מבקר חופשי

זה הצומת, זו "החולייה החסרה". כאן מתחילה הזליגה של המרקסיזם לתיאוריות קולוניאליסטיות ופוסט-קולוניאליסטיות; של המניכאיות הקומוניסטית, משחק סכום האפס המרקסיסטי, לטוב ולרוע מוחלטים כביכול של משעבדים מול משעבדים שמקדמות התיאוריות הפוסט-קולוניאליסטיות.

דיוויד תומסון, ההיסטוריון הבריטי, בספרו "אירופה מאז נפוליאון" (תרגם היטב אריה חשביה בהוצאת זמורה ביתן), מזכיר את מאמרו המפורסם של לנין מ-1916, שביקש להתאים את המרקסיזם להתגוששות של המעצמות הקולוניאליסטיות במלחמת העולם הראשונה. והוא אירוני כלפיו, כפי שצריך להיות.

ועל זה אומרת אחת הדמויות של פיליפ רות בספרו הגדול "התיאטרון של מיקי שבת" (1995, מאנגלית: דוד שחם, זמורה ביתן):

"הכל אותו הדבר. פאשיזם. קומוניזם. פמיניזם. הכל מכוון להסית קבוצה אחת של בני אדם נגד קבוצה אחרת של בני אדם. הארים הטובים נגד האחרים הרעים המדכאים אותם. העניים הטובים נגד העשירים הרעים המדכאים אותם. הנשים הטובות נגד הגברים הרעים המדכאים אותן. בעל האידאולוגיה הוא טוב וטהור, והאחר הוא רשע. אבל את יודעת מי רשע? מי שמדמה את עצמו כטהור הוא הרשע".

(הבהרה: אני כותב את זה כאיש שאוהד עמדות שמאל כלכלי, אך בהחלט לא מרכסיסטי).