מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

ריאליזם, בניגוד לדעה רווחת, היא סוגה מורכבת ביותר. בין היתר כי היא נשענת על מתח בין הסגנון הייחודי ותפיסת העולם הסובייקטיבית של הסופר לבין יומרתו של הז'אנר לייצג את העולם באופן אובייקטיבי. היו בקצוות כאלה שסברו שניתן להציע ייצוג אובייקטיבי כזה למציאות (אמיל זולא) והיו שכפרו מכל וכל באובייקטיביות של הריאליזם וראו בו סגנון ותו לא (רולאן בארת, כמדומני). אבל חלק מהגדולה של הז'אנר נובע בדיוק מכך שהוא מהווה מיצוע בין ראיית העולם הייחודית של הסופר לבין האמיתוֹת שהוא חושף.

הרומן הריאליסטי החדש של יובל שמעוני, מחשובי סופרינו, הוא רומן רב קולי במסורת פוקנר וא.ב. יהושע. הוא בעליל מבקש לומר דבר מה על המצב הישראלי העכשווי. הקולות הם כדלקמן: רמי, צעיר טוב לב בן שלושים, ממשפחה חד הורית ענייה, הסובל כנראה מפיגור קל ובורח מהצפון לתל אביב בגלל מעורבותו בפשע. סיפורו הוא היחיד המסופר בגוף ראשון. ליאת, סטודנטית ומלצרית תל אביבית, בשנות העשרים לחייה, החיה עם שחר, סטודנט לפיזיקה נוקשה ומיוסר. נדב, רואה חשבון בסוף שנות הארבעים שלו, שאשתו מתנכרת אליו. מרוואן, עובד מטבח שהנו מהגר עבודה מדארפור, שממנה נמלט בעקבות רצח בני משפחתו במלחמת האזרחים שם. רפיק, צעיר פלסטיני מעיסוואיה. באופן אקספרימנטלי (שמזכיר קצת את יצירתו המוקדמת), שמעוני פורש בראשי העמודים גם קטעי שיחות של אורחים נוספים בפאב אליו מתנקזות כל הדמויות הראשיות (מרוואן, רפיק וליאת כעובדים, נדב ורמי כאורחים מזדמנים). למרבה המזל, האקספרימנט המשחקי כאן מתון ולא מקשה על הקריאה.

יש בסיפוריהן של הדמויות ריבוי פרטים מענג ובמילים אחרות נוצרת כאן מלאוּת ריאליסטית. ככלל, עברן מוצג באופן עשיר ומשכנע. למשל, דרך הייסורים שעברו מרוואן ובת דודתו מנאל, שנאנסה בדארפור ועברה התעללות גם על ידי הבדואים בסיני, מתוארת באמינות. כך גם תמונת העולם המיוחדת של רמי, בלוויית שפה הולמת, עברית משובשת באופן מותאם ומהנה ביצירתיותו ובמותאמותו. מפרטי הטקסט עולה תזה על המקום הישראלי. לאו דווקא קיצונית כמו זאת שהציג זקן אחד בפני רמי באומרו: "כל המדינה הזאת פגתוקף", אבל לא מאד רחוקה מכך. אמנם, כפי שמלמד סוף הרומן, שערי תיקון חברתי לא ננעלו על ישראל (וזו הערה חשובה מאד), אבל ישראל של הרומן היא מדינה אלימה כלפי פלסטינים ומבקשי מקלט, אלימה גם בגלל פשיעה אזרחית (אם כי אני לא בטוח שהכוחות הדומיננטיים בפשיעה האזרחית העכשווית נושאים שם כמו "חיימון", שמאיים על רמי), מדינה מושחתת ומשוסעת גם בגין היחסים בין אשכנזים לבני עדות המזרח (נדב האשכנזי נזכר במעשה לא הגון שעשה כקצין בצבא לנהג המזרחי שלו).

וכאן מתחילה הבעייתיות של הטקסט המרשים מבחינות רבות הזה. זהו אכן ריאליזם, אבל לפנינו ריאליזם מאופר בכבדות. כלומר, ניכרת ידו המאפרת של הסופר בהבלטת תווים מסוימים במציאות על מנת להפוך אותה ל"מרשימה" יותר, לחד משמעית יותר. אלא שדווקא האיפור הטנדנציוזי הזה (מלשון "טנדנציה", נטייה מגמתית) מחליש את התזה של הסופר. האיפור נוכח למשל בתיאור של פשיטה של חיילים על בית פלסטיני (עליה מספר לליאת שחר, בן זוגה), פשיטה לצורכי אימון בלבד שמתפתחת להתנהגות כמעט נאצית (או לא כמעט) של החיילים ביחס לפלסטינים. גם אם תופעות כאלה קיימות פה ושם, הן אינן מייצגות. ובעיקר: הבעיה הגדולה של הכיבוש היא עצם השליטה בעם אחר וניהול חייו, גם ללא זוועות (בלי להיכנס כרגע לשאלה הפוליטית האם יש לנו יכולת לסגת מהשטחים ולשמור על ביטחוננו). האיפור הכבד ניכר ביחס לרפיק, שפותה על ידי סטודנטים לקולנוע לשחק בתפקיד של מחבל מתאבד ועובר בגינם השפלה קיצונית, כשהוא מורד מאוטובוס, מופשט עירום וערייה, בגדיו נזרקו לזבל והוא נאלץ להיכנס לתוך האשפה על מנת להתלבש. האיפור הכבד נוכח גם בכך שאחיה של מנאל, שנאנסה בדארפור, ומנוצל מינית גם הוא בקהיר, נדרס בבירה המצרית בדיוק כשביקש להעניק לאחותו מתנה. האיפור הכבד נוכח גם, אם כי באופן שונה, ביצריות ובסנסציוניות של הטקסט (בלונדינית יהודייה משתזפת בעירום מטריפה את חושיו של רפיק; פשיעת פרוטקשן רצחנית). בשתי הדוגמאות האחרונות, הנטייה של הטקסט לקיצוניות בסיטואציות שלא קשורות לפלסטינים מחלישה את טענותיו הפוליטיות כי הן חושפות שהן נולדו מהטמפרמנט של הסופר.

והאיפור הכבד, כלומר הסובייקטיביות שמחלישה את הריאליזם, ניכר בכך שיש לטקסט עיקרון מארגן ברור והוא: "החטא הקדמון". כמעט כל הדמויות (היהודיות!) נושאות בהווה שלהן תודעה של אשמה קודמת. ליאת, על פרשיית הלשנה מימי התיכון שלה. שחר, על אותו אירוע מהשירות הצבאי. נדב נושא שתי (!) תודעות אשמה: פשיעה של צווארון לבן ואותה פרשה מימי שירותו הצבאי. וכך גם רמי. יש טעם לוואי "פרוטסטנטי" נוקשה לתבנית "החטא הקדמון" הזה (אם כי המקור הנוצרי פטאליסטי בהרבה). בכל מקרה, התִבנות השקוף פוגם בתחושת השיקוף הנאמן למציאות.

הרומן מרשים בהתכוונותו ומעט פחות מרשים, אך עדיין מעניין, בביצועו. הריאליזם שלו היה יוצא נשכר מגישת "המראה הטבעי".