ארכיון קטגוריה: עובר ושב

כמה הערות על המצב

1. אם בגשם שוטף הגענו 80 אלף, בשבוע הבא, בשבועות הקרובים, במזג אוויר מסביר פנים יותר – יגיעו 150 אלף. ואז יותר.

אסור להרפות. כל שבוע בכיכר.

על מנת שההפיכה המשפטית לא תעבור בצורה הקיצונית שמוצעת כעת.

2. ההתקפה משמאל על הרצוג (שלא עושה דיו וכולי) היא גילום של תכונה לא מצודדת במרכז-שמאל: להתמקד בהכפשת בעלי ברית או אנשים ניטראליים במקום ביריב.

"בוז" יש לשרוק בהפגנות כמו אתמול ליריב לוין, לאבי מעוז וכדומה. לא להרצוג.

3. במאמר שפרסם יובל נוח הררי ב"הארץ" בסופ"ש האחרון הוא התקיף את הזהות הפרטיקולרית היהודית (כמו זהויות לאומיות אחרות).

הטענה שלו היא שרבות לקח העם היהודי משכניו ומעמים אחרים (טענה נכונה) ושאין ייחוד ויוצאות דופן בתרבות היהודית (טענה שגויה).

אבל ישנה כאן שגיאה גם מסדר אחר, פסיכולוגי: הגישה הסמי-בודהיסטית הזו ש"אין אני"; אלא "האני" הלאומי, אף הוא, לקוח מכל קצוות ההוויה כולה, היא גישה דכאונית.

לפעול, להיטיב, עם עצמך ועם אחרים, אפשר מתוך תודעת ערך עצמית וייחוד (אפילו היו אלה מופרכים; והם לא, במקרה הזה) – ולא מהיפוכה.

מה גם שאצל יובל נוח הררי ההתקפה נגד הייחוד ותודעת האקסקלוסיביות היא עמוקה יותר.

הוא לא מתקיף רק את תודעת הייחוד הלאומית כי אם את תודעת הייחוד האנושית. איננו מיוחדים לא רק כיהודים, אלא גם כבני אדם.

ההתקפה הזו – שיש במקורה כוונות טובות, כמו בקודמתה, ההתקפה על השבטיות, אני בטוח – היא הרסנית (מעבר לזה שהיא שגויה).

יצור זניח בטבע לא יכול לעשות מעפלים מוסריים גדולים.

4. אני מצרף קישור למאמר שפרסמתי כאן לאחרונה בדבר החשיבות שיש לדעתי בגיבוש זהות יהודית חילונית.

מאה וחמישים שנה להולדת ביאליק

מאה וחמישים שנה להולדת המשורר האהוב עלי ביותר, ח"נ ביאליק, גדול המשוררים שלי. אכתוב עליו דבר מה ביתר הרחבה בקרוב, אני מקווה.

הנה שני ציטוטים קצרים מרטיטים – אותן touchstones, כניסוחו של המבקר הויקטוריאני, מתיו ארנולד – מהשיר המרעיד, הפרוסטיאני לפני ובמקביל לפרוסט, "אחד אחד ובאין רואה" (1915).

הדובר מתחנן שלפני מותו תתגלה אליו – ולו לרגע – מראית העולם מילדותו. והוא בטוח שהמראה הזה שמור ואצור במקום כלשהו, לא מנוגע, שערה לא נפלה משערות ראשו – שמור במלואו אי שם.

אלוהים, איזו צמרמורת! ה"אהה" (שבציטוט להלן), בייחוד, הוא רגע הצימרור בשיאו! (אגב, לדעתי, ישנה אפשרות, ש"חלומות שמורים", המרגש כשלעצמו של אהוד מנור, בלחנו של מתי כספי, הושפע מהשיר הגדול הזה).

אֲשֶׁר אִיטַב-נָא עוֹד בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְלִפְנֵי נְטוֹת יוֹמִי,

אִם בְּהָקִיץ וְאִם בַּחֲלוֹם, אַךְ לוּ עוֹד פַּעַם אֶחָת,

אֲהָהּ, לוּ אַךְ הַפָּעַם, וְלוּ רַק עַד-אַרְגִּיעָה,

יִשָּׁנֶה נָא אֵלַי בְּכָל-יְקָרוֹ חֲזוֹן קַדְמַת יַלְדוּתִי

וּבֹקֶר חַיַּי יַעַבְרֵנִי בִּמְלֹא מָתְקוֹ הָרִאשׁוֹן.

וכן:

וְאוּלָם בְּאַחַד הַמְּקוֹמוֹת, בְּחֵיק תֵּבֵל וּבְאוֹצַר עוֹלָם,

בִּמְקוֹם לֹא-יִכָּחֵד מְאוּם וְלֹא-יִמָּחוּ עִקְּבוֹת דָּבָר,

הֲלֹא שְׁמוּרָה עַד-הַיּוֹם בְּעֵינָהּ וּבְעֶצֶם תֻּמָּהּ,

כַּחוֹתָם עַל יְמִין עֶלְיוֹן, דְּמוּת יַלְדוּתִי הַקְּדוֹשָׁה

רשימת הספרים הטובים של 2022

סיפורת – מקור

"נער פחז כמים", יוסף לואידור ("פרדס")

אוסף סיפוריו של המספר החידתי בן העלייה השנייה מעלה בחריפות בתודעת הקורא את חוויות המפגש הראשוני המהמם בין היהודי הגולה וארצו.

"רוזנפלד", מאיה קסלר ("כנרת-זמורה-דביר")

סיפור אהבה וארוס ישראלי עכשווי כתוב בדיוק ובקצב מענגים.

"הספר האדום", אסף ענברי ("ידיעות ספרים")

ידע היסטורי רב וחשוב על תנועת העבודה והשמאל הישראלי ניתן כאן בצורה סיפורית שובת לב, בין היתר בגין עוקצנותה.   

"הנעלם", חיים הזז ("כרמל")

קובץ סיפורים צנום אך רב תוכן המציג את אחד מגדולי סופרינו בעבר במלוא רב-גוניותו ומזכיר את הזמנים שבהם סופרים עבריים היו אנשי רוח רבי ידע ביהדות שלא כופפו ראשם ברגשי נחיתות בפני הדת.

"אל תספר לאחיך", מאיר שלו ("עם עובד")

יצירה מעוררת, מהנה ונבונה על יחסי גברים ונשים ועל יחסי סופר-סיפור-מאזין וקורא.   

"פילים לבנים", קרן שווץ ("בבל")

דוקטורנטית ישראלית לארכיטקטורה נמשכת לסיפור משפחתי מתקופת המנדט. הטון המספר תורם רבות לספר: זהו קול חרישי, מלנכולי, נבון, עדין, בטוח בדרכו בלי להבין אותהּ עד תום, דָבֵק בבּלבּולו באופן מרשים.

סיפורת – תרגום

"מסעות גוליבר", ג'ונתן סוויפט ("כרמל", מאנגלית: יותם בנשלום)

תרגום מוצלח ליצירת המופת הסאטירית בת המאה ה-18.

"צומת", ג'ונתן פראנזן ("עם עובד", מאנגלית: עתליה זילבר)

פראנזן מנתח – ומגלם! – את רוח הזמנים המוסרית/מוסרנית/דתית שלנו דווקא דרך רומן היסטורי עסיסי על שנות השבעים.

"כן", תומס ברנהרד (הוצאת "רות")

מופע נוסף של המונולוג הברנהרדי הזועם, המיואש, יוקד הרוח, המוזיקלי, המהפנט.

"חמישה רומנים קצרים", נטליה גינצבורג ("הספרייה החדשה")

חמש נובלות שכתבה גינצבורג בתחילת הקריירה שלה מתפקעות מאנושיות ומתבונה אנושית של המספרת ובחלקן הן שוות ערך ליצירות צ'כוב המשובחות ביותר.

"נפש כנועה", מבחר נובלות וסיפורים קצרים רוסיים ומהמאה ה-19 ("כרמל", מרוסית: דינה מרקון)

אסופה עשירה ומגוונת ולא אחידה ברמתה של הצורה הסיפורית הקצרה מעידן הזהב של הפרוזה הרוסית. היצירה שהכי משכה אותי בה היא הנובלה של גורקי.

"הסוף", קרל אובה קנאוסגורד ("מודן", מנורווגית: דנה כספי)

כרך הענק האחרון של האוטוביוגרפיה "הקטנונית" של קנאוסגורד ממקם אותה רעיונית באופן מוחץ: כקונטרה למחצית הראשונה של המאה ה-20, המחצית האנטי-אינדיבידואליסטית.

עיון

"סדנא דגלותא", י.ח. ברנר (הוצאת "בלימה")

אוסף מאמרים של ברנר בנושא זהות יהודית חילונית. נקודת מוצא לדיון חיוני לימינו.

"דבש אריות", דוד גרוסמן ("הספריה החדשה")

אחד משיאי הסיפורת שבמקרא זוכה לטיפול פרשני דק וחד בידי אחד מטובי סופרינו.

גילוי עירנות

לגבי הממשלה הקרבה ובאה, אני אומר לעצמי, לא צריך להיות היסטריים, אך בהחלט צריך להיות ערניים.

השלטון לעיתים ממתן את המגיעים אליו.

אבל לעיתים הוא מקצין.

ערנות רבה כדאי להקצות, למשל, לבקשתו של איתמר בן גביר להיפגש עם החייל שתועד כתומך שלו, של בן גביר, ומבטיח לפעילי שמאל שכעת: "בן גביר הולך לעשות פה סדר במקום הזה. זהו, אכלתם אותה".

זו בהחלט דוגמה לתפיסת עולם של מבעיר אסמים, מאלה הקנאים שרוממות החירות בגרונם אבל הביאו עלינו את חורבן בית שני, זה בהחלט איתות מבשר רעות שבן גביר אולי לא השתנה כל כך בעקבות הגעתו הקרבה לשלטון.

הרי הוא האנרכיסט האמיתי! מי שמבקש להכניס בבוטות פוליטיקה לצה"ל מפרק את אחד החוזים הבסיסיים שעליהם מושתתת המדינה. צה"ל הוא צבא העם. הוא אכן מקיים את מדיניות הממשלה הנבחרת. אבל הוא לא "שייך" לפוליטיקאי כזה או אחר ואינו מליציה של מפלגה כזו או אחרת.

אני מקווה שהמעידה רבתי הזו של בן גביר, הניסור הנמרץ והאווילי הזה של העץ עליו כולנו יושבים, אינם עדות להמשך. שאכן נגלה אדם רציני יותר מאשר נער חמום מוח, נער מנערי הגבעות. צעירים חסרי ניסיון כבר גרמו לפחות פעם אחת בתולדות עמנו לפילוג המלוכה של דוד ושלמה, אותם "ילדים אשר גדלו איתו", עם רחבעם – שבעצתם המטופשת הרסו כבר ממלכה אחת.

קל להרוס גם את ממלכתנו הנוכחית בטיפשות ופזיזות נערים דומה.

בקצרה על קריאה ב"אחד העם"

אני חוזר וקורא ב"אחד העם" בימים אלה. התפיסה שלו על חשיבות ייסודה של זהות תרבותית יהודית עשירה, הנשענת על המסורת על רבדיה השונים, אך אינה דתית (ואף יכולה להיות אתיאיסטית במפגיע! לאחד העם חשוב להדגיש זאת. והוא עצמו היה, במובנים רבים, פוזיטיביסט בעל הטייה מטריאליסטית בן זמנו) – נראית לי צו השעה הדוחק.

נתעוררתי לעיסוק המחודש הזה באחד העם בגלל שני מאורעות מהעת האחרונה.

כמובן, בגלל הבחירות. נראה לי חשוב מאד שהציבור שאני משתייך אליו, הציבור החילוני שנוטה פוליטית למרכז ולשמאל, יחזור וינכס לעצמו את אוצרות הרוח היהודיים (ההולמים את ערכיו ההומניסטיים ושחלקם הם הם אלה שיילדו את הערכים האלה מלכתחילה, גם אם הוא לא מודע לכך). רק מתוך כך הוא ירגיש "גאוות יחידה" ותחושת זהות חזקה ויוכל ללחום את מלחמת הזהות והתרבות הרוחנית שמוטל עלינו להילחם בדור הזה (מלחמה על דרך ההשאלה, כמובן, ללא שפיכות דמים ואלימות, חס וחלילה). אני מאמין בחשיבות יצירת זהות יהודית פרטיקולריסטית אך הומניסטית. לזהות אוניברסלית תלושה אין סיכוי במאבק הזה, מטעמים עקרוניים וטקטיים כאחד.

מה שמוביל אותי לסיבה השנייה שמדרבנת אותי לעסוק באחד העם. הזעזוע שלי מהחגיגה של ההאלווין בשכונה המזרח תל אביבית האהובה עלי מאד שאני חי בה. החגיגה הזו, התמימה לכאורה (וגם לא לכאורה: כל החוגגים ויוזמי החגיגות פעלו מתוך רצון טוב), העידה, בעיניי, ראשית, על ריקנות תרבותית ואבדן זהותי. אבל גם על ריקנות עמוקה יותר: חוסר היכולת לשאת שיגרה. הרי זה עתה סיימנו מסכת ארוכה ארוכה של חגים יהודייים. האם אנו באמת זקוקים לעוד חג? לשמחה מה זו עושה?

אני מקווה להרחיב על הדברים האלה במסגרות אחרות. רק אומר שאת "אחד העם" אני קורא מקובץ של כל כתביו בין ארבעה חלקים שראה אור ב"הוצאת יודישער פערלאג" בברלין תר"ץ (1930). הדף בעל המרקם המשובח שנישא אלי מברלין למזרח תל אביב, ונקרא כאן אחרי 92 שנה, ממחיש לי גם את כל היתרון של קריאת ספר מודפס על קריאה באינטרנט. כל חלוף הזמן מוחש בדפים האלה, כל כובד הסמליות של אובייקט שנמלט מברלין במועד. אך גם כל כובד ההיסטוריה האישית שלי מצוי בארבעת הכרכים האלה. את אחד העם קניתי בתחילת שנות העשרים שלי, כשיצאתי מהעולם הדתי, וארבעת הכרכים הללו נדדו איתי מגלות דירה שכורה אחת בתל אביב לאחרת עד שהגיעו איתי לביתי הנוכחי. כל היחס האישי הזה, החושני, ההיסטורי, שנוצר סביב טקסט מודפס, וכל המפגש האישי, החומרי, החושני, הבלבדי, שמזמנת הקריאה של ספר מודפס, אינו קיים בקריאה על גבי מסך, שהינה קרה, לא אישית, לא מאפשרת התייחדות בין קורא לטקסט.

אני קורא את כל הכתבים כסדרם. וכעת קראתי שני מאמרים עיתונאיים לעילא שפרסם אחד העם בכתב העת שייסד, "השילוח", סביב 1900. באחד הוא עוסק בבית הספר שביפו שהיה אחד הראשונים שלימד "עברית בעברית". ובשני הוא עוסק בקלקלות התמיכה הכלכלית שקיבל היישוב הצעיר בארץ מידי הנדיב הידוע וגם מידי חובבי ציון ("הישוב ואפיטרופסיו" הוא שם המאמר).

אלה מאמרים מרובי פרטים, "טכניים", תעודות היסטוריות ראשונות במעלה אך לא מאמרי הגות ומחשבה. ועם זאת, אני קורא בהם בעונג עצום. ומדוע? כי אחד העם כאן מראה את הצד המעשי מעורר ההתפעלות של האינטלקטואל המרשים שהוא היה. הוא מפשיל שרוולים ומנתח נתונים, מדבר רק מתוך ידיעה ברורה של הנושא, והכל מנותח בשכל ישר "ליטבקי" מפעים, בעברית בהירה כחלון שנוקה זה עתה ואף נוצצת כמותו.

בקצרה, מדובר באחד משיאיה של העיתונות העברית לדורותיה. ודוק: העיתונות – לא ההגות!

ביטוי שימושי של אחד העם

אני קורא לאחרונה ב"אחד העם". התפיסה שלו את היהדות כתרבות לאומית נראית לי צו השעה ודבר בעיתו. צו השעה בשבילי, לכל הפחות. ומלבד זאת, עוד מהקריאה הראשונה בו, בראשית שנות העשרים שלי, הערצתי את הפרוזה העברית שלו. הצלולה, השכליית, ומאד לא תקין פוליטית לומר: הגברית (למען הסר ספק: יש גם כתיבה "נשית" מופתית).

והנה באחד ממאמריו מעניק אחד העם דימוי עברי קולע לאחת התכונות האנושיות הנלוזות ביותר: הצטרפות לעדר המקללים כאשר מושא הקללה נמצא בשפל והערצת המצליחים וההצלחה כשהשעה משחקת לראשונים. אלה הם, אומר אחד העם, תלמידי שמעי בן גרא, אותו זה שקילל את דוד המלך בשעת הימלטותו מירושלים מידי אבשלום בנו, אולי רגע השפל הנמוך בחיי דוד.

מעתה, כשתיתקל בעוד מי שמנצל רגע שפל על מנת לידות אבן אחר הנופל, עוד מי שאורב לרגע גאות על מנת להידבק בקרני ההצלחה, אמור: מתלמידי שמעי בן גרא אתה.

הנה הציטוט מפרויקט בן יהודה הראוי לכל שבח (לאחרונה יצא שאמרתי שאני מעדיף לקרוא בשירי ביאליק בספר מאשר ברשת, אך אין זה אומר שאני לא מעריך עד מאד את הימצאותם ברשת, יחד עם שאר מכמנים).

"ירדפו תלמידי שמעי בן גרא, שזה דרכם תמיד לרדוף נרדף ולהתאבּק בעפר רגלי מי שהשעה משׂחקת לו" (כאן ההפנייה לטקסט המלא).

*

הערת אגב: גם בגלל ברנר, קורצווייל ודב סדן, מסיבות שונות ודומות, שמיעטו את דמותו של "אחד העם", רחקתי ממנו ברבות השנים. אך גלגל חוזר בעולם. אכתוב על זה בהרחבה, אני מקווה, לכשירחיב.

בינתיים

המסקנה המיידית שאני מסיק מהבחירות האלו היא שתם זמנן של קלפיות המדגם הטלוויזיוניות. זה שואו טהור, מתח ופורקן מהנים, ללא ספק, כמו שהגיבור של "כניעה" של וולבק סבור (אגב, רומן שהרלוונטיות שלו לישראל גדולה יותר מאשר לצרפת; ולא, במסקנות הלא מיידיות, אני בהחלט לא ממליץ על כניעה – אבל הן, הלא מייידיות, בהמשך הלא מיידי) – אבל זה שואו לא ממש אמין (במדגם 12 ובעצם, כמדומני, בכל המדגמים, מרץ והעבודה זכו להרבה יותר מאשר בפועל). צריך ללכת להצביע ואז לישון יומיים ולקום (אני מקווה, כן?) בצהרי היום השני מהבחירות עם תוצאות האמת.

מסקנה מיידית שנייה: דווקא גוש מתנגדי הליבה פעל בצורה רציונלית ו"מדעית" למקסם את יכולתו האלקטורלית בבחירות ולא הניח דבר ליד המקרה. והגוש שלנו, תומכי הליבה, סמך על חסדי שמיים, על "יהיה בסדר" ופטליזם.

מסקנה מיידית שלישית: הפסדנו, אבל לא מדובר כאן בשינוי עומק. המספרים פחות או יותר אותם המספרים של ארבע המערכות הקודמות. הגוש שלנו נערך, כאמור, פחות טוב וזה עיקר הסיפור.

מכיוון שגדלתי בציונות הדתית (המקורית, כן?) יצא לי (או שיצא לי לחזות בקרובים לי) חווים הפסדים וניצחונות משני הצדדים וסבורים שעולמם חרב עליהם. בגלל הניסיון הזה אני יודע שעולמנו – מימין ומשמאל – לא חרב עלינו כל כך מהר, לא בגלל בחירות כאלה או אחרות, בכל אופן. לא שהוא לא יכול להיחרב, אבל הניסיון (של תבוסות יותר גדולות) מלמד שזה לא כזה חד משמעי.

בהמשך, במסקנות הלא מיידיות, אנסה לחשוב עוד עם עצמי כיצד מטפחים זהות יהודית-ישראלית לא דתית (לא בהכרח אתיאיסטית, אבל *גם* אתיאיסטית) והומניסטית. לסחורה הזו אולי אין קונים רבים, לא מימין ולא משמאל. אבל אחד בוודאי וישנו – אני. בכל מקרה, אני סבור שעל מנת לשקם את המרכז-שמאל צריך לבסס זהות תרבותית יהודית-ישראלית עשירה יותר. הזמנים מזכירים את המאה ה-19 עת נלחמה ההשכלה העברית ולאחריה התחייה העברית עם גורמי הנחשלות, האטימות, הבטלנות והפטליזם של הדת היהודית. ורק בגלל שדבּריה של ההשכלה והתחייה העברית היו "עגלה מלאה" צלחה מלחמתם בידם.

הערה קצרה על נטליה גינצבורג

אני מכין הרצאה על נטליה גינצבורג וקורא (בשלישית, נדמה לי) את הנובלות שלה, שקובצו ב"חמישה רומנים קצרים" ("הספרייה החדשה". מאיטלקית: מירון רפופורט ומנחם פרי).

אני מתפעל שוב מהכתיבה.

הכל חי, חי, חי – ואתה, הקורא, טובל בתוך כל זה ובגלל המדיום גם מחוץ לכל זה, אתה, הקורא, מתפעם מהקיום העשיר ובו זמנית בן חורין הימנו.

שתי דוגמאות קטנות לחיוניות, לאותו שם תואר משבח שיש שמלינים עליו אך לא בצדק – "מדוייק".

בנובלה "ככה זה קרה" הבעל והאישה רבים בחדר השינה. הבעל לוקח את כלי המיטה שלו בדרכו לחדר העבודה. אך הם לבסוף מתפייסים. "לא נכון שאני לא אוהבת אותך יותר […] אני אוהבת יותר ממה שאתה יכול להאמין". ותגובת הבעל? "אז הכל בסדר". הסדר לכאורה שב על כנו. אבל גינצבורג כותבת כך: "'אז הכל בסדר,' אמר לי. ולקח את השמיכה והלך לישון בחדר-העבודה שלו. למשך זמן רב לא ישנו יותר יחד".

כעת, "ככה זה קרה" היא יצירת מופת על אמביוולנטיות רגשית ועל היכולת שלה להטריף. אבל כאן לא מדובר בהססנות המטריפה של אלברטו, הבעל. כאן מתואר משהו מאד מציאותי, דבר מה "מדוייק".

ההתנהלות שלנו בחיים, פעמים רבות, אינה תרכובת, שלמה ואחידה בתוך נוסחתה, פעמים רבות התנהלותנו היא תערובת, סגסוגת, וזו מחשבה שמעט פוגעת ביהירותנו, בהיותה מעין ממוצע חיוור ולא "הכרעה".

ובמילים אחרות: התנהלותנו היא פעמים רבות פשרה בין וקטורים שונים. וקטור העזיבה יצא לדרכו, וקטור הפיוס בלם אותו, אך לא הסיט אותו לגמרי ממסלולו. התוצאה היא מה שניתן לכנות פיוס עגמומי. "'אז הכל בסדר,' אמר לי. ולקח את השמיכה והלך לישון בחדר-העבודה שלו."

אותו עיקרון בדיוק מופיע כמה עמודים קודם לכן. הגיבורה מציעה לבעלה, הצייר החובב, לצייר אותם בדמות חתול ועכבר. "הוא צחק ואמר לי שאני בכלל לא נראית לו כמו עכבר. אבל צייר חתול עם הפרצוף שלו-עצמו ועכבר עם הפרצוף שלי".

פעם אמרה לי חברה שהעצה הכי טובה שהיא קיבלה בחייה בענייני גברים היא: זה לא כל כך משנה מה הוא אומר, השאלה היא מה הוא עושה. כעת, זה לא המצב פה. הבעל אינו מבטא את *האמת* בציור, האמת שהוא מכחיש בפיו. יש כאן פשוט פשרה בין וקטורים: הכחשה בפה והסכמה במעשה.

ככה זה, לעיתים, במציאות עצמה: דחיפה לכאן ודחיפה לשם – והווקטור המפושר שנוצר.

הערה קטנה על צרפת וארה"ב בסדרות ואצל וולבק

"הסוכנות" (Le Bureau) היא סדרת טלוויזיה צרפתית שהחלה להיות משודרת ב-2015 (בארץ היא משודרת מ-2021). זו סדרת מתח ופעולה דרמטית והיא עוסקת בסוכנות ביון צרפתית, ולפחות בשתי עונותיה הראשונות (בהן צפיתי) סוכנות הביון מתמקדת במזרח התיכון ובצפון אפריקה.

זו סדרה מעולה ממש, אחת הטובות שראיתי בשני העשורים האחרונים. גם בקווי העלילה הראשיים וגם בקווי עלילה מינוריים. ובעיניי' אחת הסיבות לכך שהיא מעולה היא שהיא לא מנסה להיות סדרה אמריקאית.

היחס של הצרפתים לתרבות האמריקאית טעון מאד. יש בו רגשי נחיתות לצד הערצה עיוורת. אחת מנקודות החולשה של "10 אחוז", הסדרה הצרפתית המהנה (אך הפחות טובה בהרבה מ"הסוכנות"), היא שהיא הושתתה על רגשי נחיתות מתפרצים. רגשי נחיתות של הקולנוע הצרפתי מול הטלוויזיה האמריקאית. סוכני הסדרה ההיא (הפעם "סוכנים" לא חשאיים, כי אם סוכני שחקנים) ייצגו את כוכבי הקולנוע הצרפתי, מדיום בשקיעה של תרבות בשקיעה.

ואפרופו מדיום: השידור בנטפליקס של הסדרה (שאף חדר לסדרה עצמה, בקנייתה של סוכנות השחקנים על ידי תאגיד אמריקאי, אם אני זוכר נכון, אולי אפילו נטפליקס עצמה הוזכרה?) הפך להיות בדיוק המסר הלא רצוני שלה על שקיעת התרבות הצרפתית. בקיצור, אי נוחות נלוותה לצפייה בסדרה "10 אחוז" (call my agent), אי נוחות בגלל רצון מתאמץ להציג בצורה מנופחת ומלאכותית את יוקרת צרפת האבודה.

ואילו "הסוכנות" לא מתאמצת. יש בה משהו שלא מנסה להיות משהו שהוא לא, משהו במידה הנכונה. חוש המידה מתבטא אפילו בחללי העבודה הצנועים מאד של "הסוכנות" הצרפתית. חללי עבודה כמעט מתריסים בקוטנם. כאן זה לא לאנגלי (מטה הסי.אי.איי)! כמו אומרת הסדרה. אנחנו קטנים יותר. אבל בהחלט יש לנו סטייל ותבונה וערמומיות.

וכמו ב"10 אחוז", כביכול לא יכלה הסדרה להשאיר את הלא מודע שלה, את הסב-טקסט שלה, מחוצה לה, ועלילה מרכזית בה נוגעת למתח בין צרפת לארה"ב. אבל כאן המודעות העצמית שנכנסה לסדרה עצמה דווקא תרמה לה, יצרה עמידה גאה ולא מתפתלת על ייחודה של צרפת. על משניותה ונחיתותה אל מול ארה"ב – אך בכל זאת ייחודה.

בכלל, נדמה לי שרק הכרה בכך שהתרבות הצרפתית בשקיעה ושהעניינים החשובים כבר ממזמן אינם נחתכים בפריז (אם כי כיום גם ארה"ב בשקיעה יחסית), מאפשרת לנציגי התרבות הזו, באורח דיאלקטי, לתפוס לעיתים את מקומם אפילו בראש.

ההכרה בנחיתות הצרפתית אל מול ארה"ב מרכזית לאורך כל יצירתו של וולבק, למשל. ודווקא הפיכחון הזה איפשר לו להציע יצירה שעקפה את כל האמריקאים בסיבוב, כמו שאומרים, או לפחות במפנה המאה (turn of the century).

בספר שכתבתי על וולבק (וצובר אבק מטאפורי במחשב שלי, בהיעדר מו"ל), ריכזתי כמה התייחסויות של וולבק ליריבות הזו בין צרפת וארה"ב. הנה הקטע הרלוונטי:

"הפגיעה הנרקיסיסטית הצרפתית והיריבות בין ארה"ב לצרפת נוכחות מאד ביצירתו של וולבק.

כמה דוגמאות:

בטקסט מ-1997 בשם "זמנים מתים":

"אנחנו חיים במדינה שאוכלוסייתה מתרוששת, ושהיא עתידה להתרושש עוד יותר, בעודה משוכנעת שכל הרעות החולות שלה מקורן בתחרות הכלכלית העולמית (רק משום שהיא עומדת להפסיד ב'תחרות הכלכלית העולמית)" (ב"להישאר בחיים", "בבל", מצרפתית: רמה איילון, עמ' 130).

ב"אויבי הציבור" (2008) חוזה וולבק את שקיעתה הכלכלית של צרפת, שתהפוך למוקד תיירות ותענוגות ולא לארץ יצרנית עם "תעשיית יצוא חזקה", עם תעשיית הייטק מפותחת. פריז לא "תהפוך למרכז למצוינות פיננסית". "האם פירושו של דבר שאני מ ק ב ל ב ה כ נ ע ה את חלוקת העבודה העולמית החדשה? ובכן, כן" (עמ' 112, "בבל", מצרפתית: רמה איילון).

"ניו יורק היא כיום מרכז העולם", כותב וולבק במסה "שמים ריקים" מ-1999 (בתוך "להישאר בחיים", עמ' 89).

ב"החלקיקים האלמנטריים" (1998) נכתב כך: "אין אף דוגמה לאופנה שמגיעה מארצות הברית ושאינה זוכה להצלחה במערב אירופה כעבור שנים אחדות; אף לא אחת" (עמ' 75; "בבל". מצרפתית: מיכל סבו).

פרוסט ותומס מאן, מעיר ברונו באותה יצירה, נשארו אירופאיים, ולכן פחות רלוונטיים בעולם שהפך אמריקאי (עמ' 196).

תיעוב כלפי מוסר העבודה הפרוטסטנטי ושנאת העישון האמריקנים מופיע ב"פלטפורמה" (2001) בעמ' 78. אודרי, גיבורה שלילית ברומן, חובבת סאדו ומי שאינה מסוגלת לאהוב, היא עורכת דין שמושפעת מהמשפט האמריקני:

"השפעת המשפט האמריקאי על התפתחות ההליכים המשפטיים בצרפת לא נתפסה בעיניה כרגרסיה, נהפוך הוא, היא ראתה בכך גורם שמקדם בצורה משמעותית את תחום הגנת האזרח וחירויות הפרט. היא היתה מסוגלת לפתח טיעונים ארוכים למדי בנושא הזה, היא חזרה מהתמחות בארצות-הברית" (עמ' 125; "בבל", מצרפתית: מיכל סבו).

ואילו המספר ב"פלטפורמה" סולד מהצדקנות של "המדריך לתרמילאי" ביחס לתיירות המין בתאילנד במילים "דפוקים הומניטריים פרוטסטנטיים" (עמ' 46).

האמריקניות היא לא רק מוסר עבודה פרוטסטנטי והתנגדות לעישון, לא רק פוריטניות כללית, אלא המקור של תפיסת עולם אינדיבידואליסטית ליברלית, שהיא שורש כל רע בעיני וולבק.

בהמשך "פלטפורמה" כותב וולבק כי בארצות הקתוליות (בניגוד, כפי שמשתמע, לארה"ב) יש עדיין דעה קדומה נגד כסף וליברליזם מובהק (עמ' 136).

חלק מקסמו של בן-עבס, הנשיא המוסלמי שנבחר לראשות הרפובליקה הצרפתית ב-2022, ב"כניעה" (2015), נובעת מהחזון שלו להשבת גדולתה של צרפת: "בנייתה של האימפריה הרומית המחודשת" (עמ' 186). וכן:

"בן-עבס מתכוון, כמו רישלייה, לעשות שירות ענקי לשפה הצרפתית. בצירוף ארצות ערב, האיזון הלשוני האירופי יופר לטובת צרפת. במוקדם או במאוחר, תתקבל ההחלטה של המועצה להעניק לצרפתית מעמד שווה-ערך לאנגלית, בתור שפת העבודה של המוסדות האירופיים" (עמ' 272; "בבל", מצרפתית: עמית רוטברד)".

הערה מעניינת של סוזן סונטאג

לא במפתיע, אחד הז'אנרים האהובים עלי הוא קריאה בספרים של מבקרי עבר דגולים. לצורך הכנת סמינר ב"בצלאל" אני חוזר לקובץ המאלף (ולעיתים מקומם) "Against Interpretation" של סוזן סונטאג (1966) ונתקל בהבחנתה מעוררת המחשבה הבאה:

"סופרים גדולים הם או בעלים או מאהבים. חלק מהסופרים מעניקים את התכונות הטובות המוצקות של הבעל: מהימנות, מובנות, נדיבות, הגינות. ישנו סוג אחר של סופרים בהם אנחנו מעריכים את הסגולות של המאהב, סגולות של טמפרמנט יותר מאשר של טוּב מוסרי.

באופן ידוע לשמצה, נשים סובלניות כלפי תכונות של מאהב – שינויי מצב רוח, אנוכיות, אי מהימנות, ברוטליות – שלעולם לא יסכינו עמן אצל הבעל, וזאת בתמורה לריגוש, להיבלעות ברגש עז.

באופן דומה, קוראים ישלימו עם אי מובנות, אובססיביות, אמיתות כאובות, שקרים, דקדוק לקוי – אם, כפיצוי, הסופר מאפשר להם לטעום רגשות נדירים ותחושות מסוכנות.

בחיים, כמו באמנות, שניהם נצרכים, בעלים ומאהבים. חבל מאד כשצריך לבחור".

וממשיכה סונטאג:

תומאס מאן הוא בעל שרצה להיות מאהב.

אנחנו אוהבים כל כך את קאמי, למרות שלא היה גאון, כי בעידן שבו כולם רוצים להיות מאהבים הוא היה בעל גא.