מבקר חופשי

בהוצאת "יצירה עברית" ראתה אור לאחרונה האוטוביוגרפיה של הסופר יצחק בן נר במהדורה מודפסת.

כפי שכתבתי לפני כמה שבועות בהזדמנות אחרת: יצחק בן-נר הוא אחד מהסופרים הישראלים החשובים שנולדו בשנות השלושים (הוא יליד 1937), עשור שבו, לטעמי, נולד הדור המרשים ביותר בספרות העברית המודרנית, למעט דור התחייה. בן-נר התמחה מצד אחד בכתיבה ריאליסטית אקטואלית הקרובה לכתיבה עיתונאית, ומצד אחר הריאליזם שלו חותר לעומקים ולכן, אם זכרוני אינו בוגד בי, היסטוריון הספרות העברית המודרנית, פרופ' גרשון שקד, מנה אותו בצד בני דורו, יהושע קנז ויעקב שבתאי, ככותב ניאו-ריאליסטי. ה"ניאו" על שם התחכום והעומק. קריאה בכמה מספריו, ביניהם "שקיעה כפרית" (1976), "אחרי הגשם" (1979), "ארץ רחוקה" (1981) או "עיר מקלט" (2001), זכורה לי כחוויה חזקה מאד ("שקיעה כפרית" כבר קיבל כמדומה מעמד של קלסיקה ישראלית). לפיכך שמחתי כשנפלה לידי ההזדמנות, לפני עשור ומחצה, לקדם החלטה להעניק לבן-נר פרס מפעל חיים מוצדק מטעם אקו"ם.

קראתי כעת עת האוטוביוגרפיה בפעם השנייה. היא מצוינת. קריאה סוחפת, בולענית, כמו הקישון ואדמת עמק יזרעאל למרכבות סיסרא, אם תורשה לי מטפורה הנוגעת לכך שחלק גדול מהספר מתרחש בעמק יזרעאל שבו, בכפר יהושע, גדל בן-נר.

אני אומר שקראתי אותה בפעם השנייה כי לפני כעשור האוטוביוגרפיה ראתה אור במהדורה אינטרנטית בלבד וכעת היא הודקה וחוזקה. אבל כבר אז אהבתי אותה ואם יותר לי שוב לצטט את עצמי אביא מהדברים שכתבתי עליה ב-2013:

""האיצחקיה" הינה אוטוביוגרפיה רחבת יריעה שמתמקדת בעיקרה בחצי הראשון של חייו של המחבר: ילדותו בכפר יהושע שבעמק יזרעאל; סיפור אהבתו הראשונה והוא בן שבע עשרה למורה שגרה זמן מה בכפר; תיאור השירות הצבאי; זיכרונות מרים ממלחמת ששת הימים; הבוהמה התל אביבית של שנות הששים והשבעים; התקפי חרדה שנמשכו על פני תקופה ארוכה סביב מלחמת יום הכיפורים. בן-נר מצהיר שהאוטוביוגרפיה אינה כולה אמת וחלקה בדיה, למעשה הוא מכנה אותה "רומן אנטיביוגרפי". בהתאם להצהרה זו ישנן כאן כמה דמויות שהן פנטזיות מובהקות. כזוהי הדמות המכנה "הלָזה", תמהוני מכפר יהושע שחי, כך הוא טוען ואף מוכיח כמדומה, מאות בשנים. כזהו, למשל, וכנראה, ג'ורג' האריסון מה"ביטלס", שפוגש את "איציק" – האוטוביוגרפיה מסופרת בגוף שלישי – בהתחקותו אחר "הלזה" האמור, בתקווה שהלה ירפאו ממחלת סרטן חשוכת-מרפא.

[…]

האוטוביוגרפיה, או האנטיביוגרפיה, הזו מהנה ומעניינת מאד. ראשית, מצד תוכנה. החלק הגדול שעוסק בכפר יהושע מאלף. תיאור הכפר המפא"יניקי – וזו אוטוביוגרפיה שבאופן מובהק היא של בן ישראל הראשונה – שבו ניסו ואף הצליחו יהודים גלותיים להפוך לעובדי אדמה ואף הצליחו לשמור על איזו ספקנות ומיושבות דעת בריאות – זהו תיאור מעניין ומאוזן של הציונות הלא מנשלת (אדמות הכפר נקנו בכסף מלא מבעליו והאריסים לשעבר הורשו לשבת בו), תזכורת לאירועים ההיסטוריים הכבירים, הדרמטיים והנוראיים שחרצו את הגורל היהודי במפנה ובמחצית הראשונה של המאה העשרים. הפרק הכפרי מעניין גם בהיותו רקע לתשוקה מרכזית של "איציק" שחרצה את גורלו המקצועי: הרצון להיחלץ מהפרובינציאליות – למרות שהוא מלא אהבה לכפרו ולמשפחתו – תאוות המרחקים שפיעמה בו ומתוארת כאן באופן יפיפה. הצפייה האדוקה בסרטי הקולנוע שהוקרנו בכפר מדי שבוע היא סמל נהדר לתשוקת הדאייה מהמרחב המוגבל לעבר העולם הגדול. תיאורה של מלחמת ששת הימים, מלחמה שלא רבים תיאורי הזוועה שלה כזו של אחותה הבכירה ממנה, מלחמת יום הכיפורים, הוא תיאור עז רושם. גם אהבת הנעורים של איציק בן השבע עשרה לאוצי בת העשרים ושלוש המתוסבכת טוב-טוב, מעניינת וכן מאלפים/מלמדים תיאורי תקופת החרדה. מצאתי את עצמי קורא בעניין רב במיוחד את החלקים העוסקים בבוהמה התל אביבית; תוהה האם יש דמיון, ואם לא אז מדוע לא, בין אותה בוהמה להתרחשויות תל אביביות מקבילות בהווה.

אבל מלבד התוכן ישנם כאן כמה וכמה רגעים של חיוניות בלתי רגילה, שמזכירים את בן-נר הסופר בגבורתו. אלה רגעים ספרותיים נדירים שממחישים לך כי אותו דבר מה ערטילאי המכונה "כישרון" הוא דבר מה קיים בעולם".

כדאי. מומלץ.