותיו כצפר חובב, השתעממתי ושוב עלה במחשבתי הדימוי של האמריקאי המשועמם וכו'.

חלק ניכר מהמסות אכן חלש – אבל, הסתבר לי, לאו דווקא בגלל הנושא.

בשנים האחרונות בני הקטן גרר אותי לעסקי הצפרות. הוא רכש לו בקיאות מרובה בזיהוי ציפורים ואנחנו משתדלים לבקר באתרי צפרות ידועים בארץ. אבל ככלל, עינינו נשואות אל-על גם בשכונה המזרח תל אביבית שלנו. ואכן, איזה תחביב נהדר הנה הצפרות! וכמה חיוניות ואחרוּת של עולם החי מכניסות הציפורים אפילו בתוך הסבך העירוני שלנו, האנושי, אנושי מדי.

עוד התפתחות של השנים האחרונות אצלי: נושא פיצוץ האוכלוסין הישראלי מתחיל להעיק עלי יותר ויותר.

גדלתי כילד בשנות השמונים. במדינה בת ארבעה מיליון איש. כיום אנחנו בישראל הריבונית יותר מתשעה מיליון איש (בין הירדן לים יש 14 מיליון איש). הצפי הוא שב-2065 נהיה 20 מיליון איש בתחומי ישראל הריבונית! (זכרו שבקום המדינה היו בין הירדן לים לא יותר מ-2 מיליון איש). אנחנו מדורגים כיום מספר 29 בעולם מבחינת צפיפות אוכלוסין (מתוך 232 מדינות!). אבל קצב גידול האוכלוסייה ההיסטרי שלנו יקדם אותנו לעשירייה הפותחת במהירות רבה.

זו התפתחות מטורפת! מבחינה מסוימת, זה השינוי הדרמטי ביותר שעובר עלינו כחברה בשבעים וארבע שנות קיומנו! לא פחות ממלחמות ולהבדיל משברים כלכליים. זו גם חוויה קיומית שונה לחלוטין להיות חלק מחברה בת 600,000 איש, בת שני מיליון איש, ארבעה מיליון או תשעה מיליון (ובעתיד הלא רחוק, כאמור, 20 מיליון)

וכולנו מרגישים את הצפיפות הזו. אתמול חוויתי חוויה לא נעימה ומפתיעה דווקא בגלל רגילותה. השתתפתי באזכרה בעפרה במלאת 20 שנה לרציחתה של דודתי האהובה, נעה אלון, ביחד עם נכדתה, גל אייזנמן, בפיגוע התאבדות מתועב בגבעה הצרפתית בירושלים ב-2002. בעפרה שמעבר לקו הירוק, בה ביליתי רבות בילדותי ובנעוריי, לא הייתי מזה זמן רב. ולתדהמתי נוכחתי לדעת שפקקי גוש דן המוכרים הגיעו גם לכאן! שעה וחצי ארכה הנסיעה מירושלים לעפרה (שלמיטב זכרוני לוקחת כשהכביש פנוי לא יותר מעשרים וחמש דקות). בחזור לקחה הנסיעה כ-45 דקות. הבנתי מתושבי עפרה שגם אם הדרך בהלוך אתמול ארכה מהרגיל, הפקקים הם בהחלט מנת חלקם.

היה מאלף לראות יהודים בעלי אזרחות ישראלית עומדים בפקק לצד פלסטינים באחד הדברים הנוספים שמחברים את בני הארץ הזו: צפיפות.

צפיפות האוכלוסין אינה רק בעיה של תחבורה (ושל משאבים ותשתיות). היא בעיה אסתטית במובן העמוק ביותר של המילה אסתטיקה: חיי הרגש והנפש והחושים של האזרחים.

לאחרונה נסעתי מירושלים לתל אביב בכביש 443 ונפשי נמלאה עוגמה: כמעט ואין מקטעי דרך שבהם לא נצפית בנייה כזו או אחרת, כמעט ואין מרחבים ריקים.

אנחנו מוקפים מכל עבר ביד אדם שפוצעת את הנוף. גם כשהפציעה אינה מכוערת – ומעטים המקרים בארצנו שהיא אינה כזו – חסרה לנו בישראל יותר ויותר היכולת לצאת לרגע, ליום או לשבוע, מהמרקם האנושי אל הטבע. זו יכולת חיונית לבריאות הנפשית. להיות מוקף בבני אדם כל הזמן אינו דבר מה בריא. נכון, כמאמר הפזמונאי, מבדידות האנשים הופכים קשים. אך כך גם מצפיפות.

גם מבחינה פטריוטית-ציונית (ואני בהחלט מגדיר את עצמי ככזה), קשה יותר לפתח אהבה אל נופי הארץ כשהנופים הולכים ונעדרים מהארץ. לאהוב ארץ מכוסה שלמת בטון ומלט משול לנשיקה מבעד למטפחת.

איני יודע מה הפיתרון ואם ישנו בכלל פיתרון.

ברור שאם הוא ישנו הוא כרוך בהפחתת ילודה.

אך איני יודע כיצד פיתרון כזה יגיע, אם יגיע.

אבל אני חושב שאנחנו צריכים להציב את סוגיית פיצוץ האוכלוסין הישראלי בראש סדר העדיפויות שלנו. אנחנו, שאוהבים את הארץ הזה, ומשתדלים גם לאהוב את יושביה, רוצים שהיא לא תיעלם, שהם יוכלו לראותה ולהתפעל ממנה ולשאוף בה קצת רוח צח ושקט נפשי.

שלושה קצרים: על ספרים, מנהיגים וסדרות טלוויזיה

1. סופר צריך להיות חכם. חכם חכם. חכם חכם חכם.

לא להציג בפניי עולם שאיני מכיר. הצגה כזו הינה מידע – לא חוכמה. על הסופר להראות לי שאת העולם שאני מכיר אני לא ממש מכיר; הוא רחב לאין שיעור, עתיר דקויות שלא חשדת בקיומן – למי שחוכמתו רבה משלך, למי שעיניו חדות משלך.

חלק ניכר מהכייף בסיפורת הנו זה: להישען, להיות מוּלך, על מי, על ידי מי, שחוכמתו מרובה משלך (לכל הפחות בפלח הקיום הרלוונטי לספר), המוליך אותך, כמו ורגיליוס את דאנטה, בשבילי הקיום ואומר הבט! ראה פה! ושם למעלה!

ואנשים חכמים, חכמים חכמים, חכמים חכמים חכמים, ועוד כאלה שיש להם את היכולות היותר פרוזאיות אך ההכרחיות של מספרי הסיפורים, הם נדירים.

נדירים מאד. נדירים מאד מאד מאד. מה לעשות.

2. אני מקווה שבנט לא יעזוה את החיים הפוליטיים. ליתר דיוק אני רואה חשיבות מיוחדת בכך שהוא לא יעשה זאת.

אחד היתרונות (והאסונות) של נתניהו היא שהוא לא מוותר, לא מרפה, ממשיך וממשיך, אובססיבי. המחנה שנגדו (ואני מודע לכך שבנט לא לגמרי שייך לשם) לא יגבור עליו אם לא יאמץ את התכונה הזו: לא להרפות, לא לוותר, למרות כשלון זמני זה או אחר.

שמעתי בחלחלה, התבטאות שנאמרה אגב אורחא (אך היא בעיניי מהותית!), שלפיד אומר בגלוי שאת הפנסיה הוא לא מתכוון לבלות כפוליטיקאי.

לא זה הדרך! כמאמר "אחד העם". מי שמצהיר שאת הפנסיה לא יעשה כפוליטיקאי, מי שחושב על הפנסיה! – כבר בדרך להפסיד.

צריך סכין בין השיניים, צריך מעט טירוף בעיניים, צריך דבק בגפיים, צריך לדבוק במשימה להציל את ישראל ולהעלותה על מסלול בר קיימא, ללא פשרות, ללא לבטים, ללא היסוסים.

אני מעריך מאד את בנט ולפיד – ולכן רוצה שלא יפרשו עכשיו ולא יהרהרו בפרישה אחר כך.

3. אני צופה בחלק נכבד מהסדרות הנחשבות. ובהנאה. לעיתים בהנאה רבה. ראיתי לאחרונה, למשל, את העונה החדשה והמצוינת של "בורגן" (המשך לקודמותיה המצוינות גם הן).

אבל כמעט אף פעם אני לא טועה לחשוב שסדרות הטלוויזיה הנחשבות שאני רואה בהנאה הן יצירות אמנות במלוא מובן המילה.

הן יותר מדי מכוונות-קהל, הן יותר מדי מוצר, מכדי להיות אמנות. אני צועד כאן בעקבות מבקר התרבות דווייט מקדונלד, אחד הלא יהודים היחידים בקבוצת "האינטלקטואלים הניו יורקרים", שעיקר פעולתם היה בשנות השלושים עד הששים. מקדונלד הגדיר בפשטות את "תרבות ההמונים" (ה- Mass Culture), כתרבות שלא נובעת מדחף אמנותי אותנטי של האמן, אלא מוכוונת צרכנים, מוכוונת שוק.

התודעה שכך הן רובן המוחלט של הסדרות – גם אלה שנחשבות ומהוללות בפי כל כ"יצירות מופת" – לא מרפה ממני בשעת הצפייה (המהנה!). לא רק התודעה, אלא התחושה הממשית שזה כך.

על אצבעות יד אחת אני יכול למנות רגעים אמנותיים בסדרות הרבות שראיתי. כמה פרקים בעונה הראשונה של "שובר שורות" (וראיתי את כל העונות בהנאה), כמה פרקים בעונות הראשונות של "שטיסל" (לחלוטין לא בשלישית). כמובן, כל הפרקים ב"תמונות מחיי נישואין" של ברגמן (היוצא מן הכלל הגדול המצביע על הכלל). ורגע אחד, רגע אחד בלבד, בעונה החדשה והמצוינת של "בורגן", כאשר השחקנית הראשית, שרת החוץ, זוחלת על ארבע על הרצפה (בעקבות כאב פיזי חד), בשילוב שיוצר קונוטציה של תבוסה ובו זמנית חיקוי של בעל חיים טורף, שילוב של עלייה מתוך התבוסה והכאב לעבר הטורפנות החייתית.

זה היה רגע דחוס של פיזיות חריפה ועתירת סמליות.

שלא תהיה אי הבנה. רוב רובם של הספרים גם הם אינם יצירות אמנות ובאותו מובן בדיוק. עם זאת, יש לספרות כמה יתרונות מוּבנים שמקלים עליה להיעשות אמנות. בראש ובראשונה היא לא עולה הרבה כסף. ולכן המחשבה על השוק העתידי שיקלוט אותה פחות אקוטית אצל יוצריה. שנית, בניגוד לטלוויזיה, היא אמנות סוליסטית ולכן מקלה על ביטוי של עולם פנימי ייחודי של היוצר. שלישית, היא יוצרת קירבה אינטימית יותר לעולם הפנימי של הדמויות ושל היוצרים, תופעה שמעבירה אותה לספירה שונה מהמשא ומתן של העולם האמיתי. אבל אלה נושאים כבדי משקל שלא זה המקום לפתחם.

על ריבוי הספרים הרואים אור

בכתבה שפרסם השבת יפתח אשכנזי במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות" (בו גם אני כותב), הוא חזר על טענה שבעבר עלתה גם בכתבותיו החשובות האחרות במוסף זה על מצב הספרות, טענה הנוגעת לריבוי הספרים הרואים אור בארץ:

"לפי נתוני הספרייה הלאומית שפורסמו לקראת שבוע הספר, השנה נרשם מספר שיא של ספרי פרוזה ושירה שהתפרסמו בישראל. ב־־ 2021 התפרסמו 1,874 כותרים חדשים של פרוזה ושירה, מתוכם 1,348 בשפה העברית".

חלק מהסיבה לריבוי המופלג הזה של כותרים עלתה הן אצל אשכנזי והן בכתבה שפרסמה לאחרונה קרן דותן ב"ישראל היום": ספרים רבים רואים היום אור במימון המחבר; גם הוצאות לאור שבעבר לא פרסמו ספרים כאלה, עושות זאת כעת.

לפני כמה שנים, זכורני, בכנס ספרותי, הרצתה חוקרת ספרות על יצירה ישראלית אחת מתחילת שנות הששים, והעירה לפי תומה שבמשך מספר שנים ראו אור בארץ כמה עשרות רומנים (איני זוכר את המספרים המדויקים; אך אלה היו סדרי הגודל). בהפתעה הרמתי יד לשאלה: "לא שמעתי טוב, נדמה לי, אמרת כמה *עשרות* רומנים? ועל פני *כמה* שנים?". ואכן, אלה היו הנתונים.

*

אני רוצה להבהיר מה המשמעות של הריבוי הזה מהזווית שלי, זווית המבקר, זווית ביקורת הספרות.

להערכתי, אני מקבל בממוצע לפחות שלוש פניות *בשבוע* מסופרים שרוצים שאקרא את ספרם החדש ואחווה את דעתי עליו (כל זה מחוץ לכתיבתי השבועית השוטפת בעיתון "ידיעות אחרונות"!). זו בקשה לגיטימית ומובנת כשם שההיענות לרוב הפונים אינה אפשרית. אגב, נדמה לי שמה שמפספסים פונים רבים הוא לא שקשה *לכתוב* על ספרים רבים כל כך (חלק מהפונים כותבים לי משהו בסגנון: "גם אם לא תכתוב בעיתון או בבלוג, מעניין אותי מה אתה חושב על הספר") – אלא שבלתי אפשרי *לקרוא* כל כך הרבה.

אך מלבד מפח נפש שנגרם לכותבים רבים שאיני יכול להיענות לבקשותיהם, מבחינתי, כמבקר, יש גם כמה השלכות עקרוניות לריבוי הספרים הזה:

1. החלום שלי כמבקר להכיר את הזירה המקומית במלואה, לשרטט את מפּתהּ ולהציע בתוכה הבחנות על ספרים בעלי ערך רב מול ספרים בעלי ערך לא רב, על ספרים מרכזיים מול ספרים שוליים וכולי הופך להיות חלום שבמלאותו אינו בר השגה.

2. גם אם השפעתו של מבקר בודד בשדה הספרותי מוגבלת, אני סבור שקונצנזוס ביקורתי – לחיוב או לשלילה – על ספר מסוים יכול להשפיע משמעותית על גורלו. כמו שגם מעניין למבקר לקרוא מגוון דעות של מבקרים אחרים על ספר שהוא חיווה את דעתו עליו. אבל אחת התוצאות של ריבוי הספרים הוא שמתרבים המקרים בהם המבקרים לא דנים באותם ספרים בביקורותיהם! אני כותב על איקס ואורין מוריס כותב על ויי ועמרי הרצוג על זד וכן הלאה וכולי.

3. המחשבה שספר שהגיע לידי עבר איזה סינון ראשוני על ידי ההוצאות, שעצם צאתו לאור אומר שהוא עומד בתנאי סף מינימליים, התערערה קשות. קו הסינון הראשוני, מבחינתי כקורא-מבקר, עבר בפשטות אליי.

התוצאה של כל זה היא היעדר יכולת להכרה ברורה היכן בעצם נמצאים הספרים בעלי הערך הספרותי. כיוון שאינני מקיף את כל הזירה הספרותית; כיוון שהשיחה הספרותית לא בהכרח מתנהלת באותו נושא ועל אותם ספרים אלא מתפצלת לשיחות נפרדות; כיוון שספר שרואה אור ייתכן וראה אור במימון מחברו ולא על סמך סינון איכותי – השוק, מבחינתי, רווי בספרים שלא ברור מה ערכם.

*

הערת ביניים. לאור המציאות הזו, כמבקר אני מגדיר את תפקידי באופן הבא: כל ספר שאני קורא בו פותח בפניי מחדש את השאלה "מה היא ספרות?" ולשם מה היא נחוצה. בביקורותיי אני משתדל לתת לעצמי דין וחשבון – ולשתף בו את קוראיי – על התרומה שהספר הזה תרם לחיי (או לא תרם) ודרכו לענות על השאלה על נחיצות הספרות בכלל. כך כל דיון ביקורתי הופך להיות מצד אחד דיון על ספר ספציפי ומצד שני דיון על התחום בכללותו, אך הוא אינו יכול להיות דיון ממצה על אזור הביניים, קרי על השדה הספציפי של הספרות הישראלית.

יחד עם זאת, גם אם התפקיד של המבקר אינו יכול להיות הצעה לקוראים של מפה מקיפה על הספרים הטובים והלא טובים בספרות הישראלית (כי, כאמור, הקפה כזו בלתי אפשרית), עדיין קריאה של (להערכתי) כ-100 רומנים ישראליים בשנה אינה חסרת ערך. מפה ראשונית אני עדיין יכול להציע לקוראיי.

*

אבל סוגיית ריבוי הספרים לא צריכה לעניין רק אותי כמבקר. היא צריכה להטריד את כלל הכותבים וכלל הקוראים. כלומר את כלל הקהילה הספרותית הישראלית. גם את הפלורליסטים שמאמינים שהיררכיות תרבותיות הן האויב, גם את מי שבעד ש"אלף פרחים יפרחו". גם אלה צריכים להיות מוטרדים מאד מהמצב שבו אלף הפרחים פשוט נובלים.

מבחינת הכותבים, הבעיה בריבוי הספרים היא זו: רוב הספרים ייוולדו וימותו ללא תהודה, כמו הנשים במחזה של בקט היולדות את ולדותיהן ישירות לתוך הקברים. יתרה מכך: *בגלל* ריבוי הספרים יוצא שכל ספר זוכה לכמות קוראים זעומה והשדה בכללותו יוצא נפסד: בבחינת "גם לי גם לך לא יהיה" ממשפט שלמה. המספרים הקטנים של קוני כל ספר וספר, עליהם מדווחים חדשות לבקרים, נובעים גם מכך שקהל הקונים הישראלי נפרש ונמתח על פני ריבוי עצום של ספרים. שלישית: היעדר מרכז ושוליים לא מאפשר את המיעוט שאותו קוראים כ-ו-ל-ם. המיעוט הזה הכרחי לשדה הספרותי כי הוא יוצר הן שאפתנות להיכנס לתוכו וכי הוא מחזיר לספרות *בכללותה* איזו מרכזיות וגדולה וסקס אפּיל. ספרות שבה כולם מָקָרֶלים, ללא כרישים – אינה מעוררת עניין אצל אף אחד. המקרלים יהפכו לפלנקטון. רביעית: ללא מרכז אין גם שוליים! לא נוצר אותו מתח פורה שבין קואליציה לאופוזיציה, בין מחזיקי המיינסטרים לאוונגרד, בין המבוססים לרעבים המסתערים על החומות. אין בורגנות מול פרוטריון, כולם הופכים להיות לומפנפרולטריון (קבצנים סמרטטוטרים).

מבחינת הקוראים: היעדר מרכז ושוליים, הריבוי העצום, מפחית מאד את הספרים אותם קוראים כ-ו-ל-ם. החוויה הופכת להיות פרטית, ללא שיחות ברזייה, ללא תחושת קהילה קוראת.

בנוסף, היעדר מנגנוני סינון (הוצאות ואחר כך מספר מבקרים הדנים על אותם ספרים) מביא לריבוי של ספרים בינוניים. וזאת יש לדעת: ספרים בינוניים הם הם האויבים של התחום, לא ספרים גרועים! ספרים בינוניים, שלרגעים נראים כמו "הדבר האמיתי", הם אלה המכפישים את התחום. כשפתאום נראה שספרות זה בהחלט בסדר, זה בהחלט נחמד, זה בהחלט סביר, "אה, אז זו ספרות? אוקיי, ממש סבבה", אבל זה לא כ-ז-ה טוב.

*

מה אני מציע?

יש לי רעיון אחד: נדמה לי שכדאי שהוצאות מסוימות יחליטו לבדל את עצמן על ידי הכרזה שהן מוציאות ספרים ללא מימון מחברים בכלל ורק על סמך שיקולים ספרותיים. הצהרה כזו מעין "תו תקן" מו"לי. "תו תקן" כזה ייתן להן גם ערך בידול שיווקי וגם ימשוך אותי כמבקר להתייחס לספריהם בהיקף רב יותר בהכירי בכך שאני מנגנון סינון שני – ולא הראשון.

אוסיף שבאופן אישי אני חותר להרחבת האפיקים בהם אני יכול לבקר, על מנת להקיף פלח נרחב יותר מהשדה. אך לא הכל תלוי בי.

כמה הערות על אקטואליה בתרבות

1. הקומיקאי הקנדי נורם מקדונלד – באחד הרגעים מחלקיו הגולמיים של ה"ספיישל" האחרון שלו ל"נטפליקס", שעלה לא מזמן באתר חברת הסטרימינג (מקדונלד נפטר לפני שנה, בטרם השלים את הכנת המופע) – העיר על הביטוי השגור בזמננו: "הסטנדאפיסטים הם הפילוסופים של זמננו", שזה ביטוי בעייתי עבור הפילוסופים העכשוויים. "כי יש כאלה, אתם יודעים".

זו הערה מצחיקה. אבל היא גרמה לי לחשוב שוב על מקומו של הסטנדאפ בתרבות העכשווית. כלומר, על המקום המרכזי מאד שלו. רק בימים אלה ממש מושכים תשומת לב כמה מופעי סטנדאפ טלוויזיוניים וסרטי טלוויזיה על סטנדאפיסטים (למשל: זה של ריקי ג'רוויס והסרט של ג'אד אפאטו על הסטנדאפיסט ג'ורג' קרלין). "נטפליקס" מקדישה מקום נרחב למופעי סטנדאפ טלוויזיוניים. רק זכרו איזו תשומת לב המוקדשת להוגה דגול קיבל לואי סי קיי אך לפני כמה שנים על הערות די בנליות מבחינה הגותית (אני לא חולק על מבריקותו כמצחיקן), לאיזו סגידה זוכה סיינפלד (גם לו כמה מופעי "ספיישל" ב"נטפליקס") וכולי וכולי. באופן כללי, ניתן לומר שהסטנדאפיסטים ניצבים בחזית גיבורי התרבות העכשוויים. יותר מסופרים, כמובן, כמובן. אך גם יותר משחקנים, יותר מזמרים – עובדה ראויה יותר לציון.

סטנדאפיסטים ושפים.

האם יש לכך משמעות?

אריסטו ב"פואטיקה" טען שהקומדיה היא ז'אנר נחות ביחס לטרגדיה. ההערה הזו תמיד נראתה לי מעניינת. בפרט, שלמיטב זכרוני, היא לא ממש מנומקת אלא נתפסת כמובנת מאליה. הטרגדיה, טוען עוד אריסטו ב"פואטיקה", עוסקת באנשים מכובדים ונעלים מאיתנו, שאנו מסתכלים אליהם מלמטה, ואילו הקומדיה עוסקת באנשים נחותים מאיתנו, שאנחנו צוחקים עליהם מלמעלה (ההסבר הזה, שהינו מעמדי יותר מאשר אתי, לא מסביר כשלעצמו מדוע הטרגדיה, כז'אנר ספרותי, נעלה יותר מהקומדיה).

ואכן, כמדומה, אם יש תו משותף לסטנדאפ ולסטנדאפיסטים הרי הוא תפיסה מנמיכה של הקיום האנושי. על מנת להבהיר: אני כותב את זה כאוהב גדול של הז'אנר. התפיסה המנמיכה הזו היא חלק ממה שמשחרר בסטנדאפ. הסטנדאפ משחרר כי הוא מציג אותנו, בני האדם, כקטנוניים, כבולים לצורכי הגוף, יהירים, בעלי דעות קדומות, אנוכיים וכולי. והוא מתאים לעידן שלנו כי אנחנו לא מכבדים את עצמנו במיוחד בתקופה העכשווית. הפאתוס של הטרגדיה נראה לא הולם את העידן הקטנוני הזה.

ולפיכך, יש קשר ברור בין הסגידה לשפים לסגידה לסטנדאפיסטים בעידן הנוכחי. עידנים על גבי עידנים נתפסה האכילה כיצר נחות ביחס ליצר המין. האכילה היא סוליסטית, אנוכית, הישרדותית, לא ממוקדת באדם אחר. יש בה דבר מה מאד לא אצילי, בהשוואה ליצר המין, בו האהוב הקריב את עצמו לעיתים בשביל האהובה. בתאוות האכילה אתה רק מגדיל ומגדיל את עצמך. בגלל נחיתותו זו הפך האוכל לנושא קומי מובהק ואותם יוצרים שעסקו בו באופן לא קומי היו יוצאי דופן עד מאד (אני נשען בהערה אחרונה זו על הבחנה של המבקר היהודי-אמריקאי הגדול, ליונל טרילינג, שנאמרה בהקשר של המשורר הרומנטי ג'ון קיטס).

לעידן מונמך כשלנו בתפיסת האנושות מתאימים הסטנדאפיסטים והשפים ככפפה ליד.

וחבל מעט שאלה הם גיבורי התרבות שלנו. יש בנו בני האדם יותר מאשר מושאות לעג בעלת חיך אנין.

2. ריקי ג'רוויס מאד מצחיק אותי. אבל הספיישל החדש שלו ממחיש מדוע הסטנדאפיסטים אינם ככלות הכל פילוסופים. ג'רוויס, על מנת להצדיק בדיחות על מיעוטים שונים, מציג במופע מעין תיאוריה של הומור (המטרה שלי היא להצחיק, אני לא באמת נגד טרנסים וכו'). אבל זו תיאוריה מיתממת, שנראית לי לא תקפה, בהתעלמה מהיסוד התוקפני הברור שיש בהומור. זה הרי חלק מסוד קסמו. הומור משחרר קיטור של תוקפנות. אבל ג'רוויס לא רוצה להכיר בכך – או להודות בפומבי בכך – שיש בו תוקפנות כלפי שמנים, טרנסים וכולי (או, מה שיותר מדויק בעיניי, שיש בו תוקפנות כללית שמחפשת מוצא ומאתרת אותו במטרות זמינות).

עוד ראוי לציון בעיניי קשר שאני מוצא בין האתיאיזם הבוטה של ג'רוויס, הפנתיאיזם המעין-שפינוציסטי שהוא מקדם במופע שלו, לבין בדיחה קבועה שלו, החוזרת בוואריאציות שונות (והיא, אגב, תו קומי אופייני לסטנדאפיסטים רבים היום), בדיחה המדגישה עד כמה הוא מצליח ועשיר (לדוגמה: "אז חזרתי הביתה…אוקיי… לאחוזה").

האמונה שאין כלום מעבר לעולם הזה, שאנחנו חלק מהקוסמוס ומהטבע, קלה יותר לעיכול אם אתה חלק מיוחס מהקוסמוס, אם בעולם הזה שלך יש מעין עולם הבא.

המלצות ספרים לחודש הספר העברי

לכבוד חודש הספר העברי, כמה המלצות קריאה על ספרים מעניינים שראו אור בשנה (וקצת) האחרונה ושקראתי מיוני 2021.

למי שמעוניין במעט הרחבה: על כמעט כולם כתבתי ביקורות מפורטות בבלוג (גיגול של שם הבלוג ושם הספר מביא בדרך כלל אל הביקורת המפורטת).

חודש טוב וקריאה מהנה!

*סיפורת – מקור*

"הנעלם", קובץ סיפורים של חיים הזז, "כרמל"

יואש" יוסף לוּאידור, "דחק"

"אל תספר לאחיךָ", מאיר שלו, "עם עובד"

"מבעד לקרקעית השקופה", יובל שמעוני, "עם עובד"

"פליאה", צרויה שלו, "כתר"

"חקירתו של סרן ארז", ישי שריד, "ידיעות ספרים"

"טובי בנינו", אריאל הורוביץ, "כתר"

"החמדנים", ירמי פינקוס, "כתר"

"ספר האקסיות", יאיר אגמון, "ספריית פועלים"

"אמונה", דרור משעני, "אחוזת בית"

"מקום", ניצן ויסמן, "כנרת זמורה דביר"

"כל שהוא כביצה", בועז דנון, "פרדס"

*סיפורת – תרגום*

"שלהי קיץ", אדלברט שטיפטר, "כרמל"

"מנהג המקום", אדית וורטון, "עם עובד"

"עם הזרם", ז'וריס-קרל הויסמנס, "תשע נשמות"

"נפש כנועה", סיפורים ונובלות רוסיים, "כרמל"

"בית היפהפיות הנמות", יאסוּנרי קוובּטה, "כתר".

"כן", תומס ברנהרד, "ספריית רות"

"חמישה רומנים קצרים", נטליה גינצבורג, "הספרייה החדשה"

"פליישמן בצרות", טאפי ברודסר-אקנר, "תכלת"

"הבת האפלה", אלנה פרנטה, "הספרייה החדשה"

"הנתניהוז", ג'ושוע כהן, הוצאת "הבה לאור"

"צומת", ג'ונתן פראנזן, "עם עובד"

*פרשנות המקרא*

"כשאלוהים היה צעיר", יוכי ברנדס, "כנרת זמורה דביר"

"דבש אריות", דוד גרוסמן, "הספרייה החדשה"

כמה הערות על אקטואליה

  • חלק מהמשיכה הבולטת של חלק מאמני הבימה (שחקנים, זמרים) לחזרה בתשובה נובע מכך שזו האחרונה היא בעלת רכיב תיאטרלי בולט.

מתלבשים לתפקיד: חובשים מגבעת, לובשים ציצית, מתעטפים בטלית, מגדלים זקן, מסלסלים פאות, עוטים כיפה.

השינוי החיצוני גם מושך תשומת לב, שאנשי במה כמהים לה, הוא מזמין השתהות בקרבתם: וואללה, ממתי? אז אתה דתי עכשיו? דתי דתי?

כמדומה, אנשי המילה הכתובה – כפי שיצא לי להעיר בכמה הזדמנויות – חוזרים בתשובה הרבה פחות. לכך יש סיבות משוערות רבות. אבל אחת מהן היא זו: על אף מגרעותינו הרבות כרימון – שלי ושל אחי המושכים בעט – תיאטרליות אינה אחת מהן. אנחנו מופנמים יותר. אנחנו דרמה קווינס של קריסות פנימיות.

נחזור לאמני הבימה. השנים חולפות, החידוש שבהתחפשות ותשומת הלב מתפוגגים. וכך חלק מאמני הבימה מתחילים לחזור מחזרתם בתשובה. ושוב, חלק מהסיבה שחלקם עושים זאת: הנה הזדמנות לתפקיד חדש (נסיר את המגבעת והציצית, נשמוט את הטלית, נוריד הכיפה, נקצץ את הפאות). הנה הזדמנות לסבב תשומת לב חדש: וואללה, אז אתה לא דתי כבר? כמה זמן? חילוני ממש או באמצע?

  • החרדים שהתעמתו עם המשטרה שניסתה לארגן את ההילולה במירון ולשמור על הסדר בהר (חלקם החלו בחבלות עוד לפני ל"ג בעומר עצמו!) הם מורדים במלכות. חד וחלק.

כשמדברים על החזרת המשילות והריבונות הישראלית צריך לדבר גם על חלק מהחרדים, לא רק על הבדואים בנגב.

זה הרי מה שנחשף באופן מזעזע כל כך בקורונה: יש כאן מיליון איש שכציבור מצפצפים על החוקים. והמדינה רואה וקצרה ידה מלפעול.

ואני יודע שלא כולם היו כאלה בקורונה. ושהיו סיבות (הדירות הקטנות וכולי; היעדר המחשבים וכולי). ובטח ובטח שרק מיעוט היה כזה בהתפרעות נגד המארגנים והמשטרה במירון. אבל מדוע לא קם המיינסטרים החרדי ומגנה בקול רועם את החוליגנים האלה, מוקיע אותם, מקיא אותם מקרבו?!

בכל מקרה, על מדינת ישראל לבדוק איך היא משיבה את ריבונותה גם במגזר החרדי. זו עוד אחת מההפקרוֹת של נתניהו: חינוך החרדים לכך שמותר להם הכל.

וזה אכן קשור לחיוב לימודי ליבה. המדינה צריכה להפגין את ריבונותה גם בעניין הכה קריטי הזה: מי שרוצה מימון מהמדינה שיתכבד לעמוד בתנאים בסיסיים של מוסד לימודי במדינה מודרנית וחפצת חיים. אם כי יש תזוזות משמחות בעניינים האלה בתוך ומתוך הציבור החרדי, כפי שקראתי השבת ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", בטור של חן ארצי-סרור.

  • צריך לומר את המובן מאליו: לבן משפחה שכולה לא מותר הכל. וגם לא מותר לומר הכל. כך בנו של נעם רז ז"ל, שנפל במלחמה בטרור באזור ג'נין, שאמר לבנט שביקר בביתו לניחום אבלים: "אני מאשים אותך כמו שאני מאשים את המחבל."

מחלוקת זו דבר אחד. אבדן עשתונות מוסרי ואיבוד כל רסן לשוני זה דבר אחר.

  • קראתי ב"הארץ" את הריאיון המעניין שערכה נירית אנדרמן עם הבימאי יריב מוזר על סרטו, שיפתח את פסטיבל הקולנוע התיעודי "דוקאביב": "אייכמן – ההקלטות האבודות".

בהתחלה חשבתי שעובדים עלי, שהמידע שמגולל הריאיון הוא מעין תרגיל אחד באפריל שיצא משליטה. אייכמן ישב ב-1957 והתראיין לעיתונאי הולנדי פרו-נאצי והתבטא בגלוי על חלקו ברצח יהודי אירופה, על גאוותו בכך, תוך שהוא חושף את האנטישמיות העמוקה שלו. במשפטו בירושלים לא היו ההקלטות בידי התביעה ולכן לא נעשה בהן שימוש. אבל ההקלטות קיימות והסרט הניח עליהן את ידו ומציג קטעים מהן. לפי ההקלטות, התזה של "הבנליות של הרוע", התזה החנה ארנדט-ית (הפילוסופית החשובה, היהודייה-גרמניה, שסיקרה את משפט אייכמן ל"ניו יורקר"), שניסתה להציג את אייכמן כטכנוקרט שאפתן שפשוט נקלע לסיטואציה שבה הקריירה שלו תלויה ברצח מיליונים, מתפוררת לאבק. אייכמן, חושפות ההקלטות, הוא אנטישמי קיצוני שעשה את מה שעשה מתוך קנאות אידאולוגית.

מה?! אמרתי לעצמי, זה אמיתי הדבר הזה, יש קלטות כאלה, או תיכף יגידו סתאאאם! שיגועים!!!

אבל זה אכן אמת לאמיתה, מסתבר. ואת הסרט אשתדל לראות בהחלט.

אבל לגבי מפוקפקות התזה של ארנדט לא הייתי זקוק לסרט.

ב"כוכב הלכת של מר סאמלר", מ-1970, ספרו המעולה של חתן פרס נובל היהודי-אמריקאי, סול בלו, מתייחס הגיבור, האינטלקטואל היהודי-אירופאי הקשיש, ניצול השואה, מר סאמלר, לתזה המפורסמת של ארנדט בעוינות הבאה:

"הרעיון לשוות לפשע הגדול של המאה צורה משעממת אינו בנאלי. מבחינה פוליטית, פסיכולוגית, ניחנו הגרמנים בשמץ גאונות. הבנאליות הייתה רק הסוואה. מה דרך טובה יותר ליטול מן הרצח את הקללה מאשר לעשותו שייראה משהו רגיל, משעמם או נדוש?  תוך ראייה מדינית מזוועת הם מצאו דרך להסוות זאת.

אנשי רוח לא יבינו זאת. הללו שואבים את מושגיהם על עניינים כאלה מן הספרות. מצפים הם לגיבור מרושע כריצ'ארד השלישי. אך כלום סבורה את, שהנאצים לא ידעו מה זה רצח? הכול (פרט לכמה נשים למדניות [כאן מכוון סאמלר לארנדט, כמובן – א"ג]) יודעים מה זה רצח. זה מושג אנושי עתיק מאד. מקדמת דנא ידעו בני אנוש הטובים והטהורים ביותר שהחיים הם קדושים. להתריס כנגד ידיעה זו, אין זה דבר בנאלי. הם קשרו קשר נגד קדושת החיים. הבנאליות היא מסווה, שסיגל לעצמו רצון חזק מאד לחסל את המצפון. כלום מזימה כזו היא קלת ערך? רק אם חיי אדם הם קלי ערך.

אוייבתה של אישה פרופסורית [ארנדט, שסאמלר ובלו העומד מאחוריו רואים בה חלק אינטגרלי מ"תרבות הנגד" בת התקופה, המתוארת גם היא לשלילה לפי תפיסתם] זו היא התרבות עצמה. היא משתמשת בגרמנים רק כדי לתקוף את המאה העשרים – להוקיעה במונחים שהומצאו על ידי גרמנים. משתמשת בהיסטוריה טראגית כדי לקדם את הרעיונות הנואלים של אנשי הרוח של ויימאר" ("ספריית פועלים", מאנגלית: חיים גליקשטיין).