ארכיון קטגוריה: עובר ושב

שלום חנוך בן 75

שלום חנוך בן 75.

אני מסביר לילדיי: הזמרים שאבא הכי אוהב הם שלמה ארצי ושלום חנוך. במידה שווה? במידה שווה.

(דרך אגב, אשתי ואני מקווים שאנחנו לא דנים את ילדינו לעתיד של בידוד חברתי בעיצוב טעמם המוזיקלי. הזמר האהוב עליהם: אריק איינשטיין. ולא שירי הילדים שלו. הם בקיאים במערכון חידון התנ"ך של "לול" כבשבילי נהרדעא. המקורית, לא זו של יובל המבולבל. הם, בני ובתי, לא ציינתי זאת, בני 7 ו – 5…).

כשראה אור הרומן הראשון שלי, "ובזמן הזה" ב-2004, הצבתי בראשו את המילים מהשיר "אין קשר" של שלום חנוך: "לו חיינו שנית את הזמן שחיינו, האם אז היינו פטורים מכל מה שמכאיב?". "אין קשר" הוא שיר לא מוכר וחזק מהאלבום הלא מצליח במיוחד "רק בן אדם" (1988). זה אלבום רוקיסטי כסחיסטי ואקזיסטנציאליסטי ומשבר-גיל-הארבעימי ובו שירים משובחים רבים (בצד כמה נפילות).

ביקשתי מיהח"צנית דאז של "כתר" לשלוח את הרומן לשלום חנוך. אחרי שנה וחצי, בשיחה אקראית, התברר לי שהיא שלחה אותו בטעות לאריק איינשטיין…הייתי רחוק כבר מפרסום הרומן וכאוב את כל השתלשלות האירועים שקדמו לפרסומו ועקבו אותו (שגרסה שלהם כתבתי ב"מדוע איני כותב" מ-2017) שלא מצאתי טעם בתיקון הטעות.

הנה קישור לשיר

כמה הערות לקוניות לקראת סיום הקריאה ב"מקדמות" (1992) ו"צַלהָבים" (1993) של ס. יזהר

1. בספרים הללו חזר יזהר לכתוב סיפורת אחרי שנמנע מכך כמעט שלושים שנה (!). זאת בגלל הביקורת המצמיתה מבחינתו של קורצווייל על "ימי ציקלג" (כך מסופר בביוגרפיה המרתקת של יזהר מאת ניצה בן-ארי).

2. ישנם כאן רגעים (בעיקר ב"מקדמות") של פרוזה עברית בשיאה (גנסין, עגנון, ברנר, שבתאי). אני קורא אותו כאנטידוט, או כרקע מדגיש על דרך הניגוד, של סיפורת בת זמננו שאני קורא לצורכי עבודתי.

3. המפנה האוטוביוגרפי בספרות העברית התחיל, אם כן, שם. לפני "חבלים" של חיים באר (1998). הספרים אוטוביוגרפיים וברור לי שעמוס עוז הושפע מהם בהחלטתו לכתוב את "סיפור על אהבה וחושך" ("הדוד יוסף" של עוז, יוסף קלוזנר, דודו המפורסם של אביו של עוז, מקביל ל"דוד משה", דודו המפורסם של אביו של יזהר, משה סמילנסקי).

4. הספרות הגדולה של ס יזהר מקבלת משנה תוקף בזמננו כי המוטיב האקולוגי מרכזי בה. יש בספרים האלה (וביצירתו בכלל) ביטוי עמוק ויפהפה של טינה עמוקה כלפי הפציעה שפוצעים בני האדם את הארץ והטבע הבתוליים. היחס של הסופר לפרויקט הציוני אמביוולנטי מנימוקים שנראים עכשוויים להפליא, לא פוליטיים כי אם "סביבתיים"-מטפיזיים (עכשוויים הן כיוון שבגלל הקורונה אנחנו עדים ביתר חריפות לצמצום הטבע הארצישראלי במדינה הצפופה שלנו והן בגלל שינויי האקלים).

חשוב לציין כי חזרתו של יזהר לכתיבה הושפעה מפעילותו של העורך חיים פסח. כך כתב ישראל סמילנסקי, בנו של הסופר (כפי שהובא לידיעתי):

"ב־1988 יזם חיים פסח, אז עורך ראשי בהוצאת זב"ם, הוצאה מחדש של "ימי צקלג". הידיעה שיש קוראים לספרו היתה ליזהר מעין תחיית המתים. סמוך לכך נאלץ לעזוב את הבית שבנו הוריו ברחובות, ב־1927 – לקראת הריסתו. תור יצירה חדש התעורר בו".

הערה על הסדרה "הסודות של איסטאון"

"הסודות של איסטאון" (סדרה של HBO, בכיכובה של קייט וינסלט, המשודרת בארץ ב"סלקום טיוי") היא באמת סדרה טובה מאד. ואחד הגורמים לכך שהיא כזו היא שמוצגים בה אמריקאים לא גרוטסקים.

חידוש עצום.

אמנם מוזר לטעון שהנורמליות היא המאפיינת את בני העיירה בפנסילבניה שבה מתרחשת הסדרה, עיירה בה נערות נכנסות להיריון לפני גיל 18 והתמכרויות לסמים הן מכת-עיירה. ובכל זאת, מזמן מזמן לא ראיתי סדרה אמריקאית שבה הדמויות הן בני אדם, לא מוקצנות/ מסוגננות יתר על המידה/ הופכות-לסמל-משום-איזה-ריאליזם-חסר-פשרות.

אמריקאים לא רעים מאד, לא טובים מאד, לא יפים מאד, לא רקובים מאד, לא אקסצנטריים מאד, לא גזענים מאד, לא דתיים מאד, לא חילונים מאד, לא מאפיונרים מאד, לא אנשי פרסום נוצצים מאד, לא אפלים מאד, לא נאיבים מאד.

כאמור: אמריקאים לא גרוטסקים.

חידוש עצום.

שני יסודות שתרמו לנורמליות:

סוגיית הגזע מטופלת בנונשלנטיות. המפקד של מֶר (הבלשית הגיבורה בכיכובה של וינסלט) שחור *ובלי שזה עניין*. התושבים השחורים הם חלק אינטגרלי ממרקם החיים בעיירה. *ובלי שזה מוצג לראווה*. הסדרה לא מסריחה מדידקטיות פרוגרסיבית.

התושבים הולכים לכנסייה (רבים מהם קתולים, ממוצא אירי, אם אני מבין נכון) בלי שהדת נתפסת כשטנית, כסמל לפונדמנטליזם האמריקאי, ובלי שהיא נתפסת כמושיעה, בלי שהסיפור מזדהם בקיטש של חסד נוצרי.

*

יש לסדרה גם מבנה תסריטאי מעניין. למי שחושש מספוילרים שיעצור כאן: הסדרה מסתיימת פעמיים לפני שהיא מסתיימת באמת. אבל התחכום התסריטאי פחות עניין אותי מאשר המפגש עם אמריקאים בשר ודם, ובעיקר כאמור, אם הנקודה לא הובהרה: לא גרוטסקים.

המלצות לשבוע הספר

כמה המלצות לשבוע הספר. אלה ספרים שאהבתי בשנה האחרונה:

שטפן צווייג, "מגלן", בהוצאת "מודן"

וְסֵבוֹלוֹד גַרשין, "הפרח האדום", בהוצאת "תשע נשמות"

קזואו אישיגורו, "הענק הקבור", בהוצאת "הספריה החדשה"

אריך קסטנר, "אל האבדון", בהוצאת "ספריית פועלים"

סאלי רוני, "שיחות עם חברים", בהוצאת "מודן"

"מסות על סופרים", תומס מאן, בהוצאת "כרמל"

"גשם הכוכבים", של חוליו לְיָמָסָארֶס, בהוצאת "כרמל"

"בגידת האינטלקטואלים", של ז'יליֶן בֶּנְדָה, בהוצאת "כרמל"

"המלכות", של עמנואל קארר, בהוצאת "בבל"

"פריחה שנתאחרה", של א.פ. צ'כוב, בהוצאת "עם עובד"

בבלוג מצויות ביקורות מפורטות על כל אחד מהם – למעוניינים בכך.

חג שמח!

עם הפסקת האש

אני מעתיק לפה דבר מה שכתבתי בפייסבוק (אגב, באופן כללי, הפייסבוק הוא "חיי שעה" ואילו הבלוג הוא מעין "חיי עולם", ואני מעתיק לפה דברים שאני מייחל שיהיו זמינים לקוראיהם זמן רב יותר)

——-

זה נכון, מדובר היה בממשלת מעבר ללא לגיטימציה של ממשלה מכהנת.

זה נכון, נתניהו צריך ללכת הביתה, הוא בעיניי מכשול לישראל.

זה נכון, "ממשלת השינוי" הייתה קרובה והמאורעות האחרונים ערערו את סיכוייה עד שיש כאלה שסבורים לא רק שהמאורעות הללו נוחים לנתניהו פוליטית אלא שהוא סייע בהצתתם (אני לא סבור כך, וליתר דיוק אני זקוק ליותר הוכחות: הלו"ז המשפטי בשייח ג'ארח לא היה בשליטת נתניהו וגם הוא לא זה שקבע את חודש הרמאדן במועד שבו הוא מצוי וכמו כן ההחלטה על ביטול הבחירות הפלסטיניות הייתה של אבו-מאזן).

זה נכון, סוגיית שייח ג'ארח, על פניו, אינה הוגנת כלפי התושבים הפלסטינים (כי אם משיבים רכוש לבעליו החוקיים מלפני 48' העיקרון צריך לעבוד לשני הצדדים).

זה נכון, על הרוב היהודי בישראל לסייע יותר בהשתלבותם של אזרחי ישראל הערביים בהקצאות בנייה (בזה אני מבין פחות, אך מסתמך על פובליציסטים שאני סומך עליהם) ולבטח במיגור הפשיעה בקרבם.

זה נכון, כנראה שהשיטה של אפשור שלטון החמאס בעזה מחד גיסא ומאידך גיסא מירור חיי תושבי הרצועה על מנת שימאסו בו אינה עובדת. צריך להחליט, או או: או שמסייעים לשפר את החיים ברצועה על מנת שיהיה להם יותר מה להפסיד (כמובן, בהנחה שאפשר לעשות זאת תוך מניעת "זליגה" של אותו שיפור באיכות החיים להתעצמות צבאית!) או שמנסים למוטט את שלטון החמאס.

*

ועדיין, הייתי די המום בשבועיים האחרונים מחלקים נרחבים בפיד שלי.

קרוב לארבעת אלפים טילים יורה (ראשון) לעבר ריכוזי אוכלוסייה אזרחית ארגון טרור רצחני שאינו מוכן לשום פשרה ולשום הכרה בישות הפוליטית היהודית בארץ ישראל – וחלקים נרחבים בפיד לא מתייחסים לזה, אלא רק למעשיה הרעים של ישראל ולסבל העזתי.

פורעים ערבים מקרב אזרחי ישראל משתוללים ברחובות פוצעים קשה ולבסוף אף רוצחים יהודי ישראלי – וחלקים נרחבים בפיד מתייחסים בעיקר ללינץ' בבית ים.

הפיד שלי אינו מייצג את עם ישראל. הוא בקושי מייצג את המילייה שלי. אבל השתוממתי לראות מהו הבון-טון במילייה שלי.

*

הייתי המום ממה שאני רואה כיישוב דעת מוגזם שגובל באינסטינקט א-הישרדותי: יורים עליכם, בני אדם! תרתחו קצת! תחשבו איך למגר את היורים קצת! לפני ההתחשבות, וההבנה וכו'.

והייתי המום מהחד צדדיות.

אך אני המום, למעשה, לא רק מהחד צדדיות, אלא מכך שהחד צדדיות לא נוטה לכיוון ההפוך.

מתגובות שראיתי בפיד שלי היה דומה שהמגיבים הם אנשי הפלג הרדיקלי במפלגה הדמוקרטית. האמריקאית. ולא חלק מלאום היושב פה. הם משקיפים אובייקטיבים, כביכול. ומרחוק.

(אני רוצה להבהיר בחדות את הטון של הדברים שאני כותב: לא מדובר בהאשמות אלא בהשתוממות; אני רוצה לבטא את עמדתי וצערי לא להצר את צעדיהם של אחרים).

הרגש הלאומי תמיד היה בעיניי רגש חיובי. מעגַן בעולם סוער, חֵיק בעולם מנוכר. כשאנו מושלכים לעולם אינסופי ולכמה רגעים בזמן אינסופי, דבר מה מבדידותנו ותלישותנו וקוטננו האינסופיים מופג כשאנו יודעים שאנחנו חלק מתרבות מסוימת המתמשכת לאחור בזמן, חלק מחברה מסוימת המתפרשת לה במרחב.

הומניזם אוניברסלי נראה יותר שלם, לבטח יותר קוּלי. אבל אהבה שווה לכל בני האדם היא דבר מה מופשט מאד, רחוק מאד, שיכול להצטנן בקלות מאד.

הלאומיות נראתה לי תמיד רגש מיטיב מבחינה נפשית. מקום בעולם. המשכיות בזמן.

לא, בהחלט לא לאומנות, לא שנאת זרים, לא התעליינות אתנית. אבל כן רגש שייכות.

וגם: הזדהות עם בני עמך שמקדימה בפסע, בהחלט לא יותר, את ההזדהות עם אלה שאינם בני עמך.

*

נכון, הרגש הלאומי בישראל מצוי במשבר. בין היתר בגלל הפיצולים הגדלים והולכים בין ה"שבטים" הישראלים, עליהם דיבר הנשיא ריבלין בנאומו המפורסם ב-2015 (ואני מתייחס כאן, בהקשר הזה, ל-3 השבטים היהודים-ישראלים: החרדים, הציונים-דתיים והחילונים).

אני מאמין גדול בקונספט של "הישראליות", אשר עקרונית יכול לאגד תחתיו זהות לאומית רחבה דיה להכיל את "השבטים" האלה.

אבל ייתכן אכן שזו תוחלת נכזבת.

כך או כך: הלאומיות היא בעיניי רגש שגדול שכרו מהפסדו. והצטערתי ואף השתוממתי לחוש בהיעדרו בתגובות רבות בפיד שלי.

ברנר וענייני דיומא

בהכנת דבר מה אחר לכתיבה, נתקלתי פעם נוספת בקטע הזה מ-1913 (!) של י.ח. ברנר והתפעלתי ממנו שוב כבפעם הראשונה.

ריאליזם מפוכח, צונן, כנגד חברו ר' בנימין (לימים ממקימי "ברית שלום") ומאמר פובליציסטי שכתב האחרון ובו טען שיש להציג את הציונות כברכה גם לערבים ולחתור עמם לשלום ולרעות.

ברנר יוצא נגד סנטימנטליות ושקרים-עצמיים: מלחמה בינינו לבין הערבים תהיה גם תהיה כי יש כאן אינטרסים סותרים. שנאה יש ושנאה תהיה בין שני העמים. וצריך לדעת גם איך להיות "מלא-שנאה" לעתים, מוסיף ברנר (!).

"אבל קודם כל – הבנת אמיתות-המצב, קודם כל – בלי סנטימנטאליות ואידיאליות".

ברנר, אני מניח, לו חי היום, היה סבור שניתן אולי להגיע לפשרה עם הפלסטינים על חלוקת הארץ. ברנר גם התנגד נחרצות לספרות מיליטריסטית המפארת את המלחמה וסוגדת לכוח (זה נושא המאמר הקטן ששקדתי עליו ובדרך נתקלתי בקטע הזה). אבל ברנר, אני מסיק ומניח, היה סבור שצריך להגיע לפשרה לא מתוך פנטזיות רגשניות ועיוורון על תוקפנותם של אויבינו, ואך ורק לאחר שהפלסטינים יבינו שלא יוכלו לעוקרנו מכאן.

ונראה שחלק מהם זקוקים לתזכורת על כך.

הנה לב טיעונו נגד הפציפיזם של ר' בנימין (שמו הספרותי של יהושע רדלר-פלדמן):

"לא, מפורש הנני אומר: סוג מאמרים פובליציסטיים שכזה הנהו מזיק. פשוט, מזיק. ואם לא מהצד המעשי (מצד זה הלא אין מה להתירא…), הרי מהצד התוֹכי. בסוג זה יכולל גם המאמר “היכל-השלום” של ר' בנימין (ב“התורן”, חוב' א'). כי ביחס אידיאלי שכזה אל העולם, בחלומות-ילדות ויפי-נפש כאלו, שאין להם יסוד באינסטינקטים הכי-עמוקים של האדם, יש, לדעתי, איזו אי-מוסריות, כן, אי-מוסריות, בהיותם בבחינת אבק פורח, בהיותם נובעים מאי-קליטה כראוי את כל מרירות-המציאות.

מה, ר' בנימין, יש לדבר על “היכלי-שלום”, כמו איזו מרת פוֹן-זוּטנר [פציפיסטית ידועה, כלת פרס נובל לשלום 1905! – א.ג.], בעת שאנו, עד כמה שיש עוד רוח-חיים בנו, הרי היינו מאושרים, אילו היתה לנו איזו אפשרות לשפוך את דמנו ודם-אחרים על ארץ-מולדת יהודית, אילו היתה לנו איזו אפשרות למסור את עצמנו ואת בנינו לקסרקטין של אנשי-צבא יהודים;

מה, ר' בנימין, יש לדבר על אהבה לשכנינו בני-הארץ, אם אנו אויבים-בנפש, כן, אויבים? מה יש להכניס בכלל אידיאולוגיות ליחוסים שבין עם לחברו – והיא לא תצלח? היחס האידיאלי כוזב הוא בכל, מאז ומעולם.

והמצב כאן הלא ידעת: בארץ-ישראל הקטנה יושבים, מלבד יתר יושביה, לא פחות משש-שבע מאות אלף ערבים, שהם, למרות כל ירידתם ואי-קולטוריוּתם, אדוני-הארץ בפועל ובהכרה, ואנו באים לחדור אליהם ולגור בתוכם, יען כי ההכרח יאלצנו לזה.

שנאה בינינו כבר יש ומכרחה להיות – והיא תהיה.

הם חזקים מאתנו בכל המובנים, ובידם לשימנו כעפר לדוש, אבל אנו, בני-ישראל, כבר התרגלנו לגור חלשים בין חזקים, ועלינו, איפוא, להיות נכונים גם פה לתוצאות השנאה ולהשתמש בכל האמצעים שבידינו החלשות בכדי שנוכל להתקיים גם פה. הלא רגילים אנו, הלא מוקפי-שנאה ומלאי-שנאה – כן, מלאי-שנאה, כך צריך להיות! ארורים הרכים האוהבים! – הננו חיים מאז נהיינו לעם.

אבל קודם כל – הבנת אמיתות-המצב, קודם כל – בלי סנטימנטאליות ואידיאליות."

בקישור, המאמר המלא מפרויקט "בן יהודה", שמכיל גם ביקורת ספרות נפלאה בעומקה ודקותה (בין היתר: ביקורת שלילית על סיפורים של עגנון. ברנר, כידוע, היה תומך ופטרון של העילוי הספרותי הצעיר אך לא חשך שבטו ממנו כשחשב שסיפוריו אינם טובים. ואכן, עגנון, למיטב הבנתי, לא כלל סיפורים אלה המבוקרים כאן לשלילה בכתבים שנערכו על ידו בחייו!).

בתקווה לימים שקטים וכן, גם לניצחון על אויבינו.

חג שמח!

כמה מחשבות על אקטואליה

אני מנסה לעשות לעצמי סדר במחשבותיי:

1. העובדה המרכזית הראשונה של הסבב הזה, העובדה שאין לטשטש את מרכזיותה, היא מעל אלף רקטות לעבר ריכוזי אוכלוסייה צפופים במטרה לרצוח כמה שיותר בני אדם.

אסור שהמטח הרצחני הפסיכי הזה ימוש מנגד עינינו. לא העוול בשייח ג'ארח (שהוא אכן עוול, על פניו, כיוון שאם מסתמכים על בעלות שקדמה ל-48 אז צריך להיות סימטריים ולהשיב גם לפלסטינים רכוש שיצא מידם ב-48) ולא הצרת צעדיהם של צעירים פלסטיניים מלשבת ברחבת שער שכם מצדיקים דבר כזה ולא שום דבר אחר מעבר למעשה זהה. ומעשה זהה מצדנו לא נעשה.

כמובן, אני תחת הרושם העז, הפחד, הבה נקרא לילד בשמו, של לחבק שני ילדים קטנים מאד בשלוש בלילה, מתוך מטרה לסוכך עליהם בגופי (ותוך כדי גם על גופי לסוכך בגופי) בחדר שאינו ממ"ד תחת סדרת אזעקות ולחשב תוך כדי את סיכויי הרולטה הרוסית שיש לנו.

לפיכך אני בהחלט בעד מכה קשה ואנושה לחמאס. גביית מחיר גדולה מאד על מעשה פרוע ומופרע כזה. ואני מוכן גם לעוד שבוע של אזעקות אם יורדו עוד רבי קומות רבים בעזה (תוך התראה לתושביהם) אם אכן זה אמצעי מכאיב. או כל אמצעי אחר שיש סבירות שיכאיב לאויב המופרע והרצחני שלנו.

2. העובדה המרכזית השנייה שיש לרשום לפנינו לעתיד היא אוזלת היד המדהימה של המשטרה בטיפול בענייני פנים: תקיפות ערביות של יהודים (שהיו הראשונות) ותקיפות של ערבים בידי יהודים (כתגובה).

את העובדה הזו גם כן אסור לשכוח.

איני יודע אם זו בעייה של ניהול כושל, ייבוש תקציבי, היעדר הנהגה מבריקה (כמו ששרון ומופז חיסלו בכישרון את האינתיפאדה השנייה), ואולי חלק ממגמה ארוכת שנים של צמצום המגזר הציבורי בכמות ובאיכות בכלל. מה שבטוח שיש כאן פגיעה אנושה בממלכתיות הישראלית לטווח ארוך.

למעשה, ההפקרות המגזרית של החרדים בימי הקורונה והיעדר האכיפה בקרבם, אוזלת היד של הטיפול בפשיעה במגזר הערבי בכלל (עם המערב הפרוע הבדואי בנגב בפרט), מצטרפים לתמונת המצב האנרכית העגומה כעת, עם אוזלת היד העכשווית המהממת של המשטרה.

כל אזרח ישראלי, ולבטח כל ציוני ישראלי, צריך לתבוע את המשילות במובן הזה של בנייה מחדש של יכולת האכיפה המשטרתית: אין איש ואין סקטור שיכול לעשות ככל העולם על רוחו. מראש הממשלה ועד אחרון העבריינים בטייבה.

3. בנט אכזב אותי מאד בהודעתו שירד מהאפשרות של ממשלת השינוי. כיוצא דתל"שי של הציונות הדתית (כשם שצריך לדעת ממי להתגרש, כידוע, כך אני גא מאד ש"הגרושה" שלי היא הציונות הדתית ולא החברה החרדית, חברה מנוונת שנתונה במשבר עמוק ביותר; תמיד בזתי לנטייה השמאלית-תל אביבית לבכר את החרדים על פני הציונות הדתית, בלי לתת את הדעת באיזה ריקבון מוסרי וניוון חברתי שרויה החברה החרדית, ובמיינסטרים שלה, שאין מושלם בחברה הציונית דתית, למעט בשוליה) הייתי גא בכך שבזכות הפלג הממלכתי בציונות הדתית שהתעשת הולך ליפול שלטונו של נתניהו, השלטון המופקר באנטי ממלכתיותו הזה (בהתקפות הפרועות על מוסדות הממלכה: המשטרה, הפרקליטות ומערכת המשפט; בדה לגיטימציה שהוא ערך לחלקים בעם ברטוריקה המשסה שלו; בביזוי הממלכתיות בכך שהנהיג תרבות שקר ונכלוליות בפוליטיקה תוך הקרבת צורכי הממלכה, כגון תקציב המדינה, לשיקוליו האישיים; בברית עם החרדים שמאפשרת להם אוטונומיה פרועה, נגד טובתם שלהם ונגד טובת הכלל, ופוגמת בממלכתיות גם מהכיוון הזה).

אך מסתבר ששמחתי הייתה מוקדמת.

התפרעות חלק קטן וקיצוני באוכלוסיית ערביי ישראל, שיש לטפל בה ביד קשה ולהתייחס אליה במלוא הרצינות, עדיין אינה עילה מספקת לוותר על סיכויי החלפת שלטונו המפורר את יסודות הממלכה של נתניהו.

בתקווה לימים שקטים.

הערה קצרה על קריאה ב"יריד ההבלים"

הרומן הוא סוגת האמנות האהובה עלי ביותר. בפער ניכר מהמתחרים (למעט מבחר של שירי רוק ופופ, רובם עבריים, ומה שבהיעדר מונח טוב יותר אקרא לו: מבחר של "שירים עבריים", שאינם "רוק" או "פופ", שמצויים אמנם במקום השני אצלי, אך לא בפער ניכר).

רבים שקראו בעבר לא קוראים כמו פעם. כך, לפחות, אומרים (וכנראה שזה נכון). יש לכך מספר סיבות (לא האחרונה שבהן היא שההיצף של הספרים שרואים אור בעשורים האחרונים, שרובם ספרים שאינם מאד טובים, יוצר אצל הקוראים רושם, ולעתים הרושם הוא תת-ספי, שהחוויה הספרותית היא חוויה בינונית. זכור לי לפני שנים שמאסתי לפתע בקריאה. ואו אז חישבתי לאחור את עשרת הספרים האחרונים שקראתי והבנתי שקראתי ספרים בינוניים, שהוציאו לי את החשק).

רבים שקראו בעבר לא קוראים כמו פעם. זה עניינם ולעתים קרובות הפסדם. אני – כדי להזכיר לעצמי מדוע אני אוהב לקרוא רומנים – חוזר תדיר אל המאה ה-19. המאה ה-19 הלא היא המאה של הרומן.

אני קורא עכשיו (לראשונה) את "יריד ההבלים" של ויליאם מייקפיס תאקרי. כבר עשרים שנה אני מתכנן לקרוא אותו – וטרם הסתייע (אנא אל תהיו שיפוטיים; במקור באתי מהספרות הרוסית ואני גולש מערבה אט אט). הרומן הגדול הזה מ-1848 – מה נאמר? תענוג צרוף. חכם, מהנה, צולפני, בקיא בהוויות העולם, רגיש (עם השפעה על טולסטוי לכל הפחות בדמות של פייר מ"מלחמה ושלום"; טולסטוי גדול יותר, כן?).

מעל הכל, חוויית הקריאה ברומן כזה היא חוויית ההינשאות. אתה בידיים טובות, נישא על כפיים במשך 700 עמודים. כלומר, במשך חודש או חודשיים (אני מתפנה לקריאה בתאקרי כחצי שעה לפני השינה בדרך כלל), אני יודע שצפויה לי חוויה אדירה מדי יום בהדרכה של מורה דרך מהשורה הראשונה: בקיא בחומר, יודע כיצד למנן את עצירות המנוחה, מי שיציג לי פלאי פלאות משולבות בהערות הומוריסטיות קולעות.

זו גם חוויה עברית נהדרת, בתרגום של אסתר כספי ל"מוסד ביאליק" משנות השמונים. בכלל (בגלל התרגום וההערות של כספי, אבל גם הנראות של הספר), "יריד ההבלים" הוא מעשה מו"לי עברי מפואר.

בקיצור, זה רומן!

יריד ההבלים

הערה קצרה על ביקורת ספרות של אורוול

אחד ממאמרי ביקורת הספרות המרשימים ביותר שקראתי מעודי, מבריק ומתפוצץ מתובנות, הוא "בבטן הלווייתן" של אורוול שראה אור במקור כחלק מקובץ מסות בשם זה ב-1940.

לעברית תורגם בקובץ המשובח "מתחת לאף שלך" בידי יועד וינטר-שגב ובעריכה מדעית מופתית של גיורא גודמן ("דביר").

המסה הזו מחזירה לי מחדש בכל פעם שאני קורא בה (אני נוהג ללמד אותה) את האמון במקצוע הזה, שנקרא ביקורת ספרות. וגם מזכירה לי שביקורת ספרות היא ענף של הספרות, היא, בין היתר, ז'אנר ספרותי. ובכלל, אורוול כמבקר (וכמסאי בצד זה) נדמה לי מעניין יותר מאשר כסופר (אינני היחיד או הראשון שסבור כך).

הנה טעימה מאחת הטענות העקרוניות המאלפות הרבות שמכיל מאמר הביקורת הזה בן 40 העמודים.

אין תיאור זמין לתמונה.

בקצרה על מערכון של "ארץ נהדרת" ועל העונה השלישית של "שטיסל"

המערכון של "ארץ נהדרת", עם שאולי ואירנה, מליל הבחירות (שבו שאולי ממליץ לישראל לפתוח במלחמת אזרחים), הוא באמת מאד מצחיק, אבל הוא לא מערכון "גדול" ו"מופתי".

הוא לא כזה, קודם כל, כי הוא סובל ממודעות עצמית ושנית כי הוא סוג של קלישאה מערכונית ושלישית כי הרעיון שהוא מבטא אינו חדש.

המערכון כולו נודף מודעות עצמית כעין זו: "הבה נכתוב מערכון בוטה, בסגנון 'בגדי המלך החדשים', שחושף את האמת העירומה, האלימה, שמתחת לכל זה, שאומר דברים כהווייתם במקום שפת החלקות הדיפלומטית". מודעות-עצמית בחלק מהאמנויות היא המקבילה של טעם לוואי בחלק מהמאכלים. זהו גם move קלישאי של סאטיריקנים, אמירה מוקצנת מפי דמות גבולית שמרשה לעצמה לומר דברים שלא ייאמרו. ולא פחות חשוב: המערכון לא חשף איזו אמירה מקורית על הישראליות. העובדה שאנו בארץ שבטים-שבטים היא אמירה ידועה שזכתה לביטוי קנוני בנאום נשיא המדינה ריבלין לפני שנים אחדות.

ואם כבר אז כבר: העונה השלישית של "שטיסל" מכילה כמה רגעים ופרקים יפים (בחמישה שראיתי), אבל היא ירידה ברורה ביחס לשתי העונות המצוינות הראשונות. היסוד הטלנובלי חזק מאד בה (ריבוי האסונות וכו') ואין תמיד הקפדה על אמינות בהתפתחויות עלילתיות. במאמר מפורסם-בשעתו על מהותה של "תרבות ההמונים" (Masscult and Midcult, 1960), טען המבקר האמריקאי דווייט מקדונלד כי מנגנון מרכזי של "תרבות ההמונים" היא תופעת סחיטת הלימון עד תום (הביטוי שלי, אבל לכך הוא מתכוון). כלומר, אם משהו הצליח, ממשיכים איתו עוד ועוד ועוד רק משום כך. כך, למשל, מביא מקדונלד דוגמה, אמן מופשט מצליח שהגלריה שלו לא אפשרה לו לעבור לצייר פיגורטיבי כי הוא היה מזוהה עם המופשט ובו זכה להצלחה. זה מנגנון אופייני ל"תרבות ההמונים" והוא שהופך את חלק מהיצירות שנמצאות בה ללא אותנטיות. זו התחושה הכללית בעונה השלישית של "שטיסל" על סמך חמשת הפרקים הראשונים. היה כאן חזון אמנותי מקורי, יפה מאד, שכעת סוחטים אותו עד תום בגלל ההצלחה שהוא זכה לה.

אם הדברים ישתפרו בהמשך – אדווח.