ארכיון קטגוריה: עובר ושב

כמה הערות על אקטואליה

  1. "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", המעניין דרך כלל (גילוי נאות: אני כותב בחלק אחר בעיתון), הוקדש השבת למלֹאת שנה ל"שומר החומות".

בין המאמרים והכתבות המעניינים היה גם המדור "בדרכים" של עודד שלום, שהוקדש למצב בנגב. שלום, בין היתר, ראיין את מפקד מרחב נגב במשטרה, תנ"צ נחשון נגלר.

בחלקיה הראשונים של הכתבה תהיתי על – והייתי מודאג מ – התבטאויות של נגלר שנדמו כהתבטאויות של משקיף על המצב הביטחוני הגרוע בנגב ולא של מי שאמון על שיפורו. גם חזרתו של המשפט הבא נראתה לי חשודה ומדאיגה: "וזה לא רק סיפור של המשטרה אלא של כל משרדי הממשלה".

הדאגה שלי התבררה כמוצדקת לקראת סוף הכתבה. אם כי מקור הבעיה – והדאגה – אולי אינו המשטרה פר סה.

כותב שלום: "1,400 שוטרים היו במרחב נגב ערב ההתפרעויות בשנה שעברה, זה מה שיש פה גם עכשיו. מספר מגוחך אל מול תא השטח העצום והבעיות הכבדות שקיימות כאן. המרחב קיבל תוספת של 200 תקנים, אבל הם טרם אוישו".

תכופות אני תוהה כאזרח הדיוט על מה שמכונה "היעדר משילות". מה בעצם הבעיה בדיוק? השוטרים לא מנוסים? השיטות שלהם מיושנות? העונשים שהמדינה מטילה קלים מדי?

מתברר שאחת הסיבות פשוטה יותר: אין שוטרים.

והעובדה ששנה אחרי המצב נותר בעינו מטרידה מאד. מאד.

ובעצם מעבירה את שאלת היעדר המשילות למעלה בסולם הריבונות.

מה הבעיה בדיוק? ניהול כושל? ביורוקרטיה עודפת? תיאום לקוי בין אגפים שונים? בין האוצר למשרד לביטחון פנים? בין הממשלה לאוצר?

ואולי בין ההכרזות בתקשורת להחלטות בפועל?

2. באותו עניין: סדרת הכתבות של יאיר שרקי ומוחמד מג'אדלה ב – N12 על שנה ל"שומר החומות" הייתה מעניינת למדי. שם עלתה זווית אחרת של "היעדר המשילות" בנגב. העובדה שכפרים מוכרים בנגב מוזנחים כמעט כמו הכפרים הלא מוכרים.

למרות שיש – וניתנו בכתבה – תירוצים (התושבים משחיתים לעיתים חלק מהתשתיות שמספקת המדינה), נדמה היה מהכתבה שיש כאן אזלת יד של המדינה במה שהוא אינטרס שלה ככלות הכל: מתן הוכחה שכדאי לשתף פעולה עם המדינה ולגור ביישובים מוכרים על ידה.  

3. אני מעריך מאד את בנט. את האומץ שלו. את הממשלה שהקים (בעזרת יאיר לפיד, שמתגלה כמנהיג מרשים בעצמו). זו ממשלה חשובה ביותר. לא רק בגלל הרחקת ביבי. גם בגלל זה, כמובן, בהחלט, דהיינו בגלל הרחקת מנהיג מוכשר ומסוכן וחסר עכבות, שלקח מדינה שלמה כבת ערובה במשך ארבע מערכות בחירות ושנתיים ימים ומעוניין להמשיך במעשהו זה עד שמישהו יתעייף ויתפרק ראשון: המדינה או הוא.

אבל הממשלה הזו חשובה בגלל לפחות ארבעה עניינים נוספים:

א. זו ממשלה ישראלית יותר מאשר יהודית. כלומר ממשלה שמנסה לאחות את הזהות היהודית-ישראלית (לעבאס אגיע בהמשך). בעוד הגוש הביביסטי הוא גוש שתרם לדעיכת הישראליות לטובת היהדות. כמובן, קודם כל, בגלל שהוא היה גוש ביבי והחרדים. אבל, למעשה, הפיצול בציונות הדתית גם הוא פיצול בין ה"יהודים" ל"ישראלים"! לא רק משום שהחרד"לים נוטים ל"יהדות", אלא משום – ואני יודע שחלק מתומכי "ימינה" ובנט לא יאהבו את זה –  שהפרקטיקה של התנחלות ללא חשבון ומחשבה תחילה בלב אוכלוסייה ערבית ביהודה ושומרון היא פרקטיקה גלותית! (זו תובנה פוליטית-היסטוריוסופית גאונית, שזכות היוצרים עליה שייכת, כמדומני, לא.ב. יהושע, במאמרו על האנטישמיות ב-2002). היא פרקטיקה גלותית כי היא מבטלת את הצו העליון הציוני: להשיג רוב יהודי בשטח ריבונותך בארץ ישראל.

נכון ש"ימינה" ובנט גם כן תומכים בהתיישבות כזו. אבל, מסתבר, שיש להם ערכים לא פחות חשובים! כמו ברית עם חלקים נוספים של הישראליות, כמו ממלכתיות ועוד – קרי, "ישראליות".

ב. באותו עניין: זו ממשלה שמרחיקה לזמן מה את החרדים ממוקדי הכוח ומאפשרת להם, אולי, לערוך חשבון נפש (שהשעה בשלה לו אחרי הקורונה ואסון מירון שהיה מעין "מַכֶּה בפּטיש" להפקרות החרדית בשעת הקורונה). הרחקה ממוקדי הכוח לזמן מה תאפשר, אולי, לחרדים לחדול לרגע להיות חברה שתובעת מאחרים ולחשוב על מיקומה החריג כחברה שמותר לתבוע ממנה.

חשבון נפש חרדי הוא צו שעה אסטרטגי לחברה הישראלית בגלל שהם מהווים פלח אוכלוסייה גדול, הגדֵל והולך בצורה דרמטית. וחשבון נפש, שצריך להיעשות בסוגיית היציאה לעבודה, החינוך לימודי הליבה וההירתמות השוויונית שלהם למען החברה (לאו דווקא צבא! יש שירות לאומי בגמילות חסדים) – הוא קריטי.

ג. בגלל הברית עם מנסור עבאס, מנהיג ערבי אמיץ, שביקר בבית כנסת בלוד בזמן "שומר החומות" וגינה את האלימות. שמבכר את שיפור חייהם של בני עמו על פני הצהרות לאומניות ריקות.

ד. בגלל שהממשלה הנוכחית מאפשרת לציונות הדתית לתרגל תפקיד חברתי גדול כמגשרת על פני חלקי העם.

4. אני מעריך מאד את בנט, אבל המצב תלוי על בלימה. אני מקווה שהממשלה תשרוד. בכל אופן, רציתי להעיר על תופעה שאני מזהה לא רק ביחס לבנט: ברגע שנדמה שאדם נמצא בסיטואציה בעייתית, כשהוא כבר לא "ווינר" ברור, מייד נשכחים דברי השבח ומשקיפים ופובליציסטים מתחילים לחבוט בו. זהו מין סדיזם לא לגמרי מודע שפורח אצל אנשים מסוימים בהריחם חולשה. אז אני מודיע שאני מעריך את בנט גם אם ייכשל. אך כולי תקווה שלא כך יהיה.

5. אני מקווה מאד שהמשטרה ו/או השב"כ מאבטחים את עבאס בה במידה שהם מאבטחים את בנט. אם לא יותר. המנהיג האמיץ הזה, שרוצה באמת ובתמים לעזור לבני עמו ועושה זאת בדרך הנכונה, נמצא בסכנה אמיתית, כך נראה (כך גם נרמז באחת הכתבות בסדרה של שרקי ומג'אדלה).

6. תחושת שייכות ותחושת ניכור ביחס לארץ. יצא לי לחשוב על הסוגייה בשני הקשרים. האחד, בעקבות קריאת הטור המעניין והמתריס של עפרי אילני ב"הארץ" מלפני כמה שבועות, על כך שהציונות תרמה להרס הסביבה הארצישראלית. הדוגמאות שהוא מביא במאמרו עגומות, אך המסגור מטעה מעט. לא הציונות הרסה את הארץ – אלא, בפשטות, בני האדם הרסו את הארץ. וליתר דיוק: שינו אותה לצורכיהם.

אותם כמה מאות אלפי יהודים (שהציונות הרשעה חד וחלק הצילה את חיים ב39-45) וצאצאיהם וצאצאי צאצאיהם. ואותם אלה שהארץ הזו הייתה להם ארץ מקלט. או סתם מקום לחיות בו. והאוכלוסייה הערבית, שאינה ציונית כמדומני, שגדלה ורבתה גם היא וגם היא "הורסת את הסביבה".

אבל מה שלטעמי ראוי לתשומת לב היא העובדה שאנחנו, הציונים, לא נותנים מספיק את דעתנו לכך שעל מנת שתוכל לפרוח אהבת אֶרץ צריך שתישאר ארץ.

ישראל היא מדינה צפופה מאד, אחת הצפופות בעולם, ולא מספיק שתה את לבה לשימור נופיה הטבעיים.

זה צורך לאומי. זה גם צורך נפשי, לשמר מרחבים פתוחים.

סביבה רוויה ביחסי אנוש, שאין מהם מפלט – היא מקום לא בריא לנפש, כמו שארץ מכוסה שלמת בטון אינה מעוררת את אותה אהבה כמו ארץ שחלקים נרחבים בה עודם מעורטלים.   

סיבה נוספת לניכור שחשים רבים כלפי הארץ קשורה בסוגייתה דיור. היותך או אי היותך בעל דירה הפך להיות מה שחוצה את המעמד הבינוני לשניים, כמו חלה לאורכה, כדברי דוד אבידן.

ולא רק שהמצב הלא שוויוני הזה מחריף והולך (כי ערך הדירות עולה ועולה), גם אין הגנה מספקת על מעמד שוכרי הדירות בישראל. מִדברים שאני שומע סביבי: זה הפך להיות פקטור מרכזי בתחושת השייכות לארץ. חלק מאלה שאין להם דירה, גם אם הוא לא מחפש אקטיבית איך לצאת מכאן (ורבים מחפשים), חש לא שייך, מוזנח, דחוי.

הדבר עצוב מאד. כמובן שכל זה נובע גם מכך שבישראל אין תרבות מפותחת של שכירות ויש אובססיה לבעלות על קרקע, שיש הטוענים שבמקומות אחרים בעולם הראשונה קיימת והאחרונה נעדרת. אבל בהינתן שזה המצב, העובדה שחלק מהמעמד הבינוני חש שסיכוייו להשיג דירה קלושים, היא גם רכיב שתורם לתחושות תלישות ואגב כך להחלשת חוסנה של החברה הישראלית בכללותה.

"הנתניהוז" של ג'ושוע כהן זכה אתמול בפוליצר

לפני כחצי שנה כתבתי עליו ביקורת. הנה לינק אל מיקומה בבלוג זה.

כמה הערות על אקטואליה

  1. במלחמה הממושכת שלנו עם אויבינו המרים על הארץ עלינו להתמיד בשמירת יתרון הפיכחון והאינטליגנציה שלנו על אויבינו, להקפיד על כך שהיתרון יישמר. למשל, אותו יתרון פיכחון שהביא אותנו לקבל את תוכנית החלוקה ב-1947 ואת אויבינו – הלא מפוכחים והלא אינטליגנטים בהכרעתם זו – לסרב לה.

בהקשר הזה, הקולות הקוראים לחיסול סינוואר נראים לי קולות לא מפוכחים ולא אינטליגנטים. הם קולות שנובעים מתסכול ומזעם, לא מתבונה. קולות של אבדן עשתונות ולא של שליטה עצמית. אני לא נגד סיכולים ממוקדים, וסינוואר המסית לרצח הוא בהחלט "בן מוות", אבל המחשבה שהסיכולים הם הפיתרון במקרה הזה נראית לי מחשבה לא נכונה ולא נבונה המונחית על ידי רגשות נקם ולא על ידי תבונה. אני גם לא נגד נקם, אגב. יש מקום לנקמה ברוצחים שפלים. אבל כשהנקמה סותרת את האינטרס העצמי אני בהחלט נגדה.

בכל אופן, במקרה הזה זו נראית לי תגובה לא אינטליגנטית ולא הולמת את המציאות הנוכחית ולא הולמת את מי שרוצים לנצח במאבק הממושך על הארץ הזו.  

למשל, הרבה יותר רלוונטי בתגובה לפיגוע כזה (שמבצעיו הגיעו מיהודה ושומרון), הוא לסגור סוף סוף את קו התפר בגדר אפקטיבית. אלא שלזה לא מוכנים מבחינה פוליטית חלקים  ממנהיגינו.

2. גל הטרור הרצחני שאנחנו עוברים תורם לטשטוש כמה אמיתות בסיסיות של המצב שלנו, שמטושטשות גם בימים כתיקונם.

המצב המורכב הוא לעניות דעתי זה: צודק בהחלט הימין בכך שחלק מאויבינו ינסה לרצוח אותנו גם אם נאפשר לו מדינה פלסטינית ברת קיימא בין הירדן לים. שנאתם של רבים מאויבינו אינה קשורה להיעדר ישות לאומית ריבונית פלסטינית וכינונה גם אינה מטרתם של רבים מאויבינו.

מאידך גיסא שוגה עמוקות הימין כשהוא לא מבין שהצורך בהקמת שתי ישויות פוליטיות נפרדות בין הירדן לים הוא לא אינטרס פלסטיני, כי אם אינטרס ישראלי עליון. לאחרונה קראתי אצל הפרשן עמוס הראל ב"הארץ" שבמערכת הביטחון מודאגים מכך שלראשונה מזה עשרות שנים בין הירדן לים יש יתרון מספרי קל לאוכלוסייה הערבית על פני האוכלוסייה היהודית.

בין הירדן לים (כולל עזה) יש מעט יותר מ-14 מיליון איש. מעט יותר מ-7 מיליון מהם הם ערבים (כולל אזרחי ישראל). במציאות כזו, השליטה של ישראל על מיליוני פלסטינים חסרי זכויות אזרח הופכת לפחות ופחות סבירה בעיני העולם (וראוי שגם בעינינו שלנו). אינטרס ציוני עליון, לפיכך, הוא היפרדות. נכון, רבים מקרב הפלסטינים כלל לא מעוניינים במדינה וניסיון ההתנתקות בעזה מלמד אותנו מה רבה הסכנה בהתנתקות חד צדדית כזו. עם זאת, עלינו לעשות הכל על מנת שהאוכלוסיות לא יתערבבו לאין התר ועל מנת שכשיכשר הדור נוכל לבצע את הניתוח הכאוב אך ההכרחי הזה של ההיפרדות. האסטרטגיה של הימין, האסטרטגיה של עיבוי ההתנחלויות שאינן בתוך הגושים, היא בפשטות אובדנות אנטי-ציונית.  

3. אינני מורה, אבל אני מכיר כמה מורים לספרות והנחיתי עבודה בספרות של תלמיד תיכון ואני מלמד בוגרי תיכון כתיבה. ומהשיחות שניהלתי עם חברי המורים, מניסיוני בהנחיית עבודה ובהוראה וממעט השכל הישר שיש לי, ברור לי כשמש שהרפורמה בלימודי הספרות והרוח בכלל, שמבטלת את בחינות הבגרות במקצועות אלה ומציעה תחתם כתיבת עבודה יצירתית, היא שגויה.

ידע הוא הבסיס ליצירתיות. יש סדר בדברים. ומי שלא ילמד ואף ישנן ינהל את "יצירתיותו" באוויר.

תלמידי תיכון חייבים לצאת אל העולם עם ידע בסיסי בכמה תחומים. בעיקר תלמידים ישראליים, שכישורי האוריינות והידע הכללי שלהם הם חרפתיים (אני מלמד כתיבה באוניברסיטאות ובמוסדות להשכלה גבוהה ונוכח בכך תדיר).

עבודה לא תחליף זאת. היא תיתן לתלמידים תחושת חשיבות עצמית כוזבת.

קודם כל תדע משהו, אחר כך תפגין את יצירתיותך.

אחרת מדובר פשוט בעוד עידוד לנרקיסיזם ריק של בני הנוער. ולא חסרים עידודים לכך.     

הערה על הזיקוקים

הזיקוקים חסרו לי אתמול.

מותר לומר את זה בלי להיחשב לפשיסט?

יש בהם משהו מרהיב, יוצא דופן, צבעוני, משמח ובקיצור – ח-ג-י-ג-י (כמו ב"חגיגות יום העצמאות").

ייתכן שלמרות כל זאת בכל זאת טוב לבטלם – בגלל הפגיעה בהלומי קרב.

קראתי מאמר אחד של מי שסובל מהזיקוקים בגלל עברו כחייל קרבי. אבל אפילו כותב המאמר, העיתונאי חיים הר-זהב, הבליע במאמרו, המתנגד לזיקוקים, אפשרות לפשרה: קביעת שעות ברורות המוקצות לזיקוקים על מנת לאפשר לסובלים מהם להתכונן אליהן.

הנה הפיסקה הרלוונטית ממאמרו ב"הארץ":

"בחברה כזאת הוויתור על הזיקוקים, או למצער קביעת זמן אחד אחוד בכל הארץ שבו ניתן לירות זיקוקים ואין בלתו (כך שאנשים יוכלו להתארגן ולהתכונן רגשית לקראת זה, כמו בצפירות הזיכרון), אמור להיות עניין מובן מאליו."

אני חושב שהזינוק של כמה מדוברי הימין המובהקים נגד ביטול הזיקוקים נובע מאינטואיציה עמוקה. אכן, יש בביטול הזה דבר מה "שמאלני" ו"פרוגרסיבי".

לאו דווקא בהיותו אנטי-לאומי או בהיותו נובע מתשומת לב לחלשים בחברה (מופרזת, לדעת הימניים, שימניותם זו, לפעמים, מעבירה אותם על מוסריותם האנושית הפשוטה).

אלא התמיכה בביטול הזיקוקים היא "שמאלנית" ו"פרוגרסיבית" בהיותה אנטי-הדוניסטית, אנטי-שמחת-חיים.

אכן, אני חושב שיש גל מוסרני, קלוויניסטי ושונא חדווה וחיים באופן עמוק באגפים מסוימים של מה שמכונה היום "שמאל" ו"פרוגרסיביות".

מה שלא אומר שהם לא צודקים (לא בהשקפת העולם הכללית), בסוגיית הזיקוקים כבסוגיות אחרות. גם פוליטיקת האקלים של הפרוגרסיביות מוּנעת בחלקה ממניעים כאלה, אנטי-הדוניסטיים ואנטי-שמחת-חיים. דבר מה שגרם לרבים להתעלם מאזהרותיהם ולראות בהם איזה "קטע שמאלני" (כמו שהתבטא פעם ינון מגל). אבל מה לעשות וכנראה המעצבנים האלה צדקו. גם גל הצמחונות נולד (בחלקו!) מגל כזה אנטי-הדוניסטי וכזה שלא יודע ליהנות מהחיים. מה שלא מבטל את הטיעון המוסרי של הצמחונים.

בקיצור, לגופו של עניין ולשנה הבאה: אני בעד הפשרה שהעלה הר-זהב בעניין הזיקוקים.

חג שמח!

איחולי רפואה שלמה לאמן הגדול שלום חנוך

אולי השיר המטפיזי ביותר ברוק העברי

הערה על רוח התקופה בעקבות הסדרה "אנטומיה של שערורייה" ושני אירועים בספרות הישראלית של השנה האחרונה

עד כמעט סוף הפרק הרביעי של הסדרה הנטפליקסית בת ששת הפרקים, "אנטומיה של שערורייה", חשבתי שזו סדרה טובה ושמרענן לראות סדרה שמעזה להתעמת עם רוח התקופה. הסדרה הבריטית, שבמרכזה שר בכיר שניהל רומן עם עוזרת צעירה שלו, המאשימה אותו באונס מעט אחרי סיומו של הרומן ביניהם, נראתה לי חורגת מרוח הזמן בשתי נקודות עיקריות. הראשונה: נדמה שהסדרה נטלה על עצמה להדגיש את ההבדל התהומי שבין שתי התנהגויות מיניות שתקופתנו הפוריטנית נוטה לא להבדיל מספיק ביניהן: ניאוף ואונס. הסנגורית החריפה של השר הבכיר מדגישה את ההבדל הזה בפני המושבעים ובחקירת העדים. השנייה: נדמה שהסדרה ביקשה לשרטט את המקרה יוצא הדופן והעדין עד מאד שבו מתלוננת ונאשם – שניהם כאחד – אינם משקרים. כלומר, שהמתלוננת אכן חוותה אונס אבל לנאשם היה יסוד *סביר* להניח שאמרו לו "כן" ולא "לא". זה מקרה חריג ונדיר, אבל אני מניח שהוא קיים בעולם וגם שיש דוגמאות משפטיות שלו.

אני רוצה להדגיש: סוגיית האונס היא, כמובן, סוגייה כאובה וסופּר-רגישה. בגלל שמטבעה האינטימי של ההתרחשות המינית הדיון המשפטי מתכנס פעמים רבות למילה של האישה כנגד מילה של הגבר, יוצא שאנסים רבים מצליחים לחמוק מהעונש המגיע להם. הטעמת התסכול הזה עומדת בהחלט לזכותה של הסדרה. ולמרות זאת, למי שברור לו שאונס הוא דבר מה פסול – כלומר, אני מרשה לעצמי להניח, לרובנו – יותר מעניין ומרענן לצפות במקרה החריג המוזכר מאשר במקרה של אונס חד משמעי.

אך בסוף הפרק הרביעי אירעו שתי התפתחויות עלילתיות מכריעות, שהורידו לטעמי בצלילה חדה את ערכה של הסדרה ושאחת מהן הפכה אותה דווקא למותאמת עד מאד עם רוח הזמן (כמובן שמדובר להלן בספוילרים).

התפתחות עלילתית אחת היא טלנובלית וזולה, אכן באופן שערורייתי: מסתבר לצופים שהתובעת במשפט השר היא מישהי שלפני עשרים ומשהו שנה נאנסה על ידו באוקספורד. מאז שינתה את שמה ואת מראהּ כך שהנאשם ואשתו לא מזהים אותה, לפחות בהתחלה.

ההתפתחות השנייה מקופלת בראשונה: השר אכן אנס, אנס בעבר, וכפי שמשתמע – ומתברר אכן בהמשך של שני הפרקים האחרונים – אנס באופן דומה גם בהווה את העובדת שלו. בכך הסדרה שבה באחת לרוח הזמן שלנו. היא, ראשית, רומזת כעת שאין הבדל גדול בין הדרמה של הבגידה באישה (תפקיד מרכזי בסדרה הוא תפקידה של הנבגדת, אשת השר, המגולמת היטב בידי סיינה מילר) למעשה אונס. ושנית, היא מלבה את הפרנויה של התקופה שלנו ביחס לגברים. מאחורי חזות הגבר האדיב – ואפילו מאחורי הגבר השרמנטי והרגיש שאת נשואה לו למעלה מעשרים שנה! – מסתתר אנס. הסוף המעוות של הסדרה מסגיר את המיזאנדריה שלה. אשת השר מחליטה להסגיר את בעלה לידי המשטרה. היא כורתת ברית אחיות עם התובעת. ובהפי אנד אנו, הצופים, רואים אותה ואת שני ילדיה מבלים וצוהלים להם באחו, בסצנה פסטורלית של פיוס וחדווה ושקט שאחרי הסערה. כאילו הפי אנד כזה אפשרי ואין להסגרת האב לידי המשטרה ולישיבתו העתידית בכלא השפעה מכרעת בקדרותה על ילדיו! (כלומר: ההסגרה אולי מוצדקת, אבל התיאור שלה כהפי אנד משפחתי בו הגבר נלכד והמשפחה הנותרת משחררת אנחת רווחה – מעוות).

אבל רוח התקופה המעניינת יותר וגם הבעייתית יותר שעולה מהסדרה אינה נוגעת לטעמי לליבוי פרנויה ביחס לגברים ואף אינה קשורה כלל ליחסי גברים ונשים. היא נוגעת לדבר מה אחר: לליבוי פרנויה פנימית, של גברים ביחס לעצמם ושל כולנו ביחס לעצמנו, המאפיינת אף היא את התקופה שלנו. זאת משום שהשר הבכיר היה סבור באמת ובתמים שהוא לא אנס. למרות שמסוף הפרק הרביעי, כשאנו עדים למה שקרה בינו לבין עמיתתו הסטודנטית באוקספורד, ברור לנו שזה אונס. כך ממקדת הסדרה את מבטה במצב שבו בן אדם סבור שהתנהגותו מוסרית לעילא – אך הוא בעצם מפלצת.

גם זו בעיניי רוח התקופה. והיסוד הזה – ליבוי הפרנויה-העצמית, הדגשת העובדה שגם מי שסבור שהוא טוב ומוסרי לעילא בעצם ייתכן והוא שוגה באופן רדיקלי – ניצב באופן מוזר בליבם של שני מאורעות ספרותיים מרכזיים בישראל של השנה האחרונה.

זו הרי הליבה של הרומן "איך לאהוב את בתך" של הילה בלום שזכה בפרס ספיר האחרון. לא אהבתי את הרומן הזה וכתבתי על כך. אבל לאחרונה הבנתי שסיבה מכרעת לאי אהבתי אותו נובעת מכך שהוא מלבה את תחושת הפרנויה הפנימית הזו. הרי במרכז הרומן אֵם שתוהה מדוע בתה רחקה ממנה. מדובר באם, שכפי שמתגלה לנו, הקוראים, התנהגותה המפוקפקת מאד תרמה ישירות לריחוק של בתה, אבל היא בטוחה שהתנהלותה היא מופתית. במילים אחרות: זה רומן על אשמה. ועל אשמה שמתגלה כמוצדקת. אך מי שאכן חטאה אינה מסוגלת להכיר בכך. בכך הרומן קולע לרוח התקופה שאני מתייחס אליה כאן: ליבוי של אותה פרנויה פנימית. כי הרי כל אחד שחש שהוא צח מרבבה יכול, בדיוק כמו האם, להוליך את עצמו שולל באשר לצחותו.

המאורע השני הוא ספרה של גליה עוז על אביה והשערורייה שעורר. הפרשייה הזו עוררה ריגשה אצל אנשים רבים כל כך בין היתר כי היא גירתה את רגש הפרנויה הפנימית הזה, שמאפיין כאמור את התקופה שלנו: הנה אדם, שכמו הגיבורה של "איך לאהוב את בתך", חשב על עצמו שהוא אדם מוסרי לעילא (עוז), אך לא ראה שבעצם הוא מפלצת! ואולי כולנו כאלה? (אני מסביר כאן חלק מהריגשה שהפרשה עוררה אצל אנשים רבים, כפי שאני תופס אותה. זו בהחלט לא עמדתי ביחס לעמוס עוז).

הסיבה שהרגש הזה – כאמור, לא רק פרנויה ביחס לבני אדם אחרים, כפי שזו מתקיימת, למשל, בקרב חלק ממתנגדי החיסונים, אלא פרנויה-עצמית, חשד-עצמי שלנו בעצמנו שאיננו טובים או מוסריים כפי שאנחנו חושבים – פופולרי היום נובעת מכמה מקורות שונים. ככלל, אנחנו חיים בתקופה שבה אנו, בני האדם, לא מעריכים את עצמנו. התברר לנו – פתאום! – שאיננו מה שחשבנו שאנו. איננו נזר הבריאה. הן בגלל מה שעשינו לפלנטה שלנו; הן בגלל התפתחויות מדעיות שמדגישות לכאורה שבני אדם הם ישויות שאינן נבדלות מטפיסית משלל היצורים האחרים בטבע; ויש עוד סיבות.

כמובן, ספקות עצמיים ופקפוק עצמי הם רגשות שיש הרבה לומר בשבחם. "אל תאמן בעצמך עד יום מותך", אמר כבר הלל הזקן בפרקי אבות. וכולנו מכירים אנשים שאינם מטילים ספק בעצמם ואינם מפקפקים בעצמם ועד כמה חבל שכך. אבל השאלה היא שאלה של מינון, ורוח התקופה נוטה אל הפקפוק העצמי הגורף.

אני מתעב את ליבוי הפרנויה-העצמית הזו מכמה סיבות. ראשית, הוא, לעיתים, מונע מתפיסת עולם שונאת אדם, מרגש בוז שמאפיין גם נצרות מגוון מסוים המאמין שהאדם הוא יצור חוטא בבסיסו ופגום עד שורשו. שנית, אני מתעב את הליבוי הזה כי הוא תורם לריפיון ולשימור הסטטוס קוו ולא להתנערות לשינויו; אם אנו יצורים פגומים עד שורשנו, גם אם אנו סבורים שאנו בסדר, אז חבל להשחית זמן בניסיונות תיקון והצלה של המין האנושי. שלישית, הלך הרוח הזה מלבה פקפוק בתחושת המציאות שלנו, ולכן הוא בן ברית של הפסיכוזה והשיגעון ואויבהּ של השפיות. ורביעית, אני מתעב את הרגש הזה כי הוא גורם דווקא לאנשים בעלי המצפון המפותח ביותר להלקות את עצמם ולחשוד בעצמם על לא עוול בכפם. כפי שטען פרויד, דווקא האנשים המצפוניים ביותר הם אלה שהסופר-אגו שלהם הוא הרודני ביותר, והוא גורם להם להוקיע את עצמם ולהאשים את עצמם לשווא ותדיר בגין חטאים פעוטים או לא קיימים.

הערה קצרה על קצב בפרוזה

אני קורא עכשיו פרוזה ישראלית טובה. וחלק מהסיבה שהיא טובה היא חוש הקצב שיש בה.

תמיד התרשמתי מהקטע הזה ב"מדוע אני כותב" של אורוול (כלומר גם מהקטע הזה; יש שם קטעים מרשימים רבים) בו הוא מסביר את "העניין האסתטי" שמביא סופרים לכתוב.

ובכן, בצד יופי הנובע מהשפה, יש גם יופי הנמצא בעולם ושהשפה לוכדת. אבל בצד שניהם יש "לכידות של פרוזה טובה" ו"קצב של עלילה טובה". סופרים רבים, רבים מדי, זונחים את הרכיבים האלה (לכידות וקצב), שהם לא פחות חשובים בפרוזה מהשפה.

הציטוט מתוך קובץ מאמרי אורוול העברי המשובח, בתרגום יועד וינטר שגב ובעריכת גיורא גודמן.

הערה קצרה על "מגלה טמירין"

בעניין רב אני קורא בימים אלה ב"מגלה טמירין". "מגלה טמירין" הוא חיבור סאטירי מתוחכם ושנון, שפירסם ב-1819 המשכיל הגליצאי יוסף פרל. זו יצירה עברית קלאסית, רומן-במכתבים אנטי-חסידי מבריק, שבו, באמצעות מכתבים שמיוחסים לעשרות חסידים (בדויים), מותקפת החסידות (שהייתה אז תנועה צעירה יחסית), שהדבקים בה מוצגים כאנשים ערומים, תאבי כוח, חמדנים ולעיתים נואפים, שלא בוחלים באמצעים על מנת להכפיש את מתנגדיהם הם.

הרומן כתוב בעברית שמחקה את העברית הקלוקלת או הייחודית של כתבי החסידים עצמם (שפרל היה בקיא בה כבשבילי נהרדעא).

הכתיבה וירוטואוזית וההנאה רבה (אני קורא במהדורה משובחת שהוציא לפני שנים אחדות חוקר פרל, פרופ' יונתן מאיר), אך אני מוצא בקריאה בפרל בישראל של המאה ה-21 טעם נוסף.

מאז הקורונה התחדדה אצלי התפיסה שאורח החיים החרדי במדינת ישראל הינו אתגר מרכזי לחברה הישראלית. עלינו לעזור לחרדים לעזור הן לעצמם והן לנו ולעודדם ליטול חלק רב יותר הן בפרנסתם והן במטלות החברה הישראלית (אם לא בצבא, אז בשירות הלאומי; רק עיוות חמור מונע את קבלת המובן מאליו הזה), לעודדם לצאת מהבוּרוּת המשוועת שאליה הם דנים את בנותיהם ובניהם.

"מגלה טמירין" מזכיר לנו כוח רוחני יהודי שכוח: את ההשכלה העברית בגבורתה. ההשכלה שנלחמה בכלים שנונים ובידע רב בקלקלות אורח החיים הדתי (במקרה הזה החסידות), ללא רגשי נחיתות וללא הרכנת ראש מפני ה"אחרות" החרדית.

הנה ברנר, בדור "התחייה", שהפנה עורף להשכלה העברית מהרבה בחינות, מזכיר לקוראיו את חשיבותה:

"ברי הוא, שלתנועה ההשכלה העברית, ביחוד בימי סמוֹלנסקין, גורדון ולילינבלום, היו גם כוָנות יותר מעולות, יותר עצמיות: שאיפות פנימיות, רוֹממות, שאיפות של הכנסת ערכין אחרים ושינוי ערכין מעין מה שאנו מוצאים גם אצל עמים בעלי-ערך. האנשים החדשים רצו לחיות, לחיות ממש, לחיות על פני האדמה, ואת האויב לחייהם ראו קודם כל באורתודוכסיה היהודית המקולקלה עם צורות חייה המעוּותות והנלוזות, אשר מהן תקצר הנפש החיה. לסמולנסקין, לגורדון – וללילינבלום ביחוד – היו כבר מושגים אחרים על השלימות של האדם ושלימות של העם. המושגים החדשים של שלשת עמודי ספרותנו החדשה האלה דיברו על אנשים בני עם חזק, אמיץ, זקוף, עומד ברשות עצמו, אוהב עבודה ומוכשר לעבודה, רציני ועליז כאחד, שׂשׂ להלחם על כבודו ולהגן על עצמיותו, קשור אל הטבע ואל אלוהי הטבע, בז לאויביו עד לבלי התרעם עליהם כלל, נאמן לבני בריתו ובוטח בכוח עצמו, ולא ב'השמים שירחמו'…"

אחד ממושאי הפרודיה המרכזיים של פרל הוא ר' נחמן מברסלב. הברסלביות הפכה להיות, כידוע, אחד מסמלי הרוחניות בחברה הישראלית הריקנית דהיום. ואני מוצא עונג מיוחד גם בכך שפרל מדגיש את הצדדים התמהוניים והמופרכים של הברסלביות.

הערה קצרה על סאלי רוּני

לקראת הרצאה עליו, אני קורא בפעם השנייה את "שיחות עם חברים", רומן הביכורים של סאלי רוּני, ומתפעל ממנו מאד שוב.

את "אנשים נורמליים" (הרומן השני שלה) לא סבלתי והוא עולה בקנה אחד עם רוחה הלא טובה של התקופה הנמשכת לסיטואציות קורבניוֹת. סיטואציה של קורבן ומקרבן היא בעיניי סיטואציה לא מעניינת מבחינה ספרותית (להבדיל מאשר מבחינה אנושית; שם היא "מעניינת מאד", במובן זה שהיא תובעת שהקורבן יפסיק לסבול מהר ככל שניתן).

אבל "שיחות עם חברים" מ-2017 הוא רומן מעולה. דבר מה שלא שמתי אליו לב מספיק בקריאה הראשונה (ביקורתי בקישור כאן) הוא עד כמה הרומן הזה בעצם הוא שבח והלל עקיף למדיום הספרותי: ברומן נידונות דרכי תקשורת וייצוג רבים בין בני אדם (אימיילים, טלפון, מסרונים, צילום, תיאטרון, ספוקן וורד וכולי) – והזירה שבה המעלות והחסרונות של דרכי התקשורת השונות נבחנים באופן הטוב ביותר היא לא אחרת מאשר ז'אנר הרומן עצמו!

כל סופר בולט בתקופתנו, זו עמדתי, דן בישירות או בעקיפין בייחודה ובהצדקת קיומה של הספרות בזמננו.

בקיצור, מבאס שהיא תומכת BDS (וזה בהחלט קשור לרוח הקיטש הנושבת בין דפי הרומן השני שלה). אם כי כציוני, אני רואה רווח משני מסוים בחרם שלה, בהיותו תזכורת שעלינו לעשות כל שביכולתנו על מנת להכשיר את הקרקע העתידית לחלוקת הארץ ולא להכשיל ככל יכולתנו (כפי שנדמה שאנו עושים לעיתים) את האפשרות העתידית הזו (כשתיכשר השעה).

שלום חנוך בן 75

שלום חנוך בן 75.

אני מסביר לילדיי: הזמרים שאבא הכי אוהב הם שלמה ארצי ושלום חנוך. במידה שווה? במידה שווה.

(דרך אגב, אשתי ואני מקווים שאנחנו לא דנים את ילדינו לעתיד של בידוד חברתי בעיצוב טעמם המוזיקלי. הזמר האהוב עליהם: אריק איינשטיין. ולא שירי הילדים שלו. הם בקיאים במערכון חידון התנ"ך של "לול" כבשבילי נהרדעא. המקורית, לא זו של יובל המבולבל. הם, בני ובתי, לא ציינתי זאת, בני 7 ו – 5…).

כשראה אור הרומן הראשון שלי, "ובזמן הזה" ב-2004, הצבתי בראשו את המילים מהשיר "אין קשר" של שלום חנוך: "לו חיינו שנית את הזמן שחיינו, האם אז היינו פטורים מכל מה שמכאיב?". "אין קשר" הוא שיר לא מוכר וחזק מהאלבום הלא מצליח במיוחד "רק בן אדם" (1988). זה אלבום רוקיסטי כסחיסטי ואקזיסטנציאליסטי ומשבר-גיל-הארבעימי ובו שירים משובחים רבים (בצד כמה נפילות).

ביקשתי מהיח"צנית דאז של "כתר" לשלוח את הרומן לשלום חנוך. אחרי שנה וחצי, בשיחה אקראית, התברר לי שהיא שלחה אותו בטעות לאריק איינשטיין…הייתי רחוק כבר מפרסום הרומן וכאוב את כל השתלשלות האירועים שקדמו לפרסומו ועקבו אותו (שגרסה שלהם כתבתי ב"מדוע איני כותב" מ-2017) שלא מצאתי טעם בתיקון הטעות.

הנה קישור לשיר