ארכיון קטגוריה: עובר ושב

הערה קצרה על ראלף אליסון וג'יימס בולדווין

"האדם הבלתי נראה" (1952), שתורגם מזמן לעברית, זכור לי מקריאתי כיצירת מופת. ראלף אליסון שכתב אותו היה סופר שחור. אני מצרף מאמר שראה אור לאחרונה, מאמר משבח על אליסון מפי כותב שמרני ידוע. אני מצרף את המאמר גם משום שלאחרונה גילתה המו"לות העברית את ג'יימס בולדווין (אני ראיתי שלושה כותרים שלו בהוצאות שונות שראו אור בשנה שנתיים האחרונות ועמיתי אלעד בר-נוי סיפר לי שיש עוד כמה שראו אור), סופר שחור שהוא במידה מסוימת התאום המאד לא זהה של אליסון. התרבות מייצרת לעתים כפילים-מתחרים כאלה (דבר מה שיוצר דרמה קטנה-גדולה מתחת לפני השטח של התרבות, דרמה של אנשים, סופרים, שחשים ייחודיים ולפתע צומח במקביל להם, הם מגלים, מישהו כמו-זהה!; אדוארד לימונוב, הסופר הרוסי, חש קצת כך ביחס ליוסף ברודסקי, המשורר הרוסי שהיגר למערב – כמו לימונוב – וזכה בנובל, דבר מה שלמדתי מהרומן "לימונוב" של עמנואל קארר; גם אני הקטן נגעתי בסוגייה הטראגי-קומית הזו בקצרה ברומן שלי "מדוע איני כותב"). אך בעוד אליסון נרתע מהבדלנות ואף מהפוליטיקה השחורה, בולדווין היה אקטיביסט שחור. בולדווין היה גם הומוסקסואל ואליסון לא. בולדווין, ממה שאני מכיר, גם הוא סופר טוב מאד ("ארץ אחרת" שלו, אחד מאלה שראו אור לאחרונה, הוא רומן מעולה, יותר טוב מהנובלה המפורסמת שלו "חדרו של ג'ובני"). אם כי ההתרשמות שלי מ"האדם הבלתי נראה" הייתה עמוקה יותר.
עובדה חשובה ומעניינת נוספת בקשר לאליסון – ושגם לה יש קשר לסוגיית הכפיל-מתחרה בולדווין! – היא שאליסון לא הצליח במשך ארבעים השנים שנותרו לו לחיות אחרי "האדם הבלתי נראה" לכתוב יצירה נוספת. הוא נתקף "בלוק" סופרים, גדול כמו מלון הריץ, כפי שהוא מצוטט במאמר המצורף (ברמז לסיפור המפורסם של סקוט פיצג'רלד).

שני קצרים

  1. בקריאת טקסטים קשים מתחלפת לעתים קורת הרוח של הקורא מעצם התגברותו על הטקסט הקשה בהערכה חיובית של הטקסט הקשה (שהופכת כך להערכת-יתר). זו גם הסיבה לכך שלעתים קריאת טקסט בשפה שאינה שפת אמנו גורמת לנו להעריך אותו יותר, הערכת-יתר שמתבררת לנו כשאנחנו קוראים אותו לאחר מכן בשפתנו ומעט מתאכזבים. פשוט, קורת הרוח על השליטה שלנו בשפה הזרה בלבלה אותנו והותמרה לקורת רוח מהטקסט.
  2. ספרות שעוסקת בנושאים פוליטיים חמים – ספרות על מזרחיוּת, ספרות על מצבן של הנשים וכיוצ"ב – יכולה להיות ספרות מצוינת. אבל היא יכולה בקלות גם לא להיות כזו. בדרך כלל הוויכוח על סוג הספרות הזה נוטה להתפלג בין כאלה שמצדדים בפוליטיזציה של הספרות לבין נאמני הספרות כשהיא לעצמה, נאמני הערכים האסתטיים (השפה, התחביר, המבנה וכו'), כשהאחרונים מלינים שערכים אסתטיים נזנחים בספרות הזו לטובת אג'נדות פוליטיות כאלה או אחרות. אבל הרתיעה שלי מספרות עם אג'נדה פוליטית אינה בדיוק אסתטיציסטית. היא נובעת מסיבות אחרות. ספרות עם אג'נדה עלולה ביתר קלות ליפול בשני אופנים: א. באי היותה מַרְאָה צוננת של הקיום (כפי שהגדיר שופנהאואר את האמן ואת האמנות), ומראה שמציגה את הקיום במלאותו וכך כזו שמשדלת אותנו אל הקיום (זה כבר לא שופנהאוארי), הקיום העשיר, הרווי. הביטוי "טנדנציוני", כלומר סובל מהטייה, שהיה בשימושם של מבקרי ספרות במפנה המאה העשרים כביטוי גנאי לספרות מגויסת, נוגע לכשל הזה: ספרות עם אג'נדה פוליטית נוטה להציג את המציאות בצורה משוחדת, מוטה, ובכך – וזו הנקודה שמעניינת אותי – היא פוגעת במגע עם מרקם החיים העשיר שספרות ראליסטית טובה מציעה לנו. זה לא בדיוק פגם אסתטי, לפחות לא "אסתטי" במובן המצומצם של המילה (סגנון, מבנה וכו'). זהו פגם ויטאלי. ב. הפגם השני שספרות בעלת אג'נדה פוליטית עלולה ליפול אליו הוא רחוק עוד יותר מה"אסתטי": ספרות כזו עלולה להתעלם מאותו חלק בקיום שהוא לא פוליטי, אותו חלק מרכזי של סבל שלא ניתן לתיקון פוליטי: המוות, התשוקות הלא נמלאות (ולו תשכון אוטופיה ושוויון מלא), הקנאוֹת, הבדידות. הנושאים האלה (בצד העונג והאושר האישי, והקשר של שניהם והאהבה) הם הנושאים המעניינים ביותר בעיניי, בקיום ובספרות, והם לא יוכלו לתקון גם במציאות המושלמת ביותר מבחינה פוליטית. וספרות בעלת אג'נדה פוליטית – מסומאת על ידי המחאה או התקווה הפוליטית – עלולה ביתר קלות להזניח אותם.

 

קצר על סוג של הגירה

נכנסתי אתמול ל"אוזן השלישית" לקנות כמה תקליטים. כמתנת יום הולדת למישהו שאוהב תקליטי ויניל. הרבה זמן לא הייתי כאן. הסיבות ידועות, אבל לא על אופני צריכת המוזיקה העכשוויים רציתי להעיר.
בשנים האחרונות כשאני נקלע בתל אביב למקומות שלא הייתי בהם זמן רב יחסית אני נוסטלגי. איך שירכתי רגליי כאן כשהייתי בן עשרים וחמש, ופה, פה איך הייתי בודד, ופה הרי התהלכתי עם זה או זו, ושם חשתי כך או כך. והרי כל אלה היו חיים אחרים!
אבל אני לא גר בחו"ל ואפילו לא בירושלים! אני גר בתל אביב, אמנם בביצרון, אמנם עם משפחה, אמנם עם הבטחות מזה עשור לפתיחת גשר יהודית. אז מדוע האינטנסיביות הנוסטלגית? הרי לא הרחקתי כל כך.
ואז אני מבין. אכן הרחקתי מהמקומות האלה בהם התהלכתי בשנות העשרים והשלושים. הם אכן כבר מקומות כמעט לא מציאותיים בעיניי. חייתי אכן בארץ אחרת.
הרי זה כמה שנים שאני לא חי ממש פה בתל אביב. אני חי – בטלפון. היגרתי אל הטלפון. הטלפון החכם. "החכם"!

קצר על קריאת רומן

רומן הוא מקום לגור בו. אתה פורק את המזוודות, את הבגדים במדפים, את כלי הרחצה באמבטיה, מסיר את כיסויי המיטה ומנסה אותה, מתיישב על הכיסא ובודק גם אותו. טוב – כאן אשהה כמה ימים. ואם הרומן טוב – אבלה בנעימים.

שתי האמנויות שמשפיעות עלי באופן החזק ביותר – כך מתבהר לבסוף בצלילות יחסית בגיל העמידה – הן הרוק (אני לא מדקדק בהבדלים בין פופ לרוק: העיקר שהשירה אינה פורמלית ו"יפה", שיש גיטרות ותופים – רוק פסנתרים אני פחות אוהב – שהמילים מעבירות רגש אמיתי עז ושהלחן חזק) והרומן (אין צורך לומר שהרומן רחוק מהשירה כמטחווי קשת; אבל גם מהסיפור הקצר הוא רחוק, כמטחווי אבן מושלכת ביד).

אלא שיתרון הרומן על שיר הרוק הוא שברומן אפשר לגור לזמן מה. הוא מקום מקלט, ולו בגלל משכו (יש עוד סיבות).

בקצרה על קטע מ"בטרם" של גנסין

הקטע הזה ב"בטרם" של גנסין תמיד הרעיש אותי. אולי בגלל שאני קורא כעת רומן הולנדי יוצא דופן מ-1947, "שעות הערב", רומן של סופר שהוא, לדעתי, מין גנסין של ההולנדים (אכתוב עליו בהמשך; ראה אור כעת ב"עם עובד"), נזכרתי בקטע הזה.
הקטע הזה מרעיש אותי כי:
א. הוא מעז לבטא תשוקה ילדותית, לא מתוחכמת, נואשת, קורעת לב. לפעמים גדולתם של סופרים נבחנת בעוז שלהם לדבר על הבסיסי ביותר, הילדותי ביותר. הרגש הדתי הוא תשוקה עזה, לא מנוחמת, כמה אכזריות יש בקבלת תפיסת העולם החילונית (ואף על פי כן אני – וגנסין – נאלץ לקבלה; אבל באי חדווה). זה השלב הראשון בטקסט. על גביו נבנים מבנים יותר מורכבים, והם:
ב. כי הוא כורך בין התשוקה להאמין באלוהים, אבינו שבשמיים, לבין התשוקה מכמירת לב לחסות בצל האב, האבא בשר ודם.
ג. כי הוא מבטא רעיון – לא מובן מאליו – לפיו התשוקה להאמין באלוהים, בכך שיש בעל בית לעולם, יש סדר ויש תכלית ויש היגיון, הינה תשוקה גדולה כל כך שהגיבור מוכן גם לקבל אלוהים שאינו טוב, ובלבד שיהיה אלוהים.

"אוריאל הביט פתאום אל סביבו וקם באיזו חרדה שביאוּש. מה־זה היה לו? פתאום הכּתה גלים בלבו איזו תשוקה נמרצה ומשוּנה במאוד, והוא החליט לגשת מיד אל אבא, אל אבא זה גופו, המטייל לו פה בנחת, ולשאול אותו תחנונים – לשאול אותו תחנונים רותחים והוֹמים:

– אבּא! הלא אמת הדבר, שיש אלוהים בשמים, אַה? פשוט – אלוהים גדולים וטובים… או אפילו שאינם טובים – אמת, אַה?"

הערה על שלמה ארצי והתקשורת

זו עמדה מעט חריגה במילייה שלי (וכמובן מאד לא חריגה מחוצה לו), נקרא למילייה הזה "המילייה התרבותי המתוחכם" (וגם המתחכם): אבל שלמה ארצי הוא בעיניי אמן גדול. בין היתר מהסיבה הבאה: יש ביצירתו תיאור ראליסטי, כן, אמיץ, מפורט וקונקרטי של "האני". איש מהזמרים בארץ (וגם בתפוצות זו תופעה נדירה) לא כתב על עצמו בקונקרטיות ובחשיפה כזו – לא ברמז, דרש וסוד – כפי שעשה שלמה ארצי. למשל, ב"חום יולי אוגוסט". צריך לשם כך הרבה הרבה אומץ. וכמובן הרבה הרבה כישרון. "חום יולי אוגוסט" הינה יצירה שהיא תמצית עידן "האני" בתרבות הישראלית (והכללית), כלומר העידן שמשנות הששים עד התשעים בקירוב. ברור, יש לעידן "האני" חסרונות רבים. והיום קמים עליו לכלותו מכל מיני כיוונים, בעלי מוסר ומוסרנים (להבדיל). אבל צריך לזכור שגם למחיקתו ואף לעמעומו של "האני" יש חסרונות רבים מאד ובעצם היא בלתי אפשרית. "האני" הנו, ביסודו של דבר, כל מה שיש לנו. והוא תמיד יפעֵה מבעד לחורבות שיתמוטטו עליו בעקבות ההתקפות נגדו.

שלמה ארצי הוא אמן גדול. אבל מכאן ועד לסממנים של פולחן אישיות המרחק הוא גדול. יש איזה חוסר טעם כביר באובססיה ובהתבטלות כלפיו של התקשורת, האלקטרונית והמודפסת. זה חוסר טעם והפרזה ישראליים אופייניים, נדמה לי. זו לא אשמתו, אמנם. אבל אולי הוא צריך מעט יותר לא לשתף פעולה עם זה. כל זה סר טעם עד מאד.

במסה שפרסמתי בעבר בכתב העת "ארץ אחרת" (וכונסה בספרי "מבקר חופשי") ניסיתי להסביר יסוד מרכזי נוסף אצל שלמה ארצי והוא החיבור ההדוק שהוא עושה בין אהבה וארוטיקה לבין חוויית המלחמה הישראלית. בניגוד לפשיזם שמגייס את הארוטיקה וכוחה הכביר למען הדבקות במדינה, ארצי עושה דבר מה הפוך: הוא מגייס את חוויית החיים התלויים על בלימה של המלחמה אל תוך שדה הארוס והאהבה. כך נוצר פאתוס בלתי רגיל ביחס ליחסים בין הגבר לאישה, אלה הופכים אכן ליחסים של חיים ומוות. הפאתוס הזה עצמו הוא אחת הסיבות המרכזיות בעיניי להתרחקות ממנו של אותו "מילייה תרבותי מתוחכם" (סיבה מרכזית נוספת היא, כמובן, עצם הצלחתו הפנומנלית; כמו שגם, לשם האיזון, צריך לציין שסיבה מרכזית להערצה כלפיו נובעת מהצלחתו, באותו תהליך מכניסטי לפיו "אין דבר מצליח יותר מאשר הצלחה"). אבל לחלק מאלה שחווים את הארוטיות בעוצמה מיוחדת, ו/או את האהבה, כלומר כעניין של חיים ומוות, הפאתוס הזה נוגע עד הנפש.

הנה, בשיר שכתב שלמה ארצי לאריק סיני(זמר-מבצע כשרוני מאד, שאני אוהב בלי קשר), דוגמה לקישור הכל כך אופייני הזה לארצי בין המלחמה לארוס: "ילדות צעירות מרימות שמלות לגירוי, גברים צעירים לא מוכנים לעירוי".

 

 

תזכורת: סדרת הרצאות שלי על ספרים, החל בשבוע הבא ב"משכנות שאננים"

קישור למודעה כאן

הודעה על סדרת הרצאות שלי ב"משכנות שאננים" שמתחילה בתחילת ינואר

קישור למודעה כאן

שתי הערות

  1. אני בהמבורג על מנת ללמוד קצת גרמנית. ביום ששי הייתה כאן הפגנה גדולה על שינויי האקלים. בימינו החידוד לפיו "כולם מדברים על מזג האוויר – אבל אף אחד לא עושה שום דבר ביחס אליו" הרי לא נכון. אלפים, אולי עשרות אלפים, צעדו ברחובות. הבנתי שזו הפגנה שגרתית, מדי ששי, אם הבנתי נכון. גם המארחת הגרמנייה שלי נזפה בי על כך שהותרתי את האור בחדרי דלוק, כשיצאתי במשך היום ללמוד. הנימוק לא היה שזה בזבוז של כסף: הנימוק שלה היה שזו צריכת אנרגיה מיותרת שפוגעת באקלים…

אני לא כופר בכך ששינויי האקלים כנראה מסכנים אותנו. אם כי צריך לזכור שיש לנו, בני האדם, חיבה גדולה לתחושות קץ. החיבה נובעת מכמה מקורות: העונג שבייאוש (שחלקו גם נובע מעצלנות: כשהכל אבוד, מה כבר אפשר לעשות?); השוויון שהקץ מבטיח לנו, כי מולו כולנו שווים, וכך מתקהות תחושות של טינה, של ריסנטמנט, שאני סבור שהן אוניברסליות, חזקות מאד ומודחקות מאד אצל כולנו.

בכל מקרה, למי שחווה את הבהלה, המגוחכת בדיעבד, של באג 2000, יש משהו מוכר מדי בבהלה הנוכחית ביחס לאקלים.

אבל אני רוצה לחדד עוד נקודה שההפגנה הזו המחישה לי ביחס לסוגיית האקלים: זו הפכה לאידאולוגיה. יש לבני האדם רעב גם לאידאולוגיה. כי זו האחרונה מלכדת אותנו ומעניקה לחיינו משמעות. כולנו נרתמים להצלת כדור הארץ. הנוכחות של בני נוער בתנועה למען עתיד הפלנטה ממחישה את אלמנט תנועת הנוער שיש בה; תנועת נוער עם אידאולוגיה מלהיבה.

זו, לטעמי, אחת הסיבות שהימין, בארץ ובחו"ל, עוין, בהכללה, את הפרויקט הזה. לו כבר יש אידאולוגיה. לאומית או, להבדיל, לאומנית או פשיסטית, דתית או, להבדיל, פונדמנטליסטית.

וכל זאת מבלי להכחיש את שינויי האקלים ואת החובה שלנו לברר מה היקפם ומה באפשרותנו לעשות על מנת למנוע קטסטרופות. גם לספקנים שבינינו: הרי שהסיכוי המסוים שאנחנו טועים, טומן בחובו סיכון כה גדול, שחובה עלינו לבדוק טוב טוב מהי האמת בסוגיה הזו.

 

2. אולי אראה את "האירי" של סקורסזה. אבל החיבה הזו של האמריקאים לסרטי מאפייה, לדמויות של פושעים, תמיד הייתה דוחה בעיניי. נדמה לי שהסוציולוג האמריקאי דניאל בל הוא מהראשונים שציין (בשנות החמישים, בספרו – אפרופו הסעיף הקודם – "קץ האידאולוגיה") את החיבה האמריקאית הזו לדמות הפושע כענף צדדי, פרברטי אמנם, של "החלום האמריקאי". האיש ש"עשה זאת" הוא אדם שהתנתק מהחברה באמצעות כשרונו, שמתבלט מעל ההמון ברכושו הרב, וכך הוא, בשינוי מסוים אמנם, גם הפושע, העבריין שמצפצף על החוקים.

וזה לא משנה לי אם זה "הסנדק" או "החברה הטובים" או "האירי". מה, בעצם, מעניין בחיי פושעים ורוצחים? מה חייהם צריכים לעניין את בן המעמד הבינוני כמוני? כמוכם? מדוע הפכה הדמות הזו למרכזית בקולנוע האמריקאי ובו בייחוד? כל זה ביזארי למדי, כשחושבים על זה (ללא ההסבר של בל).

כמה אנטי-ביקורות קצרצרות

אלו לא ביקורות. בראש ובראשונה כי קראתי חלק קטן מאד מהספרים המבוקרים. בנוסף: בחלקן (של האנטי-ביקורות) ייתכן כי הן מעידות עלי יותר מאשר על הספרים.

ספרים שאני לא אמור לבקרם במסגרת עבודתי אני זונח אם הם לא עובדים עלי יחסית מיידית. למה הכוונה "יחסית מיידית"? בסביבות ה- 50 עמודים.

1.

אולי חמש פעמים קראתי את הפתיחה של "הקול והזעם" של פוקנר (כעת בתרגום חדש של שרון פרמינגר ובהוצאת "פן"). רק בפעם החמישית הבנתי לאשורו מי נגד מי ומה (ומי) הולך(ים). את פוקנר ניסיתי פעמים רבות בעבר (רומנים וסיפורים קצרים). אף פעם ללא הצלחה. כעת חשתי דבקות מסוימת במטרה והמשכתי. אבל בסביבות עמוד 50 הבנתי שאני, בפשטות, סובל. בעיקר דילוגי הזמנים הרגו אותי. נכון, יש להם הצדקה ראליסטית, כי מדובר בתודעה של אדם שאינו בדיוק אדם נורמלי. אז מה? מה זו אשמתי? האם לא ניתן לייצג תודעה כזו בדרך פחות מפרכת? ומדוע בכלל קריאת ספר צריכה להיות עינוי? פיענוח סבלני של טקסט? מדוע לא בפשטות הנאה?

ואני חושד שלחלק מהקוראים האהבה לטקסטים האלה נובעת בדיוק מהקושי הזה. מהגאווה שלהם – המוצדקת! – שהם הצליחו לצלוח אותם. אבל ספרים קשים להבנה אינם אידאל קריאה.  הם מחסום סנוביסטי יעיל, זה כן. ואילו לחלק אחר מהאנשים האוהבים טקסטים כאלה, אני חושד, ההנאה מהם נובעת מתפיסה סגפנית פרוטסטנטית של הקריאה (של החיים בכלל אולי).  או סתם ממזוכיזם.

אני עדיין תחת הרושם הקשה של כישלון הניסיון החמישי שלי לקריאת "יוליסס" בקיץ האחרון. הפעם נשברתי אחרי שליש רומן (באחד הניסיונות הקודמים כבר הגעתי לשלושה רבעים ממנו). ג'ויס הרג את המודרניזם האנגלי והאמריקאי. זה האיש שלנו. את פוקנר, את דוס-פאסוס, את וירג'יניה וולף (שחוץ מ"גברת דאלוויי" המרשים מאד שלה לא צלחתי לא את "הגלים" ולא את "אל המגדלור". לאחרון אתן עוד ניסיון בקרוב).

אני בכלל לא מחשיב את עצמי ל"מודרניסט". אם כי הרבה הרבה פחות כפוסט-מודרניסט. הפוסט מודרניזם מגעיל אותי; המודרניזם, לעתים, פשוט מעצבן אותי. יש הבדל. אני, בעצם, איש המאה ה-19, אם כבר. אבל אם כבר מודרניסטים, אז פרוסט, בראש ובראשונה, ותומס מאן אחריו, ואיטאלו סבבו בסבבה, ואפילו לקפקא אני סולח. הוא, לפחות, לא מקשה את החיים בקריאה, רק בתוכן.

וכך כתב תומס מאן ב"פליקס קרול" (רומן בעייתי מאד מבחינה מוסרית, אבל, מה שבטוח, מובן, מהנה מאד לקריאה, חכם, ושוב: מובן): "מלאכת הכתיבה אינה שיחה שמנהל אדם עם עצמו: רצף מסודר, יישוב-הדעת, ומעבר לא חפוז מדי מנושא לנושא – אלה תנאים שאין לוותר עליהם".

2.

שמעתי כמה שבחים מופלגים על "אנטרקטיקה" של קלייר קיגן ("תשע נשמות", בתרגום תומר בן אהרון). קראתי אתמול את שני הסיפורים הראשונים (סה"כ כ – 50 עמודים בערך). נדהמתי. נדהמתי משנאת הגברים הבוטה ומחולשתם של שני הסיפורים האלה. הם לא עשו לי חשק כלל וכלל להמשיך. אלה סיפורים "מסריחים מאידאולוגיה", כמו שכתב פעם וולבק על המחלקות לסוציולוגיה בצרפת.

וצריך להבין: סיפורים שמוטים אידאולוגית (כאן לפחד מגברים ולשנאה כלפיהם) אינם בעייתיים בגלל האידאולוגיה הבעייתית. לא בעיקר, בכל אופן. הסיפורים האלה, בעלי "טנדנציה", כמו שאמרו פעם בביקורת הספרות העברית, בעלי נטייה והטייה, פוגמים אנוּשות בתחושה שלנו כקוראים שאנחנו במגע עם החיים, תחושה קריטית לחוויה הספרותית. זאת משום שאנו חשים בחריפות את נוכחות הסופר או הסופרת שברר לנו פרטי מציאות על מנת להתאים אותם לאידאולוגיה שלו ובכך הרג את המגע עם המציאות הלא נגועה, את החִיוּת שמפעפעת בסיפורים ראליסטים גדולים, את התחושה שאנחנו מביטים במראה מצוחצחת במיוחד, מבריקה, של הקיום.

נכון, ישנה דיאלקטיקה עדינה בסיפורת ראליסטית בין פעולת הייצוג לבין פעולת העיצוב האמנותי, אבל חייבת להישמר לכידת חיים אמתית בפרוזה על מנת שהיא תמשוך לקריאה (שתמשוך אותי לקריאה, על כל פנים). בשני הסיפורים של קיגן ניכרה התערבות גסה של הסופרת בחומרי החיים שלה, הולכתם בכפייה לכיוון הרצוי לה. והם מתו בשִבְיה.

3.

קראתי סוף סוף את התרגום המעולה של המשורר נח שטרן למסותיה של וירג'יניה וולף. אלו נכללו בקובץ תרגומי ורשימות נח שטרן שראה אור לפני למעלה משנה, כמדומני, בעריכת דבורה הנגבי ב"עם עובד" תחת הכותרת "פס רקמה צר". לא אדבר כאן על כל הסיפור הטרגי של שטרן ולא על תרגומיו לאליוט, שגם כלולים בקובץ. רק אומר, שקריאת מסותיה של וולף בתרגומו מהנה מאד, אין תחושה של קריאה במוצג היסטורי, אלא בתרגום משובח של איש שיודע עברית היטב.

המסות נהדרות. הן אינן אותו דבר מדהים שהבטיחו לי קוראים שאני מעריך כשדירבנו אותי לקרוא את הקובץ חזור ודרבן. נתקלתי בקומץ ספרי ביקורת מרשימים בהרבה. אבל וולף מאד מעניינת לפרקים, יש לה הגדרה מאלפת על מה כותבי רומנים עושים בעצם, למשל, שאביאה בהזדמנות.

לעניין הפוסט הזה חשובה הכותרת שנתנה וולף לספרה: "הקורא המצוי". והיא מנמקת, בעקבות אימרה של סמואל ג'ונסון: התגובה של הקורא הלא מלומד היא התגובה החשובה לדברי ספרות, כי הוא מגיב באינסטינקט מיידי למעלות ספרותיות ולפגמים ספרותיים.

בהתאם לכך, מסותיה של וולף כתובות בבהירות ובחן ובתבונה רבים. בלי עומס למדני ובלי עיקום שכל ישר, למדני גם כן לעתים, אבוי.

אם כל ספריה היו כתובים כמו מסותיה, לא הייתי מחמיץ אף אחד מהם.