ארכיון קטגוריה: עובר ושב

על פיטורי העורכת שלי, מאיה בקר

מאיה בקר, העורכת שלי במדור הספרות ב"7 לילות", פוטרה לצערי מהעיתון בגל קיצוצים לאחר 16 שנות עריכה.

עצומה של עשרות אנשי ספרות שניסו לבטל את רוע הגזירה נענתה באופן מכובד על ידי עורך העיתון אך נדחתה.

מאיה היא עורכת בעלת תבונה, יצירתיות, רצינות ויכולת נדירה לאזן בין הבידורי לעקרוני בהתייחסות לספרים.

אבל התכונות המקצועיות שאני הכי מעריך בה הן היושרה, האחראיות והאיזון. ואלו תכונות אתיות בטיבן. ותכונות נדירות. לכתוב תחת עריכתה של מאיה פירושו לדעת שאין מקום בעיתון ל"ביקורות מוזמנות" ואין מקום להשתלחויות או לגמירות הלל פרועות ולא מותאמות או לא מידתיות. כשמאיה העורכת ידעתי שיש על מי לסמוך: לא ייעשו מעשים לא ראויים, לא ייכתבו טקסטים נמהרים, לא יהיה מקום לשיקולים שאינם מקצועיים.

באופן אישי: ההלוך ושוב של הטקסט ששלחתי לה מדי שבוע (בדרך כלל ביום חמישי) עד להגעה להסכמה על צורתו הסופית (בדרך כלל שלושה ימים אחר כך, ביום ראשון, חמישה ימים לפני הפרסום), היה הדגמה חיה, היה מופת, לעריכה קשובה, מדקדקת בפרטים, מקצוענית להלל.

מאיה היא אישה מוכשרת. היא תסתדר. אני רק מקווה שגם המדור יצליח להתאושש מהיעדרה של נוכחות אחראית, מאוזנת וישרה כזו שלה.

עוד כמה הערות בעקבות פרשות המין האחרונות

בטקסט קודם שפרסמתי פה בבלוג הערתי כמה הערות שנראו לי אקוטיות בעקבות האירועים שהפכו לחלק מהשגרה שלנו, כלומר בעקבות התפוצצותן התדירה של פרשות מין בהן נטען כלפי גברים מפורסמים (בדרגות פרסום שונות) שנהגו שלא כראוי ביחס לנשים (בדרגות חומרה שונות של המעשים).

הערתי בטקסט הקודם שבצד חידוד נחוץ ומבורך של מה מותר ומה אסור ביחסים בין המינים, הפרשות הללו כרוכות בתופעות שנראות לי מסוכנות או בעייתיות.

(אני מפציר במי שמעוניין להבין את עמדתי המלאה בנושא – ולא להתנצח אתי על סמך קריאה חלקית – לקרוא את הטקסט הקודם. אני מצרף את הלינק לפוסט הקודם)

אני רוצה לדבר כעת על כמה דברים שנראים לי אקוטיים פחות, אך נדמה לי שלפחות חלקם עקרוניים יותר, הנוגעים לתנועת "MeToo".

הנושא כל כך מודלק והשיח כל כך נחרץ ולעתים אלים עד שכתיבה על הנושא נראית לא כדאית. אבל מלבד זה שמדובר כאן ב"דיני נפשות" (מכמה כיוונים), ולכן כתבתי את הפוסט הקודם, הרי שהנושא הזה נראה לי קשור לסוגיות עמוקות מאד, ואפילו הייתי מוסיף ואומר: פשוט מעניינות מאד.

אבל כדי למנוע אי הבנה ביחס לעמדת המוצא שלי אחזור שוב על המושכלות הראשונים שכמובן איני חולק עליהם וחידודם הוא זכותה הגדולה של התקופה שבה אנחנו חיים:

קשר מיני מכל סוג יכולים לקיים רק שני אנשים בוגרים ורק מתוך הסכמתם המלאה.

ומרגע שאחד מהצדדים מבקש להפסיק את הקשר המיני, גם אם הוא מילולי בלבד, גם אם הוא אינטרנטי בלבד, מחויב הצד השני להפסיקו.

—  

  1. בדיונים הציבוריים סביב פרשיות הפגיעה המינית משתרבבים לדיונים טיעונים מוסרניים בטיבם, או כאלה הנוגעים למותר ולאסור במיניות בכלל (ללא קשר לשאלת ההסכמה של הבגירים בסיטואציה).

אנשים מדברים, למשל, על פערי גילים לא הולמים בין הגבר לאישה (בין בוגרים!); על כך שמישהו היה נשוי או בקשר ובכל זאת פנה אל אחרות; מדברים נגד סקס ללא אהבה; מדברים בגנות תרבות חיי הלילה שכוללת סקס מזדמן וכיו"ב.

העמדות המוסרניות הללו אינן רלוונטיות לדיון בסוגיית הפגיעה המינית על כל רבדיה. זאת משום שהמקור האתי של הדיון בפגיעה מינית הוא היעדר ההסכמה של הנפגעת, כלומר הפרת האוטונומיה שלה כאדם, ולא הפרתן של נורמות חברתיות רצויות בעיני אדם כזה או אחר.

אדם יכול לאחוז בעמדות מוסרניות (או "מוסריות") כאלו, כמובן, זו זכותו המלאה. אבל זהו דיון אחר לחלוטין. השרבוב והערבוב של עמדות מוסרניות בדיון על פגיעות מיניות צריך להדליק נורה אדומה אצל אלה מהמידיינים שאינם מעוניינים בעידוד תפיסות מיניות פוריטניות.

2. בדיונים הגועשים על הפרשיות הללו נדמה שלא נמצא מקום לאמת אחת קטנה: יש במיניות הגברית רכיב נואש. זו מיניות קדחתנית, לא יודעת שובע, מעוּררת ביתר תדירות וקלות מהמיניות הנשית, נזקקת באופן חריף, תהומי (לא אצל כל הגברים, כמובן, וכו'; אני מדבר על הבדלים רוחביים ממוצעים).

כל זה, כמובן, לא מצדיק אף את הדרגה הקלה ביותר של הפגיעה המינית.

אחזור על זה שוב, כדי למנוע אי הבנה: כל האמור, כמובן, לא מצדיק אף את הדרגה הקלה ביותר של הפגיעה המינית.

אבל ההקשר הכללי הזה בדבר אופייה של המיניות הגברית רלוונטי בכל זאת.

התמונה המצטיירת בדיונים הסוערים, התמונה בדבר "טורפים מיניים" הפועלים מתוך תחושת "זכאות" טבעית, מתוך תחושת היותם בעלי הכוח, גברים בטוחים בעצמם שחשים עצמם חלק אינטגרלי ממערכת פטריארכלית רבת עוצמה – נראית לי בחלק מהמקרים קיטש מוחלט.

חלק מהמקרים אינו מעיד כלל על כל זה, אלא על הזדקקות עצומה, על נואשות מינית, של גברים שאינם בעלי כוח ממשי בעולם האמיתי. ואומר אף יותר מכך: גם גברים בעלי כוח ממשי בעולם האמיתי יכולים לחוש נואשים מבחינה מינית ו"חלשים" מול חלק מהנשים.

שוב, מעיון חטוף בפסקאות הרביעית והחמישית כלפי מעלה, ייווכחו הקוראים חדי העין שאין בכך משום הצדקה לפגיעה מינית בנשים. כמו כן, ברור לי שנשים רבות חוות את הפגיעות האלה כבאות מצד מי שהכוח מצוי בידם, בין אם אובייקטיבית מדובר בגברים רבי כוח, בין אם כך הם רק מצטיירים להן. אבל נראה לי מדויק יותר, ומקדם יותר את הדיון, להבין את אותו רכיב נואש, נזקק, "חלש", במיניות הגברית.  

אני חסיד גדול של הספר המרכזי בפסיכולוגיה אבולוציונית: "The Evolution of Human Sexuality" של האנתרופולוג דונלד סימונס.

סימונס מספר בספר אנקדוטה משעשעת שממחישה את ההבדלים בין המיניות הגברית לזו הנשית. בניסוי על השפעות הפורנוגרפיה על גברים ונשים, שנערך ב-1975, הושמעו למתנסים ארבעה סוגי קלטות: 1. קלטות ארוטיות, ללא תוכן רומנטי. 2. קלטות רומנטיות, ללא תוכן ארוטי מפורש. 3. קלטות שהציגו שילוב של ארוטיקה ורומנטיקה. 4. קלטות ביקורת ניטרליות. 
הנסיינים בדקו שינויים פיזיולוגיים הקשורים לגירוי מיני אצל הנבדקים, סטודנטים וסטודנטיות.

הממצא המדהים – והלא צפוי – היה שבעוד שלא ניכרו הבדלים בין המינים בתגובות לשלושת סוגי הקלטות הראשונות (לכך מעניק סימונס הסבר מקומי), נמצא הבדל משמעותי בעוררות המינית בין גברים לנשים דווקא בהאזנה לקלטת הניטרלית!

כך הסבירה זאת לבסוף עורכת הניסוי הנדהמת: "תמיד חשדתי שגברים יכולים לפרש את הסיטואציות הכי לא-סקסיות באופן ארוטי, שהם נדלקים גם משיחה שטוחה של זוג סטודנטים המשוחחים על היתרונות היחסיים של תואר באנתרופולוגיה לעומת תואר בסיסי ברפואה".

על כך מעיר סימונס שהוא תוהה האם חוקר ולא חוקרת היה בכלל מסוגל להעלות בדעתו ששיחה תמימה כביכול בין גבר ואישה צעירים יכולה לשמש "קלטת ביקורת" מלכתחילה.

בכל אופן, הניסוי הזה מדגים משהו על המיניות הגברית האובססיבית, "הפתוחה 24/7". כמו שאמר פעם, אם אני זוכר נכון, הבימאי פיטר גרינוואי: "אומרים שגבר חושב על סקס כל שמונה שניות. באמת?! הרי מה הוא עושה בשאר הזמן? הוא גם חושב על סקס!".

עוד על מנת להמחיש את ההבדלים בין המיניות הגברית למיניות הנשית טוען סימונס טענה מבריקה: הרי יש לנו "קבוצת ביקורת" שמדגימה לנו כיצד הייתה המיניות הגברית מתפקדת לולי הוטלו עליה האילוצים שמכתיבה המיניות הנשית. לקבוצת הביקורת הזו קוראים בפשטות: הומוסקסואליות! התדירות והישירות הגדולות לאין שיעור שמאפיינות את ההתנהגות המינית אצל ההומואים (ושאין לה מקבילה בקהילה הלסבית) ממחישה באופן חד את ההבדל בין המיניות הגברית לזו הנשית (וכמובן, אין בדברים האלה להצדיק אי וידוא הדדיות גם בקשרים הומוסקסואליים).

הגברים הסטרייטים פועלים במציאות שהם צריכים להתאים את עצמם אליה, מסכם סימונס. הם נואשים הרבה יותר לסקס מיידי מאשר הנשים במערכת הזו.

שוב, כל זה לא מצדיק פגיעה בזולת, אבל הפרספקטיבה הזו רלוונטית לסוגייה וכדאי שהיא תהיה נוכחת בשיח. הטענה שפגיעוֹת מיניות בכלל לא קשורות במיניות, אלא ביחסי כוח ובתחושת "זכאות", נראית לי טענה נכונה רק חלקית.

בהערת אגב: אני מדגיש כעת את הצד הנואש שיש במיניות הגברית. אבל יש לאופי הוויטלי הקדחתני של המיניות הגברית גם צדדים חיוביים, כמובן, שמשמחים גברים ונשים כאחד.

3. אומר את זה בזהירות, אבל נדמה לי שזו תובנה תקֵפה: גל ה"מי-טו" של השנים האחרונות – וכן תופעות מקבילות שקדמו לו – הוא חלק מסיבת הסחף הגדול לעבר הימין שראינו בארה"ב, אצלנו ובעוד מקומות בעולם.

במידה שהגל הזה יעזור בבלימת פגיעה מינית בנשים – זה מחיר ששווה לשלמו.

בה במידה שבתוך הגל הזה קיים היעדר הבחנה בין דרגות עוולות שונות; בה במידה שבצד תיקוניו הצודקים הוא כולל ביטויי רתיעה, פחד ושנאה ביחס למיניות גברית בכלל; בה במידה שהגל הזה מעניק היתר להלך רוח רודפני, נקמני, טהרני, אכזרי, לא חומל, עדרי – זה מחיר שאולי לא שווה לשלמו למי שגרעין העמדות שנקרא "שמאל" יקר לליבו ("שמאל", בעיניי, כמי שמגדיר את עצמו נוטה ל"שמאל", הוא המחשבה שערכים כמו הגינות וצדק, אכפתיות, נדיבות וחמלה, רלוונטיים לפוליטיקה).

שימו לב שחלק גדול מהפרשיות שמתפוצצות לאחרונה הן אירועים "פנים שמאלניים" מובהקים. היה מי שהעיר שאיל גולן לא שילם מחיר ולו קרוב לזה ששילמו אנשי שמאל מובהקים על חשיפות דומות. והסיבה נדמית פשוטה: הקהל של גולן אינו, בעיקרו, שמאלני.

במילים אחרות: אני חושד שגברים רבים, בעלי מיניות עזה, חשים שהמיניות שלהם נפסלת בכללותה ושבאופן עמוק אין להם כיום מקום בשמאל משום כך.

ולא רק גברים. הפוסט המפורסם (והשנון, והדמגוגי, ונעדר החמלה בחלקו) של עירית לינור, שאצרף כתזכורת למטה, מעיד בחלקו על תחושה של סופר-אגו מעיק, רודפני, טהרני, תובע-טוהר-מוחלט, שמזוהה עם השמאל, ושגורם לרבים לעזוב אותו.

הנה הפוסט, למי ששכח: "נגיד, למשל, שהייתי רוצה לחזור ולהיות שמאלנית-קלאסית, כמו שהייתי פעם. לא הייתי יכולה, כי השמאל הגביה את הרף והעלה את דמי הכניסה. פעם, כדי להיות שמאלני, היה מספיק להיות בעד החזרת שטחים, בתוספת ארומה סוציאליסטית. היום צריך להבין את החמאס, לעשות מנוי על הארץ, להודיע שמגדר זה לא משהו שנולדים איתו, אלא משהו שבוחרים, שאימא זה אופציונלי, אבא זה רק מוסכמה חברתית מיושנת, להאמין שהמדינה קמה בעיקר כדי לקלוט סודנים, לתמוך בחרם בינלאומי על ישראל, לדרוש מהמדינה לחלק דירות במתנה לכל אזרח, ואם כל זה לא מספיק: להיות טבעוני. וואלה – גדול עלי."

ושוב, אני לא רוצה חלילה להפיל על כתפי נשים שתובעות מגברים את התביעה הצודקת מאין כמוה לוודא בעדינות אם הן מעוניינות במגע מיני (מכל סוג) לפני שהם מתחילים בו ולהפסיק אותו בו ברגע שהנשים מעוניינות בכך את כישלון השמאל בעשורים האחרונים. ובנוסף, כמובן, כישלון השמאל נשען על גורמים רבים אחרים (חלקם, אגב, הם סיבות מוצדקות לנפילתו).

אבל אני כן סבור שבצד התביעות הצודקות להתנהגות לא פוגענית של גברים כלפי נשים, משגשגת היום גישה טהרנית, פוריטנית, אנטי מינית ואנטי גברית בשורות מה שמכונה "שמאל", שמרחיקה ממנו תומכים פוטנציאליים.

עוד בהקשר הפוליטי: פרשיות המין נוגעות לשדה הפוליטי גם מכיוון אחר.

כאשר הפרשיות הללו חורגות מגבולות התביעה הצודקת של נשים לחברה נקייה מפגיעות מיניות בהן לעבר מה שניתן לכנות "דת הקורבן" או "דת הקורבנוּת", כלומר חורגות לעבר ההחלטה להאמין ולצדד לחלוטין בכל מי שמציג את עצמו כקורבן; או חורגות לעבר המחשבה שמי שהוא חלש צודק רק משום כך; או חורגות לעבר המחשבה שמישהו שהוא אכן קורבן צודק בכל טענותיו – כל אלו תפיסות מקוממות ולא מוסריות (לא כל מי שמציג את עצמו כקורבן הוא קורבן אוטומטית והחלש אינו זה שצודק בהכרח בתביעותיו והקורבן יכול להיות צודק בחלק מענייניו ובחלק לא) – הן משיקות לתפיסות פוליטיות שגויות של "השמאל" בהקשרים אחרים (התפיסה, למשל, שהפלסטינים, בהיותם חלשים או אף קורבנות, צודקים תמיד; או שהמעמדות הנמוכים, או "העובדים", צודקים מעצם היותם מעמדות נמוכים).

"דת הקורבן" הזו – בהקשרים המגדריים והאחרים – מביאה גם היא לריחוק מ"השמאל".

ובכלל, נדמה לי שבאגפים של מה שמכונה היום "שמאל" "דת הקורבן" כוללת איזה ריגוש קיבוצי מהמהות הקורבנית, איזו התכנסות סביב חוויית הקורבנוּת כחוויית שיא של הקיום.

ריגושיות כזו אינה לטעמו של כל אחד, בלשון המעטה.        

4. העובדה שחשיפות ההתנהגות המינית הפסולה נוגעות לאנשים מפורסמים משרבבת לתוך המטרה המוצדקת של מיגור התופעות הנחשפות את כל הדו-פרצופיות של החברה ביחס למפורסמיה. במילים אחרות: אני טוען ש"MeToo" עוסק בו זמנית בהצבת גבולות נצרכים לגברים (מטרה ראויה) ובמוסד הסלבריטאות (כאן לא מדובר ב"מטרה", לבטח לא "ראויה", אלא ביצרים סוערים ולא תמיד מודעים לעצמם).  

אנחנו מעריצים את הסלבריטאים שלנו ועם זאת ובו זמנית אנחנו מקנאים בהם בסתר לבנו. כשסלבריטאי "נופל" בנפילה מוסרית שמספקת לנו את האליבי להביע את שאט הנפש שלנו, נפתחות חרצובות הקנאה שהודחקו. יש דבר מה מאד (מאד!) לא אסתטי בראיית מגיבים ברשתות החברתיות שאתה חש, שאתה יודע בוודאות, שהחירופים והגידופים העזים שלהם, יידוי האבנים לעבר המפורסם שסרח, ניזונים בחלקם ממקור לא נקי, ניזונים באופן ניכר מקנאה קודמת, מודעת ולא מודעת, שעכשיו קיבלה היתר להתבטא בחופשיות.  

בחלק מהמקרים הרי נחשפות הפרשיות רק אחרי שנושאן הפך למפורסם. ההסבר שניתן לכך הוא שנוכחותו של המפורסם הטרי מהווה "טריגר" לנפגעות, או שהוא הפך להיות מודל לחיקוי ולכן חשוב לחשוף את פרצופו האמיתי. אבל אפשר לשער שלתוך הדיון על הפגיעה המינית משתרבב היסוד הפרסומי כיסוד נפרד. יש ב"שיימינג" שנעשה למפורסמים רכיב אירוני יותר, מורכב יותר ואפל יותר ממה שסבורים.

5. בנובלה הגדולה של צ'כוב, "שלוש נשים", מוטרדת הגיבורה, יוליה, ברכבת, בידי גיס שלה, בשם פנאורוב. בעצם לא מוטרדת מינית אלא מותקפת.

"הוא חייך חיוך עצוב ונוטה חסד כאחד וחיבק את גזרתה. 'יצאת מדעתך!' אמרה יוליה והסמיקה. היא נבהלה כל כך, שידיה ורגליה קפאו. 'הנח לי, גרגורי ניקולאיץ'!'. 'ממה את מפחדת, חביבתי?' שאל הלה בקול רך. 'וכי מה נורא בזה? פשוט אינך רגילה'. כל אימת שהרימה אישה קול מחאה, היה לו הדבר לאות וסימן שהוא עשה עליה רושם ומצא חן בעיניה. בעודו מחבק את גזרתה של יוליה, החל לנשק אותה בחום בלחייהּ ואחר כך בשפתיה, מתוך ביטחון גמור שהוא מסב לה עונג מופלג" (מרוסית: נילי מירסקי, בתוך הקובץ "פריחה שנתאחרה", "עם עובד").

ואז? ואז "יוליה התאוששה מן הבהלה ומן המבוכה ופרצה בצחוק". המעבר שלה לצחוק, כלומר ההוכחה שהיא נותנת לכך שהסיטואציה מגוחכת בעיניה, לא ארוטית כי אם פתטית, הוכחה שבאה לאחר התאוששותה, מְרפּה את ידיו של פנאורוב והוא נוכח במלוא העליבות של מעשיו.

כשם שישנו קיטש בהתייחסות מכלילה לגברים שעשו מעשים פסולים מבחינה מינית כ"טורפים מיניים" (לא, בחלק מהפעמים הם לא "טורפים", ראשית בגלל שחלקם בהחלט אינו בעלי כוח, אבל אפילו במקרים שמדובר בהם בבעלי כוח, מדובר, לעתים, בגברים נואשים מבחינה מינית, שיצרם מושל בהם, ושבגלל כך הם חטאו במעשים פסולים – שאכן עליהם להיענש עליהם בעונש מידתי, בהתאם לחטא), כך ישנו קיטש בהתייחסות מכלילה לנשים כבריות ענוגות, שבריריות וחסרות יכולת להתמודד עם תוקפנות מינורית ועם גסות.

זו תמונת עולם קיטשית וגם תמונת עולם אנטי פמיניסטית. בלי להכשיר תוקפנות מינית גברית, נדמה לי שתהיה זו דווקא ציפייה פמיניסטית יותר לצַפות מנשים שבחלק מהמקרים, הקלים שבהם (איני מדבר על אונס או תקיפה מינית אלימה או על יחסי מרות מובהקים), יפתרו את הסיטואציה בצחוק מבטל, בקללה עסיסית, במידת הצורך בסטירה או איום בתלונה.

לא הייתי אישה, ואני מבין שתדירות ההטרדות שחוות נשים גדולה ובאופן טבעי לא תמיד מצויה התושייה תחת הלם ההפתעה והפחד. וכמובן, זו דרישה מוצדקת בעיניי שהעולם יהיה מקום שהתופעות הללו תמוגרנה בו ונשים לא תזדקקנה לצחוק המבטל, הקללה העסיסית, הסטירה וכו'.

ובכל זאת, תיאורי המקרים המתפרסמים חדשות לבקרים חולפים בשתיקה יחסית על האופציה האקטיבית של נשים לפוצץ את האירוע בַּמקוֹם באמצעות תגובה אסרטיבית.

6. יש ל"רשתות החברתיות" (אני מכיר את פייסבוק) ולשיח התקשורתי הכללי, בהקשרים הנוכחיים, אופי סטליניסטי מובהק: "וידויים" פומביים והטחות-אשמה-עצמיות בפרהסיה; אנשים המוקעים בגלל מעשיהם ואז אנשים אחרים, חבריהם לשעבר, ממהרים להתנער מהמוקעים; רודפנות כלפי ה"וידוי" וה"התנצלות" של חברי מפלגה שסרחו: האם ה"וידוי" או ה"התנצלות" אותנטיים? האם ניתן לסלוח להם? כשהתשובה, לעתים קרובות, שלילית.

כמו שברוסיה הסובייטית מיהרו חבריהם של חברי מפלגה שהואשמו ב"סטייה" מקו המפלגה להתנער מהם מכל וכל; כמו שברוסיה הסובייטית הועלו על נס בני משפחה (!) שהלשינו על הוריהם, אחיהם וכו' על כך שהם "סוטים" מהקו המפלגתי (אורוול ב"1984" השתמש בתופעה הזו כדי לחדד עוד יותר את אימת השלטון הטוטליטרי) – הציפייה היא להתנערות דומה.

(לשם הסרת ספק: אין לי חבר שהואשם בהאשמות כאלה).

אווירת האימה הזו היא אווירה מאד לא בריאה; היא גם, להבדיל, מאד לא מצודדת לראייה. קשרי האהבה והחברות המשפחתית והלא משפחתית הם הערובה לכך שאנחנו חיים בסביבה אנושית, שיש לנו כוח להתמודד מול עריצות חיצונית.

אין זה אומר שאם בן משפחה או חבר חטא עלינו להעלים עין מפשעו. עלינו להכיר בפשעו, להוכיח אותו על כך – אבל לא להתנער ממנו. משפחה וחברות הם התשתית של החברה. בלעדיהם אנחנו ניצבים מול עקרונות מופשטים, עיוורים, אנחנו יחידים חסרי אונים מול כל כוח עריץ שתפס במקרה את השלטון. היום זה כוח "צודק" ומחר לא. היום זה כוח צודק ומחר זה אותו כוח צודק שהפך להיות מפלצתי.

7. בחלק גדול מהדיונים ומשפטי השדה המהירים של השנים האחרונות חסר דבר מה חשוב: קונטקסט.

היעדר הקונטקסט בא לידי ביטוי מכמה כיוונים.

למשל, חלק מהזעם שעוררה פרשת דריגס נבעה מההצלחה הגדולה של "חזרות". הנה, סדרה מצליחה כל כך, כותב-שחקן בולט כל כך – והוא נוהג כך! כך ניתן היה לקרוא בתגובות ב"רשתות החברתיות". כך גם נוצרת לעתים התמונה, הקיטשית בחלק ניכר מהמקרים, של "הטורף המיני" החזק והמצליח החושב שמותר לו לעשות ככל העולה על דעתו.

אבל, כמובן, המעשים שבהם הואשם דריגס אירעו לפני הפרסום וההצלחה הגדולים של "חזרות". הקונטקסט הזה נשכח.

בפרשייה קודמת, ניתנה עדות של אישה שסיפרה שהגבר, שבהתנהגותו המינית הפסולה עסקה הפרשייה, פגש בה כשהייתה שיכורה בשיטוט בבארים בתל אביב והם עלו לביתה ושכבו שם. אבל היא לא זוכרת את האקט בגלל שכרותה.

כעת, במילייה מסוים, בתחילת שנות האלפיים, כשהיו גברים ונשים יוצאים ומשתכרים בבארים ואחר כך מוצאים את עצמם במיטה עם מישהו אחר – המעשה היה נחשב ללגיטימי. נכון, לי באופן אישי, עם כל זה שכמהתי בצעירותי לסטוצים כפי שכמהתי למעט דברים בחיי, היה ברור שאם מישהי שיכורה זה לא לעניין, שלא עושים זאת. אבל במילייה מסוים זה היה דבר מקובל. הוא היה חלק מחיי הלילה. ומי שנכנסו לבארים, או לבארים מסוימים, קיבלו את זה. טוב שהדבר לא מקובל היום. טוב שהגבולות חודדו. אבל לצאת לשפוט בנורמות של 2021 דבר מה שנעשה באווירה של נורמות אחרות – נראה לי אכזריות לא הוגנת. מוצדק לומר: איזו מין התנהגות זו! הבה נשנה אותה! בהחלט. אבל אסור להתעלם מהקונטקסט שהיה אז.

בחלק גדול מהדיונים בפרשיות של השנים האחרונות נוצר מישמש גדול בין נורמות עכשוויות לנורמות קודמות.

תאמרו: יש דברים שתמיד היה ברור שהם אסורים, לא משנה באיזו תקופה מדובר.

תאמרו: זו בדיוק הפואנטה! לשנות את הנורמות ולהבהיר שמה שהיה לא יכול להיות עוד!

אתם צודקים. ובכל זאת, באותם מקרים שמעליהם לא התנוסס בעבר דגל שחור, לשפוט אותם באותה חומרה שמכתיבות הנורמות של ההווה זו התנהגות לא הוגנת. ניתן, אפילו חובה עלינו בחלק מהמקרים, להוקיע אותם. אבל לשפוט אותם באמות המידה של ההווה זו בעיניי טעות מוסרית.  

אני כותב את הדברים למרות שהשיח, כאמור, סוער ומודלק. השיח לא נראה לי סובלני להתבטאויות כאלו; באגפים רבים בשיח העכשווי, או שאתה תומך ב"MeToo" ללא סייגים או שאתה מקוטלג כגבר שתומך בפגיעות מיניות בנשים.

"צריך להיות לא-סופר כדי להפסיק לכתוב על רגישות-היתר היהודית", כתב פעם פיליפ רות כשנוכח בראשית שנות הששים, במפגש ב"ישיבה יוניברסיטי" בניו יורק, עד כמה רגישים נציגים של הקהילה היהודית בארה"ב להצגת היהודים בסיפוריו, רגישות שהתבטאה בהתקפה פרועה נגדו ככותב אוטו-אנטישמי, כביכול, ובתביעה שיפסיק לכתוב.

ובכן, צריך גם להיות לא-מסאי או לא-פובליציסט אם מחליטים להימנע מלדון בנושא רק משום שהרגישות אליו גדולה כל כך, מודלקת כל כך. דווקא משום שהנושא רגיש – מעניין לכתוב עליו.

הערה ארוכה על אקטואליה

אחת ללא הרבה זמן מתפוצצת בתקשורת וברשתות החברתיות עוד פרשייה של התנהגות מינית פסולה של גבר מפורסם – מפורסם בדרגה כזו או אחרת – והוא מועמד אל עמוד הקלון הציבורי.

האירועים התדירים האלו מהשנים האחרונות כרוכים בכמה תופעות שנראות לי מסוכנות. אני חש מחויב להצביע עליהן על אף שהשיח מודלק ואלים כל כך.

לפני כן יש לחזור ולומר את המובן מאליו: קשר מיני מכל סוג יכול להיעשות רק על ידי שני אנשים בוגרים ובהסכמה מלאה. ומרגע שאחד מהצדדים מבקש להפסיק את הקשר המיני, גם אם הוא מילולי בלבד, גם אם הוא אינטרנטי בלבד, מחויב הצד השני להפסיקו.  

חידוד המושכלות הראשונים האלה הוא דבר מה שעומד לזכות הסערות הציבוריות התדירות הללו שפוקדות אותנו.

אך יש, כאמור, כמה תופעות שעומדות לחובתן ואליהן אני רוצה להתייחס.

(* אולי כדאי לומר שאני כותב את הדברים בעקבות התפוצצות פרשת דריגס ולפי מה שידוע עליה עד יום ראשון ה-21.2.21; היו שתי פרשיות מין שהתפוצצו לאחרונה, אך עקבתי רק אחרי אחת מהן; כמו כן: אין לי היכרות כלשהי עם מושא הפרשה שאני כותב את הדברים בעקבותיה):

  1. טשטוש ההבדלים בין רמות חומרה שונות של עבירות ופגיעות מיניות.

במאמר שהתפרסם ב"הארץ" לאחר התפוצצות פרשת דריגס הועמדה ההתנהגות שלו (שליחת מסרוני זימה גם לאחר שנאמר לו שהם לא רצויים; שימוש – בהתכתבות! – בביטוי עקום הנוגע לאונס) בשורה אחת עם אונס שעברה הכותבת, בהיותה בת 14. זה היה מאמר שגוי מהיסוד. והטשטוש הזה – שהמאמר מהווה לו דוגמה – חמור ביותר. שליחת מסרוני זימה אינם שקולים לאונס קטינה, כמובן. גם לא לאונס בגירה. והם רחוקים מאד מכך.

בפרשיות הפגיעות המיניות המתפרסמות תדיר בשנים האחרונות יש טשטוש גדול בין מעשים שונים שדרגות החומרה שלהן שונות לחלוטין. יש מנעד אדיר בדרגות החומרה של מעשים המצויים תחת הכותרת של "התנהגות מינית אסורה", אבל ה – feel  וגם התגובות בכל פרשה שמתפוצצת חדשות לבקרים הם דומים, כאילו מדובר באותן עבירות.

חלק מהטשטוש הזה נובע בדיוק מכך שמדובר בהליך לא מקצועי, כלומר לא שיפוטי-מקצועי. הרי תפקידי בית משפט הם בדיוק התפקידים האלה: אחרי הגדרת החפות או האשמה, להגדיר את דרגת חומרת המעשה ולאורו את דרגת העונש ההולם.

2. מה שמביא אותי לנושא הבא: "השיימינג" ככלי ענישה.

בגלל סיבות בחלקן מובנות ואולי אף מוצדקות הפך הכלי הזה לכלי מרכזי במאבק נגד פגיעות מיניות מסוגים שונים. הסיבות המובנות ואולי המוצדקות הן: א. בגלל אופי המעשים (כשמעשים פסולים אכן נעשו), מרבית המקרים לא יכולים להגיע להכרעה בבית משפט כי שם זו מילה של צד אחד מול מילה של צד שני. כך שישנו שימוש חֶסֶר בכלי המשפטי. ב. שימוש חֶסֶר בכלי המשפטי ישנו גם משום שמערכת המשפט היא מערכת מסורבלת ואטית, משום שהסיכוי למשפט צודק לא מובטח בה (בגלל שהגנה משפטית מתוחכמת, במידה שהיא נגישה לצד הפוגע, יכולה אולי לחלץ אותו מהרשעה) ובכלל משום שההחלטה לפתוח בהליך של תביעה פלילית אינה מעשה טריוויאלי אלא מעשה התובע הקדשת ממון, זמן ופגיעות נפשיות פוטנציאליות במהלך החקירה. ג. מעשי השיימינג נעשים כלפי דמויות מפורסמות, וישנה טענה שדווקא בגלל פרסומן והשפעתן (וגם העובדה שנוכחותן הציבורית היא "טריגר" לנפגעות) יש חשיבות לפומביות החוזרת בחשיפת מעשיהן הנלוזים.

אבל "שיטת הענישה" העכשווית נראית לי מסוכנת מאד ולא מידתית.

לא כל אחד יכול לשרוד "שיימינג" וגם אם כן המחיר יכול להיות נוראי. במערכת "הישנה" של השכר והעונש, אדם שעבר עבירה, אם היה נתפס, היה מועמד למשפט ונקצב לו עונש הולם על ידי שופטיו. ואילו במערכת "החדשה" של הצליבה בתקשורת ובעקבותיה או בצדה או קודם לה ב"רשתות החברתיות" הוא עומד מול גדודים על גבי גדודים של אנשים שמְגַנים אותו, מחרפים אותו, רומסים אותו במילותיהם. בגלל הדינמיקה של "הרשתות החברתיות" מעגלי התגובה מתרחבים והולכים; אנשים רוצים ליטול חלק בדיון ב"נושא החם".

התוצאה יכולה להיות, מבחינה פסיכולוגית, בעלת עוצמה מוחצת. היחיד עומד מול עשרות, מאות, אלפים של אנשים – חלק גדול מהם לא לגמרי בקיא בפרטים וכמו ב"טלפון שבור" משבש אותם – שבגרון ניחר מחרפים ומגדפים אותו. ישנם אנשים – וצריך להיות אדם חסון באופן יוצא דופן על מנת שזה לא יקרה – שיכולים להתרסק מדבר מה כזה. ישנם אנשים שיכולים להתרסק מדבר מה כזה באופן בלתי הפיך. וישנם כאלה שיכולים להתרסק מדבר כזה עד כדי התאבדות (והיו כאלה אנשים, כידוע).

הדיון ב"רשתות החברתיות" מעורר התלהמות והסלמה; מרגע שהותר דמו של מאן דהוא אתה עֵד לסדיזם ברור שמתלווה לגינויים, אתה עֵד לתופעות מוסריות בזויות של הצטרפות ליידוי אבנים במי שכבר רמוס על הכביש. בין התופעות המוסריות הדוחות הנוספות ניתן למנות גם את אותם אנשים שמצטרפים להוקעה על מנת שלא ייחשדו כאדישים או, חמור יותר, כשותפים לדבר עבירה.

עדר הוא עדר. גם עדר שמונע מרגשות צודקים. עדר הוא דבר מה שרומס. עדר הוא דבר מה שאינו מבחין בפרטים. עדר מגביר את להיטותו לעתים ללא פרופורציה. עדר יכול להיות בקלות צמא-דם. עדר הוא דבר מה מסוכן.

המערכת "החדשה" של הטלת העונשים באמצעות התקשורת ו"הרשתות החברתיות" היא, מהאספקט הזה, הרבה יותר אכזרית מזו של בית משפט ושופטים. בבית משפט לא מדובר בקהילה כולה שבאופן מוחשי מנדה מתוכה, מקיאה מתוכה, בן אדם אחד. ומלבד זאת וכאמור: בבית משפט מדייקים באשמה ולא מנפחים אותה ובבית משפט, לפיכך, העונש נקבע בהלימה לעבירה.

האם אני סבור שאין מקום ל"שיימינג" בכלל?

אינני יודע. כאמור, יש סיבות שבגינן הכלי הזה נוצר מלכתחילה. אבל הוא כלי מסוכן מאד, מעוות מאד ואם משתמשים בו אז במשורה ובזהירות ורק במקום שאין אפשרויות אחרות.

3. היעדרה של מידתיות ב"שיטת הענישה" החדשה מצוי גם מכיוון אחר.

בדרך כלל מתפטרים גיבורי הפרשיות הנידונות מעבודותיהם או ששירותיהם המקצועיים לא נשכרים יותר. זה לא מחיר זניח. וגם הוא לא קצוב באופן ברור.

כמה שנים יש לִגלוֹת מעבודה על שליחת מסרוני זימה למי שאמרה שאינה מעוניינת בהם? וכמה על השארת יד על גופה של מישהי שביקשה שתסיר אותה? וכמה על מי שנעתרה לך אבל הייתה כפופה לך בעבודה? וכמה על הצעת זימה לקטינה בת 15 וחצי? וכמה על משכב בהסכמה עם קטינה כזו?   

כל המעשים האלה פסולים. אבל יש הבדלים גדולים ביניהם.

"שיטת הענישה" החדשה מטילה עונשים על הנאשמים, אך בניגוד ל"שיטת הענישה" המסורתית אלה לא קצובים בהתאם לחומרת העונש. נדמה כי כולם, כולם, זוכים לאותו עונש: גינוי לא מבחין בפרטים בתקשורת וברשתות החברתיות ואז גלות של כמה שנים לפחות מעבודתם, כלומר שבירה של מטה לחמם.

זה נראה לי בחלק מהמקרים דרקוני. נקמני-סדיסטי. אכזרי. זו "שיטת ענישה" לא מוסדרת ולכן כזו שיכולה בקלות להפוך ללא מידתית, כלומר לסדוֹמִית.  

4. אופי הרטוריקה סביב פרשות הפגיעה המינית יוצר תחושה שהעבירות הנידונות הן מהעבירות האתיות החמורות ביותר שיכול בן אנוש לעבור.

גובה הצליל בדיון המתלהם יכול להעלות במחשבתו של צופה מהצד דיון על מעשיו של איש איינזצגרופן או רוצח ילדים. נכון, אונס של ילדה אינו רחוק מהדוגמאות הללו. אבל שליחת דיק פיק –  בהחלט כן רחוקה.

שליחת דיק פיק היא מעשה פסול. זה אפילו אולי מעשה, כפי שטוענות תיאוריות מגדריות, שהינו חלק מתרבות דיכוי כללית. אבל זה לא מעשה אייכמניסטי או צבי גוריסטי.

בעוד חלק הפרשיות שמתפוצצות חדשות לבקרים אינן כוללות אפילו האשמה בתקיפה מינית פיזית, הרטוריקה סביבן היא בטונים שמזכירים את מעשי הזוועה האתיים החמורים ביותר שבני אדם יכולים לעשות איש לרעהו, הרטוריקה מזכירה פשעים נגד האנושות.

יש כאן בפירוש היסטריה קולקטיבית (ולא, אני לא משתמש בביטוי "היסטריה" שימוש מגדריסטי; ההיסטריה כאן היא של כלל המגיבים, נשים וגברים כאחד; ובכלל, אני מחשיב את עצמי, לצערי ולצערם של בני משפחתי, לאחד מגדולי הפאניקרים וההיסטריים בהֶמיספרה המזרחית, מי שמזבוב עושה לו פילי פילים). התלהטות שגובה הטונים בה ניזון ממקורות שונים (א. הדינמיקה של הרשתות החברתיות, שמעודדת עדריות מצטופפת וחמה מצד אחד, הטייה לטובת התבטאות נחרצת מצד שני, ומצד נוסף, בגלל הווירטואליות, תחושה שאתה לא פוגע ממש באדם שאתה מחרף ומגדף; העובדה שמדובר במין ומין הוא נושא רגיש וטעון אצל כולנו; העובדה שאכן ישנן עוולות גדולות, היסטוריות ועכשוויות, שנעשו לנשים בידי גברים ובידי החברה הגברית ואלה מועמסות על כתפי כל המקרים, פעמים רבות ללא הבחנה), אך לאו דווקא מחומרתם האובייקטיבית של המעשים.

יש עוד כמה הערות שרציתי להעיר בעקבות הפרשיות האחרונות. אבל הן פחות אקוטיות (אם כי אולי נוגעות בסוגיות בסיסיות יותר; ואולי אכתוב אותן בהמשך). את מה שכתבתי כאן חשתי, כאמור, מחויב לכתוב. אנחנו חיים בתקופה מתוחה מאד באופן כללי ועל רקע המתיחות הכללית הסוגיות הנפיצות-תמיד של היחסים בין גברים לנשים נטענות בלהט רב אף יותר מהרגיל בעניינים האלה. הנטייה הטבעית היא לא להתערב, בשביל מה אני צריך את זה. ובכל זאת, אלה דברים שלא אסלח לעצמי אם לא אומרם.  

(תוספת: כתבתי בסוף את ההערות הנוספות וניתן לקרוא אותן כאן)

בקצרה על כמה ענייני אקטואליה, מובנים מאליהם ברובם

  1. כמובן שהתחסנתי.
  2. אצביע ליאיר לפיד בבחירות הקרובות.
  3. 2 אינו מעיד על תופעות לוואי של החיסון.
  4. וברצינות: נתניהו הוא אדם מוכשר מאד וגם מסוכן. הוא מסוכן, חשוב לומר, גם מפני שהוא מוכשר מאד. כך את המכשלות האמתיות והעמוקות שלו בניהול משבר הקורונה (אי הפעלת תוכנית הרמזור כהלכה, היעדר האכיפה במגזר החרדי, הכישלון הקולוסלי של השבתת מערכת החינוך לתקופות ארוכות יותר מאשר במדינות נפגעות קורונה אחרות ועוד) הוא יכול לטשטש הן בגין הישגיו המרשימים (החיסונים; נכון, זה גם הקופות, אבל נראה בהחלט שהוא תרם תרומה חיונית) והן בגין היותו רטוריקן ותועמלן-יצרן-תדמיות גאוני.
  5. הסיפור המזעזע של אונס הילדה בת העשר על ידי (לפי טענת המשטרה) גנב בן הפזורה הבדואית. אסור לנושא הזה להפוך להיות סוגייה של "ימין" מול "שמאל". ישנה תחושה של אנרכיה, של אבדן מוראה של מלכות, באזורים שונים של הישראליות. עם כל ההבדלים העמוקים בין המקרים, קיימת גזירה שווה בין הצפצוף של המגזר החרדי על תקנות הקורונה, החוצפה הבלתי תיאמן של גניבות מבסיסי צבא בדרום (! – חשבו על זה רגע), מילוי הוואקום של המשטרה בפרשה שהתפרסמה לפני כמה חודשים שבה אקטיביסטים למען בעלי חיים פרצו לביתו של אדם שתיעד את עצמו מתעלל בכלב, הפשיעה בחברה הערבית שלא ניתן לה מענה תקיף, החיסול ב"עולם התחתון" שהתבצע בשעה שהמועמדים לחיסול היו בעיצומו של ליווי משטרתי (!), תחושת היעדר השלטון המרכזי שאולי היא שהביאה אזרח להרוג גנב בדואי. אני מחשיב את עצמי להומניסט, ולמרות זאת אני סבור שבני אדם אינם במיטבם כשהם סבורים שהם לא יבואו על עונשם. לכן האנרכיזם נראתה לי תמיד התפיסה הפוליטית הנאיבית ביותר. בכל מקרה, האנרכיזם שהתופעות הללו מעידות עליו – מפחיד. והלוואי שנתלכד על מנת לצמצם אותו.
  6. איבוד ההבחנה בין דרגות עוולות שונות בדיון הציבורי סביב פרשיות מין נראה לי מסוכן מאד. יש הבדל עצום בין אונס של ילדה לבין מי שגם אחרי שאומרים לו להפסיק לשלוח הודעות זימה בווטסאפ הוא לא עושה זאת. גם אם גם המעשה האחרון – פסול. יש הבדל עצום בין אונס של ילדה לבין מי שבתכתובת ווטסאפ מתבטא בצורה עקומה ומגושמת התבטאות הקשורה באונס. גם אם גם המעשה הזה פסול. כרגע, במקרים רבים, העונש על כל עבירות המין, פליליות ולא פליליות, חמורות מאד וחמורות הרבה פחות, כולן כאחת, הוא זהה, פחות או יותר – שיימינג בראש חוצות. ויש אנשים שמבחינתם העונש הזה הוא גזר דין מוות.

הערה על ריאליזם בספרות

יש משהו שלעניות דעתי חלק מהאנשים לא מבין ביחס ל"ריאליזם" בספרות.

ניקח דוגמה בנלית ואופיינית לימים אלה: ילדים ללא מסגרות שורצים עם הוריהם בגינות הציבוריות. על סיטואציה שחוקה כזו, מה שקורה בין הילדים, מה שקורה בין ההורים, מה שקורה בין ההורים לילדים – על סיטואציה לכאורה בנלית כזו, נגיד על אחר צהרים של שעתיים בגינה ציבורית, אני חש, לעתים, ניתן לכתוב רומן בין ארבע מאות עמודים.

מציאות שגרתית כזו רוויה כל כך בניואנסים ותתי ניואנסים, עד לאין הכיל, ואלה מצידם קשורים בתשתיות הקיום של "הדמויות", תשתיות הנמתחות אחורה בזמן עד לאין שיעור –

אני חש שניתן לכתוב על כך רומן בן ארבע מאות עמוד, אבל אין זה אומר שאני יכול לכתוב על כך רומן בן ארבע מאות עמוד.

וזאת משתי סיבות: א. יכולת ההתבוננות שלי אולי מספיק חדה כדי לדעת שיש כאן, עקרונית, "חומר" לרומן כזה, אבל היא, לצערי, לא בהכרח כזו עזה שהיא מאפשרת לי להפיק את "החומר" הזה הלכה למעשה.ב. עבודת הליקוט של הניואנסים ותתי-הניואנסים – ושוב, אלה אינם "זוטות", אלא הם קשורים, כאמור, בתשתיות הקיום של בני האדם – נראית לי, לא רק נראית לי: הינה באמת, אימתנית. זה פשוט המון המון המון עבודה. אכן, כמו שאמר יעקב שבתאי, כתיבת רומן משולה לניקוי רחוב אלנבי במברשת שיניים.

כך ש"ריאליזם" כהלכתו מצריך: א. כישרון התבוננות עצום, בלתי שגרתי. מעטים, מעטים מאד האנשים שמסוגלים בעצם לכתוב "ריאליזם".ב. גם לאותם נדירים שיש להם את כושר ההתבוננות הנדיר הזה, מעטים מתוכם הם אלה שמסוגלים לעבודה המפרכת שליקוט ושיבוץ רסיסי ההתבוננות מצריכים.

אי לכך, יצירות ריאליסטיות גדולות הן נדירות ביותר (ויצירות לא-ריאליסטיות גדולות פחות מעניינות אותי; אדבר על זה בהזדמנות אחרת). הן לא הקלות ביותר לכתיבה, הן אינן "המובן מאליו", "השגור", "הבינוני" וכו'. וכשמופיעה יצירה כזו, כמו התרגום העברי ל"שעות הערב" של חֵרַרְד רֵוֶוה (התעוררתי לכתיבת הפוסט כי אני מכין עליו הרצאה), אני מלא התפעלות וגם אסיר תודה.

"אסיר תודה" כי אני חש שהיצירות האלה כמו "פורקות" ממני את העומס הקוגניטיבי שכושר ההתבוננות שלי מעמיס עלי, גודש הרשמים ש"תקועים" בתודעה ולא עברו עיבוד ושיום וארגון.

בקצרצרה על קריאה ב"דקאמרון"

"הנשים הן הסיבה שבגללה חיברתי אלפי טורי שיר, ואילו המוזות לא העניקו לי מעולם שום סיבה לכך".

בתחילת היום הרביעי מעשרה בהם מסופרים 100 הסיפורים ב"דקאמרון" של בוקאצ'ו (המאה ה-14), קוטע בוקאצ'ו את רצף הסיפור על מנת להשיב תשובות לקוראים ראשונים (של חלקי היצירה שפורסמו, כפי שמסתבר, חלקים-חלקים). הציטוט המדהים למדי הזה הוא מענה להטחה שהטיחו נגדו שהוא מבקש, בסיפוריו, לשאת חן בעיני נשים, במקום להתמקד במוזות ובשירה טהורה ("ורבים, המפגינים דאגה גדולה מאוד לשמי הטוב, טוענים כי אנהג בתבונה רבה יותר אם אשב עם המוזות בפארנאסוס").

על ההאשמה כי הוא זקן מדי לכתיבת סיפורי אהבים מפולפלים (בוקאצ'ו היה בן ארבעים), עונה בוקאצ'ו במשל קצר וסנסציוני: "אשר למדברים נגד גילי, נראה כי אינם יודעים כי אף שלכרֵשה יש ראש לבן, זנבה ירוק". וד"ל.

מאלף בעיני לראות איך ביצירה מבשרת ההומניזם הזו מוצגים יחסים הדוקים בין אנטי-קלריקליות קיצונית (מדהימה בקיצוניותה וגובלת באנטי-דתיות) לבין האלהת הארוס. כאילו הומניזם חילוני זקוק לארוס כתחליף לדת וכהצדקה לקיום, ומי שמצביע על מוגבלות התחליף הזה פוסע כבר בדרך חזרה אל ראיית העולם הדתית. המתח בין ארוס לדת הוא מתח בסיסי שמעסיק אותי בכתיבה הביקורתית שלי בשנים האחרונות (למשל, כמובן, ביחס לוולבק; אבל לא רק ביחס אליו).

לשני קודקודי המשולש האלה – האלהת הארוס והאנטי-קלריקליזם הקיצוני – יש להוסיף קודקוד נוסף: ההתענגות על מלאכת הסיפור, על השפע הסיפורי ועל המיומנות הסיפורית. יש, לעניות דעתי, הקבלה סמויה בין האונים המיניים של גיבורי הסיפורים לגברוּת העולה של בוקאצ'ו הנסמכת על היכולת הבלתי נדלית כביכול שלו לספר עוד ועוד סיפורים, ללא קץ ותיכלה. וצריך עוד לעיין בזה.

("דקאמרון", תרגם מאיטלקית: גאיו שילוני, השלמת תרגום: אריאל רטהאוז, "כרמל", 2000).

רשימת הספרים המתורגמים הטובים שקראתי ב- 2020

ב"ידיעות אחרונות" תתפרסם מחר רשימה של הספרים המתורגמים הטובים של השנה. את הרשימה הרכיבו יחד עמיתיי (אלעד בר-נוי, שרון קנטור ורונן טל) וגם אני תרמתי את חלקי.

אני מפרסם כאן בנוסף את רשימתי האישית, עם קישורים לביקורות שלי על הספרים הטובים :

1. "שעות הערב", של חֵרַרְד רֵוֶה, בהוצאת "עם עובד" (מהולנדית: רן הכהן, 264 עמ')

2. "הטירה", של פרנץ קפקא, בהוצאת "אחוזת בית" (מגרמנית: נילי מירסקי, 378 עמ')

3. "מלחמה וטרפנטין", של סטפן הרטמנס, בהוצאת "מודן" (מפלמית: אירית באומן, 303 עמ')

4. "מכונות כמוני", של איאן מקיואן, בהוצאת "עם עובד" (מאנגלית: מיכל אלפון, 303 עמ')

5. "גבירה אבודה", של וילה קאתר, בהוצאות "הכורסא" ו"תשע נשמות" (166 עמ', מאנגלית: רעות בן יעקב)

6. (ספר עיון) "בגידת האינטלקטואלים", של ז'יליֶן בֶנְדָה, בהוצאת "כרמל" (מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, 192 עמ')

7. "שיחות עם חברים", של סאלי רוּני, בהוצאת "מודן" (מאנגלית: קטיה בנוביץ', 280 עמ')

8. "המלכות", של עמנואל קארר, בהוצאת "בבל" (מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, 480 עמ')

9. "פריחה שנתאחרה", של א.פ. צ'כוב, בהוצאת "עם עובד" (מרוסית: נילי מירסקי, 288 עמ')

10. "הענק הקבור", של קזואו אישיגורו, בהוצאת "הספריה החדשה" (332 עמ', מאנגלית: אלינוער ברגר)

11. "אל האבדון", של אריך קסטנר, בהוצאת "ספריית פועלים" (222 עמ', מגרמנית: אילנה המרמן)

12. "גשם הכוכבים", של חוליו לְיָמָסָארֶס, בהוצאת "כרמל" (מספרדית: רמי סערי, 224 עמ')

13. "העולם עוד יכיר את פני", של אלפרד הייז, בהוצאת "תשע נשמות" (מאנגלית: דפנה רוזנבליט, 176 עמ') * הספר ראה אור ב-2019 אבל הגעתי אליו רק ב-2020

כמה הערות קצרות על ספרים, סדרה ועל המצב

  1. בכלי התקשורת התפרסמו בשבוע האחרון שני סיפורים על אזרחים שהתגייסו לעצירת עוולות. הסיפור האחד הוא על אותם אזרחים שנחלצו להגנתו של כלב שעבר התעללות מתועדת בפייסבוק. הם פרצו לביתו של המתעלל וחילצו את הכלב. בו בזמן, מאות אנשים צבאו על ביתו של המתעלל בבית ים והוא חולץ משם על ידי כוחות המשטרה. סיפור אחר, שזכה לפחות תהודה אך הכתבה עליו שודרה בערוץ 12, סיפר על אזרחים שהתארגנו להפיל בפח פדופיל ותפסו אותו בשעת מעשה. הכתבה שודרה ללא הערה על הנושא.

הסיפורים הללו נראים לי מסוכנים, מפחידים. לא צריך להכביר מילים על חומרת העוולות שבגינן האזרחים התארגנו לעשיית המעשים. אבל במדינה מתוקנת למניעת פשעים כאלה יש כתובת והיא המשטרה. גם משטרה גרועה עדיפה בעיניי על ההמון. המון הוא דבר מה מסוכן מאד. היום הוא נרתם לדבר מה חיובי ומחר לדבר מה שלילי. היום הוא נרתם לדבר מה חיובי ומחר גם כן לדבר מה חיובי אבל בלי שיש לו את הידע המספק, את פרוטוקול הפעולה הברור, את האחריות (המגובה ביכולת להטיל עליו סנקציות אם מעל בה) – כך שפעולתו הופכת לדבר מה שלילי.

ומה אם המשטרה לא הייתה מחלצת את המתעלל? ומה אם המתעלל הוא לוקה בנפשו? ומה אם הוא לא לוקה בנפשו אבל היה מתפתח לינץ' במתעלל? האם כולנו מסכימים שהעונש על התעללות בבעלי חיים הוא מוות?

לקיחת החוק לידיים על ידי האזרחים, על ידי ההמונים, על ידי העדר, היא מסוכנת מאד. התופעה הזו קשורה, כנראה, לאזלת יד ולאטיות שמגלה המשטרה בחלק מהמקרים. היא קשורה גם, כמעט בטוח, לתרומתן הרעה של הרשתות החברתיות לעשיית משפט נחרצת, גורפת, מתלהמת, ללא בירור מקצועי של טיב מעשי הפשע או העוול או אף הסתם חריגה מהנורמה המקובלים.

ולקיחת החוק לידיים הזו אינה בלתי קשורה להפקרות שמפגין חלק מהציבור החרדי ביחס להנחיות הקורונה.

לעניות דעתי, רק אנשים עם דיעה מאד לא מציאותית על טובו הבסיסי של המין האנושי יכולים לחשוב שאנרכיה היא דבר מה טוב. מוסדות שהקימה האנושות בדי עמל, כוחות שיטור ומשפט מקצועיים ונושאים באחריות, ואפילו הם קלוקלים, עדיפים עשרות מונים על כאוס, על התלהמות, על עדריות, על אנרכיה.

2. אני מאמין גדול ב"ישראליות". ודוק: "מאמין", כי דרושה אכן "קפיצת אמונה" לכך בחודשים האחרונים.

בדם, ביזע ובדמעות אין ספור יצרה הציונות חברה עצמאית, ריבונית, משגשגת, אחראית לעצמה ודואגת לעצמה, ולה תרבות משלה ושפה חיה ובועטת משלה – מקום בעולם.

השבר בריבונות, שמתגלם בסירוב של חלק מהחברה החרדית להישמע להוראות הממשלה הישראלית הנבחרת, הוא חמור מאד, מסוכן מאד. הממלכתיות הישראלית חייבת להיות מסוגלת לאכוף את הוראותיה. והחברה החרדית חייבת להישמע להן. אני מקווה שהדברים יובהרו לה במידה ותחזור "תוכנית הרמזור", כפי שראוי שיקרה, בשבועות שאחרי החגים. אין מקום לפשרות בעניין הזה. מי שזילזל בהנחיות – שיתכבד בבקשה לשבת בביתו או בחוצות עריו "האדומות". הריבונות הישראלית – משאת הנפש של דורות – חייבת להוכיח את קיומה.

ואחרי שכל זה ייגמר, אני מקווה שהישראליות תשקם את פצעיה, ישראליות כזו שיש בה מקום לכל הגוונים, החרדי, החילוני, הציוני דתי, ובהחלט אף הערבי-ישראלי. ובכל זאת היא גם "ישראליות" אחת החופפת על כולם.

3. קראתי לאחרונה בשנית את "הדבר" של אלבר קאמי (כמו רבים). יש לו מעלות, יש לו חסרונות וכו'. אבל דבר מה מרכזי ולא בדיוק ספרותי-אסתטי הופך את הקריאה לחזקה. זו התחושה שלמחבר פשוט אכפת. אכפת מבני האדם. היחס הזה של המספר לדמויותיו, לדמויותיו כנציגי האנושות, "לא נספר" בתיאוריות האסתטיות השונות המתמקדות ב"צורה". אבל כאן הוא מרכזי בחוויית הקריאה. המשפט שמופיע בעמוד האחרון של "הדבר" – "בני-האדם יש בהם יותר דברים הראויים להערצה מדברים הראויים לבוז" – יכול לשמש כמוטו שלו. בכל אופן, ההומניזם החם, המתוחכם עם זאת, של קאמי הוא סיבה מרכזית לקריאה ברומן.

4. "וידויה של מסכה" של יוקיו מישימה הוא הרומן הראשון שפרסם הסופר היפני המפורסם (ראה אור לאחרונה בהוצאת "אפרסמון"). הרומן יצא ב-1948 והינו מעין אוטוביוגרפיה של צעיר יפני שמספר על התוודעותו להומוסקסואליות שלו. זו יצירה חזקה, חלוצית כמובן, מתוחכמת. ואף על פי כן נטשתי אותה באמצע. אולי כי היא מתוחכמת מדי? אולי כי חלוציותה פחות משמעותית ב-2020? אולי כי היא לא חזקה מספיק? ואולי פשוט התעצלתי. טוב שהיצירה המשמעותית הזו רואה אור בשפתנו. היא תסתדר גם בלעדי.

5. אני צופה בסדרה הפינית של נטפליקס בשם "צלמוות". הסדרה מנסה לחקות את "הגשר" הדנית-שוודית. היא הרבה פחות טובה ("הגשר" מצדה לא הגיעה למותניה – לקרסוליה כן – של "דה קילינג" הדנית). היא נופלת בהרבה פרטים קטנים שהם אלה שמעניקים אמינות וכוח לסדרות מתח טובות. ובכל זאת אנחנו ממשיכים לצפות בה. כי זה שלג, וזה סקנדינביה, וזה לא אמריקה. וזה עושה את העבודה.

6. בזמנו קראתי את "את רצח רוג'ר אקרויד" של אגתה כריסטי שראה אור בתרגומים החדשים שמתפרסמים ב"עם עובד" ומאד התרשמתי ממנו. כיוון שקראתי קודם לכן את מסתו הידועה של המבקר האמריקאי הדגול, אדמונד וילסון, מסה שיוצאת נגד הסיפור הבלשי ושמה הוא "למי אכפת מי רצח את רוג'ר אקרויד?", סברתי שוילסון שגה ביחס לכריסטי. אבל וילסון כתב את מסתו בשנות הארבעים. "רצח רוג'ר אקרויד" ראה אור כעשרים שנה לפני כן. ייתכן שבזכרונו של וילסון ניצבו כדוגמאות לז'אנר יצירות מאוחרות יותר, כולל של כריסטי עצמה. נטלתי לידי בימים האחרונים את "מוות על הנילוס" שלה מ-1939. ואכן, איזו סכמטיות ודלות בפרוזה! ברור שאקרא עד הסוף וכו', כי אני זקוק לאסקפיזם וכו', אבל ההבדל בין היצירה הזו ליצירת ספרות "אמתית" זועק כאן לשמיים. כל צירופי המקרים, קיבוץ החשודים במקום אחד, הסטראוטיפים וכו'. המכניות של כל המנגנון הזה. וילסון לא טעה לגמרי, למרות שאופנתי לצלוב היום את ה"אליטיזם" שהפגין בדחיית הז'אנר הבלשי.

כמה מחשבות על ובעקבות "פני השטח – הפלסטינים: מבט מבפנים" של אוהד חמו

לקראת סוף הספר "פני השטח – הפלסטינים: מבט מבפנים" (ראה אור ב"כתר" לפני כחודש חודשיים) מתאר עיתונאי "חדשות 12" אוהד חמו את הנעשה ב"מעבר רחל", או "מחסום 300" בעגה הצבאית. במחסום זה מדי בוקר "אלפי בני אדם מצטופפים בדוחק לא אנושי בתוך שרוול צפוף תחום בסורגי ברזל". אלה פלסטינים שקמים באישון לילה על מנת לנסות ולזכות לעבוד בתוך ישראל. "האסוציאציה הראשונית היא עדר בקר. כולם מנסים להגיע אל פשפש זעיר […] חלק מן האנשים, לרוב צעירים יותר, מטפסים מעל לראשים שמסביב, נצמדים לסורגי השרוול ומנסים לעקוף את הדבוקה האנושית שלמטה".

המראה מזעזע. "ברגעים האלה", מוסיף חמו, "קשה להסתתר מאחורי חזות העיתונאי המרוחק, האובייקטיבי והמנותק רגשית […] אני נחרד ממה שאני רואה. מתקומם על האופן שבו המדינה שלי נוהגת באנשים האלה שלא חטאו בשום דבר פרט לעובדה שהם נולדו בצד הלא נכון של הגדר". "'אתם היהודים מתייחסים אלינו כמו חיות', הוא משפט ששמעתי אין ספור פעמים במעברים האלה", מוסיף חמו.

למרבה השמחה, גם בזכות שורת כתבות של חמו עצמו בנושא התנאים במעברים, הדברים השתנו לפני כשנה. "בשנת 2019 נפתחו מחדש שני הסמנים הקיצוניים ביותר של מחסומי עוטף ירושלים – מעבר 300 ומעבר קלנדיה. הצפיפות האיומה והתנאים התת אנושיים התחלפו במעברים מכובדים יותר שמשיבים את צלם האנוש לעוברים בהם" (כל הציטוטים מעמ' 256-259).

בשבילי זה הרגע המרכזי בספר. לא משנה אם אתה ימני או שמאלני, המידע הרב שמעניק ברהיטות חמו בספרו – שאגב, שומר על ניטראליות ואינו מביע את עמדותיו הפוליטיות בספר הזה – מאפשר לנו, הישראלים, כלומר הצד החזק בעליל בסכסוך העקוב מדם עם הפלסטינים (והעובדה שאתה חזק אינה אומרת בהכרח שאינך צודק), לשאול את עצמנו היכן אנחנו גורמים סבל מיותר ליריבנו.

סבל שהינו גם לא הומני וגם, בפשטות, מטומטם, לעתים קרובות, בחזקו את השנאה נגדנו.

סבל מיותר הוא מעשה שבעזרתו איננו נלחמים טוב יותר באויבינו, אלא סתם ממררים את חייהם. וזה סבל שעל ידי העלאת המודעות לו ניתן להפסיקו. כפי שמדגים חמו הלכה למעשה.

*

הסכסוך הישראלי פלסטיני נוגע בכולנו באופן אישי. בחלקנו יותר. במקרה שלי, הקשר החזק ביותר הוא זה: דודתי האהובה, נעה אלון, נרצחה עם נכדתה, גל, בפיגוע התאבדות בגבעה הצרפתית ב-2002 ב"אינתיפאדה השנייה", פיגוע שבו נרצחו שבעה בני אדם.

מיקומי הפוליטי הוא מעט שמאלה למרכז.

אבל אחזור ואומר: לא משנה מאיזה צד אתה של המפה הפוליטית ומה מידת החשיפה האישית שלך לסכסוך, ספרו של חמו מאפשר לנו לבחון באלה מקרים אנחנו ונציגינו מסבים סבל, פיזי ונפשי, מיותר לצד השני. מיותר וכאמור, לעתים, פשוט מטומטם, בכך שאנחנו יורים לעצמנו ברגל.

במסגרת דרך החשיבה הזו, איני מבין עד הסוף מה הם שיקוליה של ישראל כשאינה מעודדת את פיתוחה הכלכלי של רצועת עזה. פיתוח כלכלי כזה (כולל נמל ושדה תעופה, פתיחת המעברים וכו') נראה לי אינטרס ישראלי עליון (מעבר לאחריות המוסרית, שגם בה אין לזלזל). עזתים שחיים בתנאים מעט יותר נסבלים פירושם עזתים פחות חמאסיים. איני מבין מה מלבד שיקולי נקמנות ושלומיאליות מדינית גורמים לנו להתמהמה בסיוע הזה לפיתוח עזה. מה האינטרס שלנו שבעזה יהיו 52 אחוז מובטלים (כפי שמתואר כאן בספר), למשל? מה האינטרס שלנו שלא יהיה שסתום יציאה וכניסה מעזה (כמובן, בכפוף להגבלות ביטחוניות חמורות) שישקיט קצת את סיר הלחץ שהקיטור שלו מופנה תדיר אלינו? מדוע 2.1 מיליון בני אדם צריכים לחיות עם 4 שעות חשמל ביממה? שוב אדגיש: שיקולי הביטחון של אזרחי ישראל הם בעיניי ראשונים במעלה. אבל ילמדונו רבותינו: מה בפיתוח כלכלי של הרצועה יפגום בביטחון הישראלי? אשמח לתשובה על כך. איני טוען שאני יודע בדיוק מה המצב ומה הם השיקולים (גם אחרי הקריאה בספר).

כך אומר לחמו פועל עזתי: "תנו לנו לחיות. פתחו את השערים. אפשרו להמוני בית עזה להיכנס לישראל, באישור כמובן. תנו לנו להתפרנס ולהרוויח כסף, לבנות ולהיבנות. תשקיעו כסף בינלאומי בשיקום עזה, הסגר מזין את הקיצוניים. את חמאס. ברגע שיש לך מה להפסיד אתה מתנגד למלחמות. אתם תראו איך חמאס תיפול כשעזה תשגשג. תראו את אחינו בגדה. כבר עשור וחצי שהם בשקט. ניסיתם מלחמות, הפצצתם, הרגתם, הרגנו לכם – זה לא עבד. אולי הגיע הזמן לנסות משהו אחר?!" (עמ' 55).

בשביל תושבי שדרות כדאי להקשיב לפועל העזתי הזה.

*

ערכו הרב של הספר טמון במידע הנרחב שיש בו, המוגש כאמור ברהיטות, והינו פרי עשרים שנות עיתונות – לא בתזות כאלו או אחרות. אבל אם יש תזה עיקרית לספר הריהי זו: הפלסטינים, לפחות בגדה, לפי חמו, עייפו ממלחמות. ממלחמות – ואף מחלום המדינה הפלסטינית. בחלק גדול מהם מפעם רצון להיות, בקונסטלציה זו או אחרת, חלק מישות מדינית אחת שתכוּנן ממערב לירדן ביחד עם ישראל. הם מבינים שלא יוכלו להביס את ישראל אך גם אינם חפצים במדינה עצמאית (בין היתר, בגלל האכזבה מהרשות הפלסטינית). "'ניתוח ההפרדה כשל', הם אומרים. האלטרנטיבה עבורם ברורה – מחיקה של הקו הירוק, זה המקודש לישראלים ואשר מגדיר את הזהות הפוליטית אצלנו, אך חשיבותו מתגמדת בצד השני. מבחינתם מדובר במחיקה של הגבולות בין ישראל לשטחים וחיים משותפים בין היהודים לערבים. אלא שבניגוד לתקופה ההיא של שנות השמונים, הציפייה היא לשוויון זכויות ואזרחות משותפת במדינה הזו" (עמ' 19).

התביעה הזו ל"זכות השיבה" ל-1987, כמו שמנסח זאת חמו, כלומר ללפני פרוץ האינתיפאדה הראשונה כשהפלסטינים מיהודה, שומרון ועזה היו חזון נפרץ בתחומי ישראל, מחדדת, בעיניי, כמי שמאמין עדיין בפתרון שתי המדינות ובהיותו פתרון הוגן וציוני, את דחיפותו ונכונותו.

בכל אופן, ספרו של חמו, בהציגו את התזה הזו, מצטרף כך לגל של התבטאויות בישראל מהשנים האחרונות הטוענות לקלישותו של יישום פיתרון שתי המדינות.

*

הרבה מידע בנושאים חשובים מספק חמו. למשל, על השנאה בין הרשות הפלסטינית לחמאס. איש חמאס אף אומר לחמו: "תן לי מאה שנה בכלא הישראלי ואף לא יום אחד בכלא של הרשות" (עמ' 61). בנוסף, חמו מתאר התפתחויות אידאולוגיות בחמאס ואף בג'יהאד האיסלמי, ארגון קטן יחסית אבל לא זניח בהשפעתו (חמאס היום יותר לאומית-טריטוריאלית מדתית, לפי חמו, אם להביא דוגמה לאחד לניתוחיו). התיאור של חמו את התנועות האיסלמיות כולל התבטאויות מדהימות של אנשי חמאס מפוכחים (מהגדה, עם זאת!) כמו זו: "הסכסוך הישראלי פלסטיני הוא המאבק הכי מורכב ומסובך בעולם, כזה שלא ישווה לשום סכסוך אחר וככזה גם אינו פתיר בשום צורה. לא מדובר במאבק בינינו לבין אויב קולוניאליסט שנמשך לכאן בעקבות כסף. גם המתנחלים היהודים אינם קולוניאליסטים במובן הקלאסי של המילה – כמו הצרפתים באלג'יר למשל. מדובר בשני עמים חדורי אמונה דתית ואידיאולוגיה לאומית שנאבקים על שלהם: אני נלחם על אלאקצא שלי ואתה נלחם על הר הבית שלך" (עמ' 85). חמו מציין, עם זאת, שלמיטב הבנתו, למרות קולות מפתיעים שהוא שומע (לרוב כאלה שאינם מוכנים להזדהות בשמם בפומבי), חמאס לעולם לא תוכל להכיר במדינת ישראל: "בניגוד לתנועת הפת"ח ששאבה את האידיאולוגיה שלה ממקורות לאומיים ומטקסטים ארציים בני שינוי, הציווי החמאסי הוא דתי וקוראני ולפיכך נצחי, ולהבנתי, לפחות, לא יכול להשתנות מהותית לעולם" (עמ' 87). דא עקא, שבפרק אחר מתאר חמו את שקיעתה של אותה פת"ח בהווה הפלסטיני. חמו עוסק במעמדם המיוחד של האסירים הביטחוניים הפלסטינים ובעובדה המעניינת שבכלא הם לומדים להכיר טוב את החברה הישראלית, היכרות שמביאה את חלקם הן לשאוף לחקות את ישראל בתחומים רבים והן להבין שהסיכוי שלהם לנצחה אפסי. פרק שלם מוקדש לפליטים ומדגים את אותו צד של הסרבנות הפלסטינית הרת האסון לוויתורים ולהתגמשות מכל סוג. לדוגמה: מלבד העיסוק החברתי הנמרץ של הפליטים בכפריהם המקוריים של אבות אבותיהם (במעין אגודות של כפרי המקור), הפליטים הפלסטינים הם הפליטים היחידים בעולם שמוגדרים ככאלה גם כשהם כבר בני ריבעים וחמישים לאבותיהם, הפליטים המקוריים.

בפרק המוקדש למשת"פים קשה שלא להיגעל מהעובדה שהפכנו חברה אחרת לחברה שבה אנשים חשים מנוטרים יומם ולילה (סטייל "1984") ויודעים שכל מילה שיוצאת להם מהפה יכולה להיות מועברת על ידי בוגד אינטימי לאויביהם. חמו ממחיש איך התופעה הזו מרסקת מוסרית חברה שלמה. כך אומר לו איש שב"כ שהתמחה בהפעלת משת"פים: "תשמע, לצד דברים טובים שהבאנו לחברה הפלסטינית גם השחתנו אותה. לצד הכיבוד נולד מנגנון שלם של טובות הנאה, וזו לא תפיסה פוליטית – זו עובדה. נולדה שם תרבות של גטו, עם שחיתות וטובות הנאה. חברה בריאה היא חברה עצמאית והם לא בריאים. בסוף צריך לזכור שבצד השני יש בני אדם כמונו, ורובם רק רוצים לחיות" (עמ' 252). ואיש השב"כ מוסיף: "כשמישהו אומר לי שבתו חולת סרטן ואני עושה על זה מניפולציה – זה כואב לי. בסופו של דבר גם אני מרגיש שיש לי יותר מדי כוח בידיים, כוח לא טוב. מה שמפריע באמת זו העובדה שאתה לוקח בן אדם, מערבב אותו עד כדי כך שהוא הופך להיות שקוף ממש בשבילך" (עמ' 252).

אבל מה האלטרנטיבה? אני שואל את עצמי. בניגוד למקרים של עוול מיותר בעליל, התנהגות לא מוסרית בעליל, שגם פוגעת בנו כבבומרנג, בחלקם נגעתי לעיל, הרי כאן מדובר בפעילות מגעילה שמצילה חיי ישראלים, חד וחלק. איני יודע לענות על כך. מה שבטוח פסול מכל וכל הינה ההפקרה שמפקירה, לעתים, ישראל את מי ששיתפו איתה פעולה (ושחמו מביא לה דוגמאות). הפקרה זו היא גם טמטום, כמובן, לא רק מעשה לא מוסרי. הצמד הזה, לעתים קרובות, הולך יחד: מעשה מגונה מוסרית ומטומטם פרקטית.

חמו מקדיש פרק לפיגועי ההתאבדות. נדמה שהתופעה המזוויעה הזו, הלא אנושית, חתמה כמעט לעד את דימויה של החברה הפלסטינית בעיני החברה הישראלית ואף בעיני חלק מהקהילה הבינלאומית. "זו הייתה טעות", מודה אף איש חמאס: "פיגועי ההתאבדות היו שגיאה מרה. בפיגועים האלה, ובמיוחד בתוך ישראל, איבדנו את תמיכת העולם ואת הכיוון שלנו" (עמ' 153). ההתבטאות הזו אולי לא מייצגת את המיינסטרים בחמאס, מציין חמו, אבל יש לשים לב שמ-2005 פסקו כמעט פיגועי ההתאבדות שיצאו ביוזמתה של חמאס. הם כמעט נפסקו, כמובן, גם בגלל השיפור הדרמטי ביכולות הסיכול של צה"ל והשב"כ, גם בגלל גדר ההפרדה וגם בגלל פעילות סיכולית של הרשות הפלסטינית (עמ' 154). אבל, בנוסף על כך, "רבים השתכנעו כי השימוש בפיגועי התאבדות, בעיקר בתוך הקו הירוק, היה אכן טעות" (שם).

*

הפלסטינים הם חברה מובסת. הקרע בין החמאס לרשות, בין עזה לגדה; הניצחון הישראלי ב"אינתיפאדה השנייה" (שגיאתם הגדולה של הפלסטינים; שנייה, אולי, רק לאי קבלת הצעת החלוקה ב-1947); ירידתם מסדר היום הבינלאומי (הרבה הרבה לפני הקורונה, כמובן); השלכות פיגועי ה-11 בספטמבר והטרור האיסלאמיסטי באירופה על עניינם; האכזבות המרות מ"האביב הערבי" ומלחמת האזרחים בסוריה שגימדו את המאבק הפלסטיני ואף הטילו עליו צל בעיני העולם; האכזבה מהרשות הפלסטינית ועוד.

אבל דווקא עם חברה מובסת ראוי להתנהג בכבוד (ולא לדחוק אותה אל הקיר) וכדאי לנסות לנצל את ההזדמנויות המדיניות מולה. כי יש לנו מה להפסיד: ההפסד הוא המשך הדהרה לעבר מדינה אחת שתהיה אחת משתיים: או מדינת אפרטהייד או מדינה לא יהודית.

באופן מצומצם וממוקד יותר: יש לשים לב ששיתוף הפעולה הביטחוני שמציע אבו מאזן בעשור וחצי האחרונים – אבו מאזן שהתנגד גם לאינתיפאדה השנייה, כפי שנטען כמה פעמים בספר! – הוא בעל ערך רב בהצלחת חיי ישראלים רבים. אין לקחת את שיתוף הפעולה הזה כמובן מאליו ויש לדאוג שהוא יימשך.

הערה קצרה על "חיי השקר של המבוגרים" של פרנטה

אני מניח שאכתוב עליו ביתר הרחבה בהזדמנות אחרת, אבל קראתי את "חיי השקר של המבוגרים", החדש של אלנה פרנטה (במקור: 2018, בתרגום: אלון אלטרס) – ונהניתי ממנו.
נכון. חלק מהעלילה מונע בצורה מאולצת: העובדה שהוריה של הנערה הגיבורה מאפשרים לה בחירות רבה להתוודע לדודה שלה ששונאת את אחיה, אביה של הנערה, וכך לקדם, למרבה הנוחות, את העלילה; נכון, הדיכוטומיה בין העניים והלא משכילים (וכאן גם: הדתיים) מתחתית נפולי לבין המשכילים שחילצו את עצמם או מנפולי או למצער מתחתיתה (תרתי משמע) מעט סכמטית, לא רק חוזרת על עצמה (אחרי סדרת "החברה הגאונה"); נכון, יש דבר מה מעט נגוע, מעט מורעל, ביחס הבסיסי של הסופרת לגברים, בעיקר גברים אלגנטיים ומשכילים ושרמנטיים, שנאה רוחשת שפוגמת באיזושהי אובייקטיביות שאנחנו מחפשים ביצירות ספרות גדולות (ואני מניח שדוגמאות גבריות מקבילות יש למכביר) – אפילו הדמות הגברית האהודה ביותר ברומן מתגלה בפגימותה הגברית הבסיסית.
הכל נכון. ועם זאת, השטף הנרטיבי של הסופרת הזו הוא יוצא דופן מאד. האינטליגנציה שלה סוערת וקודחת. המטפורות שלה פראיות.
יש, ככלל, תחושה של כוח גולמי אדיר שמחפש לו כל הזמן את המילים המתאימות, ולעתים כביכול מוצא את עצמו עילג מרוב סער ופרץ ודחף להתקדם (למשל, בבחירת מטפורות כביכול מגושמות; למשל, בשימוש בקיצורים של שפת הדיבור, כגון: "אני יודעת, הוא רצה את הזה, את ההוא").
השטף הנרטיבי הזה, שעוצמתו אינה פוגמת באינטליגנציה הרושפת שלו, גורם לך לרצות לחזור לספר בהפסקות הקריאה ההכרחיות. הוא גורם לך לשכוח את העולם שסביבך בשעת הקריאה (וכולנו רוצים בזה מעט עכשיו).
בקיצור, הספר מומלץ.
קראתי ששה מתוך שמונת הרומנים של פרנטה. אף אחד מהם לא נראה לי "יצירת מופת", למעט אולי "ימי נטישה" (וכמובן, חלקים ורגעים מסוימים בסדרה בת ארבעת הכרכים). אבל היא סופרת גדולה ואחת הסופרים הבולטים בזמננו ללא ספק.