מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קטנים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

הפתעה מלבבת הפתיעה הוצאת "בלימה" כשהוציאה את הספר הזה מ-1905 של לב שסטוב בתרגום ראשון ומוצלח לעברית (אלי למדן תרגם מרוסית ודינה מרקון ערכה את התרגום). שסטוב (1866-1938) היה פילוסוף יהודי-רוסי (יהודה-לייב שוורצמן במקור), אקזיסטנציאליסטי במהותו, בעל שם בתרבות הרוסית אך גם מעבר לה, שחי בעשרות שנותיו האחרונות בצרפת. אך ההפתעה מלבבת במיוחד לכל אוהב של הספרות העברית המודרנית – הפתעה שהסתייעה בידי החוקרת, לי ברטוב, שהקדימה לספר הקדמה וכתבה גם על שסטוב ספר מעניין שראה אור לפני שלוש שנים, ב"מוסד ביאליק", "מקדשו של האדם המיואש" – משום ששסטוב היה נוכחות פעילה אצל הדור הגדול של כותבי העברית, הדור האקזיסטנציאליסטי, בראשית המאה ה-20. ברנר היה מצוי בכתביו וגנסין תרגם ממנו ל"המעורר" של ברנר. אלה אקזיסטנציאליסטים חילונים. ואילו הלל צייטלין – בכתביו נתקלתי לראשונה בשסטוב – אקזיסטנציאליסט דתי, היה מצוי אתו בקשרי הגות ואף בקשרים אישיים. ברטוב בספרה מספרת ששסטוב אף ביקר בארץ בשנות ה-30 להרצאה שגרשום שלום הנחה! שסטוב התחיל את דרכו כמבקר ספרות ולטעמי חלק גדול מהייחוד שלו, כפי שנשקף מהדיון בכתביו אצל הסופרים העבריים המוזכרים וכפי שעולה גם מקריאת הספר דנן, הוא שהוא לקח את הספרות הרוסית הגדולה של המאה ה-19, מפושקין ועד צ'כוב, ובעיקר את טולסטוי ודוסטוייבסקי, ודן בה כעמדה פילוסופית. כי אכן, המייחד של הספרות הגדולה הזו היא שסוגיית "כיצד לחיות?" הפילוסופית מרכזית אצלה.

מה שהופך את תרגום היצירה הזו מ-1905 למסקרן במיוחד היא השימוש בכותרתה בביטוי "תלישות". האם כל מושג "התלוש", המושג שבו נהגו לתאר את בן הדור בספרות העברית, נלקח מהכותרת הזו בעצם? בדרך כלל נהוג לייחס את הביטוי לסיפור של י.ד. ברקוביץ' בשם זה (הפופולריות שלו קשורה גם בשימוש שעשה במושג, מאוחר יותר, חוקר הספרות פרופ' שמעון הלקין). אך הסיפור של ברקוביץ' – שוודאי הכיר לפחות את שם ספרו של שסטוב – הוא מ-1914! כלומר מאוחר לקובץ הזה. ברטוב, , אם אינני טועה, מזכירה את האפשרות הזו שכאן מקור הביטוי בספרה המוזכר, אך לא חוזרת עליה כאן.

שסטוב כותב אפוריזמים, או מקטעים קצרים ומשויפים, מתוך התנגדות לתפיסה ש"שיטה" פילוסופית היא דבר רצוי או אף אפשרי. בכך הוא דומה לניטשה, שממנו הוא מאד מושפע. גם האפוריזמים הניטשיאנים מתאימים לתפיסה ה"פרספקטיבית" של ניטשה המאוחר, על יחסיות האמת (אם כי זה לא העיקר, לא המעניין ואף לא – במלוא האירוניה – הנכון, אעז לומר, בחידושיו). הדמיון הזה לניטשה העיב על קריאת השליש הראשון, פחות או יותר, של הקובץ. שסטוב נראה לי בו אפיגון ניטשיאני. אמנם רהוט ומשכיל ושנון מאד, אבל יש בו חזרה על ההתקפות של ניטשה על הרעיעות של אדני המוסר המקובל וה"שיטתיות" הפילוסופית, כמו גם ההתקפה על היכולת של המחקר המדעי לגעת באמת והערעור על סמכותה של התבונה. אני מודה שגם אצל ניטשה אני פחות מבין את ו/או מסכים עם ההתקפה על המטפיסיקאים או על היומרה לאמת. ובכלל, מי היום מאמין ב"שיטה" פילוסופית? ולאיזו אווילות יכולה המרידה בתבונה להגיע כולנו רואים יום יום בארה"ב. אני רחוק גם מהחיבה המשתמעת לשיגעון שיש בהגות הזו (לא סתם ז'יל דלז, שדיבר באהדה על המצב הסכיזופרני כמטפורה אהודה, הושפע משסטוב).

עם זאת, אני בהחלט מבין את ומסכים עם ההתקפה על הפוזיטיביזם, העמדה הרואה בהשקפת העולם המדעית עמדה מספקת לכל מה שצריך בחיים האלה. בני האדם הם חיות קצרות ימים וארוכות פחדים (אם לגנוב מניטשה), חיים ואז מתים, וזהו! זה כל מה שצריך לדעת ואפשר כעת לחיות בשמחה ובששון! שסטוב מדבר בשם הייאוש מהשקפת העולם המדעית ("והלוא החוקיות הקבועה נמאסה עלינו כהוגן – הודו בכך גם אתם, אנשי המדע!") – זה, בין היתר, ניתן להניח, מה שמשך אליו את ברנר וגנסין – כמובן, בד בבד עם הריחוק שלו מנחמות הדת וראייתן כנחמות כוזבות.

ואכן, ככל שהמשכתי בספר הזה, הכתוב היטב, חשוב שוב לומר, העמדה הזו של שסטוב קיבלה יותר ויותר כוח בעיניי. זהו מרד בדת ובנאורות כאחת. ההבטחות של שתיהן כוזבות. והשימוש של שסטוב בספרות הרוסית הוא אכן חלק ניכר מקסמו (ומקסמה). זו ספרות שלקחה ברצינות את המצב האנושי המודרני. וחלק מהרצינות שלה (ושלו) היא ההתייחסות שלה (ושלו) לכך שעולם בלא אלוהים הוא עולם לא מלבב, בלשון המעטה ("מר-הקדרוּת של הוויה בלי אלוהים", בלשון ברנר האתיאיסט).

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה והמהפכה הרוסית שאירעה במהלכה קיבלה ההגות האירופאית כיוונים חדשים, פוליטיים יותר. לנושאי מצוקת היחיד בעולם נטול ודאויות מטפיזיות היא חזרה לרגע קצר בצרפת של סארטר וקאמי. היום, למי שחסר את נחמות הדת או התבונה, נותרו האילחושים השונים שמציעה התרבות המודרנית (נטפליקס, ציפרלקס וכו'). הספר הזה הוא תזכורת למחשבה האירופאית המתלבטת, המתייסרת, הרלוונטית, של לפני מאה שנה, שתרמה, כאמור, רבות להפיכת הספרות העברית של אותה תקופה לכזו שלא נס ליחה.