ארכיון חודשי: מאי 2024

על "תחנה אחרונה גן עדן" של אורנה לנדאו (255 עמ', הוצאת "שתיים").

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

בעקבות אסון לאומי שטיבו לא ברור עד תום עד תום הקריאה, מחליטה שירה, סופרת ידועה למדי, לעזוב את ביתה ובעלה בתל אביב ולעקור ל"מחוז כלניות". במחוז, הנמצא בסְפר הארץ, שוכנות שלוש התיישבויות. "חוות העלמות", שם עמלה קבוצת נשים בניצוחה של אחת בשם חנה מייזל על הכשרה חקלאית; "בני ישרים", ישיבה חרדית שבניה עסוקים גם בשמירה; ומחוז חפצה של שירה, "גן עדן". "גן עדן" הוא מעין קיבוץ או קבוצה בה מנסה חבורה של אנשים מבוגרים לחדש את ימי ראשית הציונות כקדם. "החברים בקבוצה אינם רשאים להחזיק ברכוש פרטי למעט בגדים, פריטים אישיים, תרופות מרשם, משקפי ראייה ושמש, וכרית אחת", נכתב במסמך ששירה נתבעת לחתום עליו. שירה, אשר סיפורה נמסר בגוף שלישי, מחנה את מכוניתה בחניית "גן עדן", מפקידה את הטלפון שלה בקבלה ומצטרפת לקבוצה. היא קמה בכל בוקר השכם לעמל יחד עם כולם, לעיתים רוקדת בערבי הריקודים הסוערים שמתנחמים בהם החלוצים החדשים, משוחחת עם אהרון דוד, מנהיג רוחני של החבורה שאת דבריו היא שותה בצמא, מתיידדת עם אחדים, מסוייגת מאחדים. האם תצליח שירה לשכך מעט את מכאוביה? את זכר האסון הלאומי? את זכר האסון הפרטי שפקד אותה וקשור בגורל של בנה אורי (שעד כמעט-הסוף לא ברור בדיוק מהו)? האם יצליחו החלוצים החדשים לשחזר את ימי ראשית הציונות? את ההתלהבות? את האמונה? את האף על פי כן?

עניין לכאורה פעוט הציק לי מתחילת הקריאה ונגע לעיקרון המארגן של חומרי הרומן. בהנחה שלנדאו כותבת על ההווה, כלומר על 2023-2024, ועל אסון דומה לאסון שפקד אותנו לפני כשבעה חודשים, וכותבת על ניסיון להתחיל שוב, לחזור להתחלה, בהווה הזה – אם כך מדוע היא שותלת בין החלוצים החדשים דמויות מהעבר? כלומר, מדוע חנה מייזל ורחל חיות ב"חוות העלמות" העכשווית, ומדוע בקבוצת "גן עדן" מצוי חבר בשם דוד שהנו "איש נמוך ונמרץ למראה, ששערו הלבן מזדקר משני צידי הקרחת שקנתה לה אחיזה ברוב שטחה של פדחתו העצומה"? ונניח ונסכין עם המעין-סתירה הזו שיש ברצון לשחזר את החלוציות של לפני מאה שנה בעזרת חלק מאותם אנשים שחיו אז, שכביכול חיים היום, מדוע נראה שבמקרה של אהרון דוד (כלומר, גורדון), ששירה מושפעת מדבריו ומציטוטיו, לא גמרה הסופרת בדעתה האם להציגו כאדם בשר ודם שחי בקבוצת "גן עדן", או כהזייה של שירה עצמה, שהכירה את כתביו באינטרנט, והיא, הסופרת, פוסחת על שתי הסעיפים? וכמו כן, מדוע בין גיבורי העלייה השנייה שהיא מכניסה להווה מצויה גם זמרת בשם "דורית", שמזכירה לכל דבר ועניין ורפרטואר את הזמרת דורית ראובני? ומדוע נדמה כי שם בנה של שירה, שאולי נפל בקרב, נקרא אורי על שם בנו חלל צה"ל של סופר חשוב?

חוסר הבהירות המקומי הזה באשר לעיקרון הברירה המארגן של החומרים שנכנסו לרומן מעיד למעשה על אי בהירות גדולה יותר. מה בעצם רצתה הסופרת לומר? ואף, בסיסי יותר, מה בעצם אירע? עם התקדמות הקריאה מתברר שאכן אירע משהו במציאות-הרומן בדומה למה שארע לנו ב7.10. בעקבות זו הוקמה חומה גבוהה בינינו לבין הצד השני (אך לא ברור לאיש עד תום מה קרה בצד השני). השליט העמיק את אחיזתו בעם והשליך את האחריות על הצבא בלבד. ואכן, איכשהו, אלה שהגיעו לקבוצה, מייחלים להתחדשות דרך עבודתם החקלאית. אך איך בדיוק, לא ברור. האם החברה הישראלית המתוארת חדלה להיות חברה פוסט-תעשייתית ואף תעשייתית וחזרה בזמן להיות חברה חקלאית? כנראה שלא. אז מה בדיוק התכלית והתוכנית של חברי "גן עדן"? לא ברור.

דבר מה אחד ברור: הרומן נכתב מדאגה ואכפתיות עמוקות לחברה הישראלית. אנחנו במציאות משברית וכל מי שאוהב את הציוויליזציה היהודית-ישראלית וקשור אליה נקרא לדגל. איש איש בתחומו, איש איש כפי יכולתו. החֶברה האהובה שלנו פצועה וזקוקה לעזרה. בוויכוח בין שירה לבעלה יונתן גורס, בין היתר, יונתן כי: "כל 'הציונות-שוב', כפי שהוא כינה את ההתיישבות המתחדשת במחוז כלניות, כשלא קרא לה 'סיביר עם זיעה ויתושים', נראתה לו מיושנת, נלעגת. 'אי אפשר להתחיל את הציונות מחדש כמו שאי אפשר להיות בתול מחדש', אמר. והסביר (מה שידעה גם בלעדיו) כיצד הציונות צמחה בעידן התנועות הלאומיות, וגם זה ממש ברגע האחרון". בוויכוח הזה, בו יונתן מרפה ידיים ומהרהר בהגירה, אני עם שירה. יש דבר כזה תופעה אנכרוניסטית, אכן. אבל ברצון בבית לא חל חוק התיישנות. כלומר, ברצון בחברה ובשפה ובתרבות ובפיסת אדמה שאתה חש בה בבית.

באחרית הדבר מספרת לנדאו על הדחיפות שבה נכתבה הספר בעקבות אירועי ה-7.10. כיצירת אמנות, כרומן בשל, הספר הזה נמהר ולא אפוי מספיק. אבל הוא מעניק עדות חשובה הן על השבר העמוק שהשברנו (בגלל הנרצחים, ההרוגים והחטופים; אזלת היד המדינית והצבאית; הקרע הנורא בעם) והן על כך שלאנשים אכפת מעתיד המקום הזה והם חושבים על רעיונות רדיקליים להבראתו.

להיות חכם, להיות צודק, להיות חכם

מאמר פובליציסטי שמתפרסם היום ב"ידיעות אחרונות":

הבקשה של התובע בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג להוציא צווי מעצר נגד נתניהו וגלנט (במקביל להנהגת חמאס) מתועבת. היא מתעלמת מהחשיבות המוסרית של זהות התוקפן, כמו גם מהתנאים המורכבים שבהם התבצעה המלחמה בעזה ומהשוואתה למלחמות צבאות אחרים. אבל עצוב היה לשמוע עליה גם משום התחושה שאנחנו, הישראלים, לא היינו מספיק מתוחכמים בהתמודדות הזו (כמו בהתמודדות הדומה עם בית הדין הבינלאומי לצדק שבאותה עיר). צודקים – לא חכמים.

תיקון גדול אנחנו צריכים לעשות בעלייה במעלות החוכמה. וראשית חוכמה היא שהאנשים המוכשרים ביותר יאיישו את התפקידים החשובים והרגישים ביותר. אך דומה שאי־החוכמה הזו מקיף ודורש טיפול שורש בחברה הישראלית: במערכת החינוך המדורדרת שלנו; בתרבות הכתב המנוונת שלנו; ביחס הכללי שלנו לחוכמה ולידע. לא מספיק להיות צודק.

עם זאת, חיוני להיות צודק. במשפט שלמה, האם המזויפת מסכימה לביתוּר ילדהּ (שאינו ילדהּ) ואילו האם האמיתית מוותרת בתנאים אלה, ובלבד שילדהּ יחיה. אך כשאנחנו מחילים את משפט שלמה על הסכסוך בינינו לבין הפלסטינים על ארץ ישראל, ההסכמה של התנועה הציונית לחלוקת הארץ (בשנות ה־30, ב־47', ב־2000, ב־2005 ועוד) היא דווקא העדות להיות הציונות "האם האמיתית". ומדוע? כי "התינוק" כאן אינו הארץ הדוממת כי אם העמים המדממים. הציונות, בנקודות מפתח בהיסטוריה שלה, ניאותה למצוא מוצא צודק שיאפשר את חיי שני העמים בארץ הזו. ואילו הסרבנות הפלסטינית השיטתית היא היא שמצביעה על היות התנועה הלאומית הפלסטינית "אם מזוייפת", לא מגוננת. ראו רק באיזה שוויון נפש ביחס להחלטות מנהיגיהם מתקבל ההרג העכשווי בן עשרות האלפים בפלסטינים ברצועת עזה. האשמה מוטחת כלפי ישראל, לא חלילה כלפי מנהיגיהם.

במאמר מעניין מאוד מ־1910, בשם "על שתי הסעיפים", מאפיין אחד העם את ההבדל בין המוסר היהודי למוסר הנוצרי בכך שהמוסר היהודי מושתת על צדק ואילו המוסר הנוצרי על אהבה. בעוד המוסר הנוצרי מעמיד את הזולת מעל האני ואת הדל והחלש מעל העשיר והחזק, המוסר היהודי תובע נקיטת שוויון וצדק וגם "דל לא תהדר בריבו". בהערה מאלפת טוען אחד העם שכאשר מחילים את שיטת המוסר הנוצרית על עולם היחסים הבינלאומיים, כיוון שהיא שיטה בלתי אפשרית ליישום, כי אף עם לא יכול להקריב את חייו למען עם אחר, מגיעים לציניות, ל"ריאל פוליטיק" ולביסמרקיזם (על שם התנהלותו הא־מוסרית של קנצלר פרוסיה). ואולם לפי התפיסה היהודית, ממשיך אחד העם, "חובתו של כל עם, כחובתו של האיש הפרטי, היא, להפך: לחיות ולהתפתח עד קצה גבול יכולתו, אלא שמחויב עם זה להכיר גם בזכותם של העמים האחרים למלאות חובתם זו באין מפריע, ולא יהיה ה'פטריוטיסמוס', כלומר האיגואיסמוס הלאומי, מביאהו להשיג גבול הצדק ולהתמלא מחורבנם של עמים אחרים”.

מלחמתנו בחמאס צודקת מאין כמוה. אך מלבד זאת, עלינו להיות נאמנים לתרבותנו ולהיוותר צודקים, קרי לא לאבד בידיים כל אפשרות עתידית לחלוקת הארץ. כמובן, בגין הסרבנות והרצחנות הפלסטינית, ראוי בהחלט שאפשרות עתידית כזו כבר לא תכיל הרבה יותר מאשר מה שהוקצה לפלסטינים בתוכנית טראמפ (קרי 70 אחוז משטחי יהודה ושומרון); לא תכלול פינוי מתנחלים מקיף, אלא בהסכמה פנים-ישראלית רחבה; תחייב רפורמה מעמיקה בהנהגה הפלסטינית; ותמיד תכלול שליטה יהודית בבקעת הירדן וחופש פעולה צבאי מוחלט בתוככי המדינה הפלסטינית המפורזת.

לפיכך, פעילותו המוצהרת של סמוטריץ' כשר במשרד הביטחון להשתלטות על אדמות המדינה בשטחי סי צריכה להטריד את כולנו, ואינה יכולה להתנהל ללא דיון ציבורי. שיטת סמוטריץ' פוגעת בשימור חוש הצדק הישראלי.

ובעצם, שימור הצדק הישראלי הוא גם מעשה חכם. אין זה חכם להיות לא צודק. עם החש צודק נאבק ביתר דבקות ועוז את מאבקו.

כמה הערות על הביוגרפיה של א.ב. יהושע שכתב אבי גיל בלוויית הקדמה

נפתח, כנהוג, בקינה. קשים חייו של מבקר ספרות עברי. לכאורה לסחורתו יש דורש: לפחות שלושה אנשים שונים פונים אליו מדי שבוע על מנת שיקרא את פירות הילוליהם. והרי לימדונו חכמי האקונומיקא בלעז שככל שגדל הביקוש ירבה שכרו של המציע את מרכולתו, מה גם שלא רבים המציעים. והמבקשים גם נואשים, אף תובעים בפה: בקרנוּ!

ואם כך הוא, מדוע צמוק חשבון הבנק של המבקר כגרורגרתו של ר' צדוק?

אלא מאי? לא התקינו המבקשים שווקים מספיקים על מנת שירווה כל צמאונם הנורא לביקורת. המבקר דנן כותב בשוק אחד, משובח, "ידיעות אחרונות" שמו, אליו הוא בא פעם בשבוע, פותח את דוכנו, מוציא את כליו ומבקר בו ספר אחד בלבד. בשאר הימים הוא מחזר אחרי פרנסתו הכא והתם (וזו אינה מחזרת אחריו, לדאבון הלב). לו היו עוד כמה ימי שוק בארץ, אולי היה מעמיד את דוכן הביקורת גם בימי ב' וה' וכיו"ב. ומי יודע עד כמה הייתה מכסה את עין הארץ יריעת ביקורתו?

אך כעת, לדאבון הלב ישנם רק חמישים ושניים שבועות בשנה – וספרים פי שבעים ושבעה!

מלבד אותה ביקורת על חמישים ושניים ספרים, שארית זמנו של המבקר הדך מוקדשת, כאמור, לקישוש פרנסה.

אך חלק מאותם שבעים ושבעה חלקי שבעים ושמונה כותבים (77:78), כשהם פונים למבקר, לא רואים אותו כך, כיצור טרוד ומרוט ורצוץ ושרוט. לפניהם יצור פלאי, החי מהאוויר, ומקדיש את זמנו כל כולו לספרות; וליתר דיוק להם ולספריהם. או לפחות כך ראוי לו. ולפיכך הם פונים אליו ובפיהם "רק" בקשה קטנה, "רק את זמנו" הם רוצים. לא חלילה ביקורת בעיתון. "רק את זמנו".

אך הזמן הוא הנפש הוא הכסף.

נציין שחלק מהשבעים ושבעה חלקי שבעים ושמונה אכן רואים במבקר אדם כמותם, "סובייקט" בלע"ז, ולא מכונת ביקורות שלא תיֶגע ולא תצמא ולא תרעב ואין שאר צרכים מצורכי הגוף ר"ל מטרידים אותה – ופונים בהחלט בנימוס. אבל גם אותם קצרה, לרוב, ידו של המבקר מלהושיע. כאמור, 52 שבועות יש בשנה, כלומר 52 ביקורות, שמהן מרוויח המבקר חלק מלחמו, לחם ניקודים, ובשאר הזמן הוא צריך להתפרנס משלל עיסוקים אחרים ובשארית שארית הזמן גם לקרוא מעט להנאתו. כי נדר נדר המבקר הח"מ שתמיד יהיה תחת ידו ספר שהוא קורא לשם הנאה סתם, הדוניזם בלעז, על מנת שלא תשתכח ממנו גרסתו דינקותא של קריאה שלא לשם חובה ופרנסה ולא יכרע תחת העול כדרך גוברין יהודאין שהם מסובלים בילדים ומטרוניתא יקרה.

אבל יש ובמקרה מתפנות שעות אחדות למבקר, בשעה שאינה יום ואינה לילה. או אז הוא סוקר את ערמת הספרים לסקירה המתגבהת בביתו כמגדל בבל ובוחר שליש באינטואיציה שליש בגלל נושא או כותב הספר ושליש באקראי ספר מהערימה ומתחיל לקוראו. יודע המבקר שזמנו יקר ולכן כל ספר שלא ממריא אחרי 30 עמודים הוא נוטשו (אם כי היו דברים מעולם, שספרים המריאו בדיליי וכולי). כך, למשל, נטש המבקר ספר בשם "סיפורו של ורנון סובוטוקס", שהמתין לשעת כושר בביתו אולי שנה כי המבקר בהחלט הסתקרן לראות על מה המהומה. אך בחלוף 30 עמודים לא רעים חש המבקר שהספר הזה מנסה להיות מה שפעם קראו לו "ספר מגניב" (ב"ספר" משתמשים גם היום, כלומר עדיין, ב"מגניב" פחות) ושזה לא נראה לו מספיק מעניין כל אזכורי הלהקות האיזטוריות והווייב הבוקובסקאי הכללי הזה. עברנו את הגיל.

אי לכך נטל המבקר לידו את הספר הבא שסיקרן אותו. הביוגרפיה של א.ב. יהושע שכתב אבי גיל ונקראת "שליחותו של א.ב. יהושע" ("כנרת, זמורה", 365 עמודים).

והנה, הזדקר לעיניו מייד שהספר הזה לא מוגה ולא ערוך בסטנדרטים ראויים לספר שרואה אור בהוצאה מכובדת. יש בו מיני חזרות ושגיאות שלא עומדות בערכי הפקת ספר כהלכתו. ואף על פי כן המשיך המבקר, אני מתכוון המבקר שמדבר על עצמו בגוף שלישי, כלומר אני, לקרוא בספר הזה.

אך לא רק בגלל אישיותו ויצירתו של א.ב. יהושע שמעניינות אותי. היה לי ברור מההתחלה שיש בביוגרפיה הזו תרומה ממשית להבנת הדמות והיצירה הזו. ואכן לא נכזבה תוחלתי.

אמנה כאן רק אחדות מהתובנות ופרטי חיים שאבי גיל מעלה ושנראים לי בעלי חשיבות רבה ביותר להבנת הדמות והיצירה וזכותה של הביוגרפיה הראשונית הזו תעמוד לה בגלל שהעלתה אותם:

• היחסים "האבהיים" של א.ב. יהושע הילד עם אביו שלו, המגובים כאן באופן חד משמעי במסמכים ראשוניים, יומנו האינטימי של האב שהופקד בידי הביוגרף. בתוך מערכת יחסים זו בולט המקרה בו הציל כנראה ממש יהושע את אביו במלחמת השחרור, כשמנע ממנו פיזית לצאת לעבודתו בשעת הפגזה על העיר הנצורה.

• פעילותו של הסבא של יהושע, חכם חנניה גבריאל יהושע שבתאי, שיצא באומץ נגד ההלכות המפרידות בין ספרדים לאשכנזים וטען שאין להם מקום בארץ ישראל! האין כאן הטרמה מופלאה לפעילות נכדו לחיזוק הזהות הישראלית מעל הזהויות העדתיות?

• מגוריו של יהושע בן ה12 כשנה ביפו (מאוגוסט 48) שנחקקו בו כמגורים ותקופה לא מהנים וקיבעו את התרחקותו הממושכת מתל אביב וממה שהיא ייצגה בתרבות הישראלית! יש לכך השלכות מעניינות להבנת אישיותו ומיקומו בתרבות הישראלית.

• הביקור המופלא (והנדיר כל כך באותן שנים) של יהושע הצעיר במרוקו ב-1950, אצל משפחת אמו, ורישומו ארוך הטווח. ההבדלים בין מוגדור (שם חיה משפחת אמו) לערים מרוקאיות אחרות והשלכותיהם.

• השירות הצבאי המתגלה כסופר משמעותי, לטעמי, בהבנת יהושע. יהושע הקרבי השתתף בפעולת תגמול בה נהרג חברו ליחידה ממש לנגד עיניו ובעצם במותו מנע את מותו של יהושע! לאחר מכן, השתתף יהושע בקרב המיתלה המפורסם במבצע קדש! כן, כן! ויש כאן תיאור של חששותיו מהלחימה וכן רגשות אשמה על שבמלחמה הבאה, ששת הימים, שהה בחו"ל. יש בחוויות אלה השלכות רבות להבנת יהושע הסופר ואיש הציבור.

• הדמות האמיתית שעומדת מאחורי דמות האישה בשני סיפורים מכוננים שונים של יהושע, "חתונתה של גליה" ו"שלושה ימים וילד". יהושע היה מאוהב בה נואשות. ובערוב ימיו היה אף סימן לאפשרות לקלוז'ר.

• "הפחד", במילותיו שלו, שחש יהושע ביחס לאמו, אשר "היה בה משהו תקיף וקשה שהעמיד אותי כל הזמן תחת שבט הביקורת".

• פיליטון שכתב יהושע על גרשון שקד ודן מירון שקיבלו יחד את פרס ישראל וההקבלה בין היחס "התאומי" הזה ("ברגע שיש לאדם תאום, חייו נעשים קלים יותר. במקום להתחרות עם אנשים רבים, הוא עסוק בתחרות רק עם התאום שלו" – כתב יהושע בפיליטון) ליחסיו שלו עם עמוס עוז.

• הארות מעניינות של הביוגרף על יחסיו הסימביוטיים של יהושע עם אשתו, איקה, הסיבות להן וגלגולם בספרים.

• כמה הערות חריפות של גיל על הערכת חסר של יהושע את עצמו, למשל בדבר יכולותיו הלשוניות, ועל הערכת יתר שלו את כתיבתו, באשר לטענתו שהוא חף מכתיבה אוטוביוגרפית (כלומר גיל מראה שהוא בהחלט שאב מהביוגרפיה שלו; לא שהכתיבה הזו לא טובה חלילה).

• במסגרת היחסים עם האב: האב, שככלל התבטל בפני בנו והפך לכותב פורה (אך הרבה פחות מצליח) אחריו ובעקבותיו, ושיצירתו הפורייה יתר על המידה הייתה למורת רוחו של בנו, ובכן האב הזה היה ימני. הוא הצטער על עמדותיו הפוליטיות של בנו, אם כי במידה של התבטלות, וטען שיהושע לא מספיק מכיר את הערבים (שהאב הכירם היטב ושלט בלשונם). מהפרספקטיבה של 2024, איני משוכנע שגדול היה כוח הבן מכוח האב בהבנת המציאות.

זה על קצה המזלג, כמה מהרעיונות והעובדות המעניינים המופיעים בביוגרפיה. כדאי שהיא תיערך ותוגה טוב יותר במהדורה הבאה, אם תהיה. אך ראוי שתהיה, כי היא גדושה בחומרים ביוגרפיים מעניינים מאד וגם בכמה פרשנויות (ביוגרפיות וספרותיות) ראויות לתשומות לב.

*

את הפתיחה קורעת הלב כתבתי מתוך ידיעה שבכוונתי לכתוב טקסט ובו תהיה ביקורת נוספת, על עוד ספר שהזדמן לי לאחרונה לקרוא בשעה שאינה יום ואינה לילה.

אבל כבר טסה גזה לה שעה ומחצה בכתיבת הטקסט הזה. אני מתכוון הטקסט-הלא-מתוגמל-הזה, כן?! וזאת בלי למנות את שש-שבע שעות קריאת הביוגרפיה.

טוב, נראה לי שהנקודה הובנה.

על הספר האחר ארחיב – לכשירחיב.

"בימים ההם אין מלך בישראל" – ניתוח ספרותי של ספר "שופטים"

הביטוי המפורסם "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל"[1] מופיע ארבע פעמים בספר שופטים (ובו בלבד), פעמיים מהן בלוויית הסיומת המפורסמת לא פחות "אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה".

הפעמיים הראשונות מופיעות בסיפור המוזר על פסל מיכיהו, הראשון מבין השניים החותמים את הספר, סיפור המתחיל בפרק י"ז.

אחרי קורות השופט האחרון הטרגי, שמשון (וכפי שאציין בהמשך, לא לחינם הוא זה שחותם את שרשרת השופטים), אנחנו מבוֹססים בסיפור לא הרואי במפגיע, מגעיל במכוון, של שחיתות מוסרית מנַוולת, קטנונית וחסרת הדר.

מיכיהו זה גונב כסף מאימו (!). ואחרי שהוא מתוודה באוזניה היא מדרבנת אותו לעשות ממנו "פֶּסֶל וּמַסֵּכָה", שלהם הוא מצרף "אֵפוֹד וּתְרָפִים", ומְמַנה אחד מבניו לכוהן. אופי העיוות התיאולוגי של מיכיהו (מנקודת ראות של "המחבר המובלע" או "העורך המובלע" של הספר) לא לגמרי ברור מפשטו של מקרא. האם מדובר בעבודה זרה ממש? או רק בהגשמה של דמות האל העברי בפסל ומסכה? או פשוט ביצירת מרכז רוחני מתחרה לזה שבשילֹה? רק אציין כבר כאן שהמילה "אפוד" מופיעה בהקשר שלילי גם בפרק ח', סמוך לסירובו של גדעון "למשול" ב"אִישׁ יִשְׂרָאֵל" אשר פנה אליו בבקשה זו. שם עושה גדעון משלל המלחמה במדיין "אפוד" שנהיה "לגדעון ולביתו למוקש", כי בני ישראל "זונים" אחריו. שוב, גם שם מפשטו של מקרא לא לגמרי ברורה מהות החטא התיאולוגי, אך ברור שחטא ישנו בעיני המחבר והוא קשור ב"זנות", כלומר בבגידה באל.

ובחזרה למיכיהו. גם כאן ברור לקוראים שישנו חטא, גם אם לא ברורה מהותו עד תום. ראשית, בגלל ההקשר הלא מחמיא של הגנבה. שנית, בגלל עצם הביטוי החריג "בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה" שמופיע בפעם הראשונה בספר (ובעצם בכל המקרא) מייד עם גלילת פרשת ה"פסל ומסכה" וה"אפוד" וה"תרפים" שעושה לו מיכיהו (פסוק ו). הביטוי מלמד על אנרכיזם פסול בעיני המספר, אנרכיזם שמתבטא במעשה מיכיהו. ושלישית בגלל ה"התחרזות" הברורה של הפרשייה המוזרה הזו עם מעשה פילגש בגבעה (ה"שלילי" בעליל) שמסופר מייד אחריה. התחרזות זו אינה נשענת רק על העובדה הפשוטה שמדובר בשתי פרשיות ארוכות יחסית החותמות את ספר שופטים ולא מדובר בהן על שופט יחיד זה או אחר כמו לאורך רוב הספר. ה"התחרזות" נשענת גם על השימוש באותו ביטוי דרמטי ביקורתי בשתי הפרשיות ("בימים ההם אין מלך בישראל") והיא גם נרמזת על ידי הנער הלוי שמיכיהו מגייס לו ל"כהן". נער זה הולך מבית-לחם יהודה להר אפרים (י"ז, ח), מקום מושב מיכיהו. והרי דרך זהה עשה ה"איש הלוי" הנוסף! אותו אחד מפרשת פילגש בגבעה. הוא הרי גר בהר אפרים ופילגשו שבה לבית-לחם (י"ט, א-ב) והוא בא לקחתה חזרה להר אפרים.

הסיפור הביזארי והדוחה במכוון של מיכיהו והפסל ממשיך בפרק י"ח. שוב מופיעה ההצהרה "בימים ההם אין מלך בישראל", הנלווית הפעם לתיאור דרכו העצמאית של שבט דן לחיפוש נחלה בצפון הארץ, נחלה שהכלל לא התגייס לתת לו. "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל וּבַיָּמִים הָהֵם שֵׁבֶט הַדָּנִי מְבַקֶּשׁ לוֹ נַחֲלָה לָשֶׁבֶת כִּי לֹא נָפְלָה לּוֹ עַד הַיּוֹם הַהוּא בְּתוֹךְ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל בְּנַחֲלָה" (י"ח, א). חמישה נציגים של בני דן יוצאים מגוש דן המקראי, כלומר מאזור צרעה ואשתאול (אזור בית-שמש של היום), לצפון, לרַגֵל את הארץ, ובדרך לנים בבית מיכה (לעיתים הוא נקרא כך ולא מיכיהו). הם דורשים בעצת הנער הלוי "הכהן", והוא חוזה שתִצלח דרכם. הם אכן רואים כי טובה לַיִש שבצפון וחוזרים עם שש מאות לוחמים על מנת לכובשהּ. בדרך הם עוצרים שוב בהר אפרים וגונבים (!) את הפסל והמסכה, האפוד והתרפים, כלומר גונבים מהגנב, מיכה, ומשדלים את הנער הלוי לבוא איתם, כי הרי עדיף לו לבוא איתם, הם רבים יותר. "הֲטוֹב הֱיוֹתְךָ כֹהֵן לְבֵית אִישׁ אֶחָד אוֹ הֱיוֹתְךָ כֹהֵן לְשֵׁבֶט וּלְמִשְׁפָּחָה בְּיִשְׂרָאֵל" (י"ח, יט)?! כלומר אתה כרגע עובד ככוהן מוּפרט, בעבור איש אחד; כדאי לך להפוך לכוהן לשבט שלם (אך לא לעם שלם!). הכוהן נעתר, אך הגנבה הופכת לשוד מזוין כשמיכה רודף אחריהם וזועק בפתטיות כי "אֶת אֱלֹהַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְקַחְתֶּם" (י"ח, כד). בני דן מאיימים עליו, וכל דאלים גבר: "וַיַּרְא מִיכָה כִּי חֲזָקִים הֵמָּה מִמֶּנּוּ וַיִּפֶן וַיָּשָׁב אֶל בֵּיתוֹ" (י"ח, כו).

הגברתנים משבט דן מחריבים את ליש ומקימים תחתיה את העיר דן שבצפון, ושם מוצב הפסל ויהונתן נכד משה (כך בגרסה אחת, גרסה אחרת "מנשה") הופך שם לכהן עד "יוֹם גְּלוֹת הָאָרֶץ" (י"ח, ל). כלומר, העורכים של הספר, בהדגישם את המבט הרחוק בזמן ממנו הם משקיפים לאחור על פסל מיכה, קישרו את הסיפור הזה, ככל הנראה, לעגל שהציב ירבעם בְּדן כמה מאות שנים אחרי פסל מיכה (מלכים-א י"ב, כט), וגם, ייתכן, קישרו את הפסל (שנקשר מצדו לעגל של ירבעם) לחטא העגל המקורי, על ידי האסוציאציה של משה (זו האחרונה אכן השערה מסופקת יחסית לפרשנויות אחרות שאעלה כאן שהן קרובות לוודאי או ודאיות, לעניות דעתי).

בכל מקרה, הכתוב גם מדגיש שפסל מיכה שהה בדן שם "כָּל יְמֵי הֱיוֹת בֵּית הָאֱ-לֹהִים בְּשִׁלֹה" (י"ט, לא). כלומר, הוא היה מוקד מקביל – ובמשתמע מתחרה – למרכז הלאומי ששכן באותה עת, טרם נכבשה ירושלים, בשילֹה.

בשלב זה ניתן לשער שהפסוקים על היעדר המלך, ועל איש העושה הישר בעיניו, שמופיעים בפרשת מיכיהו, מתייחסים הן לנוולות המוסרית (הקלה יחסית במקרה הזה: גנבה מהאם, ואז גנבה ושוד מגנב), הן לפגם התיאולוגי (בניית מקדש מתחרה למקדש הרשמי, בניית "פסל ומסכה"). אבל ייתכן גם, וזו כעת בגדר השערה שתאוּשש בהמשך, שהביקורת על היעדר המלך נובעת מדבר-מה אחר: מהתפרקות המסגרת הלאומית לטובת אנרכיה שבטית, שבה שבט דן נאלץ לחפש לו לבדו נחלה, ועושה זאת בלוויית מעשים מוסריים מפוקפקים.

כלומר המלכוּת, לו הייתה קיימת, יכלה, במשתמע: א. למנוע הידרדרות מוסרית. ב. למנוע עבודה זרה. ג. להציע אחריות של העם לכל אחד משבטיו הנפרדים.

*

כעת מתחילה פרשת פילגש בגבעה. זהו אחד הרגעים שבהם הפרוזה המקראית מגיעה לשיאי גבהיה המוסריים. בניגוד ל"איליאדה" של הומרוס, אין כאן מלחמה המוּנעת מתקווה להשבת האישה הֶלֶנה רמת המעלה לחיק בעלה החוקי, מנלאוס, מראשי היוונים. יש כאן מלחמת אחים הנובעת אך ורק מהתרעמות מוסרית על אונס ורצח של אישה שהיא כפשוטו של מקרא בת בלי שם (גם בן זוגה הלוי הוא בן בלי שם).[2]

שוב מציין הכתוב בפתיחת פרק י"ט כי "בַּיָּמִים הָהֵם וּמֶלֶךְ אֵין בְּיִשְׂרָאֵל". במציאות אנרכית זו, איש לוי מירכתי הר אפרים לוקח לו פילגש מבית לחם יהודה. כבר הביטוי "פילגש" מכניס אותנו לאווירה מוסרית מעט עמומה, אם כי לא שלילית באופן מובהק ("פילגש" אינה אסורה במקרא, אבל היא מופיעה לעיתים בהקשרים בעייתיים מוסרית גם מחוץ לפרשה מפורסמת זו). הפילגש זנתה (! – י"ט, ב) על האיש הלוי וחזרה לבית אביה. והאיש הלוי יוצא על מנת להשיבה אליו.

או אז נפרשת פרשת השכנוע של אבי הנערה שהאיש הלוי יישאר רק עוד קצת להתארח בביתו. אולי קשתה על האב הפרדה מבתו. אולי חשש ממה שיעשה האיש הלוי לפילגשו שזנתה, האיש הלוי שיוציא תכף את הפילגש לצָרים על הבית בגבעה, האיש שינתח את הבת המתה הזאת לשנים עשר נתחים, בפעולה מוצדקת אולי מבחינה מוסרית אבל ברוטלית. אבל עיקר הסיבה שבגינהּ מסופר הסיפור המוזר הזה על התעקשות אבי הנערה על המשכת האירוח ברורה: הוא נועד להסביר איך יצא האיש הלוי לדרך לפנות ערב, כאשר "רָפָה הַיּוֹם לַעֲרוֹב" (י"ט, ט). הדרכים בלילה הינן בחזקת סכנה, ובדרך כלל, משתמע, לא יצאו לדרך ארוכה אחר הצוהריים. אבל בגלל סאגת משיכת הזמן של אבי הנערה היה האיש הלוי נחוש לא להתמהמה זאת הפעם.

או אז עוברים הלוי, הפילגש ונערו של הלוי סמוך ליבוס, ובמה שהוא הוכחה חד משמעית להיות הטקסט המקראי רווי אירוניות וסב-טקסט שזועקים לפרשן "פַָּרְשֵׁנוּ", מסופר לנו שנערו של האיש מבקש ממנו שינוחו ביבוס והאיש הלוי עונה בהדר: "לֹא נָסוּר אֶל עִיר נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵנָּה, וְעָבַרְנוּ עַד גִּבְעָה" (יט, יב).

כלומר, האיש הלוי לא חש בטוח בקרב גויים, ומעוניין באנשים מבני ישראל, שהם אנשי היישוב גבעה, שם לבטח ילונו לבטח…

ושימו לב: הוא נמנע מ"נוכרים" באופן כללי ומחפש מישהו מ"בני ישראל", לא משבט זה או אחר! בהיותו סבור שבקרב בני ישראל יהיה מוגן יותר.

Big mistake.

המאמר המלא ב"השילוח" – ניתוח ספרותי של ספר "שופטים" – כאן

על "במרחבים" של הרנן דיאז (מאנגלית: שרון פרמינגר, "ידיעות ספרים", 260 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

הרנן דיאז הוא סופר אמריקאי (ממוצא ארגנטינאי) שהרומן השני שלו, "נאמנות", זכה בפרס הפוליצר לבידיון ב-2023. "נאמנות" תורגם עברית לפני כשנה וכעת תורגם הרומן הראשון של דיאז, שראה אור ב-2017.

"נאמנות" הייתה יצירה מעניינת ומהנה מאד לקריאה אך אופייה הפוסטמודרני מנע ממני להתפעל ממנה עד תום. למה כוונתי? לכאורה עסק הרומן באיל הון מסתורי שחי בניו יורק בעשורים הראשונים של המאה העשרים, אך למעשה דיאז כתב חלק ניכר מהרומן כמשחק מיומן בדימויים קיימים שיש לנו על חיי איל הון כזה, הלקוחים ורקוחים מיצירות כגון "גטסבי הגדול", "האזרח קיין" וספריה של אידית וורטון. לא התפלאתי לגלות שמוצאו הארגנטינאי של דיאז אינו עובדה ביוגרפית ותו לא, התלושה מהקריירה הספרותית שלו. הוא כתב ספר עיון על בורחס הארגנטינאי, שהיה דמות בולטת במה שלימים כונה "פוסטמודרניזם" בספרות ועסק בעצמו בשימוש בחומרי ספרות קיימים לצורכי יצירת יצירה חדשה (למשל, בסיפורו המפורסם "פייר מנאר, מחברו של דון קיחוטה").

לפיכך ניגשתי לקריאת "במרחבים" בספקנות מה. אבל הרומן הזה התגלה כרומן מעניין ביותר, מרשים, וזאת על אף שלכאורה הוא לוקה באותה מחלה.

הרומן הנו רומן מסע. גיבורו הוא הוֹקֶן סודֶרסטרוֹם, צעיר שוודי שמבקש להגר לארה"ב עם אחיו באמצע המאה ה-19. במהלך המסע מערבה אבדו האחים זה לזה והוקן נקלע לספינה שהקיפה את אמריקה הדרומית והגיעה לסן פרנציסקו. הוא מחליט להתקדם מזרחה לכיוון ניו יורק, ושם לנסות להתאחד עם אחיו האהוב. מסעו זה כמובן הפוך לתנועה האדירה מערבה של מחפשי זהב ואדמות וחופש באותה תקופה. זהו מסע עתיר תלאות להוקן התמים, טוב הלב אך לא נעדר האומץ והכוח. הוא נלווה בתחילה למשפחה של מחפשי זהב, אחר כך הוא פוגש בשבט אינדיאני, אחר כך בשיירה סחופה המגששת את דרכה מערבה ובחבורת שודדים ורוצחים אלימה. הדרום אמריקאיות של הסופר ניכרת אולי גם כאן, ביכולת הייחודית שלו לכתוב מה שכיניתי ביני לביני "ריאליזם פנטסטי ללא פנטזיה". כלומר, הסופר יוצר בכישרון סיטואציות מוזרות ביותר אך עדיין איכשהו מציאותיות במסע זה. למשל, סיפור מוזר וכמו גותי על כליאתו של הוקן לצורכי תשמיש המיטה של יפיפייה-לשעבר מסתורית ואדנותית. או פגישתו של הוקן באיש מדע כריזמטי המקריב כמעט את חייו על מזבח המדע ועומד בראש משלחת מדעית פרטית לחבלי הארץ המסוכנים והלא ממופים של ארה"ב. גם ממדי גופו הגדולים מאד של הוקן מציבים את דמותו על סף הפנטזיה, אך עדיין בגדר הריאליזם.

זהו, בעצם, מערבון. והוא מזכיר הרבה יצירות אחרות. לא סתם מצוטטת על גב הכריכה ביקורת משבחת, שלדידי הייתה ביקורת מצננת: "כמו האקלברי פין אם קורמק מקארתי היה ממציא אותו". אכן, חלקים כאן מזכירים באכזריותם את המערבון המאוחר המוערך "קו אורך דם" (1985) של קורמאק מקארתי, אם כי, למרבה המזל, דיאז לא מתבוסס בקיטש-לאינטלקטואלים שמאפיין את היצירה ההיא ולא סבור שדיון ברשעות האנושית והבלטתה החושנית היא עדות לאיזה עומק. הוא, שומו שמיים, לא מהסס ליצור גיבור ראשי טוב לב! למרבה המזל גם לא גולש דיאז ל"ווֹקיזם" שמאפיין גם הוא מערבונים פוסטמודרניים ולא מבליט את רשעותם של הלבנים וצדיקותם של האינדיאנים. יש ניצוצות של תפיסה כזו, אבל היא שולית כאן ("ווקיזם" מנצנץ גם לרגע, אך כבה, כשלזמן מה לא מבחין הוקן בין רגשי אשמה על רצח חפים מפשע לבין אשמה על הרג של בני בליעל).

אז אם מדובר במערבון שנכתב ב-2017 כיצד לא חשתי בזמן הקריאה את טעם הלוואי הסוכרזיתי שאני חש ביצירות שעושות שימוש ("משחקות") בייצוגים קיימים? הרי אפילו דימוי הזייתי ולכאורה מקורי כזה, יכול ליצור תחושת היכרות-מוקדמת לא נעימה: "כעבור כמה ימים, כשהערבה דחקה כליל את רגלי המדבר, נתקל הוקן בכיסא נדנדה שהתנדנד קדימה ואחורה, מנגיעות הרוח, בשממה הפתוחה"? הרי לכאורה מציית כאן דיאז, בעל ההשכלה הספרותית האקדמית, למאפייני הרומן האמריקאי שאיתר המבקר לזלי פידלר בשנות הששים: גברים לבדם שלפרקים מנהלים מערכות יחסים הומו-ארוטיות (להוקן נלווה בשלב מסוים חבר נפש). מדוע ב"נאמנות", על אף ברקו הרב, הרגשתי שדיאז מתחמק בסיוע הייצוגים הקיימים מהחקירה הבסיסית: מה עושה איל הון לאיל הון, ואילו כאן לא חשתי בכך?

התשובה, נדמה לי, נעוצה בחוויה הבסיסית השונה שמתארות שתי היצירות. היווצרותו של איל הון קפיטליסטי היא תופעה היסטורית. ולכן כתיבתה ממרחק זמן ועל סמך מסמכים בני התקופה (שהעניקו כבר הסבר וייצוג משלהם לתופעה) יוצרת תחושה תשושה ולֵאה. ואילו חווית המסע להתאחדות עם בני משפחה היא חוויה על-היסטורית (שנוכחת כידוע באחת מיצירות הספרות המוקדמות ביותר שהגיעו לידינו, "האודיסיאה"). כלומר, ב"במרחבים", נוגע דיאז בחוויה שאינה תלוית-היסטוריה ספציפית וכותב יצירת מסע סוחפת, נטורליסטית מחד גיסא ("לאחר שיצר חתך גדול בבטנו של הסוס, לא התקשה למצוא את המעי הגס") וגרוטסקית מאידך גיסא ("ישו יצא מתוך הלב שלך. […] אני אבל אתפור אותו בחזרה לשם"), שהרקע ההיסטורי הוא אכן לה רק רקע.

ביקורת על "קודם תסתרקי" של נעמה צפרוני ("הקיבוץ המאוחד", 148 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

מה זו אמנות? הנה הצעת הגדרה (לא בלעדית): אמנות היא פעולה תקשורתית שנועדה להעביר לנמען חזון, תפיסת-עולם, "ראִייה", ייחודית של המוען. קיים, כמובן, מתח בין שני הקצוות של ההגדרה. ישנן יצירות שלא כוללות כלל חזון אישי. הן מצומקות מצד זה, צד הבּיטנה, וכולן מכוונות החוצה, לפעולת התקשורת. מאידך גיסא יש יצירות שלכודות בתוך עצמן, סבוכות בעולמן הלא נגיש, הן, אנחנו אומרים, יצירות "לא מתקשרות".

מעלתו הגדולה של "קודם תסתרקי" היא היותו ממואר שמכיל חזון אישי מובהק. לא באופן מאומץ, שכלתני, כי אם טבעי (ולפעמים אני חושב שכישרון ספרותי פירושו נוכחות של כמות מסוימת של יכולת ספונטנית כזו, שכמו המריונטה במשל של היינריך פון קלייסט רוקדת בחן רב מהרקדן האנושי, כיוון שהיא חסרת מודעות). נוכחותו של חזון אישי ביצירת ספרות (שמתבטא גם בבחירת המילים והמקצבים, כמובן) יוצרת תחושה מרוממת רוח וחשק לקרוא בה, כי היא יוצרת מפגש אינטימי שאין כדוגמתו באף צורת אמנות אחרת, וכי היא מזכירה בעקיפין לקורא את ייחודו וחד-פעמיותו שלו. ואילו חסרונו הקטן של "קודם תסתרקי" נעוץ בהיותו ממואר שלפעמים מתקשה לתקשר לקוראו בצורה מובנת את ההקשרים המשפחתיים והפיזיים שבתוכם הוא מתחולל. זהו חיסרון קטן כאן כי רק פעמים רחוקות מצאתי את עצמי תוהה איך בעצם נראה החדר שזה עתה תואר, מה בדיוק הקשר המשפחתי בין הדמות שזה עתה הופיעה למספרת, באיזו נקודת זמן בדיוק אנחנו נמצאים ברגע זה או אחר בספר וכולי.

המשפחה של צפרוני (ילידת 1956) ראויה אכן לממואר. סבתה, מרים חד-גדיא (מַרוסיה ניסנהולץ), הייתה תלמידת "בצלאל" הראשונה וציירת חשובה. אביה, גבריאל צפרוני, היה מנהל "הבימה" ועורך עיתון "הבוקר". במשפחתה הזאת היו הרבה גירושים, הרבה התאהבויות, הרבה נדידות בין ארצות, ועוד בתקופת העותמנים והמנדט. בקיצור, יש כאן חומר לממואר "עסיסי". אולם המאפיין הראשון במעלה של הממואר הזה הוא היותו לירי באופן מובהק. הוא לא עסוק בעובדות יוצאות הדופן, אם כי אלה מצויות בו, אלא ברישומן בנפש המספרת. אמנם המֶתֶק המיוחד שמלווה את הקריאה בממואר הזה נובע מכך שישנו כאן מבט לאחור על חיים שנחיו, המתק של דחף ההבנה שבאה בד בבד עם ההשלמה. בהתאם לכך, אחד הפרקים המרגשים בספר עוסק בימים שלאחר מות האם האהובה. אבל עיקר העניין בקריאה הוא בכל זאת המבט המיוחד של הבת, הנכדה, על האירועים – לא הם עצמם. ודוק: המבט המיוחד. לא רחמים עצמיים, שאין כאן, לא התחשבנויות, שלא ניצבות במרכז הממואר (צפרוני מדווחת שלא הייתה לה "חוויה של אהבת אב", אבל הקינה לא מוטחת בקורא), לא ריכוז עצמי מעיק. יש תענוג, אמנם תענוג מלנכולי, בהתבוננות הזו לאחור על החיים שנחיו, על היחסים שהיו, התענגות על ניסוח היחס אליהם.

אביא כמה דוגמאות למבט המיוחד של הכותבת. "משחר נעוריי יועדתי להיות אישה בעלת כישרונות מבוזבזים", היא כותבת על עצמה באוקסימורון מקורי. במשפחה של אמנים, כמו במשפחתה, "אמא שלי חינכה אותי לסדר העדיפויות הבא: קודם תסתרקי, אחר כך תקראי ספר, אחר כך תעשי שיעורי בית ותשחקי עם חברות, אחר כך תגהצי את המפות ואת הסדינים שמונחים במרפסת של המטבח, ואחר כך, אם נותר לך זמן, תכתבי שיר. הזמן עבר בציפייה נסתרת". חושב כעת הקורא: "בציפייה נסתרת" לסוף המטלות ולרגע בו תוכל לכתוב שיר. אבל מייד מסתבר שהציפייה ארוכת טווח הרבה הרבה יותר. כי "כאשר הייתי בת שש-עשרה בערך קניתי בשבוע הספר את 'רשימותיו של מלטה לאורידס בריגה' של רילקה. ספר משעמם; אבל בעמוד 14 מצאתי קטע ששבה את לבי. בשירים, כותב רילקה, מצליחים מעט מאוד, אם כותבים אותם בגיל צעיר. צריך לחכות עם אלה ולאגור דעה ומתיקות במשך חיים ארוכים ככל האפשר, ולאחר מכן, לפני סיומם כבר, ייתכן לכתוב עשר שורות שתהיינה טובות […] ובכן, חיכיתי". היופי והמקוריות של הקטע נובעים מהארכת "הציפייה הנסתרת" למִשכם של חיים שלמים; מנוכחות העצמיות של המספרת המתבטאת במילים "ספר משעמם", ודווקא על רקע קבלה אירונית של עצת המשורר; מהרמיזה – שמגובה בחוויית הקריאה בפועל – שהספר שאנו קוראים הוא הוא "עשר השורות הטובות" שהופקו וזוקקו מחיים שנחיו.

הנוכחות הייחודית של הכותבת רבה כל כך, עד שגם כשהיא מעין מתנצלת על היעדר הסיפוריות של הממואר ("זה לא סיפור. עד היום נכשלתי בכתיבת סיפורים. בסיפורים שלי לא קורה כלום. יש שם בדרך כלל דמות אחת שמספרת איך היא הבינה משהו") הקורא לא נרתע. ויש, לכאורה, ממה להירתע. הרי ביטויים דומים של ענווה מזויפת הפכו לאחת הקלישאות הגדולות של יצירות יומרניות, של כל כל מי שכותב ספרות "אקספרימנטלית", כביכול, וחסרת ערך למעשה, אם בגלל שהיא לא מובנת ואם בגלל שכשהיא מובנת היא משעממת (בגלל חסרון עלילה, למשל). אצל צפרוני הדמות ש"מבינה משהו" מבינה משהו מעניין ומנסחת אותו באופן מעניין.

על נעמי שמר

יום העצמאות. 20 שנה לפטירתה של אחד מסמלי הישראליות: נעמי שמר.

יש בלוח השנה היהודי-ישראלי תלכיד ייחודי במעבר שבין הקיץ והסתיו.

הוא נובע מחיבור יחיד במינו בין האקלים הארצישראלי ללוח השנה היהודי (ובהמשך להיסטוריה של מדינת ישראל).

הקיץ הישראלי המעלף, המהמם (מעניין, למשל, לקרוא את סופרי העלייה השנייה נדהמים מחום הקיץ הישראלי), הממית כל; ואז הסתננותן האטית של רוחות הסתיו המנחמות, המצננות. וכל זה שלוב בהתחלה חדשה, כי הרי ראש השנה בפתח! וברוח של חשבון נפש על העבר וציפייה לעתיד (בגלל ימי התשובה ויום הכיפורים). ובתחושת אבל כבדה בגלל מלחמת יום הכיפורים (ומהשנה גם אסון שמחת תורה).

כך הופך פתח השנה היהודית-ישראלית לעידן ייחודי, שילוב של מצוקה וכמיהה להפוגה; דין וחשבון על העבר וציפייה לעתיד; מיתה והתחדשות.

נעמי שמר חשה בפזמוניה את הייחוד הזה ובכמה מהם היא מתייחסת אליו.

"אחרי החגים יתחדש הכל" ("התחדשות").

"זה סוף הקיץ סוף הדרך תן להם לשוב הלום" ("לו יהי").

והנה שיר יפיפה שכולו מוקדש ליציאה מהאפלה המסמאת של הקיץ לאור הסתיו הירוק, "כמו חצב":

כמו חצב להתבצר

במעבה האדמה

ולחכות לסיומה

של העונה הכי חמה

ואחר כך להתמר

וכעמוד עשן לבן

שמועה טובה להעביר

שהחגים כבר באוויר

וכמו ענן להתגשם

מעל חלקת שדה ריקה

ולהביא לרגבים

את הבשורה הירוקה

שוברי הרוח מנסים

לשמור עלי מן הבאות

במעבה הפרדסים

אמרו מתי קץ הפלאות

אמרו מתי קץ הימים

הלא מדבריות שלמים

יש לעבור בניד עפעף

שבין הקיץ והסתיו

וכמו ענן להתגשם

מעל חלקת שדה ריקה

ולהביא לרגבים

את הבשורה הירוקה

וכמו ענן להתגשם

מעל חלקת שדה ריקה

ולהביא לרגבים

את הבשורה הירוקה

ציפור השיר הפעוטה

שהסופה אותה גרשה

ובלבלה את מסלולה

מיבשה ליבשה

ציפור טסה, נעה, נסה

על תורן של ספינת משא

בהגיעך עדי אובד

למדי אותי להישרד

וכמו ענן להתגשם

מעל חלקת שדה ריקה

ולהביא לרגבים

את הבשורה הירוקה

וכמו ענן להתגשם

מעל חלקת שדה ריקה

ולהביא לרגבים

את הבשורה הירוקה.

ביקורת על "ארץ השלג" של סבסטיאן פוקס ("פן" ו"ידיעות ספרים", מאנגלית: רחל פן, 357 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

בזמן הקריאה התלבטתי האם מדובר ביצירה בינונית או ביצירה של קיטש מסחרי. יש הבדל. הוא טמון במידת האותנטיות שיכול הקורא לייחס לכותב. יצירה בינונית היא יצירה שעולה כפורחת בטבעיות מתוך בינוניותו הכנה של הכותב. יצירה קיטשית מסחרית היא בינוניות מחושבת. חשוב לומר, באופן שיישמע מעט פרדוקסלי, כי נחוץ כישרון לכתוב קיטש ממוסחר יעיל ואפילו בבינוניות טבעית ניתן, איך לומר, להצטיין. הצטיינויות ממין זה יש כאן. אך כל זה לא מחייב את הקורא שמחפש ערכים אחרים בספרות, כדוגמת מקוריות, כושר התבוננות, ראיית עולם רעננה ואמינה, חוש ליופי ועוד – להתפעל.

החשד כלפי הספר בצבץ כבר מעצם היותו רומן היסטורי. "ארץ השלג" מספר בגוף שלישי על אנטון היידק שנולד באמצע שנות השמונים של המאה ה-19 למשפחה אוסטרית פרובינציאלית. הוא גישש את דרכו בוינה של תחילת המאה ה-20, הפך לעיתונאי והתאהב במורה צרפתייה המלמדת צרפתית בוינה בשם דלפין. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הוא מגויס ונפצע קשה במלחמה ולאחריה הופך לסופר-עיתונאי מצליח אך רוחו לא התאוששה מאהבתו לדלפין שנעלמה בתחילת הקרבות. גיבורה נוספת ברומן היא לֶנה שנולדה בפרובינציה האוסטרית לאם שתיינית שהתפרנסה גם מזנות ולאב שהתוודעה אליו בפגישה אחת בלבד בעיצומה של ילדותה. אנחנו עוקבים אחרי חייה הקשים, אחרי אהבה שלכאורה רוחש לה צעיר אוסטרי אידאליסט השוקד על הקמת מפלגה סוציאל דמוקרטית קתולית (מדובר כבר בסוף שנות העשרים). בהמשך, מתגלגלת לנה לעבודות דחק ואף לזנות ולבסוף מוצאת את עצמה עובדת כאשת תחזוקה בסנטוריום פסיכיאטרי מבודד. שם התוודעה למנהלת הכריזמטית וטובת הלב של המוסד, מרתה, והגברים בחייה שבים אליה.

כשאנחנו נתקלים ברומן היסטורי יכולים להיות כמה הסברים לפנייה של כותב אל העבר: א. דבר מה בהווה מציק לכותב והוא מבקש לו פתרון דרך עיון בעבר. ב. דבר מה בעבר מושך אותו, חידה, אורח חיים שונה, הוויה עשירה ומעניינת. ג. העבר מציע שורת מאפיינים זמינה לייצוגה של תקופה; סלסלת רגשות והלכי רוח מן המוכן שנוהגים לקשר לאותו עבר. במקרה השלישי הפנייה אל העבר הינה פשוט שימוש בנוסחתיות. היסטוריה כקלישאה והפנייה להיסטוריה כאי הסתכנות בחומר חדש, שעוד לא נוסח, הוחלק ועובד. להרגשתי זה המקרה כאן. פוקס משתמש בהיסטוריה כדי ליצור בקלות יחסית את הלך הרוח של המלנכוליה על ההרג חסר השחר של מלחמת העולם הראשונה; את הריגוש של גילויי הפסיכואנליזה והוויכוחים עליה בעשורים הראשונים למאה העשרים; את תחושת הטבעת המתהדקת של הפשיזם בין שתי המלחמות וכולי. אין כאן לא מצוקת הווה ששלחה אותו אל העבר ולא גילוי חדש לגבי העבר, אלא שימוש במחסן התפאורות ההיסטורי לעיצוב הדמויות ולבטי חייהן.

אבל בספר כלולים כמה רכיבים שהופכים אותו באופן כמעט חד משמעי ליצירת ספרות ממוסחרת (או לבינוניות אותנטית, כאמור). הרכיב הראשון, תו היכר לא אכזב לקיטש, הוא רכיב "אהבת אמת גדולה מהחיים". כאן היידק לא יכול להשתחרר שנים מהפרידה מדלפין. הוא לא חלילה מברר את נסיבותיה הריאליות של הפרידה, מנסה לברר מה עלה בגורלה של אהובתו. לא. במקום זה הוא מחפש את דמותה באינספור נשים שהוא שוכב איתן ומבקש אף מכמה פרוצות לחקות את תנועותיה על מנת שיוכל להתנחם בנוכחות הרפאים שלה באמצעותן. תו היכר נוסף לספרות מסחרית הוא מסכנות גדולה. זו משותפת כאן גם ללנה וגם להיידק. תו היכר שלישי הוא מקומם המופרז של אי הבנות מקריות במשיכת העלילה.

אך "ארץ השלג" שייך לתת-קטגוריה של ספרות ממוסחרת: ספרות ממוסחרת בעלת יומרה ספרותית ואינטלקטואלית. מהסוג שמבקר התרבות האמריקאי דוייט מקדונלד כינה "Midcult" (קיצור של "middle culture", כלומר תרבות נמוכה שמסווה את עצמה כתרבות גבוהה). במקרים כאלה מתווסף עוד סימן היכר: הכובד והמגושמות והחשיבות העצמית של עיסוק ברעיונות לא מקוריים. במקוריות רוחנית יש משהו ריקודי והבזקי; בהיעדר מקוריות דבר מה מסתרח. כאן, למשל, ישנו איזו דיון גמלוני האם בני האדם הינם בעלי ייחוד או שהם משכפלים את גורלותיהם ויכולה להיווצר זהות ביניהם, כמו גם הרהורים המחפים על היעדר האוטוריטטיביות שלהם בנחרצות מדומה, אודות תגליותיו ושיטותיו של פרויד ועל המתח בין החלק הביולוגי-מטריאלי לחלק הנפשי של הבעיות הפסיכיאטריות. לפעמים מבצבץ איזה עניין שנראה שבאמת חשוב לסופר (הוא נראה כך כי הוא חוזר בכמה הקשרים שונים), ולפיכך גם מצליח להדביק את הקורא, כמו התחושה שיש לחלקנו לפעמים שרק חיינו הרגשיים אמיתיים ("היה קשה לקבל שקיומו של כל אחד מהם, כל שנייה ממנו, היה אמיתי עבורם כמו שחייו היו עבורו באותו רגע"). אבל הכלל עייף ומשומש.

אני מניח שבשלב זה הקורא מבין שלא אהבתי במיוחד את הרומן. אז אדגיש שוב, למען ההגינות, שהוא מוצלח בבינוניותו או בקיטשיותו הממוסחרת השואפת לחזות מכובדת. מי שמחפש מרגוע סנטימנטלי, על רקע תפאורה היסטורית שחשוב להכירה, הבזוק בכמה תובנות לא מקוריות אבל בעלות ערך, ימצא ברומן את מבוקשו.

על מוסר היהדות לפי אחד העם

אחד העם מסביר במאמר מ-1910 את ההבדל בין מוסר היהדות למוסר הנצרות: זה האחרון מבוסס על אהבה, זה הראשון על צדק.

ובמה מתבטא ההבדל?

הוא מצטט את אברהם גייגר, מי שנחשב מייסד הרפורמה, שמסביר שהציוי המקראי "דל לא תהדר בריבו", כלומר אל תישא פנים לעני משום שהוא עני, הוא ציווי יהודי מוסרי נעלה. מוסר הנצרות מבקש שנישא גם נישא פנים לדל, גם אם הוא לא צודק. לא כך היהדות (1).

ומפליג אחד העם ואומר: כשנוטלים את המוסר היהודי והנוצרי משדה המוסר הבין-אישי לשדה היחסים הבינלאומיים מסתבר שהאידאליזם המופלג של המוסר הנוצרי, המבכר את "הזולת" על פני "האני" (ובטח אם הזולת עני), יוצרים תגובה הפוכה, צינית, "ריאל פוליטיק" ביסמרקי, כי זה אידיאל שאף ציבור ועם לא יכול לעמוד בו: להעדיף את האויב על פניך. אך דווקא המוסר היהודי, שמתעקש על צדק ולא על מי יותר מסכן, ושלא תובע לוותר על האני למען הזולת, מביא לכך שאם מידת הצדק תובעת זו על העם לנהוג בהגינות באויביו. "ולפיכך יכלה היהדות להגיע עוד לפני אלפי שנה עד האידיאל הגדול של 'לא ישא עוד גוי אל גוי חרב', בהיות האידיאל הזה באמת אך תולדה הגיונית מוכרחת מתוך רעיון הצדק המוחלט, שהונח ביסודה של היהדות." (2).

עד כמה זה רלוונטי לימינו, שבהם נתונה אהדת רבים כל כך בעולם לפלסטינים המסכנים אך הלא צודקים. אתה לא יכול לפתוח במתקפת דמים ואז להתבכיין ולומר: אשרי – יתום (אמנם יתום שנציגיו רוצחים ואנסים) אני!

1. "ועוד לפני ארבעים שנה העיר ר' אברהם גייגר – אותו האיש שהמתקנים עכשו רואים בו את אביהם ברוח – כי מצות היהדות: “ודל לא תהדר בריבו”, היא חזיון מוסרי שאין דוגמתו. כל התורות האחרות אינן מזהירות אלא על משא פנים לעשירים ולגדולים, והאבנגליון, כידוע, הוא עצמו נושא פנים לעניים ומפריז בשבחם וגדולתם “במלכות שמים”. כל זה טוב ויפה מצד רגשות הלב, אבל מוסר הצדק מתגבר על הרגש ואומר: הרחמנות מידה טובה היא אמנם, ואם יש בידך לעזור לעני, חובתך לעזור, רק אל יביאוך רחמיך להטות כף הצדק – עד שתהדר דל בריבו!".

2. "אבל עלינו לזכור עוד גם זאת, שבלבד ביחס בין איש ואיש, יש עוד יחס מוסרי יותר חשוב, והוא זה שבין עם ועם, יחס הדורש גם הוא איזה “כלל גדול”, בשביל לשום גבול להאיגואיסמוס הלאומי, המסוכן להתפתחות המוסרית הכללית אולי יותר מן האיגואיסמוס האישי. ואם מצד זה נסתכל בהבדל שבין היהדות והאבנגליון, בנוגע אל הבסיס המוסרי, הנה נראה מיד, שהאלטרואיסמוס של האבנגליון אינו מסוגל כלל לשמש בסיס ליחוסי העמים זה לזה. העם אינו יכול להאמין בשום אופן, שהשפלת עצמו והויתור על זכיותיו לטובת עמים אחרים – הן הן חובותיו המוסריות; אדרבא, כל עם מרגיש ומכיר, שחובתו המוסרית היא לשמור על כבודו ולהשתמש בזכיותיו בשביל ליצור לעצמו תנאי חיים טובים, שבהם יוכל לפתח כחותיו הפנימיים בכל מלואם. ולפי שלא יכלו העמים הנוצרים להעמיד את יחוסם זה לזה על הבסיס המוסרי של דתם, נשאר אצלם האיגואיסמוס הלאומי בהכרח השליט היחידי בדברים שבין עם לעם, ונתרומם ה“פטריוטיסמוס” במובנו של ביסמרק וחבריו למעלת “בסיס מוסרי” שאין למעלה הימנו. – ואולם תורת הצדק של היהדות אינה מצומצמת בחוג הצר של היחס האישי בלבד. במובנה של היהדות יכול גם עם שלם לקיים מצות “ואהבת לרעך כמוך” ביחוסו לשאר העמים. כי אין מצוה זו מחייבתו להקריב חייו וכבודו לטובת עמים אחרים. חובתו של כל עם, כחובתו של האיש הפרטי, היא, להפך: לחיות ולהתפתח עד קצה גבול יכלתו, אלא שמחויב עם זה להכיר גם בזכותם של העמים האחרים למלאות חובתם זו באין מפריע, ולא יהיה ה“פטריוטיסמוס”, כלומר האיגואיסמוס הלאומי, מביאהו להשיג גבול הצדק ולהתמלא מחורבנם של עמים אחרים. ולפיכך יכלה היהדות להגיע עוד לפני אלפי שנה עד האידיאל הגדול של “לא ישא עוד גוי אל גוי חרב”, בהיות האידיאל הזה באמת אך תולדה הגיונית מוכרחת מתוך רעיון הצדק המוחלט, שהונח ביסודה של היהדות."

ביקורת על "מסכת תהום" של אייל חיות-מן ("כנרת, זמורה, דביר", 384 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

אלישע בן אבויה, כידוע מן הסתם לחלק מהקוראים, היה חכם יהודי בדור שאחרי חורבן הבית השני, שמרד במסורת אבות וכפר בעיקר וכוּנה בידי חז"ל מאז "אחֵר". בכתבי חז"ל פזורים אזכורים מעניינים עליו: על הסיבות לכפירתו, על יחסיו עם תלמידו ר' מאיר אחרי "חזרתו בשאלה" ועוד. זו בהחלט דמות הולמת לרומן. ולא ייפלא שאיל חיות-מן, שסיים דוקטורט בפילוסופיה יהודית וזה לו ספרו הראשון, בחר בו.

הרומן, הכתוב בגוף ראשון כזיכרונות אלישע בן אבויה הזקן, מתמקד בנערותו. הנער הפיקח, שגדל בבית אביו האמיד בגליל, מתאהב באחוזת אביו בנערה חכמה ושמה רות ואף מתארס לה בחשאי. אביו, שתולה בבנו תקוות גדולות, מנסה לבטל את נישואיו ושולח את בנו לישיבתו של התנא רבי אליעזר בן הורקנוס ששכנה בלוד (הדמות ומיקומה היסטוריים, כמו פרטים רבים ברומן). חזיונות מיסטיים פוקדים את אלישע הנער ורבי אליעזר מבקש לטפח אותו. מדובר בכעשור וחצי אחרי חורבן הבית, כשהיהדות מצויה בעיצומו של תהליך הסתגלות אדיר ממדים ואפילו, במבט לאחור, פלאי, לקיום ללא מוקד פולחן (תהליך שהחל בו ביבנה ר' יוחנן בן זכאי, רבו של ר' אליעזר, שנפטר כבר בזמן ההתרחשות של הרומן). תקוות משיחיות וקושי להיפרד מפולחן בית המקדש מתרוצצים בקרב הרבנים ורבי אליעזר מבטא אותם. הוא מבקש לספח את אלישע אל מחנהו מלא הכיסופים לגאולה. אך על תשומת לבו של ר' אליעזר מתמודד חכם צעיר נוסף, ר' ישמעאל בן אלישע (גם הוא דמות היסטורית). וחלק ניכר מהדרמה שמבקש ליצור חיות-מן קשורה ביריבות שנוצרת בין שני בני החסות, אלישע וישמעאל. למעשה, אם לסכם את צירי העלילה העיקריים הרי שהם: ציר היחסים עם רות, שאלישע חש שאולי עליו להקריבם על מנת להגשים את ייעודו המיסטי; ציר הכמיהה המיסטית עצמה; ציר היחסים עם ישמעאל; המתח בין החכמים על הצורך להשתנות בגין החורבן מול הסירוב לעשות כן.

חובה ראשונה של מבקרי ספרות היא לדווח על חוויית הקריאה שלהם. ולוז החוויה שלי הוא שליבי נותר קר לתהפוכות הגורל של בן אבויה. וזו עובדה מוזרה, לכאורה, כי הנושא עצמו – רב שהתפקר על רקע תקופה סוערת בתולדות ישראל – עתיר פוטנציאל דרמטי. מלבד זאת, ברור שהכותב בקיא בחומר ההיסטורי וברורה רמת האינטליגנציה הכללית הגבוהה של הכתיבה. אין זאת שהבעיה נעוצה במקום אחר.   

בהתחלה חשבתי שהבעיה היא לשונית. בניגוד לרומן מופת היסטורי כמו "מלך בשר ודם" של משה שמיר – הדוגמה רלוונטית כי התקופה שבחר שמיר אינה רחוקה – חיות-מן לא עושה מעשה לשוני מעניין בדרך הסיפור שלו. הוא לא טובל כל כולו במרקם הלשוני שנותר לנו מאז ומנסה לשחזר דבר מה מעין שפת התקופה באופן שחורג משיבוצי לשון ארכאית שטחיים מדי פעם. השפה של הרומן היא עברית ספרותית עכשווית ובה, כאמור, כמה צימוקי לשון בני התקופה. אך מדי פעם מבצבצים בה ביטויים אנכרוניסטים צורמים, בני זמננו, כמו "עולם התורה", או "האפלה שלו" (במובן צדו המסוכן), שפוגמים ב"אחרוּת" של הסיפור על "אחר". ופעם אחת אף שגיאה אנכרוניסטית צורמת במשמעות הביטוי "כל דכפין" (שבתקופה הנידונה אינו "כל מי שצריך" אלא "כל רעב").  אין כאן חריש לשוני עמוק ובאופן כללי, לא רק במישור הלשוני, אלישע מוכר מדי, קרוב מדי, כלל לא "אחר". כך הדבר לדוגמה כשרות מתווכחת איתו ומבקשת להותירו אצלה בעוד הוא מדבר על "ייעודו" המתחרה באהבתו הגדולה אליה. או בפסיכולוגיזם האנכרוניסטי (במובן של שאילה מזמננו לזמן ההוא) הבא: "ישמעאל גדל בכלוב עבדים ברומי. היה עליו לשרוד בכל מחיר ולא לתת אמון באיש. אלה דברים שמותירים באדם חותם. הוא יעשה כל שביכולתו כדי לבצר את מעמדו, כדי להיות חזק ונאהב. אומר לך בכנות: אינני יודע אם הוא מסוגל לאהוב".

אבל הבעיה לדידי נוקבת יותר. אלישע הותיר אותי אדיש כי, ראשית, לא ברור מה מניע אותו. חיות-מן יורה בכמה רובים. אלישע הוא בחור שאפתן. אלישע נכסף להתגלויות. אלישע מבקש לרצות את אביו. יש כאן גם אי החלטיות באשר למניעיו וגם הם כשלעצמם לא מסעירים במיוחד, לא יוצאים מגדר הצהרות, לא מוחשים לקורא, לא מורגשים על ידו. ועם סיום הקריאה מתבהרת לקורא עובדה מדהימה: כל הדרמה העסיסית המקופלת בסיפור אלישע בן אבויה – דרמת עזיבת החברה בה גדלת, אמונות אבותיך – בעצם לא מסופרת בסיפור הזה, המתמקד משום מה באלישע הצעיר! מה שמשה שמיר הצעיר הצליח לקפל בסיפור קצרצר משובח בן כמה עמודים על "אחר" ("על סוסו בשבת") מחמיץ חיות-מן ברומן שלם.

אבל יש כאן עניין רחב אף יותר. חיות-מן ביקש לכתוב פנטזיה יהודית. ולכן מעניינים אותו "כוחות": כוחות טומאה וכוחות טהורים המתגוששים בנשמת בן אבויה. אבל שרירותיות הכוחות, שמאפיינת חלק ניכר מספרות הפנטזיה, היא, איך לומר, לא רצינית. כך סיפור מתפקע מפוטנציאל רגשי, חברתי-לאומי ורעיוני-מטפיזי, הופך לסיפור קצת ילדותי בעצם על נערותו של גיבור-על.