מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

אולי צריך לנסות להגדיר קטגוריה אסתטית ייחודית: ספרים לא ממש טובים שבכל זאת קוראים עד הסוף או כמעט עד הסוף. אני לא מדבר על מה שמכונה בעגה העיתונאית "גילטי פלז'ר", כלומר ספרים לא טובים אבל מפתים בלהטי מתח או גירויים אחרים לקריאתם, אלא על ספרים שנראים טובים, והם באמת די טובים בשביל שתמשיך ותקרא אותם, אבל אט אט, אט מאד, לקראת סופם, מתגבשת ההכרעה שהם בעצם לא כל כך טובים.

"סוף הרומן" מ-1951 הוא ספר כזה. הוא מתחיל בעקמומיות פסיכולוגית נהדרת, רעננה ומקורית. הגיבור-המספר, סופר לונדוני בשם מוריס בנדריקס, פוגש ב-1946 את בעלה של מי שהייתה עד לפני שנתיים מאהבתו הבלתי נשכחת, שרה מיילס. הנרי מיילס, הבעל, שעדיין לא חושד בבנדריקס, משתף אותו בחשדותיו ששרה בוגדת בו עם אחר. חשדו של הבעל החוקי מצית בחשאי גם את קנאתו של המאהב, השוכר בלשים לעקוב אחר אהובתו משכבר, למרות שטכנית היא הרי לא יכולה "לבגוד" בו גם לו הייתה עדיין מאהבתו. והיא הרי זה מכבר אינה כזו, היא ניתקה את יחסיהם בפתאומיות כבר ב-1944, בתום ארבע שנות רומן. לעקמומיות הפסיכולוגית המקורית והנהדרת שייכת גם מערכת היחסים שנוצרת אט אט בין המאהב והבעל, המאוהבים שניהם באותה אישה.  

ומלבד הפתיחה, גם בהמשך, יש רגעים יפים רבים בספר. הנה, למשל, הניסוח המעניין של בנדריקס על פגישתו הראשונה עם שרה: "ראשית כול, היא הייתה יפהיפייה, ונשים יפות, בייחוד אם הן גם נבונות, מעוררות בי רגשי נחיתות עמוקים […] אני תמיד התקשיתי לחוש תשוקה מינית בלי תחושה כלשהי של עליונות, מנטלית או פיזית". או דמותו הקומית המוצלחת של הבלש שעוקב במצוות הגיבור אחרי שרה ביחד עם בנו. ויש כאן גם דמות מעניינת של אתיאיסט מכוער ונוגע ללב, מלא אהבה, ששרה נפגשת אתו מתוך רחמים ועניין, דמות שמעלה על הדעת גיבור משנה דוסטוייבסקאי. 

הרגע המכריע של הרומן מצוי באמצעו ומי שחושש מחצי-ספוילר שידלג על פיסקה זו. הרגע הזה מסביר חלק מחולשתו של הרומן ולכן עלי לדון בו. ובכן, הרגע שסיים את פרשת האהבה של שרה ובנדריקס התחולל ב-1944, בשעת התקפת טילי V1 גרמניים נוראית על לונדון. שרה ובנדריקס נכנסו בדיוק למיטה כשההתקפה החלה. בנדריקס ירד לבדוק אם יוכלו להסתתר במרתף כשטיל פגע בחלק הבית בו שהה. בנס הוא ניצל וכשהוא שב לשרה היא החלה להתנהג מוזר, היא חמקה ממנו ואז ניתקה את היחסים. בהמשך, בסיוע יומנהּ של שרה שמגיע לידיו ב-1946, מסתבר לבנדריקס ולקוראים ששרה חשבה שבנדריקס קרוב לוודאי מת ונשאה תפילה לאלוהים, שלא האמינה בו עד אז, שאם יצא מזה בכל זאת, היא תחל להאמין באלוהים ואף תקריב את אהבתה לשם כך. אבל מה שלא מובן כלל, אפילו נניח ששרה אכן עברה תמורה דתית כזו ובעקבותיה היא אינה יכולה להמשיך את הרומן עם בנדריקס, מה שלא מובן כלל הוא מדוע לא סיפרה לו על כך?! מדוע הותירה אותו באפלה ללא הסבר?!  

התמורה הדתית הקיטשית של שרה (צריך לזכור שגרין עצמו הפך לקתולי בצעירותו) היא חלק מבעיה רחבה יותר. הרומן רוטט מכּוֹבֶד, מפאתוס. מוות, אלוהים, אהבה, אמנות, סקס, רעוּת גברית, משמשים כאן בערבוביה מנופחת, כשהמ' של "מוות", הא', הס', הר' וכל התחיליות של השאר, כמו-מודגשות, מתפקעות מחשיבות עצמית. רטט החשיבות העצמית מעורר בקורא גיחוך, את התחושה שלימים כינתה סוזן סונטאג "קאמפיות": רצינות-יתר מגוחכת. ולתגובה כזו בוודאי לא כיוון גרין. הרומן גם, בצנעה לא מספיק מוצנעת, מרוצה למדי מהמקוריות שלו עצמו. למשל מהדוסטוייבסקאיות הפרדוקסלית שמתבטאת בכך שאותו אתיאיסט שהוזכר, המאוהב גם הוא בשרה, מוכן למחול על עקרונותיו ולעשות עמה חסד של אמת לפי אמונתה הקתולית. או מכך שמאהביה של האישה נועצים יחדיו כולם כיצד לסייע לה.

יש כאן קיטש של רגשות מועצמים ("מעולם לא אהבתי אף אחד או שום דבר כמו שאני אוהבת אותךָ" – שרה לבנדריקס). קיטש מעודן של אמצע המאה העשרים, של גברים קשוחים ומרירים, אך אוהבים בעוצמה, ששותים דרינקים בזריזות ומדברים בלקוניות. לזה נוסף הקיטש הדתי. ההתחזקות הדתית של שרה מדגימה, כנגד כוונת הספר, איזה בלבול מוח מוסרי יכולה הדבקות במושג האהבה הנוצרי להכניס בראשם של בני האדם. שרה מייסרת את עצמה על שהיא לא מצליחה לאהוב את בעלה כפי שישו יכול לאהוב את כולם. "אם הייתי יכולה לאהוב את הפצעים של מצורע, אולי הייתי יכולה לאהוב גם את השיעמום של הנרי? אבל אני חושבת שאם היה כאן מצורע אמיתי הייתי מסיבה את פניי ממנו, כפי שהסתגרתי מפני הנרי". ומה שמתעתע כל כך בספר הזה הוא שבצד כל זה מבצבצים, גם מהקיטש הקתולי עצמו, רגשות עזים ומרשימים באמת של אהבת אלוהים והקשר בינה לבין אהבת אדם, או רגשות המושפעים מהלקח הנוצרי העמוק המעודד את היכולת לאהוב גם בעלי מומים גופניים או נפשיים.