ארכיון קטגוריה: עובר ושב

הערה קצרה על "חיי השקר של המבוגרים" של פרנטה

אני מניח שאכתוב עליו ביתר הרחבה בהזדמנות אחרת, אבל קראתי את "חיי השקר של המבוגרים", החדש של אלנה פרנטה (במקור: 2018, בתרגום: אלון אלטרס) – ונהניתי ממנו.
נכון. חלק מהעלילה מונע בצורה מאולצת: העובדה שהוריה של הנערה הגיבורה מאפשרים לה בחירות רבה להתוודע לדודה שלה ששונאת את אחיה, אביה של הנערה, וכך לקדם, למרבה הנוחות, את העלילה; נכון, הדיכוטומיה בין העניים והלא משכילים (וכאן גם: הדתיים) מתחתית נפולי לבין המשכילים שחילצו את עצמם או מנפולי או למצער מתחתיתה (תרתי משמע) מעט סכמטית, לא רק חוזרת על עצמה (אחרי סדרת "החברה הגאונה"); נכון, יש דבר מה מעט נגוע, מעט מורעל, ביחס הבסיסי של הסופרת לגברים, בעיקר גברים אלגנטיים ומשכילים ושרמנטיים, שנאה רוחשת שפוגמת באיזושהי אובייקטיביות שאנחנו מחפשים ביצירות ספרות גדולות (ואני מניח שדוגמאות גבריות מקבילות יש למכביר) – אפילו הדמות הגברית האהודה ביותר ברומן מתגלה בפגימותה הגברית הבסיסית.
הכל נכון. ועם זאת, השטף הנרטיבי של הסופרת הזו הוא יוצא דופן מאד. האינטליגנציה שלה סוערת וקודחת. המטפורות שלה פראיות.
יש, ככלל, תחושה של כוח גולמי אדיר שמחפש לו כל הזמן את המילים המתאימות, ולעתים כביכול מוצא את עצמו עילג מרוב סער ופרץ ודחף להתקדם (למשל, בבחירת מטפורות כביכול מגושמות; למשל, בשימוש בקיצורים של שפת הדיבור, כגון: "אני יודעת, הוא רצה את הזה, את ההוא").
השטף הנרטיבי הזה, שעוצמתו אינה פוגמת באינטליגנציה הרושפת שלו, גורם לך לרצות לחזור לספר בהפסקות הקריאה ההכרחיות. הוא גורם לך לשכוח את העולם שסביבך בשעת הקריאה (וכולנו רוצים בזה מעט עכשיו).
בקיצור, הספר מומלץ.
קראתי ששה מתוך שמונת הרומנים של פרנטה. אף אחד מהם לא נראה לי "יצירת מופת", למעט אולי "ימי נטישה" (וכמובן, חלקים ורגעים מסוימים בסדרה בת ארבעת הכרכים). אבל היא סופרת גדולה ואחת הסופרים הבולטים בזמננו ללא ספק.

הערה קצרה על "מנאייכּ"

כיוון שאנחנו בסגר – וגם בלי קשר – אני ממליץ על הסדרה "מנייאכ" ששודרה לא מזמן ב"כאן 11" וזמינה לצפייה בטלוויזיה שלי (אני לא בטוח אם דרך "סלקום טי וי" או באופן אחר; אני קצת קשה תפיסה בדברים האלה).
השבחים שהרעיפו על הסדרה, שעוסקת בחוקר במח"ש (שלום אסייג) שחוקר מקרה פשיעה חמורה בתוך המשטרה, מוצדקים.
אני לקראת סיום הסדרה, ומה שבעיניי הופך אותה לטובה מאד הוא, ראשית, הקצב שלה. הסדרה נעה קדימה כל הזמן, ללא "פילרים" (זה המונח?!) מיותרים. אבל התנועה העקבית קדימה אינה ראוותנית, אינה תזזיתית, אינה דימוי של תנועה – אלא תנועה אמיתית.
הנקודה השנייה היא משחקו של שלום אסייג. הדמות שלו אפרורית, אטית וכו'. אבל זו לא אפרוריות, אם אפשר להתבטא כך, צבעונית וראוותנית, לא אטיות מנייריסטית. דוגמה לכך היא האופן הפתאומי שבו הוא לעתים "מתחמם" וכועס. ואו אז חוזר למנומנמותו. ברגעי ההתפרצות הללו יש "שבירה" של האפרוריות, האטיות, המלנכוליה. הם גם מזריקים חיים בדמות וגם מונעים ממנה להפוך למנייריסטית.
הסתייגות אחת: איני יודע מה יהיה בסוף הסדרה. אני מאד לא אוהב סדרות שבהן מסתבר ש"כולם מושחתים". קודם כל, כי במציאות לא כולם מושחתים. שנית, כי זה מסר ואידאולוגיה שמצדיקים עוד שחיתות.
בינתיים, המוסריות הקשיחה של דמותו של אסייג, גם היא, הופכת את הסדרה למצוינת. אמנם הוא אי של יושר בים של שחיתות (ויש להבחין בין סוגי שחיתויות כמובן: בין רצח לבין ניסיון הפללה של מועמד למפכ"ל בהטרדה מינית וכו'), אבל הוא "אי" כמו גרינלנד, כי הוא מצטיין ביושרו וכי הוא במרכז הסדרה.
והסתייגות קטנה נוספת: במקרה שהסדרה חורגת מהאפרוריות שלה אל מחוזות "אמריקאיים" כמו-טרנטינואים, של אלימות פלסטית וביזארית בסדיזם שלה, כמו בפרק שבו אחת הדמויות נרצחת וניתנת כמאכל לתרנגולי הודו (עם תקריב לאצבע כרותה), היא גם חורגת מה"אלמנט" שלה בעיניי וגם מהישראליות שלה. ובכל מקרה היא חורגת מטעמי האישי.

שנה טובה!

שנה טובה לכל קוראי הבלוג, שנת בריאות ושלווה ובשורות טובות!

אריק

הערה קצרה על הכרך השני בסדרת פטריק מלרוז

כיוון שכתבתי על רתיעתי מהכרך הראשון בסדרת פטריק מלרוז של הסופר הבריטי, אדוארד סנט אובין ("אין דבר" שם הכרך), אעדכן שבינתיים קראתי גם את השני ("חדשות רעות"; השניים ראו אור לאחרונה בספריית "פועלים") ונהניתי למדי מהכתיבה הסאטירית החומצתית, העוסקת בחייו של הגיבור הצעיר המכור לסמים.
נכון, בסמים יש פאתוס, בניגוד להתמכרות לאוכל, מתנסח הגיבור ברגע אחד בספר, ומהפאתוס הזה בדיוק אני לא מתרשם. אבל גם הגיבור והסופר שותפים במידה מסוימת לעמדה זו! כך שהכל בסדר.
הקשר למרטין איימיס וג'וזף הלר ברור לכאורה. ותהיתי, מניין בעצם צמח הז'אנר הזה של הסאטירה החומצית הקודרת?
אני מניח שמהספרות האנגלית (אם כי "קנדיד" של וולטר גם עולה על הדעת). אבל מהי שושלת היוחסין הספרותית המדויקת? נשארתי בצריך עיון.
שבת שלום!

הערה קצרה על "הקץ של קץ העולם" של פראנזן

כאדם מעט חרדתי (ו"מעט" בלשון המעטה), חומרי הקריאה שלי בחודשיים האחרונים אינם מתכון לשלוות נפש (קריאות חוזרות ב"זכרון דברים", "1984" ו"עולם חדש מופלא", כלומר אחדות מהיצירות המבדרות והמנחמות ביותר בתולדות הספרות; בכלל, חסרות לי בחיי, באופן קיומי אפילו הייתי אומר, יצירות קומיות, ספרותיות ואחרות; מה עם "ארץ נהדרת"?!).קובץ המסות, "הקץ של קץ העולם", של ג'ונתן פראנזן מצטרף למזון הלא בריא נפשית שהזנתי בו את עצמי לאחרונה. עם הפסימיזם שלו באשר לסוגיית האקלים.

למרבה המזל, הספר הזה די ביזיוני בסך הכל, כך שהוא לא ממש מפחיד או, ליתר דיוק, העירנות למוגבלותו מקהה את הפסימיזם שמשוקע בו.

קודם כל, למי שצפרות בשבילו זה פחות אין הרבה מה לקרוא. וגם המסות שאינן עוסקות בציפורים – לא עפות. אני חושב גם שיש בעיית תרגום לא זניחה בטקסט הזה.

יש לפראנזן כאן טענה מסוימת – שאינה מפותחת כאן מספיק – על כך שבגלל ההתמקדות בסוגיית האקלים, בעוד היא כבר אבודה לטעמו, אנחנו מזניחים סוגיות אחרות. למשל, את הציפורים (שנפגעות בעיקר מפרקטיקות אחרות של בני האדם, שאינן קשורות לבעיית האקלים).

הטענה הזו, בעיקרון, נכוחה. עלינו להיאבק בסכנות האקלים ובו זמנית לא לזנוח מאבקים אחרים ורפורמות אחרות (התוצאות הנוראות של השיטפון בתל אביב בקיץ האחרון "נפתרו" על ידי העירייה בהאשמת שינויי האקלים; זו דוגמה כיצד היתלות בבעייה גלובלית יכולה לרפות את הידיים לתיקונים מקומיים נצרכים, פשוטים יחסית).

הבעיה שלי עם הטענה כשהיא מושמעת מפי פראנזן היא ש: א. יש אצלו נימה פוסט-הומניסטית שמודאגת ממצב "הטבע" לא הרבה פחות ממצב האנושות. ב. התחושה שעולה אצלי כקורא שהטענה הזו מפי פראנזן נובעת מאיזה "ערך בידול" שהוא מחפש לעצמו: אני לא רק מודאג מבעיית האקלים, אני *שונה*: אני סבור שהיא אבודה וצריך לחשוב על מצוקות אחרות (ללא נתונים מספקים בקובץ הזה לטענה החמורה הזו על כך שהמאבק בסוגיית האקלים "אבוד").

אבל, בעיקר, הקובץ פשוט דל בשביל מיעוט הלא-צפרים שבינינו. במסת הפתיחה, מדבר פראנזן על הצורך של המסה לשאול מהסיפור את הרצף הנרטיבי. אך רק במסה האחרונה, תיאור מסע לאנטרטיקה, נשמתי לרגע לרווחה: סוף סוף סיפור.

"תראו ציפור!", קרא פראנזן – והגניב לידינו מבלי משים קובץ מסות שלם.

הערה, לא ביקורת, על "עלמה בפריחה" של טטיאנה טולסטיה

אני לקראת סיום חופשה מכתיבת ביקורות ב"ידיעות אחרונות". כך שבשבועות האחרונים יכולתי לקרוא להנאתי סתם.

באותם שבועות (ועוד לפניהם) אני גם סובל מבעייה מסוימת בראייה (שנבעה מאירוע של "ארוזיה חוזרת בעין"). בעייה בראייה היא דבר מה מלחיץ לכולם, ואולי מעט יותר לקוראים אדוקים. בלי ספרים נצטרך להסתפק בעולם, לא תהיה חציצה בינינו לבין העולם, והעולם הוא הרי מקום שצריכה להיות לנו אפשרות חציצה ממנו (אם לעשות פרפרזה על מישל וולבק ב"פלטפורמה").

אני מקווה שהראייה בעין תחזור לתיקנה, אבל כעת היא גורמת לי להיות בררן אף יותר מהרגיל באשר לשאלה מה אני קורא. אתמול נטלתי לידי את "עלמה בפריחה" של טטיאנה טולסטיה, סופרת רוסית בת זמננו (ילידת 1951), שקובץ סיפוריה זה ראה אור לאחרונה ב"עם עובד". קראתי כ-60 עמודים, חמישה ששה סיפורים. איני חושב שאמשיך, למרות ההמלצות ששמעתי על הספר. כמו בכמה ספרים רוסיים של המחצית השנייה של המאה העשרים ותחילת המאה ה-21 שיצא לי לקרוא יש דבר מה מתאמץ נורא בכתיבה. איזו הפגנה של וירטואוזיות, איזו הפגנה של עליצות, "עליצות עמוקה". יש בסיפורים "משהו", אני לא אומר. אבל הם מזיעים וגם לא תמיד קולעים.

אני לא יודע מדוע זה כך (אם האבחנה שלי נכונה באופן מעט מכליל). אולי הנטל של המורשת הספרותית הרוסית הכבירה של המאה ה-19 כבד כל כך, הידיעה שאי אפשר להתחרות בכתיבה "הפשוטה", הגאונית, של טולסטוי, דוסטוייבסקי, צ'כוב וכו'. אולי תנאי החיים ברוסיה, המייאשים במידה רבה, השוליים במידה רבה, יוצרים איזו מלאכותיות מתפרצת וזועקת, "פרחונית", על מנת לפצות עליהם. איני יודע.

זו לא ביקורת ספרות. אני, כאמור, בחופשה. ובלי קשר, אני כותב כאן בבלוג, לעתים, התרשמויות שאינן ביקורות "רשמיות". אני לא תמיד תחת כובע "המבקר" הרשמי כאן.

בקריאה להנאתי, לא ב"תפקיד", אני אוחז בעמדה שהביעה דוריס לסינג בהקדמה מאוחרת ל"מחברת הזהב" שהובאה גם במהדורה העברית (וציטטתי אותה כמה פעמים בעבר): "יש רק דרך אחת לקרוא – לשוטט בספריות ובבתי-מסחר לספרים, לבחור ספרים המושכים אתכם, לקרוא רק את אלה, להשליכם כשהם משעממים, לדלג על החלקים המתנהלים בכבדות, ולעולם, לעולם לא לקרוא דבר משום שאתם חשים שחובה לקרוא אותו, או משום שהוא חלק של איזה זרם או תנועה"

הערה קצרה על זוועות מוסריות בספרות

לאחרונה קראתי (במקרה אחד) והתחלתי לקרוא (במקרה השני) שני רומנים שראו אור לאחרונה בתרגום לעברית ושבהם נתקלתי בסצנה של אונס של בן בידי אביו (במקרה אחד) ושל בת בידי אביה (בשני). כלומר, אונס וגילוי עריות.

(את שמות היצירות אכתוב רק בסוף, על מנת לא לעשות ספוילר למי שירצה לקרוא אותן ויוכל להימנע מההערה המכוכבת בסוף טקסט זה ובה השמות)

במקרה הראשון הסצנה מופיעה בראשית היצירה וגרמה לי, לעת עתה, לזנוח את המשך קריאתה. במקרה השני, הסצנה מופיעה באמצעה ושקלתי להפסיק בקריאה אבל מסיבות שונות (לא האחרונה שבהן היא שכבר קראתי מחצית מהספר, כלומר כבר הייתי "מושקע" בו) לא עשיתי זאת.

קראתי ביצירות להנאתי. כלומר, אולי אכתוב עליהן במסגרת תפקידי, אבל לעת עתה לא הוטלה עלי המשימה, כך שההחלטה להפסיק או כמעט להפסיק התקבלה על סמך אינסטינקט ועל סמך החירות שיש לנו בקריאה רגילה.

ואכן, מעטים הדברים ש"מכבים" אותי בקריאה כמו זוועות מוסריות שמבצעים גיבורים, בייחוד זוועות שנעשות לילדים. ככלל, אני לא מתעניין בספרות בפסיכופטים, בסדיסטים, ואף בפסיכוטים (להבדיל מנוירוטים, שבהם אני מתעניין מאד).

לא מדובר כאן באיזו עמדה מוסרית נעלה. אני, בפשטות, מאבד עניין ביצירה. היצירה מאבדת מקסמה בעיניי, נראית לי תפלה.

פעם חשבתי שהדבר נובע מסיבות אסתטיות: חשד בצד המלודרמטי של יצירות כאלה, בסחטנות הרגשית שלהן.

אך היום אני סבור שהרתיעה שלי לא רק שאינה נובעת בעיקרה מסיבות אסתטיות טהורות (ועם זאת הן קיימות; וגם, במחשבה שנייה, מהמילה "מוסריות" אין צורך להתיירא, אם לעשות פרפרזה על גיבור של ברנר) היא אף הפוכה, במידה מסוימת, לטעמים המוסריים שיכולים להיות לה.

יש צד אנוכי בקריאה. אני מחפש גיבורים שדומים לי על מנת ללמוד על עצמי דרכם, או להיות אמפטי כלפי עצמי באמצעותם. ואני, מלא פגמים כרימון אמנם, אבל, כמו רובנו המכריע, לא מבצע זוועות מוסריות.

 

 

  • הערה זו, כמובן, אינה ביקורת. בייחוד במקרה בו רק התחלתי את הקריאה. אבל לסקרנים אציין את שמות היצירות: "אמנות השמחה" של גוליארדה ספייאנצה ו"אין דבר" של אדוארד סנט אובין.

 

עוד הערה קצרה בעקבות הקריאה החוזרת ב"זכרון דברים"

בפוסט הקודם כתבתי על התחושה הלא-אנושית שעולה בקורא של "זכרון דברים", כאילו הנרטיב השופע והשוטף נכתב לא בידי אדם, אלא בידי כוח לא-אנושי. דבר מה שתורם לתחושת המורא והשגב שהטקסט הזה מפיל על קוראו.

לכך קשורה תכונה אחת של הרומן: ההרחבות הלא סדירות, והמפתיעות לעתים, שיש בו בנוגע לחיי דמויות מסוימות. חלק מההרחבות הללו מובנות, למשל על חיי הדוד לזאר, זאת משום שלזאר מבטא, במובן מסוים, את הפילוסופיה של הרומן עצמו. אך חלק מההרחבות נוגעות לדמויות משניות בחשיבותן.

אותן הרחבות לא סדירות מעלות על דעתו של הקורא מכונה, מכונת נרטיב, שתרה ללא מנוח אחר חומר הולם לייצור נרטיב שוטף ועז, וכשהיא נתקלת באחד כזה, היא "אוכלת" אותו, "טורפת" אותו ברעבתנות, על מנת להפיק ממנו נרטיב. למכונה הזו לא חשוב אופי החומר שנופל לידה, אלא רק היכולת להפיק ממנו את אותו שטף נרטיבי עז.

כך הופך ה"מספר" ב"זכרון דברים" למעין פקמן לא אנושי, שזז אנה ואנה, בתזזיתיות, על מנת לאתר לו את מזונו, וכשהוא מוצא לו טרף הולם, הוא טוחן אותו, מרסק אותו עד דק, עד גמירא, ואז פונה חסר מנוח לאיתור החומר הבא.

כך נוצרת אותה תחושה לא-אנושית שמעלה הרומן בקוראו, משל הוא מכונה עזה, מעין מסור שרשרת חד להבים שנע במהירות מסחררת לכל עבר, על מנת למצוא לו משהו לנסר, משהו "לאכול" ולפלוט אגב אורחא את הנרטיב בואכה ה"אכילה" הבאה.

 

עוד קצר על קריאה חוזרת

בחודש האחרון קראתי מחדש שתי יצירות מרכזיות בעולמי הספרותי, "שכול וכשלון" של ברנר ו"זכרון דברים" של שבתאי.

את שתיהן לא קראתי כבר תשע שנים (שבתאי) ויותר (ברנר). כיוון שכפי שכתבתי כאן לאחרונה, אני לעתים (לא קרובות, עם זאת) משתומם על שינויי הטעם הספרותי שלי לאורך השנים, ניגשתי לקריאה בחיל ורעדה: האם גם במה שמבחינתי הוא הלב של הלב, במה שהגדיר מבחינתי מה היא ספרות, יחול שינוי?

למרבה הרווחה התשובה היא שלילית. שתי היצירות עדיין מדהימות אותי מבחינות רבות (ושונות מעט). הן מייצגות של התרבות העברית המודרנית בשיאה.

רציתי רק להעיר בקצרה דבר מה על "זכרון דברים": שלא כבקריאה הקודמת – וכן כמו בקריאות בשנות העשרים לחיי – חזרה היצירה הזו ונדמתה לי כיצירה שלא תיאמן. בכל עשירייה של הספרים הגדולים של המאה העשרים היא נכנסת בקלות, לטעמי. יש, בפשטות, דבר מה לא אנושי ב"זכרון דברים", השטף הסיפורי כמו בא מגבוה, משמיים, ולא מסופר בשר ודם.

והנקודה הזו, שהתחדדה בקריאה הזו, מאוששת עוד יותר את תפיסתי ש"זכרון דברים" אמנם מרשים יותר מ"סוף דבר" אבל את "סוף דבר" אני אוהב יותר (מלבד זה שיש בו גם דברים שאין ב"זכרון דברים"). לא רק שהוא ממוקד באדם אחד, רך יותר, גם אופן היכתבו נתפס כאנושי יותר: הוא נכתב בידי אדם ולא – כמו שעולה התחושה ב"זכרון דברים" – בידי דמיורג.

קשורה לכך היא העובדה שהפסימיזם ב"זכרון דברים" – אם כל זה שהרומן גאוני וכולי, כאמור: ממש מטיל מורא בגאוניותו, את אותה נשגבות שפרוסט מדבר עליה שהוא מחפש ביצירות אמנות – נראה לי פחות מדויק בנחרצותו מזה הרך יותר של "סוף דבר".

נוצר בקע בקריאה הזו בין תפיסת החיים של הרומן לבין תפיסת חיים של הקורא ברומן, הפעם לא גבר צעיר אלא מישהו שמבוגר מן הסופר בשעה שכתב את היצירה. איך לומר זאת? החיים אינם כה רעים, וליתר דיוק: ניתן לראותם באור אחר גם לאור אותם נתונים שמעלה "זכרון דברים".

בגיל 21 תפיסת העולם של שבתאי (ברומן הזה, וגם כאן יש להפריד בין חלקים שונים, אבל אין כאן המקום להאריך) הממה והכריעה אותי (וליתר דיוק: מצאה הד באותו חלק בלבי שתאם אותה). כיום אני עמיד יותר מולה (וכאמור לא מול הגדולה הספרותית של הרומן, שפשוט הכריעה אותי בקריאה הזו שוב; שלא כמו בקריאה לפני כעשור).

אבל משהו הרי צריך להרוויח מההזדקנות, לא?

 

כמה מחשבות אקטואליות ולא אקטואליות

  1. איני יודע מה ההסבר לכך בדיוק, אבל אני קורא כעת בפעם השנייה – ובחלקים מסויימים בפעם השלישית – את פרוסט ודעתי אינה נוחה ממנו. אני בסיום הכרך הרביעי מהכרכים העבריים של התרגום (ארבעה כרכים שמהווים כשליש מ"בעקבות הזמן האבוד") – את ההמשך קראתי בעבר באנגלית –  ואני נהנה ומתפעל רק לסירוגין.

אי יציבות הטעם הספרותי היא דבר מה שמטריד אותי, אפילו מלחיץ. לבטח במקרה של פרוסט, שבקריאה האחרונה גיבשתי את דעתי שהוא גדול סופרי המאה העשרים. מה אירע במשך חמש או שש השנים שחלפו מהקריאה הזו? מדוע אין לי פתאום סבלנות לייסורי האהבה ואשליותיה של סוואן או של המספר המנותחים לנתחיהם? מדוע אני זועק כלפיהם – בדומה למיאקובסקי, כמדומני, שזעק כלפי גיבורות צ'כוב: "שיקנו להם כבר כרטיסים למוסקבה ושיעזבו אותנו במנוחה!" – תעזבו כבר את אודט או ז'ילברט וכך גם אותנו בשקט! האם משום כך בלבד שעברתי מ"שלב הרווקות" ל"שלב האבהות"?

ומדוע המשפטים המסורבלים הארוכים האלה? מדוע איני מבין אותם עד אחד עד הסוף? האם גם בעבר לא הבנתי אותם עד הסוף? האם הבעיה בי (אפשרות שרירה וקיימת!)? בתרגום? בפרוסט?

חשוב לדייק: מקטעים רבים אני נהנה, קטעים רבים מפעימים, הירידה בערך הספר בעיניי אינה תלולה, מעשר לשבע, נניח. ובכל זאת, הקריאה הזו מטרידה אותי.

2. ראיתי את העונה השלישית של "פאודה". "פאודה" מבחינתי היא בידור, בידור מעולה. ובכל זאת אעיר שבעונה הזו – בניגוד לאיזה איזון ראוי להערכה בשתי העונות הקודמות – כף האהדה נוטה לצד הפלסטיני. כל הטרגדיה של העונה נובעת מכך שדורון (ליאור רז) הוליך שולל צעיר פלסטיני, צעיר תמים שדורון אימן אותו באגרוף ורכש את אמונו (בעוד הוא, דורון, בעצם "מסתערב" במשימה ללכידת קרוב משפחה של הצעיר). אפילו מנהיג החמאס תאב הרצח שמופיע בעונה זו הוא מי שצה"ל הרג את כל משפחתו ב"צוק איתן" ובכך "מוסבר" חלק מהתנהגותו.

זאת ועוד: יש לשים לב שכל הפוזיציה של "המסתערבים" מהדהדת תכונה יהודית שהובילה – לדעת א.ב. יהושע, במאמר מעניין מאד שפרסם בתחילת שנות האלפיים – לאנטישמיות. היהודים נטמעו בחברות הלא-יהודיות, אך בו בזמן הצהירו על שונותם או נותרו שונים. המעמד הזה, של מי ששייך ולא-שייך בו בזמן, כך יהושע, הוא הטריגר (לא ההצדקה!) לאנטישמיות, הוא זה שהטריף את דעתם של הלא-יהודים.

והנה, "המסתערבים" כאילו מגלמים את התגשמות הפחדים של הלא-יהודים מהיהודים. מישהו שנראה "כמונו" אבל הוא בעצם לא, שנטמע בנו אבל הוא בעצם "אחר"…                                      

אני רוצה להסביר מה אני טוען כאן ומה איני טוען כאן, על מנת למנוע אי הבנות. א. פאודה היא סדרה מעולה ומקצוענית וביסודה היא סדרה בידורית שאין לנתח אותה יותר מדי בכלים אידאולוגיים, כיוון שמטרתה העיקרית לבדר (כוונתי, בין היתר, לכך שסוגיות כמו "איזון" כפופות לשיקולים אסתטיים של השדה הטלוויזיוני, בו השתרשה, למשל, התפיסה שסדרה "איכותית" צריכה להיות מאוזנת או אף לחשוף צדדים של רוע בצד של "הטובים"; בלי קשר לשאלה אם זו תפיסה מוצדקת, היא אינה קשורה בשאלת עמדתם האידאולוגית של היוצרים). ב. פאודה אינה חלילה סדרה "אנטישמית", אבל יש בעונה השלישית הטייה לעבר הצד הפלסטיני; אך זאת בצד הטייה בסיסית לעבר הצד הישראלי כיוון שהישראלים הם ה"סובייקטים" של הסדרה במובן זה שהם "גיבוריה", רוצה לומר הם ניצבים במוקד ה"פעולה" של "סדרת הפעולה" הזו, ה"פעולה" שלהם פשוט נועזת ומרשימה יותר; אך, מצד שלישי, עצם ההתמקדות ב"מסתערבים" מהדהדת פחדים אנטישמיים מהעבר ביחס ליהודים, בלי שיוצרי הסדרה התכוונו לכך. ג. אני מעיר את ההערות על הסדרה – לא על המציאות. לדבר על הסדרה אני יכול ביתר סמכותיות, כי ראיתי אותה; על המציאות אני נוטה לדבר ביתר היסוס כי איני מכיר את כולה.

3. ההצגה של התמונה (וההתמקדות בה ביח"צ ובפרסומים) של אלכס ליבק, בעקבות תערוכה חדשה שלו, בה נתפס ביבי נתניהו כמי שמצדיע במועל יד – הוא לא הצדיע במועל יד! פשוט המצלמה תפסה פוזה שלו שבו הוא נראה כך – היא עוד דוגמה לטיפשות ההרסנית של השמאל במאבקיו. מה נותנת ההצגה וההתמקדות בתמונה הזו? מלבד עלבון עז, אי דיוק, הכפשה? איזו ילדותיות, אלוהים! וחמור מכך: כמה דוחה! נתניהו צריך לסיים את תפקידו כראש ממשלה, לדעתי. סיום תפקידו, אגב, לא יביא את המשיח. אבל בכל מקרה: נתניהו אינו צורר היהודים, אינו הצורר של היהודים.

אגב, אמן גם נמדד ביכולת האיפוק שלו, ביכולת "לכלוא את רוחו", כמו שכתב פעם, אם אני זוכר נכון, ברנר בהערכה על ברדיצ'בסקי, וגם ביכולת לוותר על חלקים "חזקים" ביצירתו במידה והם פסולים בסופו של חשבון משיקולים שונים, אסתטיים, מוסריים או פילוסופיים.

4. הימים המלחיצים שאנו עוברים מעוררים שתי דאגות. האחת בריאותית והאחרת פוליטית. אמנם תמיד כדאי לעמוד על המשמר והסיטואציה השלטונית הנוכחית אף מכילה נבגים של אפשרויות מפחידות, אבל נדמה שהקוד הגנטי היהודי-ישראלי נוטה יותר לאנרכיה מאשר לדיקטטורה (דבר מה שאחראי כשלעצמו להחמרת המצב הבריאותי). בכלל, חשש יתר מהדאגה השנייה אף עלול לחבל במאמצים להתמודד עם הדאגה הראשונה, הבריאותית.

5. רק בריאות! ובשורות טובות!