'שישתוק כבר עם הפלובר הזה שלו!', מספר הסופר ג'וליאן בארנס שנהג לצעוק לעברו הסופר הותיק הנרגן קינגסלי איימיס, כשנוכח ששוב פותח בארנס בשבחי הסופר הצרפתי הנערץ עליו.
גם אני מדמה בליבי מישהו שרוגן עלי כשאני אומר בפעם המאה ששלום חנוך ושלמה ארצי הם גדולי הזמרים שלנו, ושגוף היצירה של השניים משתווה בחשיבותו – בעולם הנפש שלי – לכל אחד משישה או שבעה או שמונה סופרים ומשוררים עבריים, שעליהם בעיקר מושתתת הזהות היהודית-ישראלית שלי (אך לא משתווה, אולי, לשניים, שלושה, אולי ארבעה, הכותבים שנמצאים במקומות הראשונים).
ההקדמה הקצרה הזו, נועדה להוביל לתובנה שהגעתי אליה רק לאחרונה: שלום חנוך הוא, כמדומני, הכותב הגדול ביותר בזמר העברי על כישלונות.
וכשאני מדבר על כישלונות, איני מדבר על כישלונות רומנטיים, שיש בהם תמיד משהו מעורר אהדה ומלא פאתוס והינם נושאים אהובים על כותבים. אני מדבר על כישלונות בקריירה.
סקוט פיצ'ג'ראלד אמר פעם את אחד המשפטים הגדולים ביותר שנאמרו בכלל בעולם: "ארנסט (המינגוויי) כותב בסמכותיות – הסמכותיות שמביאה איתה ההצלחה. אך גם אני כותב בסמכותיות – הסמכותיות שמביא עימו הכישלון". אמירתו העמוקה של פיצג'רלד טוענת שיש ניסיון חיים מיוחד שמביא איתו הכישלון, ומי שטעם ממנו יודע משהו על החיים שמי שלא מכיר אותו אינו יודע אותו, ולפיכך הוא יכול להיות אמן עמוק וייחודי, "לדבר בסמכותיות" מתוקף הכישלון!
והנה חנוך, גדול זמרינו (בצד ארצי), ומושא הערצה וקנאה של רבים רבים, דווקא הוא, הכישלון בהחלט לא זר לו! מוזר לחשוב על זה, אבל הוא אמן שחווה כישלונות רבים. בראש ובראשונה הניסיון החו"לי שלו בתחילת שנות השבעים – שנכשל. עליו נכתבה יצירת המופת "עיר זרה" (מתוך: "אדם בתוך עצמו", 1977). אחר כך המעבר לרוק כסחיסטי ב"חתונה לבנה", שלא התקבל יפה (עליו נכתב "זה לא נוח", מתוך "מחכים למשיח", 1985). אולי הכישלון הכי מוזר, כישלון שכאילו ניבא את עצמו, הוא הכישלון של האלבום "רק בן אדם" (1988). האלבום הכפול הזה יצא אחרי ההצלחה של "מחכים למשיח" – אך כולו קודר ביותר, אפוף משבר קיומי של גיל ארבעים פלוס, דוקרני ואבוד כביכול (ומניב כמה שירים נפלאים). אלבום גדול שעוסק בתחושת כישלון וריחוק מהמרכז הוא האלבום הנפלא "ערב ערב", מ-1997. קראתי שמבקר המוזיקה שי להב כתב שזה האלבום האהוב עליו מאלבומי חנוך. אני יכול להבין (אם כי לא להסכים).
בקיצור, ניתן לשאוב השראה מגדול זמרינו: החיים יכולים להיות רצופים בכישלונות גם אצל אבי הרוק הישראלי; וניתן, לפעמים, ליצור מהם יצירות מופת.
הנה כמה משירי הכישלון הגדולים ו/או הבולטים של חנוך:
"וכשהקיץ שוב ישהה כאן
כבר לא ימצא אותנו.
כהרף עין עבר הזמן,
איש לא השגיח בנו
נראה שעוד לא מצאנו
נראה שעוד לא הגענו
עוד לא מצאנו.
אדם בלילה בעיר זרה
מה שם חייו אומרים לו,
נפשו קשורה ושפתו קשורה
וכל געגועיו ברורים לו,
את מה הם מזכירים לו"
"איש לא השגיח בנו", בעיר הזרה, לונדון, נפשנו קשורה ושפתנו העברית קשורה למקומות אחרים.
זה אמנם לא בדיוק שיר על כישלון. אבל יש בו שתי שורות ישראליות כל כך (כפי שהעת האחרונה בוודאי מזכירה לנו) שעוסקות בו ואני משתמש בהם לאורך חיי בנסיבות דומות:
"על אם הדרך ישבתי לא פעם
ממתין לאיזה כח חילוץ"
"אז הייתי צעיר ויצאתי לדרך לחפש ולתעות בשבילי החיים
לא הפסקתי ללכת ועברתי בערך מיליון קילומטר בעשר שנים
לא פגשתי אחד שנראה לי שמח, לא מצאתי מקום שיקנה את ליבי
גם בארץ שלי היית אורח, אני לא יודע, אולי זה העצב שבי".
* מהשיר הכסחיסטי הדוקר הזה לקחתי שתי שורות והצבתי אותן בפתח של רומן הביכורים שלי, "ובזמן הזה".
"לו חיינו שנית את הזמן שחיינו האם אז היינו פטורים מכל מה שמכאיב?"
האולם היה מלא בכיסאות ריקים…כבר מזמן לא השתתפתי בתמונה הקבוצתית.
"כבר מזמן לא השתתפתי בתמונה הקבוצתית
העבר שעזבתי – כבר עבר מבחינתי
אני מרגיש כמו אורח, עומד ומסתכל –
[…]
לא מכיר את העיר לא זוכר בה שום אדם
אולי אני השתניתי ואולי זה העולם
שוב ושוב אני בורח מתחמק אל הצל –
ערב, ערב…[…]
האולם היה מלא בכיסאות ריקים
הרצפה מכוסה בטיח התקרה חרושת סדקים
ולך תמצא את הדלת במבוך המתפתל -"
גם מהשיר המשובח (והרלוונטי כל כך, לצערנו) הזה הכנסתי לחיי צמד משפטים שמלווים אותי במורדות החיים:
"שאלו אותי כבר, אתה כל הזמן שר, מתי אתה עובד?
בשבילי, איך לומר, זה אותו הדבר רק המחיר נעשה יותר כבד".
מבקר חופשי 
תגובות
תודה
למקרא דבריך נזכרתי בסדרת התעודה המצויינת שעשו על שלמה ארצי ב"הוט" – נדמה לי שקראו לה "ובחלומי הראשון". ארצי סיפר שם בכנות כובשת כיצד קינא בחנוך, וכיצד סלל לו דרך משלו. הסדרה לא סקרה את המופע המשותף שלהם, שנחווה לי בשעתו כמו טובה שארצי המצליח עשה לחנוך.