מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

לנו, מבקרי הספרות, יש חיבה א-פריורית לספרי הוצאת "נהר". הם קצרים. ספרונים. אבל לעיתים קרובות הם מעניינים. כזה הוא גם הספרון הנוכחי, הרצאה שנשא הסופר הגרמני הגולה, תומס מאן, ב-1943 בארה"ב, על גרמניה ועתידה, כשברור היה כבר שגם אם יתמהמה הניצחון עליה – בוא יבוא.

מהרעיונות המעניינים כאן: תמיכתו של תומס מאן במסורת הליברלית, אותה הוא מפרש כמסורת של השלטת התבונה על היצר. אך בו זמנית הכרתו בכך שלאמן אין זה טבעי להיות מצדדה של התבונה, כי הרי הוא בא במגע עם הכוחות הלא רציונליים. בלי לומר את המילה "דיוניסי", מתייחס מאן להבחנה המפורסמת של ניטשה בין המואר, הרציונלי, המסודר ("אפוליני") לנועז, התהומי, הפרוע ("דיוניסי"). הוא מעניק מבט רטרוספקטיבי מאלף על המרד של הרומנטיקה (בלי שהוא משתמש במונח) והרומנטיקה המאוחרת (שניטשה הוא נביאה) בתבונה ובנאורות ומבאר שהיה זה מרד נצרך אך מרד שעבר הקצנה ו-ווֹלגריזציה ששיאו הוא הנאציזם. בניסוח מזהיר של סופר גאון מבאר מאן שהסכנה ברעיונות הליברלים היא שהם ייצרו אנשים משעממים, אבל הסכנה ביישום המוקצן של הרומנטיקה היא שהם ייצרו "אנשים מעניינים יותר מדי". הוא מהרהר בקול בהשוואה היסטורית מאלפת על אירופה כמקבילה של יוון השוקעת ביחס לארה"ב שהינה המקבילה של רומא העולה (אך ששאבה הרבה מיוון). הוא קורא לפיוס בין הדמוקרטיה לסוציאליזם ומדגיש את טעותו של הקפיטליזם המערבי שביקש בפשיזם בעל ברית במלחמתו בקומוניזם. וממש כמו שטען המבקר ברוך קורצוייל (ביחס למאן בפרט ובכלל) הוא מבקש לאושש כמה מהתובנות הדתיות שניצבות בבסיס ההומניזם (!): "ומה שנזקק יותר מכול להקמה מחדש הוא מצווֹת הדת, הנצרות, שנרמסו תחת רגלי מהפכה כוזבת". וכאן מנסח מאן בקצרה תובנה שנראית לי חשובה ביותר ואולי היא בעצם שייכת לפיסקה הבאה בביקורת, על תובנותיו המסעירות ביותר בטקסט. לפי מאן, הרעיון ההומניסטי והתפיסה הדתית של האדם חד הם. שניהם הינן תפיסות שהוא מכנן "טרנס-ביולוגיות", כלומר תופסות את האדם כשונה וכמעל הטבע. זו, אגב, להבנתי, תובנה יהודית במקורה. איני זוכר כרגע אם כך היא גם פוּתחה והוצגה באפוס הגדול של מאן על "יוסף ואחיו". יש לתובנה זו משנה חשיבות בימינו עם עלייתן של תפיסות "ביולוגיסטיות".  

שיא העניין בטקסט נוגע לטעמי לניתוח שבו של האופי הגרמני והשיא של השיא (מבחינת ההתססה המחשבתית, אם כי לא מבחינת היקף השלכת התובנה) נוגע למה שהוא אומר-לא-אומר ביחס לאמנות הרומן לעומת המוזיקה ולמקומו של מאן עצמו בתולדות הספרות והתרבות הגרמנית והעולמית. מה לא בסדר בנו, הגרמנים, שואל בעצם את עצמו מאן, שהינו בשר מבשרה של התרבות הגרמנית. לצורכי התשובה הוא עורך השוואה מפתיעה ביותר: הוא משווה בין ואגנר לגדולי כותבי הרומנים האירופאיים במאה ה-19: דיקנס, תאקרי, טולסטוי, דוסטוייבסקי, בלזק וזולא. בעוד כותבי הרומנים פעלו מתוך חוש מוסרי או "הדר מוסרני", ואגנר העלה על נס את הארכאי ואת היצרי. וזאת משום שהוא פעל בתחום המוזיקה והמוזיקה אינה מתאימה לביקורת חברתית! "ההתגלמות הגרמנית של הגדולה הזו [ואגנר] אינה מכירה כלל בחֶברה ואינה חפצה כלל להכיר בה". הרוח הגרמנית, מבאר מאן, זרה לפוליטי ולחברתי ומשוטטת בעולמות הגבוהים והנמוכים של המיתוס, הארכאי, הקדם-חברתי. זו מקור אסונה. כשהרוח הזו נכנסת לפוליטיקה היא מבטלת את עשרת הדיברות, כפי שמנסח מאן. לכאורה, יתמה הקורא, מדוע משווה מאן מוזיקאי כמו ואגנר לסופרים במסורות הרוסית, הצרפתית והאנגלית? אלא שהיא הנותנת!  בגרמניה כמעט ולא צמחו כותבי רומנים גדולים במאה ה-19. עובדה זו, שמאן מבליע ולא מציין במפורש אולי מטעמי דרך ארץ על מנת להימנע מהבלטה עצמית, מבוארת בידי מאן בַאדישות הגרמנית לפוליטיקה של היום יום, לחברתי. כמובן שמאן, ככותב רומנים גדול, מצביע כך בעקיפין על עצמו כמי שתפקידו לתקן את הפרזות הרוח הגרמנית.

 על הרעיון מסעיר המחשבה בדבר ההבדל בין המוזיקה לאמנות-המילה יחזור מאן בספרו שפורסם לאחר המלחמה, "דוקטור פאוסטוס".

ֹשם שֹם מאן מילים אלו בפיו של המספר ההומניסט, איש המילים: "איש העובדות המוצקות של מדעי-הטבע יכול אמנם להיות מורה, אך לעולם לא מחנך באותו מובן ובאותה מידה כתלמיד הספרות היפה. גם אותה שפה אחרת, שיש בה אולי יתר עמקות-רגש אך החסרה באורח מפליא יכולת התבטאות, זו של הצלילים (אם מותר להגדיר כך את המוסיקה), אינה נראית לי כלולה בספירה הפדגוגית-הומניסטית, אף שמיטיב אני לדעת שהיא מילאה תפקיד מסייע בחינוך היווני ובחיים הציבוריים של הפוליס בכלל. היא נראית לי יותר, למרות ארשת החומרה ההגיונית והמוסרית שאולי היא מתעטפת בה, כמשתייכת לעולם של רוחות, שאינני מוכן לערוב לאמינותו הגמורה בעניינים של תבונה וכבוד-אדם" (עמ' 14; הוצאת "ספריית פועלים" בתרגום יעקב גוטשלק). השפה, כמייחדת את היצור האנושי, קשורה להומניזם באופן עמוק. המוזיקה, על תהומותיה ועומקה, אינה קשורה אליו בהכרח! להיפך, במובן מסוים היא מבטאת משהו חייתי, קדם-אנושי, ולכן, לפעמים, מסוכן יותר, מתכחש לאנושיותו יותר.