המסמך הפוליטי המעניין ביותר שנתקלתי בו לאחרונה (ואולי בשנים האחרונות) הוא ההרצאה של פרופ' שלמה בן עמי שנישאה לאחרונה ומעוררת הדים (ביניהם מאמרו המעניין ב"הארץ" של חברי, רמי לבני).
הקשבתי לכל השעתיים וחצי (ההרצאה פלוס שלב השאלות) מרותק. קודם כל, בגלל המבריקוּת של בן עמי. תענוג להקשיב לו – הידע, יכולת הניתוח, הנעימות והשכל הישר. אבל, כמובן, גם מפאת תוכן ההרצאה. בקצרה: בן עמי, שהשתתף כשר בממשלה בשיחות השלום ב"קמפ דיוויד" ב-2000, מאשש את טענת אהוד ברק – אם כי הוא מדייק מאד בלשונו כאן – ש*בעת ההיא* (אבל הוא מותח את "העת ההיא" גם למשא ומתן של אולמרט עם אבו מאזן; עליו הוא יכול להעיד לא באותה מידת סמכות, כמובן, כי אז לא היה נושא ונותן רשמי) אכן לא היה פרטנר פלסטיני להצעה מרחיקת הלכת שהציעה ישראל באותה עת: מדינה פלסטינית בגבולות 67' (פלוס מינוס); ויתור על זכות השיבה (למעט מספר סמלי של שבים); הענקת ריבונות פלסטינית על הר הבית (!) למעט בקשה שהפלסטינים יכירו בכך שהאדמה שמתחת למתחם הינה מקום מקודש ליהודים (בקשה שערפאת דחה מייד כי לטענתו לא היה מקדש בירושלים אלא אולי בשכם או בתימן – !).
לזה ערפאת לא היה מוכן להסכים. הוא אכן לא היה פרטנר. וכל הצידוקים שניתנו להתנהגותו, טוען בן עמי, הם אפולוגטיקה מפותלת ושגויה.
לכך אני מוסיף: ערפאת לא רק דחה יד מושטת לשלום. הוא פתח במעשי רצח אכזריים, חסרי תקדים, של אלף איש: באוטובוסים, בבארים, במלונות וכיו"ב. צריך לא לשכוח זאת. לא מדובר רק במישהו "סרבן", אלא במישהו "רצחן". 2000 מסמנת לא רק את הפניית העורף להצעות שלום, אלא את הושטת היד אל מנגנון הפצצה הרצחני.
אבל לפני שהימין יתמוגג מההרצאה של בן עמי – והוא כבר התמוגג, כפי שבן עמי מציין בעוקצנות בהרצאה – הרי שבן עמי לא חושב שמכיוון שלא היה אז פרטנר עלינו לשבת בחיבוק ידיים ולערבב בין האוכלוסיות היהודית והערבית עד לאין התר. הוא, כהיסטוריון, כופר באפשרות של מדינה דו לאומית בסיטואציה הנוכחית. אם בלבנון המדינה מתפרקת, בעוד כל המחנות שם ערביים, קל וחומר שלא תחזיק מעמד מדינה דו לאומית יהודית פלסטינית. הוא סבור, אם כי הוא לא רואה בכך היתכנות כרגע מהצד הישראלי, שעלינו לפעול באורח חד צדדי, אם צריך, ואם אפשר: בשיתוף עם ירדן, להיחלץ מהמציאות הדו לאומית הזו (ניתן, למשל, זה אומר אני, למתוח קווי גבול ולהותיר צבא מעבר להם עד שיכשרו הפלסטינים או הפלסטינים והירדנים לממשל אחראי על השטח המפונה). בן עמי רואה, ובצדק גמור, את בצלאל סמוטריץ' כאיש הרציני ביותר ולכן המסוכן ביותר בממשלה הנוכחית. כי סמוטריץ' פועל במרץ ליצירת מציאות של פלונטר, אותה תאווה אובדנית – וכפי שטענתי פעם בעקבות א.ב. יהושע: גלותית – להיעדר קווי גבול ברורים בינינו לבין הפלסטינים.
כך שמצד אחד ספק אם יש פרטנר פלסטיני (אם כי חברי, רמי לבני, מעלה טענות רציניות כנגד עמדתו של בן עמי). אך אין זה אומר שעלינו לא לדאוג לאינטרסים שלנו ואלה כוללים הפרדה בינינו לבינם ולא עוד עשרות מאחזים והתנחלויות בלב אוכלוסייה פלסטינית, אלא מחשבה מפוכחת היכן ניתן והיכן לא ניתן לבנות. היכן ניתן יהיה בעתיד למתוח גבול והיכן הקמת נקודת יישוב מסכלת אפשרות כזו.
התאווה היהודית-גלותית הזו של הימין הסמוטריצ'י – האנטי ציונית והפוסט ציונית – להתפלש עוד ולהתערבב עוד ועוד ולהיכנס יותר ויותר ויותר לתוך ובתוך (ומעל ומתחת) אוכלוסייה זרה ועוינת היא "מצעד האיוולת" הישראלי במלוא הדרו.
מבקר חופשי 
תגובות
או שמצעד האיוולת זה ללחוץ חזק על דוושת "ההפרדה" בהתעלמות מוחלטת מהעובדה שכל שטח שמפונה ע"י ישראל הופך לחממת טרור. השמאל בהזיותיו ראה שתי מדינות לשני עמים ושיקר לעצמו ואחר כך לנו שאם נחזור לגבולות 67' יהיה שלום. זוהי משיחיות ,זה האופיום שמיסטל וגרם למנהיגי השמאל (ולמנהיגי ימין לשעבר שרצו להימלט מאיימת הדין) לשאת ולתת עם ארכי מרצחים ולכנות נרצחי טרור בביטוי הכושל 'קורבנות השלום'.
הפתרון לדעתי הצנועה אינה בהפרדה (ובטח שלא חד צדדית) ולא במדינה דו לאומית אלא בניהול הסכסוך ובעידוד הגירה לירדן ויתר מדינות ערב. הגיע הזמן להחזיר את רעיון הטרנספר לשיח הפוליטי.
כלומר אתה מעוניין להיות הנבכודנצר או הטיטוס נעים ההליכות של עם אחר, המַגְלֵה שלו? ונשמתך היהודית לא נרעדת?
אריק, כתבת לו תגובה רגשנית ש"פונה ללב" ולא לשום מקום אחר, ולכן בתור קורא מהצד נראה לי שצריך לחדד את העניין ולהחזיר אותו לפסים רציונליים.
כל התפיסה השמאלית של "פתרון שתי המדינות" מבוססת על הקביעה שערבים/מוסלמים לא יכולים לחיות בשלום עם יהודים (או אפילו עם עצמם) באותה מדינה, ולכן חובה להפריד בין הצדדים. היא גם מקבלת את העיקרון של "הגליית" אוכלוסיות מביתן רק על בסיס זהותן האתנית והתרבותית: בין אם זו הגליית יהודים (עדיף) או הגליית ערבים (אם אין ברירה, לצורך תיקוני גבול).
אם ככה, נשאלת השאלה, למה פתרון של העברת אוכלוסיה מרצון בקנה מידה גדול למדינות ערביות אחרות הוא טאבו בעיניך? למה ה"פתרון" היחיד שהשמאל דוגל בו הוא למסור לידי האויב כל שטח שהאויב כרגע מחזיק בו? (וכן, זה האויב, על פי ההגדרה השמאלית עצמה, כאמור למעלה: מישהו שאי אפשר לחיות בשלום לא איתו ולא לצדו). או במילותיך: למה להיות, כביכול, הטיטוס או הנבוכנדצר נעים ההליכות של העם של עצמך זה בסדר, אבל של הערבים לא?
שורש העניין הוא מן הסתם שהשמאל כעיקרון לא מקבל את הלאומיות ככלל, ובפרט לא את הלאומיות היהודית שהיא גם דתית. כל צעד שיצמצם את ממדי המדינה היהודית לגודל שבלתי אפשרי לחיות בו ולהגן עליו מפני "אנשי השלום" מהצד השני, נחשב ליעד נחשק. וכל צעד שעלול להביא שלום אמיתי על ידי סילוק הגורם האנטי-ציוויליזציוני מהשטח — אפילו מרצון ובהסכמה — הוא טאבו, כי הוא לא משרת את המטרה האמיתית שהיא חיסול הלאומיות היהודית בטווח הארוך.
עוד משהו בהקשר זה: כתבת "ערפאת לא רק דחה יד מושטת לשלום. הוא פתח במעשי רצח אכזריים […]" וזו הפגנת נאיביות מדהימה. הרי מדובר פה בפסיכופט שמעשי רצח אכזריים היו הקריירה שלו מאז ומתמיד. הוא לא "פתח" בכלום, אלא פשוט המשיך את מה שתמיד עשה ותמיד התכוון לחזור אליו, מיד אחרי שישראלים מלאי היבריס ישקמו אותו ואת מחבליו ויביאו אותם על כרית של זהב מטוניס היישר ללב ארץ ישראל.
אני מכבד אותך מאוד כאדם, כמבקר, וכאינטלקטואל, ודווקא בגלל זה אני לא קונה את הטיעונים החלשים שלך במישור הפוליטי. קשה לי להבין איך אדם חושב ברמה גבוהה מסוגל לטפח כתם עיוור מנטלי כזה, שהוא לא יותר מגרסה חילונית של חשיבה דתית-משיחית-אפוקליפטית שאתה כביכול מתנגד לה.
שלום ד,
ראשית, אני מודה לך על שאתה מוצא עניין בכתיבתי.
לגבי דבריך: אני לא יודע על "השמאל", אני יודע על עצמי. אני מאמין מאד מאד בערך של הלאומיות. אני חושב שזה ערך בעל חשיבות ואפילו הייתי אומר חשיבות נפשית מכרעת לפרט. ובאופן ספציפי אני אוהב מאד את זהותי היהודית-ישראלית, גא בה ורצה לטפח אותה. דווקא משום כך אני חרד במיוחד על אי ההפרדה בינינו לבין הפלסטינים. ודוק: דווקא על שום חרדתי על הזהות הלאומית (אני חוזר על עצמי לשם ההדגשה!). עם זאת, אני לאומי ולא לאומן, כלומר אני מסרב לעשות עוולות מוסריות – שאינן תוצאות פיקוח נפש מובהק – לעם אחר בשם הזהות הלאומית שלי; אני מסרב להכפיף את המוסר לזהות הלאומית. זאת ועוד: המשך שליטה באנשים ללא הענקת זכויות אזרח שוות פוגע בזהותי הלאומית היהודית גם משום שזהות זו מתפרשת לי כזהות של חסד, כהמצאת המוסר (כמו שהיטלר ימ"ש אמר על היהודים ובצדק: המוסר – זו המצאה יהודית). "שמענו כי מלכי ישראל מלכי חסד הם" הוא אחד הפסוקים המרשימים ביותר בתנ"ך בעיניי. חלומות על גירוש, גם חלומות על גירוש נעים הליכות, של עם אחר פוגעים בזהות הלאומית היהודית שלי!
אז לאומי – כן, מאד. לאומן – לא, מאד לא. לא טיטוס ולא נבוכדנצר בחליפה של אף עם.
הסכמי אוסלו היו ניסיון ליצור פיוס בין שני עמים אויבים שלכל צד יש
"קופת שרצים" מבחינת הצד השני. לפלסטינים היה את דיר יאסין וכפר קאסם ולימים גולשטיין והגירוש של מאות אלפים מחלק מהאדמות ב-48 ועוד. אני מסכים שזה לא סימטרי. אני מסכים שהם חטאו לנו יותר משאנו להם. אבל מבחינתם גנבנו את ארצם (ובדרך עשינו כמה פשעי מלחמה; כן, פחות מהם – וזה חשוב). כל התהליך היה ניסיון לעשות שלום (אינטרסנטי מבחינתנו) עם אנשים לא סטריליים. מה אתה חושב? שלמקרי השלום הידועים בהיסטוריה לא היה לאף צד טענות נוראיות על הצד השני? ככה זה שלום. לכן זה קשה. לכן זה לפעמים בלתי אפשרי. לכן צריך לפעמים שתי מלחמות עולם כדי להוציא לצדדים את החשק להילחם זה בזה. אני מקווה שלא ניזדקק לאסונות בהיקפים כאלה.
נפש יהודית? תוכל לתת בה סימנים? כי אני מבולבל.
אחרי 100 שנות טרור על ידי עם שלא מוכן לשום פשרה. עם שמקדש מוות וחי על נקמת דם, עם שאימץ תכנים אנטישמיים ונאציים. אתה עדיין חולם על הסדר איתם?
וכן הנשמה שלי רועדת: בכל פעם שמבוצע פיגוע, כשנדרסים ילדים רק בגלל שהם יהודים.
הנשמה שלי רעדה שגורשו אלפים מגוש קטיף.
ושלך?
נדמה שהיא רועדת רק מרעיונות, ורק מכאלה שבאים מצד מסויים.
הגישה השמאלית פשטה רגל כיוון שמלכתחילה היא נשענה על כרעי תרנגול.
הפלסטינים הוכיחו שהם לא פרטנר, התפכחנו מהזיות השלום של פרס כשהתפוצץ האוטובוס הראשון.
הגיע הזמן לטרנספר. אין לנו ארץ אחרת. להם יש.
אריק, תודה על התגובה. אני עדיין חושב שיש לך טעות יסודית בהבנת הסכסוך, מפני שאתה מתייחס אליו כסכסוך לאומי מקומי בין שני עמים, בעוד שמדובר בסכסוך דתי גלובלי שישראל היא חלק שולי ביותר בו (למרות ההתעקשות שלנו לראות את עצמנו כמרכז העולם גם בנושא הזה).
הסכסוך אצלנו הוא העתק מדויק של דפוס שחוזר על עצמו בכל רחבי העולם ממרוקו וניגריה עד סין והפיליפינים. מדובר באימפריאליזם איסלאמי ששואף להשתלטות על העולם, פשוטו כמשמעו, ושמופנה כלפי כל דת אחרת ולא רק נגד היהודים (אפילו שלהם שמור מקום של "כבוד" במדרג השנאה האיסלאמי שמקודד בקוראן). התוקפנות הזו, בין אם פעילה או "בדרכי שלום", מאפיינת את כל הציבורים האיסלאמיים בעולם בלי קשר לזהותם הלאומית או "טענות לגיטימיות" כלפי מישהו, וזה רמז עבה מאוד שאמור להוכיח לך שהבעיה שונה לגמרי מכפי שאתה מתאר, ובוודאי שאינה קשורה לנסיבות המקומיות שלנו ולשאיפות לאומיות כלשהן. אין אף מקום בעולם שבו מוסלמים חיים בשוויון עם בני דתות אחרות, והדבר לא מקרי אלא הוא חלק אינטגרלי של "הגדרת המשימה" של הדת הזו. למעשה האיסלאם לא מכיר כלל בעמים ולאומים, כולל אלה של הערבים. האיסלאם רואה את עצמו כלאום ("אומה") הלגיטימי היחיד, והדיבור שלהם על "פלסטינים" נועד רק לאוזניים מערביות או כאלה שמסרבות לתפוס את המימד הדתי, סירוב שמשקף את הרצון השמאלי בשחרור מכבלי הדת.
בנוסף אפשר לדבר על המימד האתני (לא לאומי) שמחמיר את הבעיה ברחבי המזרח התיכון — שוב, ממש לא רק בישראל — דרך העובדה שהערבים הם חברה לא מדינתית באופיה. זו חברה שמתנהלת בעולם מושגים כפרי ושבטי נטול זהות לאומית כוללת, גם כשקנה המידה הוא של מדינה שלמה. לכן אין אף מדינה ערבית "מודרנית" מתפקדת, כי אלה כלל לא מדינות עם זהות לאומית מאחדת. המדינות הערביות המצליחות היחידות הן אלה שהפנו עורף למודל מדינת הלאום ואימצו את המודל השבטי, והן נשלטות על ידי שליטים משפחתיים (לדוגמה סעודיה והאמירויות).
ברצונך להקים כאן מדינה פלסטינית, אתה למעשה מתכוון להקים כאן במקרה הטוב אמירות ימי-ביניימית נחשלת שתצטרך איכשהו לחיות לצד ישראל העשירה והשנואה, ובמקרה הרע ראש חץ של האימפריאליזם האיסלאמי שיעשה לנו את מה שהוא עושה לכל הציוויליזציות האחרות בעולם. לכן אני חושב שכדאי לך ללמוד יותר על האיסלאם ולשקול היטב אם אתה באמת מבין נכון את הבעיה שמולה אנחנו עומדים.
אני בכלל לא מזלזל בטענה שהפרדיגמה הלאומית היא לא הפרדיגמה הנכונה להבנת הפלסטינים. עם זאת, אני כן כופר בעובדה שלא ניתן להגיע ליציבות מול מדינות ערביות-מוסלמיות. ארבעים שנות השלום עם מצרים הם ראייתי. וגם היציבות עם ירדן. בכל מקרה, אני חותר לפיתרון שבו אני שומר על הלאום שלי, על בטחונו וזהותו, תוך מינימום אפשרי (כל עוד זה לא פוגע בביטחוני) של פגיעה בזכויות של אחרים.ואני כן מחפש פתרונות שאינם כוללים השארה של ציבור שלם בדרגת נתין חסר זכויות או בעידוד גלותו.
לגבי היציבות עם שתי המדינות הערביות-מוסלמיות האלה, היא קיימת רק מפני שארצות הברית למעשה כופה אותה על כל הצדדים. כלומר אלה טריטוריות שנמצאות באותה שייכות אימפריאלית, ולא באמת מדובר ביחסים מדיניים ישירים בין ישראל לבין השתיים האחרות. המצב הזה יכול להשתנות דרסטית ככל שארה"ב תמשיך בנסיגה האסטרטגית שלה מהמזרח התיכון.
לגבי ההמשך, אני חושב שבזה כמעט כולם בישראל שותפים לאותה דעה. מעטים מאוד כאן הם סדיסטים שרוצים להיות שליטים על אוכלוסייה זרה. אבל צריך להיות הוגנים ולפחות לשקול את האפשרות שבגלל טבעה של האוכלוסייה הזרה הזאת, לא קיים פתרון מהסוג שעושה לאנשים נאורים הרגשה טובה. אנחנו נמצאים במצב של מי שרוכב על נמר ואוחז בצווארו: ברגע שהרוכב יירד ממנו, הנמר יטרוף אותו.
במקרה הזה הסכנה גדולה במיוחד, כי ה"פלסטינים" הם — גם ובמיוחד בעיני שאר הערבים והמוסלמים במזרח התיכון — לא יותר מדחליל שמשתמשים בו נגד ישראל. אין להם שום גיבוי או הכרה כישות עצמאית, בנפרד מזהות ערבית-איסלמית כללית. בסוריה, למשל, המשטר טובח בהם בלי הפסקה וכמעט חיסל את נוכחותם שם. ישראל היא המקום היחיד במזרח התיכון שבו מדובר ברצינות על האוכלוסייה הזאת כעל עם לגיטימי, וצריך לקחת בחשבון שזו פנטזיה שהמצאנו, שוב, כדי להרגיש טוב עם עצמנו ולו במחיר התאבדות לאומית.
מתחנו גבול בעזה באופן חד צדדי כמו שהצעת בפוסט. מה זה עזר?
לא קיבלנו אף נקודות מאף אחד על ההומניות שלנו. להפך שינאת ישראל חזקה מאי פעם. כולל ההלקאה העצמית של חלקים מהעם שלנו. בואדי שלא הרווחנו לא שקט ולא שלום.הניסוי שאתה מציע כבר נעשה. רק שם הטילים נורים על אשדוד ושדרות ואשקלון. בהצעה שלך ירו עלינו גם על כפר סבא,רעננהתהרצליה ותל אביב