פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"
אלישע, הגיבור של "כסף", הוא אסטרופיזיקאי ישראלי שגר בסיאטל ומחליט, ללא חדווה, לעבור למגזר הפינטק (שילוב של פיננסים וטכנולוגיה מתקדמת). אחרי ראיון עבודה מוצלח בניו ג'רזי עם בעלים של חברת השקעות אגדית, אלישע מחליט, להפתעת מארחו, לצעוד ברגל לתחנת הרכבת הלא קרובה. אך האם הוא בכיוון הנכון? "לחטט בטלפון כדי לברר היה דבר שגאוותו סלדה ממנו", מעיר המספר. כך, באבחת פרט קטן, מוארת דמות. בהמשך, אלישע, אשתו האמריקאית, אמילי, ובתו המתבגרת, עלמה, יושבים במרפסתם בסיאטל טרום המעבר למנהטן (אלישע אכן התקבל לעבודה היוקרתית). ערב של סוף קיץ מרהיב ואיש איש מול מסכו. "אך מכיוון שהיו מי שהיו, עמעמו את בהירותם של המסכים ככל שניתן על מנת לא לחבל באפשרות למוש את החושך המכסה והולך". עוד אפיון דק. הפרטים הקטנים האלה הם מקור עונג גדול בקריאת פרוזה. ובייחוד כשהם נוגעים לאפיונים דקים של דמויות. אמרת חז"ל העמוקה על בני האדם ש"כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות" מזכירה לנו את העובדה המהממת בדבר הגיוון האנושי. חלק מתפקידיה של הסיפורת הנו בדיוק המחשת הגיוון האנושי, הדק לעיתים, הזה.
אך לא רק הדמויות מאופיינות בדקות. גם המספר – ו"המחבר המובלע" שעומד מאחוריו – מקבל צביון ברור כאשר בנסיעה חוצת אמריקה, בדרכם למנהטן, נקלעים אלישע, אמילי ועלמה לחנות כל אמריקאית. על פני עמוד וחצי מונה המספר את השפע של מוצרי החנות, השפע המופלא, הגרוטסקי: "המדף הראשון יוחד לבירה. היו שם בדוייזר, באד לייט, היינקן, היינקן לייט, בוש, קורס, קורס לייט, מילר, מילר לייט, קורונה, בק'ס, פבסט, סם אדמס, רד רוק, ארצ'יס, ברנק, שקומה, טירי סטון, זולפט ברסט, מידל ג'יאנט, קואקי'ס" – ועוד לא סיימנו עם הבירות! המחבר המובלע יכול היה הרי להסתפק באמירה קצרה כגון: "היה שם שפע בלתי נתפס של בירות". בכך שבחר לפרט כמו יצא מהצללים והעניק תו אופי לדמותו-שלו: אני רוצה לספר סיפור על אמריקה, על שפעתה ומוזרותה!
ואכן, "כסף" הוא רומן בסגנון דון דלילו על אמריקה. רומן קצבי, אמין, עדכני ומוצלח למדי על אדם שתאוותו העמוקה היא סקרנות מדעית אבל החיים – הוא לא מקבל קביעות באקדמיה וגם אשתו תומכת בשינוי – גורפים אותו לעבוד בעבודה ספקולטיבית שמקבלים בה סכומי עתק, סכומים מטורפים. יושבים אלישע ועמיתיו במשרדי החברה במנהטן ועורכים ספקולציות ממוחשבות במניות וניירות ערך שונים ומרוויחים סכומים לא נתפסים, מגונים. ואלישע חש שהם מגונים. והוא חש גם באלימות החרישית שיש מאחורי כל זה. ובסכיזואידיות. בקטע רומן מעניין במיוחד – שלי הזכיר את הטענה הגאונית שקיימת לטעמי בסיפור הקצר המפורסם של פיצג'רלד, "יהלום גדול כמו מלון הריץ", טענה בדבר הקשר בין תאוות בצע לרצון להתרחק ככל שניתן מהחברה, בדבר הקשר בין חמדנות לסכיזואידיות – פוגש אלישע את כותב הקוד המקורי שאיפשר לחברה לגרוף הון עתק ממסחר באגרות חוב. רוברטסון, זה שמו, פרש מעבודה וחי בבדידות סגפנית במתחם רחב בחוף המערבי, הרחק מאדם ועיר. הדון דלילו-איות קשורה גם לרקע האפוקליפטי של הרומן. בעוד החברה הפיננסית גורפת את הונה, אמריקה שמסביבה מחשבת להתפרק. מתחים אלימים פורצים בין מושלים רפובליקנים קיצוניים (אחד מבעלי החברה של אלישע תומך באחד מהם) לתושבים זועמים, על רקע של קריסות כלכליות ואסונות טבע. כך מסב "כסף" את תשומת הלב לרגע מעניין שאנו מצויים בו ביחסי ישראל ארה"ב. זה כבר לא בדיוק ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות מול ארץ המגבלות הבלתי אפשריות. המציאות בארץ אמנם לא פשוטה ושברירית. אבל המציאות בארה"ב נראית, לעיתים, מסובכת אף יותר (הקיטוב, טראמפ, ההתנפלות על גבעת הקפיטול). איך אמרה לי פעם סטודנטית יהודייה אמריקאית שחפרו פניה מבושה על ההבדל העצום, לדבריה, בין נתניהו לטראמפ: "At least he – Netanyahu – is professional!".
וכאן אנו מגיעים לנקודה הישראלית. לא נמסר לנו הרבה על הסיבות שהביאו את אלישע להגר לארה"ב. ואולי הן מובנות מאליהן (גם אם לא חביבות עלי). הרומן קרוב כאן לכמה וכמה יצירות ישראליות מהעשורים האחרונים שעוסקים בישראלים שהיגרו לארה"ב (החטיבה בולטת בהן שייכת למאיה ערד). אבל הרומן גם מספר בתמציתיות שהמצב בארץ לא טוב וישראל היא מדינת משטרה שאנשים נעצרים בה בקלות. בהקשר זה יש לציין שהרומן כתוב בעברית נפלאה, שמזכירה מרחוק את העברית החושנית של אביו של הכותב, ס. יזהר (ושעל רקעה בוהקות כמה שגיאות עברית, מעטות אך משונות: "צומת" בלשון נקבה והיעדר אל"ף, פעם אחת לפחות, בגוף ראשון עתיד). אבל החולשה של הרומן מצויה בחלקו הישראלי, חלקו האחרון. אלישע, במהלך עלילתי מעניין בתחילתו, מגיע עם משפחתו לבקר את אימו הזקנה בפתח תקווה. אבל אז חלה תפנית דרמטית ולא אמינה במיוחד בעלילה. והעיקר: הסופר, והמחבר המובלע, רומז בדרכים שונות, שהוא רוצה גם לדבר על ישראל, לומר עליה משהו. אבל האמירה לא ברורה ולא חדה, בהשוואה לחלקו האמריקאי של הספר המעניין בכללותו הזה.
מבקר חופשי 