ארכיון קטגוריה: עובר ושב

הערה קצרה על קריאה ב"יריד ההבלים"

הרומן הוא סוגת האמנות האהובה עלי ביותר. בפער ניכר מהמתחרים (למעט מבחר של שירי רוק ופופ, רובם עבריים, ומה שבהיעדר מונח טוב יותר אקרא לו: מבחר של "שירים עבריים", שאינם "רוק" או "פופ", שמצויים אמנם במקום השני אצלי, אך לא בפער ניכר).

רבים שקראו בעבר לא קוראים כמו פעם. כך, לפחות, אומרים (וכנראה שזה נכון). יש לכך מספר סיבות (לא האחרונה שבהן היא שההיצף של הספרים שרואים אור בעשורים האחרונים, שרובם ספרים שאינם מאד טובים, יוצר אצל הקוראים רושם, ולעתים הרושם הוא תת-ספי, שהחוויה הספרותית היא חוויה בינונית. זכור לי לפני שנים שמאסתי לפתע בקריאה. ואו אז חישבתי לאחור את עשרת הספרים האחרונים שקראתי והבנתי שקראתי ספרים בינוניים, שהוציאו לי את החשק).

רבים שקראו בעבר לא קוראים כמו פעם. זה עניינם ולעתים קרובות הפסדם. אני – כדי להזכיר לעצמי מדוע אני אוהב לקרוא רומנים – חוזר תדיר אל המאה ה-19. המאה ה-19 הלא היא המאה של הרומן.

אני קורא עכשיו (לראשונה) את "יריד ההבלים" של ויליאם מייקפיס תאקרי. כבר עשרים שנה אני מתכנן לקרוא אותו – וטרם הסתייע (אנא אל תהיו שיפוטיים; במקור באתי מהספרות הרוסית ואני גולש מערבה אט אט). הרומן הגדול הזה מ-1848 – מה נאמר? תענוג צרוף. חכם, מהנה, צולפני, בקיא בהוויות העולם, רגיש (עם השפעה על טולסטוי לכל הפחות בדמות של פייר מ"מלחמה ושלום"; טולסטוי גדול יותר, כן?).

מעל הכל, חוויית הקריאה ברומן כזה היא חוויית ההינשאות. אתה בידיים טובות, נישא על כפיים במשך 700 עמודים. כלומר, במשך חודש או חודשיים (אני מתפנה לקריאה בתאקרי כחצי שעה לפני השינה בדרך כלל), אני יודע שצפויה לי חוויה אדירה מדי יום בהדרכה של מורה דרך מהשורה הראשונה: בקיא בחומר, יודע כיצד למנן את עצירות המנוחה, מי שיציג לי פלאי פלאות משולבות בהערות הומוריסטיות קולעות.

זו גם חוויה עברית נהדרת, בתרגום של אסתר כספי ל"מוסד ביאליק" משנות השמונים. בכלל (בגלל התרגום וההערות של כספי, אבל גם הנראות של הספר), "יריד ההבלים" הוא מעשה מו"לי עברי מפואר.

בקיצור, זה רומן!

יריד ההבלים

הערה קצרה על ביקורת ספרות של אורוול

אחד ממאמרי ביקורת הספרות המרשימים ביותר שקראתי מעודי, מבריק ומתפוצץ מתובנות, הוא "בבטן הלווייתן" של אורוול שראה אור במקור כחלק מקובץ מסות בשם זה ב-1940.

לעברית תורגם בקובץ המשובח "מתחת לאף שלך" בידי יועד וינטר-שגב ובעריכה מדעית מופתית של גיורא גודמן ("דביר").

המסה הזו מחזירה לי מחדש בכל פעם שאני קורא בה (אני נוהג ללמד אותה) את האמון במקצוע הזה, שנקרא ביקורת ספרות. וגם מזכירה לי שביקורת ספרות היא ענף של הספרות, היא, בין היתר, ז'אנר ספרותי. ובכלל, אורוול כמבקר (וכמסאי בצד זה) נדמה לי מעניין יותר מאשר כסופר (אינני היחיד או הראשון שסבור כך).

הנה טעימה מאחת הטענות העקרוניות המאלפות הרבות שמכיל מאמר הביקורת הזה בן 40 העמודים.

אין תיאור זמין לתמונה.

בקצרה על מערכון של "ארץ נהדרת" ועל העונה השלישית של "שטיסל"

המערכון של "ארץ נהדרת", עם שאולי ואירנה, מליל הבחירות (שבו שאולי ממליץ לישראל לפתוח במלחמת אזרחים), הוא באמת מאד מצחיק, אבל הוא לא מערכון "גדול" ו"מופתי".

הוא לא כזה, קודם כל, כי הוא סובל ממודעות עצמית ושנית כי הוא סוג של קלישאה מערכונית ושלישית כי הרעיון שהוא מבטא אינו חדש.

המערכון כולו נודף מודעות עצמית כעין זו: "הבה נכתוב מערכון בוטה, בסגנון 'בגדי המלך החדשים', שחושף את האמת העירומה, האלימה, שמתחת לכל זה, שאומר דברים כהווייתם במקום שפת החלקות הדיפלומטית". מודעות-עצמית בחלק מהאמנויות היא המקבילה של טעם לוואי בחלק מהמאכלים. זהו גם move קלישאי של סאטיריקנים, אמירה מוקצנת מפי דמות גבולית שמרשה לעצמה לומר דברים שלא ייאמרו. ולא פחות חשוב: המערכון לא חשף איזו אמירה מקורית על הישראליות. העובדה שאנו בארץ שבטים-שבטים היא אמירה ידועה שזכתה לביטוי קנוני בנאום נשיא המדינה ריבלין לפני שנים אחדות.

ואם כבר אז כבר: העונה השלישית של "שטיסל" מכילה כמה רגעים ופרקים יפים (בחמישה שראיתי), אבל היא ירידה ברורה ביחס לשתי העונות המצוינות הראשונות. היסוד הטלנובלי חזק מאד בה (ריבוי האסונות וכו') ואין תמיד הקפדה על אמינות בהתפתחויות עלילתיות. במאמר מפורסם-בשעתו על מהותה של "תרבות ההמונים" (Masscult and Midcult, 1960), טען המבקר האמריקאי דווייט מקדונלד כי מנגנון מרכזי של "תרבות ההמונים" היא תופעת סחיטת הלימון עד תום (הביטוי שלי, אבל לכך הוא מתכוון). כלומר, אם משהו הצליח, ממשיכים איתו עוד ועוד ועוד רק משום כך. כך, למשל, מביא מקדונלד דוגמה, אמן מופשט מצליח שהגלריה שלו לא אפשרה לו לעבור לצייר פיגורטיבי כי הוא היה מזוהה עם המופשט ובו זכה להצלחה. זה מנגנון אופייני ל"תרבות ההמונים" והוא שהופך את חלק מהיצירות שנמצאות בה ללא אותנטיות. זו התחושה הכללית בעונה השלישית של "שטיסל" על סמך חמשת הפרקים הראשונים. היה כאן חזון אמנותי מקורי, יפה מאד, שכעת סוחטים אותו עד תום בגלל ההצלחה שהוא זכה לה.

אם הדברים ישתפרו בהמשך – אדווח.

קצר על עיקר-הערכה בספרות

סוגיית ההערכה בספרות (ובכלל ההערכה באמנות), כלומר זו שקשורה באמירה האם יצירה היא "טובה" או "רעה", היא סוגיה סבוכה מאד ולטעמי לא פשוטה לאף כיוון (הן זה הרלטביסטי, שחושב שאין בכלל כזה דבר "טוב" ו"רע" באמנות, והן זה המאמין ב"טוב" ו"רע" אובייקטיביים באמנות).

אבל לעתים מזדהר לך איזה עיקר-הערכה בצלילות: יצירה שאין בה כבוד בסיסי לסבל אנושי (איני מדבר ודורש ממנה מודעות למלוא הטרגיות של המצב האנושי, אלא כבוד בסיסי לסבל אנושי ובהקשרים אמנותיים מסוימים גם לסבל לא אנושי), אם מתוך קלות דעת, טמטום או אף מיזנטרופיות "עקרונית" – אינה יכולה להיות בעיניך יצירה גדולה. ואולי אף לא יצירה טובה גרידא.

נכון, זהו עיקר הערכה אתי יותר מאשר אסתטי. ואולי מדובר בשילוב ביניהם: נפשי בוחלת באופן אינסטינקטיבי ביצירה כזו, שריקנותה נדמית לי מהדהדת כמו למרחקים.

הערה קצרה בעקבות "אוטוביוגרפיה של קורא" של שלמה גרודזנסקי

אני קורא עוד פעם את "אוטוביוגרפיה של קורא", אוסף הביקורות והמסות האנין והמעניין (יש בו מסה שמסבירה מדוע שם התואר "מעניין" לגיטימי ואף רצוי בהערכת ספרות!), של המבקר שלמה גרודזנסקי (1904-1972), אוסף שראה אור ב"הקיבוץ המאוחד" בתשל"ה.

חלק מהייחוד של גרודזנסקי נובע מכך שהביוגרפיה שלו התחילה בעיירה בליטא, נמשכה משם למשך עשרות שנות חיים בארה"ב ורק אחר כך נחתמה בעלייה לארץ וחיים בה. כך גישרה הרגישות הספרותית שלו בין המזרח אירופאיות של בני דורו והדורות שקדמו לו לבין היכרות מעמיקה עם הספרות האנגלית, כולל, ובייחוד, המודרניזם באנגלית (זה פשר הקירבה שלו לזך, למשל). גרודזנסקי היה כך מעין "גשר" בין הספרות העברית שקדמה לו, על האוריינטציה הרוסית (והאירופאית) הכבדה שלה, לבין הספרות העברית שאחריו, על האוריינטציה האנגלו-אמריקאית שלה.

אבל לא על כך רציתי לכתוב. גרודזנסקי הוא מעריץ גדול של ברנר. והנה הוא כותב באחת המסות מה טעם היה ברנר מסויג מספרות היידיש של זמנו. לא מדובר כאן באידאולוגיה "הבראיסטית" או "ציונית". ברנר היה מסויג מספרות היידיש בזמנו בגלל ההצלחה שלה! כלומר בגלל הפולחן והפולחן-העצמי של ההצלחה שנתפסה באצילות האנינה של ברנר כדבר מה וולגרי.

פעם כתבתי שעם הצלחה, כידוע, מתווכחים. ואחת מצורות הוויכוח שמה "ביקורת ספרות". אבל גם מחוץ לתחומי הספרות, כדאי לזכור שכוחות עולים אינם בהכרח כוחות צודקים, או צודקים תמיד; שיש דבר מה וולגרי בהצטרפות לטרנד או אידאולוגיה רק או בעיקר כי הם מצליחים; וכי הצלחה היא דבר מה זמני מאד.

הרי הספרות האידית "המשגשגת" איבדה את קוראיה היהודים האמריקאים תוך דור אחד, עוד לפני השואה, כשבני המהגרים עברו לקרוא באנגלית. הספרות העברית שנדמתה אז כזרם קטן בצד הנהר האדיר שגשגה הרבה אחרי רעותה המצליחה-לפנים.

ונקווה שעוד תשגשג.

על פיטורי העורכת שלי, מאיה בקר

מאיה בקר, העורכת שלי במדור הספרות ב"7 לילות", פוטרה לצערי מהעיתון בגל קיצוצים לאחר 16 שנות עריכה.

עצומה של עשרות אנשי ספרות שניסו לבטל את רוע הגזירה נענתה באופן מכובד על ידי עורך העיתון אך נדחתה.

מאיה היא עורכת בעלת תבונה, יצירתיות, רצינות ויכולת נדירה לאזן בין הבידורי לעקרוני בהתייחסות לספרים.

אבל התכונות המקצועיות שאני הכי מעריך בה הן היושרה, האחראיות והאיזון. ואלו תכונות אתיות בטיבן. ותכונות נדירות. לכתוב תחת עריכתה של מאיה פירושו לדעת שאין מקום בעיתון ל"ביקורות מוזמנות" ואין מקום להשתלחויות או לגמירות הלל פרועות ולא מותאמות או לא מידתיות. כשמאיה העורכת ידעתי שיש על מי לסמוך: לא ייעשו מעשים לא ראויים, לא ייכתבו טקסטים נמהרים, לא יהיה מקום לשיקולים שאינם מקצועיים.

באופן אישי: ההלוך ושוב של הטקסט ששלחתי לה מדי שבוע (בדרך כלל ביום חמישי) עד להגעה להסכמה על צורתו הסופית (בדרך כלל שלושה ימים אחר כך, ביום ראשון, חמישה ימים לפני הפרסום), היה הדגמה חיה, היה מופת, לעריכה קשובה, מדקדקת בפרטים, מקצוענית להלל.

מאיה היא אישה מוכשרת. היא תסתדר. אני רק מקווה שגם המדור יצליח להתאושש מהיעדרה של נוכחות אחראית, מאוזנת וישרה כזו שלה.

בקצרה על כמה ענייני אקטואליה, מובנים מאליהם ברובם

  1. כמובן שהתחסנתי.
  2. אצביע ליאיר לפיד בבחירות הקרובות.
  3. 2 אינו מעיד על תופעות לוואי של החיסון.
  4. וברצינות: נתניהו הוא אדם מוכשר מאד וגם מסוכן. הוא מסוכן, חשוב לומר, גם מפני שהוא מוכשר מאד. כך את המכשלות האמתיות והעמוקות שלו בניהול משבר הקורונה (אי הפעלת תוכנית הרמזור כהלכה, היעדר האכיפה במגזר החרדי, הכישלון הקולוסלי של השבתת מערכת החינוך לתקופות ארוכות יותר מאשר במדינות נפגעות קורונה אחרות ועוד) הוא יכול לטשטש הן בגין הישגיו המרשימים (החיסונים; נכון, זה גם הקופות, אבל נראה בהחלט שהוא תרם תרומה חיונית) והן בגין היותו רטוריקן ותועמלן-יצרן-תדמיות גאוני.
  5. הסיפור המזעזע של אונס הילדה בת העשר על ידי (לפי טענת המשטרה) גנב בן הפזורה הבדואית. אסור לנושא הזה להפוך להיות סוגייה של "ימין" מול "שמאל". ישנה תחושה של אנרכיה, של אבדן מוראה של מלכות, באזורים שונים של הישראליות. עם כל ההבדלים העמוקים בין המקרים, קיימת גזירה שווה בין הצפצוף של המגזר החרדי על תקנות הקורונה, החוצפה הבלתי תיאמן של גניבות מבסיסי צבא בדרום (! – חשבו על זה רגע), מילוי הוואקום של המשטרה בפרשה שהתפרסמה לפני כמה חודשים שבה אקטיביסטים למען בעלי חיים פרצו לביתו של אדם שתיעד את עצמו מתעלל בכלב, הפשיעה בחברה הערבית שלא ניתן לה מענה תקיף, החיסול ב"עולם התחתון" שהתבצע בשעה שהמועמדים לחיסול היו בעיצומו של ליווי משטרתי (!), תחושת היעדר השלטון המרכזי שאולי היא שהביאה אזרח להרוג גנב בדואי. אני מחשיב את עצמי להומניסט, ולמרות זאת אני סבור שבני אדם אינם במיטבם כשהם סבורים שהם לא יבואו על עונשם. לכן האנרכיזם נראתה לי תמיד התפיסה הפוליטית הנאיבית ביותר. בכל מקרה, האנרכיזם שהתופעות הללו מעידות עליו – מפחיד. והלוואי שנתלכד על מנת לצמצם אותו.
  6. איבוד ההבחנה בין דרגות עוולות שונות בדיון הציבורי סביב פרשיות מין נראה לי מסוכן מאד. יש הבדל עצום בין אונס של ילדה לבין מי שגם אחרי שאומרים לו להפסיק לשלוח הודעות זימה בווטסאפ הוא לא עושה זאת. גם אם גם המעשה האחרון – פסול. יש הבדל עצום בין אונס של ילדה לבין מי שבתכתובת ווטסאפ מתבטא בצורה עקומה ומגושמת התבטאות הקשורה באונס. גם אם גם המעשה הזה פסול. כרגע, במקרים רבים, העונש על כל עבירות המין, פליליות ולא פליליות, חמורות מאד וחמורות הרבה פחות, כולן כאחת, הוא זהה, פחות או יותר – שיימינג בראש חוצות. ויש אנשים שמבחינתם העונש הזה הוא גזר דין מוות.

הערה על ריאליזם בספרות

יש משהו שלעניות דעתי חלק מהאנשים לא מבין ביחס ל"ריאליזם" בספרות.

ניקח דוגמה בנלית ואופיינית לימים אלה: ילדים ללא מסגרות שורצים עם הוריהם בגינות הציבוריות. על סיטואציה שחוקה כזו, מה שקורה בין הילדים, מה שקורה בין ההורים, מה שקורה בין ההורים לילדים – על סיטואציה לכאורה בנלית כזו, נגיד על אחר צהרים של שעתיים בגינה ציבורית, אני חש, לעתים, ניתן לכתוב רומן בין ארבע מאות עמודים.

מציאות שגרתית כזו רוויה כל כך בניואנסים ותתי ניואנסים, עד לאין הכיל, ואלה מצידם קשורים בתשתיות הקיום של "הדמויות", תשתיות הנמתחות אחורה בזמן עד לאין שיעור –

אני חש שניתן לכתוב על כך רומן בן ארבע מאות עמוד, אבל אין זה אומר שאני יכול לכתוב על כך רומן בן ארבע מאות עמוד.

וזאת משתי סיבות: א. יכולת ההתבוננות שלי אולי מספיק חדה כדי לדעת שיש כאן, עקרונית, "חומר" לרומן כזה, אבל היא, לצערי, לא בהכרח כזו עזה שהיא מאפשרת לי להפיק את "החומר" הזה הלכה למעשה.ב. עבודת הליקוט של הניואנסים ותתי-הניואנסים – ושוב, אלה אינם "זוטות", אלא הם קשורים, כאמור, בתשתיות הקיום של בני האדם – נראית לי, לא רק נראית לי: הינה באמת, אימתנית. זה פשוט המון המון המון עבודה. אכן, כמו שאמר יעקב שבתאי, כתיבת רומן משולה לניקוי רחוב אלנבי במברשת שיניים.

כך ש"ריאליזם" כהלכתו מצריך: א. כישרון התבוננות עצום, בלתי שגרתי. מעטים, מעטים מאד האנשים שמסוגלים בעצם לכתוב "ריאליזם".ב. גם לאותם נדירים שיש להם את כושר ההתבוננות הנדיר הזה, מעטים מתוכם הם אלה שמסוגלים לעבודה המפרכת שליקוט ושיבוץ רסיסי ההתבוננות מצריכים.

אי לכך, יצירות ריאליסטיות גדולות הן נדירות ביותר (ויצירות לא-ריאליסטיות גדולות פחות מעניינות אותי; אדבר על זה בהזדמנות אחרת). הן לא הקלות ביותר לכתיבה, הן אינן "המובן מאליו", "השגור", "הבינוני" וכו'. וכשמופיעה יצירה כזו, כמו התרגום העברי ל"שעות הערב" של חֵרַרְד רֵוֶוה (התעוררתי לכתיבת הפוסט כי אני מכין עליו הרצאה), אני מלא התפעלות וגם אסיר תודה.

"אסיר תודה" כי אני חש שהיצירות האלה כמו "פורקות" ממני את העומס הקוגניטיבי שכושר ההתבוננות שלי מעמיס עלי, גודש הרשמים ש"תקועים" בתודעה ולא עברו עיבוד ושיום וארגון.

בקצרצרה על קריאה ב"דקאמרון"

"הנשים הן הסיבה שבגללה חיברתי אלפי טורי שיר, ואילו המוזות לא העניקו לי מעולם שום סיבה לכך".

בתחילת היום הרביעי מעשרה בהם מסופרים 100 הסיפורים ב"דקאמרון" של בוקאצ'ו (המאה ה-14), קוטע בוקאצ'ו את רצף הסיפור על מנת להשיב תשובות לקוראים ראשונים (של חלקי היצירה שפורסמו, כפי שמסתבר, חלקים-חלקים). הציטוט המדהים למדי הזה הוא מענה להטחה שהטיחו נגדו שהוא מבקש, בסיפוריו, לשאת חן בעיני נשים, במקום להתמקד במוזות ובשירה טהורה ("ורבים, המפגינים דאגה גדולה מאוד לשמי הטוב, טוענים כי אנהג בתבונה רבה יותר אם אשב עם המוזות בפארנאסוס").

על ההאשמה כי הוא זקן מדי לכתיבת סיפורי אהבים מפולפלים (בוקאצ'ו היה בן ארבעים), עונה בוקאצ'ו במשל קצר וסנסציוני: "אשר למדברים נגד גילי, נראה כי אינם יודעים כי אף שלכרֵשה יש ראש לבן, זנבה ירוק". וד"ל.

מאלף בעיני לראות איך ביצירה מבשרת ההומניזם הזו מוצגים יחסים הדוקים בין אנטי-קלריקליות קיצונית (מדהימה בקיצוניותה וגובלת באנטי-דתיות) לבין האלהת הארוס. כאילו הומניזם חילוני זקוק לארוס כתחליף לדת וכהצדקה לקיום, ומי שמצביע על מוגבלות התחליף הזה פוסע כבר בדרך חזרה אל ראיית העולם הדתית. המתח בין ארוס לדת הוא מתח בסיסי שמעסיק אותי בכתיבה הביקורתית שלי בשנים האחרונות (למשל, כמובן, ביחס לוולבק; אבל לא רק ביחס אליו).

לשני קודקודי המשולש האלה – האלהת הארוס והאנטי-קלריקליזם הקיצוני – יש להוסיף קודקוד נוסף: ההתענגות על מלאכת הסיפור, על השפע הסיפורי ועל המיומנות הסיפורית. יש, לעניות דעתי, הקבלה סמויה בין האונים המיניים של גיבורי הסיפורים לגברוּת העולה של בוקאצ'ו הנסמכת על היכולת הבלתי נדלית כביכול שלו לספר עוד ועוד סיפורים, ללא קץ ותיכלה. וצריך עוד לעיין בזה.

("דקאמרון", תרגם מאיטלקית: גאיו שילוני, השלמת תרגום: אריאל רטהאוז, "כרמל", 2000).

רשימת הספרים המתורגמים הטובים שקראתי ב- 2020

ב"ידיעות אחרונות" תתפרסם מחר רשימה של הספרים המתורגמים הטובים של השנה. את הרשימה הרכיבו יחד עמיתיי (אלעד בר-נוי, שרון קנטור ורונן טל) וגם אני תרמתי את חלקי.

אני מפרסם כאן בנוסף את רשימתי האישית, עם קישורים לביקורות שלי על הספרים הטובים :

1. "שעות הערב", של חֵרַרְד רֵוֶה, בהוצאת "עם עובד" (מהולנדית: רן הכהן, 264 עמ')

2. "הטירה", של פרנץ קפקא, בהוצאת "אחוזת בית" (מגרמנית: נילי מירסקי, 378 עמ')

3. "מלחמה וטרפנטין", של סטפן הרטמנס, בהוצאת "מודן" (מפלמית: אירית באומן, 303 עמ')

4. "מכונות כמוני", של איאן מקיואן, בהוצאת "עם עובד" (מאנגלית: מיכל אלפון, 303 עמ')

5. "גבירה אבודה", של וילה קאתר, בהוצאות "הכורסא" ו"תשע נשמות" (166 עמ', מאנגלית: רעות בן יעקב)

6. (ספר עיון) "בגידת האינטלקטואלים", של ז'יליֶן בֶנְדָה, בהוצאת "כרמל" (מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, 192 עמ')

7. "שיחות עם חברים", של סאלי רוּני, בהוצאת "מודן" (מאנגלית: קטיה בנוביץ', 280 עמ')

8. "המלכות", של עמנואל קארר, בהוצאת "בבל" (מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, 480 עמ')

9. "פריחה שנתאחרה", של א.פ. צ'כוב, בהוצאת "עם עובד" (מרוסית: נילי מירסקי, 288 עמ')

10. "הענק הקבור", של קזואו אישיגורו, בהוצאת "הספריה החדשה" (332 עמ', מאנגלית: אלינוער ברגר)

11. "אל האבדון", של אריך קסטנר, בהוצאת "ספריית פועלים" (222 עמ', מגרמנית: אילנה המרמן)

12. "גשם הכוכבים", של חוליו לְיָמָסָארֶס, בהוצאת "כרמל" (מספרדית: רמי סערי, 224 עמ')

13. "העולם עוד יכיר את פני", של אלפרד הייז, בהוצאת "תשע נשמות" (מאנגלית: דפנה רוזנבליט, 176 עמ') * הספר ראה אור ב-2019 אבל הגעתי אליו רק ב-2020