מבקר חופשי

כמה הערות על אקטואליה:

א. פיליפ רות, בציטוט מפורסם מאד מתוך מאמר מוקדם שלו מתחילת שנות הששים, כתב כך על התסכול של כותב הרומנים באמריקה, הניצב מול אמצעי מדיה משוכללים שמנפקים "סיפורים אנושיים" דרך קבע:

"The actuality is continually outdoing our talents, and the culture tosses up figures almost daily that are the envy of any novelist."

("האקטואליה מתעלה דרך קבע על כישרונותינו, והתרבות מגבבת דמויות על בסיס יומיומי שיכולות לעורר את קנאתו של כל כותב רומנים").

אכן, המדיה ממלאת בתרבות זמננו חלק מתפקידיהם של מספרי הסיפורים ואחד משיאי אירועי המדיה העולמיים נשבר בשבועות אלה אצלנו בארץ הקודש: שידורי שחרור החטופים על בסיס שבועי.

אומר מראש (וארחיב מעט להלן): *אני בעד העסקה ובעד שתושלם עד תומה*. כמו כן, אני חושב שהרגשות שמתעוררים בעם וגם בקרב השדרנים והפרשנים באמצעי המדיה הם, בחלקם הגדול, רגשות אותנטיים ומבורכים של ערבות הדדית ואכפתיות וטוב לב.

ועדיין, הפיכת המציאות ל-fiction ; הפיכת המציאות למוצר צריכה; התמרתה לבידור ריגושי (אחרי רות, במרוצת שנות הששים ותחילת השבעים, כתבו על זה התיאורטיקנים הצרפתיים גי דבור וז'אן בודריאר) – דבר-מה שנעשה בצורה מיבנית, אפילו לא מכוונת בידי "סוכן" אנושי – מעוררת בי רתיעה עמוקה.

מה גם שכספרות – או כתרבות – זו תרבות גרועה.

קיטשית, רגשנית, חד משמעית מדי.

ב. באחד מסיפוריה המוקדמים אליס מונרו כותבת על ילדה שאחיה הקניט אותה על כך שהיא שרה באופן מטופש והיא מגיבה באופן הבא: "ואני המשכתי לשיר אף על פי כן, אבל למחרת לא שרתי". זוהי הערה מבריקה של ריאליזם חד: אנחנו לא מפנימים ביקורת בו ברגע או בזמן שנראה הולם לכך. אנחנו מתריסים, מתעכבים, אבל הביקורת תוססת בנו ואו אז, בהיחבא, או במרחק של זמן, אנחנו מטמיעים אותה בתוכנו.

להבדיל אלף אלפי הבדלות בין ילדה קנדית לרוצחים פלסטיניים, זו גם הסיבה שאני לא מתרגש ממופעי הראווה של חמאס על השליטה שחזרה לידיו כביכול ברצועה ועל כך שהוא "ניצח" וכולי. לא ניצחנו בעזה, אבל אני לא חושב שהפסדנו. את תגובתו האותנטית של חמאס – ושל מיליוני תושבי עזה – יש לשפוט בהמשך, כשאור הזרקורים לא יהיה עליהם, או אז ייתכן מאד שנראה אותם מפסיקים לשיר כמו הילדה בסיפור של מונרו.

הסיבות להתנגד לעסקה הן לא זניחות. בניגוד להצגה קריקטוראלית שלהן הן כבדות משקל והן נחלקות לארבעה חלקים: א. שחרור רוצחים יוביל כמעט בוודאות לכך שחלקם ישובו לטרור. ב. שחרור רוצחים שרצחו מאותת לרוצחים פוטנציאליים *אחרים וחדשים* שהם לא מסתכנים מדי במעשה הרציחה כי ייתכן וישתחררו בעתיד. ג. יש כאן עידוד גם *לחוטפים חדשים*, לשבעה באוקטובר הבא, כפי שעסקת שליט הייתה עידוד לשבעה באוקטובר 2023. ד. חמאס לא הוכרע על כל המשמעות שיש לזה לתושבי העוטף ובכלל. אלה טיעונים רציניים.

אך אני בעד העיסקה בדיוק בגלל ההרס הרב שזרענו בעזה. עסקה לפני שנה הייתה אכן יכולה להיות אסון אסטרטגי. כי היא הייתה ממחישה לאויבינו שניתן לרצוח ולהרוג 1200 איש, לחטוף 251, ולחמוק מעונש. כעת, בזיכרון הקולקטיבי הפלסטיני, נצרב שמעשה כזה גרר תגובה הרסנית, לא טריוויאלית. טוב מאד שהמטנו אסון על עזה. זה היה מעשה הישרדותי ממדרגה ראשונה. לא נקמה ולא נעליים (הנקמה, רגש לא פסול כשלעצמו, נחווית או מוצגת בחזית; אבל המניע האמיתי, מודע או לא, הוא הגנה עצמית). נכון, היחס לחיי אדם אצל אויבינו אחר משלנו. אבל הוא אינו אחר *לחלוטין*. גם גרמניה הנאצית נרפאה מהשגעון שלה אחרי אסון גדול שקרה לה. כי אסון *קטן*, כמו שניים וחצי מיליון חיילים שנפלו במלחמת העולם הראשונה בשורותיה, לא הספיק לה. אבל אסון גדול יותר – שישה מיליון גרמנים נהרגו במלחמת העולם השנייה – כבר שכנע יותר.

אנחנו צריכים להחזיר את אחרון חטופינו ומשם לדאוג שלא יהיה שלטון חמאסי בעזה (על ידי התניית שיקום הרצועה בסילוק חמאס ממוקדי הכוח והשלטון). אבל, כעת, התועלת בהחזרת החטופים גוברת על התועלת בהמשכת הלחימה. כיון ש (מחוץ לסיבות המובנות מאליהן מדוע השבת אחינו ואחיותינו היא דבר חשוב מאין כמוהו): א. כאמור, המטנו הרס נצרך ונצרב על עזה. ב. היו לנו הזדמנויות למדיניות אחרת ואם לא נקטנו בה שנה וארבעה חודשים אז כנראה שאו שהיא לא ישימה או שמאוחר מדי לנקוט בה כעת.

ג. שפשפתי את עיני, היה אז (כמעט) חודש שבט, אבל פרופ' שלמה זנד אכן כתב מאמר מאיר עיניים ב"הארץ" לאחרונה – ומודה ועוזב ירוחם. הוא כתב נגד הטענות המופרכות של שני חוקרים על ג'נוסייד בעזה והוא כתב שהן אכן מופרכות והסביר מדוע. לכך הוסיף את הפיסקה המדהימה הבאה:

"למשל, הייתי ממליץ לשני החוקרים המכובדים מירושלים להציב שאלות על מקורות ההתפרצות הרצחנית של ה–7 באוקטובר. שנים חשבנו, אנו ההיסטוריונים ה"פרוגרסיביים", שמקור הזעם והתסכול הפלסטיני הוא בעיקר הכיבוש של 67' וההתנחלות שבאה בעקבותיו. אבל אם נעיין בביוגרפיות של כל ראשי חמאס, ללא יוצא מן הכלל, נגלה שכולם הם בני פליטים שגורשו ב–1948–1949 מיישובים ערביים ברחבי עוטף עזה".

העובדה שאדם אינטליגנטי מבין את העובדה הזו רק כעת – בעוד היא זו שניצבת בבסיס קריסת השמאל ברבע המאה שעברה מאז קמפ דיוויד 2000 – היא לא פחות ממדהימה, כמו שאומרים עמיתינו בתקשורת האלקטרונית המצולמת. עכשיו באים?!

כאילו, דא? זו הרי הסיבה המרכזית לקריסת השמאל הישראלי, ההבנה שלמרות ניסיון של עשורים לשכנע שהמכשול לשתי מדינות הוא נסיגה ישראלית לקווי 67', הרי שהסכסוך לא נסוב על כך. או שאין זה כלל סכסוך בין שתי תנועות לאומיות שחפצות בבית לאומי אלא בין תנועה לאומית שנכונה לפשרה בצמתים מכריעים (37, 47, 2000) לתנועה פאן-ערביסטית או איסלמיסטית שאינה מוכנה לקבל ישות "זרה" בשטחי מה שהיא תופסת כארצה. ואם כן מדובר בתנועה לאומית הרי שלכל היותר מדובר בתנועה לאומית שאינה מוכנה לפשרות, סרבנית כרונית ומתקרבנת כרונית.

ולפני שקוראיי הימנים ישמחו מדי, אומר כך: הימין אכן צדק בתיאור הסכנות וההונאות העצמיות של תוכניות השמאל אבל אין לו עדיין פתרון לסוגיית הימצאותם של שבעה מיליון ערבים ושבעה מיליון יהודים בארץ ישראל המערבית. מי שכמוני חושב שאין זה *יהודי* לשלוט באנשים חסרי זכויות אזרח – אלא לכל היותר הכרח שלא יגונה – שזו פגיעה אנושה *בזהות היהודית* לעשות זאת, צריך לחשוב איך מתנהלים במצב הזה שכרגע הוא נעדר פיתרון ברור. ובעיקר איך מצמצמים את השליטה-ללא-זכויות מצד אחד ומבטיחים את ביטחוננו מצד שני.