ארכיון מחבר: אריק גלסנר

סופר ומבקר ספרות

כמה דברים על כתב העת "מעין"

מרץ 28, 2008 – 4:52 PM

הדברים שלהלן אינם בגדר רשימת-ביקורת אלא בגדר רשימה-רשימתית, כלומר פרי התרשמות ולא פרי קריאה חמורה ומדוקדקת של כל מילה, עליה אני מקפיד בספרים שאני מבקר בעיתון. בקיצור, בעיון בחוברת "מעין" הרשיתי לעצמי לזנוח באמצעם טקסטים – בעיקר שירים – שלא שבו את לבי; לא משום זלזול ודעה מוקדמים, חלילה, אלא מקוצר זמן ואיזו תפיסה פואטית שלי, הנוגעת לשירה (שאנסה להציגה בהמשך).

עם זאת, רציתי לשתף אתכם בהתרשמויותיי משלוש השעות (בערך) שביליתי עם כתב העת (מגזין? באיזה כינוי להשתמש על מנת לא להיחשף כלא-קוּלי, חלילה?) – שלוש שעות בהן המתנתי בהיכל איי.בי.אם בגבעת שמואל, שכן לדגי זהב נרגשים בבריכת הלובי שם, לתיקונו של המחשב שלי –  שיש בו, כלומר בכתב-העת, חשיבות מסוימת.

קודם כל, רצוי, לטעמי, להפריד בין "מעין" כתופעה חברתית-תרבותית – והוא תופעה, בהחלט! – לבין "מעין" כמקבץ של טקסטים בעלי ערך אימננטי-מהותי כזה או אחר.

אומר מייד, שאומר מייד, שכתופעה תרבותית-חברתית "מעין" הוא תופעה – ובכן: תרבותית-חברתית – מעודדת ביותר. כי יש כאן מרד. מרד של צעירים תל אביביים, שאינם מוכנים להיות מדורגים בשיטה הנהוגה בישראל מאז שנות ה – 90. כלומר, לפי כספם. יש כאן מרד, מרד נואש לפרקים (ועל כך מייד!), מבדח לעתים, משמח עמיתים (למרות בוסריות ניכרת במחשבה הפוליטית). בקיצור: יש כאן ניסיון מוצלח ליצור בוהימה אורבנית. ניסיון לרווח כך מעט את אופציות הקיום של צעירים בישראל ובתל אביב (מי שרוצה לעשות כסף, אדרבה, שיעשה, אבל שזו, כלומר ההתברגנות, לא תהפוך לדרך האקסקלוסיבית לקיום, לאתוס מחייב). ניסיון, שלטעמי, צולח. אי לכך: שאו ברכה הוגי "מעין"!

וזו עוד נקודה חשובה שאומרה מייד. הנה אני אומר, ממש עכשיו. הנה: בניגוד לדימוי העולץ של "מעין" (שנפלו בקסמו, כנראה, שני אנשים מכובדים כמו מרדכי גלדמן וזלי גורביץ', שכתבו לגיליון הנוכחי שני שירים עולצים ולא מעניינים כל כך, כדברים אחרים שלהם שקראתי), התכנים העולים מהיצירות כועסים. כועסים על חברה שהשתעבדה להון הגדול, לטכנולוגיה, אפילו, כמדומני – לא להאמין! – לסקס הקר, ודאי של"כיבוש" (ועל כך מייד!!). כי, שוב, "מעין" הוא, בעיניי, מרד של צעירים אורבניים בני המעמד הבינוני (ומטה), שלא מוכנים להיכנע ליאפיזציה של הצעירים בישראל, לאוניפורמיות של השוק התאגידי. ומכיוון שהיאפיזציה וכו' דומיננטית – הכעס המוצדק.

אבל כשמגיעים לטקסטים עצמם, העניינים מורכבים בהרבה, ליתר דיוק: לא מורכבים, הרבה פעמים. יש כמה פנינים, בעיקר בתחום המניפסטים (ועל כך מייד!!!) אבל צריך לפצח הרבה צדפות על מנת להגיע אליהן.

אולי אפתח בנושא הכאוב של השירה. הדרך הנכונה לקרוא שיר, לטעמי, היא לקרוא אותו פעם אחת, באותו קצב בו קוראים טקסטים אחרים, ולשאול את עצמך מה השיר העניק לך. שיר צריך לפגוע כברק ואם לא כך קורה אני לא נשאר לחכות לרעם המתמהמה. משורר צריך לשוות נגד עיניו אדם טרוד שעליו ללכוד אותו באחת. כן, כמו קופירייטר – רק בלי אלמנט הזנות. וב"מעין" הברקים השיריים מעטים.

אולי אפתח מעט את הנקודה. מי שאינו אלתרמן – ורובנו איננו – לא יכול לדרוש מהקורא שלו להשתהות ולפענח את צפונות-שירו, כך שבתום מעשה הפענוח הכספת השירית תימצא דלה בשלמונים. האידיוסינקרטיות השירית היא המכה של דורנו. הציפייה הנרקיסיסטית (שכולנו, כולנו לוקים בה, אפילו מבקרים חמורי סבר!!!!!), שמישהו ישהה קצת אצלך ויבין את הסבך שלך, בלי שתסייע לו להבין, בלי שתעשה אתה, המשורר, את העבודה, היא המגפה (אחת המגפות; ועל כך מייד!!!!) של הכתיבה השירית העכשווית.

חבר'ה (עוד אומרים חבר'ה?) – זה לא ילך כך. שיר צריך להעניק לקוראו דבר-מה, להיות מופנה החוצה. שיר לא נועד להוכיח לכולם כמה המשורר מורכב, מיוסר, סקסי, מגניב או מתוחכם. בשביל זה יש תוכנית ראיונות עם ליאור שליין. שיר לא נועד לקחת – תשומת לב, הערצה – שיר נועד לתת. (זה מעט יותר דיאלקטי מההצגה המעט פשטנית לעיל: שיר נועד להעניק דבר-מה ועל הדרך יכול גם לספק את תשוקת הטווסות של כותבו. אבל "על הדרך" לא באם (אמא של) הדרך).

וזו הבעיה הראשונה בשירים ב"מעין" – האידיוסינקרטיות. למשל, של המשוררת, ש"מעין" הקדיש לה חוברת: ואן נויין. ברור שמדובר בבחורה אינטליגנטית, בעלת חיי נפש אינטנסיביים, עברית עשירה. אבל מה היא נותנת לי כקורא? קשה קשה להבין. במאמץ מסוים אני יכול להבין (אני לא ממש מטומטם, רק קצת). אבל אני לא רוצה להתאמץ – זה העניין! אני רוצה שהמשורר יתאמץ לחשוב טוב טוב מה יש לו לומר לי ואז להגיש לי את זה מוכן, מוחלק.

יש לנויין משפטים יפים, יפים מאד אפילו, פה ושם ("בתקופה שהמלים/התעלו מעל הנאות הגוף/ לפני שצמחו כל גורדי השחקים" – מצוין, מצוין!; "תשאל מאיפה באתי, אשיב/ באתי מהריקבון./ מאיפה באתי, אתה שואל/ כלומר, ההורים?" – יפהיפה!)) , כן, קצת עניינים חברתיים, קצת עניינים פנים-משורריים. אבל הכאוס שמקיף אותנו לא מקבל סדר רגעי בעקבות הקריאה. וחשוב להבין: אידיאל הבהירות שאני קצת מטיף לו כאן בשירה אינו עומד בסתירה לדיסהרמוניה של המציאות, ליצריות שלה; אידיאל הבהירות אינו אידיאל "הנאורות". זה אידיאל פואטי שיכול לשכון עם ניהיליזם והדוניזם אידיאולוגים (מי שחפץ בם). אבל ניהיליזם מעובד ומוגש בצלילות כמנחה לקורא.

שירים רבים, רבים כאן, פשוט לא מובנים בקריאה ראשונה של קורא מיומן (יחסית). כמה שונה כל זה מהפזמון הבהיר של זמר הפולק וודי גאתרי ("הטבח של 1913"), המוגש כאן!

בעיה מרכזית נוספת, בצד האידיוסינקרטיות (שמאפיינת גם חלק מהפרוזה, שלא היה לי ברור מה מבקשים כותביה לומר, ושהתקבל הרושם שחלק מהכותבים בטוח שכתיבה שאינה ליניארית-כרונולוגית היא עדות חותכת לתחכום ספרותי), בשירים, היא תופעת העמקות המדומה. למשל, בשיר הבא של דנה פרנק:

"קשה לקרוא לזה רוח. ובכל זאת

היא גורמת לקצה הסיגריה שלי לפעום באדום

כמו לב שקראו בשם בעליו"

יש כאן שורת תקבולות: סיגריה פועמת ברוח (רפה)=לב (נרגש?) למקרא שם בעליו=(בהיחבא
: תקבולת לכלב הזוקף אוזניו למשמע שם אדונו)

אבל מה התקבולת "אומרת"? מה היא מוסיפה, מבהירה, מחדדת, בקשר ללב שקראו בשם בעליו? הרי ברור שלב שקראו בשם בעליו "פועם". אין צורך בסיגריה על מנת להבהיר זאת. התקבולת היא טאוטולוגית ולא מטאפורית. ואולי אחרת: התקבולת נועדה למצוא דימוי לסיגריה הפועמת, לא לרגש הניעור לשמעו של שם הבעלים. ולמצוא מטאפורה לסיגריה בוערת – ובכן, זו לא עבודה למשורר.

עוד דוגמה לעמקות מדומה, שירו של יוני רז פורטוגלי:

"מאחורי מרכז פרס לשלום

השמש."

זה "הייקו-אי" עמוק.

או שלא.

ובדיוק אותו דבר אצל יואל הופמן:

"עוד מעט אביב

אני רואה בחלום

אשה גרוזינית".

עמוק. או שלא.

כך הם גם השירים "האקספרימנטליים" של אוהד פישוף ועוד.

ולפעמים יש כאן מעט יותר מרק עמקות-מדומה. למשל, אצל באיו קמר בשיר בשם "ישראל":

"הארץ טובה לייבש כביסה". (זה כל השיר, כן? אבל כאן זה עובד)

והבעיה השלישית בשירים היא הפרובוקטיביות הפוליטית. מה אומר, ההקצנה הזו (למשל, אצל יפתח אשכנזי בשיר "וידוי של כתב צבאי", על משגל עם הרמטכ"ל רפול) מעוררת חשד שיש כאן בעצם אי-אמון בשירה ופנייה לעבר הפרובוקציה הפוליטית על מנת להחיות את הגופה.

אבל בצד זה יש כאן הברקות וחביבויות של שירה היתולית-פרחחית. לא יותר מהברקות וחביבויות אך גם לא פחות. למשל של שוהם מנלה ("הראיתי לאיילים/ זין וביצים/ והייתי המאושר באדם").למשל של איתי מאירסון (בשיר "לא אתחתן עם בתך"). של אהרן שבתאי (בשיר "כרוז מס 1. לתלמידי כיתה י"א"). או של מיכל כהן: "מתחת לבגדים רטובים/ לאברי מין מקופלים/ ברך נמתחת/ מושב לידי/ פלאפון חם"- "גברים במונית שירות", שם השיר). קצת התגנדרות ב"נועזות" – אבל חביב. וכך יעל פרידמן: "את הנשים שלך/אתה מחליף/בזריזות/שבה משנים גופן במחשב./חבל שהגודל שלך/ נשאר קבוע". חביבים השירים העוסקים במצב המשוררים הקונקרטי, כמו שירו, "במרתף ההוצאה לאור", של עידן קטייפה. או של מאיר קובלסקי.

ויש כאן עוד תופעה, תופעה מעניינת. "שירה אורבנית", אני קורא לה, אבל לא במובן השגור אלא במובן זה שאין זה שירה גדולה ו"אוניברסאלית", אבל בהחלט שירה, כאמצעי תקשורת לגיטימי ומלא-חן במציאות אורבנית. כך למשל השיר המקסים של נמרוד קמר על חנות צילום המסמכים המיתית "גלסי". ("בחנות לצילום מסמכים גלסי/ כל העכברים דביקים/ כל המקלדות טחובות/ אבל יש להם אופיס 2007 וכו'"). או שני שירים נוספים שלו על יחסים בינו לבינה (כמו שהיו אומרים אצלנו ב"בני עקיבא") "התפסן" ו"תיבה". דוגמה נוספת לשירה אורבנית חיננית היא שירה של אורית גת: "אהבתי אותך כתירוץ/ לנסוע על גשר מעריב מצפון וכו'". שוב, צורת תקשורת חיננית בקהילייה אורבנית. ריוויינד קצר: הנה, אגב, דוגמה לשיר, "התפסן" של קמר, שעם קצת עבודה היה משתפר: "את מרגישה את / המגנט? כמו תפסן/ קפיצי עם קרח יבש/ שהולך ונמס עד/ שניפגש" – את המגנט של הפתיחה אפשר להשמיט. סתם דימוי על דימוי. והשאר מקסים. גם השיר של צ'יקי (אחד האנשים היחידים שמצחיקים אותי – בהומור האירוני-נואש שלו; ולא, איננו מכירים, מלבד מבטי זימה הדדיים בבית קפה ולחיצת יד אחת) מתחיל טוב מאד – השיר "סדנת הדיג של בכירי המשק" – ומאבד, לטעמי, את הפאנץ' בהמשך. שיר נאה יש גם לסרג' אברבוך (הקצר מהשניים והמובן מהם). חביב השיר השני של דודו ויזר (המובן מהראשון). וכן של זוהר וגנר (השיר הראשון "האחוריים שלי").

באגף הסיפורים רבו הסיפורים שלא זיהיתי את הדרייב לכותבם, מלבד הרצון "לכתוב". יוצא דופן לטובה הוא הסיפור הנאה-במידה של גלעד מאירי, ששלדו הרעיוני מעט חשוף אבל הוא בעל ערך ומנסה לעמת את העולם הטכנולוגי-פרסומאי של הכסף עם מציאות תמה של אי בודד, באמצעות התרסקות של שתי נשות עולם ההווה המעודכנות ("ריטה" ו"קטיה") ועוזרתן בת עולם העבר ("יונה") על אי בודד. סיפור ישר ולא מתחכם הוא "מוזיקה אמיתית" של דוד פרץ. וסיפור בשל לחלוטין, או כמעט לחלוטין, והיחיד הבשל בקובץ, הוא סיפורו (סיפורה?) של תמיר לינהרט. סיפור עם דקויות ספרותיות על קנאה בין שתי חברות, המשתמש, כלומר הסיפור, בסטיות מכוונות ממסלול הסיפור על מנת ליצור אפקט קומי (א-לה "אבל אין זה מענייני" של ממו"ס).

המאמר של נועם יורן על "חרוזי החיים והמוות" של עוז מאתר נכונה את הגזענות בספר אבל האשמת הלאומיות בכל היא אוטומטית וכל כך מעייפת. בכלל, עמוס עוז הוא לא "סופר לאומי", כמו שמאשימים אותו אינטלקטואלים פוסטים. דוד שלי המתנחל שונא את עמוס עוז. עוז הוא נציג של אשכנזיות מסוג מסוים. של "מרץ", בקיצור. ולהכתיר אותו כסופר לאומי על מנת לקעקעו זה קל מדי. קל לשכוח זאת, אבל "השמאל הציוני" הוא מיעוט בחברה הישראלית. בהמשך, יורן טוען שהמשגל האימפוטנטי המתואר בספר, הוא מעשה כוחני יותר ממשגל צולח. מה אומר, יש כאן ברק (כי האימפוטנט מקבל גם אמפטיה) אבל יש כאן סוֹפיזם פוסט-י אופייני. גם אני לא התפעלתי מהרומן הזה אבל כשסופר מרכזי כעוז מספר על משגל מביש יש כאן גם אומץ לא רק סחטנות רגשית.

המאמר של צ'יקי ארד על אריק איינשטיין, בו הוא מתפלמס עם אריאל הירשפלד, חושף את אותה אוטומטיות של הרדיקלים שבמאמרו של יורן: השמאל הציוני מהוסס ואילו אנחנו נחרצים!! אנחנו לא יושבים על הגדר רגל פה וכו'!!! המכניות הזו בטיעון, תאוות ההקצנה הזו, יש בה, במחילה, משהו מגיל ההתבגרות. בכלל, העובדה שמישהו נחרץ ויוצא מהא-פוליטיות אינה אומרת, כשלעצמה, שהוא צודק. מה לעשות, לפעמים המציאות מזמנת מצבי מבוכה. העובדה שמישהו סכיזופרני אינה אומרת שהמציאות עצמה לא מתעתעת ואמביוולנטית.

מעניינת באופן מתון המסה של אהרן שבתאי "להיות משורר".

טקסט חזק הוא ההספד של חיים דעואל לוסקי לאביו הפרטיזן, ממנו שאב הבן כוח לעמוד על כבודך כבן אדם גם מול מערכות אדירות. מרגש.

אבל הטקסט החשוב ביותר ב"מעין", ושבגללו אולי הכל היה שווה, הוא ה"סמי מניפסט" של גליה יהב "השוק והשדה". יש כאן ניתוח וראייה חדים, ללא רחמים עצמיים ותוך היעזרות במושגים של בורדייה (בורדייה של "על הטלביזיה", אם הבנתי נכון, כלומר, בורדייה-המאוחר, להבנתי, כי נראה לי, ואני צריך לבדוק זאת, שבורדייה עצמו הבין, מעט במאוחר, שמושג "השדה" שהגה יכול גם לשמש את מקעקעי "השדה"), של מצב האמנות בשוק החופשי וצידוד זהיר בקבלת תמיכה מהמדינה, כמחסום בפני כוחות השוק.

היופי במניפסט והכוח שלו נעוץ בהבנה (ובדימוי) שהבחירה בין השוק למדינה היא כמו הבחירה בין קסם הסטוץ עם חתיך/כה-על לבין מערכת יחסים, משעממת מעט, אך בטוחה. המטאפורה הזו היא עקרונית לא רק בשדה האמנות אלא בבחירה שלנו בין סוציאל-דמוקרטיה לליברליזם פרוע. הוויתור הנפשי שכרוך בסוציאל-דמוקרטיה אינו קל ופשוט. זה ויתור על פנטזיה תמורת ביטחון. ואנחנו, כרווקים, מבינים זאת היטב.

אני מקווה שהכותבים והעורכים יקבלו את הביקורת ברוח טובה. תמציתה היא: לכותבים – לסנן את החומרים שאתם שולחים (גם הכותבים שציינתי בביקורתיות את כתיבתם, הם בעלי כישרון אלמנטרי); לעורכים – לערוך יותר.

פורסם במאמרים בנושאי תרבות | תגובות (33)

קצרים+ביקורות ספרים חדשים קצרצרות

מרץ 27, 2008 – 5:32 PM

1. אני לא מורגל לצפות בהופעות מחול. אבל ראיתי השבוע את "complexions", בהיכל האופרה הישראלית וחוויתי קתרזיס מתיר איברים. נכון, הרבה בזכות המוזיקה. אבל גם בזכות הזיכוך והעידון של המיניות. זו, מבחינתי (ואני מתאר לעצמי שאני לא הראשון שחשב על זה), התמצית של האמנות הזאת.

2.  ראיתי כמה סרטים טובים עד טובים מאד לאחרונה: "2 ימים בפאריז" של ג'ולי דלפי, קומדיה רומנטית אינטליגנטית, מצחיקה  וכנה(!). "בקצה גן העדן" של הבימאי הגרמני פאטי אקין, סרט של במאי-אמת שיודע לספר סיפור ולהאזין למקצב הדיסהרמוני של הקיום, אם יורשה לי פאתוס קל. פחות טוב מ"עם הראש בקיר" שלו, אבל טוב מאד. בפסטיבל הגרמני בסינמטק ת"א צפיתי גם בסרט ששמו פרח מזכרוני ("יֶלה"?), סרט חזק, שנוגע בטראגי, על בחורה ממזרח גרמניה שמנסה לשחק אותה בגדול בשוק ההון-סיכון המערב גרמני. בכלל, הסרטים מגרמניה של השנים האחרונות, בגלל היחסים בין מזרח למערב ועניים וקפיטליסטים, עוסקים באופן האינטנסיבי ביותר שמוכר לי בקפיטליזם העכשווי. לכן הם מעניינים (כך, למשל, "להתראות, לנין", החביב, ו"המהפכנים"? זה השם? על אלה שמשחיתים דירות של יאפים. בכל אופן הסרט המוזכר מוצלח משתי הדוגמאות הנ"ל, החצי-רציניות).

3. אפרופו גרמניה. בחיפוש אחרי סימני חיים בכוכב השבת הטלביזיוני, נחתתי בערוץ 99 על שיחה של העיתונאי תום שגב עם פרופסור יובל דרור, פרופסור לחינוך, שכתב ספר על החינוך הארצישראלי. שגב, במבטא יקי מודגש מעט יתר על המידה, לא נתן לדרור לדבר (וכך לא יכולתי לזהות את מבטאו שלו). מבין השיטין הידע של דרור נראה מרתק ומורכב, אבל שגב כל הזמן דחף לתזות המעייפות שלו-הוא: "אז החינוך היה לאומי? ציוני? זה היה במכוון? אז לאומי? ציוני? זה היה לאומי, מה אתה אומר, הא?". דרור לדרור!

4. אני לא קונה באי.אם פי.אם

5. נכנסתי לבאר – כל הגברים נראים אותו דבר 

6. השימוש השיטתי והנכלולי, בפרסומות ברדיו ובטלביזיה, בדמויות מ"ארץ נהדרת", שעוברות הסטה קלה (כך שהן נשמעות לך מוכרות אבל לוקח שניה לזהות: "סבתא מוסקונה", "העורך דין" שמה-שמו מגלם ועוד), מחדד , אם יש צורך לחדד, את סוגיית היעדר הסאטירה המפורסמת; אי אפשר, פשוט אי אפשר, להיות חלק מהשיטה ולבקר אותה. כך גם בעניין מודי בראון ידידנו. כששכחת לסגור את החנות, וכולם מציצים לך לתאוות הבצע הקטנה שלך, אי אפשר לנאום בכיכרות או לבקר אחרים בסאטירה.

 

ביקורות ספרים – שראו אור לאחרונה – קצרצרות:

"ריקוד האדמה" של הרוקי מורקמי (תרגום: מיכל דליות-בול) – תמיד חשדתי שמורקמי זה קטע של בּוֹבּוֹאים, אני מתכוון גם ברמתו הספרותית. אבל קובץ הסיפורים הזה, שאינו מופתי חלילה, מפגין הולכת עלילה מוחלקת ואלגנטית ביותר (שמזכירה את פיצ'ג'ראלד, בסיפוריו הקצרים, פ. שמ. מעריץ, אגב) וכן קשר-עין ממרחק מחושב, יציב ומרשים בדיוקו, מהמיניות שמופיעה בסיפורים.

"דוח המלך דוד" של שטפן היים (תרגום: ברוריה בן-ברוך): הספר הזה על היחסים בין הכוח (שלמה המלך) לאינטלקטואלים (ההיסטוריון איתן האזרחי שנשכר לכתוב את הביוגרפיה של דוד המלך) הוא ספר נאה, אולם מושתת על תרמית אינטלקטואלית קטנה: כי הרי עיקר גדול בפרויקט התנ"כי הוא המאבק של התרבות העברית בכוח הגס (למשל, אברהם המתווכח עם אלוהים על סדום), והיים מציג את איתן כחריג ממזרי, שהערים על שלמה, או ניסה להערים על שלמה, בספרו את הסיפור האמיתי של דוד. על זה אמרו חז"ל: תבן אתה מביא לעפריים (ויש אומרים: אפרים).

"יומו האחרון של הנידון למוות" של ויקטור הוגו (תרגום: ניר רצ'קובסקי): את הסיפור הזה דוסטוייבסקי העריץ. סיפור קשוח אבל ההקדמה של הוגו לסיפור, נגד עונש המוות, מוכיחה יכולת רטורית כבירה, שמאפילה על הסיפור שבהמשך. כי אולי בזה עיקר כוחו של הוגו? ברטוריקה? צריך לשאול מבינים ממני.

"משהו רענן" של פ.ג'.וודהאוז (תרגום: דן דאור): תענוג, אבל מצחיק ומענג הרבה פחות מ"טוב ויפה, ג'יבס" (שעליו כתבתי פעם ביקורת וניסיתי בה לנתח את ההומור שלו. לא מצחיק? (: הנה זה: http://www.notes.co.il/arik/42487.asp).

"מוות רך מאוד" של סימון דה בובואר (תרגום: מיכה פרנקל). חזק. תיאור גסיסתה של אם המחברת. כמה עמודים, העוסקים בחיי המין המוחמצים של האם, תיאור הנמסר באמפטיה עילאית של הבת, הם מהעמודים המזעזעים והמזהירים של הספרות במאה ה – 20, לעניות דעתי.   

 

לביקורות קצרצרות נוספות:

http://www.notes.co.il/arik/41280.asp

פורסם בעובר ושב | תגובות (10)

קצרים

מרץ 24, 2008 – 8:02 PM

1. העובדה שאני נטפל ל"עובדה", של אילנה דיין, נובעת מכך שהתוכנית הזו מייצגת משהו: את היומרה ליצירה טלביזיונית משמעותית בטלביזיה המסחרית. ויש ליומרה הזו כיסוי מסויים (כמה מענג היה לראות את אילון זרמון מתפתל בתוכנית הקודמת; החלטה להתראיין שעוררה תהיות לגבי מפולפלותו-כביכול של האיש). אבל דווקא בגלל היומרה, "עובדה" מדגימה בצורה המושלמת את המגבלות המוּבנוּת של הטלביזיה המסחרית, זה המדיום רב העוצמה, שזורע חורבן בשדותינו התרבותיים ושספק אם מקום מסוכן כמו ישראל יכול להרשות לעצמו לתת לו, למדיום הזה, לנהל את הדיון הציבורי בו.   

במה דברים אמורים? בתוכנית האחרונה עסקה עובדה בחברת "גוגל" ובפליטים הסודניים בתל אביב (ביחס של ארבעה לאחד, בקירוב, בהתאמה; וזו עובדה חשובה בפני עצמה). התוכנית הספציפית הזו היא מטאפורה שקשה לייחל לטובה ממנה לדרך בה עובדת הטלביזיה: דרך הקצוות. העשירים ביותר והעניים ביותר. 

וככה לא מתנהל דיון ציבורי משמעותי. כי עם כל הכבוד והחמלה לפליטים הסודניים, הם לא הסיפור החברתי המרכזי בישראל של היום. הסיפור המרכזי הוא זה שבאמצע – סיפורו של המעמד הבינוני. סיפורם של המורים, העובדים סוציאליים, האחיות, הפסיכולוגים, הרופאים, המרצים, בעלי העסקים הקטנים, השכירים בדרגות הזוטרות בשלל ענפים, העיתונאים וכו' וכו', שנשחקים באופן שיטתי בעשורים האחרונים. "מגזר" המונה מאות אלפים ויותר, שבלעדיו לא תתקיים מדינה, ושמבוזה באופן מתמשך ביחס למגזר הפיננסי, ההיי-טק והמעמד הבינוני-גבוה (שלא לדבר על המעמד הגבוה). אבל הסיפור הזה הוא לא "סיפור", כמו ש"עובדה" היא לא עובדה.

 

בכתבה ובדיון על "גוגל" התבטא קוצר הדעת האינטלקטואלי, המובנה כמעט, הייתי אומר (דיין היא אישה חריפה באופן פרסונאלי, זה ברור) לטלביזיה. שוב נשלף הפחד מ"האח הגדול", "גוגל", היודע-כל וכמה זה מסוכן וכו'.

אבל, כפי שציין בזמנו ניל פוסטמן, הסכנה בעידן שלנו אינה אורוולייאנית אלא האקסלייאנית, כלומר לא סכנה של משטרים טוטאליטריים אלא של היטפשות וויתור מרצון על אנושיותנו. הבעיה ב"גוגל" אינה המידע המוגזם שיש לה עלינו, אינה הדיקטטורה, הבעיה היא עריצות הרוב ש"גוגל" מקדמת, כלומר עודף הדמוקרטיזציה, לפיה האתרים הפופולריים ביותר, כמו האנשים הפופולריים ביותר, הופכים להיות פופולריים עוד יותר (כי הרי פופולריות היא רכיב מרכזי בבדיקת ה"רלוונטיות", לפיה מדורגות תוצאות החיפוש). הטאוטולוגיה המאפיינת את חיינו במערב; הבעיה היא לא המידע שיש ל"גוגל" עלינו, הבעיה והשאלה היא מי צריך את כל המידע הזה ולשם מה בשם האל?

אבל "עובדה" לא תדון ברצינות בתהיות האלה, כי הרי מהן בדיוק היא ניזונה (הרייטינג; האינפורמציה שאין בה צורך).

 

2. הטלביזיה המסחרית בישראל הפכה להיות מכונת רמייה, נוכלות ושקר, לא רק בתכניה, אלא אפילו בעניינים "צדדיים" ו"קטנים". למשל, במיקום הפרסומות והפרומואים בדרך נכלולית של טיזינג ואז מניעה וחוזר חלילה. בהבטחות בפרומואים המשקרות במצח נחושה לגבי מה שעומד להתרחש בתוכניות עצמן. או, למשל, אתמול, ביצירת מצג שווא עד לשידור "ארץ נהדרת", שפרק רגיל בתכלית עומד להיות משודר, בעוד הפרק שמשודר לבסוף הוא פרק "לקט". בקיצור, רמאות פשוטה, כמו רוכל בשוק בדיוק (שמבליט את שלוש העגבניות הטריות ומסתיר את ערימת הפיגול שמתחתן). שומר נפשו ירחק.

(יום א' הוא יום הטלביזיה שלי; צריך לתחוב אף עמוק לתוך הזבל על מנת להעריך אוויר צח).

 

3. לחלק מהגברים המודעים לעצמם מעשה החיזור הוא פעולה מבישה. החיזור הפוך למגוון מרשים של מידות טובות. החיזור הגברי כרוך ברמאות ובשחצנות, גם אם דקוֹת. החיזור כרוך בהשעיית הכרת-ערך עצמית (סוג של אגואיזם בריא).

 

4. כששומעים על סקס של אחרים, הוא נשמע, בדרך כלל, מלהיב יותר, אפל יותר.

 

5. "בסופו של יום", "חשבתם – תחשבו שוב" – מהאנגליציזמים (כך?) המגעילים ביותר שרווחים כיום בעיתונות.  

 

6. סופרים רלוונטיים לדיון החברתי כיוון שהם אנשים בעלי רגישות גבוהה מאחרים, לפיכך הם קולטים תהליכים חברתיים בעודם בחיתוליהם, תהליכים מיקרוסקופיים; זו גם הסיבה שסופרים אינם רלוונטיים לדיון החברתי, כיוון שרגישות היתר שלהם גורמת להם להגזים, לראות צל הרים כהרים, לחשוב שאטומים מתרוצצים במיקרוסקופ האלקטרוני שלהם הם כבר פצצות מתפוצצות.  

 

7. גל החזרה בתשובה של השנים האחרונות ניתן, ברדוקציה מסוימת ולא הוגנת, להיות מוסבר כך: העולם מסובך, מסובך מאד, הרבה אנשים בו, הרבה, המערכות הכלכליות המסובכות החורצות את גורלנו אינן מובנות לנו, אינן מובנות. יד נעלמה מנהלת אותנו, נעלמה. מה מטאפורה הולמת לכל זה? אלוהים.

כלומר, יש כאן החצנה מטאפיזית של סבך אימננטי; כלומר, תהליך דומה במידת-מה לתהליך העובר על אותם גברים המצהירים שהם סוגדים לנשים ולמעשה סוגדים לתשוקתם-הם.

פורסם בעובר ושב | תגובות (4)

על ערביי ישראל (המשך)

מרץ 23, 2008 – 6:55 PM
  1. ראשית, על מנת להירגע מעט, חשוב להבין את הדינמיקה הקונקרטית שהולידה את המסמכים הללו ושניכרת בהם-עצמם למרות ניסיונות הטשטוש. כך כותב שאוקי ח'טיב, יו"ר ועדת המעקב העליונה לערבים בישראל, בהקדמתו ל"חזון": "אנו נדרשים לקבץ יחדיו את הניסוחים השונים הקיימים בהגדרת הזהות העצמית של ישותנו (…) קובץ מסמכים (…) אשר ישמש כאמצעי ליצירת קונצנזוס". וכך נכתב במבוא המתודולוגי ל"חזון": "מן ההתחלה יוחסה חשיבות רבה לכינוס רחב ככל שניתן לכל הזרמים, הגישות והאסכולות הפוליטיים בחברה הערבית". החברה הערבית קרועה בין גישות שונות שההקדמה הזו מרמזת עליהן. למשל, בין גישה רב-תרבותית בדלנית לגישות המעודדות אינטגרציה בחברה הישראלית. כאשר נוצר רב-שיח בין פלגים בחברה הערבית, שתוצרו מיועד להישלח ל"אחר" היהודי-ישראלי, נוצרת תופעה פסיכולוגית של "יישור קו", כלומר: של "קונצנזוס" קיצוני. וזאת משום שאף פלג לא רוצה להיחשד בגמישות-יתר, ובטח שלא בהתרפסות ו"לקקנות". כדאי לזכור שחלק מהאופי המיליטנטי של "החזון" נובע מכך.
  2. המסמכים הם הזמנה לדיאלוג ולא סוף פסוק; עמדות פתיחה במשא ומתן, שמטבען הן עמדות קיצון, ולא עמדות סיום. הנקודה הזו, גם אם היא מוצגת בצמצום או במובלע, עולה בפירוש מהמסמכים השונים. כך נכתב במבוא ל"חזון": "שואפים אנו כי חזון זה יהווה נר לרגלנו במסלול שינוי המציאות בו אנו צועדים ויתרום להשפעה על האג'נדה הישראלית באופן אקטיבי וחיובי". וכן: "(החזון הוא) מנוף ציבורי לשיח עם החברה היהודית-הישראלית". למרות העברית הקלוקלת לעתים ב"חזון" (לעומת העברית המדויקת והרהוטה במסמך של ג'בארין), למרות שהציטוטים לעיל אינם מקבלים מקומות בולטים בו, "החזון" הוא גם הזמנה לדיאלוג עם היהודים-הישראלים (אצל ג'בארין זה ניכר במובהק כי הוא מתדיין – מצטט, מתנגד ומצדד – בפסיקות של בתי המשפט וועדת חקירה ממלכתית ישראליות; אלה הריפרורים ובני-השיח שלו).
  3. קריאה כוללת של "החזונות" מעלה פער גדול למדי בין ההצהרות המיליטנטיות שמצויות בחזית שלהם לבין הדיון המפורט שמופיע ברוב דפיהם. הדיון המפורט הוא נקודתי וענייני ואינו מתלהם כמו החזית.
  4. "החזונות" מאפשרים ליהודי-הישראלי להתוודע לנרטיב של האזרחים הערביים בישראל. מעבר לתחושות האובדן העמוק שלהם ב – 48, מתוודע הקורא היהודי-ישראלי, למשל, לפחדים העמוקים והאותנטיים, גם אם הלא-רציונליים, שלהם מטרנספר. הבנה של הנרטיב הזה, גם אם בשום אופן לא הסכמה אתו, תסייע להטבת היחסים בין האוכלוסיות יותר מאשר עצימת עיניים והתכחשות. הכרה בסבל של "האחר" היא בעלת ערך פסיכולוגי עצום, גם אם אתה עומד בסופו של דבר על שלך.
  5. מעבר להצצה שנותנים "החזונות" לנרטיב הלאומי של אזרחי ישראל הערביים, הם גם מאפשרים לנו לראות את בעיות הזהות התהומיות שלהם, ראייה שתורמת להבנת מצבם הקשה שהוליד, בין השאר, את הרוח הקיצונית של "החזונות". "שאיפתה של עבודה זו הינה להשיב על השאלה הרת הגורל 'מי אנחנו ובמה אנו חפצים לטובת החברה שלנו?'". הניסוח הלקוני הזה, מהמבוא ל"חזון", מסתיר תהום זהותית של חברה שנקרעת בין קטבים. בין הגדרתה כקבוצה עצמאית לבין שייכותה לעם הפלשתיני, למרחב הערבי ולעולם המוסלמי:"(…)הזהות בין הערבים פלסטינים (חסרון ה"א הידיעה במקור-א.ג.) בישראל לשאר חלקי העם הפלסטיני והאומה הערבית וזו האסלאמית" (החזון" עמ' 10). לא פחות חשוב: היקרעות בין רצון ל"ישראליזציה" כצוהר לגלובליזציה, לבין איום ופחד מאותן ישראליזציה וגלובליזציה ורצון בהתכנסות תרבותית; בין בקשת שוויון והידמות לניתוק ו"רב תרבותיות": "התרבות הפלסטינית מתחילה לאבד את זהותה וייחודה מול הישראליזציה והגלובליזציה" (עמ' 31); וכן: "קבוצת מיעוט חשופה בדרך כלל למערכת לחצים תמידיים מצד קבוצת הרוב, לחצי הטמעה ושחיקה תרבותיים המכרסמים לאורך זמן בזהותה התרבותית של קבוצת המיעוט" ("חוקה שוויונית לכל?" עמ' 9). הרצון המוצנע והלא-מוכרז כמעט, אבל הנוכח, בישראליזציה בא לידי ביטוי במשפט הבא, שנועד לבדל את ערביי ישראל דווקא מאחיהם הפלשתיניים (!): "פיתוח כלי עבודה להידוק ופיתוח הקשר עם שאר חלקי העם הפלסטיני (…) ומבלי לפגוע במעמד המיוחד של החברה הערבית ברמה המקומית והאזורית" ("החזון", עמ' 36). הבנת מצוקות הזהות הללו תסייע לציבור היהודי-ישראלי לנהל דיון ציבורי מושכל מול התביעות של ערביי ישראל.  
  6. הפער בטון, שהועלה לעיל בנקודה 3, בין החזית של החזונות לתוכנם המתון אינו רק הערה רטורית. הפירוט של "החזונות" מאפשר לציבור היהודי-ישראלי לבחון את הנקודות השונות שמעלים "החזונות" ולהחליט באופן מושכל על מה הוא יכול להתפשר ועל מה לא. תקצר היריעה למנות את כל הפרטים שלדעתי יכול בקלות-יחסית הציבור היהודי-ישראלי להתפשר בהם. למשל, הדרישה לסיוע בטיפוח התרבות הערבית בדומה לסיוע הניתן למוסדות יהודיים והפיכת הדו-לשוניות למהותית ("חוקה שוויונית לכל?" – עמ' 47-48). הדרישה לשירותי דת כמו של היהודים או לטיפול בהזנחה של אתרים קדושים למוסלמים (שהפכו, לעתים, "לרפתות ולמועדוני בילוי" – שם, עמ' 32-33). גם בטענות המהותיות יותר על אפליה בחלוקת הקרקעות, למשל, ניכר, מעיון בפרטים, שניתן, ואף חובה על היהודים-הישראלים, להגיע לפשרה בכל הנוגע למצוקת הקרקעות הקשה של האוכלוסייה הערבית, פשרה שניתן לשני הצדדים לחיות איתה. למשל, באמצעות דיון בהרחבת שטחי השיפוט של הכפרים והערים הערביים. סוגיית האפליה שמעלה הדו"ח בסיוע הממשלתי הניתן לארגונים ועמותות חברתיים ("החזון" עמ' 35), היא עוד דוגמה לסעיף נקודתי שניתן וצריך לטפל בו. "החזונות" אמנם טוענים בתוקף שלא ניתן להפריד בין היעדר זכויות קולקטיביות לערבים בישראל לבין אפלייתם כאזרחים, שלא ניתן להפריד בין האפליה הפורמלית לכך שמצבם החומרי של ערביי ישראל בכי רע. אבל הקורא היהודי-ישראלי יכול, כרבי מאיר בשעתו, לאכול את תוכם של "החזונות" ולזרוק את קליפתם. ניתן לתקוע טריז בין השאיפות הקולקטיביות של ערביי ישראל לבין זכויותיהם כאזרחים ולטפל באופן נקודתי בבעיות הרבות ובתלונות הצודקות שמצביעים עליהם באופן מפורט "החזונות". מעבר לזאת, ניתן גם לערוך דיון ציבורי יהודי-ישראלי ולחפש פתרונות יצירתיים הנוגעים אף לזכויות קולקטיביות של ערביי ישראל, שלא ישנו את אופייה של המדינה כמדינה יהודית (צורה מסוימת של אוטונומיה תרבותית, למשל). לא חייבים לקבל את גישת "הכל או כלום" של "החזון" וניתן להשתמש באינפורמציה העולה בו ולהתייחס לסוגיות שבו באופן סלקטיבי.
  7. נקודה מכרעת שתסייע לקורא היהודי-ישראלי לא רק לא להיבהל אלא אולי אף לאהוד את "החזונות" היא הבנת התהליך ההיסטורי הכביר שהוליד אותם, תהליך שאמנם אינו מוצג בהם במפורש אבל הוא לא פחות מדרמטי בעילת כינונם,  ומטריד באופן דומה מאד גם את החברה היהודית-ישראלית. כי "החזונות" נולדו לא רק – ואולי אף לא בעיקר – כתוצאה של הסכסוך היהודי-ערבי הספציפי, אלא כחלק מתופעה כלכלית-תרבותית גלובלית: היחלשות מדינת הלאום. היחלשות כוחה של המדינה יצר שלושה תהליכים משלימים: 1. תחושה של בלבול וזעם מהפקרת האוכלוסייה ל"כוחות השוק". 2. כתוצאה מההפקרה הזו, פנייה להישענות על "השבט" והסקטור במקום על המדינה. 3. ולבסוף, כתוצאה מכך: פיתוח גאווה בתרבות המקומית חלף הזהות המלכדת שהציעה מדינת הלאום. ראיית "החזונות" בהקשר הגלובלי הנכון תוביל להבנה שהמרחק בין הנטיות הבדלניות של הסקוטים בבריטניה או של הקטלונים בספרד, נטיות שגברו בעשורים האחרונים וקבלו עידוד מכריע משקיעת כוחה של מדינת-הלאום, אינו רחוק כל כך מהנטייה הבדלנית שמגלים "החזונות". ההבנה הזו יוצרת שיתוף אינטרסים מעניין בין ישראלים רבים שמצרים על התנערותה של המדינה מאחריותה לתושביה לבין מחברי "החזונות". "החזונות" מתייחסים לתהליכי הפירור והסקטורליזציה, ופריחת האתוס הקפיטליסטי התחרותי-אינדיבידואליסטי, שהתרחשו בשנים האחרונות והשפעתם על אזרחי ישראל הערביים. "החזון" מדבר למשל על שקיעת "החמולה" ועליית כוחה של יחידת המשפחה הגרעינית (עמ' 22); תהליך קפיטליסטי מובהק. "החזון" מדבר על העמקת השסע המעמדי (עמ' 23); על היעדר חלופה לנסיגת המדינה ("הפער שהמדינה מותירה כשאינה ממלאת את תפקידה"-שם). התהליכים הללו אחראיים לחלק נכבד מהפנייה לזהות הערבית הבדלנית ב"חזונות", שכל כך הרעישה את הציבור היהודי בארץ. הבה נבחן לרגע את המשפטים הבאים: "במוסדות הפוליטיים (הערביים- א.ג.) בלט היעדרו של כל שיח בעל אופי חברתי או תרבותי, ואין ויכוח בין המפלגות הפוליטיות סביב סוגיות חברתיות (…) המצוקות הסוציו-אקונומיות והנגעים החברתיים השונים. המדיניות של המפלגות ושל מרבית המוסדות (הערביים-א.ג.) הייתה ונשארה מדיניות של הסוגיות הגדולות, במיוחד הבעיה הפלסטינית והיחסים עם המדינה – ולא מדיניות של ענייני היומיום שמעסיקים את האנשים ומקיזים את משאביהם; עניינים אלה נדחים למועד מאוחר יותר שאיש אינו יודע מתי יגיע" (עמ' 23). האם לא יכול להסכים קורא יהודי-ישראלי, ובחום לב, למשפטים הללו בכל הנוגע גם לציבור היהודי? המשפטים המאלפים הללו מצביעים על כך שמה שהוליד חלק ניכר מכתיבת ה"חזון" אינו קשור בכלל ל"סכסוך" וליחסים בין יהודים לערבים בישראל. תחושת המצוקה שעולה פה, מנסיגת מדינת-הלאום ותהליכים קפיטליסטיים גלובליים, משותפת ליהודים וערבים כאחד.
  8. כמעט מחצית מ"החזון" (הפרקים "אסטרטגיית הפיתוח הכלכלי של הערבים הפלסטיניים בישראל"; "אסטרטגיית הפיתוח החברתי של הערבים הפלסטינים בישראל" כמעט בשלמותם; חלקים נרחבים מהפרקים "תכנון אסטרטגי וחזון חינוכי למערכת החינוך הערבי"; "העשייה הציבורית והפוליטית"; "התרבות הערבית הפלסטינית בישראל") הם דיונים פנים-ערביים. הפרקים הללו מרשימים ואפילו משמחים בהציגם חברה שנוטלת אחריות על גורלה. הדיון הפנים-ערבי הזה, בחלקו הגדול, אינו אנטי-ישראלי כלל, ואינו נוגע ביחסים עם היהודים הישראלים. ניקח לדוגמה את אחת ההמלצות בפרק העוסק בפיתוח הכלכלי: "ניתן יהיה לפעול (…) כדי לכוון תלמידים אל מקצועות הדרושים לפיתוח כלכלי ובמיוחד אל מקצועות טכניים. בנוסף, הקמת מוסדות להכשרה מקצועית-טכנולוגית מצריכה שכנוע משקיעים להקים מוסדות מומחים תוך מאמץ להשגת תמיכה כלכלית מהרשויות המקומיות וקרנות בינלאומיות" (עמ' 23). או, ההמלצה הבאה, מאותו פרק: "הקמת מרכז מחקר מומחה שיחזה את ויעקוב אחר ההתפתחויות הכלכליות החברתיות, יחקור את מאפייני כוח העבודה ויצביע על הדרכים שיש לנקוט כדי להפיץ את המידע והנתונים הדרושים כך שישרתו את התכנון של בעלי עסקים ויזמים" (שם). אלה רק שתי דוגמאות לדיון הפנים-ערבי הענייני והמרשים שמתנהל ב"חזון". לעתים, כשהדיון הפנים-ערבי בחלקים הללו נוגע ביחס לחברה היהודית, ההתייחסות אינה רק "נייטראלית" אלא אף חיובית ואינטגרטיבית. למשל, בהכרה שחזון כלכלי הולם לערביי ישראל מחייב, תרתי משמע, את השתלבותם של ערביי ישראל בכלכלה הישראלית והכרה בכך שבדלנות כלכלית אינה אפשרות רצויה או ריאלית ("הקבוצה שתשתלב בתהליך מעמדה של כוח וייצור ויהיה לה כוח עבודה הדרוש בשוק המשתנה תזכה להישגים כלכליים ותשפר את מעמדה חברתית וכלכלית" – עמ' 19). מרשימה במיוחד נטילת האחריות הניכרת ב"חזון" בכל הנוגע לעזובה החברתית של ערביי ישראל: "חברה בריאה היא תוצר של פעילות חברתית המאופיינת במוביליות וסולידאריות" (עמ' 22), כך נפתח הפרק, המבקש להילחם בהתפוררות החברתית של החברה הערבית, התפוררות שנובעת מהאינדיבידואליזם הליברלי ותופעות שחיתות שלטונית כאחד: "המערך הארגוני חלש כתוצאה משליטת הגחמות הפרטיות והאינטרסים המשפחתיים בכל הארגונים המקומיים והארציים" (עמ' 23). ההמלצות של "החזון" כאן לא בוחלות בירידה לפרטים, לרמת הקהילה ולא רק לדיון במגזר בכללותו, ובטח שלא ביחסים עם הרוב היהודי: "ארגון אנשים ברמה המקומית באמצעות הקמת וועדי שכונות שידאגו לניקיון, סדר וסביבה" (עמ' 25). גם הפרק העוסק בחינוך, שמטבעו נוגע לסוגיית הזהות ולכן ליחס בין היהודים לערבים בישראל (אבל שמציג גם היטלטלות בין גישה רב-תרבותית מסתגרת לחיפוש מובלע אחר אינטגרציה בחברה היהודית-ישראלית), מציג ביקורת עצמית ונטילת אחריות מרשימות על הנעשה בחברה הערבית, ללא קשר ל"סכסוך". למשל, החיווי הביקורתי הבא על החינוך במגזר הערבי: "למרות המאמצים האינטנסיביים לשינוי שיטת ההוראה, במערכת החינוך הערבי עדיין שולט אופי תיאורטי פרונטלי ונמשכות השיטות המסורתיות שמנציחות את זיכרון הידע ולא את ייצורו" (עמ' 27). הפרק העוסק בתרבות, שמעיד על מצוקת טשטוש הזהות של ערביי ישראל לנוכח הגלובליזציה מחד גיסא, וחוסר השתלבותם, ואף נידויים, מהמרחב הערבי והאסלאמי מאידך גיסא, גם הוא יכול לעורר אהדה בקורא יהודי-ישראלי. תרבות ערבית מפותחת היא אינטרס ישראלי משתי סיבות: התרבות מולידה תחושת שייכות וגאווה שמסייעת לנטילת אחריות על החברה שלך. בנוסף, חיי תרבות מספקים אפיק סובלימטיבי לרגשות שאם אינם מקבלים ביטוי הופכים לתסכול וזעם. חיי תרבות ואמנות תוססים הם מסלקה של רגשות מסוגים שונים בכל חברה והעזובה התרבותית אצל ערביי ישראל צריכה להדאיג גם אותנו, היהודים-הישראליים. ולבסוף, אולי הדוגמה המובהקת ביותר לאופי הדיון הפנים-ערבי המתנהל בחלקים נרחבים כל כך בדו"ח, הוא הדיון על הצורך בשינוי מעמד האישה בחברה הערבית שחוזר בואריאציות רבות בין פרקי הדו"ח. אמנם, כאמור, הדיון הפנים-ערבי – "הניטראלי" מבחינתנו היהודים-הישראלים  –  המאכלס חלק נכבד כל כך מהדו"ח, נובע מנסיגת מדינת-הלאום ומהתנערותה של המדינה מאחריותה לאזרחיה, יהודים וערבים כאחד. אבל בהינתן המצב הזה מצביע הדו"ח על מודעות ומצפוניות חברתית מפותחות שיכולות לשמח גם את האזרחים היהודים בישראל. ואולי אפילו לעורר קורטוב של קנאה.  
פורסם במאמרים בנושאי תרבות | לכתוב תגובה

על ערביי ישראל (ארוך מאד)

מרץ 23, 2008 – 6:54 PM

 

להלן  מאמר שכתבתי לפני פחות משנה ונגנז מסיבות שונות. המאמר נכתב בעקבות הופעתם של מסמכי "החזון" השונים של ערביי ישראל. הניתוח והדיון שלי בסוגיית ערביי ישראל ומסמכי "החזון" שלהם הם דיון וניתוח של מבקר ספרות יותר מאשר של מומחה לנושא  (סוציולוג, משפטן, איש מדע המדינה, פובליציסט בקי ורגיל  וכד');  כלומר, דיון וניתוח של מי שמקצועו מלמד אותו לקרוא טקסטים ולדלות  סב-טקסטים. אולם, ייתכן, וכמה קוראים ימצאו בדיון ובניתוח האלה  תועלת, או יתרמו מתבונתם בתגובות לדיון (אם יתפתח אחד כזה).

 

 

על הצדדים החיוביים במסמכי החזון של ערביי ישראל מנקודת מבט יהודית-ישראלית

אריק גלסנר

 

קשה ליהודי-ישראלי לקרוא את מסמכי החזון של ערביי ישראל ובראשם "החזון העתידי לערבים הפלסטינים בישראל", של וועדת המעקב העליונה לערבים בישראל וראשי הרשויות המקומיות הערביות (להלן "החזון"). אבל הקושי הזה נחלק לשני סוגים: קושי פוליטי וקושי מוסרי. ואולי, בהתאמה: קושי קל וקושי קשה.

 

הקושי הפוליטי: המסמכים מציגים בחזיתם תפיסה של הציונות כמעשה קולוניאליסטי ואינם מכירים בזכותם של היהודים-הישראלים לבית לאומי אקסלוסיבי. "ישראל היא תולדה של פעולה קולוניאליסטית אותה יזמו האליטות היהודיות-ציוניות באירופה ובמערב, הוקמה בסיוע מדינות קולוניאליסטיות", נכתב בפתח "החזון".

זו עמדה עגומה מבחינה פוליטית בהקרנה שלה על עתיד יחסנו, היהודים-הישראלים, עם האוכלוסייה הערבית בישראל.

 

אבל זה אינו קושי מוסרי ולכן הוא קושי קל. כי העמדה הזו של ערביי ישראל כלפי מדינת היהודים אינה עומדת בבחינה מוסרית והיסטורית. אולי לא יהיה מיותר, לאור המבוכה שלעתים תוקפת חלקים בציבור היהודי בישראל, לחזור ולהדגיש את ההבדל בין המציאות של היהודים בישראל לבין המציאות הקולוניאליסטית של, למשל, המתיישבים הצרפתים הקולוניאליסטים באלג'יר בשנות החמישים של המאה העשרים. כשסבתא שלי עלתה לארץ מליטא ב- 1934 היא לא הגיעה לכאן כהרפתקנית קולוניאלית. היא הגיעה מתוך קשר נפשי עמוק למה שהיא ראתה כארץ אבותיה. מתוחכמים ויודעים את התורה ככל שנהיה, אי אפשר להתעלם מתחושת הזיקה הלאומית – הפשוטה, הנאיבית, הלא מתוחכמת, נניח – של היהודים לארצם ההיסטורית. יותר חשוב מכך: לו לא עלתה סבתי ב – 1934 מליטא וסבי באותה שנה מפרנקפורט, סביר שלא הייתי כותב כלל את השורות הללו. כלומר, הציונות הייתה לא רק תנועה לאומית לגיטימית אלא גם הצלת חיים. ולבסוף: לנו, בהווה, בניגוד לקולוניאליסטים הצרפתים בשנות הששים, לנו כקולקטיב, לא לשמעון או לוי שמצאו משרת הוראה באוקספורד או בברקלי, אין "ארץ אם" לחזור אליה. אלה עובדות פשוטות אולם נוטים לשכוח אותן כשמשווים את הציונות לקולוניאליזם. מסמך החזון של ערביי ישראל ודאי ש"שכח" אותן.

 

אבל הקושי השני, כשקורא יהודי-ישראלי את המסמכים של ערביי ישראל, הוא קושי פנימי, קושי מוסרי, קושי קשה. כי העדות העולה בו על אפליית הערבים בישראל היא חמורה ואמינה. האפליה נעשית מעצם ההגדרה הפורמלית של המדינה כ"יהודית ודמוקרטית" וגם באופנים לא פורמליים שגורמים לציבור הערבי בישראל להיות הציבור העני ביותר במדינת ישראל.

 

אבל המסמכים נוקבים יותר מהמוסכמות הללו, הידועות-משכבר. כי החזונות מצביעים גם על אפליות נוספות; "החזונות" משכילים גם לנפץ שתי אשליות שהציבור הליברלי בישראל מסתתר מאחוריהן כשהוא מצקצק בלשונו נגד אפליית ערביי ישראל. האשליה הראשונה: אפליית הערבים בישראל נעשית רק ברובד הסמלי, של ההמנון, הדגל וכו', או נוגעת רק בזכויות הקולקטיביות של ערביי ישראל, אך אינה נוגעת בזכויות האזרח האינדיבידואליות של הערבים בישראל. האשליה השנייה: האפליה נעשית באמצעות מדיניות ממשלתית כושלת, הנוגעת לתקציבים, אך מערכת החוקים, המשפט והמדיניות הרשמית של המדינה אינה נגועה בה. הד"וחות והחזונות – ובעיקר נייר העמדה המרשים והמאופק של המשפטן ד"ר יוסף ג'בארין, "חוקה שוויונית לכל?", שנכתב בנובמבר 2006 למרכז "מוסאוא" – מערערים על צמד האשליות הללו. המסמכים מצביעים על כך שבסוגיות רבות, של קבלת אזרחות, למשל, של קרקע ודיור, לדוגמה, מעוגנת אפליית האזרחים הערבים בחוק. למשל: בן זוג של יהודי ישראלי שמבקש לעלות לארץ מקבל אזרחות אוטומטית וזכויות עולה ובן זוג של אזרח ערבי לא. או למשל: במנהל מקרקעי ישראל יש ייצוג חוקי ל"קרן הקיימת לישראל" ול"סוכנות היהודית", גופים שלפי טבעם הם ליהודים בלבד. היוצא מכך: זכויות אזרח אינדיבידואליות (אזרוח, הזכות לקרקע) ניתנות באופן לא שוויוני בדרך פורמלית, לא רק כמדיניות קלוקלת של ממשלה זו או אחרת, לא רק כשלילת זכויות קולקטיביות.

 

לדעת כותב שורות אלה, הדרך להיחלץ מהקושי הקשה, הקושי המוסרי, שמציב הדו"ח, היא כפולה. הראשונה: הזכויות הקולקטיביות של ערביי ישראל אכן נפגעות והדרך לפצות על כך היא באמצעות הקמת מדינה פלשתינית, בצד המדינה היהודית, שתיתן ביטוי לסנטימנט הלאומי הפלשתיני כפי שמדינת ישראל נותנת ביטוי לסנטימנט הלאומי היהודי (הקמת מדינה כזו, עם זאת, תלויה גם בנכונות של הצד השני, נכונות שספק אם קיימת כעת). השנייה: אי-התעלמות והכרה בפגיעה בזכויותיהם של ערביי ישראל גם כאזרחים אינדיבידואלים וניסיון לצמצום הפגיעה הזו.

 

אך ההכרה וניסיון-הצמצום האלה אל להם, חשוב להבהיר, להוביל לויתור על זכותו של הרוב לעצב את המדינה בצלמו. למרות הפגיעה בזכויותיו של המיעוט הערבי, שתיוותר גם אחרי הקמת מדינה פלסטינית, מותר גם לרוב לשמור על זכויותיו. בנוסף: חתירה לצדק היא שאיפה נעלה אבל היא מטשטשת לעתים ערכים אחרים. החיים לא תמיד הוגנים, אבל לא רבים מאתנו יחלקו את כספם עם העני ברחוב רק משום שזה "צודק". "צדק" הוא ערך חשוב אבל כך גם "שימור עצמי" כולל "שימור זהות עצמי". כשל"שימור העצמי" מתווספת העובדה שהיהודים בישראל הם רוב, יש כאן גם משום "צדק". אנחנו, היהודים-הישראלים, נוטים לעתים לשכוח מה החשיבות בכברת אדמה בעולם שהיא הבית שלך. נוטים לשכוח, פשוט, כי כברת אדמה כזו קיימת בשבילנו. לא כדאי שהדרך להזכיר לנו את חשיבותו של "הבית הלאומי" תעבור באובדנו.

 

אבל בצד העניין העקרוני, שהוצג לעיל, וש"החזונות" מסייעים לחדד אותו ולכן תועלתם רבה, חשוב לומר שניתוח מדוקדק, צונן ולא מתלהם, של חזונות ערביי ישראל, מעלה צדדים חיוביים לא מעטים, שיש בהם גם לאוכלוסייה היהודית בישראל. הופעתם אינה – או אינה רק – מעוררת קשיים, מוסריים ופוליטיים, ופחדים, אלא גם מעוררת תקוות והיא אפילו במובן מסוים משמחת גם בשביל היהודי-הישראלי שמאמין בזכותם של היהודים-הישראלים לבית לאומי. בשורות הבאות אנסה לנתח את החזונות ולהסביר את אופיים, להבהיר את הסיבות הסמויות מהעין, לעניות דעתי, ליצירתם ולתוכנם; ניתוח, הסבר, הבהרה וסיבות שירככו, לדעתי, משמעותית את החששות מהם. כמו כן אמנה את הצדדים החיוביים בעליל של החזונות. אעשה כל זאת מהקל אל המשמעותי; מהשולי, המשתמע והמהוסס אל העקרוני.  

 

להמשך המאמר – http://www.notes.co.il/arik/42337.asp

פורסם במאמרים בנושאי תרבות | תגובות (3)

ביקורת על "הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט", של ירמי פינקוס, הוצאת "עם עובד"

מרץ 22, 2008 – 5:39 PM

השנה: 1937. העיר: צ'רנוביץ' שברומניה. המוות: מותו של פרופסור מרקוס פַבּריקַנט, מייסד ומנהל "הקברט ההיסטורי" היידי. על מיטתו מתקבצות השחקניות הוותיקות של הקברט, אותן קיבץ 60 שנה קודם לכן, מבתי יתומים יהודיים במזרח אירופה. חרדות לעתיד התיאטרון הנודד הקטן שלהן ולעתידן האישי, הן מקבלות על עצמן בחשש את ניהולו של הרמן, אחיינו המופנם של מרקוס, לו הוריש הפרופסור הסמכותי את התיאטרון. התיאטרון יוצא לדרך, לערי השדה ולערי הבירה, להביא את בשורת התרבות ונחמות הצחוק והדמעה – ואנחנו איתו.

נושא מפתיע בחר ירמי פינקוס לרומן ביכוריו. ולמרות שצריך להיזהר כמו מאש מנושא "אחר", "מיוחד", כי פעמים רבות מסתפקים כותבים בבחירת נושא לא-שגרתי ונשענים אחורה על כורסאותיהם בחיכוך ידיים – "נו, נראה מה הם יאמרו על זה", אצל פינקוס, למרבה המזל, מעשה הכתיבה המתפרט והולך מוכיח שיש כאן הרבה יותר מקפריזה, כאן אתה יכול להישען אחורה בכורסתך ולהרגיש שמטפלים בך היטב.

מה יש ב"קברט"? יש מתיקות וחמיצות ודקות אבחנה בתיאור היחסים בין שחקניות היידיש המזדקנות; יש הומור, משובח לפרקים, וחמימות אנושית, לא כל כך תמימה כפי שהיא נדמית, ששאב המחבר מהספרות היידית (וקורט מעגנון); יש מאחורי הרומן המוגמר תחקיר היסטורי הגון, המעניק לו מלאות ואמינות, מעלה ציוויליזציה שלמה, על סף הכחדה, על החילונים והדתיים שבה, על הקבצנים והגבירים; יש טון ומִשלב לשוני יציבים.

אבל יש יותר. יש, ראשית, תוספת נכבדה לרומן הקווירי הישראלי. הרומן הזה, בִרמזי רמיזות ובלי לגלוש לוולגריות, מציג מיניות לא נורמטיבית או עמומה. השחקניות המזדקנות עצמן, רווקות כולן, ביניהן אסתר היפה, "הדוכסית", המתקרבת לשבעים ובכל זאת תובעת את שלה ממעריציה, ולאו דווקא מהמזדקנים שבהם. יש כאן נשים גבריות (אשת הרקוויזיטים), רגשות לסביים לטנטיים-למחצה, גבר זועף (מנחה המופע) שמחפש בכל עיר מקומות מפגש הומוסקסואליים. הרקע ההיסטורי השמרני מעניק, כמובן, חריפות ליסוד הקווירי המעודן כשלעצמו. כך מצטרף הרומן לרומנים קווירים מעניינים כמו "מות הנזיר" לאלון חילו ו"ציפר ובני מינו" לבני ציפר (ציפר הוא "בלוגר" אדולסצנטי, אבל סופר מעניין) ומעשיר את התרבות הישראלית. 

אבל יש עוד הרבה יותר. כי יש ב"קברט" גם אמירה מקורית על המצב היהודי. הפְּנייה לעבר "הרומן ההיסטורי", שאופיינית בספרות הישראלית לאחרונה, מקבלת כאן היסט חריג: לא פנייה אל הרומן ההיסטורי הציוני, אבל גם אי-שימוש ביהודי הגלותי לניגוח הציונות. האמירה המקורית טמונה בסאב-טקסט של הרומן: באנלוגיה בין השחקנים ליהודים. שחקנים ויהודים עוררו במשך מאות בשנים סלידה וסקרנות. שתי הקבוצות ניצבו בשולי החברה אבל תפסו את תשומת הלב, שתי הקבוצות הציגו בפני החברה טרגדיות (היהודים "הציגו" טרגדיה בהמשכים, כמו טלנובלה אינסופית), שתי הקבוצות עוררו לחשושים ותהיות באשר למיניותן (השחקנים/שחקניות ששיחקו לחלופין תפקידי גברים/נשים והיהודים שנחשדו כבעלי תאווה מינית עזה).

אבל פסגת הישגי הרומן בעיני היא היסוד החתרני האוריגינלי שיש בו ביחס לתרבות המערבית בגילומה הישראלי בהווה. לימוד ההיסטוריה, כפי שלימדנו ניטשה במסתו עוצרת הנשימה "כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה לחיים", נועד לאפשר לנו לבקר את ההווה על סמך העבר. הציוויליזציה היהודית שגואל פינקוס מתהום הנשייה מלמדת אותנו שאפשר גם אחרת. במה דברים אמורים? ביחסים בין השחקניות לקהל המעריצים. אין דבר שונה יותר מהמציאות המתוארת ברומן מאשר שיטת הסלבריטאים העכשווית. השחקניות והקהל בתרבות המתוארת ברומן עבדו יחדיו, כרתו חוזה: אתם, הקהל, תרעיפו עלינו אהבה והערצה ואילו אנחנו, השחקנים, ניגע בנשמתכם ונדאג להעלות חיוך על פניכם. שום דבר בתרבות הזו אינו דומה למוסד הסלבריטאות: החור השחור של תשומת לב, הקולט ואינו פולט. ההבדל הזה גם מתבטא בסוגי המדיה: התיאטרון והטלוויזיה; ההבדל בין המגע החי בתיאטרון, באפשרות להתבונן חזרה בצופה, לבין המקלֵט, בו ההתבוננות חד-סטרית.

ואפרופו סוגי מדיה: הרומן הוא הופעת בכורה מרשימה, אבל דווקא בדרגות גימור גבוהות כמו שלו, חשוב להעיר שהרומנים המצוינים הם אלה המשלבים בין הכוח המוחץ והמכניע שיש לרוֹק לרזולוציה המיקרוסקופית שמאפשרת הספרות ושהרוק יכול לחלום עליה. אצל פינקוס יש רזולוציה אבל צריך טיפה להתאמץ כדי להיכנס, כלומר חסר לו רוקנרול. גם האינדיבידואליות של הדמויות אינה מובחנת מספיק. ולבסוף הייתי מוותר בכריכה האחורית על שם התואר "יפהפיים" הנלווה למילה "ציורים" (של המחבר בספר). לא שהם לא – אלא מפני שהקורא אוהב להחליט בעצמו. נכון, הילולים לא אנינים בכריכות הם מכת מדינה, אבל מעם עובד מצפים לחוש מידה. האצילות מחייבת.      

     

פורסם בביקורות ספרות - מעריב | תגובות (9)

על החתרנים המדומים (קצר)

מרץ 19, 2008 – 12:18 PM

הם צעירים בני המעמד הבינוני-גבוה ואף הגבוה. מִין קומפלקס התבגרות בורגני מפונק – המופנה בעצם כלפי הוריהם בעלי העוצמה – בלוויית רגש אשמה עמום על אמידותם, מוּתמר אצלם למשנה פוליטית "רדיקלית" "סדורה" של שחור ולבן.

הם אוהבים לדבר על "הנכבה" ועל בתי הערבים ב – 48', או מוטב: להרחיק עדותם לראשיתה השרויה בערפל של הציונות, כדי שלא ישימו לב, עמיתיהם האזרחים, לדירות המרווחות, המוצקות והשקופות כעובדה, שקנו להם אבא ואמא הפרטיים מאד שלהם.

 

האינטלקטואלים ביניהם סבורים שהם נועזים – כמו סארטר בסוגיית אלג'יר! יפליגו אחדים בהערכתם העצמית – בעוד הם פועלים בתוך מילייה מבוסס, שארוג היטב-היטב בעיתון היחיד של האינטליגנציה הישראלית, ואינם מזכירים ולו בשמץ אינטלקטואלים אמיצים כמו ג'ורג' אורוול ואלבר קאמי, שהיו אמיצים בדיוק משום שפעלו נגד המילייה שלהם עצמם; האינטלקטואלים ביניהם סבורים שהם אמיצי לב – הם הרי מעטים מול רבים כל כך! – בעוד הם אלה שמנסים לשכנע אותנו, שהניצחון היהודי במלחמת העצמאות אינו מפתיע כלל ועיקר, כי למרות הנחיתות המספרית היישוב בארץ היה הרי מאורגן לאין ערוך מאויביו.

 

ועיתונאי צרפתי-יהודי חכם (שאת שמו, לצערי, שכחתי) אמר פעם: 68'?! את המהומות ב – 68' עשו בני הבורגנים המפונקים. אנחנו?! לנו לא היה זמן. היינו צריכים להתפרנס.  

פורסם בעובר ושב | תגובות (24)

על "הסיפורים הנבחרים" של סול בלו; "גלגול בפארק אווניו" של נתן אנגלנדר; "מתנת המבולדט" של סול בלו

מרץ 17, 2008 – 12:51 PM

על "הסיפורים הנבחרים" של סול בלו;על "גלגול בפארק אווניו" של נתן אנגלנדר

נכתב ב – 2004 בעיתון "מקור ראשון" (לפני מותו של בלו)

 

בהקדמה של אשתו של סול בלו, ג'ניס, ל"הסיפורים הנבחרים" של בעלה, היא כותבת כי תדיר נסובות השיחות ביניהם על "גורל היהודים במאה העשרים" (עמ' 5). ואכן סיפוריו של הסופר היהודי-אמריקאי הגדול, חתן פרס נובל, מספקים עדות מיוחדת במינה, אם לא על הגורל היהודי במאה ה – 20 הרי על חלק נכבד מגורל זה שהתרחש בארצות הברית.

 

נקודת המבט של בלו מרתקת כיוון שהוא מעלה שורה של תהיות הנוגעות למעבר התרבותי הדרמטי של המהגרים היהודיים המזרח-אירופאיים בראשית המאה שעברה אל ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. בלו, המתקרב לגיל תשעים (בזמן כתיבת המאמר, כאמור – א.ג.) ובעצמו בן למהגרים כאלה, מציין שהמהגרים היהודיים הביאו "כל כך הרבה התלהבות, להט, ואהבה לחיים האמריקניים הללו" עד שהפכו להיות "הדבר עצמו"; תהליך האמריקניזציה של היהודים, אולי קבוצת המיעוט המצליחה ביותר ב"כור ההיתוך" האמריקאי, מסקרן מאד את בלו וגם מרתיע אותו. לפיכך בנויים חלק מהסיפורים בקובץ על הניגוד בין היהודי המזרח אירופאי לאחיו האמריקאי, ויותר מכך: על הניגוד בין אנשי רוח בולטים, המגלמים גילום חילוני את מסורת הלמדנות היהודית, לבין סביבתם או קרוביהם "המצליחנים", המייצגים את החומרנות האמריקאית.

 

הנובלה המעניינת "קשר בלרוסה" נוגעת בדיוק בנקודה הזו: ביחס בין הארכיטיפוס של היהודי-האמריקאי לזה המזרח-אירופאי. במובנים מסוימים, המעודדים מחקר השוואתי, דומה היחס שבונה בלו בין שתי הדמויות שלו, בילי רוז, האמרגן היהודי האמריקאי, והארי פונשטיין, ניצול השואה, ליצירות ישראליות שעסקו ביחס בין "הצברים" לשארית הפליטה שהגיעה לארץ, כדוגמת "הוא הלך בשדות" של שמיר. מה שהופך את הנובלה למרתקת, ומעודד את ההשוואה הזו, הוא שאלת יחסי הכוחות בין רוז לפונשטיין. בילי רוז, איש עסקי השעשועים הניו-יורקי, אספן של יצירות אמנות, בעל טור רכילות נחשב ומפיק של מופעי שעשועים זולים, הציל את היהודי פונשטיין מהכלא האיטלקי, בחלקה הראשון של מלחמת העולם השנייה, טרם כניסתה של ארצות הברית למלחמה. הנובלה נסובה על ניסיונותיו של המהגר פונשטיין להודות למצילו, רוז, שמסרב לכל קשר עם המוצלים היהודים מלבד הקשר שנוצר מעצם סיועו בהצלתם. בילי רוז השטחי, שטוף התאוות והקמצן, הציל את פונשטיין במבצע הוליוודי, מעיר המספר, "הוא בטח ראה את לסלי הווארד ב'סקרלט פימפרנל'". אבל דווקא ה"הוליוודיות" של המבצע מאפשרת לבלו לערוך את החקירה התרבותית שלו הנוגעת להבדלים בין היהדות האמריקאית לזו המזרח אירופאית. מטוטלת הכוחות בין שני הטיפוסים מושתתת על אירוניה: דווקא איש עסקי השעשועים והבדיה, אדם קטן בקנה מידה אנושי-מוסרי, מצליח בזכות השפעתו וכספו להציל את פונשטיין האצילי והקשוח. "תסתכל על הבן אדם הזה: הוא אף פעם לא ביצע שום שליחות, אף פעם לא צד חיות גדולות, אף פעם לא שיחק כדורגל ולא נטש מטוס מעל האוקיינוס השקט. אף פעם אפילו לא ניסה להתאבד. והבנאדם הדחוי הזה הוא סלבריטי!" (עמ' 92). המשפט הזה, שיכול היה להיאמר, כמובן, גם על ג'רי סיינפלד, מכוון אל מבנה העומק של הנובלה החזקה הזו. אורח החיים האמריקאי הקפיטליסטי נמצא מותאם לסוג מסויים של תכונות, שיהודים רבים נמצאו כבעליהן. התכונות הללו, שאינן נחשבות נעלות במיוחד, הן אלה שאיפשרו להם להציל את חיי חלק מאחיהם. המספר, יליד ארצות הברית גם הוא, מודע לכך שלמרבה הבושה, גם הוא "יהודי חדש" (ובלשונו של בלו: "יהודי מגזע אחר לגמרי"), קרוב יותר לבילי רוז העשיר ההולל וחסר העכבות מלפונשטיין הסגפן, סמל "היהודי הנודד" המיוסר. הוא מייעץ לפונשטיין לשכוח מרדיפתו אחר פגישה עם בילי רוז: "תשכח מזה, תהיה לאמריקני. תשווק את התרמוסטטים שלך". אבל גם המספר עסוק מאוד בהצהרה של פונשטיין כי יש "מין שינוי בצאצאיהם של מהגרים בארץ הזאת", ותוהה באי-נוחות על המחיר ששילמו היהודים על תהליך האמריקניזציה שלהם.

 

בהרהורים על המחיר הזה משתמש בלו באורח החיים היהודי העתיק כנקודה ארכימדית לשיפוט מתון של אורח החיים האמריקאי, של "העולם החדש" בכללותו, עובדה שמוציאה אותו מ"הגטו" הספרותי היהודי. לשיפוט מהורהר זה שייכים גם הסיפורים בקובץ המעמתים דמויות של אנשי רוח עם דמויות של אנשי מעשה. אמנם גם כאן נשאר בלו בתחומי המשפחה היהודית אבל חקירתו היא גם כלל-אמריקאית.

 

לכך שייך הסיפור הארוך "בני דודים". המספר, משפטן-פילוסוף, נקרא לסייע לבן דודו, המאפיונר היהודי, על ידי כתיבת מעין עדות אופי לבית המשפט על משפחת המוצא של המאפיונר ונסיבות גדילתו בפרברי העוני של שיקאגו. המפגש המחודש עם בני משפחתו מעלה אצל המספר שאלות בדבר פנייתו לחיי הגות לעומת "עולם המעשה" (אמנם בגירסתו המוקצנת-קרימינלית), שפנה אליו הבן דוד. "אני חייתי את אמריקה בדרך הלא נכונה", מהרהר המספר. הוא מוסיף במרירות כי בן דודו המאפיונר טאנקי, ששמו המקורי רפאל מצגר, משתייך למעשה "לאסכולת קנדי". לפי תפיסה אמריקאית זו: "אם לא דיברת בשפת המציאות, דיבורך היה מזויף. אם לא היית קשה, היית רך" (עמ' 275). האתוס הפרוטסטנטי, שרואה בחיוב עבודה קשה והצלחה בעולם המעשה; רואה בהצלחה עדות לבחירה אלוהית, נמצא מותאם לחלק מאגפי משפחת המספר היהודי, אותו חלק שמטיח לעבר אנשי הרוח: "אם אתם כל כך חכמים, איך זה שאתם לא עשירים?" (עמ' 307). באווירה חברתית-תרבותית כזו חש איש הרוח במשפחתו כעיר שהושמה במצור.

 

המשיכה של בלו ליוצאי הדופן הגאוניים ניתנת אם כן להסברה בשני מישורים: פרטיקולרי וכללי; גם כהתעמקות בגורל היהודי-אמריקאי במאה העשרים וגם כניסיון של יציאה מעולם "המצליחנות" האמריקאי-הכללי, לעבר נקודת מבט חיצונית. על דמות נוספת (וגם זו דמות גברית, כיון שהגאונים של בלו הם תמיד גברים, עניין שעורר ביקורת בקרב פמיניסטיות), אומרת חברתו שהוא "יהיה אולי המנצח הבלתי צפוי בהיסטוריה של הרוח האמריקנית. אני חושבת שאולי יש לו הכישרון להבין את הכל בפרספקטיבה הנכונה" (עמ' 234); בסיפור נוסף מעיר המספר על רצונו למצוא "טיפוסים מיוחדים" בזמנים דמוקרטיים. שתי מובאות אלה מבטאות את אותו החיפוש אחר נקודה ארכימדית שתתצפת את מכלול ההוויה האמריקאית ותשפוט אותה.

 

אולם המעלה והחסרון בכתיבה של בלו טמונים בהעדפת ה"צורה" על פני ה"תוכן" בשרטוטי הגאונים שלו. אשתו של בלו מצטטת אותו בפתיח מחווה דעה על אחד מסיפוריו: "יותר מדי רעיונות, לא מספיק תנועה". אבל מה שמייחד את בלו, כסופר שמצליח לגשר בין תומאס מאן לדיימון ראניון, כפי שמציין פיליפ רות על גב העטיפה, הוא שילובם של הגאונים שלו בעלילה רבת תנופה כגיבורי פעולה לכל דבר. כלומר, בדיוק ההפך מהבעיה שציינה ג'ניס בלו: יותר מדי תנועה, יש אצל בלו, לא מספיק רעיונות. שלא כתומס מאן, אם להיזקק לדוגמת המופת שמביא רות, איננו יודעים בדיוק מה "התוכן" שנושאים איתם גאוניו של בלו. "הר הקסמים" של מאן הוא רומן רעיונות, שלעיתים נוחת נחיתת אונס במחוזות הסטטיים של השיעמום, אבל אכן מפתח רעיונות. בלו לא משעמם לרגע אבל רומן הרעיונות שלו הוא מסוג מוזר: רומן רעיונות שבו העיסוק ברעיונות הוא חיצוני, ללא קונקרטיזציה; אם כי, אכן מלא תנועה.

 

סול בלו, כפי שכותב בהקדמה מבקר הספרות ג'יימס ווד, דחה את ההוצאה להורג של הריאליזם למשך דור שלם. הוא הרחיק, ממשיך ווד, את צווארו של הריאליזם מחרבו החדה של הפוסט-מודרניזם על ידי שימוש בטכניקות מודרניסטיות המפיחות חיים בריאליזם המסורתי. קשה להתעלם מכך שיש קשר הדוק בין האמונה של בלו באפשרות קיומה של נקודת מבט ארכימדית על המציאות בכללותה ועל המציאות האמריקאית בפרט; בין האמונה של בלו בקיומם של גאונים, לבין יכולתו לדחות את ההוצאה להורג הזו של הריאליזם. אולם תהליך האמריקניזציה של יהודיו של בלו, תהליך שתיאור מבריק ומצחיק שלו מצוי בספרו הגאוני של סופר יהודי-אמריקאי אחר, "גולד שווה זהב" של ג'וזף הלר, ייתכן כי הוא זה שגם גורם לסירוס היכולת להתבונן על המציאות מנקודת מבט "אחרת", חוץ-אמריקאית, מנקודת מבט שבהתחשב בטיב העולם הבלו-אי ניתן בהחלט לקרוא לה "יהודית".

 

הגעגועים להוויה יהודית מובחנת מצויים גם בספרו של נתן אנגלנדר, סופר יהודי-אמריקאי הצעיר מבלו בשלושה דורות (הוא יליד 1970). ספרותית, אציין, לא התרשמתי מהספר. הסיפורים של אנגלנדר כתובים בחלקם בריאליזם המתאר את חיי הקהילות החרדיות בארצות הברית וישראל. כך הוא הסיפור על הרב שעובד לפרנסתו כסנטה קלאוס בכל-בו אמריקאי; סיפורה של עגונה המתלבטת אם לגרום למותו של בעלה; סיפורה של יצרנית פיאות המוקסמת משיערו של "זרוק" אמריקאי ועוד. חלק מהסיפורים מתארים את המציאות היהודית המזרח-אירופאית. כך הוא הסיפור על סופרי היידיש הנרדפים על ידי סטאלין והסיפור על גורלם הפנטסטי של יהודי חלם בשואה. אולם אחד הסיפורים של אנגלנדר חורג מהקו הזה. הוא מספר על נוצרי אמריקאי שמחליט שנשמתו היא גילגול של נשמה יהודית. תשוקתו של האמריקאי להתגייר מגלמת את השינוי הדרמטי שחל במעמד היהודים בארצות הברית במחצית השנייה של המאה העשרים. שאר הסיפורים מתארים את הגעגוע, דווקא לאור המקום המרכזי של ההוויה היהודית באמריקה היום, להוויית השוליים הייחודית של היהודים לאורך ההיסטוריה. כך מוסברת המשיכה של אנגלנדר אל ההווי החרדי והמזרח-אירופאי-יידישסטי כמשיכה לגן עדן אבוד. את מקום הגאונים של בלו, כאופוזיציה ל"אמריקניות", מחליף אנגלנדר בהתרפקות על העבר המזרח-אירופאי מחד וההווה האולטרה-אורתודוכסי מאידך.

 

*

על "מתנת המבולדט" של סול בלו; פורסם ב"מקור ראשון" ב – 2006

השארות הנפש

מקסים גורקי, בזיכרונותיו על טולסטוי, מעלה את הסברה שהמהפך הדתי שעבר טולסטוי בערוב ימיו נבע מחוסר יכולתו לתפוס איך מוח מלא גוונים כמוחו, מוח האוצר בתוכו את החיים על כל דקויותיהם, איך מוח כזה יכבה לעד. לא ייתכן שנשמתה עשירה כמו שלי תיעלם לנצח עם מותי, חשב טולסטוי. המחשבה הזו נראה לטולסטוי לא רק מעציבה אלא פשוט מופרכת, טוען גורקי, לא-רציונלית.

 

נזכרתי באנקדוטה הזו כשקראתי לאחרונה את הרומן הכביר "מתנת המְבּולדט" של סול בלו, מ – 1975, שעם סיום קריאתו הוא בעיניי היצירה המרשימה ביותר של בלו שקראתי עד כה (יותר מ"הרצוג"). את הרומן, שיצא בישראל ב – 1978 ב"ספריית פועלים", סביר שלא תמצאו בחנויות הספרים הרגילות אלא בחנויות "יד שנייה" או בספריות.

 

גיבורו של הרומן, צ'רלי סיטרין, האלטר אגו של מחברו, הוא אינטלקטואל יהודי-אמריקני, איש שיקגו, המתקרב לשנתו הששים ושבצד משפט גירושין מעיק, יחסיו עם אישה צעירה ממנו בשלושים שנה וחברות-כפויה עם איש מאפיה שיקאגויאני זוטר מסתחרר מוחו בסחרחורת מרהיבה של הגיגים מטאפיסיים. בלו צובע את הרומן שלו בגוון קומי עדין אולם למרבה הפלא אין האירוניה הקומית פוגעת ברצינות יחסנו להגיגי הגיבור.

 

סיטרין אינו יכול לקבל את אי-הישארות הנפש, הנראית לו, כמו לטולסטוי, לא-הגיונית. הוא אמנם לא בטוח בנצחיותה של הנשמה אבל חושד שכך עולה בגורלה. על ההאשמה שמאשימו ידידו שהוא מיסטיקן, עונה סיטרין: "אינני יודע מדוע המילה מיסטיקן גרועה כל כך. היא איננה אומרת הרבה יותר מהמילה דת, שאותה עדיין מבטאים לפעמים ברחשי כבוד. מה אומרת דת? היא אומרת שיש משהו בבני-אנוש מעבר לגוף ולשכל וכי יש לנו דרכי-ידיעה המגיעות אל מעבר לאורגניזם וחושיו. מאז ומתמיד האמנתי בזה. הייסורים שלי נובעים אולי, מהעובדה שאני מתעלם מהרגשותיי המטאפיזיות. למדתי באוניברסיטה, לכן אני יודע את התשובות המלומדות (…) אבל אלה אינם אלא בלבולי-מוח" (עמ' 213).

 

אנשים שאוהבים לקרוא וקוראים הרבה שואלים את עצמם מדי פעם האם הקריאה עושה להם משהו מהותי, משנה אותם, מוח ונפש? או שהיא חוויה שמִשְכה אינו עולה על זמן הקריאה ושמנצנצת ברגעי היזכרות ספורים לאחריה? לא שיניתי את תפיסותיי על השארות הנפש בעקבות הקריאה בספרו של בלו. נותרתי ספקן ומאמין בנצח-שברגע. אבל ההתעקשות של סיטרין על נצחיות הנשמה ממשיכה לְעגֵל אדוות באגם הנפש גם הרבה אחרי שמסיימים לקרוא את "מתנת המבולדט".      

משעממים גדולים של העידן המודרני

סיטרין זה, גיבור הרומן, עסוק בכתיבת מסה על "משעממים גדולים של העידן המודרני". ברומן זה אפילו יותר מצחיק ממה שזה נשמע. אבל כוונתו של בלו-סיטרין גם רצינית: "מצאתי לנכון לומר רק שמיום היות האדם נתנסתה האנושות במצבי-שעמום, אך מעולם לא תקף איש את הנושא כנושא בזכות עצמו" (עמ' 186). וסיטרין פורס ניתוח קצר ותמציתי של תולדות השעמום וההתייחסויות האינטלקטואליות אליו לאורך ההיסטוריה.

 

הסוגייה הזו היא סוגייה לא משעממת כלל וכלל. האם האנושות יכולה לשאת שעמום? נדמה שבשאלה הזו תלויה יכולתה של האנושות להיות מאושרת, כי להיות מאושר, לא נתון לגאות ולשפל של הכמיהה והחוסר ואחריהם הסיפוק והמילוי, יכול להיות משעמם מאד. לדעת הוגה מעמיק כדוסטוייבסקי, למשל, אין תקווה לאושר אנושי בעולם הזה. השיטה הפוליטית והחברה האנושית המשוכללות ביותר תימאסנה על בני האדם רק בגלל עצם מושלמותן ומשוכללותן.

 

האם "מלחמת הציביליזציות" הנוכחית גם היא אינה תולדה של שעמום? של חוסר היכולת לחיות בעולם נטול מאבק פוסט "המלחמה הקרה"? של חוסר היכולת האנושית להגיע ל"קץ ההיסטוריה"? כשנדמה שהמערב הגיע לאחרית הימים והמלחמות "הטיפשיות" כבר מאחורינו צץ להכעיס לפתע המשבר העולמי הנוכחי. כאילו ההיסטוריה אינה יכולה לשאת וואקום.

 

נכון, האיסלאם הרדיקלי לא תרם במיוחד לשלווה העולמית אבל נדמה שגם הפחד האנושי מהשעמום, מהשלווה הלא-מופרת, נטולת המאבקים, עט על "השלום הנצחי" כמוצא שלל רב.

ואולי בעצם גם הרדיקליות האסלאמית עצמה, בחלקה בלבד כמובן, נובעת מהפחד משעמום, מהפחד מלחיות בעולם שבו קיימת אופציית חיים אחת בלבד, האופציה המערבית.

 

  

פורסם במאמרים בנושאים ספרותיים | תגובות (3)

על ג'ונתן ספרן-פויר

מרץ 17, 2008 – 12:51 PM

ביקורת על "הכל מואר" פורסם ב"מעריב" ב – 2003; ביקורת  על"קרוב להפליא ורועש להחריד" פורסם ב"מקור ראשון" ב – 2007 

 

שני מספרים יש ל"הכל מואר", ספרו של היהודי-האמריקאי הצעיר (27) ג'ונתן ספרן-פויר. הראשון הוא "הגיבור": צעיר, הנושא את שם המחבר, והמתאר בגוף ראשון את קורות משפחתו היהודית-אוקראינית החל משלהי המאה ה-18. השני הנו טרזן צעיר, אודיסאי ולא-יהודי, המשמש לגיבור (המספר הראשון) כמתורגמן במסע השורשים שלו לעיירה תרחימברוד באוקראינה.

 

המספרים מתחלפים ביניהם לסירוגין, ובעוד המונולוג של אלכס, הטרזן האוקראיני, כתוב בעילגות "אנגלית" וירטואוזית, אמינה ומשעשעת (לדוגמה: "אודסה יפה מאד(…) בחורות שוכבות על הגב ומציגות את השדיים הראשונים במעלה שלהן"), הרי שתיאורי העיירה של ג'ונתן ספרן-פויר המספר מגוחכים, מופרכים ואנכרוניסטיים. אם להאמין לתיאורו הרי שבעיירה אוקראינית, בשנת 1791(!), היה "סוחר גפילטע פיש", בת הרב הרימה את "שיפולי מכנסיה", בני העיירה לומדים "לימודים חילוניים", תינוקות בעיירה נעטפים בעיתון קהילתי יהודי בעל מדור רכילות פנימי, אשה עוזבת את בעלה "לטובת גבר אחר", לבעלה זה יש גם "עורך דין" והוא נופש – באירועים מיוחדים, אמנם – בוינה ובפריז. כל זה, להזכיר שוב, בערבות אוקראינה שנת 1791. 

 

צריך להפריד, לפיכך, בין תיאור "מסע השורשים" עצמו, "מסע השורשים" אליו יוצא המחבר, המתורגמן העילג אלכס וסבו (גם שמו אלכס. המשמש כ"נהג עיוור" לחבורה), "מסע שורשים" שיעדו מציאת האשה האוקראינית שהצילה את סבו של הגיבור, ושמסופר על ידי אלכס, המתורגמן, באופן משעשע, מרתק ומרגש (וכשמגיעה החבורה המוזרה לגילוי גורלה של העיירה: מצמרר ממש), לבין קורות המשפחה ו"העיירה" שהנם, כאמור, מופרכים, אנכרוניסטיים, סנטימנטליים וילדותיים.

 

ספרן-פויר מודע, כך נדמה, לחוסר הידע הממשי שיש לו על חיי היהודים באוקראינה בשלהי המאה ה-18, והוא מנסה לחפות על חוסר הידע הזה בהגחכה פארודית וגרוטסקית מוקצנת של "העיירה", כפי שהוא מדמיין אותה ממקורות משניים. כך מזכיר תיאורה של העיירה, ולא בהכרח במתכוון, את "סיפורי החסידים" הפארודיים של וודי אלן. "העיירה", שהינה כולה קונסטרוקט תרבותי מאוחר ומדומיין, משלהי המאה ה-19, כפי שציין פעם דן מירון, מוצגת כך באותה צורה "מיוזקלית"-מבודחת, פולקלוריסטית, מגוחכת והזויה, כשאנשיה מלאי טינה-זה-לזה-כביכול, שמאחוריה מסתתרת חיבה-הדדית-כביכול….

 

פרצי הומור אבסורדיים, "וודי אלניים", אמנם מצילים במקצת את החלקים "ההיסטוריים" הללו של הספר. לדוגמה: יענקל, הכופר המלווה בריבית, אחד מאבות אבות אבותיו של המחבר, מציין שהרבי נזקק לשירותיו כיון ש"האדיקות היתה יקרה כל כך". אולם האנכרוניזמים הרבים, ששוב: לא ניתן לתרץ אותם בעובדה שזוהי פארודיה, כיון שפארודיה מפסיקה להיות כזו כשהיא מאבדת "קשר עין" עם מושאה, הופכים את הקריאה בחלק הזה של הספר למאוסה. העדר קונקרטיות, גם בייצוג פארודי, מוביל, כמעט בהכרח, להתנתקות לעבר פארודיה "כללית" ו"פרועה", נטולת הקשר, המובילה, שוב: בהכרח, לשבילים כבושים זה-כבר ולתחושה המאוסה של : "כבר קראנו את זה". בנוסף, חשוף כל כך חוסר הביטחון האינפורמטיבי של המחבר, שהוביל לייצוג המוגזם והמופרך הזה של "העיירה".  

 

אבל האנכרוניזם המדהים והמקומם ביותר של ספרן, הנוגע לתיאור "העיירה", הנו האנכרוניזם הפסיכולוגי: דמויות מעיירה יהודית קטנה, של שלהי המאה ה-18, מגלות רגישויות ונוירוזות של אנשים מודרניים. כך סבת-סבת-סבת-סבת-סבתו של הגיבור, שהינה דמות מרכזית, מגלה עצבנות נוירוטית של "נסיכה יהודית" מפונקת, ניו-יורקית, העסוקה בחיפוש אחר "אהבה" ו"אמנות". דיוק פסיכולוגי וירטואוזי בשרטוט דמות נשית "דומה", אליה הגיעה הספרות היידית רק בראשית  המאה ה-20 (הרומן היידי הגדול של דוד ברגלסון: "ככלות הכל"), מבקש, לשווא, להשתרטט ביד סופר ילדותית וסנטימנטלית, בתחילת המאה ה-21, על דמות שחיה בשלהי המאה ה-18.

 

באופן זה, יותר משיש בספר הזה התייחסות ליהדות מזרח אירופה יש בו הדגמה באיזה אופן משובש וילדותי נתפסת המורשת הזו בקרב יהודי ארצות הברית היום.

 

בכמחצית הספר, המסופרת, כאמור, על ידי המתורגמן הצעיר אלכס, ניכרת היכולת הקומית הלא-מבוטלת של ספרן. יכולת זו מצויה, בעיקר, בפרישת אי ההבנות הקומיות בינו לבין הגיבור-המחבר. לדוגמה: כשספרן מסביר למלוויו שהוא צמחוני הם מתקשים מאד להבין את הקונספט ומנסים לשדל אותו לאכילת בשר חיה אחר ("אולי כבד?" "אולי עוף"). בחלק זה של הספר נפרש גם גורלה הנורא של העיירה בפני בני החבורה, גורל שנקשר במפתיע, ובאופן מסמר שיער ממש, למשפחת המתורגמן האוקראיני. מחצית זו של הספר עולה לאין שיעור על המחצית האחרת כך ש"הכל מואר" הופך להיות "מואר חלקית".

 

ואם הניוזדיי , כמצוטט על גב העטיפה, כתב שהרומן של ספרן הנו: "רומן ראשון מדהים ממש…הכל באמת מואר בספר הנפלא הזה של אמן מוכשר ופורץ גבולות", נשיב בניב מזרח-אירופי אותנטי: האט ער געזאגט (= אז אמר). 

 

 

 

*

מה אני אעשה עם הג'ונתן ספרן-פויר הזה. מזמן – כלומר מהרומן הקודם שלו, "הכל מואר" – לא התלכדו בדמות אחת כשרון ספרותי שקשה לערער עליו בסנטימנטליות ילדותית מביכה שקשה לשאתה. 

 

ספרן-פויר, התקווה הלבנה הגדולה של הספרות האמריקאית והיהודית-אמריקאית, שקיבל, כמדומני, מקדמה של מיליון דולר על "קרוב להפליא ורועש להחריד" ("זמורה-ביתן"; תרגום: אסף גברון), קרוב לוודאי לא ישעה לביקורת הפרובינציאלית שלהלן. אבל, לטעמי, אם הוא רוצה אי פעם ולו רק להתקרב להיות בן לשושלת הספרות האמריקאית המפוארת הוא חייב להתבגר.

כשאני כותב "ילדותית" ו"להתבגר" אני מודע לכך שביחס לרומן הזה נושאות עמן המילים הללו אירוניה. כי דווקא החלקים ברומן המסופרים מנקודת מבטו של ילד הם בעלי חן כובש.

כמו "הכל מואר" גם הרומן הזה מחולק לשני חלקים הנמסרים לסירוגין, חלקים שונים באופיים ובזמני ההתרחשות המתוארת בהם. כמו ב"הכל מואר" החלק שמספר על העבר (שם זה היה סיפורה של העיירה היהודית) נופל לאין ערוך מהחלק שדן בהווה (שם: המסע שעורך הצעיר היהודי האמריקאי אל שרידי העיירה). וכמו ב"הכל מואר" ההבדל נעוץ בפער בין היכולות הקומיות של הסופר למוגבלות הפסיכולוגית של כשרונו.

 

ב"קרוב להפליא ורועש להחריד", בזמן ההווה, מספר לנו הילד הניו יורקי, אוסקר שֶל, שאביו נהרג באסון התאומים, את סיפורו המתרחש כשנתיים אחרי מות אביו. החלק ששייך לעבר הוא קטעי מכתבים שכותב סבו הגרמני של אוסקר לבנו, אביו של אוסקר, שאותו לא הכיר.

 

החלק שעוסק בהווה מצוין ממש. אוסקר, עילוי רגיש בן תשע, מאפשר לספרן-פויר לגלות את יכולותיו הקומיות המענגות. אוסקר, המציג למכריו את כרטיס הביקור הבא: "אוסקר של, ממציא, מעצב תכשיטים, זייפן תכשיטים, אנטומולוג חובב, פרנקופיל, טבעוני, אוריגמיסט, פציפיסט", מוסיף בשולי הכרטיס, כנהוג, "מכונת פקס", אלא שאוסקר, בחן ילדי, טורח לציין: "עדיין אין לי מכונת פקס" (עמ' 101). אוסקר הוא כותב מכתבים כפייתי לאנשי שם, ובמיוחד לסטיבן הוקינג, המשוחח בווקי-טוקי עם סבתו שחיה בדירה ממול, ומבקר אצל הפסיכולוג עמו הוא משוחח בשפה "בוגרת" משעשעת. אוסקר שקוע בהמצאת המצאות שונות ומשונות (למשל: "אם לימוזינות היו ארוכות בצורה קיצונית, לא היה צורך בנהגים, היית יכול פשוט להיכנס בדלת האחורית, ללכת לאורך הלימוזינה, ואז לצאת בדלת הקדמית, שהייתה במקום שהיית רוצה להגיע אליו" – עמ' 16), ומגיע להרהורים מטאפיסיים מכמירי לב ("עכשיו, כשאני חושב על זה, אפשר לייצר לימוזינה ארוכה שזה לא ייאמן, שהדלת האחורית שלה היא בווגינה של אמא שלך והדלת הקדמית בקבר, והיא תהיה באורך של החיים שלך" – שם). מה שספרן-פויר עושה בצמד ביטויי ההפרזה הילדותיים "בצורה קיצונית" ו"שזה לא ייאמן" לאורך הרומן – באמצעי הספרותי הפשוט לכאורה הזה – הוא בעל איכות קומית כבירה. לברק הקומי של הכתיבה מוסיפות רעננות ותחושה עדכנית התמונות והאמצאות הטיפוגרפיות שספרן-פויר מנמר בהם את הטקסט שלו. בחלק שאוסקר גיבורו אנחנו עוקבים אחריו במסע שהוא עורך ברחבי ניו יורק בעקבות פתק מסתורי שנושא את השם "בלק" שהוא מצא בעיזבונו של אביו. אוסקר, בשיטתיות אופיינית, מתכוון לאתר את כל בעלי השם "בלק" בניו יורק ופוגש טיפוסים מבדחים ונוגעים ללב. אבל בביטוי "נוגעים ללב" נעוץ כבר הכישלון העקרוני של הרומן, המהותי למגבלות של ספרן-פויר.

 

הכישלון הזה בא לידי ביטוי באופן מובהק בחלק העוסק בסבו של אוסקר. הסב, פסל וצייר, איבד את חברתו ההרה בהפצצה על דרזדן. הוא היגר לארה"ב ופגש שם את אחותה של חברתו (סבתו של אוסקר). אחרי שהכניס אותה להריון הוא לא יכול לשאת את נטל הזיכרונות (נניח, כן?) וחוזר לגרמניה. מלבד זה שספורו של הסבא שרירותי בצורה קיצונית, הצורך לצדק את מעשיו מוביל את ספרן-פויר לכתיבה רגשנית שזה לא ייאמן. אנחנו צריכים להאמין שאהבת נעוריו הייתה כה עזה שהיא חרצה את גורלו לשארית חייו, ולקבל על דעתנו שאותם רגשות רומנטיים "גדולים מהחיים" מסבירים, ביקום פסיכולוגי כלשהו, את הניכור האכזרי שהסב הפגין כלפי בנו.

 

והרגשנות הבלתי נסבלת הזו פולשת בעצם גם לחלק שעוסק באוסקר. למשל, כשבשיטוטיו בניו יורק הוא נתקל באישה שאינה יורדת לעולם מהאמפייר סטייט בילדינג בגלל אהבתה האינסופית לבעלה המת (סלחו לי שאני מקצר ב"הסבר" המופרך לתוצאה המופרכת לא פחות).

 

למעשה, כשחושבים על זה, יש משהו סימפטומטי לא רק ליצירתו של ספרן-פויר אלא – מותר להפריז ולומר – לתרבות האמריקאית כולה, בכך שרומן מאז'ורי שנוצר בתרבות הזו על מנת להתמודד חזיתית עם אירועי האחד עשר בספטמבר, מסופר מנקודת מבט של ילד. הרגשנות, התום וההיתממות (שבוטאו באופן קולע באישה האמריקאית האלמונית שנצפתה בטלביזיה אחרי אסון התאומים משתוממת: "למה הם שונאים אותנו?"), הם אלה שתורמים לפשטנות בה מנותחים האירועים שקדמו והובילו לאירוע ההיסטורי המכונן.

 

פורסם במאמרים בנושאים ספרותיים | תגובות (3)

על ספרות אמריקאית (וגם יהודית אמריקאית)

מרץ 17, 2008 – 12:50 PM

פורסם בעיתון "מקור ראשון" ב – 2005

 

אחד הזיכרונות המבישים שאני נושא עמי בצער ושתיקה (בשתיקה עד היום, כמובן) נוגע להרצאה "מלומדת", שנשאתי לפני עשר שנים בערך באוזני דודי ז"ל, שנגעה לדלות הספרותית השוררת כביכול בארצות הברית. בלהט של צעיר שחושב שהוא יודע כל – וחושב בסיסמאות חובקות-כל – הסברתי לדודי, איש עמל בר לבב, במתינות את ההבדל בין הספרות האירופאית הגבוהה והמתוחכמת לאמריקה שבה אין ממש – חופרות פני מבושה! – סופרים גדולים.

 

הטיעון שלי, אם אפשר לקרוא לו כך, התבסס, אם אפשר לקרוא לזה כך, על בורות פשוטה וסטריאוטיפ תרבותי שחוק ומרודד (נדמה לי שקשקשתי משהו על מרק טווין ומלוויל כסופרים האמריקאיים הגדולים הבודדים, ועל המינגווי כדוגמה להיעדר עומק ומעודנות – אח! , אולי מוטב להניח לזיכרונות הכאובים הללו!) מחד גיסא, אך גם על הדיאטה הספרותית המתורגמת של האינטליגנציה הישראלית שהיא בעלת אוריינטציה אירופאית מובהקת (בתחילה רוסית ואחר כך מרכז אירופאית ורק בסוף – בריטית).

 

בעשור האחרון, בעקבות הגלובליזציה ועליית חשיבותה של ארצות הברית ושל האנגלית, מצויות אצלנו, כמדומני, היצירות האמריקאיות והבריטיות המתורגמות בעמדת בכורה מבחינה כמותית. אבל מטיבה של המגמה העכשווית שהיא אינה מביאה תמיד את העידית הספרותית ובכל מקרה היא נוגעת לספרים שיצאו זה עתה במדינות האנגלו-סקסיות ולא ליצירות המופת של העבר. בעבר, היחיד כמעט שדאג בשיטתיות להכיר לקורא הישראלי את הספרות האמריקאית הגדולה של המחצית השנייה של המאה ה – 20, היה המו"ל אוהד זמורה ז"ל, ואכן חלק גדול מהיצירות האמריקאיות הגדולות של המחצית השנייה של המאה יצאו בהוצאתו (סופרים כמו פוקנר, שאינני סובל, או המינגוויי, שזכו בנובל ובחותמת כשרות כ"קאנון", יצאו גם בהוצאות אחרות).

 

בכל אופן, במשך שנים הובילה אותי האוריינטציה האירופאית "לסנן" סופרים אמריקאיים ורק בשנים האחרונות התחלתי לקרוא אותם ואף להתמכר לספרות האמריקאית. יש בספרות הזו, בהכללה פראית, איזו נטייה מבורכת למבנה עלילתי עמיד וחשדנות כלפי השתבללות ועודף התכנסות לתוך השפה או העולם הפנימי של הגיבורים. יש בה גם, בהכללה פרועה שוב, איזו תנופה ושאפתנות מלהיבות שנעדרות מהרומנים האירופאיים של המחצית השנייה של המאה ה – 20; השקיעה של "היבשת הישנה" ניכרת בספרות האירופאית בנטייה ליצירות קאמריות, רפלקסיביות, "מפרקות" ומופנמות.

 

הסופר הבריטי העכשווי מרטין איימיס, כותב ברומן המעולה שלו, "המידע", כי "הספרות מתארת ירידה. קודם, אלים. אחר כך, אלילים. אחר כך הספרות האפית הופכת לטרגדיה: מלכים שירדו מגדולתם, גיבורים שכשלו. אחר כך מעמד האצולה. אחר כך המעמד הבינוני וחלומות המסחר שלו. אחר כך ריאליזם חברתי. אחר כך העידן האירוני. ומה עכשיו? ייתכן שאיזה זמן הספרות תעסוק בסופרים. אבל זה לא יחזיק מעמד הרבה זמן. הרומן – לאן?" (עמ' 450). נדמה שהיכולת לכתוב על נושאים אפיים שמורה היום לספרות האמריקאית כמעט באופן בלעדי (ותעיד הנוכחות העקשנית של דמות "הנשיא" בספרות הזו שגם כשהיא מולעגת, כמו ב"גולד שווה זהב" של ג'וזף הלר, היא משיבה איזה אוויר פסגות אפי ביצירה כולה).

 

בכל אופן, לכבוד חג האסיף, הכנתי מלוא הטנא (כן, אני יודע שזה מחג אחר) יצירות מופת אמריקאיות שאותן, אני מקווה, תוכלו למצוא בספריות או בחנויות היד השנייה; בחנויותינו הרגילות, חוששני, צרים ודקים המדפים מכדי לעמוד במשקל הסגולי שלהן.

 

א.      "היפָה והארור"; סקוט פיצג'ראלד – "גטסבי הגדול" שלו מהוקצע יותר, אבל החוש הטראגי האדיר (והחוש הנבואי – אם מתייחסים לכך שהמתואר ברומן הזה ניבא את השקיעה שבחייו) של פיצג'ראלד נוכח בכל חלקי היצירה הזו מראשית שנות העשרים, שמתארת את הידרדרותו של זוג אופנתי ודקדנטי אך גם רגיש ומעודן. בכלל, אני אוהב את הרומנים הפחות-מהוקצעים של פיצג'ראלד, כמו "היפה והארור", יותר מאשר את "גטסבי", כי בעדם נשקפת בבירור הנשמה העדינה, היפה והמיוסרת של האמן הגדול הזה, שמודל הגבריות שמשרטטים חייו ויצירותיו מעניין פי כמה מזה של המינגוויי, חברו הבוגדני.

ב.      "הערומים והמתים"; נורמן מיילר – איך מיילר כתב את רומן המלחמה האדיר הזה בראשית שנות העשרים שלו חידה היא בעיניי ותהי לחידה. מיילר, שהגיע לגבורות לפני שנתיים (בינתיים נפטר – א.ג.), פרסם את היצירה על קבוצת חיילים אמריקאיים הנלחמים באוקיינוס השקט במלחמת העולם השנייה, ב – 1948. הרומן חודר לתודעתן של הדמויות, רובן מהמעמדות הנמוכים, ויוצר יצירה ריאליסטית מזהירה הן בשרטוט הפסיכולוגי המדויק של הדמויות, בשחזור שפתן ואופן חשיבתן, והן בתיאורי הקרב המפורטים שבספר. את הפרשנות ההיסטוריוסופית המעמיקה הנוגעת למוסריותה ולתפקידה של המלחמה מעניק לנו ברומן דו שיח מתמשך בין שני קצינים. חובה.   

ג.        "משהו קרה"; ג'זף הלר – "מלכוד 22" ידוע יותר ו"גולד שווה זהב" מצחיק יותר אבל "משהו קרה", מ – 1966, היא היצירה המעמיקה והעקרונית ביותר של הלר שאני מכיר. וגם מצחיקה בטירוף, כמובן. בוב סלוקום הוא איש קריירה שנמצא באופן תמידי במרחק נגיעה מהאופציה להתפרקות נפשית. במקביל לחזות הנוצצת של חייו, המשכורת הנאה שלו והיותו איש משפחה וכו', נפערים בו חללי חרדה, עלבון לא נמחה, תשוקות ותשוקות הרס עצמי. כל זה היה קלישאתי לולי כתב את זה הלר במונולוג דרוך, חי ומצחיק. בכלל, הלר הוא בעיניי הסופר היהודי-האמריקאי הגדול ביותר.

ד.      "שפן עשיר", "זוגות", "הינשאי לי" וכל רומן על המעמד הבינוני-גבוה של ג'ון אפדייק – לאפדייק (יליד 1932) יש לפעמים דימוי מטעה. אפדייק, יש שחושבים, הוא מין סופר מפולפל שמספק את תאוות המציצנות שלנו על העולם המתירני מינית של המעמד הבינוני-גבוה האמריקאי ותו לא; מין יהושע בר יוסף של האמריקאיים. אבל אפדייק הוא סופר כביר, שכלי העבודה העדינים שלו הם כאלה של שען. יכולתו לתאר נשיבה קלה של רגש, או משחק מוחות רגשי בקרב זוג או מעגל חברתי מצומצם, היא ללא תחרות. האמירה שלו על מקומה של המיניות בבורגנות האמריקאית אינה פוחזת אלא מעמיקה. וההתייחסות שלו למקומה של הדת בחיים האמריקאיים אינה רק מימטית, ונובעת מעניין אמיתי ביחס שבין מתירנות מינית, אמונה דתית והמצב הציביליזציוני ההווי.

ה.      "פסטורלה אמריקאית"; פיליפ רות – בנימה נוגה כיפחה חרישית של מפוחית מתאר רות, ברומן הזה מ – 1997, את יחסיו של גבר יהודי אציל, ספורטאי אגדי שהגשים את החלום האמריקאי, ובתו שהפכה לטרוריסטית שמאלית אנטי-אמריקאית. רות מגונן כאן על אורח החיים האמריקאי מבלי להיות עיוור לטענות של מתנגדיו ויוצר טקסט אלגי מרשים ומערער, בעל רובד הגותי. 

 

פורסם במאמרים בנושאים ספרותיים | לכתוב תגובה